top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-8 באפריל בעולם הרוק

עודכן: 9 באפר׳


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.



אז מה קרה ב-8 באפריל (8.4) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אני לא ממש מבינה את האלבום האחרון שעשינו. אני חושבת שעבדנו עליו יותר מדי. התפקיד שלי באימהות והאבות היה בעיקרון רק לשיר. ג'ון פיליפס עשה את כל העיבודים ולמרות שהיו הרבה דברים שלא הבנתי אותם, עשינו אותם. אני מודה שיש קומץ בלבד של שירים שעשינו בלהקה שאני גאה להקשיב להם. אין לי את התקליטים שלנו בביתי. לא בגלל שאני סנובית. אני פשוט לא מרגישה שבא לי להקשיב להם. אני מעדיפה להקשיב לתקליט החדש שעשיתי בכוחות עצמי. היה לי מפיק נהדר - ג'ון סיימון. לא ידעתי דבר עליו. גיליתי שיש לו חוש הומור נהדר. הכירו בינינו ובפעם הבאה שפגשתי אותו, שאלתי אם הוא עסוק. הוא עשה אז את התקליטים של ג'ניס ג'ופלין, ELECTRIC FLAG ועוד. אבל הוא השיב לי שיש לו זמן. אז היו כמה ימים של מחשבה, האם הוא האיש הנכון עבורי. קניתי את התקליטים שהוא עשה עם לאונרד כהן, סיימון וגרפונקל - והקשבתי. אז הבנתי שהוא בהחלט האיש הנכון בשבילי" (מאמה קאס בשנת 1968)


ב-8 באפריל בשנת 1982 יצא תקליטה הרביעי של להקת טוטו ושמו TOTO IV. שני להיטים גדולים מאד יצאו ממנו. אני מדבר על AFRICA ו- ROSANNA.



התקליט נחשב למצליח ביותר של הלהקה וזכה בפרסי גראמי, כולל תקליט השנה, וידוע בהפקה המהוקצעת שלו ובעיבודים מוזיקליים שופעים. השיר הפותח, ROSANNA, הפך לאחד הלהיטים הגדולים של טוטו.

השיר הזה קיבל את שמו מהשחקנית רוזנה ארקט, שיצאה באותה תקופה עם הקלידן של טוטו, סטיב פורקארו. פורקארו לא כתב את השיר אלא דיוויד פאיץ', שתמיד חיפש רעיונות טובים למילים. הוא הסביר: "השיר היה על אהבה בתיכון, אחת האהבות הראשונות שלי, אבל תייגתי שם של רוזנה אחרת כי היא יצאה באותו זמן עם סטיב פורקארו, החבר הכי טוב שלי. אז זה רשום על השם שלה, אבל זה באמת נכתב על מתוקה אחרת מהתיכון. ככה שירים קורים לפעמים".


סטיב פורקארו ורוזנה ארקט נפרדו זמן לא רב לאחר שהשיר הזה יצא לאור. זו לא תהיה הפעם האחרונה שארקט יצאה עם מוזיקאי: הייתה לה מערכת יחסים סוערת עם פיטר גבריאל בתחילת שנות ה-90, וב-2007 היא יצאה לכמה דייטים עם פול מקרטני.


להיט נוסף בתקליט בא עם AFRICA. טוטו נחשבה אז ללהקה של מוזיקאים (לצד סטילי דן ואדמה, רוח ואש), כלומר בית ספר לנגינה ועיבודים. יכול להיות שיותר מדי תשומת לב ניתנה לדיוק הנגינה על חשבון חמימות אנושית, מה שהפך את הרוק שלהם לאנמי משהו. יכול להיות שזו מוזיקת המעליות של הרוק, אך למרות זאת - טוטו הגיעה עם המעלית הזו לקומה גבוהה.


דייויד פאיץ' ביסס את המילים בשיר על סרט תיעודי שראה עם תיאורים של מצוקה וסבל אפריקאים. זה גם ריגש אותו וגם זעזע, כשהתמונות פשוט לא עזבו את הראש שלו. באותו זמן מעולם לא דרכה רגלו באפריקה, אז הוא ביסס את תיאורי הנוף של השיר מתוך מאמר מעיתון נשיונל ג'יאוגרפיק. שאר חברי הלהקה חשבו אז שהמילים די טיפשיות וכמעט נשקל לגנוז אותו, עד שהגיע עובד מחברת התקליטים ושכנע אותם לא לעשות כך.


עם מילים כמו, "אני מבקש לרפא את מה שנמצא עמוק בפנים, מפחד מהדבר הזה שהפכתי להיות", פאיץ' הסביר: "יש כאן מטאפורה קטנה, כי הייתי בגיל שבו הייתי כל כך שקוע בעבודה שלי, שלפעמים הרגשתי שאני הופך להיות קורבן של העבודה שלי. היה שם קצת מידע אוטוביוגרפי: להיות מבולבל מהעבודה שלי, אין לי זמן לצאת ולרדוף אחרי מוסד הנישואין ולגדל משפחה ולעשות את כל הדברים שאנשים אחרים עושים שהיו בגילי".


הגיטריסט, סטיב לוקאת'ר, אמר: "הרבה אנשים מקטלגים אותנו כלהקת 'אפריקה' או 'רוזנה', ואני שונא את זה. יש לנו הרבה יותר חומר מזה. שלא תבינו אותי לא נכון - השירים האלו היו נהדרים עבורנו, אבל אתה באמת לא מבין את העומק של הלהקה אם זה כל מה שאתה יודע. אנחנו יכולים להיות הלהקה הכי לא מובנת בתולדות הרוק. אנו מורכבים מכמה מהמוזיקאים המוקלטים ביותר בעסק ובכל זאת אנחנו חוטפים על הראש עם זה. חשבתי ש'אפריקה' זה השיר הכי גרוע באלבום (הרביעי) שלנו. זה לא התאים, המילים לא היו הגיוניות ונשבעתי שאם זה יהיה להיט, ארוץ עירום במורד שדרות הוליווד! זה רק מראה כמה אני יודע בתחום הלהיטים. אני אוהב את השיר עכשיו אבל בזמנו חשבתי שזה באמת השיר המוזר באלבום. הוא כמעט לא הגיע לתקליט אבל עדיין מושמע בכל מקום היום. לא משנה לאן אני הולך בעולם, אנשים מכירים את השיר הזה... זה מוזר!"


עיתון הרולינג סטון לא ריחם בביקורתו בזמנו: "להקת טוטו שרה שירי אהבה ובהם מעט הבחנה ותוצאה. זה נשמע כמו פזמונים של כרטיסי ברכה וזרי פרחים מילוליים לנאהבים, שמרופדים בטכנולוגיה אולפנית והכישרון של חברי הלהקה כנגני אולפן מיומנים. השם המחוכם של אלבומה החדש (TOTO IV) מחביא בתוכו בלדות רוויות לצד קטעי רוק מרעישים. להקת טוטו בנתה את שמה עם חטיבת קצב שהינה מדויקת כמטרונום. היא לא מפספסת אף טריק שיש בכובע שלה. מאז שלהקת אסיה קמה והצליחה, להקת טוטו נשענת על אותה נוסחה. לכן האלבום הזה נשמע אמיתי ממש כמו חליפת פוליאסטר בצבע כתום קטיפתי".


ועדיין, האלבום הזה קטף את פרס הגראמי של 1982 בקטגוריית אלבום השנה. מבחינת טעם, אני מודה שאני לא ממש אוהב את הסגנון הזה אבל בכל פעם שאשמע את אחד הלהיטים שבו, אין סיכוי שאעביר תחנה ולא אגביר את הווליום. ככה זה. משהו בפנים מושך אותי לזה.


