top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-7 בנובמבר בעולם הרוק

עודכן: 10 במאי



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-7 בנובמבר (7.11) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "הייתי מתופף במקור, אבל אף פעם לא חשבתי שאני כל כך טוב. הניסיון לשיר ולתופף בו זמנית היה לי קשה. אני זוכר שהלהקה אמרה, 'אתה חייב לעשות את זה או את זה, והיינו מעדיפים שתתופף כי לעולם לא נמצא מתופף אחר'. והיה לנו זמר נוראי בלהקה. בזמנו קראו ללהקה ואנס ארנולד והנוקמים, והופענו בפאבים, וזה היה חינוך טוב עבורנו בתחום. היינו הולכים לפאבים האלו כל ערב אחרי יום העבודה שלנו, שותים הרבה בירה ומנגנים עד שהפאבים נסגרו. שילמו לנו לרוב לא בכסף כי אם בבירה. לא כל כך מיהרנו להצליח. אחרי בוא הביטלס, עומס הצופים בהופעות התחיל. אנשים הגיעו צפונה, ראו אותנו ואמרו, 'אנחנו לא אוהבים את הלהקה שלך', כרגיל. אני זוכר שהקלטנו גם גרסה מתוזמרת של GEORGIA ON MY MIND, שמעולם לא יצאה לאור" (ג'ו קוקר)


ב-7 בנובמבר בשנת 1975 יצא תקליט של להקת דיפ פרפל, COME TASTE THE BAND, שהזמר הפורש שלה, איאן גילאן, אמר עליו: "כששמעתי את התקליט הזה, הזדעזעתי ממוזיקת הפ'אנק שבקעה ממנו". אז מה הסיפור של התקליט? אם אתם צמאים, בואו לקרוא ולטעום את הלהקה...



SIDE 1

1. Comin' Home

2. Lady Luck

3. Gettin' Tighter

4. Dealer

5. I Need Love


SIDE 2

1. Drifter

2. Love Child

3. This Time Around / Owed To "G"

4. You Keep On Moving


להקת דיפ פרפל עמדה במצב קשה מאד ב-30 במרץ, 1975. חברי הלהקה הופיעו בהמבורג וידעו כי נותרו להם עוד שלוש הופעות בלבד לעמוד על הבמה עם הגיטריסט, מייסד הלהקה וחוד החנית שלה, ריצ'י בלאקמור. לכן הוחלט באופן ספונטני להקליט את ההופעות האלה, במטרה להוציא בהמשך אלבום כפול.


ההרכב עמד יחדיו, בפעם האחרונה על במה, בפריז. איאן פייס בתופים, גלן יוז בבס, ג'ון לורד באורגן, דייויד קוברדייל בשירה וריצ'י בלאקמור בגיטרה. להקת החימום באותו ערב הייתה ELF, שניגנה באופן מחריש אוזניים וסולנה היה רוני ג'יימס דיו (שבלאקמור יקים איתו מיד לאחר מכן את להקת ריינבאו). השיר האחרון שנוגן בהופעה היה HIGHWAY STAR ובלאקמור שבר את הגיטרה שלו לרסיסים. קוברדייל הודה לקהל, "אנחנו מקווים לראותכם בהמשך בצורה כזו או אחרת" ובראשו היה דבר אחד ברור - דיפ פרפל לא תתפרק בגלל עזיבתו של הגיטריסט הסורר.


לורד ופייס לא היו באותה דעה; הם היו מוכנים בשלב הזה להודיע על כניעה ולפרוש גם הם. לחץ כבד מצד קוברדייל, יוז והנהלת הלהקה הביא את השניים להישאר ולא בלב שלם. קוברדייל החל להרכיב רשימה של מועמדים לתפקיד הגיטריסט בלהקה. שמות כמו ג'ף בק, רורי גאלאגהר ועוד הועלו על הנייר ונמחקו. דייב 'קלם' קלמפסון הגיע לאודישן אך סגנון נגינתו לא התאים.


המועמד הבא ברשימתו של קוברדייל היה טומי בולין, שהסכים להצעה להגיע לאודישן והתייצב כששערו צבוע בכל צבעי הקשת ולצדו אישה יפהפייה. הסגולים הביטו בתדהמה והסכימו פה אחד - 'הוא בלהקה!'. בולין היה קרוע בין שתי החלטות. מצד אחד התאים לו להצטרף ללהקה אבל מצד שני הוא היה אז בתהליך הקלטת אלבום הבכורה שלו כסולן. הוא חשש לאבד את האפשרות להופיע בלהקה ידועה כל כך. עם זאת, הוא לא הכיר את החומר המוזיקלי שלה. הוא הכיר רק את SMOKE ON THE WATER.


ביוני 1975 פורסם בעיתונים שבלאקמור פרש מסגול כהה וכבר יש לו מחליף. עם הידיעה הזו נכנסה הלהקה להקלטת אלבומה הבא. זה היה לא קל לבולין להיכנס לנעליו של בלאקמור, שהתראיין ואמר כי הוא דווקא אוהב את נגינתו של בולין וכי הוא מחליף ראוי לו בלהקה.


בלאקמור בעיתון SOUNDS: "בולין טוב מאד. הוא אחד מהטובים ביותר. אני חושב שהלהקה מאד תשמח איתו. הוא יודע לנגן נהדר בסגנונות כמו ג'אז ופ'אנק. אולי הם יהפכו איתו ללהקה אחרת לגמרי. אבל אני לא חושב שזה באמת יקרה. הם יודעים שאם הם יישנו כיוון, הם יהפכו לעוד להקת פ'אנק. נראה לי שהם יישארו בצד הרוקי של הסיפור".


דיפ פרפל החלה לעבוד על השירים החדשים בלוס אנג'לס, במתחם חזרות בשם PIRATE SOUND. למרבה ההפתעה, חברי הלהקה לא ידעו כי יש שם להקה חדשה שעורכת חזרות משלה - להקת ריינבאו. בלאקמור, ששמע כי חבריו לשעבר הולכים לערוך חזרות במקביל אליו, החליט לקחת חופשה מחזרות כדי להימנע ממצב לא נעים מולם וגם מחשש כי הם יגנבו ממנו רעיונות. בנוסף, הוא ביקש מעוזרו לגשת לחזרות של דיפ פרפל, לרחרח שם ולהביא לו דיווחים. בשלב מסויים החליט בלאקמור לרחרח בעצמו. הוא נסע למקום עם עוזרו ושניהם התגנבו להקשיב. בלאקמור הקשיב לצלילים, הבין כי הלהקה נשמעת טוב גם בלעדיו ופניו נפלו.

במקביל החל בולין להקליט את אלבומו TEASER, עם מוזיקאים שקיבץ סביבו, כולל פיל קולינס. בולין רצה שגם חברי דיפ פרפל ינגנו באלבומו, אך בעיות של חוזים מול חברות תקליטים שונות מנעו מהשאר להתייצב אצלו. גלן יוז החליט לעזור בכל זאת והקליט את שירתו לקטע בשם DREAMER, כשהוא מוותר על הקרדיט בעטיפת התקליט.


ההקלטות לתקליט של דיפ פרפל החלו במינכן, גרמניה. מלכתחילה הובן כי יש בעיה גדולה, שעלולה לפגום בתהליך - שימוש בסמים קשים. גלן יוז היה מחוק לגמרי מקוקאין. בולין, שלא היסס להשתמש בהרואין, היה עדיין פעיל מוזיקלית אבל במהרה יובן כמה חמור הוא מצבו. התוצאה הגיעה בצורת תקליט שלא נעשה כמותו, לפני כן, בכל קריירת הלהקה. הצליל הכה ידוע של ג'ון לורד, באורגן ההאמונד, נעדר פעמים רבות מדיי מהתקליט הזה. רבים חשו כי אין זה תקליט של הדיפ פרפל האהובה שלהם.


התקליט COME TASTE THE BAND יצא לאור, קיבל ביקורות חיוביות אך נכשל במכירות. בעיתון SOUNDS נכתב בזמנו בביקורת עליו: "דיפ פרפל עברה שינויים בכוח האדם אבל תמיד הצליחה להתגבר עליהם בהצלחה. לשמחתנו, התקליט החדש, עם הגיטריסט טומי בולין במקומו של ריצ'י בלאקמור, מוציא את הלהקה מהמשבר האחרון שלה - אם כי לא בצורה יסודית ולא מלאה כפי שקיוויתם. זהו אלבום רוק משובח במיוחד - אבל האם זה באמת מספיק? למרות שהוא נמצא מעל התקליט BURN או STORMBRINGER המעוות, זה לא ממש מגיע לגובה הנדרש כדי להצדיק את עמדתם כאחת הלהקות הבכירות בעולם ולדכא את השמועות הציניות שהיא לעולם לא תצליח להתאושש לגמרי מעזיבתו של בלאקמור. דיפ פרפל הייתה צריך לבוא עם תקליט רצחני, משהו שיעמוד בגאווה לצד IN ROCK ו- MACHINE HEAD. זה לא זה.


טומי בולין הוא גיטריסט מוכשר ובזה אין ספק. הוא נכנס לתוך הלהקה בצורה מסודרת כמו מפתח שמסתובב היטב במנעול. הוא הזריק ללהקה מנה כבדה של אנרגיה רעננה ולא שמעתי את חברי הלהקה מנגנים בהתלהבות כה נערית מזה הרבה זמן. עבודת הגיטרה שלו היא תמציתית, זורמת להפליא, אך לעולם אינה מתנשאת. התקליט החדש מציג גישה מוזיקלית חופשית הרבה יותר. הבעיה היא באיכות השירים. יכולת כתיבת השירים של בולין תקינה ובכל זאת רחוקה מהקלאסיקות הידועות. האם התקליט מראה מספיק פוטנציאל ומבטיח לדיפ פרפל החדשה מעבר בטוח לעתיד? הזמן יגיד".


