כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-8 באוגוסט (8.8) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "רציתי לקבל את הערצתו של ג'ון לנון אבל לקבל את האנונימיות של רינגו סטאר. לא רציתי להיות פרונטמן" (קורט קוביין מלהקת נירוונה)
ב- 8 באוגוסט בשנת 1969 בשעות הבוקר המאוחרות, יצאו ארבעת חברי הביטלס מאולפני אי.אם.איי (שטרם נקראו בשם אבי רואד) כדי להצטלם לאחת מעטיפות התקליטים החשובות ביותר בעולם הרוק.
הפרטים המעניינים והנדירים על סשן צילום זה, בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!"
ב-8 באוגוסט בשנת 1983 יצא תקליט חדש לבילי ג'ואל, AN INNOCENT MAN. בניגוד לתקליט הקודם והקודר שלו, THE NYLON CURTAIN - הפעם מדובר בתקליט שמח של בחור שמאוהב בדוגמנית צעירה ושמה כריסטי ברינקלי.
הלהיטים בתקליט הזה הם UPTOWN GIRL (במקור נקרא בשם UPTOWN GIRLS, עד שכריסטי ברינקלי נכנסה לתמונה והפכה לאשתו), TELL HER ABOUT IT ו- THE LONGEST TIME.
ג'ואל: "האלבום הזה נוצר כמחווה לכריסטי, ושיר הנושא מתאר את השלבים המוקדמים בחיזור שלי אחריה:
אני יודע שאת מגנה רק על עצמך / אני יודע שאת חושבת על מישהו אחר / מישהו שפוגע בך / אבל אני לא למעלה / מפצה על האהבה שהכחשת שאי פעם תוכלי להרגיש'..." המילים התייחסו לחוסר רצון מסוים מצדה וניסיון של ג'ואל להראות לה שהוא מבין במה מדובר. כמוהו, כריסטי כבר התחתנה והתגרשה פעם אחת, וכשהם נפגשו, היא הייתה במערכת יחסים רצינית עם אוליבייה שנדון, יורש ההון של משפחת MOET DE CHANDON המייצרת שמפניה. אבל מערכת היחסים התקררה והייתה לכאורה קרובה לסופה מתי
שאסון אירע ב-1 במרץ 1983. באותו יום שאנדון התקשר לכריסטי כדי לארגן לה לפגוש אותו בפאלם ביץ' באותו ערב.
זמן קצר לאחר מכן הוא נהג במכונית המירוץ החזקה שלוכדי להתאמן במסלול מירוצים. הוא עבר עשר הקפות כשהמכונית עזבה את הכביש במהירות 100 קמ"ש, ניפצה מחסום ונפלה לתוך תעלה רדודה במרחק של כארבעים מטרים מהמסלול. הוא כבר מת כאשר המחלצים הוציאו אותו מהמכונית, לא מכוויות או פציעה וככל הנראה מטביעה במכונית שהייתה הפוכה בתעלה. כריסטי הנסערת נשארה בקליפורניה להתאבל כשג'ואל התקשר אליה והציע לשמש כתף עבורה.
ב- 8 באוגוסט בשנת 1963 יצא לראשונה מגזין המעריצים של הביטלס שנקרא BEATLES MONTHLY. עד שנת 1969 יצאו 77 מהדורות של המגזין הנהדר הזה.
בדף החדשות של הגיליון הראשון ההוא נכתב גם ש:
חברת EMI הדפיסה מעל חצי מיליון עותקים מהתקליטון הבא של הביטלס, ארבעה חודשים לפני צאתו הרשמי ב-23 באוגוסט. הביקוש אדיר ונראה שזה יגיע למקום הראשון כבר בשבוע הראשון לצאתו.
ג'ורג' האריסון קיבל הזמנה ממעריץ לטייל מסביב לעולם. אבל לג'ורג' יש לחשוב על עוד שלוש חיפושיות!
כשחזרה הלהקה מהופעה בבירמינגהם, הריחו החברים לפתע ריח חריכה חריף. נהג הרכב, ניל אספינל, עצר בחריקה וכולם נמלטו ממנו, כשהם משאירים את הבגדים וציוד הנגינה בפנים - חוץ מג'ון. הם גילו שכמה חוטים נגעו זה בזה וגרמו לתקלה. אז הם המשיכו בנסיעה כשאורות הרכב מנותקים, אור האיתות הימני עשה הבהובים מוזרים. במשך כעשר שעות הוערו פרות משנתן, בגלל הצפצפה שלא הפסיקה לפעול. איזה לילה!
