top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-8 באוקטובר בעולם הרוק

עודכן: 3 בדצמ׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-8 באוקטובר (8.10) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אני חייב להמשיך עם מה שהתחלתי. אין משהו אחר שאני יכול לעשות" (דייויד בואי, במלודי מייקר, בשנת 1973).


ב-8 באוקטובר בשנת 1980, יצא התקליט REMAIN IN LIGHT, של להקת ראשים מדברים.


SIDE 1

1. Born Under Punches (The Heat Goes On)

2. Crosseyed And Painless

3. The Great Curve


SIDE 2

1. Once In A Lifetime

2. Houses In Motion

3. Seen And Not Seen

4. Listening Wind

5. The Overload


בינואר 1980 חזרו חברי הלהקה לניו יורק, לאחר סיבובי ההופעות לקידום אלבומם השלישי שזכה לשבחים מ-1979, FEAR OF MUSIC, והחליטו לקחת חופש כדי לעסוק בתחומי עניין אישיים.


הסולן, דייויד ביירן, עבד עם בריאן אינו, מפיק התקליט, על שיתוף פעולה ניסיוני בשם MY LIFE IN THE BUSH OF GHOSTS. הקלידן ג'רי הריסון הפיק אלבום לזמרת הנשמה, נונה הנדריקס. הבעל והאישה כריס פראנץ (המתופף) וטינה וויימאות' (הבסיסטית) דנו באפשרות לעזוב את הלהקה לאחר שהאחרונה טענה כי רמת השליטה של ​​ביירן בה הייתה מוגזמת. פרנץ לא היה פתוח לרעיון לסיים את הלהקה, והשניים החליטו לצאת לחופשה ארוכה בקריביים כדי להרהר במצב הלהקה. במהלך הטיול, בני הזוג היו מעורבים בטקסים דתיים ונחשפו לסוגים של כלי הקשה מקומיים.


השניים סיימו את חופשתם ברכישת דירה מעל אולפני קומפאס פוינט בנסאו, איי בהאמה, שם הלהקה הקליטה את אלבומה השני. ביירן הצטרף שם לצמד והריסון, באביב 1980. חברי הלהקה הבינו שזה היה תלוי בביירן בלבד, לשאת בנטל היצירתי של יצירת שירים למרות שהרצועות בוצעו כרביעייה. התפיסה של האלבום החדש התרחשה בין השאר בגלל שנמאס להם מהרעיון של זמר שמוביל להקת גיבוי; האידיאל שאליו כיוונו, לפי ביירן, היה "להקריב את האגו שלנו למען שיתוף פעולה הדדי". הסולן רצה בנוסף לברוח מ"הפרנויה הפסיכולוגית ומהייסורים האישיים" של מה שכתב והרגיש בניו יורק של שנות ה-70. במקום שהלהקה תכתוב מוזיקה למילים של ביירן, החבורה ביצעה ג'אם סשנים אינסטרומנטליים ללא מילים, ליציקת בסיס חדש.


בריאן אינו הגיע לאיי בהאמה שלושה שבועות אחרי ביירן ובהתחלה נרתע מלעבוד שוב עם הלהקה לאחר ששיתף פעולה בשני תקליטים. הוא שינה את דעתו לאחר ששמע את קלטות ההדגמה האינסטרומנטליות וציין, "אני בהחלט אוהב את הכיוון שאליו אתם הולכים". שני הצדדים החליטו להתנסות בדרך האפריקאית הקהילתית ליצירת מוזיקה, שבה חלקים בודדים משתלבים כחלקי מקצבים כדי ליצור שלם מגובש.


תקליט האפרוביט משנת 1973, AFRODISIAC של המוזיקאי הניגרי פיילה קוטי, הפך לתבנית לאלבום.

וויימאות' העירה כי הגעת תחילת עשור חדש סימנה את תחילתה של מוזיקת ההיפ-הופ, מה שגרם ללהקה להבין שהנוף המוזיקלי משתנה. הארבעה הבינו ש"הדברים שלא מתכוונים אליהם הם הזרעים לעתיד מעניין יותר". כך הם נכנסו לתהליך יצירה, כשהם לא פחדו לטעות ולנצל טעויות לתוך כתיבת השירים. ההבדל הורגש מיד, לעומת התקליטים הקודמים, עם מקצבים יותר פ'אנקיים ועיבודים עשירים.


המתופף, כריס פראנץ, בספרו: "התקליט הזה, שנחשב בעיני רבים לגדול ביותר של הלהקה ויש החושבים שזה מההקלטות הגדולות בכל הזמנים, כמעט שלא קרה. לאחר המופע האחרון של סיבוב ההופעות לקידום התקליט הקודם שלנו, FEAR OF MUSIC, במינכן, ב-19 בדצמבר 1979, הסכמנו לדבר עם עיתונאי עצמאי אשר נסע לראות אותנו איפשהו מאחורי מסך הברזל. אני זוכר שהיה לו הבל פה רע והוא פתח בשאלה, 'מה אתה הולך לעשות עכשיו כשדיוויד עוזב את הלהקה?'. דיוויד כבר דיבר איתו לפני כן וסיפר לו זאת באופן פרטי. טינה וג'רי ואני הסברנו לעיתונאי הזה שלא ידענו על זה כלום והשארנו את זה כך. כולם היו תשושים מסיבוב ההופעות. באמת היינו צריכים הפסקה ואף אחד מאיתנו לא רצה להתמודד עם התנהגותו הפוגעת של דיוויד. זו הייתה שנה פורייה וחיובית עבורנו. חג המולד הגיע. הגיע הזמן להתבוננות ולחגיגה.


אחרי החגים, קיבלתי טלפון מדיוויד ששאל אותי אם אוכל לנגן בתופים בדבר שהוא עשה עם בריאן אינו. טינה חשבה שכדי לשמור על ערוצי תקשורת פתוחים, אני צריך לעשות את זה. אז הלכתי למרכז העיר לאולפן, שם מצאתי את דיוויד, בריאן, רוברט פריפ, ובוסטה 'צ'רי' ג'ונס. פגשנו את בוסטה בעבר. הוא ניגן בס בכמה מהתקליטים של אינו והייתה לו להקה עם הגיטריסט, כריס ספדינג, בשם SHARKS. בוסטה היה נגן פ'אנקי מאוד שהגיע מממפיס, טנסי. כששאלתי אותו למה הוא קרא לעצמו בוסטה 'צ'רי' ג'ונס, הוא ענה בחיוך, 'למה אתה חושב?'... נתבקשנו לעשות גרוב ארוך ופ'אנקי. בוסטה ואני חפרנו עמוק ועשינו את זה טוב מאוד, אני חושב. פריפ, כל אותו הזמן, ניגן את אפקט הפריפטרוניקס שלו עם סטייל, עדינות, ועם יציבה מושלמת בישיבה על שרפרף גבוה. לאחר מכן עזבו דיוויד ובריאן לסן פרנסיסקו לעשות את שאר האלבום, MY LIFE IN THE BUSH OF GHOSTS, שם. לא שמענו שום חדשות ממנו לכמה חודשים. טינה ואני תהינו לעתים קרובות מה דייויד בכלל עושה שם בחוץ.