הקהל היה אדיש מאד כלפי התקליט הזה ובעיתון SOUNDS פורסם: "זה יהיה מצער אם הלהקה תתפרק במיוחד אחרי ההבטחה באלבום האחרון שלה. הפעם אולי עדיף לקפל את הלהקה הזו ולגמור עם זה".

מעריצי דיפ פרפל לא הסכימו לקבל את העובדה שבדיפ פרפל יש גיטריסט אחר במקום בלאקמור. הצרות לא נגמרו פה. סיבוב ההופעות של הלהקה הביא עמו טרגדיה איומה. הסיבוב העולמי נפתח באווירה טובה וחברי הלהקה היו במצב רוח טוב. לפני שהגיעו ליפן, הוחלט לבצע גיחה ספונטנית להופעה בבירה האינדונזית, ג'קארטה. זה לא היה אזור רגיל להופעות רוק, אך הפיתוי להרוויח עוד כסף היה גדול מדי. אם רק ידעו מה יביא המופע הזה עמו, היו כולם מוותרים בשמחה על הרווח הכלכלי וממשיכים היישר ליפן.


מנהל סיבוב ההופעות, רוק קוקסי, הבין כי הלהקה תופיע שם באולם שמכיל 7,000 מקומות. המפיק המקומי שלח מראש 11,000 דולר כמקדמה, כדי להראות את רצינותו. אבל המקדמה הזו הפכה למשכורת הסופית וזו הייתה הצרה הקטנה. כשהגיעה הלהקה לג'קארטה, גילה קוקסי כי נקבע ללהקה להופיע מול 125,000 איש, באיצטדיון ספורט. כמו כן, נודע לתדהמת הלהקה כי הוחלט שהיא תקיים שם הופעה נוספת ביום שלמחרת וללא תשלום נוסף. החברים הבינו שנכנסו לתסבוכת והופיעו את שתי ההופעות (ב-4 וב-5 בדצמבר 1975).


עשרות אלפי אנשים רמסו את הגדרות בנסיון להיכנס להופעה בחינם. המשטרה עמדה בצד ולא עשתה דבר.

אחרי המופע הראשון חזרו כולם למלון. אז איש הצוות הטכני, פאטסי קולינס, שהיה אהוב מאד על כולם שם, איבד את חייו בנפילה מגובה שש קומות בפיר מעלית השירות. הנה מה שקרה...


לאחר המופע הראשון חישב קוקסי שהיו כ-100,000 איש בקהל והגיע למסקנה ששתי הופעות בסדר גודל שכזה שוות ללהקה 750,000 דולר. הוא דרש פגישה מיידית עם המפיק המקומי. הפגישה החלה ברוגע ועברה במהירות לוויכוח סוער, שאחריו נפרדו שני הניצים בכעס. בינתיים נכנס פאטסי קולינס לריב עם שני אנשי צוות אחרים (ועם גלן יוז שהיה איתם) ועזב את החדר שלהם כדי לעלות לחדרו.


המעליות במלון עבדו באיטיות. קולינס היה חסר סבלנות והחליט לטפס, דרך מדרגות החירום, לקומה העליונה. כשהגיע לקומה הרצויה, גילה שהדלת אליה נעולה. הוא ירד קומה אחת וגילה כי יש שם מעלית שירות. הוא פתח את הדלת שלה ונכנס פנימה אבל תא המעלית לא חיכה לו שם, אלא פיר אחד עמוק. קולינס צנח, כשהוא פוגע בכמה צינורות מים והפיצוץ גרם לאנשים לחשוב כי פצצה הופעלה במלון.


מים רותחים החלו להרטיב את תקרת הלובי של המלון וצינורות עבים יותר של מים בלמו את נפילתו בקומה השלישית. קולינס ההמום והפצוע הצליח לבעוט בדלת הקומה, כשהוא כולו מדמם ומלא כוויות. לרוע מזלו, הייתה הדלת נעולה והוא המשיך ליפול מגובה שלוש קומות לקומת הקרקע. באופן מדהים, קולינס קם שוב על רגליו, פתח את הדלת של המעלית, הגיע בכוחותיו האחרונים ללובי וזעק שיקחו אותו מיד לבית החולים. הוא צעד לכיוון היציאה מהמלון, עלה למיניבוס שחנה שם והתמוטט. הוא הובהל לבית החולים, שם מת בבוקר שלמחרת, בגלל פציעות פנימיות וכוויות.


בעקבות האירוע הגיעה המשטרה ועצרה מיד את שני אנשי הצוות עמם התקוטט קולינס לפני הטרגדיה. כמו כן נעצרו קוקסי וגלן יוז והושמו במעצר בחשד לרצח. גלן יוז הוצא משם כדי לנגן עם להקתו את המופע השני שהוטל עליהם. כ-6,000 שוטרים סבבו את המתחם עם כלבים. עם תחילת המופע החל הקהל לרקוד, אך השוטרים לא אהבו זאת והחלו לבעוט ולהכות כל דבר שזז מולם. לאחר מכן שיחררו השוטרים את הדוברמנים שיעשו את מלאכת הנגיסה שלהם. ג'ון לורד ראה כיצד כלב אחד כזה נועץ את שיניו בזרועו של ילד וגורר אותו על האדמה. הלהקה המבוהלת החליטה לקצר את הופעתה ולעוף משם. הרצון להרוויח עוד כסף נגמר בטרגדיה וטראומה אדירות.


זה לא היה הסוף לצרות. בנוסף לכל הבלגאן הזה, החל בולין לצרוך סמים באופן מבהיל בג'קארטה. הוא נטל מתאדון נוזלי ונרדם כשהוא נשכב על זרועו. כשהתעורר, הוא גילה כי היד משותקת והוא לא יכול לנגן. אז הובן ללורד ופייס כי עשו טעות איומה עם הבאתו ללהקה.


חברת התקליטים, שהייתה להוטה להפיק מוצר כמו אלבום ההופעה המצליח MADE IN JAPAN, החליטה להקליט את הופעת הלהקה ביפן, בבודוקאן שבטוקיו, ב-15 בדצמבר 1975. הבעיה הייתה שהפעם לא הייתה אותה אנרגיה מחשמלת שהייתה בדיפ פרפל בשנת 1972. לורד ופייס, שחלומותיהם המשותפים הגיעו לכל שיא אפשרי, ראו כיצד אותם חלומות מתנפצים בגלל אחרים הבינו כי אין טעם להמשיך וקראו לפרק את דיפ פרפל. ההופעה האחרונה נערכה בתאטרון אמפייר שבליברפול (15 במרץ 1976) ואחריה אמר לורד: "זו הפעם הראשונה בה התביישתי להיות בדיפ פרפל. זו הייתה הרגשה מזעזעת".


ההרצאה "עשן על המים - הסיפור של דיפ פרפל" והרצאות מוסיקה נוספות, להזמנה: 050-5616459


רגע, אז פול מקרטני חי או מת? - לא היה ברור למעריצים, לפי עיתון LIFE שיצא ב-7 בנובמבר, בשנת 1969.



לאחר שאנשי המגזין "לייף" איתר את פול מקרטני בחווה שלו בסקוטלנד, הם שמו אותו על השער עם משפחתו, והפריכו את השמועות "פול מת",עם הכותרת "פול עדיין איתנו". המעריצים לא השתכנעו.

מקרטני הטיל שם את הפצצה הזו: "העניין של הביטלס נגמר", ולמרות שהלהקה לא הודיעה על פירוק, היא אכן כבר נשברה. מאבקי ההנהלה גבו את שלהם מהלהקה, במיוחד ממקרטני, שנסע לחוותו בסקוטלנד כדי להתרחק מהכל.


הצוות של מגזין לייף נאלץ לבצע כמות לא מבוטלת של חיפושים כדי לאתר את החווה של מקרטני, ובהתחלה הוא ברח מהם. כשהבין שהם משיכים להטריד אותו, הוא ניגש להשליך עליהם מים מדלי. במהרה הוא הבין שמעשהו לא יתקבל בברכה, התחרט והעניק להם ראיון וצילום, עם הצצה נדירה לחייו הפרטיים. "אתה יכול להפיץ את זה שאני רק אדם רגיל שרוצה לחיות בשלום?" הוא אמר לכתב ג'ון נירי.


הספר השלם על הביטלס, "ביטלמאניה!" - כולל פרטי מידע נדירים שלא פורסמו באף ספר אחר.



ב-7 בנובמבר בשנת 2016 מת לאונרד כהן, בגיל 82.



זה היה ב-21 בדצמבר בשנת 2013, כשנערכה באוקלנד, ניו זילנד, הופעתו הבימתית האחרונה בהחלט של הזמר לאונרד כהן, שמת שלוש שנים לאחר מכן. כהן קידם אז את אלבומו, OLD IDEAS, והקהל נהר להופעות והרעיף עליו אהבה אדירה. הופעה אחרונה זו החלה עם השיר DANCE ME TO THE END OF LOVE והסתיימה עם השיר SAVE THE LAST DANCE (במקור משנת 1960 בביצוע THE DRIFTERS).

כ-10,000 איש היו שם, רובם מבוגרים שבאו להתרפק על השירים הכה אהובים. אחרי שעתיים וחצי ושלושה הדרנים ההופעה הגיעה לסיומה. לאונרד כהן הניף את כובעו ויצא מהבמה - בפעם האחרונה.


לא היה בטוח אז שזו תהיה ההופעה הפומבית האחרונה שלו והיו, למעשה, רמזים לסיבוב הופעות נוסף. לאנשים ששאלו אותו, אם יופיע שוב, ענה במסתוריות, "אולי, או שאולי אכתוב ספר".


ב-7 בנובמבר בשנת 1965 הקליטה להקת "מעליות הקומה ה-13" שיר שיגדיר את מהות המושג גראז'-רוק. שם השיר YOU'RE GONNA MISS ME. זו הייתה ועדיין יצירת מופת של לו-פי מטורף, גראנג' רוק'נ'רול מעורבב עם מוזיקת ​​ביט.