ב-8 באפריל בשנת 1947 נולד הגיטריסט של להקת יס, סטיב האו.



אז לכבוד זה, הנה מה שהוא סיפר בסבנטיז למגזין GUITAR PLAYER:


"כשהייתי ילד והרוק'נ'רול הגיע, הייתי רק חושב, 'גיטרות, גיטרות, גיטרות ...' והתעלקתי על ההורים שלי, 'אני רוצה גיטרה! אני רוצה גיטרה!'. לבסוף קיבלתי אחת זולה לחג המולד. זה היה בשנת 1959, כשהייתי בן 12. צ'אק ברי היה אחת ההשראות הגדולות שלי, אבל אהבתי את כל הרוק'נ'רול והתחלתי לשים לב שלזמרים היה לעתים קרובות גיטריסט טוב שעמד וניגן לצידם. כמו שלצד ביל היילי היו גיטריסטים מעולים, לריקי נלסון היה את ג'יימס ברטן ולאלביס פרסלי היה את סקוטי מור. אז דמיינתי את עצמי כגיטריסט כזה - הבחור שעומד על הבמה ופשוט מנגן בגיטרה בזמן שהזמר עושה את כל התנועות ואת כל הצעקות. חשבתי שהעבודה הזו מתאימה לי, וכך זה התחיל. הגיטרה הפכה להיות כל חיי.


כשהייתי בן 17, הוריי עזרו לי לקנות גיטרת גיבסון ES-175D שהייתה בשנת יצור 1964.


הלהקה הראשונה שלי התחילה פחות או יותר כקבוצת פופ בשם 'הסינדיקטים'. היינו עושים את מה שעשו להקות אחרות וזה גרסאות כיסוי בפאבים, כי זה כל מה שידענו שנוכל לעשות. ואז זרקתי עוד כמה מנגינות משונות שאיש לא שמע מעולם. משם עברתי ללהקה ושמה THE IN CROWD. זה נמשך כשנה והתחלתי לעבוד עם מפיק מוביל בשם ג'ו מיק.


ג'ו מיק היה המפיק הראשון איתו עבדתי בחיי. הוא היה מסובך, קצת משוגע לפעמים, אבל נחמד מאוד. והוא היה עתיר כישרון. לא הייתי אומר שהוא גאון אבל הוא היה מוכשר. הוא חשב שפיל ספקטור גונב את רעיונותיו, בעוד שהוא גנב את רעיונותיו של פיל ספקטור, כמובן.


הפכנו את להקת THE IN CROWD להיקרא להקת TOMORROW. אלתרתי הרבה בגיטרה והפכנו ללהקת הופעות. פתחנו הופעות לפינק פלויד, פתחנו לג'ימי הנדריקס, פתחנו לכולם. היינו להקת הפתיחה של כולם, אבל לא היה אכפת לנו שזה כך. טיפסנו על הסולם לאט ושמחתי שזה כך. הייתה לנו רמת הצלחה שיכולנו להתמודד איתה. חשבנו שאנחנו הלהקה הטובה בעולם. היה לנו אגו מנופח. אבל אז הגיעה שנת 1968 וסצנת דור הפרחים הסתיימה. זה היה כמו 'אוקיי, מה הלאה?'.


ב-8 באפריל בשנת 1969, יצא תקליט חשוב ביותר לאספני הלהקה ובו ההזדמנות להקשיב לסשן האולפני הראשון של להקת לד זפלין בתקליט של פי. ג'יי. פרובי, בשם THREE WEEK HERO.



הבסיסט ג'ון פול ג'ונס נשכר למשימת עיבוד ונגינת בס בתקליט, על ידי המפיק סטיב רולאנדס, שהסכים כי הבסיסט יוכל להביא לאולפן גם את חבריו ללהקה חדשה שהקים.


ג'ונס ניגן בס בכל התקליט הזה וגם עיבד עשרה מתריסר שיריו. ג'ימי פייג' מנגן בגיטרה בשישה שירים, אך האטרקציה האמיתית של התקליט נמצאת בשני קטעים בהם משתתפת כל רביעיית זפלין בפעם הראשונה באולפן. הקטע הראשון מהם חותם את התקליט הזה, עם בלוז שנשמע בול כמו YOU SHOOK ME. אותו צליל מרעיד קירות ואותה הגשה מוזיקלית צעירה וחצופה. שם הקטע הזה הוא JIM'S BLUES, והוא משובץ בתוך סידרה של כמה שירים כ- MEDLEY. רוברט פלאנט מנגן בקטע הזה במפוחית.


הקטע השני לא נמצא בתקליט אלא יצא רק כצד ב' של תקליטון בשם THE DAY LORRAINE CAME DOWN. הקטע הזה עם זפלין נקרא MERY HOPKINS NEVER HAD DAYS LIKE THESE. זה למעשה ג'אם מוזיקלי של פרובי עם הלהקה. פרובי מספק פה את קטעי הדיבור ביחד עם רולאנדס המפיק. במקור היה זה ג'אם שארך 12 דקות, מתוכן נחתך הקטע ששובץ בתקליטון.


גם התקליט וגם התקליטון הם חתיכות היסטוריה חשובות בעולם הרוק הקלאסי בגלל העובדה של זפלין בשלב העוברי שלה. כמה שבועות לאחר הסשן הזה, שנערך באוגוסט 1968, נכנסו חברי לד זפלין (שעדיין לא נקראו כך) לאולפן כדי להמטיר פצצות אטום לאלבומם הראשון. עיתון DISC AND MUSIC ECHO הבריטי כתב על התקליטון: "התקליטון החדש של פרובי הוא קריצה על הזמרת הפופולארית. השיר הוקלט על ידי פרובי וחבריו ונחתך מ-12 דקות לשבע וחצי".


הקטע JIM'S BLUES הופק, כאמור על ידי רולאנדס וטכנאי ההקלטה היה מייק ווייהל. שני אלו סיפרו בהמשך...


סטיב רולאנדס: "פרובי היה חבר טוב שלי ועדיין כזה. הפקת התקליט הזה הייתה תענוג אמיתי בשבילי. צחקנו המון בזמן שהיינו באולפן. הלהקה שלי, FAMILY DOGG, עשתה את כל קולות הרקע. הסשן עם זפלין היה אחד הטובים והמהנים בחיי. זה החזיר לי זכרונות של פרובי מימים עברו, כשהוא עוד קרא לעצמו ג'ט פאווארס".


מייק ווייהל: "אולפני 'לאנסדון' היו מהטובים של לונדון בזמן ההוא. זה היה כבוד בשבילי לעבוד שם. קיבלתי כסף בעודי מקשיב לנגנים הטובים ביותר שיש. את ג'ימי פייג' וג'ון באלדווין (ג'ון פול ג'ונס) שמעתי המון בסשנים שהם עשו לאחרים. לראות את שני אלה באלבום של פרובי לא הפתיע אותי. סטיב רולאנדס ידע מה הוא רוצה וכיצד להשיג את זה. שני הסשנים עם זפלין הוקלטו על שמונה ערוצים, לא רחוק מתחילת הסשנים של לד זפלין לתקליט שלהם. כך שלא ממש ידענו מה האג'נדה שלהם. הם פשוט הקליטו והמשיכו הלאה".