בדרך כלל זה היה תלוי בי להיות האדם שהזכיר לכולם בלהקה שהגיע הזמן לעשות תקליט נוסף. טינה הייתה מוכנה. ג'רי היה מוכן. אני בהחלט הייתי מוכן. דיוויד ובריאן - לא כל כך. בעיה כלשהי התרחשה ביניהם בזמן שהם עשו את האלבום שלהם בסן פרנסיסקו. כשהתקשרתי לדיוויד, הוא לא הביע עניין לעשות עוד אלבום איתנו. התקשרתי לבריאן והוא אמר שהוא לא מעוניין להפיק עוד אלבום איתנו. מה לעשות? טינה, ג'רי ואני התחלנו לאלתר ולבדוק מה אפשר לעשות. אחרי כמה ימים, היו לנו כמה קטעים מוקדמים של שירים שנשמעו

מאוד מבטיחים. ואז לטינה היה רעיון. היא התקשרה לבריאן בדירתו ואמרה, 'היי, בריאן. יש לי ג'אם סשן עם כריס וג'רי כאן בלופט שלנו. למה שלא תבוא ותצטרף אלינו?'. בריאן אמר, 'אבל טינה, את יודעת שאני לא יכול לנגן על שום כלי'. טינה אמרה לו, 'זה לא משנה, בריאן. אנחנו רק נהנים. אנחנו לא נשפוט אותך מוזיקלית'. בריאן חשב על זה לרגע ואמר, 'אני מיד מגיע אליכם'.


הייתה אנרגיה טובה בחדר עם בריאן וכולם נהנו מאד. ואז טינה התקשרה לדייויד ואמרה: "היי, דייויד. בריאן כאן איתנו וזה ממש מעולה. בוא לכאן!' דיוויד הניח את כל מה שהוא עשה והגיע למקום שלנו, גיטרה ביד, תוך שעה. פסיכולוגיה זה דבר מצחיק, נכון? עכשיו הדברים התחילו להיות מעניינים. המשכתי להקליט את הג'אמים, ובלילה לקחנו הפסקה כדי להקשיב להם. יכולנו לשמוע סוגים של חלקים מעניינים הנובטים, משתנים ומתפתחים. לא היה שום דבר מסחרי או צפוי בג'אמים הקטנים האלו, ויכולתם לראות חיוכים של הפתעה עולים על פנינו שם. פשוט אי אפשר להכחיש שללהקה שלנו עדיין יש כימיה מצוינת והקצבים היו טובים. אפשר לרקוד את זה!


דיוויד דיבר על איך הוא היה רוצה להתרחק מהרעיון שהסולן נמצא בעמדה דומיננטית. הוא הרגיש שאף אחד לא חשוב יותר מאף אחד אחר והלהקה צריכה להיות מוצגת כשווים, וזה היה מפתיע בהתחשב באופן שבו הוא

בדרך כלל טיפל בכולנו. זו הייתה מוזיקה לאוזני. בריאן אינו סבר שעלינו להשתמש באולפן ההקלטות ככלי לכתיבה. הוא גם אמר שהוא רוצה שיתייחסו אליו כחבר חמישי בלהקה. בירכנו על הרעיון. המוזיקה נוצרה על ידי כולנו מאילתור משותף. לכן ארבעתנו ובריאן קיבלנו קרדיט כתיבה משותף. זה היה ההסכם המילולי שלנו לעתיד.


לבריאן היו כמה הצעות לשם התקליט; הכי אהבנו את REMAIN IN LIGHT. הוא אמר שהוא קיבל את הרעיון ממשורר אפריקאי שהוא קרא. בריאן כינס פגישה במשרד שלו כדי לקבוע רשמית את קרדיט כתיבת השירים. כולנו הגענו צלולים לשם ובריאן אמר שהוא קבע שאם כל אחד ירשום על פיסת נייר מה חשבנו שהפיצולים בקרדיט לכל שיר צריכים להיות, אז נוכל לקחת את הממוצע ולהגיע למסקנה הוגנת. לפני שהתחלנו להקליט, בידיעה שכל חמשתנו נהיה מעורבים בהרכבת המוזיקה, הסכמנו שקרדיט כתיבת המוזיקה יתחלק שווה בשווה

בינינו, אבל בריאן ודיוויד ויתרו על ההסכם הזה. אז כל אחד מאיתנו כתב על נייר את דעתו, ערכנו ממוצע ואז בריאן היה מוטרד. הוא קם ואמר, 'מעולם לא הרגשתי כל כך חסר כבוד בכל חיי!' ואז הוא יצא החוצה בסערה,

משאיר את השאר תוהים מה קרה זה עתה. לבריאן היה מזל שהסכמנו לתת לו משהו. למעשה, בריאן רצה שהאלבום ייצא תחת המותג 'להקת ראשים מדברים ובריאן אינו'. ביקשנו מהמנהל שלנו לדבר איתו באופן הגיוני. הוא אמר לבריאן, 'אתה יודע שיקחו שישה חודשים של סיבובי הופעות לקידום מכירות התקליט. אתה מוכן להתחייב לזה?' בריאן ענה, 'לא, לא אוכל לעשות את זה. אני לא מופיע'. אז המנהל אמר, 'טוב, אנחנו לא יכולים לומר שהאלבום הוא של ראשים מדברים ובריאן אינו כי אז המעריצים שלך יהיו כל כך מאוכזבים שאתה לא בסיבוב ההופעות'... בסוף הסכמנו שהקרדיטים על עטיפת האלבום צריכים להיות 'כל השיריםמאת דיוויד ביירן, בריאן אינו, כריס פראנץ, ג'רי הריסון וטינה וואימות'...' השמות היו בסדר אלפביתי. ככה זה נקבע. ובכן, ברור שדיוויד לא יכול היה להתאפק וכנראה בריאן היה מעורב בזה, אבל כשקיבלנו את העותקים הראשונים של התקליט החדש, קרדיט הכתיבה בעטיפה שונה ל"כל השירים מאת דיוויד ביירן, בריאן אינו, להקת ראשים מדברים'. בגיליון מילות השירים בתוך האלבום, הקרדיטים שונו ל'כל השירים מאת דיוויד ביירן ובריאן אינו, מלבד THE OVERLOAD ו- HOUSES IN MOTION שנכתבו על ידי דיוויד ביירן, בריאן אינו וג'רי

הריסון'. לא היה איזכור לטינה ולי. עוד פעם דיוויד ביירן שיקר לנו, וכך הוא גם שיקר למאזינים שלנו. זה פגע בי מאד כי בלי ההתמדה, האהבה והמוזיקליות שלי ושל טינה, התקליט הזה לעולם לא היה נוצר".


השיר ממנו שיצא כסינגל, ONCE IN A LIFETIME, לא הצליח בזמן אמת, אך הפך עם הזמן לקלאסיקה. בקליפ שצולם לו, לא נראים חברי להקה מלבד דייויד ביירן, האיש שהציע שלהקת ראשים מדברים תהיה מורכבת מחלקים שווים, אך בשלב האמת לקח את עצמו צעד קדימה והותיר את השאר מאחור.


ב-8 באוקטובר בשנת 1971 יצא תקליטה השני של להקת HAWKWIND (או 'רוח נץ', כפי שתורגמה בארצנו) ושמו IN SEARCH OF SPACE.


