רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-8 באוגוסט בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-8 באוגוסט (8.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "רציתי לקבל את הערצתו של ג'ון לנון אבל לקבל את האנונימיות של רינגו סטאר. לא רציתי להיות פרונטמן" (קורט קוביין מלהקת נירוונה)

הביטלס: צעידה אחת קטנה לאדם, צעד ענק להיסטוריה. ב- 8 באוגוסט בשנת 1969 בשעות הבוקר המאוחרות, יצאו ארבעת חברי הביטלס מאולפני אי.אם.איי (שטרם נקראו בשם אבי רואד) כדי להצטלם לאחת מעטיפות התקליטים החשובות ביותר בעולם הרוק.

אתחיל בשנת 1969, עם תמונה אחת שהפכה לאייקון תרבותי מוכר כמו המונה ליזה. בבוקר חם של אוגוסט בסביבות השעה 11:35 בבוקר (כדי להימנע מקהל המעריצים), ארבעת המופלאים מליברפול, הלא הם חברי להקת הביטלס, יצאו מאולפני EMI, חצו את כביש אבי רואד הסמוך, ונתנו לצלם הסקוטי איאן מקמילן (שהיה חבר קרוב של ג'ון לנון ויוקו אונו) בדיוק עשר דקות לתפוס את הרגע.

שישה קליקים של המצלמה שלו הספיקו, כשהוא עומד על סולם באמצע הכביש, בזמן ששוטר מקומי עוצר עבורו את התנועה. התוצאה, שנועדה לעטר את עטיפת תקליטם האחרון שהוקלט יחדיו, ABBEY ROAD (אם כי האלבום LET IT BE, שהוקלט קודם לכן, יצא לאור אחריו), הפכה למיתולוגיה של ממש. מעריצים אדוקים החלו לנתח כל פרט בתמונה, מהפולקסווגן החונה ברקע (עם לוחית הרישוי LMW 28IF - שלפי המעריצים סימלה שפול היה יכול להיות בן 28 'אם' לא היה נהרג, למרות שבפועל היה בן 27 בלבד באותו הזמן) ועד לעובדה שפול מקרטני צעד יחף ועם סיגריה בידו הימנית (פרט מחשיד במיוחד לאור העובדה שמקרטני הוא בכלל שמאלי), מה שהצית מחדש את תיאוריית הקונספירציה המפורסמת על מותו.

בנוסף, בצד ימין של התמונה אפשר להבחין באיש שעם השנים מישהו בשם פול קול טען שזה הוא - אך סיפק עובדות שלא עומדות עם מה שבשטח. נו, לא חסרים אנשים כמותו...

כל סיפור צילום העטיפה הזה נמצא בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!" ום בהרצאותיי על הביטלס.

אך הסיפור של הביטלס והמורשת שלהם לא תמיד היה כל כך פוטוגני. קפיצה קדימה ל-8 באוגוסט בשנת 1973 מגלה צד אחר לגמרי של הלהקה. עיתון המוזיקה מלודי מייקר חשף פצצה: 36 שירים של הביטלס, שהוקלטו בימיהם הפרועים במועדון סטאר קלאב בהמבורג, גרמניה (במהלך הופעותיהם שם בדצמבר 1962, ימים ספורים לפני שפרצו לתודעה העולמית), צפו ועלו. ההקלטות בוצעו במקור על ידי טד "קינגסייז" טיילור, מוזיקאי מליברפול שהופיע גם הוא במועדון, בעזרת רשמקול בסיסי ופשוט של חברת גרונדיג. 

מי שהחזיק באוצר הזה היה אלן וויליאמס, המנהל הראשון והנשכח של הלהקה, שבעצמו ויתר על ניהול הביטלס ב-1961 והעביר את המושכות לבריאן אפשטיין בעקבות סכסוך כספי על עמלות. לאחר שחברת התקליטים שלהם, אפל, דחתה את ההקלטות הגולמיות על הסף, וויליאמס לא היסס לאיים. "אני אשחרר את זה בתור בוטלג אם צריך", הצהיר בהתלהבות ממורמרת, "נראה שהם, בחברת אפל, רוצים למחוק לחלוטין את ההיסטוריה המוקדמת והמיוזעת של הביטלס".

ההקלטות, למרות איכותן הירודה, הציגו צד חייתי ורעב של הלהקה, רגע לפני שהפכו לבנים הטובים של עולם הפופ. בסופו של דבר, האיום של וויליאמס התממש וההקלטות שוחררו באופן מסחרי בשנת 1977 כאלבום כפול ומחוספס בשם LIVE! AT THE STAR-CLUB IN HAMBURG, GERMANY; 1962

הפסנתרן המאוהב, הדוגמנית והתקליט שכולו לב אחד גדול של איש תמים. ב-8 באוגוסט בשנת 1983 יצא תקליט חדש לבילי ג'ואל, AN INNOCENT MAN. בניגוד לתקליט הקודם והקודר שלו, THE NYLON CURTAIN - הפעם מדובר בתקליט שמח של בחור שמאוהב בדוגמנית צעירה ושמה כריסטי ברינקלי.

אוקי, השנה היא 1983, והעולם המוזיקלי לא היה בדיוק מוכן למה שבילי ג'ואל תכנן. הנוף התרבותי של אותה תקופה נשלט על ידי מוזיקת פופ מבוססת סינטיסייזרים, אסתטיקה של הגל החדש הבריטי, וקליפים עתירי תקציב שהגדירו את עידן ה-MTV הצעיר. בזירה שלטו אז "בייבי ג'ין" של רוד סטיוארט, הצמד יאזו (שכבר עמד על סף פירוק), תאומי תומפסון שקבעו ש"אנחנו בלש", שפנדאו בלט העניקו סלואו למסיבות עם "אמת", הצמד וואהם! שר על "ילדים רעים", דמעות לפחדים הביאה את "מחסה חיוור" ודייויד בואי הלהיט עם הנערה הסינית שלו.

בין כל אלו, ב-8 באוגוסט, נחת בחנויות התקליטים התקליטים החדש של בילי ג'ואל שהיווה אנטיתזה לכל מה שקודמו ייצג, וסטייה חדה מהמגמות האלקטרוניות של התקופה. אחרי שהגיש למאזיניו את התקליט "מסך הניילון" המהורהר – תקליט שהתעסק במשברים חברתיים אקוטיים, בטראומת מלחמת וייטנאם, בלחצים אדירים ובשקיעתו של מעמד הפועלים האמריקאי – ג'ואל עשה פניית פרסה אומנותית חדה והחליט שהגיע הזמן לשמוח. הסיבה המרכזית לכך הייתה פשוטה, אנושית ונוצצת במיוחד: הוא מצא את עצמו מאוהב בדוגמנית העל הצעירה, כריסטי ברינקלי, אך הדרך לאהבה זו הייתה רצופה במשברים אישיים ובמפגשים בלתי צפויים.

אם "מסך הניילון" היה חשבון נפש לאומי באווירת פופ מתקדם, הרי ש-"איש תמים" הוא מסיבת חוף צבעונית ושטופת שמש. ג'ואל, שגדל על ברכי הלהקות הווקאליות של שנות החמישים והשישים, החליט להקליט תקליט מחווה שלם לצלילים שהרכיבו את פסקול נעוריו. בבת אחת, הגיטרות הכבדות והסינטיסייזרים המורכבים פינו את מקומם להרמוניות קוליות בסגנון הדו-וופ, קצב נשמה מתוק וצלילים שהזכירו את הרכבי העבר הגדולים כמו פרנקי ואלי וארבע העונות, את סם קוק, ואת הדריפטרס. במקום להתעסק בסגירת מפעלים בפנסילבניה, ג'ואל התפנה לעסוק בפתיחת הלב והגישה האמנותית שלו נשענה על כמיהה לפשטות.

"רציתי ליהנות בהקלטה הבאה", תיאר זאת ג'ואל בהתייחסו לתחושת ההתחדשות שאפפה אותו. "כפי שהתברר, הייתי גרוש טרי, יצאתי עם כריסטי ברינקלי ואל מקפרסון. נהניתי, הרגשתי שוב כמו נער. רציתי לשחזר את התחושה הזו על ידי כתיבת שירים שהיו סגנוניים מאותה תקופה - מתחילת שנות ה-60, סוף שנות ה-50, כשהרוק'נ'רול היה הרבה יותר קליל. זו הייתה סטייה גדולה מהסגנון הקודם שלי עבור הרבה אנשים, אבל זה היה מאוד כיף". הקונספט של האלבום דרש חלוקה מדוקדקת של השפעות, תהליך שבו ג'ואל הפך למעין היסטוריון של מוזיקת הפופ. כל שיר באלבום נכתב כהומאז' מכוון לסגנון מסוים או לאמן ספציפי. אף שקרדיט הכתיבה נותר כמעט בלעדי שלו, הרוח ששרתה על ההקלטות הייתה של ענקי סצנת הרית'ם אנד בלוז, חברת התקליטים מוטאון, וסגנון הדו-וופ, תוך יצירת גשר על-זמני בין הנוסטלגיה של שנות החמישים להפקה המלוטשת של שנות השמונים. החלטה זו בלטה והוכיחה שמוזיקה אקוסטית עדיין מסוגלת לכבוש את פסגות המצעדים ולייצר רלוונטיות תרבותית עמוקה.

בעוד שכריסטי ברינקלי הפכה לפנים המזוהות ביותר עם האלבום ולרעייתו של ג'ואל בהמשך, אי אפשר להבין את היצירה מבלי לציין שוב את דוגמנית העל האוסטרלית, אל מקפרסון. לאחר גירושיו, נסע ג'ואל לחופשת התרעננות באי סנט בארטס שבקריביים. בערב שגרתי אחד, הוא מצא את עצמו מנגן בפסנתר בבר המלון. להפתעתו העצומה, צליליו משכו את תשומת לבן של שלוש נשים ששהו במקום לצורך צילומי אופנה: אל מקפרסון, כריסטי ברינקלי, ואף זמרת צעירה ואלמונית דאז בשם ויטני יוסטון. באותו מפגש ראשוני, ברינקלי הייתה עדיין מעורבת במערכת יחסים רצינית, ולכן ג'ואל בן ה-34 החל לנהל מערכת יחסים קצרה אך משמעותית עם מקפרסון, שהייתה אז בת 19 בלבד. הקשר ביניהם היווה את ההשראה הראשונית לכמה מהיצירות הבולטות בתקופה זו.

הלהיט הקלאסי והמוכר ביותר באלבום, UPTOWN GIRL, נשא במקור את השם ברבים, UPTOWN GIRLS, ודיבר על שלל הדוגמניות והנשים מהחברה הגבוהה שג'ואל, אשר תפס את עצמו כ"בחור פשוט מדאונטאון", פגש בניו יורק ובחופשותיו. ג'ואל הודה מפורשות בראיונות מאוחרים כי כשהחל לכתוב את השיר, הוא יצא עם מקפרסון, ולא עם ברינקלי. השיר אף הושפע חלקית ממנה, כמו גם הרצועה הנוספת מהאלבום, THIS NIGHT. המעבר הרגשי ממקפרסון לברינקלי כלל אנקדוטה שממחישה את סגנון החיים הסוער של ג'ואל באותה תקופה. באחד הערבים, ג'ואל וברינקלי חזרו יחד לדירת הפנטהאוז שלו בסנטרל פארק ווסט, רק כדי לגלות את מקפרסון מחכה להם במבואה יחד עם המזוודות שלה, מתוך כוונה להישאר ללון שם. ברינקלי, בצעד נימוסי, ויתרה ועזבה את המקום באותו ערב, אך הדינמיקה כבר החלה להשתנות.

מערכת היחסים עם מקפרסון הייתה מועדת לכישלון מלכתחילה עקב פערי הגילים הניכרים ולוחות הזמנים התובעניים שלה כדוגמנית בינלאומית אשר החלה לפתח קריירה עולמית אינטנסיבית באירופה. תחושת סיום הקשר הבלתי נמנע הולידה שיר אחר שנכתב על ידי ג'ואל כבר בשנת 1983, אך נגנז ושוחרר רק באלבום STORM FRONT שש שנים מאוחר יותר: AND SO IT GOES. כריסטי ברינקלי זכתה בקופה.

