רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-8 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-8 באפריל (8.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אני לא ממש מתחברת לאלבום האחרון שהקלטנו; אני חושבת שעבדנו עליו יותר מדי. בלהקת 'האימהות והאבות', התפקיד שלי היה בעיקרון רק לשיר. ג'ון פיליפס היה אחראי לכל העיבודים, ועל אף שהיו הרבה דברים שלא הבנתי – ביצענו אותם. אני מודה שיש רק קומץ שירים שהקלטנו בלהקה שאני גאה להאזין להם.

אין לי את התקליטים שלנו בבית, ולא בגלל שאני סנובית – פשוט לא מתחשק לי להאזין להם. אני מעדיפה להקשיב לתקליט החדש שהוצאתי בכוחות עצמי. עבדתי עם מפיק נהדר בשם ג'ון סיימון; לא ידעתי עליו דבר לפני כן, וגיליתי שיש לו חוש הומור נפלא. ערכו בינינו היכרות, ובפעם הבאה שפגשתי אותו שאלתי אם הוא פנוי. הוא הפיק אז את התקליטים של ג'ניס ג'ופלין, ELECTRIC FLAG ועוד, אך הוא השיב לי שיש לו זמן עבורי. הקדשתי כמה ימים למחשבה אם הוא אכן האיש הנכון עבורי. קניתי את התקליטים שהוא הפיק ללאונרד כהן ולסיימון וגרפונקל והקשבתי להם. אז הבנתי שהוא ללא ספק האדם הנכון בשבילי" (מאמה קאס בשנת 1968)

טוטו, אנחנו לא בקנזאס יותר. ב-8 באפריל בשנת 1982 יצא תקליטה הרביעי של להקת טוטו ושמו TOTO IV. שני להיטים גדולים מאד יצאו ממנו. אני מדבר על AFRICA ו- ROSANNA.

אגיד לכם את האמת - אני לא ממעריצי טוטו. אני מ-א-ד אוהב את הלהיטים הגדולים של הלהקה הזו, אבל היא לא הצליחה להיכנס ללב שלי. משהו חסום שם. זה נשמע מושלם, כמו בתקליטים של סטילי דן, אבל אין שם את התיחכום הג'אזי והשנינות שיש במחנה של פייגן ובקר. עניין של טעם, אתם יודעים.

למרות זאת, אי אפשר להתעלם מהעוצמה של TOTO IV, התקליט שנחשב למצליח ביותר של הלהקה. היצירה הזו קטפה שורה של פרסי גראמי, כולל הפרס היוקרתי על תקליט השנה, והיא נודעה בזכות הפקה מהוקצעת ועיבודים מוזיקליים שהפכו לסטנדרט בתעשייה. השיר שפתח את התקליט, ROSANNA, הפך במהרה לאחד הלהיטים הכי גדולים שהוציאה הלהקה תחת ידה. ואווו, כמה שהוא נטחן בזמנו ברדיו. והאמת? להיט אדיר!

השיר המפורסם קיבל את שמו מהשחקנית רוזנה ארקט, שניהלה באותה תקופה מערכת יחסים עם קלידן הלהקה, סטיב פורקארו. אבל למרות השם המחייב, פורקארו לא היה זה שכתב את המילים, אלא דווקא דיוויד פאיץ', שתמיד חיפש רעיונות טובים לטקסטים. פאיץ' הסביר את השתלשלות האירועים: "השיר היה על אהבה בתיכון, אחת האהבות הראשונות שלי, אבל תייגתי שם של רוזנה אחרת כי היא יצאה באותו זמן עם סטיב פורקארו, החבר הכי טוב שלי. אז זה רשום על השם שלה, אבל זה באמת נכתב על מתוקה אחרת מהתיכון. ככה שירים קורים לפעמים". ואיזה קצב יש לשיר הזה. נו, אחרי הכל המתופף הוא האח של סטיב, ג'ף פורקארו. איזה מאסטר!

סטיב פורקארו ורוזנה ארקט לא החזיקו מעמד זמן רב ונפרדו סמוך לצאת השיר לאור. עבור ארקט, זו בהחלט לא הייתה הפעם האחרונה שבה נקשר שמה למוזיקאים בקנה מידה עולמי. היא ניהלה מערכת יחסים סוערת עם פיטר גבריאל בתחילת שנות התשעים, ובשנת 2007 אף יצאה לכמה דייטים עם פול מקרטני. כן כן!

להיט ענק נוסף באותו תקליט הגיע עם AFRICA. באותם ימים, טוטו נתפסה כלהקה של מוזיקאים מקצועיים, כזו שעמדה בשורה אחת עם הרכבים כמו סטילי דן. אחרי הכל, החברים בה היו מוסיקאים שכירים בהפקות מובילות (תחשבו על THRILLER של מייקל ג'קסון!). הלהקה נחשבה לבית ספר מהלך לנגינה ועיבודים, אך היו מי שטענו כי תשומת לב יתרה ניתנה שם לדיוק הנגינה על חשבון החמימות האנושית, מה שהפך את הרוק שלהם לאנמי במידת מה, ויש שאפילו כינו את התוצר המוזיקלי שלהם בתור מוזיקת המעליות של עולם הרוק. למרות הביקורות העוקצניות, טוטו הצליחה להגיע עם אותה מעלית לקומות הגבוהות ביותר של ההצלחה העולמית.

התהליך מאחורי כתיבת AFRICA היה מסקרן במיוחד. דיוויד פאיץ' ביסס את המילים על סרט תיעודי שבו צפה, שכלל תיאורים נוגעים ללב של מצוקה וסבל אפריקאים. התמונות הקשות הללו גם ריגשו אותו וגם זעזעו אותו, והן פשוט סירבו לעזוב את מחשבותיו. באותה עת, רגלו של פאיץ' מעולם לא דרכה ביבשת אפריקה, ולכן הוא נאלץ לבסס את תיאורי הנוף המופיעים בשיר על מאמר שקרא במגזין נשיונל ג'אוגרפיק. שאר חברי הלהקה, באופן מפתיע, לא התלהבו מהתוצאה. הם חשבו שהמילים די טיפשיות ואפילו שקלו לגנוז את השיר לחלוטין, עד שהגיע עובד מחברת התקליטים שזיהה את הפוטנציאל ושכנע אותם להשאיר אותו בתקליט. לא יאמן!

השיר AFRICA הכיל מילים אישיות ועמוקות יותר מכפי שניתן היה לחשוב במבט ראשון. עם שורות כמו, "אני מבקש לרפא את מה שנמצא עמוק בפנים, מפחד מהדבר הזה שהפכתי להיות", פאיץ' העניק פרשנות רחבה יותר ליצירה. הוא הסביר זאת כך: "יש כאן מטאפורה קטנה, כי הייתי בגיל שבו הייתי כל כך שקוע בעבודה שלי, שלפעמים הרגשתי שאני הופך להיות קורבן של העבודה שלי. היה שם קצת מידע אוטוביוגרפי: להיות מבולבל מהעבודה שלי, אין לי זמן לצאת ולרדוף אחרי מוסד הנישואין ולגדל משפחה ולעשות את כל הדברים שאנשים אחרים עושים שהיו בגילי".