SIDE 1

1. You Shouldn't Do That

2. You Know You're Only Dreaming


SIDE 2

1. Master Of The Universe

2. We Took The Wrong Step Years Ago

3. Adjust Me

4. Children Of The Sun


למי שלא מכיר את הלהקה המיוחדת הזו, מדובר בהרכב נגנים מיוחד שבחר ליצור מוזיקה בסגנון SPACE ROCK, שבאותה תקופה התמחתה בו גם להקה אחרת ושמה פינק פלויד. הופעותיה של להקה זו היו סוג של טקס, עם תאורה פסיכדלית להפליא וקטעי אווירה שנמשכים ונמשכים להפליא. בתקליט השני הזה תמצאו בלדות רוק-חללי כמו YOU KNOW YOU'RE ONLY DREAMING ו- WE TOOK THE WROMG STEP YEARS AGO. אווירת החלל נוצרת פה גם עם שלל צלילי סינטיסייזרים וחטיבת קצב מהודקת, שלוקחת אלמנט ורוכבת עליו עד שהוא נטחן לחלוטין. יש שיראו בכך ברכה למסעותיהם החלליים של חברי הלהקה ואחרים יראו בכך את אי יכולתה של הלהקה לעצור ובזמן, כמו למשל בקטע הפותח, YOU SHOULDN'T DO THAT.


אז רגע, מאיפה התחיל הקונספט של מסע לחלל אחר? לא ברור לגמרי, אך כדאי לציין שמות כמו ז'ול ורן וסיראנו דה ברז'רק. כנראה שהכיוון החללי ברוק החל דווקא עם צ'אק ברי, כשציין בשירו OUR LITTLE RENDEZVOUS, שנבנה חללית ונטוס איתה אל החלל. אבל זה היה בשנות החמישים, כשהחלל עוד לא נכבש לגמרי. עם בואם של הסיקסטיז הגיע גם החלל לתוך עולם הרוק באופן מעשי. פינק פלויד היו הראשונים לצבוע את מסעם לחלל בשלל אורות פסיכדליים. להקות אחרות מיהרו לקפוץ על גב החללית הזו ולתבל את יצירותיהן במוטיבים חלליים.


יוצר שכינה את עצמו SUN RA עסק בתחום הזה, באופן מוזיקלי, כשחברי אותן להקות עוד הרטיבו בחיתוליהם. אבל בשיאו הוא לא הגיע לממדים של פינק פלויד בשיאה. בתוך כל זה התקדמה רוח הנץ במהירות גבוהה והתקליט השני הזה שלה הוא פסיכדליה אמיתית, החל מהעטיפה ועד הצליל האחרון בתקליט שבפנים. המוזיקה נשמעת די מונוטונית בהקשבה ראשונה, עם מקצבים מהפנטים עם סינטיסייזרים מייללים וצורחים כמו מחשבים שיצאו משליטה. התקליט כולל גם ספר מהודר ובו 24 עמודים, כדי שיהיה מה לקרוא בזמן שהצלילים מושפרצים למוח שלכם (במידה ולא לקחתם חומר הזייתי כלשהו להעיף את המוח יותר מדי רחוק).


האלבום עוסק כולו בטיול דו מימדי חללית, למרות שהיא מתמקדת גם בנושאים הקשורים לכדור הארץ, במיוחד אקולוגיה, עם ספינת חלל שמבקרת בכדור הארץ ב-1985 (שנה אחרי שנת תשמ"ד) כדי למצוא שממה של בטון וברזל. החוברת המהודרת שצורפה לתקליט היא היומן של קפטן החללית. חברי הלהקה היו מסטולים באולפן ההקלטה מאל.אס.די ולפי המנהיג שלה, דייב ברוק, טכנאי ההקלטה פחדו לשתות שם מכוסות, מחשש שמישהו מהלהקה טיפטף לשם תמיסה, מאחורי גבם. הייתה להם סיבה טובה; כשהגיעו לעבוד באולפני ההקלטה של ג'ורג' מרטין, חבורה מטעמם דאגה לפרוץ לארון המשקאות של המפיק הידוע ולטפטף תמיסות למשקאות האלכוהול. לאחר שבועות של עבודה שם, לא הושג דבר מוזיקלי ראוי. חברת התקליטים ראתה שחייבים לעשות משהו ושלחה את הלהקה לאולפני אולימפיק, שגם פעלו בלונדון, כדי להקליט במהרה משהו.


הביקורת ברקורד מירור על התקליט גרסה ש"הלהקה הזו מטיילת ביקום עם תקליט אווירה נטולת אחיזה ביתדות". בעיתון סאונדס נכתב כי "איש לא יכול להעמיד פנים שמדובר במוזיקה מתקדמת, אבל האופן בו הצלילים נזרקים בין הרמקולים מצדיק דיו את כוונת הלהקה". בעיתון ביט אינסטרומנטל נכתב בביקורת ש"זה תקליט מחושב יותר מהקודם וגם מורכב יותר ממנו. זה תקליט מצוין שנע בין רוק חללי לרוק כבד".


עכשיו זה תורכם להקשיב לזה ולהחליט האם בא לכם לרחף עם רוח הנץ או להישאר נטועים בקרקע.


ב-8 באוקטובר בשנת 1971 יצא באנגליה תקליטון חדש של להקת סלייד, עם השיר COZ I LUV YOU.


במלודי מייקר נכתב אז בביקורת עליו: "הנה מוסיקה שנועדה לרקיעות רגליים מלהקה שהחזירה את הריקוד בחזרה לרוק המודרני יש פה בס נחמד ואפקט מיסתורי".


ב-8 באוקטובר בשנת 1964, הופיעה להקת הקינקס בקולנוע אודיאון שבבולטון. על הבמה הופיע אז גם הזמר בילי ג'יי קריימר (שהיה האמן המוביל בערב זה).


כמו כן הופיעו להקת היארדבירדס, הנאשביל טינס, הקומבו של ביל בלאק וקליף בנט. במהלך ההופעה של הקינקס רצו לפתע מעריצים לעבר הבמה, טיפסו מעל פיר התזמורת ותפסו את ריי דייויס שלמזלו לא נפצע.

ביום זה פורסם בעיתון "מרסי ביט" הליברפולי ש"הקינקס כותבים שיר עבור מזכירות לשעבר במועדוני מעריצים". מסתבר כי ג'נט רוס וגיטה מיברניקס היו מזכירות במועדון המעריצים של הקינקס וגילו ש"ריי דייויס כתב לנו שיר והורה לנו להקליט אותו. מנהל הלהקה, לארי פייג', חשב שזה רעיון טוב וריי כתב לנו עוד שיר.

מה שהחל כבדיחה הופך עכשיו למשהו רציני. לארי הפך להיות המנהל שלנו ואנחנו מופיעות תחת השם THE PIXIES. אנחנו רוצות לצאת לסיבוב הופעות והאלבום שלנו צריך לצאת בקרוב".


ובכן, ההיסטוריה תראה שלא יצא שום אלבום מהדבר הזה ששכח במהרה.


ב-8 באוקטובר בשנת 1971 יצא האלבום האחרון של להקת THE MOVE ושמו MESSAGE FROM THE COUNTRY. בזמן הזה היו עסוקים חברי הלהקה בהפעלת הרכב חדש ומקביל ששמו ELECTRIC LIGHT ORCHESTRA.


SIDE 1

1. Message From The Country

2. Ella James

3. No Time

4. Don't Mess Me Up

5. Until Your Mama's Gone


SIDE 2

1. It Wasn't My Idea To Dance

2. The Minister

3. Ben Crawley Steel Company

4. The Words Of Aaron

5. My Marge


כששאלתי את מתופף הלהקה, בב בוואן, מה דעתו על האלבום הזה. הוא ענה לי בפשטות: GOOD ALBUM BUT TERRIBLE SLEEVE DESIGN.