ג'ואל עצמו חשף שהתקליט כולו הוא מחווה לכריסטי, ושיר הנושא מתאר במדויק את היסוסיה בתחילת הקשר ביניהם ואת החומות שהציבה סביב ליבה. הוא שר בשיר זה על החשש הטבעי להיפגע שוב: "אני יודע שאת מגנה רק על עצמך / אני יודע שאת חושבת על מישהו אחר / מישהו שפגע בך / אבל אני לא למעלה / מפצה על האהבה שהכחשת שאי פעם תוכלי להרגיש". המילים האלה לא נכתבו בחלל ריק, והן לא התייחסו אך ורק לעברה הרומנטי הרגיל. ג'ואל ניסה להראות לברינקלי שהוא מבין ללבה, כאדם שגם עבר גירושים קשים. אולם, הצל הכבד ביותר שהעיב על חייה של ברינקלי באותה העת היה טרגדיה נוראה. כשהיא וג'ואל נפגשו לראשונה, היא הייתה במערכת יחסים רצינית ומתוקשרת מאוד עם אוליבייה שנדון דה בראיי, יורש אימפריית השמפניה העולמית MOëT & CHANDON. שנדון היה דמות בולטת בחוגי החברה הגבוהה הבינלאומית. הוא שירת בעברו בחיל האוויר הצרפתי, התגורר במלון צ'לסי האייקוני בניו יורק, למד שיווק באוניברסיטת ניו יורק (NYU), היה דובר חמש שפות, החזיק בחגורה שחורה בטקוואנדו, והיה חובב אקסטרים כצנחן ונהג מרוצי מכוניות מקצועי. בקיצור - איש מושלם...

הקשר בינו לבין ברינקלי החל במועדון "סטודיו 54" בניו יורק והפך למסוקר מאוד בצהובונים. בשלהי 1982 ותחילת 1983, הקשר ביניהם החל להתקרר עקב נסיעותיהם התכופות, אך הטרגדיה הכתה בהם ב-2 במרץ 1983. באותו יום גורלי, התקשר שנדון לכריסטי, ששהתה בקליפורניה, וביקש ממנה לפגוש אותו בפאלם ביץ', פלורידה, באותו הערב. זמן קצר לאחר השיחה הזו, פנה שנדון למסלול המרוצים הפרטי בווסט פאלם ביץ'. הוא הגיע לשם יחד עם חברי קבוצת מרוצים מניו יורק כדי להתאמן במכונית המרוץ החזקה שלו מדגם RALT, לקראת פתיחת עונת מרוצי הפורמולה. לאחר כעשר הקפות של חימום, שנדון נסע במהירות של למעלה מ-160 קמ"ש כאשר לפתע איבד שליטה על הרכב. חקירת התאונה העלתה סברה כי המצערת נתקעה או שאירעה טעות אנוש קטלנית. המכונית סטתה, פרצה מחסום בטיחות, התעופפה באוויר והתרסקה כשהיא הפוכה לתוך תעלת מים רדודה בסמוך למסלול.

כשכוחות ההצלה הגיעו וחילצו אותו מהרכב ההפוך בו רגליו היו לכודות, התבררה המציאות המחרידה: סיבת המוות לא הייתה כתוצאה מפציעה מעוצמת הפגיעה או מכוויות, אלא עקב טביעה כואבת ואיטית בתוך המים הרדודים שבתעלה, בתאונה שמוגדרת ככזו שניתן היה לשרוד אותה בתנאים אחרים. בן 27 בלבד היה במותו. כריסטי, ששמעה את החדשות על מותו, הייתה שבורת לב לחלוטין ונשארה בקליפורניה כדי להתאבל ולהתרחק מעין התקשורת. בנקודת השפל הזו, צלצל הטלפון. על הקו היה בילי ג'ואל. הוא לא התקשר כדי לחזר, ללחוץ, או לנצל את ההזדמנות, אלא פשוט כדי להציע כתף תומכת ואוזן קשבת לחברה במצוקה שאת עולמה חרב. מהמקום השברירי והכואב הזה, ומתוך רצון אותנטי לספק לה עוגן רגשי ונחמה, נבנה האמון. החברות התפתחה לאחד מסיפורי האהבה הגדולים של עולם הפופ בשנות השמונים, וכפועל יוצא מכך - הפכה לפילטר שדרכו נוצר התקליט הזה, שמנציח את מסע ההחלמה, ההתגברות על אבל, והתאהבות מחדש.

על מנת להגשים את החזון המוזיקלי הנוסטלגי של האלבום ולזקק את התחושות הרומנטיות לכדי צליל מושלם, ג'ואל חזר לשתף פעולה עם מי שהיה שותפו הקבוע באותה העת: מפיק העל פיל ראמון. ראמון הבין שמיקרופון יקר הוא משני לעומת היכולת לגרום לזמר להרגיש שהוא יוצר קסם באותו רגע נתון. להקת הליווי הקבועה של ג'ואל, שכללה את ליברטי דה-ויטו בתופים, דאג סטגמאייר בבס, וראסל ג'אבורס ודיוויד בראון בגיטרות, תרמה רבות לתהליך. ההבנה המעמיקה ביניהם אפשרה לספק את העוגן הרוק'נ'רולי התוסס פה.

התקליט נפתח עם EASY MONEY שמהווה הומאז' מובהק למקצבי הרית'ם אנד בלוז והפ'אנק של ג'יימס בראון וכן לאנרגיה של וילסון פיקט. השיר נכתב במקור לבקשת מפיקי הסרט הקומי EASY MONEY בכיכובו של רודני דיינג'רפילד בשנת 1983. העבודה על שיר זה הייתה נקודת ההתחלה של האלבום כולו, והחיבור המיידי לגרוב הכתיב את הטון לפרויקט. ושיר הנושא נוצר בהשראת בן אי. קינג ולהקת הדריפטרס. מבחינה ווקאלית, ג'ואל מפגין כאן טווח קולי אקרובטי ומרשים במיוחד, שמגיע לתווים גבוהים וצלולים. בראיון משנת 1997, התוודה ג'ואל כי במהלך ההקלטות היה לו ברור שזו תהיה הפעם האחרונה בחייו שבה יוכל להגיע פיזית לגבהים הווקאליים הללו, ולכן החליט למתוח את מיתרי קולו לקצה.

אחר כך מגיע THE LONGEST TIME. זו אחת מיצירות הפופ האמיצות יותר של שנות השמונים. מדובר בשיר א-קפלה והמחווה הופנתה בבירור ללהקות הדו-וופ המוקדמות, דוגמת פרנקי ליימון והטינאייג'רס ולהקת THE TYMES. ההחלטה העיבודית לכלול ליווי כלי מינימליסטי שכלל רק תווים בודדים של גיטרת בס (שנוגנה על ידי דאג סטגמאייר), מברשות על תוף סנר, נקישות אצבעות ומחיאות כפיים, העצימה את הממד הווקאלי. ההישג הגדול של השיר נובע מהביצוע האולפני. התוכנית המקורית של ג'ואל הייתה לשכור קבוצת שירה שתלווה אותו. אולם, פיל ראמון, נאמן לגישתו המעצימה, הציע לג'ואל לבצע את כל התפקידים הווקאליים – סולן וקולות רקע – בעצמו. ג'ואל חשש שגוון קולו האחיד יהפוך את השיר למלאכותי, ולכן הוא בדה דמויות שונות בראשו עבור כל תפקיד הרמוני: פעם שר כמו נער איטלקי רזה מניוארק, פעם כזמר בעל קול בס עמוק בדמותו של שחקן פוטבול שחור, ופעם חיקה את הסגנון הרך של פאט בון. הערבוב של הדמויות הללו יצר מרקם מקהלתי עשיר ואמין.

השיר THIS NIGHT בא עם שילוב של מוזיקה קלאסית ומורשת הדו-וופ. הפזמון מבוסס על המלודיה המלנכולית מתוך הפרק השני של הסונאטה לפסנתר מס' 8 בדו מינור ("הפאתטית") של לודוויג ואן בטהובן. מתוך הערצה למקור וכנות אומנותית, ג'ואל התעקש ששמו של המלחין הגרמני מהמאה ה-18 יופיע רשמית ברשימת הקרדיטים של האלבום ככותב שותף תחת הקיצור L.V. BEETHOVEN. מבחינת ההגשה הווקאלית, השיר מהווה הומאז' לליטל אנתוני והאימפריאלס. ואז בא, כסיום לצד א' של התקליט, הלהיט TELL HER ABOUT IT. זהו הומאז' נוצץ וסוחף לתור הזהב של מוטאון, במיוחד להרכבים כמו הסופרימס והטמפטיישנס (תוך קריצה מוזיקלית ללהיט YOU CAN'T HURRY LOVE). מילות השיר מוגשות כעצת אב קצבית לצעיר מאוהב, שבה מאיץ בו ג'ואל להביע את רגשותיו ולהתוודות על אהבתו לפני שההזדמנות תחמוק (ככל הנראה השלכה לרצונו לבטא את רגשותיו לברינקלי). הקליפ המוזיקלי שליווה את השיר תרם רבות להצלחתו: הוא הציג את ג'ואל מופיע כביכול בתוכניתו הקלאסית של אד סאליבן משנת 1963, ובכך חבר בצורה חכמה למדיום הטלוויזיוני של ה-MTV כדי להמחיש את הקונספט הנוסטלגי של האלבום.

צד ב' נפתח עם UPTOWN GIRL. בום! זו ההצלחה המסחרית הגדולה ביותר של האלבום וההמנון האולטימטיבי שלו. והמסיבה הזו ממשיכה עוד ועוד ועוד... אז כן, ניתן לקבוע בוודאות כי החלטתו של בילי ג'ואל בקיץ 1983 לשנות נתיב דרמטי מהפרשנות החברתית הנוקבת ליצירה העוסקת באהבה ונוסטלגיה, הייתה מן הצעדים האמנותיים המבריקים בקריירה שלו. זה תקליט של ריפוי והחלמה.

האמת? התקליט הזה גרם לי לסוג של שריטה-טראומה אישית. באותה שנת 1983 לא יכולתי לקנות כל תקליט, כנער שכסף לא היה תמיד זמין בקופה האישית שלו. לחבר טוב שלי מהכיתה היה את התקליט הזה בבית. אמו קנתה אותו. הדפסה תוצרת הארץ. ביקשתי ממנה יפה להשאיל את התקליט ליום אחד בלבד, כדי שאוכל להקליט אותו על קסטה (נו, כך היה נהוג אז...). היא הסכימה, הקלטתי את התקליט בזהירות רבה, החזרתי לה את האיש התמים הזה למחרת - ודקותלאחר מכן חטפתי צרחות אימה ממנה. "למה שרטת את התקליט???????" היא צרחה עליי בעוד שלא הבנתי כלל על מה היא מדברת, כי התייחסתי לתקליט בזהירות רבה מאד. לא ראיתי שריטות על התקליט עצמו, אבל לך תשכנע מישהי שרוטה. היא המשיכה לצרוח ואני מיהרתי לצאת מביתה פגוט ומזועזע. מאז, לא הגעתי יותר לביותו של אותו ילד. לא רציתי להיתקל באמא שלו. נו, שריטה שכזו...

הביטלס בפרינט! ב- 8 באוגוסט בשנת 1963 יצא לראשונה מגזין המעריצים של הביטלס שנקרא BEATLES MONTHLY. עד שנת 1969 יצאו 77 מהדורות של המגזין הנהדר הזה.

המגזין הוקם על ידי המוציא לאור שון או'מהוני, אשר כתב וערך תחת השם הבדוי ג'וני דין. הוא זכה לגישה חסרת תקדים לחברי הלהקה, למנהלם בריאן אפשטיין ולצוות ההפקה שלהם, כולל צלם הבית לזלי ברייס. הגיליון הראשון, שהודפס במהדורה של כ-80,000 עותקים (ואזל במהירות, מה שהוביל להדפסות של עד 330,000 עותקים בשיא), מהווה מסמך נדיר.

פתיחת המגזין מוקדשת למאמץ לבסס קשר אישי, כמעט אינטימי, עם קהל הקוראים. המכתב של העורך ג'וני דין מעוצב כדי לשדר כנות והכרת תודה, תוך שימוש בהדגשות טיפוגרפיות בולטות כדי ליצור תחושה של התלהבות אותנטית. דין פותח בהצהרה המעניקה את הקרדיט לקיום המגזין למעריצים עצמם:"אני חייב להתחיל את מאמר המערכת הראשון שלי עבור ספר הביטלס בהודאה לכל מי שכתב לי, או לביטלס עצמם, כי היו אלה המכתבים שלכם יותר מכל דבר אחר, שעזרו להעניק לג'ורג', ג'ון, פול ורינגו מגזין חודשי משלהם".

הבחירה להשתמש בשמות הפרטיים מעידה על האסטרטגיה המרכזית של המגזין: שבירת חומת הריחוק בין הכוכב למעריץ. דין ממשיך וחושף את תחושותיו האישיות, ובכך ממקם את עצמו לא רק כעורך אלא כ"מעריץ על" הפועל מטעם הקהל:"אני, באופן אישי, זכיתי לכבוד רב להיות העורך שלהם, כי אני חושב שהם פחות או יותר הדבר הגדול ביותר שקרה אי פעם למוזיקת הפופ הבריטית". כמו כן, דין מבטיח שוויון מוחלט בחשיפה של חברי הלהקה, התחייבות שהייתה קריטית בשלב שבו כל מעריצה בחרה לה ביטל אהוב: "הביטלס הם כולם מבצעים ואישיויות נפלאות ואני תמיד אשתדל לתת לכל אחד מהם רבע מהספר".