גיטריסט הלהקה, סטיב לוקאת'ר, לא תמיד רווה נחת מההצלחה המטאורית של הלהיטים הללו. הוא הביע את תסכולו מהקיטלוג של הלהקה ואמר: "הרבה אנשים מקטלגים אותנו כלהקת AFRICA או ROSANNA, ואני שונא את זה. יש לנו הרבה יותר חומר מזה. שלא תבינו אותי לא נכון – השירים האלו היו נהדרים עבורנו, אבל אתה באמת לא מבין את העומק של הלהקה אם זה כל מה שאתה יודע. אנחנו יכולים להיות הלהקה הכי לא מובנת בתולדות הרוק. אנו מורכבים מכמה מהמוזיקאים המוקלטים ביותר בעסק ובכל זאת אנחנו חוטפים על הראש עם זה. חשבתי ש-AFRICA זה השיר הכי גרוע בתקליט הרביעי שלנו. זה לא התאים, המילים לא היו הגיוניות ונשבעתי שאם זה יהיה להיט, ארוץ עירום במורד שדרות הוליווד! זה רק מראה כמה אני יודע בתחום הלהיטים. אני אוהב את השיר עכשיו אבל בזמנו חשבתי שזה באמת השיר המוזר בתקליט. הוא כמעט לא הגיע לתקליט אבל עדיין מושמע בכל מקום היום. לא משנה לאן אני הולך בעולם, אנשים מכירים את השיר הזה... זה מוזר!".

המבקרים של אותה תקופה, ובראשם המגזין רולינג סטון, לא חסכו חיצים רעילים מהלהקה. הביקורת שפורסמה בזמנו הייתה קטלנית במיוחד וקבעה: "להקת טוטו שרה שירי אהבה וזה נשמע כמו פזמונים של כרטיסי ברכה וזרי פרחים מילוליים לנאהבים, שמרופדים בטכנולוגיה אולפנית והכישרון של חברי הלהקה כנגני אולפן מיומנים. השם המחוכם של אלבומה החדש (TOTO IV) מחביא בתוכו בלדות רוויות לצד קטעי רוק מרעישים. להקת טוטו בנתה את שמה עם חטיבת קצב שהינה מדויקת כמטרונום. היא לא מפספסת אף טריק שיש בכובע שלה. מאז שלהקת אסיה קמה והצליחה, להקת טוטו נשענת על אותה נוסחה. לכן האלבום הזה נשמע אמיתי ממש כמו חליפת פוליאסטר בצבע כתום קטיפתי".

אבל למרות כל המילים הקשות שנכתבו עליהם, המציאות הוכיחה אחרת. התקליט המרהיב הזה קטף את פרס הגראמי של שנת 1982 בקטגוריית תקליט השנה, כשהוא מביס מתחרים כבדי משקל. זו הפעם האחרונה במחנה הלהקה שנרשמה הצלחה קבוצתית שכזו.

לידתו של המאסטר! ב-8 באפריל בשנת 1947 נולד הגיטריסט של להקת יס, סטיב האו.

אז לכבוד זה, הנה מה שהוא סיפר בשנות השבעים למגזין GUITAR PLAYER: "כשהייתי ילד והרוק'נ'רול הגיע, רק חשבתי על גיטרות, גיטרות וגיטרות. נדנדתי להורים שלי שאני רוצה גיטרה. לבסוף קיבלתי גיטרה זולה לחג המולד. זה היה בשנת 1959, כשהייתי בן 12. צ'אק ברי היה אחת ההשראות הגדולות שלי, אבל אהבתי את כל עולם הרוק'נ'רול והתחלתי לשים לב שלזמרים היה לעיתים קרובות גיטריסט מצוין שניגן לצידם. כפי שלצד ביל היילי היו גיטריסטים מעולים, לריקי נלסון היה את ג'יימס ברטון ולאלביס פרסלי היה את סקוטי מור.

דמיינתי את עצמי כגיטריסט כזה – הבחור שעומד על הבמה ופשוט מנגן בזמן שהזמר אחראי על התנועות והצעקות. חשבתי שהתפקיד הזה מתאים לי, וכך זה התחיל. הגיטרה הפכה לכל עולמי. כשהייתי בן 17, הוריי עזרו לי לקנות גיטרת גיבסון ES-175D משנת ייצור 1964.

הלהקה הראשונה שלי התחילה פחות או יותר כהרכב פופ בשם הסינדיקטים. ניגנו את מה שחברותיהן ניגנו – גרסאות כיסוי בפאבים, כי זה כל מה שידענו לעשות. בהמשך הוספתי כמה מנגינות משונות שאיש לא שמע מעולם. משם עברתי ללהקה שנקראה THE IN CROWD. זה נמשך כשנה, ואז התחלתי לעבוד עם מפיק מוביל בשם ג'ו מיק.

ג'ו מיק היה המפיק הראשון שעמו עבדתי. הוא היה אדם מורכב, קצת משוגע לעיתים, אבל נחמד מאוד וניחן בכישרון רב. לא הייתי אומר שהוא היה גאון, אבל הוא בהחלט היה מוכשר. הוא היה בטוח שפיל ספקטור גונב ממנו רעיונות, בעוד שהוא עצמו גנב את הרעיונות של פיל ספקטור, כמובן.

שינינו את שם להקת THE IN CROWD ללהקה שנקראה TOMORROW. אלתרתי הרבה בגיטרה והפכנו ללהקת הופעות. חיממנו את פינק פלויד, את ג'ימי הנדריקס ואת כולם. היינו להקת החימום של כולם, אבל זה לא הפריע לנו. טיפסנו בסולם לאט ושמחתי על כך. הגענו לרמת הצלחה שיכולנו להכיל. חשבנו שאנחנו הלהקה הטובה בעולם והיה לנו אגו מנופח, אבל אז הגיעה שנת 1968 וסצנת דור הפרחים דעכה. זה היה הרגע של אוקיי, מה הלאה?"

ההקלטה הראשונה של לד זפלין! ב-8 באפריל בשנת 1969 יצא תקליט חשוב ביותר לאספני הלהקה ובו ההזדמנות להקשיב לסשן האולפני הראשון של להקת לד זפלין בתקליט של פי. ג'יי. פרובי, בשם THREE WEEK HERO.

