top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-7 בפברואר בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-7 בפברואר (7.2) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "התחלתי ללבוש גרבי רשת כי שאר הגרביים קיבלו רכבות. אני לא עוצרת לחשוב אם בחורים יאהבו את זה או לא. אני לא מרגישה שאני מתלבשת לגברים. השמלות הקצרות עובדות בשבילי על הבמה כי יש לי פלג גוף עליון קצר ויש הרבה ריקודים והזעה. הרגליים שלי נחמדות, אבל אתה רואה כל כך הרבה מהן כי הגוף שלי נמוך. זה לא כאילו אני שמה אותן בתצוגה כי אני מנסה לפרסם אותן. אני לעולם לא אפרסם את עצמי לגברים. אני תמיד עובדת למען הנשים, כי אם יש לך את הבנות בצד שלך, יש לך את החבר'ה. נשים שחורות יכולות להיות קנאיות בקלות. ידעתי שיש לי תדמית של סקסית אבל כשאני עובדת למען הנשים אז אני פחות נבוכה. אישה יודעת שאני עושה את זה בשביל הכיף ולא מנסה לתפוס בחור. אני שם בשביל ההופעה. ביגוד העור הגיע כי חיפשתי חומר שלא יראה זיעה. אם הייתי לובשת ג'ינס רגיל, ההזעה הייתה מיד נראית בזה. לכלוך לא מופיע על בגד עור. אין בזה קמטים, וזה עמיד. כשלבשתי את זה, לא חשבתי שאנשים יחשבו שאני לוהטת או קשוחה. כמו כן, על הבמה, אף פעם לא תראו אותי נוהמת. אני מחייכת. אני משחקת עם זה. זה למה אני מעדיפה משחק על שירה, כי עם משחק סולחים לך על תפקיד מסוים. כשאתה ממלא את אותו תפקיד כל ערב, אנשים חושבים שזה אתה. הם לא חושבים שאתה עובד. זו הצלקת של מה שנתתי לעצמי בקריירה שלי. אני לא שונאת את עצמי יותר. פעם שנאתי את העבודה שלי, שנאתי את הדימוי הסקסי הזה, שנאתי את התמונות האלה שלי על הבמה, שנאתי את השטויות הגדולות. על הבמה, אני משחקת כל הזמן שאני שם. ברגע שאני יוצאת מהשירים האלו, אני שוב טינה" (טינה טרנר, בשנת 1986)



ב-7 בפברואר בשנת 1993 הופיע ניל יאנג בתוכנית הטלוויזיה האופנתית אז של האם.טי.וי, UNPLUGGED. זו הייתה סדרה בה אמנים מובילים הופיעו באופן אקוסטי וכך הגישו את שיריהם באווירה שונה שהניבה לרוב רגעים מיוחדים במינם.



זה היה אז שיא זרם הגראנג', ולהקות רבות מסיאטל ציינו את יאנג כבעל השפעה עצומה עליהן, במיוחד פרל ג'אם. כמו כן, תקליטו האחרון אז, HARVEST MOON, היה מושלם לפורמט הטלוויזיוני האקוסטי.


אז ההופעה איתו לתוכנית נקבעה בתיאטרון אד סאליבן בניו יורק, ב-12 בדצמבר 1992. אבל כפי שקורה לעתים קרובות עם יאנג, הדברים לא ממש הלכו לפי התוכנית. הוא היה בדרכים כל השנה עם מופעי סולו אקוסטיים, אבל מכל סיבה שהיא, היו לו בעיות עצומות בהקלטה. שירים רבים נקטעו ולכולם בקהל היה ברור שיאנג לא מרוצה. בסופו של דבר הוא פשוט יצא מהדלת אל רחובות מנהטן. הוא ביטל את כל התוכנית.

חודשיים לאחר מכן, יאנג הזמין הקלטת אנפלאגד נוספת באולפני יוניברסל בלוס אנג'לס. הפעם הוא הביא להקה, שכללה את הגיטריסטים נילס לופגרן ובן קית', הפסנתרן ספונר אולדהם, המתופף קני באטרי והבסיסט טים דראמונד. אחותו למחצה, אסטריד יאנג, אשתו פגי יאנג והזמרת ניקולט לארסון טיפלו בקולות רקע. אבל גם הפעם נרשמו אי נעימויות, כשבחזרה לקראת התוכנית יאנג התעצבן וצעק על הנגנים, "אני לא מאמין! אתם לא זוכרים דבר ממה שעבדנו עליו אתמול!"