ב-7 בנובמבר בשנת 1983 יצא תקליט חדש של הרולינג סטונס ושמו UNDERCOVER. לא מעט דיברו אז על הקליפ השערורייתי שנעשה לשיר הנושא, אבל הבה נתמקד בתקליט.



SIDE 1

1. Undercover Of The Night

2. She Was Hot

3. Tie You Up (The Pain Of Love)

4. Wanna Hold You (Short Version)

5. Feel On Baby


SIDE 2

1. Too Much Blood

2. Pretty Beat Up

3. Too Tough

4. All The Way Down

5. It Must Be Hell


המתופף, צ'רלי ווטס: "הרבה מהשירים האלו כמו UNDERCOVER הושפעו מאוד מזה שבילינו בדיסקוטקים. מיק ואני הלכנו הרבה לדיסקוטקים. דרך מצוינת לשמוע תקליט לריקוד היא האזנה לו בריקוד באולם או בדיסקוטק. נהגתי ללכת לאולמות ריקודים כדי להסתכל על המתופפים כשהייתי ילד. בשנות ה-70, כמובן, יצאו כמה תקליטי ריקוד פנטסטיים. כמו שהבגדים של חברי אותן להקות עשויים להיראות מטופשים, התקליטים האמיתיים שהם הוציאו, כמו להקת אדמה רוח ואש, היו מדהימים. זו הייתה תקופה נהדרת. אני זוכר שהייתי במינכן וחזרתי ממועדון עם מיק ששר את YMCA. קית' השתגע מזה לרעה, אבל זה נשמע נהדר על רחבת הריקודים. אף פעם לא רקדתי, דרך אגב, אלא פשוט נהגתי לשבת שם בזמן שמיק רקד. אני אף פעם, אף פעם

לא רוקד, כפי שאשתי תספר לכם. אם אתה מתופף, כולם תמיד חושבים שזה בגלל שאתה מנגן על הכלי הספציפי הזה שגורם לרקוד. המתופפים היחידים שבאמת עושים ריקוד הם בדרך כלל הנגנים הדרום אמריקאים והקובניים".


הגיטריסט קית' ריצ'רדס: "בזמן שעשינו את התקליט הזה, השתמשנו בכמה סיקוונסרים וסינטיסייזרים. למשך

זמן אתה תמיד חושב שהדברים הולכים כמו שצריך ואז אתה מקבל דברים כמו סינטיסייזר - מכונה ארורה שהיה צריך להשאיר בחדר האחורי. בשנות ה-80 אפשר היה להבחין בכל פעם שזה צץ בתקליט. למרבה המזל, הימים הגרועים ביותר של זה חלפו כעת. לכולם נמאס מזה, אבל זו דוגמה עם מה אתה כל הזמן צריך להתמודד בעסקי המוזיקה, ללהטט עם הטכנולוגיה כמו גם הקהלים, שממשיכים להשתנות כל הזמן".


הגיטריסט רוני ווד: "סינטיסייזרים וסיקוונסרים הם לא כוס התה של קית'. מצאתי את העבודה עם הסיקוונסרים לא נוחה, אבל לא אמרתי, 'אוי, אני לא עושה את זה', אלא נהגתי לומר, 'האם אתם בטוחים בזה?', אבל קית' שנא את כל הטכנולוגיה הזו. ואילו מיק תמיד היה עורך ניסויים, מעודכן לגבי מה שקורה. המפיק דון וואז היה מגשר טוב. הוא שילב את שני הצדדים יחד והצליח להשאיר את קית' מתעניין בדברי הטכנו המודרניים כמו גם שמירה על שורשי הבלוז. לקית' לא היו הרבה שירים בתקליט הזה. זה היה משהו לא כתוב שהתרחש בין מיק וקית', מה שאני לא ממש מבין. מיק לא היה שתיין טוב ומסומם, וכשהחליט להפסיק או להפחית את הצריכה שלו, לשנות את האישיות שלו ולנסות להיות אדם אחראי יותר, קית' לא ממש אהב את השינוי בו. כשאני מסתכל על האלבום ורואה את רשימת השירים בו אני חושב, 'אוף, זה לא אלבום קונספט מאוזן'. זה תערובת של שירים שניצלו וכמה שאני אף פעם לא מבין איך הם הגיעו לאלבום".


קית' ריצ'רדס בספרו: "זה היה בתחילת שנות ה-80 כאשר מיק התחיל להיות בלתי נסבל. אז הוא הפך לברנדה, או הוד מלכותה, או סתם גברת מפונקת. היינו בפריס, בנובמבר ודצמבר 1982, עובדים על שירים עבור UNDERCOVER והלכתי לחנות ספרים באנגלית שם. לפתע ראיתי את הספר, איזה רומן מפחיד מאת ברנדה ג'אגר.אה הה! מיק, עכשיו אתה ברנדה בין אם אתה יודע או אוהב את זה או לא. הוא בהחלט לא אהב את זה שקראנו לו ברנדה ולקח לו עידנים לגלות. היינו מדברים על 'הכלבה הזו ברנדה' איתו בחדר, והוא לא ידע. אבל קרה דבר נורא שהתחיל אז, והוא מאוד דומה לדרך שבה מיק ואני התנהגנו כלפי בריאן ג'ונס. ברגע שאתה משחרר את החומצה, זה מתחיל לאכול הכל מסביב. המצב הזה היה שיא של דברים שהתרחשו במשך מספר שנים. הבעיה המיידית הייתה שמיק פיתח רצון גובר לשלוט בכל דבר. מבחינתו, זה היה 'מיק ג'אגר והם'. זה היה היחס שכולנו קיבלנו. לא משנה כמה הוא ניסה, הוא לא יכול היה להפסיק להופיע, לפחות לעצמו,

בתור מספר אחת. עכשיו היה עולמו של מיק, שהיה עולם חברתי, והעולם שלנו. זה לא עבד טוב בכלל עם שמירה על להקה ביחד או להשאיר אותנו מאושרים. הלהקה, כולל אני, היו עכשיו בעצם שכירים. זה היה היחס שלו לכל השאר, אבל אף פעם לא ללהקה. כשזה טפטף עלינו, הסיפור נגמר.


אגו מנופח זה דבר תמיד קשה מאוד בלהקה, במיוחד בלהקה שפועלת הרבה זמן ודורשת יושרה מוזרה מסוימת. הלהקה היא צוות מאוד דמוקרטי במובן מסוים. הכל צריך להיות מוכרע בינינו. כל מי שמנסה להעלות את עצמו מעל האחרים מסכן את עַצמוֹ. צ'רלי ואני השלמנו עם זה כשמיק ניסה לקחת את כל העניין. כשחושבים על זה, היינו ביחד עשרים וחמש שנים בערך לפני שהחרא צף. אז זה היה חייב לקרות. זה קורה לכל הלהקות בסופו של דבר, ועכשיו מגיע המבחן. האם זה מחזיק ביחד? זה בטח היה די רע לכל מי שעבד סביבנו עם אווירה עוינת, סתירה. בקושי דיברנו או תיקשרנו, ואם היינו, אז התקוטטנו והצלפנו זה בזה. אם מיק

תקף את רוני, אני הגנתי עליו. בסופו של דבר, באולפנים בפריס, מנסים לסיים את האלבום, מיק היה מגיע

מהצהריים עד חמש אחר הצהריים. ואני הייתי מופיע שם מחצות עד חמש בבוקר. זה היה רק ההתכתשות המוקדמת, המלחמה המזוייפת. העבודה עצמה לא הייתה רעה ואיכשהו; האלבום הצליח להגיע לקו הגמר.


הטעם של מיק במוזיקה השתנה לעתים קרובות בצורה קיצונית למדי. הוא רצה להתעלות על הלהיט האחרון ששמע בדיסקוטק. אבל זה כבר נעשה, חבר. בזמן שעשינו את UNDERCOVER, הוא רק ניסה להביא את הדיסקו הכי טוב לכולם. הכל נשמע לי כמו איזה חידוש של משהו שהוא שמע במועדון לילה אחד. מיק רדף אחר אופנה מוזיקלית. היו לי הרבה בעיות איתו כשהוא מנסה לנחש את טעם הקהל. זה מה שהם מתעניינים השנה. כן, ומה לגבי השנה הבאה, חבר? אתה פשוט הופך לאחד מהקהל. זו אף פעם לא הדרך שבה עבדנו. בואו פשוט נעשה את זה בדרך שתמיד עשינו את זה, אנחנו אוהבים את זה? האם זה עובר את המבחן שלנו? אם היינו חושבים איך הציבור הולך להגיב, לעולם לא היינו עושים תקליט. גם אני הבנתי את זה שלמיק יש בעיה, כי זמרים מובילים תמיד נכנסים לתחרות הזו: מה רוד עושה, מה אלטון עושה, דיוויד בואי, מה הוא זומם?"


ברולינג סטון פרסמו אז בביקורת על התקליט: "עד עכשיו, קיבלו הסטונס כוח בלוז חיוני שהוא מעבר לזמן ולאופנה. האלבום החדש מרכיב אלמנטים מוכרים לצורות חדשות ומרגשות. אם הדורות הבאים יתהו מדוע הסטונס החזיקו מעמד כל כך הרבה זמן בצמרת התחום שלהם, התקליט הזה מציע כמעט כל הסבר.

למרות שלשירי ההארד-רוק המרכיבים את עיקר התקליט יש את החותמת של הרולינג סטונס, הם מובחנים גם ברעננות יצירתית מוגברת שמזכירה את התקליט עשיר השירים, משנת 1967, BETWEEN THE BUTTONS. לחיוניות הגולמית של הביצועים תואמת קוצניות המילים, המנצנצות מכל הרמיזות המצועפות הרגילות והעמימות הבלתי ניתנות לבירור.