"תודה לכל מי ששלח לי מתנות וכרטיסי ברכה ליום הולדתי. אני רוצה להגיד לכם תודה ענקית. רינגו. מצטער שאני לא יכול להודות לכל אחד באופן אישי".
מפיקי סרטים רבים שלחו תסריטים לבריאן אפשטיין לסרט עם הביטלס, אך הוא דחה את כולם. הוא מחכה לתסריט הנכון.
הרצאותיי על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
גם זה קרה ב- 8 באוגוסט.
- בשנת 1980 החלה בארה"ב הקרנת הסרט XANADU, בכיכובה של אוליביה ניוטון ג'ון ועם פסקול שלה ושל להקת אי.אל.או.
- בשנת 1966 קפץ בריאן וילסון מהביץ' בויז לבקר את הרולינג סטונס באולפן הקלטות בלוס אנג'לס. הלהקה עבדה באותו זמן על השיר MY OBSESSION, שיצא לבסוף באלבום BETWEEN THE BUTTONS.
- בשנת 1953 נערך יומו השני של פסטיבל THE MATIPOSA FOLK FESTIVAL בטורונטו, קנדה. ג'וני מיטשל, שהייתה אחת מאלה שהופיעו שם, כתבה בדרכה לפסטיבל את השיר הראשון שלה שנקרא DAY AFTER DAY.
- בשנת 2017 מת הזמר וכותב השירים, גלן קאמבל, בגיל 81. בשנים האחרונות לחייו הוא היה חולה באלצהיימר.
- בשנת 1986 שוחרר דייוויד קרוסבי מהכלא שבטקסס בגין אחזקת סמים וכלי נשק. הוא ריצה בו שמונה חודשים מתוך חמש שנים שנפסקו לו. בהמשך הוא אמר שההליכה לכלא הצילה את חייו, מכיוון שהדבר הכריח אותו להתפכח.
- בשנת 1970 רכשה הזמרת ג'ניס ג'ופלין מצבה לקבר של הזמרת האהובה עליה, בסי סמית', שבשנת 1937 נפגעה קשה מפגיעת מכונית ומתה בגלל שלא הורשתה להיכנס לבית חולים בטענה שהיא שחורה. אלמנה של סמית' סירב בזמנו לקנות עבורה מצבה. הסיפור הזה נגע לליבה של ג'ופלין שהחליטה לבצע את רכישת המצבה לבית הקברות שבפילדלפיה.
- בשנת 1970 פוטר הבסיסט דייב אלכסנדר מלהקת הסטוג'ס כי שכח כיצד לנגן את השירים, בפסטיבל שנערך במישיגן. זאת כי הגיע להופעה כשהוא מסומם.
- בשנת 1978 פרש הקלידן פיט בארדנס מלהקת הרוק המתקדם הבריטית CAMEL. הוא היה אחד ממייסדיה. הסיבה לפרישה הייתה חילוקי דיעות מוסיקליים עם גיטריסט הלהקה, אנדי לאטימר.
- בשנת 1961 נולד הגיטריסט THE EDGE, מלהקת יו 2. שמו האמיתי הוא דייויד האוואל אוונס. בתחילת הקריירה של הלהקה, אוונס קיבל את הכינוי "הקצה" על ידי חברי כנופיית הרחוב שאליה השתייך הזמר בונו. מקובל להאמין שהכינוי נגזר מהצורה הזוויתית של ראשו של אוונס. עם זאת, מקור השם שנוי במחלוקת ותיאוריות אחרות כוללות תיאור של נגינה בגיטרה שלו והעדפתו לא להיות מעורב לחלוטין בדברים ולכן להישאר על קצה המזלג.
- בשנת 1969 הופיעה להקה 'האמבל פיי' הבריטית את הופעתה הראשונה, במועדון של רוני סקוט שבלונדון.
- בשנת 1950 נולד המתופף ליברטי דוויטו, שהיה במשך שנים רבות המתופף הצמוד של בילי ג'ואל, אך מאז שירד מעמדת התופים, היו לו בעיקר מילים מרירות להגיד על מעסיקו לשעבר. עד שהשניים השלימו.