היה זה ברור ששינויים מהותיים מתרחשים בלהקת THE MOVE. יש תחושה ברורה שחברי הלהקה מגיעים בתקליט הזה למיצוי מה שהם יכולים לעשות במסגרת בס-תופים-גיטרות-פסנתר ושהגיע הזמן לצאת מזה לדרך חדשה והם מצאו אותה בפרויקט המקביל - אי.אל.או


האלבום הוקלט על מנת להשאיר את חברת התקליטים שמחה עם חומר קליט יחסית, בזמן שנוצרו במקביל שירים מורכבים יותר לאלבום הבכורה של אי.אל.או. כן, באופן אירוני, אי.אל.או הייתה אמורה במקור להיות פחות קליטה אך עם אותם החברים מ- THE MOVE. לבסוף הפכה אי.אל.או לאחת הלהקות המסחריות והמצליחות יותר של שנות השבעים.


רוי ווד וג'ף לין, שני מוסיקאים וכותבי שירים שאפתניים, החלו להתעייף מההופעות שלהם תחת המותג THE MOVE. ההופעות ההן דרשו מהם לנגן סולואים ארוכים ליצירותיהם, כפי שהיה נהוג בתקופה ההיא. הם ראו בכך דבר חונק ולא יעיל ורצו להתקדם מבחינה יצירתית. מה גם שנמאס להם לראות עוד להקות שהופיעו לצדם ועם אותו סוג של מוסיקה שמורכבת מסולואים. הרעיון של השניים היה להמשיך מוסיקלית היכן שהביטלס הפסיקו עם שירם, I AM THE WALRUS.


הכל טוב ויפה אך אותה חברת תקליטים (HARVEST - תת לייבל של חברת EMI) דרשה מהם להקליט במקביל אלבום נוסף של THE MOVE כדי לשמור על מכונת הלהיטים הזו שסיפקה להיטי עבר רבים וכסף לא רע שהגיע מהם.


האלבום MESSAGE FROM THE COUNTRY מכיל מצד אחד כמה מהקטעים הכבדים יותר של הלהקה כשמנגד עומדים כמה שירים הומוריסטיים שנשמעים כמו פארודיות על ג'וני קאש או אלביס פרסלי. אין ספק שבתקופה הזו ווד ולין אהבו להתנסות ברעיונות חדשים ומעניינים ביצירתם. לין יצר כאן כמה שירים מהיפים שלו בתקופה ההיא, ביניהם שיר הנושא עם ההרמוניות הווקאליות העשירות וסולו הגיטרה שנשמע כאילו יצא מידיו של ג'ורג' האריסון.


בנוסף, לין הלחין גם את WORDS OF AARON ואת הבלדה האקוסטית NO TIME, ששומעים בה השפעה של פול מקרטני, שהיה אחד מאליליו. מצד שני, ווד לא נח בצד והביא גם הוא כמה שירים טובים לסיר הבישול המוסיקלי. השיר האהוב עלי פה ביותר, שכתב ווד, הוא IT WASN'T MY IDEA TO DANCE שמביא רוק בניחוח כבד עם כלי נשיפה בסגנון מזרחי-אוואנגארד-חמת חלילים כמו שרק ווד יכול לתת. בשיר זה שומעים גם צלילים של כלי הקשה מוזר שנשמע כמו חצץ. שאלתי את בב בוואן המתופף במה מדובר פה, והוא ענה לי שאינו זוכר מה הם עשו שם כדי להשיג את הצליל הזה.


כדי לממן את הקלטות אלבום הבכורה של אי.אל.או, שיחררו חברי THE MOVE גם כמה תקליטונים שצעדו במצעד, עם השירים TONIGHT, CHINATOWN ו- CALIFORNIA MAN. אלו הכניסו קצת מזומנים לקופת הלהקה, שעזרו לשלם על זמן האולפן. צד ב' של אחד התקליטונים הכיל שיר של ג'ף לין שנקרא DO YA. אותו שיר קיבל בשנת 1976 עיבוד מחדש של אי.אל.או באלבומם A NEW WORLD RECORD וכך הפך ללהיט גדול.


השיר השני באלבום, ELLA JAMES, היה אמור במקור לצאת כתקליטון מהאלבום. אף הודפסו כמה עותקים ראשונים ממנו כך כשלפתע חברת התקליטים שינתה את דעתה והעדיפה את השיר TONIGHT במקומו.

רוי ווד הוא גם זה שצייר את עטיפת האלבום בהשראת המילים של שיר הנושא שהלחין לין. מה שכן, בארה"ב יצא התקליט בעטיפה מצויירת אחרת לגמרי (ופחות יפה לטעמי). בהדפסה הזו יש סדר שירים שונה ואפילו בלגאן בקרדיטים של כתיבת השירים. השיר WORDS OF AARON, למשל, נרשם עם רוי ווד ככותב השיר, כשבמקור זה ג'ף לין. ואילו השיר THE MINISTER, שגם כתב לין (בהשפעת PAPERBACK WRITER של הביטלס) נרשם עם בב בוואן כמי שכתב אותו.



בוואן המתופף חיפש בתקופה ההיא השלמת הכנסה ופתח בבירמינגהם, עיר הולדתו, חנות תקליטים בשם HEAVY HEAD. ביום הפתיחה הגיעו לחגוג עמו שם חברי להקתו ביחד עם טוני איומי ואוזי אוסבורן מבלאק סאבאת וג'ון בונהאם, המתופף של לד זפלין.


עיתון NME הבריטי פירסם ביקורת על התקליט ביולי 1971: "אחרי המון דחיות ביציאתו, עכשיו סופסוף יצא תקליט זה והוא מראה שיפור עצום מאלבומיה הקודמים של הלהקה. ההפקה ברורה יותר וההרגשה הכללית טובה יותר".


עיתון DISC AND MUSIC ECHO הביא ביקורת משלו: "בשביל שלישיה שאין לה אפילו בסיסט קבוע - הלהקה הזו מציגה רוק כוחני עם הקלטה נהדרת. יש פה תפקידי גיטרה 'שמנים' ושירה שלעיתים מוחבאת בכוונה מאחור במיקס כך שקשה להבין את המילים. יש כאן מגוון סגנונות גדול. האלבום מבדר אך לא מעבר לזה".


עיתון SOUNDS בדצמבר 1971: "האלבום הזה קופץ משמחה. זה מה שניכר ממה שחברי הלהקה הרגישו כשעשו אותו. אך חוץ משיר אחד בשם DON'T MESS ME UP אני מוצא את שאר השירים תפלים ואת כל הסיפור כנשכח".




ב-8 באוקטובר בשנת 1974 יצא בארה"ב אלבום אוסף כפול של להקת מודי בלוז, ששמו THIS IS THE MOODY BLUES.