בעמוד העוקב, מופיע "הניוזלטר של מועדון המעריצים הרשמי של הביטלס", חתום על ידי אן קולינגהם – המזכירה של המועדון. בעוד שמכתבו של העורך משדר פתיחות רגשית, הטקסט של קולינגהם חושף את המורכבות הבירוקרטית והארגונית שנדרשה כדי לנהל את הביטלמאניה. היא מתארת את איחוד הסניפים מהצפון (בניהול פרדה קלי מליברפול) והדרום (בניהול של בטינה רוז מסארי) תחת מטה מרכזי אחד בלונדון. הציטוטים של קולינגהם משקפים ניסיון נואש להשתלט על כאוס ההערצה, במיוחד לאור ניסיונות של גורמים לא מורשים להקים מועדונים פיקטיביים ולגבות כספים ממעריצים:"אם זה לא מצוין בבירור על טופס הבקשה שאתם מקבלים, די ברור שמישהו שאינו ממזכירות האזור הממונות רשמית שלנו מנסה להקים סניף לא מורשה ללא האישור הדרוש. כל הציוד המשרדי של המועדון... נושא את שמי ואת הכתובת המלאה של המטה המרכזי בלונדון". ובכן, שפה משפטית ונוקשה זו מדגימה את המעבר המהיר של הביטלס מלהקת מועדונים לתאגיד כלכלי עצום, שנדרש להגן על נכסיו האינטלקטואליים ועל הקשר המסחרי עם לקוחותיו המעריצים.

לב הגיליון הראשון מורכב מארבעה עמודים המוקדשים לכל אחד מחברי הלהקה. פרופילים אלו נוסחו בקפידה, ככל הנראה בסיועו ובהכוונתו של איש העיתונות של הלהקה, טוני בארו, אשר עמל רבות ליצור דימוי נקי, נגיש ובעל עוקץ במידה הנכונה. הפרופילים מכילים ציטוטים המשרטטים פרופיל פסיכולוגי ותרבותי נפרד לכל ביטל.

הפרופיל של ג'ורג' האריסון, אשר נכתב תחת הכותרת "על גיטרה מובילה", מציג אותו כאינדיבידואליסט, פרפקציוניסט מבחינה מוזיקלית, ואדם שסולד מהמוסכמות הנוקשות של החברה הבריטית. הטקסט פותח באנקדוטה המכוננת של פגישתו הראשונה עם ג'ון לנון, בחנות הפיש-אנד-צ'יפס ליד בית ספרם. ג'ורג' מצוטט:"הוא בחור טוב. גם הוא לא מסתפר". ובכן, הצהרה קצרה זו היא בעלת משמעות היסטורית גדולה. היא מוכיחה כי סוגיית השיער – שהפכה לסמל המסחרי הבולט ביותר של הלהקה (תסרוקת ה-MOP TOP) ועוררה זעם בקרב שמרנים ברחבי העולם – לא הייתה רק המצאה אסתטית מאוחרת מימי המבורג (בעקבות השפעתה של הצלמת אסטריד קירשהר), אלא שיקפה עמדה אנטי-ממסדית טבעית שהייתה קיימת אצלם עוד כנערים ממעמד הפועלים בליברפול. המרד בסמכות בא לידי ביטוי גם בהתייחסותו לתלבושת האחידה בבית הספר: "אני חייב לומר שהגרסה שלי לתלבושת בית הספר לא התקבלה יפה אצל המורים, במיוחד אצל מנהל בית הספר. נהגתי להתלבש במכנסיים צמודים ונעלי זמש. חשבתי שזה מאוד אופנתי, אבל ברור שלאחראים הייתה השקפה שונה על מה שצריך ללבוש". בניגוד לדימוי של כוכבי פופ השקועים רק בתהילה, ג'ורג' מפגין גישה טכנית ומהנדסת כלפי כלי הנגינה שלו. הוא מצוטט כאומר: "יום אחד אני רוצה לשבת, להקדיש לזה מחשבה רבה ולהגות רעיון מהפכני לחלוטין לגיטרה חדשה. הם יוכלו לקרוא לה הגיטרה של האריסון".

מעבר למוזיקה, ג'ורג' חושף תחביב שמאפיין את רצונו בבריחה ובתחושת שליטה אישית על חייו:"מלבד בנות, והאזנה לתקליטים עם בנות, אני מחשיב את הנהיגה כתחביב הגדול שלי. אני נהנה מאוד מנסיעה ארוכה, אבל למרות שאני מדרג את עצמי כטוב מאחורי ההגה, אני לא כל כך בטוח שהמשטרה מסכימה".

השילוב של הומור עצמי, קריצת עין לגבי נשים, והתייחסות למשטרה, חיזק את דימוי הילד הרע אך הבלתי-מזיק שקסם מאוד לקהל הצעיר. הטקסט מתייחס גם לסוגיית הבייבי ג'ליז. המאמר חושף כי חיבתו של ג'ורג' לממתק זה (שאותה חלק עם ג'ון) יצאה מכלל שליטה, כאשר "מאות פאונדים של 'בייביז' זרמו אליו" ממעריצים. ציטוט זה מהווה תיעוד מוקדם לתופעה אלימה לעיתים שבה מעריצים היו משליכים סוכריות קשות (ג'לי בינס בארה"ב) לעבר הבמה, מה שגרם לכאב פיזי לחברי הלהקה במהלך ההופעות – דוגמה לכך שכל פיסת מידע אישית ששותפה עם הציבור הפכה מיד לריטואל המוני. באשר לחייו הרומנטיים, ג'ורג' מספק נוסחה מדויקת שנועדה לאפשר למעריצות להשליך עליו את פנטזיותיהן:"ובכן, הטעם שלי הוא נערות בלונדיניות קטנות שיכולות לחלוק איתי צחוק. חוש ההומור הזה הוא הכל בשבילי, אבל אני גם אוהב את היכולת להחליף מצבי רוח באותה מהירות שבה אני עושה זאת. בכל מקרה, אני יוצא לדייטים בתדירות שבה יש לנו לילה פנוי... לא, אין מישהי קבועה. זה לא יהיה הוגן כלפיה, לא כשאנחנו עסוקים כמו שאנחנו עכשיו".

ההצהרה ש"אין מישהי קבועה" הייתה קריטית באסטרטגיית היח"צ של אפשטיין, שכן היא שימרה את האשליה שכל מעריצה עשויה להיות "האחת".

הפרופיל של ג'ון לנון פותח באזכור היסטורי להרכב מוקדם שלו ושל פול מקרטני שנקרא "תאומי הנרק", איתו הופיעו בעבר ברדינג. אולם, הציטוט המרתק והחושפני ביותר בפרופיל של ג'ון נוגע לראייתו הלקויה ולמצבו הפסיכולוגי על הבמה:"במהלך חזרות, וברוב הזמן מחוץ לבמה, אני בהחלט מרכיב משקפיים. על הבמה, בלעדיהם, אני לא יכול לראות רחוק אל תוך הקהל. אולי זה בעצם לטובה - אני לא יכול להבחין בהבעות הפנים של אלו שלא מתחברים להופעה שלנו. זה עוזר לי להרגיש בטוח בעצמי. אני רק יודע שיש קהל לפי הרעש שלהם - הצרחות וכל זה".

הוא מוסיף בהומור חומרני לגבי הצלחתו הכלכלית: "יום אחד, אולי, אתרחב אל מחוץ לעסקי המוזיקה. רק במובן של מימון משהו שונה. אולי כמה חנויות בגדים ברמה גבוהה. אני מוציא את רוב הכסף שלי בימים אלה על בגדים, כך שאם הייתה בבעלותי החנות, הייתי יכול לתת לעצמי הנחה".ומוסיף הערה אסתטית ספציפית: "הטעם שלי בבגדים נע מזמש לעור, או קורדרוי או ג'ינס. הדבר היחיד שאני לא אוהב הוא כל דבר בצבע באמת בהיר". בנוגע לשאיפותיו המקצועיות מעבר ללהיטי פופ, לנון מגלה אמביציה אמנותית רחבה: "אני חייב להפיק מחזמר בימתי יום אחד. זה ודאי. זה יהיה אתגר גדול, אבל אני אהנה מזה. אני בכנות נהנה לכתוב - כל דבר. זה מצחיק אותי, אם אתם מבינים למה אני מתכוון!"

ויש, כמובן את הפרופילים דל פול ושל רינגו...

אחת הבחירות העריכתיות החדשניות ביותר של המגזין הייתה הפניית הזרקור אל מנגנון הייצור העומד מאחורי הלהקה. בניגוד לעיתוני נוער קודמים שהתמקדו אך ורק בכוכב הפופ עצמו, המגזין הזה העניק פרופילים מכובדים למנהל בריאן אפשטיין ולמפיק ג'ורג' מרטין. שתי הכתבות נכתבו על ידי טוני בארו והעובדה שבארו, איש יחסי הציבור הרשמי של הלהקה (אשר טבע את המונח THE FAB FOUR), עמד מאחורי הטקסטים הללו, מסבירה את הדיוק שבו הונדסה התדמית העסקית של הלהקה כסיפור הצלחה ממוסד ומקצועי.

ועמוד "מכתבים מאנשי הביטלס" הוא אוצר בלום, שכן הוא מתעד בזמן אמת את המעבר מהערצת כוכבי קולנוע מרוחקים למערכת יחסים קרובה עם אלילים. המכתבים שנבחרו בקפידה על ידי העורכים מאפשרים הצצה אל תפיסות העולם, ההומור והפנטזיות של הנוער הבריטי בתחילת העשור. המכתב המרתק ביותר בעמוד הוא שיר הלל בחרוזים שחיברו קארול ויקס ופאטי לוידס. השיר פותח בהתייחסות אישית לכל חבר ולמאפייניו: JOHN, GEORGE, RINGO, PAUL, REALLY DO PLEASE US ALL... RINGO'S 'BOYS' IS A FABULOUS NOISE, AND JOHN'S 'TWIST AND SHOUT' REALLY KNOCKS US OUT, GEORGE'S SECRET WE ALL WANT TO KNOW, AND PAUL'S 'TASTE OF HONEY' HAS A WONDERFUL FLOW

אבל הבית האחרון של השיר חושף פנטזיה מפתיעה עבור נערות צעירות: "ביטלס יקרים ביותר, אנחנו אוהבות את כולכם / אתם באמת עולים על כולם / אז האם איננו יכולות לבוא ולבשל עבורכם / וגם לעשות את עבודות הבית".

המדור החדשותי המופיע בעמודים האחרונים של הגיליון מאפשר מבט אל מאחורי הקלעים של הלהקה, וחושף, אולי ללא כוונה, את הלחצים העצומים שהחלו להצטבר עליהם כבר בשלב מוקדם זה. בתיאור תהליך היצירה לקראת צאת הסינגל SHE LOVES YOU, המדור חושף:"ג'ון ופול נשארו ערים עד שלוש לפנות בוקר רק יומיים לפני סשן ההקלטות כדי לכתוב את שני השירים!".

מה עןד אנו למדים מהחוברת הזו?

• חברת EMI הדפיסה מעל חצי מיליון עותקים מהתקליטון הבא של הביטלס, ארבעה חודשים לפני צאתו הרשמי ב-23 באוגוסט. הביקוש אדיר ונראה שזה יגיע למקום הראשון כבר בשבוע הראשון לצאתו.

• ג'ורג' האריסון קיבל הזמנה ממעריץ לטייל מסביב לעולם. אבל לג'ורג' יש לחשוב על עוד שלוש חיפושיות!

• כשחזרה הלהקה מהופעה בבירמינגהם, הריחו החברים לפתע ריח חריכה חריף. נהג הרכב, ניל אספינל, עצר בחריקה וכולם נמלטו ממנו, כשהם משאירים את הבגדים וציוד הנגינה בפנים - חוץ מג'ון. הם גילו שכמה חוטים נגעו זה בזה וגרמו לתקלה. אז הם המשיכו בנסיעה כשאורות הרכב מנותקים, אור האיתות הימני עשה הבהובים מוזרים. במשך כעשר שעות הוערו פרות משנתן, בגלל הצפצפה שלא הפסיקה לפעול. איזה לילה!

• "תודה לכל מי ששלח לי מתנות וכרטיסי ברכה ליום הולדתי. אני רוצה להגיד לכם תודה ענקית. רינגו. מצטער שאני לא יכול להודות לכל אחד באופן אישי".

• מפיקי סרטים רבים שלחו תסריטים לבריאן אפשטיין לסרט עם הביטלס, אך הוא דחה את כולם. הוא מחכה לתסריט הנכון.

גם זה קרה ב-8 באוגוסט. כן, זה יום בו לא הכל היה נעים בעולם הרוק. היו פיטורים, היו פרישות, היו פציעות, היו אזיקים ועוד. בואו נצא לדרך...