ב-8 באוגוסט בשנת 2023 מת סיקסטו רודריגז, בגיל 81.
סיקסטו רודריגז, שחי באפלולית כאשר הקריירה המוזיקלית שלו עלתה מוקדם בארה"ב רק כדי למצוא הצלחה בדרום אפריקה ובכוכב שלא היה מודע אליו, מת לאחר שזכה להכרה אדירה מחודשת בזכות הסרט התיעודי זוכה האוסקר SEARCHING FOR SUGAR MAN.
רודריגז נתפס, לפי הסרט שיצא עליו בשנת 2013, כ"זמר המחאה והכותב הגדול ביותר שרוב האנשים מעולם לא שמעו עליו". אלבומיו הופיעו בארצות הברית בשנות ה-70, אבל - מבלי שהיה ידוע לו - הוא הפך מאוחר יותר לכוכב בדרום אפריקה, שם שיריו המוחים על מלחמת וייטנאם, אי שוויון גזעי, התעללות בנשים ומידות חברתיות היוו השראה לאנשים שנחרדו ממערכת ההפרדה הגזעית האכזרית של אפרטהייד. סרטו התיעודי שהזכרתי של יוצר הסרטים השוודי, מאליק בנדילול, הציג את רודריגז בפני קהל גדול בהרבה. הסרט מספר על שליחותם של שני דרום אפריקאים לחפש את גורלו של הגיבור המוזיקלי שלהם. הוא זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר בשנת 2013. רודריגז היה "פופולרי יותר מאלביס" בדרום אפריקה, נאמר.
רבים ממעריציו שמעו סיפורים שהמוזיקאי הזה מת באופן דרמטי: הוא ירה בעצמו בראשו על הבמה במוסקבה; הוא הצית את עצמו ונשרף למוות בפני קהל במקום אחר; הוא מת ממנת יתר של סמים, היה במוסד לחולי נפש, נכלא על רצח חברתו. אז בעל חנות תקליטים, שהיה מעריץ, יצא ללמוד את האמת. מאמציהם הובילו אותם לדטרויט, שם הם מצאו את רודריגז עובד באתרי בנייה .
"הרגשתי שאני מוכן לעולם, אבל העולם לא מוכן בשבילי", אמר רודריגז. "אני מרגיש שלכולנו יש משימה - יש לנו מחויבויות. התפניות האלה במסע, פיתולים שונים - החיים אינם ליניאריים".
שני האלבומים שהקליט בשנת 1969 ובשנת 1971 לא הצליחו מסחרית. רודריגז לא האמין כשקיבל בשנת 1979 הזמנה להגיע לאוסטרליה. "תבוא לפה! אתה לא מאמין איזה כוכב ענק אתה פה!"מאוחר יותר הוא למד על ההשפעה של המוזיקה שלו בדרום. אפריקה, אבל אז היה חשש גדול מאד של אמנים להגיע להופיע שם (להקת קווין הגיעה לשם בזמן ההוא וחטפה חזק על הראש בגלל זה). לאחר סיום האפרטהייד, סיקסטו רודריגז אכן הגיע לדרום אפריקה והופיע שם מול מעריציו. אבל את התמלוגים שהוא היה אמור לקבל שם, מהשמעות רבות, הוא לא הצליח לאסוף. תקליטיו נמכרו בחנויות התקליטים שם כמו תקליט של דייר סטרייטס בחנות תקליטים באנגליה.
תקליט הבכורה שלו, שיצא בשנת 1970, נפתח באופן מרשים מאד עם SUGAR MAN. זהו שיר-סמים אקוסטי עם אחד מעיבודי כלי המיתר הפריקיים יותר שיש. האמת? אף שיר אחר בתקליט הזה מגיע לרמה של פתיחת נוק-אאוט זו. המלודיות של רודריגז אפקטיביות והוא ידע להשתמש כהלכה בקולו המוגבל. האמת? נשמע שהוא גם העתיק פה ושם מבוב דילן או ריצ'רד פארינה, אבל לפחות אם גונבים - אז מהטובים ביותר. התקליט הזה מרתק להאזנה - אבל יש שהביאו אותו לרמת חשיבות כמו זו של PET SOUNDS ודומיו, ופה אני כבר לא מסכים.