אם זה לא מספיק, הבסיסט טים דראמונד החל לצעוק על ענייני כסף שאינם לרוחו וזה דקות ספורות לפני שעת ההופעה. העניין הגיע לאוזניו של יאנג ומצב הרוח שלו הורע אף יותר. הוא בכלל לא רצה לעשות את המופע הזה והיה זה המנהל שלו שדחף אותו לזה.


הצילום עם הופעתו של יאנג נערך מול קהל מוזמנים אוהד. בקהל ישב גם בנו זיק, שנולד עם פגיעה מוחית ומאז לידתו אהוב ביותר על אביו. ההופעה, מבחינת אופי השירים, הייתה מגוונת ונועדה להביא 13 שירים מ-13 אלבומים שונים במהלך הקריירה שלו. ביניהם גם נציגות, עם שיר הנושא מאלבומו החדש אז, HARVEST MOON.


המופע שודר בטלוויזיה כחודש לאחר מכן והקהל הרב זכה לראות, בין השאר, גם ביצוע מרתק של יאנג את השיר LIKE A HURRICANE, כשהוא מלווה את עצמו בנגינה באורגן רוח עוצמתי. המעריצים התענגו גם על שיר שלא יצא עד אז לאור ושמו STRINGMAN.


ב-7 בפברואר בשנת 1969 הופיעו להקות ונילה פאדג', לד זפלין וג'ת'רו טול בשיקגו, במקום שנקרא KINETIC PLAYGROUND (שהכיל 1,700 מקומות ונהרס עד היסוד בשנת 2003).



מנהל זפלין, פיטר גראנט, נזכר: "התחלנו להופיע שם תמורת 7,500 דולר להופעה וסיימנו שם, בסוף אותה שנה, עם שכר של 12,500 להופעה. במקום ההוא הכריחו אנשי הסאונד המקומיים לשכנע את הלהקה להשתמש במגברים של המקום. ג'ימי פייג' לא אהב את זה ובסוף הושגה פשרה עם חיבור המגברים שלהם למגברים שלנו. מחוץ למבנה תפסתי מישהו שמכר כרטיסים בספסרות. הוא גבה חמישה דולר לכרטיס מאנשים שעמדו בתור. אז הסרתי מאצבעותיי את הטבעות שלי, הצטרפתי לתור וכשהגיע תורי לעמוד מולו, צעקתי 'תפסתי אותך!' וגררתי אותו לחדר ההלבשה שלנו. שם הכרחתי אותו לרוקן את כיסיו והחרמתי כל מטבע ושטר שנפלו משם. הוא לא עשה זאת שוב!".


בעיתון CHICAGO TRIBUNE נכתב בביקורת על ערב ההופעות ההוא: "להקת ונילה פאדג' העניקה את אחת מהופעותיה הטובות ביותר. והיא לא הייתה לבד. איתה הייתה להקה שהופיעה לראשונה בשיקגו ושמה לד זפלין. זו סופרגרופ חדשה בסגנון להקת CREAM. המופע של לד זפלין מאוזן על ידי ארבעת חבריה. הזמר, רוברט פלאנט, מפגין נוכחות פיזית בימתית אדירה וג'ימי פייג' מפגין מוזיקליות מהמעלה הראשונה. ההופעה החלה באיטיות יחסית, עם פייג' שניגן לבדו את WHITE SUMMER. האמת? זה הדאיג אותי, אבל כל הספקות התאיידו מיד בהמשך. הקהל של ונילה פאדג' נשאר באולם כדי לצפות בלד זפלין והלהקה האחרת, ג'ת'רו טול. ג'ון פול ג'ונס ניגן נהדר בבס ובקטע אחד בהופעה אף ניגן באורגן של מארק שטיין, האורגניסט של ואנילה פאדג'. זה היה ערב בלתי נשכח".


ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-7 בפברואר בשנת 1980 ערכה להקת פינק פלויד את המופע הראשון של THE WALL. זה היה ב- MEMORIAL SPORTS ARENA בלוס אנג'לס. המופע לא היה נטול תקלות.