- בשנת 1980 החלה בארה"ב הקרנת הסרט XANADU, בכיכובה של אוליביה ניוטון ג'ון ועם פסקול שלה ושל להקת אי.אל.או. האמת? פסקול נפלא... סרט - לא משהו.

- בשנת 1966 קפץ בריאן וילסון מהביץ' בויז לבקר את הרולינג סטונס באולפן RCA ההיסטורי שבהוליווד בלוס אנג'לס, בעודו נמצא בעיצומו של גל יצירתי מסחרר וזמן קצר לאחר הוצאת היצירה המהפכנית GOOD VIBRATIONS והאלבום PET SOUNDS. הלהקה עבדה באותו זמן באווירה לילית עמוסה על השיר MY OBSESSION, שזכה לעבודה אינטנסיבית באותן סדרות הקלטה בעיר הנגנים, שיצא לבסוף באלבום BETWEEN THE BUTTONS אשר היווה נקודת מפנה מוזיקלית ושילב לראשונה אלמנטים פסיכדליים וניסיוניים יותר בצליל של הסטונס.

- בשנת 1961 נערך יומו השני של פסטיבל ה-MARIPOSA FOLK FESTIVAL בטורונטו, קנדה, הנחשב לאחד מפסטיבלי הפולק הוותיקים והחשובים בצפון אמריקה שאירח לאורך השנים אגדות מוזיקה כגון בוב דילן וניל יאנג. ג'וני מיטשל, שהייתה אחת מאלה שהופיעו שם בשלבים מעצבים בקריירה הענפה שלה כאחת הזמרות-יוצרות המשפיעות ביותר בהיסטוריה, כתבה בדרכה לפסטיבל את השיר הראשון שלה שנקרא DAY AFTER DAY.

- בשנת 2017 מת הזמר וכותב השירים, גלן קאמבל, בגיל 81, אגדת קאנטרי ופופ אמריקאית שהשאירה אחריה להיטים על-זמניים כמו RHINESTONE COWBOY ו-WICHITA LINEMAN. בשנים האחרונות לחייו הוא היה חולה באלצהיימר, התמודדות קורעת לב שתועדה בסרט מרגש ובשיר הפרידה האחרון שלו I'M NOT GONNA MISS YOU שזכה בפרס הגראמי.

- בשנת 1986 שוחרר דייוויד קרוסבי מהכלא שבטקסס בגין אחזקת סמים וכלי נשק (החזקה של סמים קשים ואקדח, לאחר תקופה שבה הסתתר והיה במנוסה מרשויות החוק). הוא ריצה בו שמונה חודשים מתוך חמש שנים שנפסקו לו טרם שחרורו המוקדם על תנאי. בהמשך הוא אמר שההליכה לכלא הצילה את חייו, מכיוון שהדבר הכריח אותו להתפכח באופן סופי מהתמכרות קשה שניקתה את גופו ואפשרה לו לחזור לעולם המוזיקה בהצלחה ניכרת, כולל הוצאת אלבומי סולו כמו OH YES I CAN לצד יצירות מופת קלאסיות מהעבר כגון האלבום IF I COULD REMEMBER MY NAME ושירים בולטים כמו ALMOST CUT MY HAIR.

- בשנת 1970 רכשה הזמרת ג'ניס ג'ופלין (בעלות של 500 דולר, יחד עם מעריצה בשם חואניטה גרין) מצבה לקבר של הזמרת האהובה עליה, בסי סמית', שבשנת 1937 נפגעה קשה מפגיעת מכונית ומתה. אלמנה של סמית' , ג'ק ג'י, סירב בזמנו לקנות עבורה מצבה. הסיפור הזה נגע לליבה של ג'ופלין שהעריצה אותה הערצה עיוורת, הושפעה רבות מסגנונה הווקאלי, ואף ביצעה קלאסיקות בלוז כגון DOWN HEARTED BLUES, והחליטה לבצע את רכישת המצבה לבית הקברות מאונט לון שבשרון היל הסמוכה לפילדלפיה, עליה נחקק הכיתוב המפורסם: "הזמרת הגדולה ביותר בעולם לעולם לא תפסיק לשיר". באותו יום, ג'ניס נהנתה ממשקאות בבר סמוך לפני הקונצרט שלה בתיאטרון קפיטול בפורט צ'סטר, ניו יורק, וכתבה את השיר "מרצדס בנץ", אותו היא שרה באותו לילה. ג'ופלין הופיעה עוד הופעה אחת לפני מותה.

- בשנת 1970 פוטר הבסיסט דייב אלכסנדר מלהקת הסטוג'ס כי שכח כיצד לנגן את השירים מתוך יצירת המופת שלהם FUN HOUSE, בפסטיבל גוס לייק שנערך במישיגן. זאת כי הגיע להופעה כשהוא מסומם ושיכור לחלוטין, תקרית שמנעה ממנו לנגן את קטעי הבס והביאה לסילוקו המיידי מהלהקה.

- בשנת 1978 פרש הקלידן פיט בארדנס מלהקת הרוק המתקדם הבריטית CAMEL לאחר השלמת אלבומם BREATHLESS. המתחים הללו השתקפו היטב באולפן ההקלטות אז. בארדנס הרגיש שהזהות הייחודית של קאמל הולכת לאיבוד לטובת נוסחאות מסחריות שטחיות, בעוד הגיטריסט אנדי לאטימר חש שהתעקשותו של בארדנס פוגעת ביכולת של הלהקה לשרוד את השינויים בתעשיית המוזיקה. טיב היחסים הידרדר עד לנקודת אל-חזור ממש ערב סיבוב ההופעות לקידום האלבום. בארדנס החליט כי אינו מוכן עוד להתפשר על האמנות שלו, וב-8 באוגוסט הודיע רשמית על עזיבתו.

- בשנת 1961 נולד הגיטריסט THE EDGE, מלהקת יו 2. שמו האמיתי הוא דייויד האוואל אוונס. בתחילת הקריירה של הלהקה, אוונס קיבל את הכינוי "הקצה" על ידי חברי כנופיית הרחוב שאליה השתייך הזמר בונו. מקובל להאמין שהכינוי נגזר מהצורה הזוויתית של ראשו של אוונס. עם זאת, מקור השם שנוי במחלוקת ותיאוריות אחרות כוללות תיאור של נגינה בגיטרה שלו והעדפתו לא להיות מעורב לחלוטין בדברים ולכן להישאר על קצה המזלג.

- בשנת 1969 הופיעה להקה 'האמבל פיי' הבריטית את הופעתה הראשונה, במועדון של רוני סקוט שבלונדון.

- בשנת 1950 נולד המתופף ליברטי דוויטו, שהיה במשך שנים רבות המתופף הצמוד של בילי ג'ואל, אך מאז שירד מעמדת התופים, היו לו בעיקר מילים מרירות להגיד על מעסיקו לשעבר. עד שהשניים השלימו.

מהומות, מעצרים ותקלות פירוטכניקה: הצד האפל של הרוק

אם כבר מדברים על הצד הפרוע, בואו נקפוץ לשנת 1992, לאצטדיון האולימפי במונטריאול. מה שהיה אמור להיות ערב חלומי וכבד עם שתיים מהלהקות הגדולות אז בעולם, מטאליקה וגאנז אנד רוזס, הפך לסיוט אלים. הכל התחיל כשג'יימס הטפילד, סולן וגיטריסט מטאליקה, עמד במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, בעת פתיחת השיר FADE TO BLACK, ונפגע קשות ממתקן פירוטכניקה שעלה באש. ג'יימס היה אמור להיכנס עם הריף של הגיטרה שלו בעוד חבריו מנגנים אבל הריף לא הגיע. לרגע הם חשבו שהוא נותן להם לנגן עוד קצת לפני שייכנס עם שלו אבל אז ההפסקה נמשכה עוד קצת, ולא נשמע קול ממנו. הגיטריסט קירק האמט והבסיסט ג'ייסון ניוסטד הביטו מעבר לכתפיהם לעבר המתופף לארס אולריך שעמד וניסה להציץ מבעד לעשן והערפל כדי לראות מה קורה. מיד הם הבינו שמשהו קרה. הלהבה הותירה את הטפילד עם כוויות מדרגה שלישית והוא הובהל לבית החולים. הלהקה נאלצה לקצר את הופעתה בפתאומיות. בינתיים התקשרו המפיקים בטירוף לחברי גאנס אנד רוזס, שעדיין נרגעו במלון שלהם, וביקשו מהם להתחיל מוקדם באותו לילה כדי לפצות על כך שמטאליקה נאלצה לקצץ את המופע שלה. כולם הסכימו, לפי הגיטריסט סלאש, ואז נאלצו לחכות לאקסל רוז, שגרם לאיחור ניכר מאד. כשלהקתו הופיעה, הוא עזב את הבמה רק לאחר תשעה שירים, מתלונן על כך שהמוניטורים על הבמה לא היו חזקים מספיק עבורו לשמוע את קולו. אחרים לחשו שהוא פשוט כעס על מטאליקה שדפקו אותו כך. הודעת הפרידה שלו לקהל: "תודה לכם, הכסף שלכם יוחזר, אנחנו יוצאים מכאן". ג'יימס הטפילד: "הייתי כל כך מאוכזב מאקסל כי הוא יכול היה לזכות בכל כך הרבה אנשים על ידי המשך ההצגה. במקום זאת, הייתה הרבה אלימות מיותרת בגלל הגישה שלו. הוא יכל להפוך את זה לערב נהדר". מהומה התחוללה באצטדיון האולימפי. הקהל, שחש מרומה, פשוט התפוצץ. מה שהתחיל כערב של רוק הפך למהומת ענק שכללה הפיכת רכבים, ניפוץ חלונות, ביזה של חנויות באזור ונזק של מיליוני דולרים. לילה בלתי נשכח, מכל הסיבות הלא נכונות.

דרך אגב,על הדרך, ב-8 באוגוסט בשנת 1983 יצא התקליטון הראשון של מטאליקה, עם השיר WHIPLASH.

אלימות ודרמה לא היו נחלתן של שנות התשעים בלבד.

בשנת 1970, מלך הלטאה בכבודו ובעצמו, ג'ים מוריסון מלהקת הדלתות, מצא את עצמו באזיקים בלוס אנג'לס. הסיבה? שכרות בציבור. השוטרים מצאו אותו מחוסר הכרה על מפתן דלת בית - שלא היה שלו. עוד יום שגרתי במשרד עבור אחד הסולנים הכריזמטיים וההרסניים ביותר בתולדות המוזיקה.

רוק על רגל אחת

לפעמים, ההיסטוריה היא פשוט אוסף של סיפורים מוזרים ומחממי לב. קחו לדוגמה את להקת קיס. בשנת 1996, במהלך הופעה סוערת בסינסינטי, מעריץ נלהב במיוחד החליט לזרוק אל הבמה את... רגלו התותבת. חברי הלהקה, במקום להיבהל, עצרו לרגע את המופע, חתמו באהבה על הרגל המלאכותית והחזירו אותה לבעליה המאושר. אין ספק, זה היה שירות למעריצים ברמה אחרת.

האיש שהיה סוד: סיפורו הבלתי ייאמן של סיקסטו רודריגז - איש השוגר מן. ב-8 באוגוסט בשנת 2023 מת סיקסטו רודריגז, בגיל 81. הוא קיבל את שמו, "סיקסטו", משום שהיה הילד השישי למשפחת מהגרים ממקסיקו.

ביום שלישי, ה-8 באוגוסט 2023, כבה נרו של סיקסטו רודריגז. עבור רוב תושבי דטרויט, העיר בה חי ועבד כל חייו, היה זה עוד פועל בניין קשה יום שסיים את דרכו. אך אלפי קילומטרים משם, בדרום אפריקה, באוסטרליה (ובניו זילנד), ובקרב קהל מעריצים עולמי שהתעורר באיחור אופנתי של ארבעים שנה, הייתה זו נפילתו של ענק. רודריגז, המוזיקאי שקרס מסחרית בארצות הברית בתחילת שנות השבעים, מת לאחר שזכה לתהילת עולם מחודשת ומדהימה, בעיקר בזכות הסרט התיעודי זוכה האוסקר SEARCHING FOR SUGAR MAN, שהפך את סיפורו המופרך לאמת גלויה.

הסרט, יצירת מופת של הקולנוען השוודי מאליק בנדילול משנת 2013 (שבאופן טרגי שם קץ לחייו ב-2014, זמן קצר לאחר זכיית הסרט באוסקר), הציג את רודריגז כ"זמר המחאה והכותב הגדול ביותר שרוב האנשים מעולם לא שמעו עליו". וזו לא הייתה הגזמה. שני התקליטים שהוציא בארצות הברית בתחילת העשור ההוא תחת חברת התקליטים "סאסקס" בניהולו של המפיק קלרנס אוואנט, פרי עבודתו של אמן ממוצא מקסיקני מדטרויט התעשייתית, נעלמו מהמדפים מהר יותר משהגיעו אליהם. אבל אז, בטוויסט עלילתי ששום תסריטאי הוליוודי לא היה מעז לכתוב, עותק פיראטי של אחד התקליטים מצא את דרכו לדרום אפריקה של עידן האפרטהייד. האגדה המקומית מספרת על בחורה אמריקאית שהגיעה לבקר את בן זוגה בקייפטאון והביאה איתה את התקליט במזוודתה.