היה זה מין אוסף פרידה ללהקה שהתאיידה לאחר שנים של עשייה ללא הרף. הפעם החלטתי להביא לכם משהו אחר. במקום ביקורת על האוסף נכנסתי לארכיון הרולינג סטון ושלפתי לכם ביקורת, שכתב דייויד רנסין, על הופעת הלהקה ב- LA FORUM (לוס אנג'לס), שנערכה ב-30 בינואר 1974:


"למוסיקה טובה יש תחושה על זמנית. לכל אמני המוסיקה יש את העניין אבל המתנה האמיתית באמת שמורה רק למעטים. זה קרה ב'אל איי פורום', במופע סולד אאוט של המודי בלוז, שהזכיר לי את ימיה הגדולים של רביעיית 'קרוסבי סטילס נאש ויאנג', ארבע שנים לפני כן. זה היה מדהים. המודי בלוז ניגנה את מוסיקת החלל שלה, שנוצרה אי שם בסוף שנות השישים. מוסיקה שנעה בין היארדבירדס לפינק פלויד. וכל זה עבד באופן מושלם במופע הזה. הרבה חושבים, בטעות, כי להקת המי היא היחידה לשמר את אנרגיית הסיקסטיז שלה בשנת 1974. המודי בלוז הם בהחלט כאלה - ויש להוסיף כי זה גם ההרכב המקורי שיצר את כל היצירות הנפלאות ההן. לכל חבר בלהקה יש אופי מיוחד משלו על הבמה. הגיטריסט ג'אסטין הייווארד נראה כמו אחיו של בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס. הקלידן מייק פינדר יכול לגרום לדם שלכם לבעבע רק עם קולו המיוחד והמלטף. הבסיסט ג'ון לודג' הוא גבוה ואנרגטי ביותר. המתופף גרהאם אדג' נמצא שמח ועליז בתוך עולם מצילות משל עצמו. הוא הולם בתופיו בעוצמה רבה. והחלילן ריי תומאס מעניק למאזינים טיסה מענגת עם צליליו המיוחדים.


אחרי פתיחה מרוממת נפש של אמן החימום, שון פיליפס, כבו האורות באולם והקהל נעמד על רגליו. הם קיבלו באהבה אדירה את המודי בלוז, שנעדרו מהבמות למשך כשנה. הלהקה החזירה באהבה מבחר שירים מאלבומיה הידועים. שלושת השירים הראשונים היו כניצוצות לקראת האש האמיתית שאיימה לפרוץ. והיא אכן פרצה. הסאונד הסימפוני שהלהקה יצרה באותם תקליטים שוחזר להפליא עם המלוטרון של פינדר, שניצב עימו על הבמה.

הנקודה החלשה היחידה בהופעה הייתה עם התקליטון האחרון שביצעה לנו. זה עם השיר 'אני רק זמר בלהקת רוק אנד רול'. עוצמת הווליום, שהייתה טובה במהלך כל ההופעה, זינקה פתאום כלפי מעלה והפכה את השיר לים של צלילים קשים להאזנה. אבל הרגע הקשה הזה נמוג עם הדרנים, שבאו עם השירים QUESTION ו- RIDE MY SEE SAW. לסיכומו של דבר, זו אחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי".


ב-8 באוקטובר בשנת 1969 נפתח סיבוב הופעות מעניין מאד; דייויד בואי, פסל האהבה ולהקת האמבל פיי ביחד! אז בואו תיכנסו למנהרת הזמן שלי ותרוצו להשיג כרטיסים למופע בסיבוב מיוחד זה, שנערך החודש בשנת 1969! צללתי לארכיונים והנה אני בא עם הפרטים, כדי שתוכלו לבחור.


ב-8 באוקטובר, בתאטרון קובנטרי, זה המופע שפתח את הסיבוב. האמבל פיי, שתוייגה בתקשורת כסופרגרופ, רק הוקמה. על הבמה היא ניגנה משיריה החדשים, ולצד אמני הסיבוב ניגנה שם על הבמה גם להקת SAMSON. דייויד בואי ביצע כמה שירים (כולל ספייס אודיטי) כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה אקוסטית. הוא גם ביצע שיר שהוא לא הוציא מאז, בשם LOVER TO THE DAWN. בואי היה שמח שם כיזו הפעם הראשונה בה התאפשר לו ללון בבית מלון מסודר לאחר הופעה.


ב-9 באוקטובר נערכה ההופעה בטאון הול בלידס. באותו יום גם שודר בתכנית הטלוויזיה, טופ אוף דה פופס, השיר ספייס אודיטי (גם אסתר עופרים שלנו הייתה באותו שידור). בינתיים יש בלגאן מאחורי הקלעים בלידס. בואי ביצע הופעה של 20 דקות שבמהלכה הקהל לא היה בעדו ואף זרק לכיוונו בדלי סיגריות.


ב-10 באוקטובר נערכה ההופעה בטאון הול בבירמינגהם. בואי קיבל מסר ממנהלו שהתגובות לטופ אוף דה פופס מדהימות. האמבל פיי מצוינים כהרגלם.


ב-11 באוקטובר נערכה ההופעה בברייטון דום. בהופעה הזו היה גם שיפור בצד החזותי, כי המעצב התיאטרלי, שון קיני, דאג למסך מאחורי האמנים ובו דמות של פיל מרקד.

(ב-12 באוקטובר אין הופעה של חבילת האמנים ובואי ניצל זאת כדי להופיע לבדו במועדון הבית שלו, THE ARTS LAB, שבבקנהאם).


ב-13 באוקטובר נערכה הופעה באולם קולסטון בבריסטול. זה המופע האחרון של CHANGES 69 לפני הפסקה של שמונה ימים. מאחורי הקלעים היה מקרה לא נעים; חבר של בואי, ביל ליזגאנג, נכח במקום וכשבואי רצה להשמיע לסולן של האמבל פיי, סטיב מאריוט, את הקלטה של להיטו "ספייס אודיטי", ליזגאנג הציע להשאיל לו פטיפון נייד. עם סיום ההופעות בא ליזגאנג אל מאחורי הקלעים כדי לברך את האמנים וגילה שכולם כבר עזבו ורק נותר הפטיפון שלו, כשהוא שבור לרסיסים, מעשה ידיו של מאריוט הלא צפוי.


ב-21 באוקטובר חודשה חבילת האמנים בהגיעה לקווין אליזבת הול שבלונדון. בקהל ישב ג'ורג' אנדרווד, חבר קרוב מבית הספר של דייויד בואי ושל פיטר פרמפטון, שניגן גיטרה ושר בהאמבל פיי.


ב-23 באוקטובר נערכה הופעה באולם אושר באדינבורג. זו הפעם הראשונה של בואי בעיר הסקוטית הזו מאז שהופיע בה, בשנת 1964, עם להקת המאניש בויז.


ב-25 באוקטובר נערכה הופעה במנצ'סטר אודיאון.


ב-26 באוקטובר נחתם הסיבוב המשותף בתאטרון אמפייר בליברפול.


גם זה קרה ב-8 באוקטובר:


- בשנת 1964 הקליטו חברי הביטלס באולפני EMI את השיר SHE'S A WOMAN.


- בשנת 1972 הגיע איגי פופ לראות הופעה של דייויד בואי בתיאטרון 'פישר' במישיגן. פופ הגיע לאולם כשבידו טייפ המאסטר לתקליטו הבא 'כוח גולמי'. אחרי ההופעה בילו בואי ופופ מאחורי הקלעים, כשהאחרון מספר סיפורים על ילדותו ועל מישיגן. בואי מתרשם ומקבל השראה מהסיפורים לכתוב שיר חדש בשם PANIC IN DETROIT (שיצא באלבומו הבא, ALADDIN SANE).