בשנת 1971 יצא תקליטו השני, COMING FROM REALITY. הפעם זה תקליט יותר יומרני - עם שירים ארוכים יותר מהקודם ועם עיבודים עשירים יותר. גם תקליט זה אינו מושלם אך מהווה מסמך מרתק של אמן שביקש אז יותר להגיע אל המיינסטרים, אך לא באמת זכה ליהנות מזה - עד שהתגלה מחדש. ועוד איך!
ב-8 באוגוסט בשנת 1964 יצא בארה"ב אלבומו הרביעי של בוב דילן, ANOTHER SIDE OF BOB DYLAN.
רק לעתים נדירות יש שם אלבום שמשקף כל כך נאמנה את ההתקדמות האמנותית של יוצרו. ברור יש פה דילן חדש. נכון, הוא עדיין ביצע בסולו את שיריו עם גיטרה ומפוחית (ובפסנתר, בפעם הראשונה, ב- BLACK CROW BLUES), אבל כבר מרגישים את מוזיקאי הרוק שמגיח פה מאחורי זמר הפולק. המבקר טים
ריילי הצהיר אז שזה "אלבום רוק ללא גיטרות חשמליות". זה בהחלט היה אלבום שהצביע על שינוי חד. מרגע זה, דילן דחה לחלוטין את התפקיד כמדריך רוחני-מחאתי שאנשים נשענו עליו. הוא הפך את הדף. הוא כבר לא התעניין בלהפנות אצבע לחוסר העקביות וחוסר הצדק של מערכות חסרות פתרון.
מנקודה זו ואילך, מה שהניע אותו היה להביע את מה שהוא חש עמוק בפנים, שופך את רשמיו על נייר, מוציא את התסכולים שלו כך. "אני, אני לא רוצה לכתוב לאנשים יותר", אמר אז בראיון. "מעכשיו אני רוצה לכתוב
מתוכי, וכדי לעשות את זה אני אצטרך לחזור לכתוב כמו פעם, כשהייתי בגיל עשר - שהכל יצא טבעי. הדרך שאני רוצה לכתוב בה היא כמו שאני הולך או מדבר".
ולפי זה, דילן עבר בשיריו גם על הפרידה שלו עם אהובתו, סוז רוטולו (ALL I REALLY WANT TO DO ו- I DON'T BELIEVE YOU כמו גם IT AIN'T ME BABE). לקח זמן עד שהפצע החלים לגמרי. יש באלבום גם מחאה אמריקאית מסוג שונה ממה שהיה לו עד אז, עם השיר MOTORPSYCHO NIGHTMARE.
ב-9 ביוני בשנת 1964, השעה הייתה 19:05 כשבוב דילן נכנס לסטודיו A של אולפני קולומביה רקורדס, עם תיק הנשיאה של הגיטרה שלו בידו. הוא יצא משם עם תקליט חדש שייצא בהצלחה.
ב-8 באוגוסט בשנת 1992 חיממה להקת מטאליקה הופעה של גאנס אנד רוזס במונטריאול, כשלפתע קרתה תאונה...
לאחר פתיחת השיר FADE TO BLACK נפצע הזמר-גיטריסט, ג'יימס הטפילד, מהפירוטכניקה, ששרפה את כל הצד השמאלי של גופו. ג'יימס היה אמור להיכנס עם הריף של הגיטרה שלו בעוד חבריו מנגנים אבל הריף לא הגיע. לרגע הם חשבו שהוא נותן להם לנגן עוד קצת לפני שייכנס עם שלו אבל אז ההפסקה נמשכה עוד קצת, ולא נשמע קול ממנו. הגיטריסט קירק האמט והבסיסט ג'ייסון ניוסטד הביטו מעבר לכתפיהם לעבר המתופף לארס אולריך שעמד וניסה להציץ מבעד לעשן והערפל כדי לראות מה קורה. מיד הם הבינו שמשהו קרה.
הלהבה הותירה את הטפילד עם כוויות מדרגה שלישית והוא הובהל לבית החולים. בינתייםהתקשרו בטירוף לחברי גאנס אנד רוזס, שעדיין נרגעו במלון שלהם, וביקשו מהם להתחיל מוקדם באותו לילה כדי לפצות על כך שמטאליקה נאלצה לקצץ את המופע שלה. כולם הסכימו, לפי הגיטריסט סלאש, ואז נאלצו לחכות לאקסל רוז, שגרם לאיחור ניכר מאד. כשלהקתו הופיעה, הוא עזב את הבמה רק לאחר תשעה שירים, מתלונן על כך שהמוניטורים על הבמה לא היו חזקים מספיק עבורו לשמוע את קולו. אחרים לחשו שהוא פשוט כעס על מטאליקה שדפקו אותו כך. הודעת הפרידה שלו לקהל: "תודה לכם, הכסף שלכם יוחזר, אנחנו יוצאים מכאן".