במדינה מבודדת ומדכאת, מילותיו של רודריגז היו כמו אוויר לנשימה עבור דור שלם של צעירים לבנים ליברלים. שיריו, שדיברו בגובה העיניים על מלחמת וייטנאם, אי שוויון גזעי, סמים, התעמרות בנשים וצביעות חברתית, הפכו לפסקול המרד השקט שלהם עד כדי כך שהממשל הדרום-אפריקאי נחרד מההשפעה, צנזר רשמית את שיריו, ואנשיו אף שרטו פיזית את עותקי הוויניל כדי למנוע מתחנות הרדיו להשמיע אותם. הוא לא ידע זאת, אבל בזמן שהוא עבד בעבודות פיזיות מפרכות כדי לפרנס את משפחתו (ואף התמודד מספר פעמים למועצת העיר דטרויט ולראשות העיר ללא הצלחה), הוא היה שם אייקון תרבותי. נאמר עליו שהיה "פופולרי יותר מאלביס", ותקליטיו נמכרו בכמויות מסחריות, כמו שתקליט של דייר סטרייטס היה נמכר בחנות תקליטים באנגליה באותה תקופה.

אך עם התהילה, הגיע גם המסתורין. מכיוון שאיש לא ידע דבר על האיש שמאחורי המוזיקה, צמחו סביב דמותו אגדות אורבניות מבעיתות. בדרום אפריקה, מותו היה עובדה מוגמרת. השאלה היחידה הייתה איך. סיפור אחד גרס שהוא ירה בעצמו בראשו על במה במוסקבה. אחר טען שהצית את עצמו מול קהל ונשרף למוות. היו שמועות על מנת יתר, אשפוז כפוי במוסד לחולי נפש, ואפילו מאסר עולם על רצח חברתו. במשך עשרות שנים, מעריציו התאבלו על גיבורם המת.

הכל השתנה כשבעל חנות תקליטים מקייפטאון, סטיבן "שוגר" סגרמן, יחד עם עיתונאי המוזיקה קרייג ברת'ולומיו-סטרידום, החליטו שהם חייבים לגלות את האמת, זאת לאחר שגילו כי התמלוגים מהמכירות העצומות נשלחים באופן קבוע לכתובת מסתורית בארצות הברית. מסע החיפוש שלהם, שתועד בסרט, הוביל אותם אל מעבר לאוקיינוס, אל רחובותיה המושלגים של דטרויט. שם, להפתעתם המוחלטת, הם מצאו את סיקסטו רודריגז, חי וקיים, עובד באתרי בנייה ושיפוצים, ללא שמץ של מושג על מעמדו המיתולוגי במרחק חצי עולם.

"הרגשתי שאני מוכן לעולם, אבל העולם לא מוכן בשבילי", אמר רודריגז לאחר גילויו, במשפט שמסכם קריירה שלמה. "אני מרגיש שלכולנו יש משימה, יש לנו מחויבויות. התפניות האלה במסע, פיתולים שונים, החיים אינם ליניאריים". ואכן, חייו היו הכל חוץ מליניאריים. עוד לפני הגילוי הדרום אפריקאי, הוא קיבל טלפון מפתיע בשנת 1979 ממקדם הופעות אוסטרלי. "אתה חייב לבוא לפה! אין לך מושג איזה כוכב ענק אתה פה!". רודריגז, שחשב שמדובר במתיחה, הגיע לסיבוב הופעות נרחב של 15 הופעות מלאות, ואף חזר לשם ב-1981 לסיבוב נוסף, בו חלק את הבמות יחד עם להקת הפופ-רוק האוסטרלית המפורסמת מידנייט אויל. הוא חזר משם מבולבל לא פחות.

רק שנים לאחר מכן, הבין את היקף ההשפעה שלו בדרום אפריקה. עם זאת, להופיע שם בזמן האפרטהייד היה צעד שנוי במחלוקת שאמנים רבים נמנעו ממנו; להקת קווין, למשל, הופיעה שם באותן שנים וספגה ביקורת קשה. לאחר סיום האפרטהייד, רודריגז סוף סוף הגיע לדרום אפריקה לסדרת הופעות היסטורית מול אלפי מעריצים המומים שגילו שגיבורם חי. למרבה הצער, את התמלוגים העצומים שהיה אמור לקבל במשך עשרות שנים על מכירות תקליטיו, הוא מעולם לא הצליח לגבות במלואם. חברת התקליטים טענה כי פשטה את הרגל כבר ב-1975, מה שהוביל לקרבות משפטיים ארוכים סביב השאלה לאן באמת נעלם הכסף.

ומה לגבי המוזיקה עצמה? תקליט הבכורה שלו משנת 1970, COLD FACT, נפתח עם פצצה מוזיקלית בדמות SUGAR MAN. זהו שיר סמים (זה ברור, לפי הסלנג של שם השיר) אקוסטי, מהפנט, עם עיבוד כלי מיתר פסיכדלי ומוזר שהפך לסמלו המסחרי. המילים הן תחינה נואשת של מישהו המחפש בריחה מהמציאות הקודרת שלו באמצעות סמים - קוקאין, מריחואנה, ממריצים וכו'. מבחינה מוזיקלית, השיר ייחודי להפליא. הוא נפתח בריף גיטרה אקוסטית פשוט ובלתי נשכח, שטופל רבות באפקט פייזר, מה שנותן לו צליל מסתחרר, פסיכדלי וכמעט מבלבל. זה, בשילוב עם שירתו העגומה של רודריגז ועיבוד כלי המיתר המורכב, יוצר ניגוד עוצמתי בין הנושא המחוספס, ברמת הרחוב, לבין ההפקה המתוחכמת, כמעט קולנועית. הצליל הייחודי הזה הוא ששבה את המאזינים ועזר להפוך את השיר להמנון מחתרתי, במיוחד בדרום אפריקה. אם לומר את האמת, אף שיר אחר בתקליט לא מגיע לגבהים של פתיחת הנוק-אאוט הזו. המלודיות של רודריגז אפקטיביות, וקולו, על אף מגבלותיו, ידע להעביר סיפור. כן, אפשר לשמוע בבירור שהוא לקח "השראה" לא מעטה מבוב דילן או מריצ'רד פארינה, אבל היי, אם כבר להעתיק, אז מהטובים ביותר. זהו מסמך מרתק להאזנה. עם זאת, יש כאלה שניסו להציב אותו על אותו מדף קדוש לצד יצירות מופת כמו PET SOUNDS של הביץ' בויז, וכאן צריך להפעיל את הבלמים. זה תקליט טוב מאד, אפילו חשוב, אבל לא באותה ליגה.

שנה לאחר מכן, בשנת 1971, יצא תקליטו השני והאחרון, COMING FROM REALITY. הפעם, ההפקה הייתה עשירה ויומרנית יותר, עם שירים ארוכים יותר ועיבודים מורכבים. האלבום הוקלט בלונדון עם המפיק סטיב רולנד והשתתפו בו מוזיקאי אולפן בולטים בבריטניה, כולל הגיטריסט כריס ספדינג. המטרה הייתה ליצור אלבום "פופ" עם עיבודים עשירים יותר שכללו כלי מיתר וקלידים. למרות זאת, כמו אלבומו הראשון, הוא נכשל מסחרית בארצות הברית, וחברת התקליטים שלו נטשה אותו שבועות ספורים לאחר יציאתו (זאת למרות שכבר החל לעבוד על חומרים לאלבומו השלישי. שירים מתוך ההקלטות הגנוזות ההן, כמו I'LL SLIP AWAY ו-STREET BOY, ראו אור כרצועות בונוס רק שנים רבות לאחר מכן).

בעקבות הצלחת הסרט, רודריגז הפך לתופעה עולמית. הוא הופיע בפסטיבלים הגדולים בעולם, מגלסטונברי ועד קואצ'לה, וזכה סוף סוף להכרה, וגם לתגמול כספי, על יצירתו. סיפורו של סיקסטו רודריגז ייזכר כפרק ייחודי בתולדות התרבות הפופולרית. אמן שכתב את פסקול המהפכה בלי לדעת, על גיבור שנאלץ למות כדי להתגלות כחי, ועל כך שלפעמים, גם אם באיחור של כמה עשורים, העולם סוף סוף מתיישר עם המוזיקה הנכונה.

הצד האחר של המהפכה: בוב דילן מנפץ את תדמית הנביא וחושף את הלב. ב-8 באוגוסט בשנת 1964 יצא בארה"ב אלבומו הרביעי של בוב דילן, ANOTHER SIDE OF BOB DYLAN.

התאריך הוא 8 באוגוסט 1964. אמריקה עדיין מהדהדת משירי המחאה הנוקבים של האיש שהפך לקולו של דור שלם. התנועה לזכויות האזרח נמצאת בשיא מאבקה, הדי ההתנקשות בנשיא קנדי עדיין מורגשים באוויר, והמעורבות האמריקאית בווייטנאם מתחילה להסלים. uבתוך האקלים הפוליטי והחברתי הרותח הזה, הציבור האמריקאי, ובמיוחד דור הבייבי-בום הצעיר, נשא את עיניו אל גיבור הפולק ממינסוטה כדי שימשיך לספק המנונים למאבק. אבל באותו יום ממש, פצצה מוזיקלית נוחתת בחנויות התקליטים בארצות הברית, שהדהודה יישמע עוד שנים רבות. התקליט הרביעי של בוב דילן. הוא נקרא "צד אחר של בוב דילן" ותאמינו לי, זה שם הולם לתקליט כזה שמסכם במדויק את רעידת האדמה האמנותית והפסיכולוגית של יוצרו. החזיקו חזק, כי זהו סיפור על דילן חדש לגמרי. זה הרגע שבו הצעיר ממינסוטה החליט שהוא עייף מלהיות המצפן המוסרי של תנועות שלמות, והגיע הזמן פשוט להיות הוא עצמו.

מבחוץ, אולי נראה כאילו הכל עובד כרגיל. הנה הוא, סולו, רק הוא, הגיטרה האקוסטית והמפוחית הנצחית שלו. חברת התקליטים ומפיקיו דאגו לשמר את החזות המוכרת של זמר העם הנודד, בודד מול המיקרופון באולפן, ללא להקת ליווי חשמלית. אבל משהו היה שונה, מהותי יותר. בפעם הראשונה, בתקליט רשמי, הוא התיישב ליד הפסנתר והקליט את קטע הבלוז הגולמי BLACK CROW BLUES.ההחלטה לכלול נגינת פסנתר סוערת, השואבת השראה ממסורת הבוגי-ווגי והבלוז העירוני, לא הייתה מקרית. זה היה רמז קטן לבאות. מאחורי זמר הפולק המוכר, כבר החל לצוץ מוזיקאי רוק, והמבקר חד העין, טים ריילי, צבר נקודה כשהכריז שזהו "תקליט רוק בלי גיטרות חשמליות". היצירה האקוסטית של האלבום מסתירה למעשה מקצבים, גישות ותבניות הרמוניות ששייכות במובהק לרוק'נ'רול, וממתינות רק לחיבור למגבר החשמלי. זה עוד יגיע...

קצת לפני כן, בתחילת פברואר 1964, יצא דילן למסע מחוף לחוף בארצות הברית ברכב סטיישן, בחברת חבריו פול קלייטון, העיתונאי פיט קרמן ומנהל ההופעות ויקטור מימודס. המסע, שכלל עצירות בניו אורלינס לחגיגות המרדי גרא וביקור אצל המשורר קארל סנדברג בצפון קרוליינה, איפשר לדילן להתרחק מסצנת הפולק החונקת של גריניץ' וילג'. במושב האחורי של הרכב, חמוש במכונת כתיבה, החל דילן לנסח סגנון כתיבה חדש, מושפע עמוקות ממשוררי דור הביט. המסע הפיזי לווה במסע נוסף לאירופה במאי 1964, שם הופיע בבריטניה ונפש בצרפת, גרמניה ויוון. שם, הרחק מהציפיות של הקהל האמריקאי, נכתבו חלק ניכר מהשירים האישיים ביותר שירכיבו את האלבום החדש.