המופע המרשים הופסק באמצע השיר WHAT SHALL WE DO NOW בגלל שלהבות אש פרצו מווילון שעל הבמה, בגלל תקלה בפירוטכניקה.


סילבי סימונס פירסמה דיווח על ההופעה הזו בעיתון "לוס אנג'לס ספורטס": "המופע הזה היה מרהיב ביותר, עם בובות מתנפחות, חומה לבנה, חזיר מעופף וצליל היקפי. זה היה הראשון מתוך שבעה מופעי סולד אאוט שם. במהלך המופע נדלק אחד הווילונות באש אבל המופע כולו היה כמכת מחץ מנצחת. המופע נפתח עם בניה איטית של החומה על הבמה ובובה ורודה שנשענה עליה. בחלק הראשון של המופע הייתה תאורה מרהיבה על מערכת התופים, מטוס טס מעל הקהל, בובת מורה מתנפחת ענקית הרביצה הופעה, שקופיות הוקרנו על מסך, בובת אמא מתנפחת עם עיניים ובהן זרקורים עשתה גם היא מצגת מרשימה, אנימציה מהממת של שני פרחים האוכלים זה את זה הוצגה גם היא, מפלצת ירוקה עם לשון ארוכה הופיעה גם כן והחומה נבנתה. בחלק השני, אחרי ההפסקה, נבנה סלון בתוך חור בחומה. והיה רגע מהמם עם דייויד גילמור ששר את COMFORTABLY NUMB כשהוא לפתע עומד מעל החומה. בסיום התמוטטה החומה בקול רעש אדיר והלהקה ניגנה קטע אקוסטי לצד החורבות".



רק ארבעה מקומות זכו לארח את המופע החדש והתיאטרלי ביותר של להקת פינק פלויד - ניו יורק, לוס אנג'לס, לונדון וקלן. עם תפאורה ששוויה כמיליון דולר, כולל לבני חומה רבות שהוצמדו זו לזו במהלך ההופעה עד שיצרו את החיץ המושלם בין הלהקה לקהל שמולה. זה בהחלט היה מופע שלא נועד לתזוזה בדרכים.

להקת פינק פלויד והצוות הטכני שלה, שמנה אז כשמונים איש, ערכו חזרות על המופע בלוס אנג'לס במשך עמה שבועות ברציפות. זאת לפני הצגת הבכורה שנערכה שם ב-7 בפברואר 1980.


כל סיבוב ההופעות הזה של 'החומה' הוצג רק כשלושים פעמים על הבמה אך קיבל מאז סטטוס של הופעה מהחשובות יותר בעולם הרוק. עלילת הסיפור, אותה רקח בסיסט הלהקה, רוג'ר ווטרס, על הצדדים האפלים בנפש האדם והדברים שגורמים להצטלקויותיו - הפכה לדבר שרבים הזדהו איתו. האפקטים הויזואליים עקפו כל מופע שאליס קופר או להקת קיס ניסו להרים עד אז. עד כדי כך ששלושת חברי הלהקה (ווטרס עם דייב גילמור וניק מייסון) רק הפסידו כסף מסיבוב זה. היחיד שהרוויח פה כסף היה הקלידן ריק רייט, שפוטר לפני כן מהלהקה והוחזר אליה רק כנגן שכיר. אין ספק שהלהקה הביאה את מופעי הרוק לקיצוניות מרהיבה.


עיתון בקנדה ציין כי הכרטיסים למופע 'החומה' נמכרו במונטריאול במחיר 150 דולר לאחד אבל המוסיקה במופע אבדה בתוך שלל הגימיקים. העיתון הוסיף כי הכוכב האמיתי בחלק השני של המופע היה המאייר ג'ראלד סקארף, שסרטי האנימציה והבובות שעיצב כיכבו על החומה במקום נגנים אמיתיים.


לא כל העיתונים של אז התלהבו מהמחזה. עיתון טיים ציין כי יש המופע זה נרקיסיזם לא נעים למראה, כשבמהלך החלק השני של המופע ניגנה הלהקה (עם נגני תיגבור) מאחורי החומה מבלי שהקהל יוכל לראותה. על החומה עצמה הוקרנו קליפים ומדי פעם הגיח מישהו מהחומה כדי לרמוז כי בכל זאת מדובר באנשים חיים שמפעילים את כל הסיפור הזה.