ג'יימס הטפילד: "הייתי כל כך מאוכזב מאקסל כי הוא יכול היה לזכות בכל כך הרבה אנשים על ידי המשך ההצגה. במקום זאת, הייתה הרבה אלימות מיותרת בגלל הגישה שלו. הוא יכל להפוך את זה לערב נהדר". מהומה התחוללה באצטדיון האולימפי מכיוון שהאוהדים לא היו מרוצים מכל מה שהלך.
דרך אגב, ב-8 באוגוסט בשנת 1983 יצא התקליטון הראשון של מטאליקה, עם השיר WHIPLASH.
ב-8 באוגוסט בשנת 1974 הודיע נשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון, שהוא פורש בגלל פרשת ווטרגייט. באותו זמן הייתה הופעה של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג בניו ג'רזי ואלו מיהרו לבצע את LONG TIME GONE.
בניו יורק טיימס נכתב אז על זה: "הקונצרט הראשון בניו יורק מזה ארבע שנים של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, ביום חמישי באצטדיון רוזוולט בג'רזי סיטי, קרה לצד האירועים הפוליטיים הגדולים יותר של הלילה. זה היה, אחרי הכל, המבחר הגדול ביותר (כ-50,000 או יותר) של צעירים באזור.
אבל כפי שזה קרה, המפיק ביל גרהאם אפילו לא שידר את דבריו של ניקסון במערכת הקול של ההופעה. גרהאם נאש הודיע על ההתפטרות, זיקוקים בודדים נורו באוויר, הקהל הריע במשך דקה בערך והמוזיקה נמשכה. הבחירה הראשונה לשיר לאחר ההתפטרות הייתה, לעומת זאת, LONG TIME GONE של דיוויד קרוסבי.
אבל אם המוזיקה נמשכה כמעט ללא הפרעה, ואם נראה היה שמצב הרוח האדיש של הקהל נותן אמון ברעיון של דור ניקסון א-פוליטי, הערב נשאר מטריד באופן מוזר. קרוסבי וסטילס אולי כתבו כמה שירי מחאה, אבל הם המודל של הרגיעה העממית הקליפורנית, ומשהו טעון באווירת הלילה הפריע להנאה הנינוחה של כותב שורות אלה.
היו גם בעיות אחרות. לפני ארבע שנים ניגנה הלהקה באולמות בגודל של פילמור איסט או בזירות הכדורסל הגדולות ביותר, כמו הפורום בלוס אנג'לס. זירות כאלה הן התחנות האינטימיות בסיבוב ההופעות הנוכחי, שמבטיח, עם יותר מ-10 מיליון דולר ברוטו, להיות הרווחי ביותר בתולדות הרוק. אצטדיון רוזוולט הוא אצטדיון בייסבול ישן ורעוע והוא פשוט גדול מדי עבור חלק גדול מהמוזיקה שקרוסבי וסטילס מנגנים
חלק מהבעיה הייתה האקוסטיקה, וחלק בגלל מרחק פשוט. מערכת הסאונד של יום חמישי לא הייתה ממש גרועה: דברים היו קצת כבדי בס לפעמים, והתדרים העליונים הועפו מעת לעת ברוח. אבל הצליל היה יחסית ברור ולא מעוות. לעומת זאת, מתיבת העיתונות, הלהקה שעל הבמה צומצמה לדמויות סיכות זעירות וחסרות אנוש. עבור החבורה הזו שנהנתה מכמה מהצלחותיה הגדולות ביותר עם מוזיקה אקוסטית בהרמוניה עדינה, זו אכן הייתה בעיה. המרכיב את הקשיים שלה היה קהל רועש בצורה סוערת, שאילץ אותה לחתוך כ-30 או 40 דקות מהחלק האקוסטי האמצעי של התוכנית שלה ולהעביר את האיזון הכללי יותר לכיוון בחירות חשמליות חזקות יותר. ובכל זאת, הם ניגנו יותר משעתיים, וזו תמורה הולמת לכסף, ובגדול הם הופיעו טוב מאוד, מלבד הצרידות של קרוסבי.