ג'ון פול ג'ונס סיפר בעיתון 'מלודי מייקר' הבריטי: "אני הייתי אחראי לעשות את כל העיבודים לתקליט. בהתאם לזאת, ראיתי לנכון להביא את חבריי, כסוג של עוד עבודה לקבל בה כסף כלשהו".


מנהל העניינים, פי ג'יי פרובי, מספר: "כשהגעתי באותו יום לאולפן, התייצבה שם להקה בשם 'ציפורי החצר החדשות'. הם עוד לא נקראו אז לד זפלין. נראה לי שלקח לנו יומיים להקליט את הכל. את סדרת השירים, בה הלהקה מופיעה בסוף התקליט, המצאתי על המקום בזמן שסלילי ההקלטה פעלו".


עיתון NME פרסם ביקורת על התקליט באוקטובר 1969: "תקליט כייפי עם הומור טוב. יש לפרובי הרבה כישרון שמתנגן מאחוריו"


ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-8 באפריל בשנת 1971 יצא אלבומה השלישי והמופתי של להקת קרוואן הבריטית, שנקרא IN THE LAND OF GREY AND PINK.



התקליט הזה הפך במהרה להיות אבן דרך בזרם הרוק המתקדם שיצא מאזור קאנטרברי. רבים רואים בתקליט זה את השיא של רביעיה זו, עם קטע פתיחה נהדר ושובבי בשם GOLF GIRL, שמציג באופן מושלם את קולו האדיר והעדין של בסיסט הלהקה, ריצ'רד סינקלייר. בינתיים מעניק בן דודו, דייב סינקלייר (שגיטריסט הלהקה, פיי הייסטינגס, כינה אותו כ'קית' אמרסון שלנו') צלילים משובחים מאורגני ההאמונד והמלוטרון.

נכון שסופט מאשין היו מלכי סצנת הקאנטרברי, אך להקת קרוואן הצליחה ליצור ריגוש בקרב חובבי מוזיקת המחתרת המתקדמת. בשנת 1968 יצא תקליטה הראשון, שנקרא כשמה, אך נכשל במכירותיו. ריצ'רד סינקלייר: "אני חושב שהתקליט הראשון הזה היה מבולגן, אך זה היה בלגאן מעניין. לארבעתנו הייתה את אותה המטרה אז, לכתוב ולבצע חומר מקורי ואפילו להתפרנס מזה". בעידודו של שדרן הבי.בי.סי, ג'ון פיל, קיבל התקליט חשיפה נאה ברדיו והקהל שכן קנה אותו זכה להפתעה נעימה, גם בצורת שיר פתיחה נהדר, שגם יצא כתקליטון, בשם PLACE OF MY OWN. בתקליט זה נסע הקרוואן הזה במחוזות דמיוניים רבים ומקוריים, תוך הצבת צליל מרחף עד ברור.


בשנת 1970 יצא התקליט השני בעל השם הארוך, IF I COULD DO IT ALL OVER AGAIN, I'D DO IT ALL OVER YOU, שלא נמכר היטב אך הסביר כי מדובר פה בלהקה שעוד תצליח. עיתון 'דיסק' הצהיר בביקורתו כי 'זה אחד התקליטים הטובים של השנה. יש בו צליל זורם ואילתורים הדוקים. נשמע שהלהקה עשתה המון חזרות על המוזיקה שלה ונטיית הג'אז שלה מזכירה את סופט מאשין - אך זה פחות רלוונטי'.

מעריצי הלהקה רואים בתקליט כאחד הגדולים שלה. הם לא ידעו כי התקליט השלישי יענג אותם לא פחות.

מלודי מייקר כתב על התקליט של ארץ האפור והוורוד: "קרוואן היא להקה טובה ומי שמטיל ספק בכך, שיקשיב לתקליט זה. השאלה היא כמה לקחתם ברצינות". עיתון 'ביט אינסטרומנטל' לא התלהב: "המוזיקה בארץ הזו משעממת. אין פה רוק, אין פה סווינג, אין פה הרמוניות ווקאליות. זה סוג של מוזיקה לרקע".

בעיתון RECORD AND TAPE RETAILER נכתב ביקורת: "הלהקה הזו ראויה לקהל, כי היא מרשימה במיקוד שלה. יכולות הנגינה שלה מתגלות במיוחד בצד השני בתקליט".


בעיתון FRENDZ נכתב אז: "האלבום הזה נע בין גבהים מוזיקליים מרשימים לשיא השפל הבנאלי. בצד הראשון יש כמה רגעים נהדרים, כמו סולו הגיטרה בשיר LOVE TO LOVE YOU או נגינת האורגן בשיר הנושא, שחותם את הצד הראשון. אבל יש גם מילים מגוחכות בשיר GOLF GIRL והרבה מוזיקה רדודה בשיר WINTER WINE. הצד השני מצוין".


נו טוב, על טעם וריח אין להתנגח, אך ביקורות העבר הן מבחינתי חלק חשוב עד בלתי נפרד להבנת תקופת העבר הזו. אבל עכשיו זה תלוי בכם. אה, כן - עוד לא ציינתי שצדו השני של התקליט מכיל יצירה אחת ארוכה ושמה NINE FEET UNDERGROUND. מוזיקת פרוג במיטבה!


האמנית של העטיפה היא אן מארי אנדרסון, שעבדה במחלקת האמנות בחברת התקליטים DECCA ולמרבה הצער יצרה מעט מאוד עטיפות (אחת מהן עבור FUSCHIA, בשנת 1971). ריצ'רד סינקלייר אמר על הציור: "הרעיון הגיע מהאזורים הכפריים למטה בגראווני, שם היו לנו את השמים הוורודים והאפורים האלה בכל ערב בגלל שעשינו שם מחנאות. תמיד התעסקתי בשרטוט אזורי פנטזיה קטנים ומקומות שאתה רוצה להיות בהם". הרי לא סתם סינקלייר שר בשיר הנושא את המשפט "בארץ האפור והוורוד / היכן שחברי תנועת הצופים עוצרים לחשוב". עכשיו הכל מתחבר.


אוהבים רוק מתקדם? אם כן, סדרת הרצאותיי על הפרוג רוק של הסבנטיז ניתנת גם היא להזמנה. לפרטים והזמנות: 050-5616459



ב-8 באפריל בשנת 1973 הופיעו דייויד בואי והעכבישים ממאדים ב-KAIKAN ביפן.



לקראת ההופעה, שהחלה ב-18:30, ערכו הם חזרה מוזיקלית החל מהשעה 13:00. זו הייתה ההופעה הראשונה בה לבש בואי על הבמה בגדים בעיצובו של קנסאי ימאמוטו. הקהל היה באקסטזה ועיתון JAPAN TIMES תיאר את שהיה: "דייויד בואי הוא הדבר המלהיב ביותר שקרה מאז הביטלס. מבחינה תיאטרלית, הוא הדבר המעניין ביותר בתחום מוזיקת הפופ".


למחרת הלכו בואי ואשתו, אנג'י, לצפות בהופעה של אמן הקאבוקי הנחשב, טמסאבורו באנדו, ואחרי ההופעה נערכה פגישת היכרות בין שני האמנים, כשבאנדו מלמד את בואי כיצד לשים על פניו איפור במסורת הקאבוקי. זה שיעור חשוב שבואי יישם אותו בחודשים הבאים.


ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-8 באפריל בשנת 1963, נולד, בבית החולים 'ספטון ג'נרל', שבליברפול, בנם של ג'ון וסינת'יה לנון.