השינוי היה חד ובלתי מתפשר. במכה אחת, דילן השיל מעליו את גלימת המדריך הרוחני ומנהיג המחאה שאומות של צעירים העריצו. הוא הפך דף. באלבומו הקודם מ-1964, "הזמנים משתנים", דילן עדיין סיפק המנונים מובהקים שעסקו בגזענות, בעוני ובמלחמה הקרה. אך כעת, לפתע, הוא כבר לא התעניין בהטפת מוסר או בהצבעה על חוסר הצדק והצביעות של המערכת. הסוגיות הגדולות והבלתי פתירות פינו את מקומן למשהו הרבה יותר אינטימי, חשוף וכואב: הוא עצמו. בראיון מאותה תקופה שהעניק לעיתונאי נאט הנטוף עבור המגזין "ניו יורקר" הוא הבהיר את הנקודה: "אני לא רוצה לכתוב יותר לאנשים. מעכשיו והלאה, אני רוצה לכתוב מתוך עצמי, ולשם כך אני צריך לחזור לכתוב כמו שהייתי רגיל, כשהייתי בן עשר, כשהכל פשוט יצא באופן טבעי. אני רוצה שהכתיבה שלי תהיה כמו ההליכה שלי או הדיבור שלי". תפיסה זו סימנה את מותם של מה שדילן כינה "שירי אצבע מאשימה". הוא סירב להמשיך להשתמש באמנות שלו כתעמולה פוליטית, מתוך הבנה שהמציאות מורכבת מדי מכדי להצטמצם לסיסמאות של טוב מול רע.

והקסם של ההקלטה כולו קרה בלילה בלתי נשכח אחד. ב-9 ביוני 1964, בדיוק בשעה 19:05, בוב דילן נכנס לאולפן A המרווח של חברת התקליטים קולומביה רקורדס בניו יורק, חמוש אך ורק בנרתיק הגיטרה שלו ובקבוק יין מסוג בוז'ולה. חברת קולומביה, שראתה את הפופולריות הגואה של דילן, לחצה עליו להפיק חומרים חדשים במהירות, והוא נענה לאתגר בצורה חסרת תקדים. עם המפיק טום וילסון, הוא התיישב, ניגן, שר, ובתוך שעות יצא עם תקליט שלם וגמור. במהלך סשן הקלטות יחיד שנמשך עד השעה 22:00 בערך, דילן הקליט לא פחות מ-14 יצירות מקוריות. מתוכן, אחד עשר שירים שהוקלטו בספונטניות מוחלטת, בטייק אחד או שניים לכל היותר, תוך שהוא שופך השראה מתפרצת לסלילי ההקלטה.

שלושה שירים שלמים נגנזו מהתקליט: אחד מהם היה MR. TAMBOURINE MAN. דילן ניסה להקליט את זה יחד עם זמר הפולק רמבלין ג'ק אליוט, שנכח באולפן והתבקש לספק קולות הרמוניים לפזמון. מכיוון שאליוט לא הכיר את כל המילים והביצוע היה מהוסס (הוקלט רק טייק אחד שלם), דילן החליט לגנוז את השיר ולשמור אותו לאלבומו הבא, החלטה שהתבררה כהיסטורית. שיר נוסף שנגנז היה MAMA YOU BEEN ON MY MIND - בלדת פרידה יפהפייה שנכתבה באירופה. למרות שנגנזה מהאלבום המקורי (וזכתה לשחרור רשמי רק ב-1991 במסגרת סדרת הבוטלגים), היא הפכה ללהיט בביצועם של אמנים רבים, ואף בוצעה כדואט מרגש עם ג'ואן באאז בהופעות החיות של דילן בהמשך אותה שנה. שיר שלישי היה DENIESE DENIESE - קטע בלוז קצבי שבו דילן מנגן בפסנתר ובמפוחית, עם אותו מבנה אקורדים של BLACK CROW BLUES אך עם מילים שונות.

ומה יצא מזה? סערה של רגשות. התקליט כולו הוא מסע אל תוך ליבו השבור לאחר הפרידה מאהובתו הגדולה ובת זוגו, סוז רוטולו. רוטולו היא אותה אישה צעירה שחיממה את עצמה בזרועותיו על עטיפת אלבומו אלבומו השני. מערכת היחסים שלהם הגיעה לסיום הכואב באביב 1964, הותירה את דילן פגוע ומפוכח, וסיפקה את חומר הגלם האמוציונלי לאלבום. שירים כמו ALL I REALLY WANT TO DO או הלהיט העתידי IT AIN'T ME BABE הם מכתבי פרידה מוזיקליים. בשיר I DON'T BELIEVE YOU הוא מתאר פגישה מקרית עם האקסית שלו ופשוט לא מבין איך היא יכולה להתנהג כאילו כלום לא קרה. הפצע היה עמוק, והריפוי שלו תועד בזמן אמת, תו אחר תו. השיר הבוטה והישיר ביותר בנושא זה הוא BALLAD IN PLAIN D, למעלה משמונה דקות שמתעדות בפירוט מכאיב את סיום מערכת היחסים עם סוז. השיר מפרט מה היה החיזור הראשוני של השניים: "פעם אהבתי נערה, עורה היה ברונזה / בתמימות של טלה, היא הייתה עדינה כמו עופר / חיזרתי אחריה בגאווה, אבל עכשיו היא איננה / נעלמה כמו העונה שלקחה".

דילן ממשיך ומודה שהיה בן זוג גרוע לרוטולו וגם מטיל ביקורת נגד אחותה של רוטולו, קרלה: "לאחותה הטפילה, לא היה לי כבוד / כבול לשעמום שלה, לגאוותה להגן". לבוב וקרלה הייתה מערכת יחסים קשה מאוד. השיר מתאר קטטה אלימה שהתרחשה ביניהם במרץ 1964, בלילה שבו בוב וסוז נפרדו סופית. שנים רבות מאוחר יותר, בראיון בשנת 1985, דילן הביע חרטה נדירה על פרסום השיר הזה, והודה כי ייתכן וכתב אותו מתוך סערת רגשות וכי היה עליו להשאיר את המריבה הפרטית הזו מחוץ לאולפן. וסוז רוטולו סלחה לדילן על ההתקפה הגועשת הזו על אחותה. רוטולו אמרה: "אנשים שאלו מה הרגשתי לגבי השירים המרים האלה, כמו 'בלדה בדי פשוט', מכיוון שגם אני נתתי השראה לכמה מהם; ובכל זאת מעולם לא נפגעתי מהם. הבנתי מה הוא עושה. זה היה הסוף של משהו ושנינו היינו פגועים ומרירים. האמנות שלו הייתה פורקן הגירוש שלו, גירוש השדים שלו. זה היה בריא. כך הוא כתב את חייו, את שירי האוהבים, את שירי הציניקה, את השירים הפוליטיים, כולם חלק מהאופן שבו הוא ראה את עולמו וחי את חייו, נקודה".

אבל אל תטעו, המחאה לא נעלמה לחלוטין, היא פשוט קיבלה צורה חדשה, אישית וסוריאליסטית יותר. היצירה שמייצגת יותר מכל את המעבר הזה היא CHIMES OF FREEDOM. השיר מתאר בני זוג המוצאים מחסה בפתח חנות במהלך סופת רעמים וברקים לילית פראית. במקום למחות נגד פוליטיקאי כזה או אחר, דילן רואה בברקים ובסערה צלצול פעמונים שמצלצל עבור כל הנדכאים, המקופחים, האמהות החד-הוריות, הנכים והשוליים של החברה. דילן גם לא חשש לחשוף את ההומור הייחודי שלו. קחו לדוגמה את MOTORPSYCHO NITEMARE, קטע קומי ומטריד על חקלאי המציע למטייל מחסה בתנאי שיתחתן עם בתו הבוגרת.

ואולי השיר שמסכם את התקליט בצורה הטובה ביותר הוא MY BACK PAGES. בשיר זה, דילן עורך חשבון נפש נוקב. הוא בעצם מבקר את עצמו הצעיר על היותו בטוח מדי ושיפוטי בשירי המחאה שלו. הוא הרגיש שבתפקידו כזמר מחאה, הוא יצר תשובות פשוטות לבעיות מורכבות וראה את העולם בשחור ולבן. משמעות השורה המפורסמת שחותמת כל בית בשיר, "אה, אבל הייתי כל כך הרבה יותר מבוגר אז, אני צעיר מזה עכשיו" היא המסר המרכזי של האלבום כולו. המושג "מבוגר יותר" מתייחס ללהיות נוקשה, כבד מרוב אידיאולוגיה, משוכנע בצדקתו, ולכוד בפרסונה של מנהיג דור. בכך שהוא משיל מעליו את הדמות הזו ומוותר על היומרה לדעת את כל התשובות, הוא מרגיש משוחרר, פתוח, ו"צעיר" מבחינה אמנותית, חופשי לחקור נושאים אישיים ומורכבים יותר מבלי לתת דין וחשבון לאף מפלגה או תנועה.

המהלך האמיץ של דילן לא עבר בשקט. קהילת הפולק של תחילת שנות השישים ראתה בעצמה קהילה מגויסת, ורבים מחבריה ראו בשינוי של דילן אקט של בגידה. המבקרים השמרנים של סצנת הפולק הרגישו שדילן מפנה את גבו למאבק למען זכויות האזרח לטובת התעסקות נרקיסיסטית. הזעם הפומבי הגיע לשיאו במאמר נוקב שפורסם במגזין הפולק המוביל SING OUT בנובמבר 1964. עורך המגזין, ארווין סילבר, כתב "מכתב פתוח לבוב דילן" שבו תקף בחריפות את הכיוון החדש. סילבר טען כי השירים החדשים הם "מכוונים פנימה, נוברים בעצמם ומודעים לעצמם", והאשים את דילן שהוא איבד קשר עם המציאות האמיתית של הקהל, וכי סממני התהילה השחיתו אותו.

דילן מצידו הגיב בניתוק קשר; הוא הורה למנהלו לאלברט גרוסמן להפסיק לשלוח את מילות שיריו למגזינים של ממסד הפולק הישן. אולם, בתוך ים הביקורת, נמצא גם מי שיצא להגנתו של דילן, ודווקא ממקום בלתי צפוי. ג'וני קאש, שהעריץ את עבודתו של דילן והכיר אותו אישית בפסטיבל ניופורט באותה שנה, החליט להתערב. קאש פרסם מכתב פתוח משלו במגזין BROADSIDE (במרץ 1964) בו הילל את דילן כטרובדור משורר, יצא נגד השמרנות של מבקריו, וסיים בדרישה הברורה: "תשתקו! ... ותנו לו לשיר!". דילן ציין לימים עד כמה המכתב הזה היה משמעותי עבורו, ואף שמר עותק של המגזין במשך עשרות שנים.

העולם עדיין לא ידע זאת, אבל אותו לילה באולפן ביוני 1964 היה רק החימום למהפכה החשמלית שתגיע שנה לאחר מכן, בפסטיבל ניופורט של 1965 ובאלבומים עם הגיטרות החשמליות שיצאו בעקבותיו, ותשנה את פני המוזיקה הפופולרית לנצח. זה עוד צד של בוב דילן.

טי רקס מפשלים על הבמה? ב-8 באוגוסט בשנת 1973 הופיעה להקת טי רקס בסנטה מוניקה אודיטוריום. הנה הדיווח אז מהרולינג סטון:

"מארק בולאן, המכנה את עצמו כיום הפאנק הקוסמי, יוצא שוב לסיבוב הופעות בארה"ב במסווה של טי. רקס, אך הפעם השלישית אינה מביאה מזל. הוא עדיין מחטיא את המטרה ונופל אפיים על אפו הפחוס הקטן. הפעם הוא מנגן בקול רב יותר וצועד בביטחון רב יותר, ולהקתו (סטיב קורי, בס; ביל לג'נד, תופים; וג'ק גרין, גיטרה) השתפרה בצורה עצומה. בהתחשב בהופעותיה הקודמות של טי. רקס כאן, "השתפרה בצורה עצומה" פירושה שהם שומרים כעת על קצב ומנגנים את רוב התווים הנכונים.

שתי זמרות ליווי צורחות, גלוריה ג'ונס ופטרישיה הול, שימשו כדי לעשות הכל רועש יותר, לא טוב יותר, בזמן שמיקי פין (לכאורה חצי מטי. רקס) הכה בקונגות שלו כמו אדם שצריך להיראות עסוק. קולו של בולאן, כמו תמיד, היה בלתי מובן לחלוטין, והסתיר אפילו את המילים המוכרות ביותר (כולל המועדפת עליי, "את מלוכלכת, מתוקה ואת הילדה שלי" מתוך BANG A GONG).