מוזיקאי הגיבוי - טים דראמונד בבס, ראס קונקל בתופים וג'ו לאלה בכלי הקשה - משתלבים היטב בהרכב.
רק שההופעה של יום חמישי, עם ההסתמכות המאולצת שלה על סוג של מוזיקה חשמלית זרה לרגישויות הפנימיות של הלהקה, מעולם לא ממש התלכדה".
ב-8 באוגוסט בשנת 2022 מתה הזמרת אוליביה ניוטון ג'ון מסרטן, בגיל 73.
כך היא סיפרה בהקדמה לספרה המרגש: "השעה האהובה עלי ביום היא 'שעת קסם', שבה השמש צוללת מאחורי רכסי ההרים הסלעיים והשמים צבועים בסגול-ורוד מדהים. אני יושבת שם עכשיו על ספסל אבן ומאפשרת ליום לשטוף אותי, להקיף את עצמי באהבה ובאור. אני מריחה את הוורדים של תחילת הקיץ ומחייכת כמו הרועה הגרמני הנמרץ שלנו, רייבן, שמביא לי את הכדור שלו להטלה נוספת. בעלי ג'ון צריך לעצור בחניה בכל רגע. החיים יפים ונשארים כך, למרות שסיפרתי לעולם לפני כמה שעות שהסרטן שלי חזר.
זה המסע השלישי שלי עם סרטן, שעשוי להפתיע. הקודם היה לפני חמש שנים ושמרתי אותו באופן פרטי, ולמזלי הוא נשאר כך אז, וזה לא תמיד קל כשאתה חי את חייך בפומבי. במאי 2013, ג'ון ואני נסענו בכביש 101 בתנועה הכבדה של לוס אנג'לס. היינו בדרך לבית של אחותי, רונה. אחייניתי טוטי ובתה ליילה ביקרו אותנו והן ישבו במושב האחורי. רייבן, הגור החדש שלנו, היה בארגז מאחור. המסכן הזה היה מוקף בזכוכית מנופצת, נפגענו כל כך חזק בתאונה. במשך חודשים לאחר מכן, רייבן היה עצבני בכל פעם שהבטתי במכונית.
התאונה הייתה רק חלק ממה שהיה תקופה קשה עבור המשפחה שלנו. רונה האהובה הייתה חולה מאוד ומתה זמן קצר לאחר מכן מגידול סרטני במוח. ובקרוב הבריאות שלי תוטל בספק. ביום שעשינו את התאונה, חגורת הבטיחות פגעה בי חזק מאוד בכתף הימנית. לא עבר זמן רב עד ששמתי לב שנוצר שם גוש. הגעתי לרופאה המקומית של רונה, שלא היה מודאג יותר מדי. 'זה כנראה מהתאונה', אמרה. היא עשתה צילום רנטגן אבל לא מצאה כלום. ככל שחלף הזמן, לא הצלחתי להרים את זרועי בקלות. אבל למה שהכאב לא יפחת? בתוכי ידעתי שזה לא היה כל כך פשוט והמשכתי לשאול ולחפור. זה היה הגוף שלי, והאינסטינקטים אמרו לי למצוא את התשובה האמיתית.
התעקשתי על בדיקות נוספות וגיליתי שהבליטה היא בעצם הישנות של סרטן השד שלי. תוכנית הריפוי המיידית שלי הייתה חיזוק מערכת החיסון במרפאה בגאורגיה שם הם עוזרים לאנשים להתמודד עם מחלה בצורה טבעית בלי תרופות מרשם. עשיתי זאת יחד עם המשך תזונה בריאה שכללה רבות מפורמולות עשבי תיבול האמזונס של בעלי. התייעצתי עם הצוות האונקולוגי שלי במרכז הבריאות שהקמתי על שמי במלבורן. עם העצות שלהם, כולל לקיחת כדור אנטי-אסטרוגני, הרגשתי שאני בדרך הנכונה. לא סיפרתי למשפחה שלי או לאף אחד אחר באותו זמן, מלבד ג'ון, על זה. היה יותר מדי שקרה עם אובדן אחותי. כשחזרתי לסריקה שנייה, הגידול הצטמצם והחלטנו לשים עין על זה. החיים המשיכו.