שמו ג'ון צ'ארלס ג'וליאן לנון ולו היה נולד כבת, היה נקרא, לפי תיכנון הוריו, בשם ג'וליה על שם אימו המנוחה של ג'ון.



בזמן ההוא לא היה נהוג שהאב יהיה נוכח בלידת ילדיו וסינת'יה, שרצתה כי אימה תשהה לצידה בעת הלידה, לא הצליחה להגשים רצון זה ונאלצה ללדת כשהיא לבדה. זו הייתה לידה לא קלה, שקדמו לה יותר מ-24 שעות עם כאבים איומים, כשבסופה הגיעה ללדת כשהיא מותשת לחלוטין. סינת'יה: 'מישהי בבית החולים אמרה לי, שאם לא אלד את התינוק הזה בזמן, הוא ימות בתוכי. נכנסתי לחרדה איומה וגייסתי כל כוח שנותר בי כדי להשלים את המשימה. זמן קצר לאחר מכן הוא נולד, עם חבל הטבור סביב צווארו. לקחו אותו מיד להתנקות ולאחר מכן העניקו לי אותו. הוא היה קטנטן ומושלם. נרדמנו יחדיו, מותשים מכל החוויה הזו'.


הראשונה להגיע ולראות את התינוק הייתה, למרבה ההפתעה, דודה מימי שדאגה עד כה להראות לסינת'יה רק בעיקר את תיעובה כלפיה. אבא ג'ון זכה לראות את בנו רק יומיים לאחר הלידה, כשהתגנב לבית החולים עם כובע לראשו ומשקפי ראיה שנועדו להסוות אותו.


סינת'יה: "ג'ון נכנס לבית החולים כרוח סערה. הוא נישק אותי ואז הרים בידיו את ג'וליאן, כשדמעות בעיניו ושואל את בנו, 'מי יהיה רוקר מפורסם כמו אבא שלו?' לאחר מכן הוא פנה ללכת, כי אנשים מסביב התחילו לרחרח על בואו. הוא חתם לכמה אנשים בדרכו החוצה ואני הצטערתי שלא היה לנו זמן רב יותר להיות יחדיו ברגע שכזה. לפחות האחיות שם, שגילו שאני נשואה לו, הפכו להיות חברותיות יותר כלפיי".


ביל הארי: "נפגשתי עם הביטלס בכל פעם שחזרו מהופעות והתיישבנו לשתות יחדיו. ג'ון סיפר המון סיפורים על המסעות וההופעות אבל הוא מעולם לא דיבר על ג'וליאן או על היותו אב גאה. ג'וליאן לא הוזכר מעולם ונראה כי אשתו ובנו לא קיימים כלל מבחינתו".


ההרצאה "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-8 באפריל בשנת 1983 הופיעה להקת מטאליקה בניו יורק. זה היה פרוע, אבל מיד לאחר מכן קרה משהו שטלטל את חייו של גיטריסט הלהקה, דייב מוסטיין. כך הוא סיפר בספרו:



"הופעתי רק שתי הופעות עם מטאליקה בניו יורק, שני לילות ברציפות. הראשונה הייתה ב-8 באפריל 1983 בתיאטרון פרמאונט בסטייטן איילנד. השניה הייתה ב-9 באפריל, בברוקלין. בשני הלילות אנחנו הופענו לצד הלהקות ונדנבורג והרודס. בזכרוני, שתי ההופעות עברו טוב. סטיב האריס מאיירון מיידן היה נוכח, והוא סיפר לי אחר כך כמה הוא נהנה מהדרך שבה ניגנתי בגיטרה; בהתחשב במקור, זו הייתה מחמאה לא קטנה.

לאחר מכן, כמנהגנו, יצאנו כולנו לשתות. זו הייתה הדרך שלנו לחגוג. זו גם הייתה הדרך שלנו לנחם את עצמנו. שתינו כשהיינו שמחים, שתינו כשהיינו עצובים. שתינו כדי להילחם בשעמום. שתינו להשראה ולנחמה. שתינו. הרבה.


עד עכשיו זה הפך לתבנית. ככל ששתינו יותר, כך התפצלנו. לארס (אולריך המתופף) וג'יימס 0הטפילד הזמר-גיטריסט) הפכו כך לטיפשים וילדותיים. ככל שהם שתו יותר, כך הם הפכו למטומטמים יותר. איתי זה היה סיפור אחר. ככל ששתיתי יותר, כך יותר חיפשתי פורקן לזעם והתסכול שלי. אז הלילה הזה לא היה יוצא מהכלל הרגיל. חשבתי על זה הרבה פעמים, ניסיתי להיזכר באירוע ספציפי שיכול היה לעורר את מה שבא לאחר מכן, אבל אני ממשיך להעלות חרס. הלילה הסתיים כרגיל, כשהתעלפנו על הרצפה שיכורים ושבעים מינית, קהים מכדי להיות מוטרדים מהחשבון שנשלם למחרת בבוקר.


אני מוצא את זה מעניין שהעפתי מהלהקה התעכבה יותר מעשרים וארבע שעות. אני לא יודע למה, אבל משום מה הם חיכו עד יום שני כדי למסור לי את החדשות. הסתובבנו כל היום ביום ראשון, מתאוששים מההנגאובר שלנו, טופחים לעצמנו על השכם על שהבאנו את ניו יורק על הברכיים בשני לילות רצופים. אחר כך התאמנו קצת, שתינו קצת יותר, והתעלפנו שוב. כשהתעוררתי ביום שני בבוקר (11 באפריל), הם עמדו מעלי, ארבעתם, השלמה קודרת חרוטה על הפנים שלהם. התיקים שלי היו מאחוריהם, ארוזים ומוכנים לצאת לדרך.


ג'יימס וקליף (ברטן הבסיסט) היו מטבעם ענווים ולא מתעמתים, אז התפקיד שלהם היה בעיקר לתמוך. לארס הוא שהוביל.

'מה קורה?' שאלתי.


'אתה מחוץ ללהקה', אמר לארס, בלי שמץ של רגש. 'קח את הדברים שלך; אתה עוזב עכשיו'. לא ידעתי מה לומר. למרות כל הסימנים הקודמים, הייתי בהלם. כל מה שעבדתי בשבילו, כל מה שהיה לנו. ההישגים - ביחד - התרסקו מולי, ולא יכולתי לעשות משהו בנידון. הרגשתי כאילו חזרתי לבית הספר היסודי, כשלא הייתה לי שליטה וכל יום היה סיוט מסחרר.

'מה, בלי אזהרה?' גמגמתי. 'אין הזדמנות שנייה?'

הם הביטו זה בזה, לאט לאט התחילו להניד בראשם.

'לא', אמר לארס. 'זה נגמר'.


הלחימה נראתה חסרת טעם. לא היה טעם לנסות לשנות את נקודת המבט שלהם. 'בסדר', אמרתי. 'מתי המטוס שלי עוזב?'

הייתה הפסקה ארוכה כשהם החליפו מבטים. לארס הושיט לי מעטפה. 'הנה כרטיס האוטובוס שלך', הוא אמר. 'אתה עוזב בעוד שעה'.


היו יותר מכמה ימים רעים בחיי, אבל זה נשאר שם למעלה עם הגרועים שבהם, ממש לצד היום שאבא שלי מת. למעשה, זה כאב יותר. 'בסדר', אמרתי. 'אבל אל תשתמשו באף אחד מהדברים שלי'. לא התכוונתי למגברים שלי או לציוד אחר אבל למשהו יקר יותר. משהו יותר אישי. השירים שלי.