הסטונס מעולם לא טרחו להתחזות למשוררים, והמילים שלהם תמיד התמזגו עם המוזיקה בצורה טובה למדי. בתקליט החדש, המוזיקה מציעה הוכחה מתמשכת למחויבותה של הלהקה למוזיקה השחורה. יש היום מספר רב של נגנים צעירים בבריטניה שזוכים לשבחים על אימוץ המאפיינים של מוטאון או הקצב שנבחן בריקוד של דיסקו שחור ורגאיי פופ, אבל הסטונס מכסים את התחום הזה כבר שנים. זו אירוניה משמחת.


אם יש אכזבות בתקליט, ניתן לעמוד עליהן אותן רק בהשוואה לניצחונות העבר של הסטונס. אם לאלבום אין את השפעת התקופה של, נגיד, STICKY FINGERS, אז אולי זה בגלל שהשנים המיתולוגיות של הפופ חלפו ואפילו הסטונס כבר מזמן נפרדו מהן. למרות שחסר לתקליט החדש את העוצמה האפלה והאווירה הנואשת של העבר, הוא מספק רוק'נ'רול חסר בושה שעוצב בסטנדרטים הגבוהים ביותר בעסק".


ב-7 בנובמבר בשנת 1970 הכריז נשיא חברת התקליטים MGM, מייק קורב, שהלייבל שלו משליךממנו 18 אמנים ש"מנצלים ומקדמים סמים קשים באמצעות מוזיקה".



קורב, בן 25, פרסם את ההכרזה במגזין המוסיקה בילבורד. "להקות-סמים הן הסרטן של התעשייה. ההשפעה שלהן על צעירים שהם מעריצים או עוקבים שלהן היא הרסנית. כשהם נראים מנותקים ממוחם ומתארים מוזיקלית חוויה נהדרת שעברו עם LSD, הם מהללים סמים קשים".


ההכרזה הכניסה את MGM לחסדיו של ממשל ניקסון, שדחף חברות תקליטים לטהר הפניות לסמים בשירים. מוזיקאי רוק ומאזיניהם שללו זה מכבר את ניקסון אבל מותה ממנת יתר של ג'ניס ג'ופלין הפך את התערובת של סמים ומוזיקה לנושא חם. ניקסון שיבח את קורב ואמר, "העמדה הישרה שלך נגד שימוש בסמים היא תרומה אחראית לרווחת המדינה שלך ובמיוחד למיליוני הצעירים האמריקאים שקונים תקליטים". אמנים כמו להקת מחתרת הקטיפה (ששרו בבירור על סמים כמו הרואין), טים הארדין (שהשתמש בהרואין) ופרנק זאפה (שהיה נחרץ נגד שימוש בסמים) נבעטו מחברת MGM. אחד האמנים שהיו קולניים בעניין היה אריק ברדן, הסולן לשעבר של להקת האנימלס. "תגידו, זו לא ערימת הבולשיט הכי חולה ששמעתם עליה אי פעם?", הוא אמר על קורב לרולינג סטון.


ב-7 בנובמבר בשנת 1943 נולדה ג'וני מיטשל. אז הנה כמה דברים שהיא אמרה ואספתי לכם:



"הייתי בתעשייה הרבה זמן לפני שהיה לי מושג איזה סמים אנשים עושים. כלומר, הייתי אומרת, 'בחיי, הוא נראה נורא רזה. למה אין לו תיאבון?'... הייתי מאוד מאוד מוגנת על ידי אליוט רוברטס וקרוסבי, סטילס ונאש, כשנכנסתי לראשונה לעסק. אפילו בשנות העשרה המוקדמות שלי, בקנדה, תמיד הייתי מוגנת. אנשים תמיד דאגו לי בצורה כזו. בתיכון, הייתי קצת כמו אמנית בית הספר. עשיתי תפאורות להצגות בית ספר, תמיד עסקתי באיורי מסיבות סיום שנתיות. עיצבתי את כרטיס חג המולד של יוניצ'ף עבור בחור שהיה כמו מנהיג בית הספר, השומר הבכיר. הוא החזיר לי במתנה אלבום של מיילס דייויס.


חברים שלי שהיו מבוגרים ממני ובקולג' התחילו לדבר על למברט, הנדריקס ורוס בתור הצליל החדש והחם ביותר בעולם הג'אז. התקליט שלהם המם אותי, אבל הוא כבר אזל. נאלצתי לקנות את זה ממישהו ולשלם הרבה, אולי חמישה עשר דולר, סכום שלא היה ידוע באותה תקופה על דבר שכזה. אבל לא הצלחתי להשיג את התקליט בשום מקום. למברט, הנדריקס ורוס היו הביטלס שלי. שחקתי את התקליט עד דק.


כשהייתי בת תשע עשרה הלכתי לבית ספר לאמנות. היו לי שישה חודשי ניסיון של ניגון ביוקלילי, אז הייתי סוג של נגנית פולק מתחיל כשהגעתי לשם. היה מועדון עממי אחד, וכמה מאנשי בית הספר לאמנות פקדו אותו. הייתה לי שם עבודה בסוף השבוע. לפעמים, בדרכי למעלה לאדמונטון, הייתי אוספת כמה פרוטות מנגינה שם. אבל זה היה רק ​​תחביב. אמנות עדיין הייתה הכיוון הרציני שלי. כשהלכתי לטורונטו, לפסטיבל הפולק של MARIPOSA כדי לראות את באפי סיינט מארי, עדיין לא היה לי דימוי של עצמי כמוזיקאית. גיליתי שאני לא יכולה לעבוד, ולא היה לי מספיק כסף כדי להיכנס לאיגוד, שעלה אז 160 דולר. אז עבדתי בכלבו, בחנות לבגדי נשים. בקושי הצלחתי להסתדר. ואז סוף סוף מצאתי מועדון בטורונטו שאיפשר לי להופיע. ניגנתי כמה חודשים. אחר כך התחתנתי עם צ'אק מיטשל, ועברנו אל מעבר לגבול. כזוג, אני חושב שהרווחנו חמישה עשר דולר ללילה. בדטרויט הייתה לנו דירה בקומה החמישית עם כמה חדרים נוספים, וכך כשאריק אנדרסון ודיוויד בלו וטום ראש ואנשים כאלו עברו בדטרויט, הם היו נשארים איתנו. אריק התחיל ללמד אותי כוונונים פתוחים בגיטרה. ברגע שקיבלתי כמה אקורדים מעניינים לנגן איתם, הכתיבה שלי התחילה להגיע.


הייתי אנטי אינטלקטואלית עד הסוף. בעיקרון, אהבתי לרקוד ולצייר וזה היה בערך זה. באשר לדיונים רציניים, מצאתי אותם משעממים. כדי לראות בני נוער יושבים ומנסים לפתור את בעיות העולם, הבנתי, בכל היבט, שאני מעדיפה לרקוד. בעלי היה שונה. הייתה לו השכלה, תואר בספרות. צ'אק תמיד אמר שאתה לא יכול לכתוב אלא אם אתה קורא. הוא ראה בי אנאלפביתית, והוא לא נתן לי הרבה עידוד בנוגע לכתיבה שלי. אבל טום ראש עשה זאת. טום היה אומר, 'יש לך שירים חדשים?'... בגלל טום התחלתי לשים לב אלי. הכי אהבתי להופיע במועדונים קטנים, עדיין. אני מאוד אוהבת למשוך את תשומת הלב של שלושים או ארבעים אנשים. מעולם לא אהבתי את שאגת הקהל הגדול. אף פעם לא יכולתי להסתגל לקול האנשים שמתנשפים מעצם ההזכרה של שמי. זה החריד אותי.


וגם ידעתי כמה אנשים יכולים להיות הפכפכים. ידעתי שהם קונים אשליה, וחשבתי, 'אולי הם צריכים לדעת קצת יותר מי אני'. רציתי להאמין שתשומת הלב שאני מקבלת היא בשבילי. לא רציתי שיהיה פער כזה בין מי שהצגתי למי שאני. דייויד גפן נהג לומר לי שאני הכוכבת היחיד שהוא פגש שרצה שתהיה רגילה. אף פעם לא רציתי להיות כוכב. לא אהבתי להיכנס לחדר כשכל העיניים נשואות אליי. אני עדיין לא אוהבת את תשומת הלב של מסיבת יום הולדת. אני מעדיפה את חג המולד, שהוא החג של כולם.


הלכתי לפסטיבל הג'אז של ניופורט. ג'ודי קולינס התקשרה אליי. היא הייתה אמורה לקחת אותי. אל קופר יצר בינינו קשר והיינו אמורים להיפגש וללכת לשם. ובכן, ג'ודי דחתה אותי, והיא הייתה הגיבורה שלי. זה היה סוג של מחזה קורע לב, חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי והיא אף פעם לא באה לקחת אותי איתה לניופורט. עבר יום וקיבלתי ממנה שיחת טלפון והיא נשמעה קצת מתנצלת. היא אמרה שמישהו שר את אחד השירים שלי בסדנה. זה היה ביצוע נורא, היא אמרה, אבל אנשים השתגעו.


ג'ודי באמת הרגישה שאני צריך להיות בניופורט, אז היא נתנה לי הוראות איך להגיע לשם. כשהופעתי שם, קיבלתי את השאגה הגדולה הזו וזה גרם לי להתעצבן להפליא. באותו לילה, חברתי ג'יין, שניהלה את ההופעות בשבילי, ואני הלכנו למסיבה באחת מהאחוזות הישנות האלה. לעמוד בשער היה כמו להיות בסטודיו 54 בניו יורק. אנשים רבים עמדו שם. כאלו שלא יכלו להיכנס. שומר ביקש מאיתנו אישורים ואני נסוגתי. ג'יין, שתמיד ניסתה לגרום לי להשתמש בקצה הקיומי שלי, אמרה, 'אתה יודע מי היא?' ובכן, היא אמרה את השם שלי והצעירים שעמדו שם השמיעו לפתע קולות הערצה. הלב שלי התחיל לפעום כמו מטורף. הסתובבתי ורצתי לכיוון השני כמו איזו חיה מטורפת. רצתי, ורצתי, ורצתי. בטח רצתי בערך חמישה רחובות לפני שהבנתי כמה מוזרה התגובה שלי".