- בשנת 1967 הודיעה להקת פרוקול הארום כי היא דחתה הצעה לשחק בסרט בשם 'שבע עשרה פלוס'. הסיבה המרכזית לדחייה היא החשש שהעיסוק בסרט יטרפד סיבוב הופעות חשוב ללהקה בארה"ב. חברי הלהקה הוסיפו כי הם מתכננים לכתוב סרט משלהם שצילומיו יחלו באביב של השנה הבאה. באופן מקרי דיווחו שני חברים לשעבר בלהקה, ריי רויאר ובובי האריסון, כי להקתם החדשה, שנקראת 'חירות', חתמה על חוזה השתתפות בסרט בשם 'האטרקציה'.


- בשנת 1985 התנגש ריצ'רד הקטן, עם מכונית הניסאן ששכר, בעמוד טלפון במערב הוליווד. התאונה כמעט הרגה אותו, ורגלו הימנית נשברה והיה צריך לבצע בה שני ניתוחים. אליל הרוק'נ'רול מיהר להעניק לאלוהים קרדיט בהצלתו והמשיך להטיף בעדו.


- בשנת 1966 התמוטט על הבמה המתופף ג'ינג'ר בייקר. זה היה אחרי סולו של כ-20 דקות בשם TOAD שביצע במהלך הופעה של להקת CREAM באולם באוניברסיטת SUSSEX.


- ב-8 באוקטובר בשנת 1990 טס הזמר אדי ודר מביתו בסן דייגו לסיאטל, שם הוא פגש לראשונה את חבריו ללהקה חדשה שיקימו יחדיו ושמה פרל ג'אם.


ב-8 באוקטובר בשנת 1991 יצא אלבום חדש ללהקת סאונדגארדן ושמו BADMOTORFINGER.


SIDE 1

1. Rusty Cage

2. Outshined

3. Slaves & Bulldozers

4. Jesus Christ Pose

5. Face Pollution

6. Somewhere


SIDE 2

7. Searching With My Good Eye Closed

8. Room A Thousand Years Wide

9. Mind Riot

10. Drawing Flies

11. Holy Water

12. New Damage


השם המוזר של התקליט היה משחק לשון עם השיר BAD MOTOR SCOOTER של להקת הרוק הסבנטיזית, MONTROSE. כל יום, במשך חודשים ארוכים, כריס קורנל (זמר הלהקה) נשאר אובססיבי לעצב ולחדד כל אלמנט של כל שיר בודד בתקליט המיועד הזה. זה הפך לתשוקת חייו כשהכל שהוא שפך מעצמו לתוך העניין, עד כדי כך שהוא התחיל לאבד אובייקטיביות לגבי מה שהוא כותב, מנגן ושר כשהכל נשמע טוב לדעתו. כשזה קרה, למרות שהוא לא היה שתיין בשלב זה, הוא לקח הביתה בקבוק של אלכוהול וגמע את כולו רק כדי לנסות להשיג שינוי בפרספקטיבה. לצדו, בתהליך הרכבת התקליט, היו שלושה חברים-מוסיקאים רעבים לא פחות לנגינה - הגיטריסט קים ת'אייל, המתופף מאט קאמרון והבסיסט החדש, בן שפרד.


ת'אייאל לרולינג סטון: "זו הייתה קפיצה גדולה. לפני כן, הרבה מהמוזיקה נכתבה על ידי ועל ידי הירו, הבסיסט שהיה לנו. אבל איבדתי את השותף שלי לכתיבת שירים, וכריס איבד מישהו שכל כך קרוב ללבו, אנדרו ווד, שהוא כתב שירים עבורו ועליו. האומץ המדהים הזה יצא מכריס. כשהוא כתב את האלבום TEMPLE OF THE DOG זה הפתיע אותי, כמו, 'שיט, אתה כתבת את כל האלבום הזה בקומץ החודשים האחרונים?!' ואילו עם סאונדגארדן אנחנו כותבים הרבה חומרים ואנחנו בוחרים ובוחרים ומנגנים אותם בהופעה והם מתגבשים על פני תקופה של שנה או שנתיים. כריס בהחלט מצא את הקול שלו באלבום BADMOTORFINGER. זה היה דבר מדהים. ובן תרם תרומה משמעותית ללהקה לאחר האובדן הרגשי באמת של הירו. זה היה הרסני עבורי שהירו פרש.


בימים הראשונים, כשזה היה רק ​​הירו, כריס ואני, היו לנו את האלמנטים המוזרים האלה. היינו די זוויתיים ומשוננים. עשינו הרבה דברים פסיכדליים שנבנו סביב צליל הפידבק וקווי הבס של הירו. בהדרגה, הפסיכדליה הזו עשתה את זה כך שדחפו אותי לעשות סולואים ואז הריפים התחילו להיות כבדים יותר. אתה פשוט רואה איך הקהל הגיב למה שעשינו, ואתה זורם עם זה. השירים שלנו התחילו להיות קצת יותר איטיים וכבדים יותר. אז קיבלנו את בן ללהקה, והוא היה מעריץ שלנו מהיום הראשון. בן אהב הרבה מהדברים במוזיקה שהירו ואני אהבנו.


בימים הראשונים, עם כריס שתופף כתבנו דברים עם מקצבים מורכבים. כשקיבלנו את סקוט סונדקוויסט כמתופף ללהקה, הוא לא יכול היה לנגן את החומר המורכב. הוא היה בעניין של הנדריקס וסנטנה. אז מאט קאמרון נכנס ויכל לעשות דברים כאלו. כתבנו לנקודות החוזק של המתופפים שלנו".


אחד השירים הבולטים באלבום הזה הוא JESUS CHRIST POSE. זה לא שיר דתי, אבל הוא מבטא רוגז על מפורסמים שמתעללים ומנצלים את דמותו של ישו על הצלב, המכונה תנוחת ישוע המשיח (זרועות מושטות, ראש לאחור). עבור כריס קורנל, היה זה סולן להקת ג'יינ'ס אדיקשן, פרי פארל, שתעלוליו והתנהגותו על הבמה תמיד נראו לו יומרניים, העניקו השראה לכתיבת השיר הזה. אבל זה לא היה רק ​​פארל. קורנל דפדף במגזינים והתעצבן ממפורסמים שראה בתנוחה כזו, לפעמים עם כתר קוצים. האנשים האלו שהשוו את עצמם ואת הצרות שלהם לאלו של ישו היו יותר מדי עבורו והוא החליט להוציא את כעסו בשיר. קורנל למד בבית ספר קתולי עד כיתה שביעית, כאשר החשיבה החופשית שלו ואישיותו המרדנית הפכו לבעיה גדולה מדי ואימו הוציאה אותו ואת אחותו מהמוסד הזה. אופיו החקרני שימש אותו ככותב תמלילים; שירים כמו זה מראים את הזלזול שלו בבורות ותחושת רדיפה כוזבת. זהו אחד משירי הלהקה הבודדים עם קרדיט כתיבה לכל ארבעת חברי הלהקה. קים ת'ייאל הסביר שמי שהביא את הריף הראשי בדרך כלל קיבל קרדיט יחד עם כותב המילים (בדרך כלל קורנל).