בעוד ווטרס תיפקד כאיש המרכזי על הבמה, היה זה גילמור שהופקד על הניהול המוסיקלי בהופעה. לא סתם ווטרס היה הוגה הרעיון של החומה. ב-6 ביוני 1977 הופיעה פינק פלויד במונטריאול שבקנדה. ווטרס ראה מתחתיו, בעת שעמד על הבמה והופיע, בחור אחד משולהב מדי שהפריע לו. הבסיסט לא חשב יותר מדי, לקח מלוא תחמושת בגרונו וירק אותה על פרצופו של אותו מעריץ. היה זה רגע בו הוא נבהל מעצמו וחש כי יצר חומה בין הלהקה לקהל. מפה הכל התחיל.


ניק מייסון המתופף סיפר: "ההצגה הבימתית הייתה חשובה יותר מהנגנים בדבר הזה. המטרה פה הייתה להרחיק את הלהקה מהקהל כמה שרק אפשר. זה לא היה מופע רוק'נ'רול. זה היה שואו".


דייויד גילמור: "זה היה רעיון של רוג'ר לבנות את החומה על הבמה. אנחנו לא התלהבנו מהדבר הזה". אחד השיאים של המופע הגיע כשהחומה כבר הושלמה וגילמור ניצב מעליה במהלך סולו הגיטרה האלמותי שלו בשיר COMFORTABLY NUMB.


כשהגיע הרגע להפיל את החומה, זרקו אנשי הצוות הטכני שתיים או שלוש לבנים לקדמת הבמה כדי לגרום בהלה בקרב הקהל, בעוד שאר הלבנים נפלו דווקא לכיוון הבמה עצמה. גילמור: "הקהל ממש נבהל מזה. הם חשבו שהלבנים יהרגו אותם".


אם הקהל עצמו חש כי לא ראה את כל המופע בגלל אותה חומה, הוא לא היחיד. גם הלהקה עצמה לא ראתה מעולם את כל המופע כי ניגנה מאחורי אותה חומה שבנתה בעצמה. המופע צולם בלונדון, אך התוצאה לא הייתה מרהיבה והסרט נשמר עד היום בארכיון הלהקה מבלי שיצא במלואו החוצה. חלקים ממנו יצאו בסרט דוקומנטרי. חברי הלהקה יצאו, כאמור, נפסדים מסיבוב ההופעות וניק מייסון סיפר בראיון בזמנו כי הוא מקווה שהסרט שייצא בהמשך יחזיר את ההשקעה שלא הניבה רווחים עד אז.



ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-7 בפברואר בשנת 1979 הפך סטיבן סטילס לאמן הרוק הראשון שהקליט מוזיקה על ציוד דיגיטלי, במקום ציוד אנלוגי. ההקלטה נערכה באולפני RECORD PLANT שבלוס אנג'לס.



באולפן ההוא נבנה ציוד חדש עם 32 ערוצי הקלטה והסשן, שנערך עם סטילס ביום זה, ארך 15 שעות. סטילס בזמנו לרולינג סטון: "כריס סטון, הבעלים של האולפן, הוא חבר קרוב שלי ובאחת משיחותינו הוא הכריז שבקרוב הכל בתחום ההקלטות יהפוך להיות דיגיטלי. תמיד הייתי ספקן בעניין. אבל כשהוא הרכיב את האולפן החדש, רציתי מאד לדעת איך זה. אז ארגנתי כמה נגנים מסביבי ונכנסנו לבדוק את זה".


בסשן הזה הוקלטו ארבעה שירים, כשהצלילים לא הושמו על סליל הקלטה רגיל אלא בזכרון במחשב. המומחים בזמנו טענו שבכך יש פחות דיסטורשן בהקלטה ושטווח התדרים גדול יותר. סטילס עדיין נותר ספקן לאחר ההקלטה הזו ובשלב זה לא תיכנן להוציא לאור את התוצאות.


גם זה קרה ב-7 בפברואר:



- בשנת 1969 נעצר ג'ים מוריסון, הסולן של להקת הדלתות, בעוון נהיגה בשכרות וללא רשיון נהיגה בלוס אנג'לס. זה היה אחד מששת מעצריו של הזמר בשנות השישים.