על פניו זה נראה כמו עוד פרויקט של הזמר האמריקאי פי ג'יי פרובי, אבל עבור אספני מוזיקה ואוהבי לד זפלין בתקופה הממש ראשונה שלה? מדובר בלא פחות מאוצר גנוז! מדוע? כי התקליט הזה סיפק את ההזדמנות הנדירה והראשונה להקשיב לסשן האולפני המשותף של ארבעה מוזיקאים צעירים שעמדו להרעיד את העולם.

הכל התחיל כשנה קודם לכן, באוגוסט 1968, באולפני LANSDOWNE בלונדון. הבסיסט ג'ון פול ג'ונס נשכר למשימת עיבוד ונגינת בס בתקליט על ידי המפיק סטיב רולאנדס. סטיב רולאנדס, שהכיר בכישרון הנדיר של הבסיסט, הסכים לבקשת הבסיסט להביא לאולפן גם את חבריו ללהקה חדשה שהקים באותם ימים. באותה תקופה הם עוד נקראו THE NEW YARDBIRDS, והם הגיעו לאולפן רעבים להוכיח מה הם שווים, עוד לפני שהפכו למכונת הלהיטים המשומנת שאנחנו מכירים. ברור שרולאנדס הכיר את שמו של ג'ימי פייג', שגם היה נגד הקלטות ידוע מאד לאחרים באנגליה. אבל שני החבר'ה האחרים שבאו איתם? רולאנדס לא ידע מי הם.

ג'ון פול ג'ונס לא רק ניגן בס בכל התקליט הזה, אלא גם עיבד עשרה מתריסר שירי התקליט. הגיטריסט ג'ימי פייג' תרם את נגינתו בשישה שירים, אך האטרקציה האמיתית פה נמצאת בשני קטעים ספציפיים בהם משתתפת כל רביעיית זפלין בפעם הראשונה באולפן. הקטע הראשון מביניהם חותם את התקליט הזה, עם בלוז שנשמע בול כמו YOU SHOOK ME. מדובר באותו צליל מרעיד קירות ובאותה הגשה מוזיקלית צעירה וחצופה שאפיינה את הלהקה בראשית דרכה. עם סאונד וגישה שכבר לא היו אצלה בהמשך הדרך. שם הקטע הזה בתקליט הוא JIM'S BLUES, והוא משובץ בתוך סידרה של כמה שירים כמחרוזת. רוברט פלאנט, הסולן בעל הרעמה, מנגן בקטע הזה דווקא במפוחית ומראה שיש לו נשמה של בלוזמן אמיתי.

הקטע השני, למרבה ההפתעה, לא נמצא בתקליט המקורי אלא יצא רק כצד ב' של תקליטון שהצד הראשי בו היה THE DAY LORRAINE CAME DOWN. הקטע הזה עם לד זפלין נקרא MERY HOPKINS NEVER HAD DAYS LIKE THESE, וזוהי למעשה קריצה שובבה לעבר הזמרת הפופולרית מרי הופקין והלהיט הגדול שלה באותם ימים. מבחינה מוזיקלית, מדובר בג'אם של פי ג'יי פרובי עם הלהקה, כשהוא מספק קטעי דיבור יחד עם המפיק סטיב רולאנדס. בקטע הזה נשמעת הצגת חברי זפלין בנפרד (שדרך אגב, אז הם עדיין לא נקראו בשם הידוע הזה).

גם התקליט וגם התקליטון נחשבים כיום לחתיכות היסטוריה חשובות בעולם הרוק הקלאסי בגלל העובדה שהם מציגים את לד זפלין בשלב העוברי שלה. רק כמה שבועות לאחר הסשן הזה נכנסו חברי הלהקה לאולפן כדי להמטיר פצצות אטום מוזיקליות בשביל תקליט הבכורה שלהם.

סטיב רולאנדס נזכר בחיוך: "פרובי היה חבר טוב שלי ועדיין כזה. הפקת התקליט הזה הייתה תענוג אמיתי בשבילי. צחקנו המון בזמן שהיינו באולפן. הלהקה שלי, FAMILY DOGG, עשתה את כל קולות הרקע. הסשן עם זפלין היה אחד הטובים והמהנים בחיי. זה החזיר לי זכרונות של פרובי מימים עברו, כשהוא עוד קרא לעצמו ג'ט פאווארס".

גם טכנאי ההקלטה, מייק ווייהל, לא חסך בשבחים: "האולפנים בהם היינו היו מהטובים של לונדון בזמן ההוא. זה היה כבוד בשבילי לעבוד שם. קיבלתי כסף בעודי מקשיב לנגנים הטובים ביותר שיש. את ג'ימי פייג' וג'ון באלדווין (ג'ון פול ג'ונס) שמעתי המון בסשנים שהם עשו לאחרים. לראות את שני אלה באלבום של פרובי לא הפתיע אותי. סטיב רולאנדס ידע מה הוא רוצה וכיצד להשיג את זה. שני הסשנים עם זפלין הוקלטו על שמונה ערוצים, לא רחוק מתחילת הסשנים של לד זפלין לתקליט שלהם. כך שלא ממש ידענו מה האג'נדה שלהם. הם פשוט הקליטו והמשיכו הלאה".

מבחינת חברי הלהקה, זה היה עוד יום עבודה פורה. ג'ון פול ג'ונס סיפר בזמנו לעיתון מלודי מייקר הבריטי: "אני הייתי אחראי לעשות את כל העיבודים לתקליט. בהתאם לזאת, ראיתי לנכון להביא את חבריי, כסוג של עוד עבודה לקבל בה כסף כלשהו". וגם הכוכב של התקליט, פי ג'יי פרובי, נזכר במפגש המוזיקלי הזה: "כשהגעתי באותו יום לאולפן, התייצבה שם להקה בשם 'ציפורי החצר החדשות'. הם עוד לא נקראו אז לד זפלין. נראה לי שלקח לנו יומיים להקליט את הכל. את סדרת השירים, בה הלהקה מופיעה בסוף התקליט, המצאתי על המקום בזמן שסלילי ההקלטה פעלו".

לסיכום החגיגה הזו, עיתון NME פרסם ביקורת על התקליט באוקטובר 1969 וקבע: "תקליט כייפי עם הומור טוב. יש לפרובי הרבה כישרון שמתנגן מאחוריו". אז אם אתם נתקלים בעותק של THREE WEEK HERO בחנות תקליטי יד שנייה, אל תהססו לרגע. אתם לא קונים רק מוזיקה, אתם קונים את הרגע שבו הכל התחיל עבור הלהקה מהגדולות ביותר בעולם.

ב-8 באפריל בשנת 1971 יצא אלבומה השלישי והמופתי של להקת קרוואן הבריטית, שנקרא IN THE LAND OF GREY AND PINK.