השחצנות החצופה של בולאן, שעזרה להפוך אותו לפופולרי מאוד באנגליה עם חמישה או שישה סינגלים רצופים במקום הראשון, פשוט לא הרשימה את הקהל האמריקאי באותה מידה. בראיונות יש לו גישה נחמדה והגיונית, והוא אף פעם לא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי, אבל על הבמה הוא נראה פוזאיסטי וחלש. למרות שצעק, המילים היו כמעט תחנונים: "אנחנו מוכרים מיליונים על גבי מיליונים של תקליטים ברחבי העולם ורק 25 באמריקה, וכולם מגיעים מטאואר רקורדס בהוליווד, אז הדבר המינימלי שאתם יכולים לעשות הוא למחוא כפיים!" ורק הוגן לציין שלפחות חצי מהקהל שמנה 3,000 איש (כמעט סולד-אוט) היה שקוע באקסטזה עמוסת נצנצים לאורך כל המופע, בזמן ששארנו נראו מבולבלים וניסו להיות מנומסים.

טי. רקס ניגנו במשך כמעט שעתיים, עם אפקט מצטבר של זריקות נובוקאין מסיביות. השירים של בולאן נוטים להישמע אותו הדבר בכל מקרה, כל אחד מהם מבוסס על נושא חוזר קליט - אבל קליט למשך שלוש או ארבע דקות בתקליט. כשהם מוארכים לעשר, עשרים או שלושים דקות בהופעה, אותם שירים בדיוק (TELEGRAM SAM, JEEPSTER, HOT LOVE והסינגל החדש, THE GROOVER) עוברים הרבה מעבר לשעמום. היה קשה להבחין בין THE GROOVER לבין BANG A GONG, אלא ש-BANG A GONG נמשך זמן רב יותר, וכשיר הסיום של המופע, עוטר במטחי תיאטרליות.

מארק בולאןמנגן חזק יותר ו... קלישאתי ("יש לי את הגיטרה הזו כבר עשר שנים," הוא אמר, "והלילה אני הולך לנפץ אותה בשבילך - אבל זו לא הייתה גיטרת הלס פול היקרה שבה ניגנן במשך רוב הערב) בזמן שערפל מזויף נאסף סביב רגליו, פצצות עשן התפוצצו ליד המגברים ופידבק צרח מהגיטרה העלובה שהולקתה. למזלנו הרחום, לא היה הדרן - הקהל היה משועמם מדי או המום מכדי לדרוש אחד; אורות האולם עלו מהר, כך שכנראה לבולאן לא הייתה כוונה לייצר אנטי-קליימקס".

המשקל הכבד של הבאנד בתקליטון חדש! ב-8 באוגוסט בשנת 1968 יצא תקליטון חדש ללהקת הבאנד ובו שיר שיהפוך להמנון ברור - THE WEIGHT.

איזה שיר ענק!!! וזה מתחיל כמו סיפור עם, אולי מעשייה שנלחשה סביב מדורה. מטייל עייף מגיע לעיירה בשם נצרת. כל מה שהוא רוצה זה למסור דרישת שלום לחברה בשם פאני, אבל מהר מאוד הוא מוצא את עצמו שקוע עד צוואר במשימות, טובות וסידורים עבור שורה של דמויות צבעוניות ומוזרות. המשא הולך ונהיה כבד מבית לבית, עד שהוא פשוט לא יכול יותר. זהו, על רגל אחת, סיפורו של השיר הזה, אחד השירים המכוננים והאהובים ביותר של להקת הבאנד, יצירה שהפכה לחלק בלתי נפרד מפנקס השירים האמריקאי, על אף שרוב חברי הלהקה היו בכלל קנדים, כן?

השיר, שיצא כסינגל בשנת 1968 ונכלל בתקליט הבכורה המדהים של הלהקה, MUSIC FROM BIG PINK, היה חתיכת הימור. הלהקה בדיוק התחילה לבסס את זהותה החדשה. ואיזו זהות זו הייתה. הם היו חבורה של מוזיקאים קנדים ומתופף אחד מארקנסו, שספגו את צלילי הרוק'נ'רול המוקדם, הבלוז, הקאנטרי והגוספל, ויצקו אותם לתוך סאונד חדש ועם זאת עתיק יומין, שהניח את היסודות לז'אנר האמריקאנה.

באופן מפתיע, THE WEIGHT לא היה להיט מסחרר כשיצא. בארצות הברית הוא גירד בקושי את המקום ה-63 במצעדים. אבל כמו יין טוב, כוחו רק הלך והעצם עם השנים. הוא הפך לקלאסיקת חובה בתחנות רוק ברדיו, זכה לגרסאות כיסוי מכל קצוות הקשת המוזיקלית - ובעיקר, נצרב בתודעה הקולקטיבית. מגזין רולינג סטון דירג אותו במקום ה-41 ברשימת 500 השירים הגדולים בכל הזמנים, והיכל התהילה של הרוק'נ'רול כלל אותו ברשימת 500 השירים שעיצבו את הרוק. לא רע בכלל בשביל שיר שכמעט ולא נכנס לתקליט.

אז איך נולד הפלא הזה? הסיפור, כמו השיר עצמו, הוא שילוב של מקריות, השראה עמוקה ודמויות מהחיים. הגיטריסט וכותב השיר, רובי רוברטסון, סיפר שישב יום אחד עם גיטרת המרטין D-28 שלו. כשהציץ לתוך תיבת התהודה, ראה חותמת: "נצרת, פנסילבניה". זה היה המקום בו שכן מפעל הגיטרות של מרטין. המילה "נצרת" הציתה את דמיונו, והוא החל לכתוב, כשהוא טווה הקבלות סמליות בין מסע הנווד למסעות תנ"כיים.

אבל ההשראות היו עמוקות יותר. רוברטסון היה שקוע באותה תקופה בסרטיהם של במאים אירופאים כמו אינגמר ברגמן ולואיס בונואל. הוא הוקסם במיוחד מהאופן שבו בונואל חקר בסרטיו את הרעיון שאנשים המנסים לעשות טוב נתקלים במכשולים בלתי פוסקים, ושכל מעשה טוב זוכה לעונש. "בשיר THE WEIGHT זה אותו הדבר", הסביר רוברטסון. "מישהו אומר, 'תעשה לי טובה קטנה כשאתה מגיע לשם'. ודבר מוביל לדבר, ופתאום הבחור חושב לעצמו, 'לעזאזל, איך הסתבכתי ככה?'".

ואם כבר מדברים על הסתבכויות, הדמויות המאכלסות את השיר לא נולדו בחלל ריק. הן היו מבוססות על אנשים אמיתיים שהכירו חברי הלהקה, במיוחד המתופף והזמר ליבון הלם, יליד ארקנסו. באוטוביוגרפיה שלו פירט הלם את המקורות: "כרמן" ו"אנה לי הצעירה" היו חברות ילדות שלו. ו"צ'סטר המשוגע"? הוא היה דמות אמיתית ומוכרת מהעיירה פאייטוויל, טיפוס אקסצנטרי שהיה מסתובב בעיר חגור בזוג אקדחי קפצונים כדי "לשמור על השקט". אפילו "פאני", זו שהחלה את כל השרשרת, התבססה על פרנסס סטלוף, מייסדת חנות ספרים ניו יורקית שרוברטסון נהג לפקוד אותה, דמויות שהעניקו לשיר אווירה של נובלה כפרית.

והסאונד של THE WEIGHT הוא סיפור בפני עצמו. שלושת הסולנים המרכזיים של הלהקה – הלם, הבסיסט ריק דאנקו והפסנתרן ריצ'רד מנואל – מחליפים ביניהם את הבתים ומתאחדים לפזמון עוצמתי. קולו המחוספס והדרומי של הלם מוביל את רוב הבתים, דאנקו לוקח את הבית הרביעי, ושניהם חולקים את האחרון, כשקול הפלצט הייחודי של מנואל מרחף מעל כולם בהרמוניות, יחד עם הנגינה הווירטואוזית של גארת' הדסון באורגן.

באופן אירוני, השיר, שנשמע כאילו הוקלט במרפסת רעועה בדרום העמוק, נחשב בתחילה לסוג של שיר גיבוי. "הוא היה משהו כמו, 'אוקיי, אין לו מהלכי אקורדים מסובכים מדי, אז נקליט אותו אם ניתקע בלי שיר'", נזכר רוברטסון. אך כשהם שמעו את התוצאה, הם הבינו שיש להם משהו מיוחד ביד.

לאחר שהקליטו חמישה שירים ראשונים, כולל THE WEIGHT, באולפן בניו יורק, חברת התקליטים קפיטול רקורדס התלהבה כל כך עד שהזמינה את הלהקה לסיים את התקליט שלה בלוס אנג'לס, במגדל קפיטול המפורסם. המעבר מהאווירה הכפרית של BIG PINK, הבית בו הקליטו את ה-BASEMENT TAPES המפורסמים עם בוב דילן, לאולפן עם 8 ערוצים בהוליווד, היה קפיצת מדרגה משמעותית עבור הלהקה, ותרם לגיבוש מעמדם כאחת הלהקות המקוריות של התקופה.

השפעתו של השיר חרגה הרבה מעבר למצעדי הפזמונים. שנה לאחר צאתו, הוא קיבל תפקיד מפתח בסרט הדרכים המכונן "אדם בעקבות גורלו" (EASY RIDER). באופן מוזר, בשל בעיות רישוי, גרסת המקור של הבאנד לא נכללה בתקליט הפסקול. במקום זאת, חברת התקליטים שכרה להקה בשם SMITH כדי להקליט גרסת כיסוי כמעט זהה, שזכתה אף היא להצלחה במצעדים.

מאז, השיר הופיע באינספור סרטים וגם בפרסומות – מה שהוביל לתביעה מצד הלם שטען כי לא אישר את השימוש בשיר לקידום מוצרים. הוא הפסיד בתביעה, עובדה שהשאירה טעם מר עבורו באשר לניהול הזכויות העסקיות של שיריו.

ניקסון פורש - גרהאם נאש מתרגש! ב-8 באוגוסט בשנת 1974 הודיע נשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון, שהוא פורש בגלל פרשת ווטרגייט (הודעה שהובילה לכניסת התפטרותו הרשמית לתוקף למחרת, ב-9 באוגוסט). באותו זמן הייתה הופעה של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג בניו ג'רזי ואלו מיהרו לבצע את LONG TIME GONE - (שיר מחאה חריף שכתב דיוויד קרוסבי עוד ב-1969).

בניו יורק טיימס נכתב אז על זה: "הקונצרט הראשון בניו יורק מזה ארבע שנים של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, ביום חמישי באצטדיון רוזוולט בג'רזי סיטי, קרה לצד האירועים הפוליטיים הגדולים יותר של הלילה. זה היה, אחרי הכל, המבחר הגדול ביותר (כ-50,000 או יותר) של צעירים באזור.

אבל כפי שזה קרה, המפיק ביל גרהאם אפילו לא שידר את דבריו של ניקסון במערכת הקול של ההופעה. גרהאם נאש הודיע ​​על ההתפטרות, זיקוקים בודדים נורו באוויר, הקהל הריע במשך דקה בערך והמוזיקה נמשכה. הבחירה הראשונה לשיר לאחר ההתפטרות הייתה, לעומת זאת, LONG TIME GONE של דיוויד קרוסבי.

אבל אם המוזיקה נמשכה כמעט ללא הפרעה, ואם נראה היה שמצב הרוח האדיש של הקהל נותן אמון ברעיון של דור ניקסון א-פוליטי, הערב נשאר מטריד באופן מוזר. קרוסבי וסטילס אולי כתבו כמה שירי מחאה, אבל הם המודל של הרגיעה העממית הקליפורנית, ומשהו טעון באווירת הלילה הפריע להנאה הנינוחה של כותב שורות אלה.

היו גם בעיות אחרות. לפני ארבע שנים ניגנה הלהקה באולמות בגודל של פילמור איסט או בזירות הכדורסל הגדולות ביותר, כמו הפורום בלוס אנג'לס. זירות כאלה הן התחנות האינטימיות בסיבוב ההופעות הנוכחי, שמבטיח, עם יותר מ-10 מיליון דולר ברוטו, להיות הרווחי ביותר בתולדות הרוק. אצטדיון רוזוולט הוא אצטדיון בייסבול ישן ורעוע והוא פשוט גדול מדי עבור חלק גדול מהמוזיקה שקרוסבי וסטילס מנגנים

חלק מהבעיה הייתה האקוסטיקה, וחלק בגלל מרחק פשוט. מערכת הסאונד של יום חמישי לא הייתה ממש גרועה: דברים היו קצת כבדי בס לפעמים, והתדרים העליונים הועפו מעת לעת ברוח. אבל הצליל היה יחסית ברור ולא מעוות. לעומת זאת, מתיבת העיתונות, הלהקה שעל הבמה צומצמה לדמויות סיכות זעירות וחסרות אנוש. עבור החבורה הזו שנהנתה מכמה מהצלחותיה הגדולות ביותר עם מוזיקה אקוסטית בהרמוניה עדינה, זו אכן הייתה בעיה. המרכיב את הקשיים שלה היה קהל רועש בצורה סוערת, שאילץ אותה לחתוך כ-30 או 40 דקות מהחלק האקוסטי האמצעי של התוכנית שלה ולהעביר את האיזון הכללי יותר לכיוון בחירות חשמליות חזקות יותר. ובכל זאת, הם ניגנו יותר משעתיים, וזו תמורה הולמת לכסף, ובגדול הם הופיעו טוב מאוד, מלבד הצרידות של קרוסבי.