- בשנת 1964 נחתו הביטלס לראשונה בארה"ב. היה זה סיבוב משפיע ביותר על הלהקה בפרט ועל התרבות בכלל. כל הפרטים, בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!"


- בשנת 1969 הקליטה להקת THE WHO את השיר PINBALL WIZARD באולפני MORGAN בלונדון. השיר הזה, שנכלל לאחר מכן באופרת הרוק 'טומי', גם יצא כסינגל והגיע למקום ה-4 במצעד הבריטי ולמקום ה-19 במצעד האמריקאי.


- בשנת 1959 נקברה גופתו של באדי הולי בטקסס. על מצבת הקבר שלו נכתב השם HOLLEY, שהיה האיות המקורי את שם משפחתו. כמו כן עוטר על הקבר ציור של גיטרה. אלפי אנשים הגיעו ללוויה אך אלמנתו של הולי לא נכחה בטקס. באותו יום נקבר גם ריצ'י ואלנס, שנהרג עם הולי בתאונת המטוס, ארבעה ימים קודם לכן.


- בשנת 1976 הגיע האלבום DESIRE, של בוב דילן, לפסגת מצעד המכירות האמריקאי.


- בשנת 1969 עבר ג'ורג' האריסון ניתוח להוצאת שקדים, שהושמדו לאחר מכן כדי שלא יימכרו חס וחלילה למעריצים.


- בשנת 1967 חזרו שלושת האחים גיב (שהם אנשי להקת הבי ג'יז) לאנגליה, אחרי תשע שנים בהן התגוררו באוסטרליה. ובאותו יום הכריזו חברי להקת המאנקיז שמעתה הם אלו שינגנו בתקליטיהם, במקום נגני האולפנים שעשו זאת עד כה. זאת כדי להוכיח לקהל הרחב כי לא מדובר בארבעה ניצבים סתמיים אלא במוזיקאים אמיתיים.


- בשנת 1990 הוציאה להקת פרימוס את אלבום האולפן הראשון שלה, FRIZZLE FRY. השילוב המוזיקלי של פרוג, פאנק ורוק אלטרנטיבי הוא מנצח, וזיכה את השלישייה הזו בקהל מעריצים נלהב.


- בשנת 1970 הגיע השיר VENUS, של להקת SHOCKING BLUE ההולנדית, למקום הראשון בארה"ב. זו הייתה הפעם הראשונה שאמן הולנדי הגיע לצמרת המצעד האמריקאי.


- בשנת 1949 נולד אלן לנקסטר, הבסיסט לשעבר בלהקת סטטוס קוו (הוא עזב אותה בשנת 1984). הוא מת ב-26 בספטמבר 2021.


- בשנת 1984 יצא תקליט חדש לפרויקט של אלן פארסונס ושמו AMMONIA AVENUE. שם האלבום נוצר בהשראת ביקורו של אריק וולפסון (יד ימינו של פארסונס בפרויקט) במפעל כימי בבילינגהאם, אנגליה, שם הדבר הראשון שראה היה רחוב עם קילומטרים של צינורות, ללא אנשים, ללא עצים ושלט שעליו נכתב השם שיהיה שם התקליט. כיאה לפרויקט שכל תקליט שלו בא עם קונספט, האלבום הזה מתמקד באי הבנה אפשרית של התפתחויות מדעיות תעשייתיות מנקודת מבט ציבורית.



ב-7 בפברואר בשנת 1973 יצא תקליט שלישי ללהקת הסטוג'ס, RAW POWER. מזה זמן רב הוא מסומן כקלאסיקה משפיעה, אך בזמן אמת היה זה רחוק מאד מכך.



שנתיים לפני כן פורסם בעיתון המוזיקה CIRCUS: "איגי מאבד את הסטוג'ס". בגוף האייטם נכתב כך: "נשאלת השאלה האם לאיגי פופ יש להקה או לא. או האם בכלל יש לו קריירה מוזיקלית או שהיא תמה. חברת התקליטים ELEKTRA בחרה לא להמשיך את החוזה שלה עם הלהקה. מקורבים לזמר טוענים כי העסק עדיין אינו גמור ושהוא כרגע בדרכו לניו יורק כדי לאסוף נגנים חדשים".