קורנל אמר בשנת 1992: "אני מניח שיש רגעים באלבום הזה הזה שבהם אני יותר אוטוביוגרפי. אף פעם לא ממש הייתי אוטוביוגרפי במילים שלי, אז כשכתבתי שורה כמו 'אני מחפש את קליפורניה ומרגיש את מינסוטה', זה פשוט הרגיש מרענן". שורה זו שהוא ציין הגיעה מהשיר OUTSHINED והוא הגה אותה כשהיה במצב רוח עגום והסתכל על עצמו במראה. כמו כן, השיר הפותח, RUSTY CAGE, נכתב על ידי קורנל בעת נסיעה באוטובוס צפוף ומעורר קלסטרופוביה, עם להקתו בסיבוב הופעות באירופה.


ב-8 באוקטובר בשנת 1971 יצא התקליט השני של להקת UFO ששמו - ONE HOUR SPACE ROCK FLYING. אז מה נכתב עליו בביקורות של אז?


SIDE 1

1. Silver Bird

2. Star Storm

3. Prince Kajuku


SIDE 2

1. The Coming Of Prince Kajuku

2. Flying


עיתון דיסק: "נראה שהלהקה מצליחה מחוץ לארצנו אך לא ממש פה. אני בספק אם תקליט זה יגרום לשינוי, כי מלבד אפקטים אין לחברי הלהקה מה להציע מוסיקלית. רוב התקליט חוזר על עצמו עם הבס-תופים המונוטוניים לצד צלילי גיטרה חורקים".


עיתון מלודי מייקר: "אין פה יותר מארבעה בחורים שלא ממש טובים בנגינה או שירה ומנסים לנגן מוסיקה מקורית רעה. יש אלפי להקות בבריטניה שיכולות להגיע עם תקליט טוב מזה ומבלי להתאמץ. התקליט הראשון שלהם היה הרבה יותר טוב מזה".


ב-8 באוקטובר בשנת 1979 יצא תקליט הסולו הראשון של קלידן להקת ג'נסיס, טוני בנקס, ושמו A CURIOUS FEELING.


SIDE 1

1. From The Undertow

2. Lucky Me

3. The Lie

4. After The Lie

5. A Curious Feeling

6. Forever Morning


SIDE 2

1. You

2. Somebody Else's Dream

3. The Waters Of Lethe

4. For A While

5. In The Dark


טוני בנקס, הקלידן של להקת ג'נסיס, נחשב אז למלך הבלתי מעורער ששכן בחוד החנית הפרוגרסיבית של להקתו. לכן תקליטו, A CURIOUS FEELING שיצא באוקטובר 1979, הפתיע רבים אך לא נמכר היטב בזמנו.


זו הייתה בשביל בנקס דרך מושלמת להרוג את הזמן, בתקופה בה פיל קולינס נאבק בנסיון להציל את נישואיו שקרסו ולא יכל להתרכז בעשיית תקליט חדש של ג'נסיס. סביר להניח שאם ג'נסיס הייתה נפרדת כשהזמר פיטר גבריאל עזב את הלהקה, היינו נהנים מאלבום סולו של בנקס הרבה קודם. ההיסטוריה מספרת לנו שזה לא קרה ושהוא בחר להציל את להקתו. השיר UNDERTOW (מתוך AND THEN THERE WERE THREE) היה נקודת ההתחלה לאלבום הסולו האמיתי הראשון שלו, שקיבל גם מסגרת קונספטואלית - סיפור של אדם שאיבד בהדרגה את דעתו, אבל היה מודע למה שקורה לו.


סיפורו של התקליט הוא רומן מדע בדיוני המבוסס על הספר "פרחים לאלג'רנון" מאת דניאל קיז, שהיה סופר אמריקאי של רומני מדע בדיוני ופנטזיה. הוא נכתב בשנת 1958 כשאלג'רנון הפך את הדמות הראשית בו, צ'ארלי גורדון, לעכבר מעבדה שנתון להתערבות כירורגית להגברת האינטליגנציה שלו באמצעים מלאכותיים. הסיפור, שמתאר את השיפור המטאורי בניסוי ואחריו הקריסה הקשה, נוגע בנושאים אתיים ומוסריים רבים ושונים כמו הטיפול בנפגעי נפש, הקונפליקט בין שכל ורגש שיכולים להשפיע על אישיותו של אדם בהמשך חייו המאוחרים.


הליבה של הקונספט הזה הוקלטה באולפני פולאר המפורסמים בשטוקהולם, שבדיה, שהיו בבעלות להקת אבבא. בנקס ביקש מצ'סטר תומפסון, אז כבר המתופף הקבוע בהופעותיה של ג'נסיס, לעשות את תפקידי התופים לאלבום, כי זה היה הכלי היחיד שהוא לא יכל לנגן בו כמו שצריך. טוני בנקס יכל לשיר קצת בעצמו, אבל זו בהחלט לא אחת הנקודות החזקות שלו. אז הוא חיפש סולן אמיתי שיוכל לשיר את המילים שלו. הוא מצא את הקול שחיפש עם קים בייקון, שהיה חבר בלהקת STRING DRIVEN THING.


המוזיקה רוב הזמן נשלטת על ידי הנגינה הפנטסטית (איך לא?) של בנקס על הקלידים. יותר מכל ניתן לשמוע את פסנתר הכנף החשמלי של ימאהה, שהיה בזמנו כלי פופולרי מאוד. יש פה גם שכבות של סינטיסייזרים הבאים לדמות כלי מיתר (איפה לעזאזל המלוטרון שלך, טוני?).


יש פה אלמנטים מהסאונד המתקדם המוקדם של ג'נסיס. לכן, זה הופך את הוצאת הבכורה של בנקס לאלבום החזק ביותר והיחיד שלו שהוא באמת פרוגרסיבי לחלוטין. זו יצירת מופת אמיתית שאולי חסרה לה להבה קטנה של רגש.


בנקס לרולינג סטון, בשנת 2015: "כשעשיתי את התקליט הזה, הרגשתי שיש לזה זהות חזקה מאד. 45 הדקות של האלבום, כמכלול, הוא אחד הדברים החזקים שהייתי מעורב בהם אי פעם".


בעיתון "סטאר פרס", מאינדיאנה, נכתב בזמנו בביקורת: "זו יצירה שאפתנית אך צפויה". בעיתון "פוסט סטאר", מניו יורק, נכתב אז בביקורת: "זה אחד מאלבומי הרוק המתקדם הטובים ביותר של שנות ה-70, אלבום הבכורה של הקלידן של ג'נסיס, טוני בנקס, הוא קלף מנצח. הוא הלחין את כל המוזיקה ומספק כמעט הכל באלבום מלבד תופים ושירה. עבור כלי הקשה, יש לו את איש הצד של ג'נסיס, צ'סטר תומפסון. הסולן שלו הוא בחור בעל קול צרוד בשם קימברלי בייקון, שרגיל יותר לשיר רית'ם אנד בלוז מאשר בקווים הישרים כאן, והשינוי הוא דרמטי. המוזיקה היא חומר מצוין, חזק וחולמני, שסוחף אתכם בצעיף של ערפל ומנגינות מיסטיות, כמתנה יוצאת דופן עבורנו מבנקס. האלבום קסום, ג'נסיס טהור כמו שאי פעם שמעתם".


ב-8 באוקטובר בשנת 1990 מת ממחלה המתופף המופלא של להקת פרוקול הארום, בארי "בי ג'יי" ווילסון. בן 43 במותו.