ב-7 בנובמבר בשנת 1969 יצא האלבום הנסיוני UMMAGUMMA של להקת פינק פלויד המחתרתית. הוא גם היה חדשני אצל הפלויד משתי בחינות: זה אלבום ההופעה הרשמי הראשון שלה. כמו כן זה גם האלבום הכפול הראשון שלה.





הרצאת הבוטיק על פינק פלויד, "הצד האפל של החומה", והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה: 050-5616459



ב-7 בנובמבר בשנת 1972 הגיעו ג'ון לנון ויוקו אונו לדירה של הפעיל החברתי ג'רי רובין במנהטן.



האירוע היה יום הבחירות ה-47 לנשיאות ארה"ב והפעילים החברתיים התגודדו בדירה הזו כדי להביע תמיכה בג'ורג' מגוורן הדמוקרטי, שהבטיח לשים סוף למלחמת ויאטנם במידה וייבחר.


בדירה היו מלבד רובין גם אבי הופמן, אלן גינזברג וחבריהם. הכל נראה טוב עד שלחרדתם הובן שמגוורן הפסיד את הבחירות לניקסון שנשאר בכסאו. כשלנון ואונו הגיעו למסיבה, תוצאות הבחירות כבר נודעו והאווירה בדירה הייתה עגומה.


לנון הגיע לשם עם בקבוק טקילה בידו, כשהוא שיכור, חסום יצירתית, קנאי לפריחתה האמנותית של אשתו ומוטרד מההצקות שספג ממחלקת ההגירה של ניו יורק, שביקשו לגרשו מארה"ב. במסיבה הוא ראה את כל אלו שסיכן עבורם את שמו הטוב בפעילות הפוליטית שביצע למענם. לפתע הוא ראה את כולם בוכים מסביבו על מר גורלם עקב תוצאות הבחירות. הוא לא התאפק והשתלח ברובין והופמן וקרא להם מול כולם "מנהיגים מפסידנים! אתם חזירים יהודים מהמעמד הבינוני!". הוא חש שעולמו מתרסק.


כשבמאית התיאטרון, ג'ודית מולינה, ניסתה להרגיעו, הוא צרח לעברה שהוא רוצה לחתוך אותה עם סכין. היחידה שהצליחה להרגיע אותו הייתה השותפה לדירה של רובין, קרול ריאליני. היא ולנון החלו לדבר ולפתע זה עבר לנשיקות לוהטות מול פניה המופתעים של יוקו.


לנון הוביל את ריאליני לחדר צדדי. היא ניסתה להתנגד ואמרה לו שהיא לא יכולה להתעלס איתו בעוד אשתו נמצאת בדירה. הוא הרגיע אותה שלא תדאג כי גם כך הם מתגרשים. מיד לאחר מכן נאלצו אונו ושאר הנוכחים בחדר להאזין לגניחות שנשמעו מעבר לדלת אחד החדרים. מישהו מהנוכחים מיהר להשמיע תקליט של בוב דילן על מנת להסוות את הרעשים המטרידים, אך ללא הצלחה. יוקו ביקשה ביקשה לצאת וביקשה מאחד הנוכחים שייגש ללנון ויעניק לו פרח בשמה וימסור לו בשמה שהיא עדיין אוהבת אותו. אותו אדם סירב לעשות זאת.


ב-7 בנובמבר בשנת 1969 יצא אלבום נהדר ללהקת רוק מתקדם חדשה ושמה "מנפרד מאן פרק 3".




ב-7 בנובמבר בשנת 1964 הוקלט תקליט הבכורה של אמן הבלוז הלבן הבריטי, ג'ון מאייאל. שם התקליט הוא JOHN MAYALL PLAYS JOHN MAYALL.



מדובר פה בתקליט הופעה אותנטי היישר ממועדון קלוקס קליק והציג את מאייאל בעיקר לקהל הבריטי. זה הוא רגע אחד לפני שאריק קלפטון יפסע פנימה וירעיד את הקירות עם הלס פול החשמלית שלו. בתקליט זה ניצב בעמדת הגיטרה בחור בשם רוג'ר דין (לא מעצב העטיפות של להקת יס וכו'), שנשמע טוב אך לא מחשמל דיו כמו מי שיחליפו. רוב החומר המבוצע פה מקורי, שזה דבר לא שגרתי בתקופה ההיא. עיתון רקורד מירור בביקורתו על התקליט אז: "זה תקליט כוחני ורועש. המוסיקה בו מחוספסת עם אלמנטים של ג'אז שנעים בה. הפורמט הבסיסי הוא רית'ם אנד בלוז והתקליט הזה אידיאלי למסיבות. הביקורת השלילית היחידה היא שהמוסיקה נשמעת, באופן כללי, חסרת שינויים וגיוונים".


את הבלוזברייקרז הקים מאייאל בשנת 1963. זו הייתה להקתו הראשונה, לאחר ששירת בצבא ועבד כמעצב חלונות ראווה. מאז ועד הקלטת המופע הזה עברה הלהקה שינויים רבים בהרכב אנשיה. ההרכב שמנגן בתקליט בכורה זה כולל את מאייאל ביחד עם דין הגיטריסט, ג'ון מקווי הבסיסט, יואי פלינט המתופף ונייג'ל סטיינג'ר בסקסופון. מאייאל בספרו: "הייתי מתוח מאוד, וניגנתי ושרתי בטירוף מדי לאורך שני הסטים".


ב-7 בנובמבר שנת 1972 יצא אלבום כפול לניל יאנג ושמו JOURNEY THROUGH THE PAST, שהיווה פסקול לסרט חסר עלילה שהוא ערך בשם זה.



עיתון רולינג סטון פרסם בזמנו בביקורתו על האלבום: "ניל יאנג היה מעורב בהרבה מוזיקת ​​רוק בלתי נשכחת בשבע השנים האחרונות. הוא היה אחד מכותבי השירים המעניינים ביותר בלהקת באפלו ספרינגפילד, ועבודת הסולו שלו עם להקת קרייזי הורס עדיין נשמעת רעננה היום. במיטבו, יאנג הפך את קולו הדק לכלי ייחודי לסגנון מושך ושברירי, בעוד הגיטרה המובילה שלו מוצפת באנרגיה תמציתית. העבודה המספקת ביותר שלו, במיוחד באלבום EVERYBODY KNOWS THGIS IS NOWHERE הנהדר, תפסה נוכחות אינטימית שהייתה גם לא מתנשאת וגם מרתקת.


האלבום החדש של יאנג מציע מבחר קטעים מהשלבים השונים בקריירה של יאנג. למרבה הצער, האלבום שם את עצמו כפסקול קולנועי, אם כי קיומו של סרט כלשהו שיכול להצדיק את קיומו של תקליט זה מוטלת בספק. מה שבטוח, יש כאן מבחר שירים של באפלו ספרינגפילד וקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. אבל, באופן מוזר, שום דבר עם קרייזי הורס לא כלול פה, וגם "SUGAR MOUNTAIN המרגש של ניל, שמעולם לא היה באלבום כלשהו, נעדר פה. אם יש פה הקלטות הופעה ישנות של "ROCK'N'ROLL WOMAN, אז למה לא לכלול את BLUEBIRD באורך מלא?


זה עצוב אבל נכון שהדברים הכי טובים במסע הזה הם של באפלו ספרינגפילד. האלבום נפתח בהקדמה מצחיקה של הלהקה בטלוויזיה, שמתחברת לגרסה מקוצצת של "FOR WHAT IT'S WORTH, ואחריה השיר MR SOUL וכנראה מאותה תכנית טלוויזיה; השירה והגיטרה החיוניות של ניל פה כמעט נעדרות לחלוטין מהקטעים האחרים באלבום . זה מידרדר במהירות לשילוב מדכא של מוזיקה מרושלת ומילוי מילולי לסט של שני תקליטים שנמשך בקושי מעל שעה.


השיר SOUTHERN MAN, שהיה במקור אחד מנקודות השיא של התקליט AFTER THE GOLDRUSH , קם לתחייה בפעם השלישית, בגרסת הופעה מרופטת, שנראה ששוב מופיעה עם רביעייה ששרה בזייפנות. הוא דחוס בצורה מייגעת בצד השני עם טייק חדש של השיר ALABAMA, חידוש לא טוב שיצא לראשונה בתקליט HARVEST; הגרסה החדשה פה נבדלת ממנו רק על ידי תוספת חסרת טעם של קצת שיחת חולין באולפן.


להקת הליווי של יאנג באלבום HARVEST, נמצאת פה גם בשני שירים נוספים שמביאים שעמום אחד גדול. אם הקטע, שהוצא מהאלבום ההוא, ARE YOU READY FOR THE COUNTRY, הוא רק מעצבן, אז הגרסה של השיר WORDS פוגענית ממש. זה תופס את כל הצד השלישי, ומתפתל במשך 15 דקות. הניסיונות האומללים של יאנג לבצע סולו גיטרה הם כל כך חסרי יכולת עד שהם מביכים. כל שלושת שירי HARVEST נשמעו טוב יותר בגלגוליהם המקוריים.