יש תקליטים של להקות שלא יימאסו עליי לעולם. וכן, גם התקליט הזה הוא אחד מהם. בכל פעם כשאני מסובב אותו על צלחת הפטיפון - אני מרגיש רוח נעימה וכייפית שמלטפת אותי. משהו בצלילים ובגישה של התקליט הזה מצליחים לקלף ממני שכבות של כבדות, מתח, עייפות ושאר כולערות. כמה חבל שהיום לא עושים תקליטים כאלו - וכמה חבל שאין היום הרכבים כמו מה שהיה עם ארבעת חברי להקת קרוואן.

אין לי ספק שהלהקה ה קנטרברית הזו הוכיחה בשנת 1971 שהיא יודעת בדיוק לאן היא הולכת. אבל רגע, אם כבר הזכרתי את קנטרברי - חשוב גם להגיד את זה: העיר האנגלית העתיקה הזו אולי ידועה בזכות הקתדרלה המפוארת שלה וההיסטוריה השמרנית, אבל באמצע שנות השישים היא הפכה באופן מפתיע לחממה עבור סגנון מוזיקלי שקיבל את שמה של העיר. הצליל של קנטרברי פרץ לתודעה עם הגעתה של להקת סופט מאשין לסצנת המחתרת הלונדונית בשנת 1967, אך מהר מאוד הצטרפה אליה חבורה נוספת ששורשיה היו נטועים באותה להקת WILDE FLOWERS שהשפיעה על כולם שם בקנטרברי. להקת הפרחים ההיא עברה שינויי הרכב כה רבים עד שנדמה היה כי כל מוזיקאי באזור עבר בה בשלב כלשהו.

אחרי גילגולים (גם בהרכב וגם של ג'וינטים...) התקבעה קרוואן עם דייב סינקלייר, בקלידים, ריצ'רד קוגלן בתופים, פאי הייסטינגס בגיטרה וריצ'רד סינקלייר בבס. תקליט ראשון שלה יצא ב-1968 ולא הכה גלים. תקליט שני יצא בשנת 1970 וסלל דרך מבטיחה חדשה. והנה בא התקליט השלישי הזה וקבע - קרוואן היא להקה שממש כדאי להקשיב לה. הסשנים להקלטתו החלו בספטמבר 1970, ובשלב זה פאי הייסטינגס תרם רק את השיר LOVE TO LOVE YOU (שהוא שיר פופ במשקל שבעה רבעים!) כיוון שדייב סינקלייר וריצ'רד סינקלייר הגיעו עם מאגר עצום של חומרים. פאי הסביר מאוחר יותר כי בשני התקליטים הראשונים הוא זה שכתב את רוב החומרים, אך הפעם דייב וריצ'רד היו בשלב של התפתחות מוזיקלית מתקדמת והיה להם המון מה לומר. השיר הראשון שהוקלט היה GROUP GIRL של ריצ'רד סינקלייר, שנודע מאוחר יותר בשם GOLF GIRL. השיר עסק ביחסיו עם אשתו לעתיד טרישה, ובנו ג'ייסון. שיר נוסף של ריצ'רד היה WINTER WINE, שיר של אגדות וחלומות שהתחיל תחת השם הזמני IT'S LIKELY TO HAVE A NAME NEXT WEEK.

והצד הראשון של התקליט, שנפתח עם שני הקטעים האלו, הוא פשוט צד מופלא (חכו, עוד לא הגעתי לצד השני). החברים הוסיפו למתכון את המרכיב הקטן והפשוט שהיה חסר כל כך בתקליט הקודם והמרכיב הזה הוא - כיוון ברור. התקליט צעק רוק מתקדם מכל צליל שלו ושידר אווירה מארץ אחרת - שהצבעים בה הם אפור וורוד. אחחח... כמה בא גם לי להכיר נערת גולף שמוכרת כוסות תה. גם אני רוצה לעמוד מתחת לגשם של כדורי גולף, בארץ ורודה-אפורה שכזו, ועם צלילי מלוטרון והאמונד שמתרוצצים מסביבי. נשמע כמו חלום...

ומספיק להביט בעטיפת התקליט המרהיבה (ותסלחו לי אוהבי הדיסקים והסטרימינג - אצלכם זה ממש לא כייפי במחלקה הזו של העטיפות) בסגנון טולקינאי שציירה אן מארי אנדרסון כדי להשתכנע. אן מארי אנדרסון, שעבדה במחלקת האמנות של חברת התקליטים DECCA, עיצבה מעט מאוד עטיפות (אחת מהן עבור הרכב בשם FUSCHIA, בשנת 1971). הזמר-בסיסט, ריצ'רד סינקלייר, אמר על הציור: "הרעיון הגיע מהאזורים הכפריים למטה בגראווני; היו לנו השמיים הוורודים והאפורים האלה בכל ערב כשעשינו שם קמפינג. תמיד נהגתי לשרטט אזורי פנטזיה קטנים ומקומות שרוצים להיות בהם". הרי לא סתם סינקלייר שר בשיר הנושא את המשפט: "בארץ האפור והוורוד / היכן שחברי תנועת הצופים עוצרים לחשוב". עכשיו הכל מתחבר. גם הסולו של הבועות שם שנותר עם קשית בכוס מים.

אז כן, בתקליט הזה קרוואן באמת התחילו לקחת את המאזינים למקומות רחוקים אל עולם הפנטזיה שלהם שהיה מרוחק מבעיות החיים הבסיסיות בדיוק כמו עולמות הפנטזיה של להקות כמו יס או ג'נסיס. עם זאת העולם של קרוואן נשמע קרוב יותר מהעולם הנפלא והרחוק של שתי אלה. זה פשוט עבד.

והגיטריסט פאי הייסטינגס הגיח סוף סוף בתור אמן המלודיות של הפופ שהוא באמת והשירה שלו מעולם לא נשמעה טוב יותר. כמה שוני מרתק יש בין אופי השירה שלו לבין הקול של ריצ'רד סינקלייר (שהוא אחד מזמרי הפרוג הנעימים יותר שאני מכיר). דייב סינקלייר השתמש בצלילי אורגן צורמניים או צלולים כבדולח שהוסיפו רבות לאווירה של השירים. הוא בהחלא מהגיבורים הגדולים של הפרוג מקנטרברי. והיו בתקליט מספיק צלילים הומוריסטיים וקלילים בצורה תמימה, לפחות בצד הראשון, כדי לאזן עם החומר היותר רציני.

עכשיו הגיע הזמן לעבור אל הצד השני של התקליט. וזה בא עם סוויטה בת תשעה חלקים באורך עשרים ושתיים דקות שזכתה לשם NINE FEET UNDERGROUND. לטעמי, אחת מיצירות הפרוג הטובות יותר ופחות פומפוזיות שיש. הייתי שם אותה בכיף לצד היצירה AS YOUR MIND FLIES BY של להקת ציפור נדירה. ושוב, ההבדל המהותי בין השירה של הייסטינגס לזו של סינקלייר ברורה מ-א-ד ככל שהיצירה הזו מתקדמת. ותקשיבו לביצועי האורגן של דייב סינקלייר (הבן דוד של ריצ'רד!). האיש הזה כה יצירתי עם הקלידים שלו שהוא לא מנסה להיות וירטואוז-מקלדת בכוח, אלא לתת צלילים שהאוזן זוכרת היטב.