הם הנהנו בהסכמה ואז הלכו לאיטם. ג'יימס היה הקרוב אליי בלהקה והוא היה זה הסיע אותי. זרקנו את הדברים שלי לחלק האחורי של המשאית ונסענו בקווינס בדממה, לכיוון מסוף האוטובוסים. בקושי יצרנו קשר עין כשנסענו בעיר. ג'יימס טיפח דימוי של קשיחות ומאצ'יסמו לאורך השנים, אבל הכרתי אותו הרבה זמן. אני יודע מי הוא עמוק בפנים. כשהוא הוריד אותי באוטובוס היו דמעות בעיניו. שנינו נפגענו. 'תשמור על עצמך', הוא אמר. התחבקנו פעם אחרונה, ואז התרחקתי ונכנסתי למסוף. לא הסתכלתי אחורה. זה לא היה עד שהתיישבתי באזור ההמתנה שהבנתי משהו חשוב: הייתי שבור כלכלית. לא דולר אחד איתי.


דעתי שמחכה לי נסיעה של ארבעה ימים באוטובוס מניו יורק לקליפורניה בלי אוכל, בלי מים, בלי כלום. הייתה לי רק שקית כביסה מלוכלכת והגיטרה שלי. למה הם לא יכלו לתת לי כמה דולרים - כסף להישרדות, אני לא יודע. אולי זה לא עלה בדעתם.


בלי קשר, ביליתי את ארבעת הימים הבאים בגיהנום של נווד, בהתמודדות עם לקבל את כל שהציעו חבריי למושב - סופגניה פה, שקית צ'יפס שם. יותר מאדם אחד ריחם עלי. מעניין כמה נחמדים אנשים יכולים להיות כשהם אפילו לא מכירים אותך, מתי שאין להם שום סיבה לעזור לך או לבטוח בך, כשאתה בהתפרצות הנגאובר ועומד לסבול מגמילה בגלל שאתה אפילו לא יכול להרשות לעצמך לקנות משקה, ואתה מסריח מזיעה ואלכוהול. אבל האנשים האלה נמצאים בחוץ, וכשאתה נתקל בהם זה יכול לשחזר את האמונה שלך באנושות".


ב-8 באפריל בשנת 1975 יצא התקליט TOYS IN THE ATTIC של להקת איירוסמית'.



זה הוא אלבומה השלישי של הלהקה, כשסטיבן טיילר, הזמר בה, אמר שהרעיון המקורי שלו לעטיפת האלבום היה דובון שיושב בעליית הגג עם חתך בפרק כף היד. בסופו של דבר ומן הסתם, רעיון זה ירד מהפרק.

ברולינג סטון נכתב בביקורת אז: "להקת הארד-רוק זו מבוסטון היא בת חמישה חברים עם פוטנציאל כמעט בלתי מוגבל, אך לא מצליחה להכניע את הסלע האחרון שמפריד בינה לבין הצלחה מוחלטת. כמו התקליט החדש, כם לשני התקליטים הקודמים שלהם היו כמה רגעים מעולים שהוחלשו על ידי מקרים אחרים של התפתלות חסרת כיוון וחומר חלש ממש.


העובדה שהאלבומים האלו עמדו במבחן הזמן היא עדות ליכולות הגולמיות של הלהקה ולהפקה יוצאת דופן מצד ג'ק דאגלס - אבל התקליט החדש, אני חושש, לא יכול לטעון את עניין ההפקה.


מה שבאמת חשוב ללהקות מהסוג הזה הוא ההשפעה הראשונית - ההפקה חייבת להתפוצץ, לעטוף את המאזין במטח סאונד משתולל. המיקס האידיאלי הוא חם ומרווח, כאשר כל כלי מוגדר היטב ומיד. מבחינת מיקס, למעשה, לא הכל שונה מזה של התקליט הקודם של הלהקה, GET YOUR WINGS. בתקליט החדש זוכה הלהקה למיקס קומפקטי יותר ומבולבל שנותן יותר תחושה 'קבוצתית' אבל גוזל את האווירה הנפיצה הזו.

החומר כאן עוקב אחר הדפוסים המוכרים - חלקם רגעים טובים, חלקם לא ברורים. עם העמדה האגרסיבית והדו-מינית שלהם, ההסתמכות על אקורדים פתוחים ושורשי רוק אנגליים מאמצע שנות השישים, איירוסמית' יכולים להיות טובים מאוד כשהם פועלים כגסי רוח קשיחים ואגרסיביים.


אם אירוסמית' יכולה להימנע מהרישול שפקד את ההופעות החיות האחרונות שלה, אם חבריה יחזרו להפקה שהפכה חלקים מהתקליט הקודם לבלתי נשכחים כל כך, והכי חשוב, אם הם נמנעים מחומר פושר ונדוש, אז הפוטנציאל שלהם גבוה ביותר".


ב-8 באפריל בשנת 1967 הגיעה להקת CREAM להופעה בקנדה. אך בסיסט הלהקה, ג'ק ברוס, נכנס שם להתקף זעם בשל מערכת ההגברה הלא איכותית שהלהקה קיבלה והכריז שהוא פורש מהמשך סיבוב ההופעות.



ברוס ניגן בהופעה הזו אך דהר מיד אחריה לכיוון שדה התעופה וקונה כרטיס טיסה בחזרה ללונדון. לבסוף הוא שוכנע להישאר. מנהל הלהקה, רוברט סטיגווד, הבין את המסר והחליט לאפשר ללהקה חופשה של עשרה ימים מהופעות. אך זה היה כבר מאוחר מדי כי שלושת המוסיקאים החליטו ביניהם לפרק את הלהקה. אריק קלפטון הרגיש שנמאס לו לגמרי להיות בין הפטיש לסדן, עם המריבות הקשות והבלתי פוסקות בין ג'ק ברוס לג'ינג'ר בייקר.


ב-8 באפריל בשנת 1967 פורסם במלודי מייקר שג'ימי הנדריקס קיבל אזהרה ברורה - "אתה חייב להרגיע!"



"השבוע קיבל ג'ימי הנדריקס הוראה ברורה להרגיע ומיד את הופעתו בסיבוב שלו עם האחים ווקר. הסיבוב המשותף נפתח בפינסברי פארק אסטוריה שבלונדון, ביום שישי האחרון. בהופעה זו שרף הנדריקס בפעם הראשונה את הגיטרה שלו ונכווה בידיו.


מנהלו, צ'אס צ'נדלר, אמר לעיתון: 'לאחר הופעתו של הנדריקס נאמר לי שהוא חייב להירגע את סגנון הופעתו ומיד. מארגני המופע טוענים שהופעתו מתירנית מדי. אני חושב שזו בדיחה רעה וג'ימי לא ישנה כלל את ההופעה שלו'. ג'ימי גם הגיב: 'כל שאני רוצה זה לנגן בגיטרה שלי ולשיר. אני מנגן בסגנון שלי ואינני מבין כלל מה הם רוצים ממני'.


מבקר הבית של העיתון, כריס וולש, נכח בהופעה באסטוריה ודיווח: 'הנדריקס שכב על הבמה וניגן בגיטרה בשיניו. לפתע היא עלתה בלהבות. ג'ימי קם מיד וברח מהבמה. חברי להקתו דלקו אחריו. הגיטרה הושארה בוערת באופן מסוכן על הבמה וקרוב מדי לווילון. מנחה האירוע, ניק ג'ונס, רץ וניסה לקחת את הגיטרה בידו. גם הוא נכווה בידו מזה. מישהו אחר רץ לבמה עם מטף וכיבה את הלהבות'...".