בשנת 1968 היה המתופף בי. ג'יי. וילסון (בארי ג'יימס וילסון) איש בר מזל כשהצטרף ללהקה הבריטית המצליחה, פרוקול הארום, כשבאמתחתה הלהיט "בהיר יותר מחיוורון". באותו זמן הוא גם תופף בהקלטת תקליט הבכורה של ג'ו קוקר ("עם מעט עזרה מידידיי") כשלצדו הגיטריסט, ג'ימי פייג', שעסק אז בהקמת להקה חדשה שתיקרא לד זפלין. פייג' הציע לווילסון להצטרף להרפתקה החדשה, אך המתופף סירב בטענה שאסור להרפות ממושכות של סוס מנצח. שנים לאחר מכן, ועם בעיות כלכליות בפרוקול הארום, הבין וילסון את הטעות שעשה.


עם פירוק הלהקה, בשנת 1977, הוא עבר לתופף עבור אמנים אחרים אך האלכוהול והסמים פיתו אותו לצלול, עד שבשנת 1987 הוא נטל מנת יתר בביתו שבאורגון ונכנס לתרדמת. מנהיג פרוקול הארום, גארי ברוקר, טס מיד עם הישמע הבשורה לביתו של המתופף, כדי לשהות לצד מיטתו ולהשמיע לו שירים כשהוא שר ומנגן בפסנתר חשמלי נייד. ברוקר קיווה שחברו הוותיק יקשיב לצלילים ויתעורר, אך וילסון לא פקח את עיניו. אחרי שלוש שנים כצמח הגיעה דלקת ריאות ושמה סוף לסיפור.


ב-8 באוקטובר בשנת 1983 יצא התקליטון OWNER OF A LONELY HEART של להקת יס. השיר הזה הציל את הלהקה.


שיר זה נכתב על ידי הגיטריסט-זמר חדש בלהקה, טרבור ראבין, ומספר על הפרדוקס שבבדידות ומסביר שעדיף להיות בודד מאשר לחיות עם לב שבור כתוצאה מאהבה פוגעת. זה היה התקליטון הראשון ששוחרר מהרכב זה והוא הפך במהרה ללהיט ענק, שצורף לו גם קליפ פרומו מושקע.


שיר זה הגיע למקום הראשון ברחבי העולם (אם כי באנגליה לא נרשמה הצלחה היסטרית, כשהגיע למקום ה-28 בלבד). "זה לא היה אמור להיות להיט", הודה ג'ון אנדרסון שנים לאחר מכן. "חברת התקליטים השקיעה המון כסף בהרכב CINEMA ובשלב מסוים החליטה לצרף אותי לסיפור, כדי להפוך את זה ללהקת יס. אז אמרו לי בחברה שהשיר הזה יהיה להיט והם ידאגו שכך יהיה. השיר הזה כבר היה די גמור כשהגעתי".


לכל מעריצי להקת יס הישנה היה זה הלם גדול לשמוע את ההרכב החדש, עם השם הידוע, מבצע שיר כה אנרגטי, עם הפקה מהודקת וברורה של אייטיז וחלוקה ברורה לבתים ולפזמונים, במקום יצירות רוק מתקדם מורכבות כבעבר. התופים של אלן ווייט הפכו למכונת קצב שלא זזה מילימטר מערוץ המטרונום והבס של כריס סקווייר, שעד אז היה מלודי, מהיר ותזזיתי, הפך בשיר זה לקרקע יצוקה ומאופקת. וכן, יש בשיר גם סימפולים, כמו למשל קולות כלי הנשיפה הקצרצרים, שנלקחו מ- KOOL IS BACK של FUNK INC. מי היה מאמין שדבר כזה יקרה בשיר של להקת יס?


טרבור ראבין: "כולנו נדהמנו מההצלחה של הדבר הזה. כששמעתי בפעם הראשונה את השיר ברדיו, זה היה במכשיר מחורבן וכל הסאונד של ההפקה נעלם. ממש היה לי קשה עם זה. עד שהמנהל שלי התקשר, אחרי כמה ימים, לבשר לי שהאלבום מתחיל להצליח במצעדים. אז נשמתי לרווחה".


ג'ון אנדרסון: "השיר הזה הפך לשיר פופ מצליח מאד. זה מה שהקהל הרחב מכיר כשהוא שומע את השם יס. את השיר הזה ואת השיר ROUNDABOUT שהקלטנו בשנת 1971 והצליח בזמנו. אבל יש מספיק קהל שיודע גם שאנחנו הרבה יותר מזה".


אלן ווייט המתופף, על השינוי בכיוון המוזיקלי: "כולנו הסכמנו לעשות את השינוי וערכנו חזרות להכנת החומר לאלבום הזה במשך תשעה חודשים". קיים הסיפור שנשיא חברת התקליטים אטלנטיק, אהמט ארטגון, הבהיר לכריס סקווייר, שאם הלהקה לא תביא להיט שיווקי, יש סיכוי גדול שהיא תועף מחברת התקליטים שלו. אז הובן לחברים שצריך לחשוב שיווקית ולהקת יס הפכה נגישה יותר לקהל הרחב.


ב-8 באוקטובר בשנת 1971 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:








ב-8 באוקטובר בשנת 1966 נהרג ג'וני קיד!


בשנת 1960 הנהיג ג'וני קיד (פרדריק אלברט הית') את להקת הפיראטים וביחד הפליגו באנגליה עם הלהיט הענק SHAKIN` ALL OVER, שמתאר את רעידות הגוף שמקבל בחור כשעלמה יפה עוברת מולו. ג'וני קיד היה כוכב הרוק הראשון ששם רטיה על עינו, כיאה לפיראט, אבל באפריל 1966 החליט לשיר עם שתי עיניים גלויות ובסגנון רגוע יותר. המעריצים לא הסכימו שיסיר את הרטיה והוא נאלץ להקים להקת פיראטים חדשה כדי להישאר על הגל. נסיונו להשתלב מחדש בסצנה נגדע ב-8 באוקטובר 1966. זו הייתה אמורה להיות עוד נסיעה שגרתית במכונית. בהגה אחז ווילף איישרהוד, בעלה של כריס, מזכירת מועדון המעריצים של קיד.


לפתע דהרה ממול מכונית ולא היה מנוס מתאונה חזיתית. ג'וני קיד נהרג במקום בגיל 30. איישרהוד נפצע בפניו ובגופו. הבסיסט ניק סימפר, שנסע איתם, נפצע בראשו (ושנתיים לאחר מכן יקים את להקת דיפ פרפל). הנוסעת במכונית השניה, הלן ריד בת ה-17, נהרגה גם היא ובעיתון הפופ הישראלי, עולם הקולנוע, נכתב בזמנו: "ג'והני קיד, שהיה מחלוצי קצב הרוק'נ'רול באנגליה, נהרג בתאונת מכוניות בשבוע שעבר. למרות שמעולם לא הגיע לגבהים ולהצלחות כדוגמת קליף ריצ'רד ובילי פיורי, היה קיד אחד הזמרים האהודים בבריטניה, לפני שנים אחדות. ג'והני היה עסוק בהקלטות של שירים חדשים עד סמוך למותו. להיטו האחרון, שעדיין לא יצא לאור, נקרא 'קרא לנערה זו' וקיים סיכוי כי בעקבות מותו של הזמר, יכנס פזמון זה בקרוב למצעד האנגלי. סימן ההיכר שלו היה כיסוי על עינו הימנית. העין הייתה אמנם בסדר גמור, אבל הקונץ עשה את שלו וג'והני התפרסם".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page