לאחר תהליך ממושך הורכבה הלהקה החדשה, כשהגיטריסט המקורי של הסטוג'ס, רון אשטון, הועבר לעמדת הבס והגיטריסט החדש היה ג'יימס ויליאמסון. ("רון שנא אותי על כך", הודה איגי פופ שנים לאחר מכן). סקוט אשטון נשאר בעמדת התופים וההרכב המחודש עבר לאנגליה, כשבמרץ 1972 כבר הונח מתחת לאפו של הזמר חוזה חדש, הפעם עם חברת התקליטים 'קולומביה'. בחוזה זה חתם איגי לבדו.


הופעת הבכורה של הסטוג'ס באנגליה נערכה ב-15 ביולי 1972, באולם הקולנוע קינג'ס קרוס וכתב מעיתון המוזיקה 'דיסק' מיהר לדווח בביקורתו כי 'הלהקה הזו מנגנת בהתאם לשמה ולא מספקת יותר מרעש כשהזמר בה צורח למיקרופון ומתריס באנשים על כך שהם נראים מאובנים בעיניו. אז הוא ניגש לבחורה אחת, משך בשיערה ושר קרוב מאד לפניה. אחר כך הוא תפס קורבן אחר, הפעם ג'נטלמן שנראה נבוך מכך שאיגי בחר לשבת עליו ולשחק בשיערו. אחרים בקהל צחקו בהקלה שהוא לא בחר אותם". הצלם, מיק רוק, נכח באותה הופעה ותיקתק רבות במצלמתו. אחת התמונות, שמראה כי איגי מרח את עצמו בצבע כסף, מפארת מאז את עטיפת התקליט עליו אני כותב כאן. בעטיפה האחורית של התקליט תגלו עוד תמונות מאותו מופע.


ב-19 בספטמבר 1972 נכנסו חברי הסטוג'ס לאולפני CBS, שברחוב ווייטפילד הלונדוני, כדי להקליט את תקליט הבכורה שלהם, כחתומים בחברת הניהול החדשה שלהם, MAINMAN, שבעליה היה מנהלו החדש של דייויד בואי, טוני דפרייס. בואי היה זה שהתרשם מאד מהסטוג'ס, כששהה בשנת 1971 בארה"ב ונחשף לראשונה לשמם. הוא ניגש למנהלו והמליץ לו להחתים מיד. דפרייס, שחשב כי בידו החתמה נוצצת, שיכן את הלהקה בבית מפואר שבקירותיו ניתלו יצירות של מארק שאגאל (איגי: "שאלנו את עצמנו מה זה החרא המצויר הזה ומיהרנו לזרוק את זה בחצר האחורית").


באולפן ההקלטות לא היה מי שיפקח על הלהקה והתוצאה נשמעה היטב בסליל ההקלטה. איגי וויליאמסון כתבו את כל השירים והתפוצצו מהתלהבות ונחישות.


בחברת התקליטים הקשיבו בבעתה לתוצאה, שהוקלטה עם המון סמים, ודפרייס המבוהל חשב במהרה על גלגל הצלת ההקלטות. לגלגל הזה קראו בשם דייויד בואי, שההקלטות נשלחו אליו ללוס אנג'לס (כששהה שם בסיבוב הופעות) והוא ערך מיקס מהיר משלו לשבעה משירי התקליט. הוא קיבל לידיו את ערוצי ההקלטה והתחלחל לגלות שרק שלושה ערוצים (מתוך 24) קיבלו שימוש וכעת קשה ביותר לעשות עמם מיקס חדש, חוץ מהצבתם בעוצמות שונות. השיר SEARCH AND DESTROY (ששמו בא מכתבה שקרא איגי על מלחמת ויאטנם במגזין טיים) נותר במיקס המקורי.


כשאיגי וחבריו ללהקה שמעו את התוצאה של בואי, על גבי תקליט רשמי, הם התחלחלו. איגי נאלץ לראות כיצד התקליט יוצא כשהמשפט 'מיקס נעשה בידי דייויד בואי' כשהוא גדול יותר בעטיפה מהמשפט 'הופק בידי איגי פופ'. בואי לקח להקה מחוספסת מדטרויט והפך אותה ללהקת 'גלאם-רוק', כפי שהיה אז בעצמו. האגו של איגי נפגע, למרות שעל העטיפה נכתב כי זה תקליט של 'איגי והסטוג'ס'.