וביום זה, בשנת 1970, יצא תקליטון חדש להנדריקס עם השירים STEPPIN STONE ו- IZABELLA. למורת רוחו של הנדריקס, התקליטון לא נחל הצלחה ושקע.


ב-8 באפריל בשנת 1977 יצא אלבום הבכורה של להקת הקלאש. להקה זו מתויגת תמיד כלהקת פאנק אבל חבריה ידעו לנגן בכלי הנגינה שלהם הרבה מעל חברי להקת פאנק ממוצעת.



אלבום זה יצא אז רק בבריטניה ושוחרר בארצות הברית בשנת 1979.


רוב האלבום נוצר בקומה ה-18 בבניין גבוה ברחוב הארו רואד בלונדון, בדירה שנשכרה על ידי סבתו של גיטריסט / זמר הלהקה, מיק ג'ונס, שהלכה לעתים קרובות לראות את ההופעות החיות של הנכד שלה.

האלבום הוקלט במשך שלושה סשנים באולפני CBS, בפברואר 1977 וכל זה עלה רק 4,000 פאונד לייצור. האלבום הזה הציג לעולם את הקלאש בימיו הראשונים של הפאנק-רוק הבריטי. הקלאש נמנעו מהסנסציוניות שעוררה להקת פאנק מובילה אחרת, הסקס פיסטולס, ושרה במקום זאת שירים על פוליטיקה, גזענות ומלחמת מעמדות.


במהלך הקלטת האלבום התבקשו חברי הלהקה להמציא שיר נוסף כדי להגדיל את זמן האלבום הכולל. בתור חובבי רגאיי גדולים, התשובה שלהם הייתה לבצע את POLICE & THIEVES, להיט מועדון עכשווי (אז) של הזמר הג'מייקני, ג'וניור מרווין. הקלאש העניקו לשיר את הרוק העצבני שלהם, מהלך שהניע את הקשר המתמשך של הפאנק עם מוזיקה שחורה מיליטנטית, ופתח את המוזיקה של הלהקה להשפעה חזקה של רגאיי.


במקביל ליציאת אלבום הבכורה הזה, החבורה יצאה לסיבוב ההופעות שבמהלכו הואשמו הגיטריסט / זמר ג'ו סטראמר והמתופף טופר הדון בגניבת חפצים ממלון בניוקאסל, בעוד שבתיאטרון ריינבאו, בצפון לונדון, הקהל התפרע, ריסק כ-200 מושבים והשליך פסולת על הבמה.


במלודי מייקר נכתב אז בביקורת על תקליט זה: "לפי מוזרות גורל, אלבום הבכורה הזה של הקלאש הגיע למשרד של מלודי מייקר באותו יום עם אלבום הופעת הביטלס בהמבורג. שניהם מצאו את דרכם לפטיפון והתגובה המפתיעה משהו הייתה שהאלבום של הביטלס עורר צחוק מגוחך, בעוד שהקלאש הפיקו בקשות להגביר לווליום חזק עוד יותר.


הלקח מזה הוא לא שהמלודי מייקר מלא בפריקים של פאנק-רוק. אין פה סיכת ביטחון באף וגם לא שאנחנו לא אוהבים את הביטלס, אלא שבשנות ה-70 יש לפאנק-רוק את החיוניות וזה נשמע הרבה יותר כיף, במיוחד כשאתה לא מקשיב יותר מדי.


זה יהיה מגוחך, כמובן, לשפוט את הביטלס לפי מה שנראה ונשמע קצת יותר מבוטלג; כנראה אפילו יותר מגוחך לצפות שהקלאש ישיגו אפילו יותר מעשירית ממה שעשו ארבעת המופלאים. אבל זה לפחות מראה שבזמן מסוים הביטלס, הסטונס ולהקת המי וכל שאר הלהקות הממסדיות - נשמעו די רקובים. הם לא היו מיומנים בכלי הנגינה שלהם (בלשון המעטה; אתם צריכים לשמוע את ג'ורג' הריסון מנגן בהקלטה מהמבורג), הם פגעו בתווים מזויפים, ההרמוניות שלהם היו שטוחות ואלה התלונות שכיום זורקים לעבר עולם הפאנק-רוק.

ובכל זאת הייתה להם אנרגיה שגברה על כל השיקולים האלו, והתרסה נגד הסטטוס קוו. הגישה הייתה: אם אתם רוצים לשמוע מוזיקה מושלמת, לכו לקונצרט קלאסי.


כך גם היום, אלא שבהרבה מקרים אפשר להחליף את ה'רוק' בקלאסי. הכל מסתכם, כמובן, למה בדיוק אתם רוצים. באופן אישי, לא אכפת לי מההופעות הניאו-קלאסיות הנערצות של פינק פלויד, וגם לא שהפטיפון שלי יתמלא כל היום במוזיקה המצומצמת ביותר שמבוצעת על ידי הקלאש.


פאנק-רוק נראה לי כחוויה שאפשר להתענג עליה במינונים קטנים ואם בתקליט, אז בווליום גבוה ורצוי תוך כדי עשייה אחרת. בחינה מדוקדקת יותר, אני מוצא, מובילה לכאבי ראש, הודות לחזרה חסרת המנגינות של אקורדים בקצב מסחרר.


הקלאש מצליחים לגרום לסטוג'ס להישמע עדינים. חבל שידם של הכלים פה על העליונה, כי מתחת למחבט אורבות כמה מילים מעניינות, שאפשר לשמוע רק אם מקשיבים היטב. כאן הקלאש, ודומיהם, מצדיקים את קיומם. בדיוק כמו שבתקופת הביטלס שלפני עידן הביטלס. האם הסטנדרט של מילת שיר הפופ של היום חזר לשפל מטורף?


לפי עצם ההגדרה, מוזיקה 'פופולרית' צריכה להיות לא רק עבור האנשים, אלא גם עליהם. הקלאש עושים בדיוק את זה, מתעדים את הרעיונות, התסכולים והבעיות של בני נוער חסרי שביעות רצון. מרשימה במיוחד ההוקעה הלעגנית של סיכויי התעסוקה העומדים בפני הצעירים, באחד השירים פה.


יש פרשנים שימצאו, ללא ספק, את המשמעות הגדולה ביותר בשיר הלא-מקורי היחיד באלבום, קאבר ללהיט הרגאיי הגדול של ג'וניור מרווין, אבל אשאיר את זה לסוציולוגים, חוץ מלומר שזו גרסה ראויה לזכות מוזיקלית.

בתור אלבום, THE CLASH הוא פחות או יותר מה שהייתם מצפים לו: רועש, בסיסי, ותודה לאל שאני 'מבוגר מדי' בשביל ליהנות מזה".


המתופף בתקליט הזה היה טרי צ'יימס, שפרש עם סיום ההקלטות ולכן הוא נחתך מתמונת העטיפה, ואף קיבל קרדיט לא מחמיא פה מהשאר, בתור "טורי קריימס".


גם זה קרה ב-8 באפריל:



- בשנת 1967 לקח ג'ון לנון את מכונית המרצדס הגדולה והמשוכללת שלו לחברת J P FALLON, שנמצאה ב- SURREY, על מנת שיצבעו לו אותה שם בצבעים פסיכדליים כיאה לתקופה. לנון שילם כ-2,000 ליש"ט על הצביעה הזו.