השיר החדש היחיד באלבום, SOLDIER, מבוצע על ידי ניל לבדו בפסנתר. זו הקלטה עלובה, והשיר בקושי עומד בסטנדרטים הרגילים של יאנג; אולי זה ממלא תפקיד כלשהו בסרט. מלבד שיר זה, הצד הרביעי נתון למפח נפש: יש פה קצת מהיצירה 'משיח' של הנדל, ולא פחות מוזר, יש פה את LET'S GO AWAY FOR A WHILE של בריאן ווילסון, מהאלבום PET SOUNDS של הביץ' בויז. היש באמת תירוץ להביא את הרצועות האלה באלבום של ניל יאנג? אבל אז, אין הרבה יותר מזה תירוץ להביא גרסאות חדשות נחותות של חומרים ישנים של ניל יאנג.


למעשה, כשש דקות של שירי באפלו ספרינגפילד וכשלוש הדקות של SOLDIER הם כל מה שעלול להעלות על הדעת כהצדקה לרכישת אלבום זה. זה מקומם שהאלבום הזה יצא אי פעם כי זה, בכנות, ניצול של קהל נאמן שמגיע לו יותר מאחד מהמבצעים המועדפים שלו. היו הרבה רגעים בקריירה שלו כאשר יאנג הפיק רוק משובח. אלבום זה אינו מכיל כמעט אף אחד מהרגעים הללו. זה השפל של פעילות ההקלטה של ​​ניל יאנג".



ב-7 בנובמבר בשנת 1980 יצא אלבום ההופעה הראשון והכפול של להקת איגלס. שמו הוא EAGLES LIVE. הלהקה עצמה כבר הייתה אז מפורקת, למרות שלא נמסרה על כך הודעה רשמית בתקשורת.



SIDE 1

1. Hotel California

2. Heartache Tonight

3. I Can't Tell You Why


SIDE 2

1. The Long Run

2. New Kid In Town

3. Life's Been Good


SIDE 3

1. Seven Bridges Road

2. Wasted Time

3. Take It to The Limit

4. Doolin-Dalton (Reprise)

5. Desperado


SIDE 4

1. Saturday Night

2. All Night Long

3. Life In The Fast Lane

4. Take It Easy


מי שהקשיב לאלבום הזה ודאי נהנה מהצלילים ולא ידע שמאחוריו יש יחסים מעורערים ביותר בין חברי הלהקה. ההופעות שהוקלטו לאלבום עברו יחסית בשלום, אך כשהגיע הזמן לערוך את המיקסים לאלבום הזה, היחסים בין דון הנלי וגלן פריי הגיעו לשפל. פריי בחר להישאר בלוס אנג'לס ולא להצטרף לתהליך העריכה שנערך בפלורידה. המצב היה כה מתוח שחברת התקליטים הציעה ללהקה 2 מיליון דולר תמורת הקלטת שני שירים חדשים לאלבום - ונענתה בסירוב מוחלט. גלן פריי הוא שלא הסכים לכך.


הגיטריסט דון פלדר: "נאמר לנו מחברת התקליטים שאנחנו חייבים לסיים את עריכת האלבום ללא גלן פריי, כי אנחנו חייבים לה, לפי החוזה, עוד אלבום. כך מצאנו את עצמנו בתוך בריכת האומללות הזו, כשאנחנו מתקנים הקלטות במקומות רחוקים מאד זה מזה. גלן לא דיבר ישירות עם אף אחד מהלהקה אז, אבל הוא דאג לצרוח על כל מי שמסביב לנו. כולנו קיווינו שהוא יתחרט ויחזור לעצמו. קיווינו שהוא יוציא מעצמו את העצבים ויחזור אלינו רגוע. שיעשה אלבום סולו ויחזור ללהקה. היינו אז בעוד שיא של ההצלחה שלנו, אז למה לפרוש עכשיו? נכון, המצב בלהקה היה לא פעם מחורבן אבל היה לנו המון מה להפסיד בפירוק הלהקה".


פריי בשנת 1982: "ידעתי שהלהקה נגמרה בערך באמצע הקלטת האלבום THE LONG RUN. אמרתי לעצמי שלעולם לא אעבור את זה שוב. אני יכול לתת 30 סיבות למה, אבל אהיה תמציתי לגבי זה - הקמתי את הלהקה, נמאס לי ממנה ופרשתי".


זה היה סיוט לערוך את האלבום כי סלילי ההקלטה הוטסו הלוך ושוב מלוס אנג'לס לפלורידה, כי פריי היה צריך לאשר את מה שנעשה בלעדיו. ועדיין, היה קל יותר להרכיב את האלבום הזה כי השירים בו כבר היו מוכנים ולא היה צורך לחכות שמישהו יבוא עם רעיון לשיר. תיקונים לא מעטים נעשו להקלטות, במיוחד בתחום ההרמוניה הווקאלית (כשפריי והנלי מתקנים קולות שנעשו בצוותא, כשהם ממש רחוקים זה מזה פיזית). הדבר הפך גם אלבום זה לדוקומנט של התקופה, אך לא לדוקומנט שמייצג באמת את הופעות הלהקה.


הקולות ההרמוניים נשמעים יותר מדי מושלמים בתקליט הזה עד שהתקשורת פרסמה בזמנו שזה נשמע כאלבום אולפן שהודבקו לו קולות של קהל. מפיק האלבום מיהר להגיב שמדובר בשבעים אחוזים של הופעה חיה והוסיף שזה לא היה קל להקליט שירה של דון הנלי בעודו מתופף, כי המיקרופון שלו על הבמה לא כוון בזווית הנכונה לפיו.


בסופו של דבר, אלבום בהופעה אינו בא לשחזר את אוירת ההופעה עצמה. אחרי הכל, אלבומים חיים אף פעם לא דומים למה ששומעים בהופעה בפועל. קודם כל, הם באים לרוב במיקס סטריאו, עם הפרדה ברורה של כלי הנגינה והשירה, כשכל אחד נשמע ברור ומובחן ולגמרי שונה ממה שהייתם שומעים כקהל במופע, שם הכל מרוכז יחד למיקס מונופוני רועש, שבעיקר מוביל את עור התוף לפגיעה מצפצפת.


גם באלבומי הופעה אין את כל האלמנטים המעצבנים עם האיש ההוא ששורק לידכם בלי הפסקה וחושב שהוא מגניב, כשהוא שוכח ששילם כרטיס להקשיב למוזיקה. כמו שאמר פול סטנלי, מלהקת קיס, על האלבום המתוקן בהופעה של להקתו בסבנטיז: "כן, שיפרנו את זה - כדי לא להסתיר שום דבר, לא לרמות אף אחד... אבל מי רוצה לשמוע טעות חוזרת בלי סוף? מי רוצה לשמוע גיטרה לא מכוונת? בשביל מה? בשביל אותנטיות?". לכן אלבומי הופעות, כמו זה של איגלס, הגיעו לשתי מטרות - להרוויח כסף רב עם כמה שפחות מאמץ אולפני וגם לתת חוויית האזנה נוספת לקהל.


האלבום EAGLES LIVE נמכר בכמויות רבות והיה אז התרועה האחרונה של הלהקה, שהתאיידה והשביתה את פעילותה עד לאיחודים מצליחים, שגררו רווחים אדירים אך גם פציעת פתחי עבר שהובילו למריבות ותביעות.


ב-7 בנובמבר בשנת 1983 יצא אלבום חדש ללהקת יס ושמו 90125 (לפי המספר הקטלוגי של האלבום). האם זו באמת להקת יס? תלוי את מי שואלים.



SIDE 1

1. Owner of a Lonely Heart

2. Hold On

3. It Can Happen

4. Changes


SIDE 2

5. Cinema

6. Leave It

7. Our Song

8. City of Love

9. Hearts


להקה זו נחשבה, בשנים הראשונות של שנות השמונים, כדינוזאור רוק מתקדם שנפח את נשמתו וימי תהילתו חלפו להם. שניים מחברי אותה להקה, הבסיסט כריס סקווייר והמתופף אלן ווייט, ביקשו להקים הרכב חדש. לאחר נסיון כושל לעשות זאת עם ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט (בהרכב שהוצע לו השם XYZ, כלומר אקס יס וזפלין), הם הגיעו לגיטריסט דרום-אפריקאי ושמו טרבור ראבין.


ראבין: "ניסיתי את מזלי כששלחתי הקלטות דמו שלי לחברות תקליטים. קיבלתי רק תגובה אחת, מקלייב דייויס, נשיא חברת אריסטה. הוא כתב לי שיש לי קול שמתאים לשוק הפופ אבל שיריי לא טובים. הוא טען שהם מורכבים מדי. לא ויתרתי והמשכתי לתור אחר מישהו, כשקיבלתי תגובה מפיל קארסון, מחברת אטלנטיק. הוא הציע שאפגש עם כריס ואלן. אז נפגשנו והתחלנו לעבוד על השירים שלי. הדברים הלכו היטב והחלטנו לקרוא לעצמנו CINEMA, בתוספת הקלידן המקורי של יס, טוני קיי. אבל הייתה אז להקה אחרת שפעלה בשם זה ודרשה שנשלם לה כסף כדי להשתמש בשמה. אז העפנו את השם וזה השלב בו ג'ון אנדרסון שמע את השירים שעשינו".


חברת התקליטים "אטלנטיק" חשה שמשהו חסר ודחקה בהבאת ג'ון אנדרסון, הזמר וחוד החנית של להקת יס, היה ברור לאותה חברת התקליטים, שלהקת יס הייתה חתומה אצלה מנת 1969, כי עליה להתעקש לשווק את ההרכב החדש הזה עם אותו שם חיובי ומצליח.


רק ראבין היה האיש החדש במחנה, והצעד השיווקי הזה גרם לו תסכול רב בזמנו. "מעולם לא שמחתי על כך שהלהקה הזו נקראה בסוף בשם יס. חשבתי שזה לא הציג נכון את הלהקה בזמן בו נכנסתי אליה".