אז תעשו לעצמכם טובה - אם אתם אוהבים את הרוק המתקדם שלכם יותר נגיש ויותר קליל, אל תחמיצו את התקליט החשוב הזה. תקנו אותו בתקליט ושימו על הפטיפון. אני מבטיח לכם שזו חוויה מיוחדת במינה. ובינתיים להביט בעטיפה הנפתחת הזו. ממש אפשר לצלול איתה פנימה.

ג'וליאן לנון נולד! ב-8 באפריל בשנת 1963, נולד, בבית החולים 'ספטון ג'נרל', שבליברפול, בנם של ג'ון וסינת'יה לנון. שמו ג'ון צ'ארלס ג'וליאן לנון ולו היה נולד כבת, היה נקרא, לפי תיכנון הוריו, בשם ג'וליה על שם אימו המנוחה של ג'ון.

בזמן ההוא לא היה נהוג שהאב יהיה נוכח בלידת ילדיו. סינת'יה, שרצתה כי אימה תשהה לצידה בעת הלידה, לא הצליחה להגשים רצון זה ונאלצה ללדת כשהיא לבדה. זו הייתה לידה לא קלה, שקדמו לה יותר מ-24 שעות של כאבים איומים, ובסופה היא ילדה כשהיא מותשת לחלוטין.

סינת'יה: "מישהי בבית החולים אמרה לי שאם לא אלד את התינוק הזה בזמן, הוא ימות בתוכי. נכנסתי לחרדה איומה וגייסתי כל כוח שנותר בי כדי להשלים את המשימה. זמן קצר לאחר מכן הוא נולד, כשחבל הטבור כרוך סביב צווארו. הוא נלקח מיד לניקוי ולאחר מכן הוגש לי. הוא היה קטנטן ומושלם. נרדמנו יחדיו, מותשים מכל החוויה הזו".

הראשונה להגיע ולראות את התינוק הייתה, למרבה ההפתעה, דודה מימי, שעד כה דאגה להפגין כלפי סינת'יה בעיקר את תיעובה. האב ג'ון זכה לראות את בנו רק יומיים לאחר הלידה, כשהתגנב לבית החולים עם כובע לראשו ומשקפי ראייה שנועדו להסוות את זהותו. סינת'יה: "ג'ון נכנס לבית החולים כרוח סערה. הוא נישק אותי ואז הרים בידיו את ג'וליאן כשדמעות בעיניו, ושאל את בנו: 'מי יהיה רוקר מפורסם כמו אבא שלו?' לאחר מכן הוא פנה ללכת, כי אנשים מסביב התחילו לחשוד בבואו. הוא חתם לכמה אנשים בדרכו החוצה ואני הצטערתי שלא היה לנו זמן רב יותר להיות יחדיו ברגע שכזה. לפחות האחיות שם, שגילו שאני נשואה לו, הפכו חברותיות יותר כלפיי".

ביל הארי: "נפגשתי עם הביטלס בכל פעם שחזרו מהופעות והתיישבנו לשתות יחדיו. ג'ון סיפר המון סיפורים על המסעות וההופעות, אבל הוא מעולם לא דיבר על ג'וליאן או על היותו אב גאה. ג'וליאן לא הוזכר מעולם, ונראה היה כי אשתו ובנו כלל לא קיימים מבחינתו". אז אולי ג'ון לנון רצה לשנות את העולם ולשיר שכל מה שאנו זקוקים לו זו אהבה - אבל מתחת לאף שלו היה ילד קטן שכל כך רצה אהבה, אך לא קיבל אותה מאביו.

דייב מוסטיין נבעט ממטאליקה! ב-8 באפריל בשנת 1983 הופיעה להקת מטאליקה בניו יורק. זה היה פרוע, אבל מיד לאחר מכן קרה משהו שטלטל את חייו של גיטריסט הלהקה, דייב מוסטיין. כך הוא סיפר בספרו:

הופעתי רק בשתי הופעות עם מטאליקה בניו יורק, שני לילות ברציפות. הראשונה הייתה ב-8 באפריל 1983, בתיאטרון פרמאונט בסטייטן איילנד. השנייה הייתה ב-9 באפריל, בברוקלין. בשני הלילות הופענו לצד הלהקות "ונדנבורג" ו"הרודס". בזיכרוני, שתי ההופעות עברו היטב. סטיב האריס מאיירון מיידן נכח שם, והוא סיפר לי אחר כך כמה נהנה מהדרך שבה ניגנתי בגיטרה; בהתחשב במקור, זו הייתה מחמאה לא מבוטלת.

לאחר מכן, כמנהגנו, יצאנו כולנו לשתות. זו הייתה הדרך שלנו לחגוג, וזו הייתה גם הדרך שלנו לנחם את עצמנו. שתינו כשהיינו שמחים, שתינו כשהיינו עצובים. שתינו כדי להילחם בשעמום. שתינו למען השראה ולמען נחמה. שתינו. הרבה.

בשלב ההוא זה כבר הפך לתבנית קבועה. ככל ששתינו יותר, כך התפלגנו. לארס (אולריך, המתופף) וג'יימס (הטפילד, הזמר והגיטריסט) הפכו לטיפשים וילדותיים. ככל שהם שתו יותר, כך הם הפכו למטומטמים יותר. אצלי זה היה סיפור אחר: ככל ששתיתי יותר, כך חיפשתי יותר פורקן לזעם ולתסכול שלי. הלילה ההוא לא היה יוצא דופן. חשבתי על זה פעמים רבות, ניסיתי להיזכר באירוע ספציפי שיכול היה לעורר את מה שקרה לאחר מכן, אבל אני ממשיך להעלות חרס. הלילה הסתיים כרגיל, כשהתעלפנו על הרצפה שיכורים ומסופקים, קהים מכדי להיות מוטרדים מהמחיר שנשלם למחרת בבוקר.

אני מוצא את זה מעניין שהדחתי מהלהקה התעכבה יותר מעשרים וארבע שעות. אני לא יודע למה, אבל משום מה הם חיכו עד יום שני כדי למסור לי את החדשות. הסתובבנו כל יום ראשון כשאנחנו מתאוששים מהחמרמורת (הנגאובר), טופחים לעצמנו על השכם על כך שהכנענו את ניו יורק בשני לילות רצופים. אחר כך התאמנו קצת, שתינו עוד קצת, והתעלפנו שוב. כשהתעוררתי ביום שני בבוקר (11 באפריל), ארבעתם עמדו מעליי, השלמה קודרת חרוטה על פניהם. התיקים שלי היו מאחוריהם, ארוזים ומוכנים לצאת לדרך.