- בשנת 1992 ניצל רון ווד, גיטריסט הרולינג סטונס, משריפה שפרצה במנוע ספינה בה שט ביחד עם עוד 11 נוסעים. האירוע קרה בדרום לריו דה ז'נרו שבברזיל. הנוסעים הוצאו מהספינה בהצלחה זמן קצר לפני שהתפוצצה.


- בשנת 1969 הפך הזמר ניל דיאמונד לראשון שהצליח למכור את כל הכרטיסים לתשע הופעות רצופות שלו באצטדיון FORUM שבלוס אנג'לס.


- בשנת 1964 יצא בגרמניה תקליטון של הביטלס עם השיר DO YOU WANT TO KNOW A SECRET.


- בשנת 1967 זכתה זמרת בשם סנדי שאו בתחרות האירוויזיון עם שיר בשם PUPPET ON A STRING. לשאו היה גם גימיק שעבד אז: היא עלתה יחפה על הבמה. הדבר עזר לה להיות הזמרת הנשית הראשונה מאנגליה שזכתה בתחרות הזו.


- בשנת 1929 נולד השאנסיונר הבלגי הנודע ז'אק ברל, שהשפיע על המון אמני רוק ידועים, ביניהם דייויד בואי ובריאן פרי. ברל מת באוקטובר 1978.


- בשנת 1965 הופיע ניל יאנג עם להקת THE SQUIRES את ההופעה הראשונה, מתוך שבע, במלון HUDSON שב-MANITOBA, קנדה.


- בשנת 1944 נולד מתופף הבלוז-רוק, קיף הארטלי. בסיקסטיז תופף הארטלי גם עם להקת הבלוזברייקרז של ג'ון מאייאל, פוטר ממנה ועבר להקמת הרכב נהדר תחת שמו (שגם הופיע בפסטיבל וודסטוק המקורי). בשנת 1972 הוא חגג יום הולדת עם צאת אלבום להקתו שנקרא OVERDOG. הוא מת בשנת 2012.


- בשנת 1966 הופיעה להקת LOVE האמריקנית את הופעת הבכורה שלה. זה קרה ב- AVALON BALLROOM שבסן פרנסיסקו.


- בשנת 1997 מתה הזמרת-יוצרת המופלאה, לורה נירו מסרטן, בגיל 49.


- בשנת 1964 הקליטה שלישיית הסופרימס את השיר WHERE DID OUR LOVE GO. זה קרה באולפני MOTOWN שבדטרויט. השיר הזה הפך ללהיט הראשון של השלישייה שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי.


- בשנת 1942 נולד רוג'ר צ'אפמן, הזמר לשעבר בלהקת FAMILY.


- בשנת 2020 שודר בתוכנית סאטרדיי נייט לייב המערכון על להקת פולחן הצדפה הכחולה, שהוליד את המושג MORE COWBELL. השחקן, כריסטופר ווקן מגלם את המפיק ברוס דיקינסון, שנשלח לספק להיט. כשהם עוברים על השיר, השחקן, ויל פארל שמגלם את אחד מחברי הלהקה, מנגן בפעמון הפרה בהתלהבות מדאיגה, אבל ווקן אוהב את זה, מזמין "עוד פעמון פרה" ואומר לו "באמת לחקור את חלל האולפן", מה שהוא עושה. ג'ימי פאלון, מגלם מתופף ומתפוצץ מצחוק מאחור בזמן שהמערכון קורה. עבור סולן הלהקה האמיתית, אריק בלום, זה די מעצבן והוא אמר, "מישהו שולח לי את זה על בסיס קבוע".


- בשנת 1962 כתב בוב דילן בניו יורק את הטיוטה הראשונה שלו לשיר BLOWIN' IN THE WIND.


- בשנת 2016 ביטל ברוס ספרינגסטין הופעה בגרינסבורו, צפון קרוליינה, במחאה על חוק המדינה המגביל את זכויותיהם של טרנסג'נדרים. "יש דברים שחשובים יותר ממופע רוק והמאבק הזה נגד דעות קדומות וקנאות - שמתרחש בזמן שאני כותב את ההודעה הזו - הוא אחד מהם".


- בשנת 2010 מת מלקולם מקלארן בגיל 64. מקלארן היה בסבנטיז המנהל של להקת הפאנק הסקס פיסטולס. הוא גם הוציא אלבומים תחת שמו ואף זכה לכמה להיטים.


- בשנת 1973 מת הצייר פאבלו פיקאסו, שהיה אחד הגדולים במאה העשרים. הוא מת מהתקף לב בצרפת בעת שאירח עם אשתו חברים לארוחה. מילותיו האחרונות היו DRINK TO ME, DRINK TO MY HEALTH. YOU KNOW I CAN'T DRINK ANYMORE. אלה המילים שהשפיעו על פול מקרטני לכתוב שיר בשם PICASSO'S LAST WORDS לתקליט BAND ON THE RUN. זה היה כשמקרטני בילה עם השחקן דאסטין הופמן. האחרון ביקש ממקרטני להדגים לו כיצד הוא כותב שיר. מקרטני ניגש למלאכה כשמילותיו של פיקאסו הדהדו בראשו.


ב-8 באפריל בשנת 1994 נתגלתה גופתו של מנהיג להקת נירוונה, קורט קוביין בן ה-27. באותו יום קרה עוד משהו, לפי ספרו של העיתונאי הבריטי, ניק קנט (ובתרגום שלי):



"ב-8 באפריל 1994, היום שבו מותו של קורט קוביין נעשה עובדה ידועה לעולם, כמה מעמיתיו הקרובים ביותר של מנהיג נירוונה מצאו את עצמם מתנודדים ברחבי פריס, מנסים לקדם את האלבומים האחרונים של הלהקות שלהם לתקשורת הצרפתית אבל מופגזים במקום זאת על ידי שאילתות עקשניות לגבי האופי המדויק של מערכות היחסים שלהם עם קוביין. אפשר היה לראות שנמאס להם לשמוע את שמו של הבחור, כשנשאלו אילו תרופות הוא באמת נטל וכיצד באמת הייתה בת הזוג הרועשת שלו, קורטני לאב.


ת'רסטון מור מסוניק יות' - שהציג את נירוונה באופן אישי לחברת התקליטים גפן - הוא בדרך כלל בחור שאוהב לריב, אבל בכל פעם שהוא נשאל על מצבו של קוביין, הוא מאופק באופן לא אופייני: 'זה עסק עצוב מה שקורה איתו עכשיו', הגיב הגיטריסט באופן סתמי בשלב מסוים. 'זה גם חבל, כי קורט הוא בחור נחמד. אתה רק מקווה שיצליח לעבור דבר כזה'.


רק כמה רחובות מהמקום שבו היה מור, שהו טאד דויל האדיר והלהקה שלו טאד - חברים מסיאטל של קוביין ושאר נירוונה מההתחלה. הם לא הרגישו צורך להגיב על חברם הוותיק קורט, בעיקר בגלל טאד שלאחרונה נבעטה מעמדת להקת החימום לנירוונה כי הוא כינה את קורטני לאב בעיתונות ככלבה. 'בטח, לא הייתי אומר את זה אם הייתי חושב שקורט יגיב ככה', העיר דויל בעצבנות קלה, 'אבל זה לא משנה את ההרגשה שלי על האישה'.