ראבין היה גם המוח המוזיקלי המעודכן שרקח את הקונספט העדכני שהפך את יס מדינוזאור רדום לאריה צעיר המשחר לטרף. ואם זה לא מספיק, להפקת המוזיקה החדשה הזו הגיע טרבור הורן, לשעבר זמר של יס (בשנת 1980) ועתה מפיק מצליח. ביחד הם עשו את האלבום 90125, ששמו נגזר מהמספר הקטלוגי שלו, בימים בהם שמות כמו 'מעשיות ממעיינות טופוגרפיים' כבר היו אסורים לשימוש בתעשייה.


השיר שפותח את האלבום כתרועת ניצחון, OWNER OF A LONELY HEART, נכתב על ידי ראבין ומספר על הפרדוקס שבבדידות ומסביר שעדיף להיות בודד מאשר לחיות עם לב שבור כתוצאה מאהבה פוגעת. זה היה התקליטון הראשון ששוחרר מהרכב זה והוא הפך במהרה ללהיט ענק, שצורף לו גם קליפ פרומו מושקע.

שיר זה הגיע למקום הראשון ברחבי העולם (אם כי באנגליה לא נרשמה הצלחה היסטרית, כשהגיע למקום ה-28 בלבד). "זה לא היה אמור להיות להיט", הודה ג'ון אנדרסון שנים לאחר מכן. "חברת התקליטים השקיעה המון כסף בהרכב CINEMA ובשלב מסוים החליטה לצרף אותי לסיפור, כדי להפוך את זה ללהקת יס. אז אמרו לי בחברה שהשיר הזה יהיה להיט והם ידאגו שכך יהיה. השיר הזה כבר היה די גמור כשהגעתי".


לכל מעריצי להקת יס הישנה היה זה הלם גדול לשמוע את ההרכב החדש, עם השם הידוע, מבצע שיר כה אנרגטי, עם הפקה מהודקת וברורה של אייטיז וחלוקה ברורה לבתים ולפזמונים, במקום יצירות רוק מתקדם מורכבות כבעבר. התופים של אלן ווייט הפכו למכונת קצב שלא זזה מילימטר מערוץ המטרונום והבס של כריס סקווייר, שעד אז היה מלודי, מהיר ותזזיתי, הפך בשיר זה לקרקע יצוקה ומאופקת. וכן, יש בשיר גם סימפולים, כמו למשל קולות כלי הנשיפה הקצרצרים, שנלקחו מ- KOOL IS BACK של FUNK INC. מי היה מאמין שדבר כזה יקרה בשיר של להקת יס?


טרבור ראבין: "כולנו נדהמנו מההצלחה של הדבר הזה. כששמעתי בפעם הראשונה את השיר ברדיו, זה היה במכשיר מחורבן וכל הסאונד של ההפקה נעלם. ממש היה לי קשה עם זה. עד שהמנהל שלי התקשר, אחרי כמה ימים, לבשר לי שהאלבום מתחיל להצליח במצעדים. אז נשמתי לרווחה".


ג'ון אנדרסון: "השיר הזה הפך לשיר פופ מצליח מאד. זה מה שהקהל הרחב מכיר כשהוא שומע את השם יס. את השיר הזה ואת השיר ROUNDABOUT שהקלטנו בשנת 1971 והצליח בזמנו. אבל יש מספיק קהל שיודע גם שאנחנו הרבה יותר מזה".


אלן ווייט המתופף, על השינוי בכיוון המוזיקלי: "כולנו הסכמנו לעשות את השינוי וערכנו חזרות להכנת החומר לאלבום הזה במשך תשעה חודשים". קיים הסיפור שנשיא חברת התקליטים אטלנטיק, אהמט ארטגון, הבהיר לכריס סקווייר, שאם הלהקה לא תביא להיט שיווקי, יש סיכוי גדול שהיא תועף מחברת התקליטים שלו. אז הובן לחברים שצריך לחשוב שיווקית ולהקת יס הפכה נגישה יותר לקהל הרחב.


להיט נוסף וקליט מהאלבום בא עם השיר LEAVE IT והצלילים הקליטים והמופקים להפליא זיכו את הלהקה, בינואר 1984, באלבומי פלטינה וסיבוב הופעות מושקע ומצליח. אנדרסון: "זה היה האירוע הכי יוצא דופן בחיי. אתה מנגן בפני אלפי אנשים בכל העולם שיודעים מי אתה. אתה אף פעם לא שוכח את התקופות האלה. זה היה מאוד קרוב לזה בתקופת 'קרוב לקצה' ו'שביר'. אתה אף פעם לא שוכח את התחושה המדהימה של אחווה, הרמוניה וידידות".


הקלידן לשעבר של יס, ריק ווייקמן, על האלבום הזה: "אני ממש אוהב אותו. זה כנראה אחד האלבומים החשובים ביותר בקריירה של יס. כי בלי האלבום הזה, להקת יס הייתה נותרת כנחלת העבר. הרוק המתקדם כבר מת והיה הצורך לעשות משהו אחר כדי לשמור את השם. ההפקה של טרבור הורן אדירה כאן. אני מעריץ את הפקותיו. האלבום הזה הציל את חיי הלהקה - וגם את שלי, כאחד שהצטרף אליה שוב בהמשך הדרך".


אז מה הביקורות כתבו בזמנו בעיתונים על האלבום הזה? במלודי מייקר פורסם: "אם אתם מעריצי יס מהסבנטיז, תאהבו את האלבום הזה. אם אתם מחפשים משהו חדש לגמרי, תישארו רק עם הסינגל על בעליו של הלב הבודד". ברולינג סטון כתבו: "האלבום מכיל ברובו, למרבה ההפתעה, מוזיקת פופ. סינטיסייזרים עדכניים מקבלים פה שימוש נרחב. אולי האיחוד הזה של הלהקה הוא אחד הבודדים שמצליחים להאפיל על המקור".


מי שלא אהב בזמנו את האלבום הזה היה הגיטריסט לשעבר בלהקה, סטיב האו, שלהקת יס הפכה מתחרה ברורה מול להקתו אז, אסיה. כריס סקווייר השווה בין שתי הלהקות: "אני יכול לראות דמיון כלשהו בין שתי הלהקות, אבל לא משהו מוחלט. אולי הדמיון בא מרצון שתי הלהקות לעשות מוזיקת פופ. אנחנו, בלהקת יס, מאד גאים במוזיקה שאנו עושים עכשיו".


ראבין כמעט הצטרף ללהקת אסיה, לפני שנתקל בווייט ובסקווייר, אך משהו בו מנע את זה, כפי שסיפר: "ג'ון קלדונר, שעבד בחברת התקליטים 'גפן', התעניין בהקלטות שלי והחתים אותי על חוזה שהייתי בטוח שיוביל לאלבום סולו שלי. אבל לפתע הוא אמר לי שעליי להצטרף ללהקה עם נגנים ידועים אחרים, כי לעשות אלבום סולו יהיה לי קשה יותר. נפגשתי עם קארל פאלמר והיה לנו טוב ביחד. אז הצטרף ג'ון ווטון וניסה לנגן איתנו בבס. הזמן עבר ולא שמעתי מהם מזה כמה חודשים. לפתע התקשר אליי קלדונר ואמר לי שסטיב האו הצטרף לעסק וגם ג'ף דאונס. 'אתה צריך להצטרף לזה', הוא אמר לי בנחישות. לא רציתי את הדבר הזה שהיה לי ברור שיהיה סופר-גרופ ואני אהיה בו החוליה החלשה. קלדונר אמר שאצטרף או שהוא יעיף אותי מהחברה. אז הלכתי לנסות איתם וממש שנאתי את זה. הם לא היו צריכים אותי. אחרי זה באתי לקלדונר ואמרתי לו שאין סיכוי. יומיים לאחר מכן הוא העיף אותי".


אבל ההרכב הזה של יס לא יצליח לשמר את התלהבות האלבום 90125 והאלבום שבא אחריו, BIG GENERATOR, הציג בפני הקהל גנרטור עייף שלא הצליח להפיק את אותה עוצמת החשמל שבאה עם האלבום ההוא.



וב-7 בנובמבר בשנת 1985 יצא תקליט בהופעה של להקת יס ושמו 9012LIVE - THE SOLOS.



כבר השם גורם לי להירתע מהדבר הזה. נכון שחברי להקת יס ידועים ביכולות הנגינה המרשימות שלהם, אבל אין לי כוח להקשיב לסולואים של כל אחד מהם על גבי תקליט. בשביל מה צריך את זה? בסדר, לא כל התקליט הזה בא רק עם סולואים. יש גם שלושה שירים - HOLD ON ו-CHANGES, מתוך התקליט המצליח של החבורה ששמו 90125. ויש עיבוד עדכני אז לשיר SOON, שיצא במקור בתקליט RELAYER משנת 1974. עדיין, כל המוצר הזה מריח מרצון להרוויח כסף ותו לא.


אז יפה שיש פה אלבום סולואים, אך הסולואים צריכים להיות מיוחדים כדי להוציא אותם כך, נכון? ובכן, צר לי שזה לא המצב פה. קלידן הלהקה, טוני קיי, בא עם סולו מסונטז בשם SI שגורם לי בעיקר לפהק (הלוואי והיה שם את ידיו על אורגן האמונד B3 במקום זה). אולי בהופעה זה מלהיב - אך לא בתקליט. הבסיסט, כריס סקווייר, בא עם ביצוע משלו לסטנדרט AMAZING GRACE, אך הוא לא ממש עושה עמו חסד. היחיד בסדום פה הוא הגיטריסט טרבור רבין, שמצליח לפעמים לעניין (ולפעמים ליפול לווירטואוזיות מיותרת) בקטע אקוסטי שלו ששמו SOLLY'S BEARD. ואם זה לא מספיק, הקטע האחרון בתקליט הזה נקרא WHITEFISH ובו סקווייר מנגן זמן רב עם התלהבות אישית מצדו שלא מצליחה הפעם להגיע אליי, ולא משנה שבאמצע הוא ניגן את ליין הבס בשיר אהוב עליי, TEMPUS FUGIT. הקהל שנשמע בתקליט אוהב את זה - או שאולי הצליל שלו הושתל בתהליך המיקס. אולי זה בכלל קהל שהוקלט בהופעה של דוראן דוראן מאז? הרי עשו את המניפולציה הזו בהמון תקליטי הופעות, אז אולי גם פה?