ג'יימס וקליף (ברטון, הבסיסט) היו מטבעם ענווים ונמנעו מעימותים, אז תפקידם היה בעיקר לתמוך מהצד. לארס הוא זה שהוביל.

"מה קורה?" שאלתי.

"אתה מחוץ ללהקה", אמר לארס, בלי שמץ של רגש. "קח את הדברים שלך; אתה עוזב עכשיו".

לא ידעתי מה לומר. למרות כל סימני האזהרה, הייתי בהלם. כל מה שעבדתי בשבילו, כל מה שהיה לנו – ההישגים המשותפים – הכול התרסק מולי, ולא יכולתי לעשות דבר. הרגשתי כאילו חזרתי לבית הספר היסודי, לתקופה שבה לא הייתה לי שליטה וכל יום היה סיוט מסחרר.

"מה, בלי אזהרה?" גמגמתי. "אין הזדמנות שנייה?"

הם הביטו זה בזה, והחלו להניד בראשם לאט.

"לא", אמר לארס. "זה נגמר".

המאבק נראה חסר טעם. לא היה טעם לנסות לשנות את דעתם. "בסדר", אמרתי. "מתי הטיסה שלי יוצאת?"

הייתה דממה ארוכה בזמן שהם החליפו מבטים. לארס הושיט לי מעטפה. "הנה כרטיס האוטובוס שלך", הוא אמר. "אתה עוזב בעוד שעה".

היו לא מעט ימים רעים בחיי, אבל היום הזה מדורג גבוה לצד הגרועים שבהם, ממש לצד היום שבו אבי מת. למעשה, זה כאב יותר. "בסדר", אמרתי. "אבל אל תשתמשו באף אחד מהדברים שלי". לא התכוונתי למגברים או לציוד אחר, אלא למשהו יקר בהרבה. משהו אישי יותר: השירים שלי.

הם הנהנו בהסכמה והלכו לאיטם. ג'יימס היה הקרוב אליי ביותר בלהקה, והוא זה שהסיע אותי. זרקנו את החפצים שלי לחלק האחורי של הרכב ונסענו בקווינס בדממה לכיוון מסוף האוטובוסים. בקושי יצרנו קשר עין במהלך הנסיעה בעיר. ג'יימס טיפח תדמית של קשיחות ומאצ'ואיזם לאורך השנים, אבל הכרתי אותו זמן רב. אני יודע מי הוא עמוק בפנים. כשהוא הוריד אותי בתחנה, היו דמעות בעיניו. שנינו נפגענו. "תשמור על עצמך", הוא אמר. התחבקנו בפעם האחרונה, ואז הסתובבתי ונכנסתי למסוף. לא הסתכלתי לאחור. רק כשהתיישבתי באזור ההמתנה הבנתי משהו חשוב: הייתי מרושש לחלוטין. לא היה עליי אפילו דולר אחד.

ידעתי שמחכה לי נסיעה של ארבעה ימים באוטובוס מניו יורק לקליפורניה בלי אוכל, בלי מים ובלי כלום. היו לי רק שקית כביסה מלוכלכת והגיטרה שלי. למה הם לא יכלו לתת לי כמה דולרים למחיה – אני לא יודע. אולי זה פשוט לא עלה בדעתם.

כך או כך, ביליתי את ארבעת הימים הבאים בגיהנום של נוודים, נאלץ לקבל כל מה שהציעו לי חבריי למושב – סופגנייה פה, שקית צ'יפס שם. יותר מאדם אחד ריחם עליי. זה מעניין כמה נחמדים אנשים יכולים להיות כשהם אפילו לא מכירים אותך, כשאין להם שום סיבה לעזור לך או לבטוח בך; כשאתה בעיצומה של חמרמורת קשה ועומד לסבול מתסמיני גמילה כי אתה אפילו לא יכול להרשות לעצמך משקה, כשאתה מסריח מזיעה ומאלכוהול. אבל האנשים האלה נמצאים שם בחוץ, וכשאתה נתקל בהם, זה יכול להשיב לך את האמונה באנושות.

איזו חפרפרת היא זו! ב-8 באפריל בשנת 1972 יצא תקליט הבכורה של להקת MATCHING MOLE. ואיזה תקליט אדיר זה!

השנה הייתה 1971 כשרוברט וויאט היה כנראה האיש מהיותר אומללים שפעלו בסצנת המוסיקה הבריטית אז.הוא היה הלב הפועם של להקת סופט מאשין - אישיות מבריקה, משעשעת ושואפת לאילתורים. למרות הכבוד העמוק שהוא רחש ללהקה, רוברט הרגיש שהיא הפכה למסוגרת ורצינית מדי וסבלה מעודף פרגון. אפילו כשוויאט היה חבר בסופט מאשין, נראה היה שהוא תמיד מחפש הזדמנויות מחוץ ללהקה. כבר ב-1970 הוא הוציא את תקליט הסולו הראשון שלו THE END OF AN EAR ואחרי זה הוא היה עסוק בהופעות והקלטות עם אמנים כמו דייוויד אלן, קית' טיפט וקווין איירס.

במהלך ההכנות לתקליט הרביעי הוא כבר הבין ששלושת החברים האחרים עושים פרצופים נגדו מאחורי הגב שלו. הם אפילו לא הרשו לו לשיר יותר בלהקה שהוא הקים. הוא התחיל לשתות אלכוהול בכמויות מופרזות והרגיש שחנקו אותו.המתחים האמנותיים בינו לבין הקלידן מייק ראטלדג', הסקסופוניסט אלטון דין והבסיסט יו הופר הגיעו לשיא, מה שהוביל לפיטוריו באוגוסט 1971. וויאט ציין בציניות שאם הלהקה הייתה בית סוהר, זה היה בית סוהר שהוא בנה לעצמו מתוך חוסר החלטיות וחוסר חוש כיוון. הוא הרגיש שהוא מעורר סימפתיה והתלהבות אצל אנשים בגלל הבדידות והמאבק שלו בתוך הלהקה, אבל האמת הייתה שהוא היה שיכור ויהיר ולא לקח אותם מספיק ברצינות.

לאחר הפרידה המלוכלכת, הוא בילה כמה שבועות במוסך של ביתו, שם הוא אירח מוזיקאים לג'אם סשנים. בין המבקרים היו פיל מילר מלהקת DELIVERY וביל מקורמיק שהכיר את רוברט חברתית מאמצע שנות השישים. הם היו מבלים את כל הזמן בדיבורים על מוזיקה או בנגינה, וכמובן בשתיית כמויות אדירות של תה ואכילת ארוחות של ביצים מטוגנות על טוסט. הצטרף אליהם הקלידן דייב סינקלייר, שבאופן מקרי עזב את קרוואן בדיוק באותו זמן. כך נוצרה יופי של רביעיה!