לפני שלוש שנים שיחקתי טניס ביום ההולדת של חברי הקרוב, פאט. לא שיחקתי זמן מה והייתי במגרש במשך שלוש שעות של כיף ללא הפסקה. נהניתי, ישבתי לארוחת צהריים, וממש לא יכולתי לקום לאחר מכן. זה יכל היה להיות בגלל שרירים כואבים מאוד כי לא שיחקתי חודשים, אבל התקשיתי אפילו לעמוד והתנדנדתי מתי
שהכרחתי את עצמי להזדקף. מה שלאחר מכן היו חודשים וחודשים של כאב מייסר, מונע שינה, כשאני בוכה בקול רם.
ערב אחר ערב, הייתי על הבמה בלאס וגאס, שם עשיתי סדרת הופעות במלון פלמינגו המפורסם. כאב הגב המשתק היה מדי פעם גווע - תודה לאל! במהלך תקופה טובה, חברה שלי, ג'ואן, שהיא שחקנית טניס נהדרת,
אמרה את מילות הקסם. 'בואי, ליב. נשחק טניס'. הייתי על המגרש כחצי שעה לפני שהתקף של כאב גרם לי לראות כוכבים. למרות הכאב, סירבתי לבטל אף אחת מההופעות שלי בגלל משמעת לכל החיים שהוטבעה בי בגיל חמש עשרה. לא משנה מה - ההצגה חייבת להימשך!
אבל האם אוכל להמשיך? מצאתי את עצמי צולעת מאחורי הקלעים ונשכבת בזהירות על רצפת חדר ההלבשה שלי, בוכה בייסורים. זה הרגיש כאילו עינו אותי עם מסמרים לוהטים, שדקרו לי בצד, גורמים לכאב צורב. מאחורי הקלעים, עם דמעות זולגות באיפור שלי, לא הייתי בטוחה איך אקום אי פעם. אבל... ההצגה חייבת להימשך והיא לא נגמרה. עדיין הייתי צריכה לפגוש את המעריצים שלי, כשכל ההכנסות יועברו למרכז הבריאות והמחקר שלי לסרטן. רק הרשיתי לעצמי בדיוק חמש דקות לנוח ואז בעלי היה מרים אותי על רגליי.
אז עשיתי כך:
1. לנגב את הדמעות.
2. להתאפר שוב.
3. לחזור לשם ולעשות את המפגש והברכות מאחורי הקלעים עבור המעריצים.
האנשים המקסימים האלו חיכו לפעמים שנה שלמה רק כדי להגיד שלום ולא רציתי לאכזב אותם. איכשהו החזקתי את הכל בזמן שחייכתי וצילמתי כמה תמונות. זה היה המעט שיכולתי לעשות למען נאמנות מסוג זה.
ההופעה האחרונה שלי ב-2017, לפני האבחון שלי, הייתה קונצרט למי ששירתו בצבא וזכו ללב סגול על אומץ לבם. זה היה צריך להיות לילה יפה שלעולם לא אשכח. הכאב היה אכזרי, בלתי פוסק ומייסר, ומצאתי אותו כמעט בלתי אפשרי ללכת. זה כבר לא היה רק להרים את עצמי למעלה, אלא שלא יכולתי לעשות את זה יותר.
ידעתי שמשהו לא היה בסדר.
אני מאמינה שזה חיוני תמיד להקשיב לגוף שלך ולסמוך על האינסטינקטים שלך. אני לא יכולה להגיד את זה מספיק: אף אחד לא מכיר את הגוף שלך כמוך. דחיתי את המשך סיבוב ההופעות שלי, מה שהיה לי מאוד קשה בגלל מוסר העבודה הזה שהזכרתי קודם. אבל עכשיו לא הייתה לי ברירה. נסעתי למרפאה בג'ורג'יה לשבועיים של אבחון וטיפולים טבעיים. תוך שבוע, רמת הכאב שלי עברה מעשר לאחד, וזה היה מאוד
מעודד. ואז הגיעה הבשורה שהראתה סרטן שד - שוב. הפעם זה שלח גרורות. הוצאתי הודעה לעיתונות כי רציתי שהמעריצים שלי ישמעו את זה ממני. לא חרושת שמועות".
ב-8 באוגוסט בשנת 1991 הייתה ההופעה הזו בארצנו:
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