מוזיקאי הגיבוי - טים דראמונד בבס, ראס קונקל בתופים וג'ו לאלה בכלי הקשה - משתלבים היטב בהרכב.

רק שההופעה של יום חמישי, עם ההסתמכות המאולצת שלה על סוג של מוזיקה חשמלית זרה לרגישויות הפנימיות של הלהקה, מעולם לא ממש התלכדה".

ב-8 באוגוסט בשנת 2022 מתה הזמרת אוליביה ניוטון ג'ון מסרטן, בגיל 73.

כך היא סיפרה בהקדמה לספרה המרגש: "השעה האהובה עלי ביום היא 'שעת קסם', שבה השמש צוללת מאחורי רכסי ההרים הסלעיים והשמים צבועים בסגול-ורוד מדהים. אני יושבת שם עכשיו על ספסל אבן ומאפשרת ליום לשטוף אותי, להקיף את עצמי באהבה ובאור. אני מריחה את הוורדים של תחילת הקיץ ומחייכת כמו הרועה הגרמני הנמרץ שלנו, רייבן, שמביא לי את הכדור שלו להטלה נוספת. בעלי ג'ון צריך לעצור בחניה בכל רגע. החיים יפים ונשארים כך, למרות שסיפרתי לעולם לפני כמה שעות שהסרטן שלי חזר.

זה המסע השלישי שלי עם סרטן, שעשוי להפתיע. הקודם היה לפני חמש שנים ושמרתי אותו באופן פרטי, ולמזלי הוא נשאר כך אז, וזה לא תמיד קל כשאתה חי את חייך בפומבי. במאי 2013, ג'ון ואני נסענו בכביש 101 בתנועה הכבדה של לוס אנג'לס. היינו בדרך לבית של אחותי, רונה. אחייניתי טוטי ובתה ליילה ביקרו אותנו והן ישבו במושב האחורי. רייבן, הגור החדש שלנו, היה בארגז מאחור. המסכן הזה היה מוקף בזכוכית מנופצת, נפגענו כל כך חזק בתאונה. במשך חודשים לאחר מכן, רייבן היה עצבני בכל פעם שהבטתי במכונית.

התאונה הייתה רק חלק ממה שהיה תקופה קשה עבור המשפחה שלנו. רונה האהובה הייתה חולה מאוד ומתה זמן קצר לאחר מכן מגידול סרטני במוח. ובקרוב הבריאות שלי תוטל בספק. ביום שעשינו את התאונה, חגורת הבטיחות פגעה בי חזק מאוד בכתף הימנית. לא עבר זמן רב עד ששמתי לב שנוצר שם גוש. הגעתי לרופאה המקומית של רונה, שלא היה מודאג יותר מדי. 'זה כנראה מהתאונה', אמרה. היא עשתה צילום רנטגן אבל לא מצאה כלום. ככל שחלף הזמן, לא הצלחתי להרים את זרועי בקלות. אבל למה שהכאב לא יפחת? בתוכי ידעתי שזה לא היה כל כך פשוט והמשכתי לשאול ולחפור. זה היה הגוף שלי, והאינסטינקטים אמרו לי למצוא את התשובה האמיתית.

התעקשתי על בדיקות נוספות וגיליתי שהבליטה היא בעצם הישנות של סרטן השד שלי. תוכנית הריפוי המיידית שלי הייתה חיזוק מערכת החיסון במרפאה שם הם עוזרים לאנשים להתמודד עם מחלה בצורה טבעית בלי תרופות מרשם. עשיתי זאת יחד עם המשך תזונה בריאה שכללה רבות מפורמולות עשבי תיבול האמזונס של בעלי. התייעצתי עם הצוות האונקולוגי שלי במרכז הבריאות שהקמתי על שמי במלבורן. עם העצות שלהם, כולל לקיחת כדור אנטי-אסטרוגני, הרגשתי שאני בדרך הנכונה. לא סיפרתי למשפחה שלי או לאף אחד אחר באותו זמן, מלבד ג'ון, על זה. היה יותר מדי שקרה עם אובדן אחותי. כשחזרתי לסריקה שנייה, הגידול הצטמצם והחלטנו לשים עין על זה. החיים המשיכו.

לפני שלוש שנים שיחקתי טניס ביום ההולדת של חברי הקרוב, פאט. לא שיחקתי זמן מה והייתי במגרש במשך שלוש שעות של כיף ללא הפסקה. נהניתי, ישבתי לארוחת צהריים, וממש לא יכולתי לקום לאחר מכן. זה יכל היה להיות בגלל שרירים כואבים מאוד כי לא שיחקתי חודשים, אבל התקשיתי אפילו לעמוד והתנדנדתי מתי שהכרחתי את עצמי להזדקף. מה שלאחר מכן היו חודשים וחודשים של כאב מייסר, מונע שינה, כשאני בוכה בקול רם.

ערב אחר ערב, הייתי על הבמה בלאס וגאס, שם עשיתי סדרת הופעות במלון פלמינגו המפורסם. כאב הגב המשתק היה מדי פעם גווע - תודה לאל! במהלך תקופה טובה, חברה שלי, ג'ואן, שהיא שחקנית טניס נהדרת,

אמרה את מילות הקסם. 'בואי, ליב. נשחק טניס'. הייתי על המגרש כחצי שעה לפני שהתקף של כאב גרם לי לראות כוכבים. למרות הכאב, סירבתי לבטל אף אחת מההופעות שלי בגלל משמעת לכל החיים שהוטבעה בי בגיל חמש עשרה. לא משנה מה - ההצגה חייבת להימשך!

אבל האם אוכל להמשיך? מצאתי את עצמי צולעת מאחורי הקלעים ונשכבת בזהירות על רצפת חדר ההלבשה שלי, בוכה בייסורים. זה הרגיש כאילו עינו אותי עם מסמרים לוהטים, שדקרו לי בצד, גורמים לכאב צורב. מאחורי הקלעים, עם דמעות זולגות באיפור שלי, לא הייתי בטוחה איך אקום אי פעם. אבל... ההצגה חייבת להימשך והיא לא נגמרה. עדיין הייתי צריכה לפגוש את המעריצים שלי, כשכל ההכנסות יועברו למרכז הבריאות והמחקר שלי לסרטן. רק הרשיתי לעצמי בדיוק חמש דקות לנוח ואז בעלי היה מרים אותי על רגליי.

אז עשיתי כך:

1. לנגב את הדמעות.

2. להתאפר שוב.

3. לחזור לשם ולעשות את המפגש והברכות מאחורי הקלעים עבור המעריצים.

האנשים המקסימים האלו חיכו לפעמים שנה שלמה רק כדי להגיד שלום ולא רציתי לאכזב אותם. איכשהו החזקתי את הכל בזמן שחייכתי וצילמתי כמה תמונות. זה היה המעט שיכולתי לעשות למען נאמנות מסוג זה.

ההופעה האחרונה שלי ב-2017, לפני האבחון שלי, הייתה קונצרט למי ששירתו בצבא וזכו ללב סגול על אומץ לבם. זה היה צריך להיות לילה יפה שלעולם לא אשכח. הכאב היה אכזרי, בלתי פוסק ומייסר, ומצאתי אותו כמעט בלתי אפשרי ללכת. זה כבר לא היה רק להרים את עצמי למעלה, אלא שלא יכולתי לעשות את זה יותר.

ידעתי שמשהו לא היה בסדר.

אני מאמינה שזה חיוני תמיד להקשיב לגוף שלך ולסמוך על האינסטינקטים שלך. אני לא יכולה להגיד את זה מספיק: אף אחד לא מכיר את הגוף שלך כמוך. דחיתי את המשך סיבוב ההופעות שלי, מה שהיה לי מאוד קשה בגלל מוסר העבודה הזה שהזכרתי קודם. אבל עכשיו לא הייתה לי ברירה. נסעתי למרפאה בג'ורג'יה לשבועיים של אבחון וטיפולים טבעיים. תוך שבוע, רמת הכאב שלי עברה מעשר לאחד, וזה היה מאוד

מעודד. ואז הגיעה הבשורה שהראתה סרטן שד - שוב. הפעם זה שלח גרורות. הוצאתי הודעה לעיתונות כי רציתי שהמעריצים שלי ישמעו את זה ממני. לא חרושת שמועות".

כמה שאני אוהב להקשיב לאוליביה. מלכה אמיתית בעולם המוסיקה! להיטים כמו XANADU או HOPLESSLY DEVOTED TOYOU או MAGIC או A LITTLE MORE LOVE הם בהחלט חלק מפסקול הגדילה שלי.

ערב חד פעמי של רוק, נשמה ובלוז: ג'ו קוקר, האחים נוויל, וג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר בפארק הירקון, 8 באוגוסט 1991.

בליל קיץ חם של ה-8 באוגוסט 1991, התכנס קהל רב בפארק הירקון בתל אביב לחוויה מוזיקלית נדירה, שילוב של קולות מחוספסים, מקצבים מניו אורלינס ואגדות רוק בריטיות. "פסטיבל הבלוז והנשמה", כפי שכונה האירוע, הפגיש על במה אחת את ג'ו קוקר, הרכב הפ'אנק המשפחתי האחים נוויל, ואת צמד המייסדים של להקת "קרים", הבסיסט ג'ק ברוס והמתופף ג'ינג'ר בייקר.

ההופעה התקיימה באווירה מיוחדת, חודשים ספורים לאחר תום מלחמת המפרץ, והיה בה כדי לסמל חזרה לשגרה ולנורמליות אחרי שספגנו טילים מסדאם חוסיין ונחמן שי נדרש להרגיע. היו רגעי שמחה עם הגעתם של אמנים בינלאומיים בסדר גודל כזה לישראל. הפארק לבש חג, והציפייה באוויר הייתה מוחשית לקראת ערב שהבטיח מסע מוזיקלי עשיר ומגוון.

את הערב פתחו-חיממו שתיים מהדמויות המרכזיות בסצנת הבלוז-רוק הבריטי של שנות ה-60, ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר. שני השלישים מחטיבת הקצב המהפכנית של "קרים" הגיעו לישראל כחלק מהרכב חדש שכלל גם את הגיטריסט הווירטואוז בלוז סרסינו. בתכל'ס - שני אלו נודעו בשנאתם זה כלפי זה (ממש באותה עוצמה כפי שהייתה לבסיסט-זמר ומתופף בלהקה אחרת שבאה אחריהם - הפוליס). הופעתם הייתה מסע בזמן אל ימי הבלוז-רוק הפסיכדלי, עם ביצועים אנרגטיים ונגינה שהוכיחה כי הכישרון והכימיה המיוחדת בין ברוס ובייקר לא פגו עם השנים. עבור הקהל המקומי, הייתה זו הזדמנות נדירה לחזות במוזיקאים שהשפיעו עמוקות על עולם הרוק. עדיין, קלפטון היה חסר שם.

אחריהם עלו לבמה האחים נוויל, שהביאו עימם את הצלילים החמים והקצביים של עיר הולדתם, ניו אורלינס. ההרכב המשפחתי, שכלל את האחים ארט, צ'ארלס, אהרון וסיריל, הציג שילוב ייחודי של פ'אנק, רית'ם אנד בלוז ומוזיקת מארדי גרא. בקולו המלאכי והייחודי של אהרון נוויל ובהרמוניות הקוליות המהפנטות של אחיו, הלהקה סחפה את הקהל למסיבה קצבית וסוחפת, והוכיחה מדוע היא נחשבה לאחד מהרכבי ההופעות החיות הטובים בעולם המשלבים מסורת עשירה של לואיזיאנה עם להיטים כמו YELLOW MOON.

גולת הכותרת של הערב, שעבור רבים הייתה הסיבה המרכזית להגיע לפארק, הייתה הופעתו של ג'ו קוקר. הזמר הבריטי, בעל הקול הצרוד והבלתי נשכח, עלה לבמה והגיש את המופע המוכר והאהוב שלו, שהיה תערובת של רגש גולמי, אנרגיה מתפרצת וביצועים קוליים עוצמתיים. כשהוא מלווה בלהקת נגנים וזמרות ליווי מהשורה הראשונה, קוקר שר ממיטב להיטיו. תנועות הגוף האופייניות לו, שהפכו לסימן ההיכר שלו, ליוו כל צליל וביטאו את החיבור העמוק שלו למוזיקה. הקהל הישראלי, שהכיר ואהב את שיריו מהרדיו ומאינספור פאבים ברחבי הארץ, שר יחד איתו והרעיף עליו אהבה.

דרך אגב, כל החבורה הזו הופיעה, יום לפני כן, גם בפארק אמפי כרמיאל. גם שם היה שמח מ-א-ד.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.