רון אשטון, הגיטריסט לשעבר שהפך כאן לבסיסט, הודה בשנת 1974: "הסיבה היחידה שאינני מקשיב לתקליט הזה היא המיקס המחורבן של דייויד בואי. הוא הרס את התקליט, שהיה מעולה בצורתו הראשונה. בואי חירבן את התקליט וגמר אותנו כלהקה. פתאום אין בס ואין תופים בתקליט. כבר שברתי בכוונה שני עותקים".


המנהל של בואי, טוני דפרייס, היה אז גם מנהלו של איגי, שסיפר: "יום אחד הוא בא ולקח אותי לסיבוב בלימוזינה שלו ושם בישר לי שבכוונתו לשלוח אותי לניו יורק כדי לככב בהפקה בימתית של פיטר פן. הבטתי בו בזעם וצעקתי עליו שאני לא פיטר פן מזורגג אלא צ'רלס מאנסון! הבנתי שהלהקה לא מתפקדת יותר, אבל לשלוח אותי כפיטר פן?! אז נזרקתי לעזאזל". ביולי 1973 הועפו הסטוג'ס מחברת התקליטים 'קולומביה, שלא ידעה כי קלאסיקה אמיתית נמצאת תחת אפה.



התקליט RAW POWER הוא אחד מאבני היסוד של הרוק. חייבים להאזין לו ובעיקר למיקס המקורי של איגי, שיצא לאור לאחר מכן. יש כאן חלוציות מחשמלת שהשפיעה רבות על המשך הדרך בעולם המוזיקה, עם מוזיקה חסרת פשרות וגבולות. עם שירים כמו GIMME DANGER, DEATH TRIP ו- YOUR PRETTY FACE IS GOING TO HELL ברור כי זה תקליט שלא משמיעים בארוחת סוף שבוע חגיגית עם המשפחה. למעשה, זה תקליט לאנשים שאוהבים את הרוק שלהם מחוספס. אה, סליחה... מאוד מחוספס!


איגי פופ כתב רבות מהמילים לאלבום בזמן שיטוט בהייד פארק בלונדון עם מחברת. השיר GIMME DANGER מצא אותו חושש מבחורה שעלולה להיות חורבנו. זו כנראה ג'והאנה, בחורה שלדבריו "הוציאה אותי מדעתי". הוא כתב עליה שוב בשיר KILL CITY, מאלבום שלו בשנת 1977.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "האיגי הזה. אף אחד לא עושה את זה טוב יותר, אף אחד לא עושה את זה יותר גרוע, אף אחד לא עושה את זה, נקודה.


מאז תקליטה הקודם, FUN HOUSE, הלהקה ערבבה את הצוות שבה כמו חפיסת קלפים, חברת התקליטים שלה הפגינה אובדן אמונה קלאסי וסמים ודיכאון גבו מחירים בלתי נמנעים. בהופעה האחרונה שלה בניו יורק, השיא הלילי התרכז סביב איגי שנחנק והקיא על הבמה.


ובכן, לכולנו יש את הפגמים הקטנים שלנו, לא? התקליט החדש, הסטוג'ס חוזרים בנקמה, מפגינים את כל האכזריות שאפיינה אותם במיטבם, אין פשרות, אין ניסיונות להרגיע או לשחק משחקים בתקווה להגיע לקהל רחב יותר. תקליט זה הוא סיר החול הטובעני בקצה הקשת, ואם זה לא נשמע אטרקטיבי, אז אתם חיים על זמן שאול הרבה יותר מדי זמן.


זה לא אלבום קל, בשום אופן. הוא מרחף סביב אותו סוג של איכות מחוספסת ובלתי גמורה המזכירה את WHITE LIGHT WHITE HEAT של מחתרת הקטיפה. התקליט נראה לכוד בנקודות משוננות, לפעמים קשות, ולעיתים פתאומיות".


זה היה תקליט 'נשיקת המוות' של הסטוג'ס. לאחר מכן נאלץ איגי לעבור תהליך גמילה רציני מסמים ומאלכוהול, כשבואי לוקח אותו תחת חסותו לקראת קריירה מרשימה שלו כאמן סולו. הסטוג'ס התאחדו שנים רבות לאחר מכן ואף הופיעו בתל אביב בהופעה, שמי שנכח בה תיאר את החוויה בלתי נשכחת.



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page