באוקטובר 1971 הם נסגרו על השם MATCHING MOLE, משחק מילים שנון של וויאט על הביטוי הצרפתי לסופט מאשין. הדיונים עם חברת התקליטים CBS החלו בדצמבר 1971 והעבודה על תקליט הבכורה יצאה לדרך. ההקלטות בסטודיו של CBS היו סיוט טכני מתמשך. האולפנים היו במצב רעוע, המכונות עבדו לאט והיה קר מאוד. זו הייתה תקופה של שביתות כורים בבריטניה והיו הפסקות חשמל קבועות. ביל מקורמיק נזכר שהם היו מגיעים והטייפ פשוט לא היה עובד. הקור גם הקשה על הנגינה. בסופו של דבר הם נאלצו לעבור לאולפני COMMAND ולסיים את העבודה במרץ 1972 באולפני NOVA.

התקליט שהתקבל היה אוסף מרתק של רעיונות שמשכו לכיוונים מנוגדים. וכמה שאני אוהב את זה! השיר INSTANT PUSSY היה עיבוד מחדש לקטע מתקליט הסולו של וויאט, והיה קשור למערכת היחסים שלו עם העיתונאית קרוליין קון. ואם כבר קרוליין - השיר הפותח O CAROLINE הפך לקלאסיקה בזכות הגוון הרגשי בקולו של וויאט, שנשמע כמו אדם שמנסה לומר משהו לאישה בלי להישמע כמו טיפש רומנטי. ואיזה יופי של מלוטרון מטייל שם לאורך השיר. למרות זאת, השיר הזה, שפתח את התקליט, לא ייצג אותו. וויאט עצמו העיד בראיון למגזין TIME OUT ב-1972 שהקטע האהוב עליו הוא PART OF THE DANCE כי פיל כתב אותו והוא רק עשה שם את החלק שלו.

דייב סינקלייר לא נשאר בלהקה זמן רב. הוא רצה לעבוד על חומרים מובנים יותר מבוססי שירים (כמו השיר ההוא על קרוליין), ובסביבה המאולתרת של MATCHING MOLE הוא הרגיש לא בנוח. ביל מקורמיק סיפר שדייב היה מאוד דמיוני אבל שנא את האימפרוביזציה בגלל חוסר ביטחון. לכן הם הביאו את דייב מקריי, מוזיקאי מיומן שהגיע מהלהקה של באדי ריץ' ונהנה מהסכנה שבנגינה בסיטואציה אנרכית. מה אגיד לכם? תקשיבו לתקליט הראשון הזה של הלהקה ונראה לי שתסכימו איתי על דבר אחד - חבל שלא עושים היום תקליטים כאלו!

הרגעים השקטים ביותר של סופרטרמפ. ב-8 באפריל בשנת 1977 יצא תקליט חדש ללהקת סופרטרמפ ושמו EVEN IN THE QUIETEST MOMENTS. איזה יופי של דבר זה!

סופרטרמפ היא תופעה מוסיקלית מדהימה בעיניי. הנה יש פה חברי להקה, שהם ממש לא כולם חברים טובים זה של זה, שידעו - למרות המתחים - להביא רגעים שהם מהשיאים של הפופ המתקדם של הסבנטיז. האמת? גדלתי על סופרטרמפ. ינקתי כל צליל וצליל מתקליטי הלהקה (עם רוג'ר הודסון, כן?) - ועד היום אני מחשיב את הלהקה הזו כאחת האהובות עליי ביותר. והתקליט הזה? הוא מבחינתי ואוווו אחד גדול.

כמו תמיד, זה מעניין לדון בתוצר הסופי הזה במונחים של תחרות בין ריק דייוויס לבין רוג'ר הודסון. קשה לקבוע מי ניצח בסיבוב הספציפי הזה. לרוג'ר הודסון היו יותר שירים, ארבעה מתוך שבעה, אבל כמות לא מפצה על איכות. נראה לי שאפשר להכריז פה על תיקו. ואנחנו הרווחנו. אם זה הקול הבשרני-מלא של דייויס או הקול המאנפף-יללני של הודסון. שני עולמות כה שונים שאיכשהו התחברו להם ביחד באופן מושלם.

אז מה קרה פה שהביא לנו את כל היופי הזה בתקליט? תנו לי לספר לכם...

החזרות לקראת הקלטת האלבום נעשו עם להקה שהייתה תשושה אחרי סיבוב הופעות אינטנסיבי וחשוב לקידום אלבומה הקודם, CRISIS WHAT CRISIS. במאמצים רבים הצליחו חמשת החברים לגבש רצף שירים, שהוקלט כדמואים עוד לפני ההקלטות הרשמיות. עתה הגיע הזמן לחפש מקום מתאים להקלטת השירים. חברי הלהקה חשו כי דרוש שינוי גם בדמות המפיק; קן סקוט, שהפיק והקליט במקצועיות מרשימה את שני אלבומיה הקודמים של הלהקה, נשאר מאחור לטובת רצונה של הלהקה להפיק את האלבום הפעם בעצמה.

הבחירה הראשונה הראשונה של סופרטרמפ לתפקיד טכנאי ההקלטה הייתה ג'ף אמריק. זהו פרט מעניין, לאור העובדה שאמריק הקליט עם הביטלס, בדיוק כמו קן סקוט. אולם אמריק שהה באותה עת בהוואי עם להקת "אמריקה" ולא היה פנוי לעבודה. למרות זאת, הפנייה אליו לא הייתה לשווא – הוא המליץ על פיט הנדרסון, שגויס למשימה. לאחר מסע חיפושים אחר אולפן מתאים, הוחלט להשתמש באולפני CARIBOU, שעל שמם קרא אלטון ג'ון לאלבומו משנת 1974. האולפן שכן בהרי קולורדו, והלהקה השתכנה שם למשך מספר חודשים, החל מערב חג המולד של 1976. במהרה התברר שלא כולם בלהקה היו מרוצים מהמעבר.

נגן כלי הנשיפה, ג'ון האליוול, סיפר: "התחלנו לעבוד שם יחד, אך מבחינה אישית הייתה תחושה שהלהקה אינה מאוחדת כבעבר. אנשים משכו לכיוונים שונים". המתופף בוב סיבנברג הוסיף: "נראה לי שדאגי ת'ומסון הבסיסט ואני היינו היחידים שנהנו שם. ריק דייויס לא היה מרוצה, וכך גם רוג'ר הודסון, ששהה שם ללא בת זוגו וחש בדידות וגעגועים. אני נהניתי מאוד להקליט במקום מוקף יער ושלג. לכל אחד מאיתנו הייתה בקתה משלו. המקום היה למעשה חווה לגידול בקר שהאולפן שכן בתוכה. היה שם חדר אוכל עם זמני ארוחות קבועים. נהגתי לעשות סקי ולגלוש מפסגת ההר היישר אל האולפן".