לבסוף זה היה תלוי בלהקת סאונדגרדן לגלגל את הנושא על יריביהם בסיאטל: 'קורט קוביין ואדי ודר - באמת יש לבחורים האלה תקופה קשה של דברים', העיר הגיטריסט של הלהקה, קים ת'אייל, בשלב מסוים במהלך אחר הצהריים. 'אנשים עוקבים אחריהם כל הזמן עם מצלמות לתוך הפנים שלהם והם תמיד רוצים לדעת אילו תרופות הם לוקחים. התהילה שלהם התרחשה בן לילה. רגע אחד הם החבר'ה שמנהלים את העסק שלהם ברחוב ומנגנים בגיטרות שלהם. בדקה הבאה הם מבוגרים יותר, הם מיליונרים, והם נמצאים בכל שער מגזין בעולם. שני הבחורים האלו, בן לילה, חייהם התנפצו. עם סאונדגרדן, נמחקנו בהדרגה. הסירו לנו את האצבעות אחת בכל פעם. קוביין וודר? פשוט קצצו להם את הראש'.


שעתיים לאחר ההערה של ת'אייל, הוא, יחד עם שאר סאונדגרדן וטאד, קיבל את החדשות משיחת טלפון טרנס-אטלנטית שנעשתה לאמרגן של המקום בפריז ו הם היו אמורים להופיע באותו לילה. עלוקות התהילה לא כרתו את ראשו של קוביין; הוא פוצץ את זה בעצמו עם רובה ציד כשהוא לבד, לאחר שהתנכר כמעט כלפי כל מי שאי פעם היה קרוב אליו. הוא לקח הרבה סמים וכתב מכתב התאבדות משעשע, פתטי למדי, ואז בכוונה הניח את תעודת הזהות ואת רישיון הנהיגה שלו על חזהו כך שמי שימצא אותו כשפניו ניתזים על כל הקיר, יידע מיד מי ששכב שם. הפעם, די ברור, קורט קוביין לא רצה לעשות טעויות לגבי סוף חייו.


המוות הזה מגיע רק כמה חודשים אחרי מנת ניתר הקטלנית של השחקן הצעיר המחונן ריבר פיניקס. זה היה חסר היגיון באותה מידה, התאבדותו של קורט קוביין צפויה להיות אחד האייטמים התקשורתיים הלוהטים שנועדו לרוץ כשחברים בעלי מוח פלנל 'שהכירו את קורט האמיתי יותר מכולם' פולטים הספדים צדקניים על המחיר הנורא של התהילה וכיצד כל הנשרים התקשורתיים שמעולם לא נותנים לו מנוח וזה מה שבאמת גרם לו ללחוץ על ההדק הקטלני הזה. קוביין עצמו התלונן על כאב בטן לעיתונות כמעט ללא הרף כמו שהוא קונן על בעיות הקיבה המוזרות הבלתי ניתנות לאבחון שקיללו את חייו.


למען האמת, לקוביין כנראה היו כל מהלכי סמל הרוק של הליגה הגדולה שלו הסתדרו הרבה לפני תחילת הסתיו של 1991, כאשר השלישייה שלו סוף סוף הוזנקה בגסות לגדולה בעיני הציבור. הוא תמיד התיימר שהוא שונא את כל תשומת הלב שבה התהילה הציגה אותו, אבל הדבר הראשון שהוא עשה כשהגיע לפלטינה היה להתחתן קורטני לאב, אישה צעירה שמושכת תשומת לב אדירה.


לאורך הביוגרפיה המצוינת של מייקל אזרד על נירוונה, COME AS YOU ARE, קוביין נראה כנפש מעונה ורגישה בעלת יבבה עצבנית. ככל שאתה קורא עליו יותר, אתה יותר מבין ששום דבר לא היה מספיק טוב עבור הבחור הזה. ההורים שלו הרשו לו להיגרר מטה על ידי פרידתם כשהיה בן שמונה והוא לעולם לא יכל היה לסלוח להם כי הרגיש כל כך לא רצוי ונטול הערכה עצמית עלובה.


הוא היה די דמות חולנית, לא מפותחת של בחור צעיר אבל בפעם האחת שהוא הגיב למתקפה פיזית הוא כל כך נקלע לזעם שלו שהוא הכניס את התוקף שלו לבית חולים עם תרדמת. הוא פינטז בגלוי על להיות הומו למרות שהוא באמת היה הטרוסקסואל נוסף שהיה מעט מבולבל. הוא תמיד טען שכאבי בטן עזים שהחריפו את חייו מאמצע שנות העשרה שלו ועד למוות בטרם עת הגיעו מאיזה מקור לא ידוע, אבל השנים שהוא בילה כשהוא מעניש את המעיים שלו עם כל מיני כדורים שנשטפו עם תרופות השיעול המגעילות ביותר הנגועות בקודאין בהחלט סיפקו את הסיבה הישירה לכך שהקרביים המסכנים שלו כאבו כל כך.


אפשר לטעון שקוביין היה אבוד ונשמה שבורה רגע לפני ההצלחה הקטלנית של NEVERMIND. הנה הוא היה עם כל הדברים הכי פרועים שקורים לו, כל המוזיקה החיונית הזו שלו שנשפכת החוצה כמו גם כסף ותשבחות, וכל מה שהבחור רצה לעשות זה לישון רק לישון.


'הייתי מעדיף להיות בתרדמת ופשוט שיעירו אותי ויוציאו אותי החוצה לבמה ולנגן ואז להחזיר אותי לעולם הקטן שלי. כל יום קורים דברים מטורפים שממש משעממים לי, אז אני מעדיף פשוט לישון', כך הוא אמר. תוסיפו לנטייה הזו עלייה פתאומית מטלטלת בתזרים מזומנים והגעה רועשת לקיום היומיומי שלך עם אישה שאתה רואה כאהבת חייך ומי שאוהבת להתעסק בסמים מסוכנים בדיוק כמוך, ויש לך את כל המרכיבים שאתה יכול לאסון אישי מתקרב. המילה הזו 'טרגדיה' ממשיכה להיזרק על הדרך שבה הבחור הזה יצא, אבל כמה טרגדיה זה יכול להיות כאשר מישהו משתוקק בלהט לאמץ את הריק עשרים וארבע שעות ביממה וסוף סוף מקבל את רצונו? אני עדיין לא מצליח להתגבר על העובדה שכאן היה אדם שכאשר קם לתחייה לראשונה לאחר תרדמת התאבדות האחרונה שלו ברומא, שירבט FUCK YOU כמסר אישי שלו לכל אלו שהצליחו להחזירו לחיים. בשיר 'מריח כרוח הנעורים', הטקסט של קוביין עובר מקווים המצלצלים בציניות מייללת לעבר כל מה שנקרא חוויית רוק'נ'רול קתרטית שהוא והלהקה שלו נראים באותה תחושה לגמרי נסחפים פנימה, עד שהם יורדים על מילה אחת שהוא מסכם בה את השיר על ידי צרחות שוב ושוב. המילה היא 'הכחשה', משהו שהזמר כנרקומן קשוח ושונא חיים ידע עליו יותר מדי והשלים עם זה.


לכל מי שמכיר את דרך ההתמכרות להרואין - זה שובר את רוחו של הקורבן, מגרש אותו מהקרובים לו והיקרים מכל, משגע אותו, ואחר כך מרחיק אותו כלאחר יד לעוד לילה של קונפליקטים מוסריים מוצצי נפש וחוסר התקווה שאפילו הרמה המקהה ביותר לא יכולה למחוק ובלתי נסבלת אפילו להרהר עליה. ההכחשה של קוביין להתמכרות לסמים שלו שלחה אותו ממרפאת גמילה מסמים להרוס את הלהקה שלו וגם את נישואיו, ולבסוף גרמה לו להתכחש לעצמו ולחיים שלו".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Bình luận


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page