ב-7 בנובמבר בשנת 2014 יצא אלבום חדש ללהקת פינק פלויד ושמו THE ENDLESS RIVER. נו, טוב... לא ממש חדש. הנה הפרטים:


1. Things Left Unsaid

2. It's What We Do

3. Ebb And Flow

4. Sum

5. Skins

6. Unsung

7. Anisina

8. The Lost Art Of Conversation

9. On Noodle Street

10. Night Light

11. Allons-y (1)

12. Autumn '68

13. Allons-y (2)

14. Talkin' Hawkin'

15. Calling

16. Eyes To Pearls

17. Surfacing

18. Louder Than Words


ביולי 2005 התאחד ההרכב הקלאסי של פינק פלויד לערב של מופעי מיטב אמנים תחת השם LIVE 8 בהייד פארק, וכשהחושך ירד על לונדון, הקסם הישן בעט פנימה, כאילו השנים והמריבות עזבו את ארבעת חברי פינק פלויד והמוזיקה שלהם היא החשובה מכל. עם זאת, הסיפור של פינק פלויד לא הגיע לסיומו עם המפגש המחודש על מדשאות הייד פארק וגם לא הסתיים עם מותו של הקלידן ריק רייט, בגיל שישים וחמש בספטמבר 2008, שנתיים לאחר מותו של מייסד הלהקה והיהלום שכבה - סיד בארט. רוג'ר ווטרס, דייויד גילמור, וניק מייסון, כמו גם העולם המוזיקלי הרחב והעצום של קהל המעריצים היה עצוב מאוד מאובדנם של שני המוזיקאים הללו. הסיפור היה להמשיך עם אלבום חדש, שמטרתו העיקרית, עבור דיוויד גילמור, הייתה אמורה להנציח את זכרו של רייט, שתואר על ידי הגיטריסט של פלויד כ"כל כך מקסים, עדין, בנאדם אמיתי שיהיה חסר לנו מאוד ועל ידי כל כך הרבה שאהבו אותו".


"בהתחלה שקלנו ליצור את החטיבה של האלבום בשני חלקים", הסביר ניק מייסון. "חצי מזה שירים, והחלק השני כסדרה של קטעים אינסטרומנטליים באווירה הנכונה. בסופו של דבר, החלטנו להפוך אותו לאלבום בודד ובהכרח עבודת ההכנה נותרה ללא שימוש". בזמנו, החלק השני הזה, המורכב ממוזיקה אווירה, קיבל את השם THE BIG SPLIFF על ידי טכנאי ההקלטה, אנדי ג'קסון, שחשב שיום אחד זה ישוחרר בדיסק כהמשך או

השלמה ל-THE DIVISION BELL.


באוגוסט 2012 חזר דיוויד גילמור לקשר עם פיל מנזנרה, עמו שיתף פעולה בעבר. גילמור ביקש ממנו לבוא לפגוש אותו באסטוריה, לשם גם זימן את אנדי ג'קסון ודיימון אידינס, שהיו טכנאי ההקלטה של גילמור באלבום הסולו השלישי שלו, ON AN ISLAND. הרעיון היה להוציא הקלטות שנעשו ולראות מה אפשר לעשות איתן. פיל מנזנרה נזכר: "זה היה מתי ששמעתי שאנדי הרכיב דבר שנקראTHE BIG SPLIFF, אשר בצורה מעצבנת למדי אמרתי, 'אני לא רוצה לשמוע את הדבר הערוך הזה. אני רוצה לשמוע כל יצירה או צליל שהוקלטו ונזרקו הצידה, הכל'. אז התחלנו בסשן האזנה ארוך מאד".


מנזנרה רשם בקפדנות מה עניין אותו מהקטעים שהוקלטה במגוון מדיות (DAT, סרט אנלוגי עם עשרים וארבעה ערוצים ואפילו קסטה רגילה) שאוחסנו בקפידה. תוך זמן קצר הוא הגה קונספט שבסופו של דבר יהפוך לסימפוניה בארבעה פרקים. "הדלת מצלצלת, ואתה יכול לשמוע אותם הולכים על החצץ לכיוון הסירה, שלושתם, הגיבורים שלנו, הם באים לאסטוריה ומתחילים לג'מג'ם", הסביר מנזנרה. "זה סעיף ראשון. בחלק השני, הסירה ממריאה ואנחנו בחלל החיצון. הם מגיעים לכוכב שכולו אקוסטי - הפרק השלישי. לאחר מכן

יש את הקצה הזה, שבו חוזרים אחורה. אז היה לי את הנרטיב הזה והתחלתי לחבר את כל הדברים ביחד".


מנזנרה בילה אז מספר שבועות ביצירה מחדש של קטעי המוזיקה, שינוי הטונאליות של החלק הזה, שינוי הפתיחה או הסיום של החלק ההוא, הוספת גיטרת סולו לכאן או לכאן. בדצמבר הוא השמיע לדיוויד גילמור וניק מייסון, שאהבו את מה שהוא עשה ובאופן מכריע הסכימו שלחומר הזה יש סיבה לצאת כאלבום. חלפו מספר חודשים עד שהושגה התקדמות נוספת. זה היה בעיקר בגלל שדיוויד גילמור התחיל לעבוד על מה שעתיד להיות אלבום סולו בשם RATTLE THAT LOCK. חלק מהקלטות נשלחו אז אל מרטין גלובר, שקיבל טלפון מדיוויד גילמור ביוני 2013: "הוא אמר, 'יש לי את הדבר הזה שעבדתי עליו. אתה יכול לבוא ולהקשיב?' אז נסעתי ברכבת, הוא אסף אותי ונסענו לחווה שלו בססקס. לדיוויד יש סטודיו מדהים באסם. הוא העלה את היצירה למערכת ההשמעה וציפיתי לשמוע חומר סולו. בתוך כ-40 שניות, זה נשמע כמו פינק פלויד. זה היה קסום לחלוטין. החלון היה פתוח והיו ציפורים שרות. יוני באנגליה הוא המקום הכי יפה בעולם כשאתה באנגליה ומאזין להקלטות של פינק פלויד שלא פורסמו עם דיוויד".


במובן מסוים, THE ENDLESS RIVER נשמע כמו סוג של רטרוספקטיבה של קריירה ארוכה שהייתה במעמד משלה. מה שהיה אמור להיות האלבום המקורי האחרון של פינק פלויד יצא ונחשב כצוואה סופית של אחת מהלהקות הגדולות בהיסטוריה של מוזיקת ​​הרוק. למרות המכירות הטובות, הרבה מבקרי מוסיקה בתקשורת לא ממש התלהבו מזה. מרגע יציאת האלבום, עיתונאים ציפו לתגובה מרוג'ר ווטרס. אבל הוא נקט בגישה רכה יותר: "עזבתי את פינק פלויד בשנת 1985, עברו 29 שנים. לא היה לי שום קשר עם אף אחד מאלבומי האולפן של פינק פלויד מאז, וגם לא בסיבובי ההופעות של 1987 ו-1994, ואין לי שום קשר עם האלבום הזה".


ניק מייסון לא היה נראה מסוגל להשלים עם המחשבה שאולי הכל נגמר, כשאמר לרולינג סטון: "אני חושב שאתן לדיוויד לעשות את המילה האחרונה בעניין. עכשיו אני מאמין שכשאמות ואקבר, על המצבה שלי

יהיה כתוב, 'אני לא לגמרי בטוח שהלהקה נגמרה'..."


עטיפת האלבום, עם ציור שנקרא במקור SKY, היא עבודתו של האמן המצרי בן השמונה-עשרה, אחמד עימד אלדין. אוברי פאוול, שותפו הוותיקה של סטורם ת'ורג'רסון בחברת היפנוסיס (זו שעיצבה בעבר הרבה עטיפות לפינק פלויד ואחרים), חשף כי נתקל בעבודתו של אחמד עימד אלדין באתר הפורטפוליו המקוון BEHANCE, ובחר בתמונה זו כי יש בה אווירה מיוחדת, שנמצאת בהרמוניה מוחלטת עם המוזיקה של נהר אינסופי. עבור יוצרו, האיור מסמל את "הצומת של החיים, הטבע ומה שמעבר לעולם הזה". במובן מסוים זה ביטוי של גבולות חדשים. לא שם הלהקה ולא שם האלבום הודפסו על הציור.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "זה היה עם המילים של הבסיסט רוג'ר ווטרס: 'להתמיד בייאוש שקט זו הדרך האנגלית'. אבל הגיטריסט דייוויד גילמור ונגן הקלידים ריצ'רד רייט שרו את השורה הזו בתקליט הצד האפל של הירח משנת 1973, ואז הוכיחו זאת במערכת יחסים יצירתית ששרדה את הפיטורים של רייט במהלך הקלטת האלבום 'החומה' והקרע שלאחר מכן של שאר פינק פלויד. THE ENDLESS RIVER הוא הפרידה הנדיבה של גילמור והמתופף ניק מייסון מרייט, שמת ב-2008, שנבנתה ממוזיקה שלא יצאה מאז בעת שהשלושה הכינו יחד את האלבום THE DIVISION BELL.


זו סוויטה של ​​מצבי רוח ופרגמנטים אינסטרומנטליים בעיקר, שמתגלגלת כמו רקוויאם דרך הדים מוכרים. האפקט הוא בהכרח קולנועי. ריק רייט היה ההוד היציב והמחייב בחיפושים של הפלויד. האלבום הזה הוא צוואה בלתי צפויה, מבורכת".


הרצאת הבוטיק על פינק פלויד, "הצד האפל של החומה", והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה: 050-5616459


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים





































Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page