מכיוון שהאולפן שכן בגובה רב, האוויר היה דליל והודסון נאלץ להסתייע במיכלי חמצן לפני שניגש להקליט את שירתו. הבסיסט דאגי ת'ומפסון נזכר: "לדעתי שהינו שם זמן רב מדי. זה היה הרגע שבו נוצר פער יצירתי בין ריק לרוג'ר. לריק הייתה פחות השפעה על האלבום, והלוואי שהייתה אפשרות לתת לו ביטוי רב יותר באותה עת".

לאחר השלמת ערוצי הנגינה הבסיסיים, עברה סופרטרמפ להקלטת תוספות באולפני "רקורד פלאנט" בלוס אנג'לס. במהלך שהותם שם, ביקר אותם העיתונאי מאט מייבל, שדיווח: "הלהקה מקווה שלא שכחו אותה באנגליה. הם אמנם לא אוהבים את לוס אנג'לס, אך נמצאים כאן כדי להקליט. רוג'ר הודסון הודה בפניי כי אינו מעוניין לחזור לגור באנגליה, בעוד השאר דווקא רוצים בכך. אלבומם הקודם נחשב בעיניהם לאכזבה, למרות אהבת הקהל; עתה הם מקווים שהאלבום החדש ישביע גם את רצונם שלהם. "עם קן סקוט היינו פרפקציוניסטים מדי", סיפר הודסון, "באלבום החדש אנחנו רוצים לחזור אל הרגש". כלי נגינה חדש שהתווסף לארסנל שלהם הוא סינתיסייזר מתוצרת אוברהיים, המעניק להם צלילי תזמור מעניינים. יצירה בולטת ששמעתי במהלך ההקלטות נקראת FOOL'S OVERTURE, שקודם לכן כונתה 'יצירת הסטרינג מאשין'. זהו הקטע שיחתום את האלבום. שיר נוסף של הודסון, שבוודאי יהפוך ללהיט, נקרא GIVE A LITTLE BIT".

הודסון שיתף: "אני חושב שזה שיר נהדר. לא הבנתי זאת כשכתבתי אותו לראשונה; למעשה, חלפו שש שנים מאז שכתבתי אותו, בסביבות 1970, ועד שהצגתי אותו ללהקה. התקופה ההיא של סוף שנות ה-60 ותחילת ה-70 הייתה מאוד אידיאליסטית, תקופה של תקווה, שלווה ואהבה – החלום של שנות ה-60 עדיין היה חי. האמנתי באהבה, ופשוט הרגשתי שזה הדבר הכי חשוב בחיים. השיר הזה קיבל חיים משלו, ולדעתי הוא רלוונטי היום אף יותר מאשר בזמן כתיבתו. עלינו להעריך אהבה בצורה עמוקה יותר ולהיות אכפתיים. השיר אומר: 'רק תראו שאכפת לכם, הושיטו יד'. יש בו אנרגיה טהורה מאוד. ברגע שאני מתחיל לבצע אותו, אנשים פשוט מתחילים לחייך. זה מדהים".

השיר אכן הפך ללהיט ענק. המתופף סיבנברג העיד כי שמע את השיר כבר כשצטרף ללהקה ב-1973: "הפעם החלטנו לעבוד עליו ברצינות, ורקחתי עבורו תפקיד תופים שנשמע כמו קצב של רכבת, עם דגש מיוחד על תוף הסנר".

על השיר השני, LOVER BOY, סיפר יוצרו, ריק דייויס: "הושפעתי מאוד מפרסומות במגזיני גברים שנתנו טיפים כיצד להתחיל עם בחורות. מודעות שהבטיחו שאם לא תשכב עם חמש נשים בשבוע, כספך יוחזר. פשוט אי אפשר לעצור את ה'מאהב' הזה, כי הוא נמצא בשליחות. את השיר DOWNSTREAM כתבתי מזמן, אך המילים חדשות יחסית. זה רק אני והפסנתר, והוא הוקלט בטייק אחד". סיבנברג הוסיף: "זה השיר האהוב עליי באלבום, למרות שאינני מנגן בו כלל, כי הוא כל כך אישי וטהור. אני פשוט אוהב את הדרך שבה ריק עובד עם הפסנתר; זה גורם לי עונג רב בכל פעם מחדש". הודסון ציין: "ריק בדיוק התחתן אז, וזה כנראה שיר אהבה שכתב לאשתו, סו". הודסון התייחס גם לשיר הנושא: "זהו שיר אהבה שכתבתי. זו יכולה להיות אהבה לבחורה או לאלוהים. השארתי את המשמעות עמומה כדי שכל אחד יוכל לפרש זאת כראות עיניו. בעיקרון מדובר בבחור שמחפש משהו – וזה כנראה אני". דברים דומים נאמרו גם על השיר הפותח את צד ב', BABAJI.

סיבנברג: "השיר 'באבאג'י' מבטא את השקפת עולמו של רוג'ר. יש ברוג'ר מין אור כזה שמוביל אותך. זה השיר שלקח לי הכי הרבה זמן לעבוד על תפקיד התופים שבו – כל נגיעה בתוף או במצילה הייתה חייבת להיות במקום וברגש הנכון". הודסון הסביר: "באבאג'י הוא ישות רוחנית נעלה, כמו ישו או קרישנה. הוא פחות מוכר כי הוא פעל 'מאחורי הקלעים' ולא זכה ליחסי ציבור. הוא זה שמניע את היקום, כוח בלתי יאומן, למעשה אלוהים. הוא נחשב לאגדה בהודו אך פחות מוכר במערב. אולי אני אפילו עושה לו עוול בתיאור המילולי שלי". את השיר כתב הודסון לאחר שקרא את הספר 'אוטוביוגרפיה של יוגי'. בשנות ה-60 עקבו הביטלס אחר המהרישי מאהש יוגי ואף נסעו להודו. הודסון העריץ את הביטלס ואת נטייתם לפילוסופיה המזרחית: "הייתי נער לאורך כל תקופת הביטלס; הם שינו את חיי וראיתי כיצד הם משנים את התרבות ואת העולם כולו. כשנפגשתי עם ריק והקמנו את הלהקה, רציתי לראות מה נוכל לעשות כדי להשפיע בצורה דומה או להשאיר מורשת חזקה. המצוינות, הגבורה ופריצת הגבולות של הביטלס הם שהניעו אותי בסופרטרמפ".

על השיר FROM NOW ON סיפר דייויס: "זהו שיר על אדם ממוצע שנכנס למסע תודעתי מוזר. הוא משחק משחקים מנטליים עם עצמו כדי להימלט מהמונוטוניות של חייו ועבודתו. הוא מדמיין שהוא מופיע בטלוויזיה וכך נפתח להרפתקאות חדשות. בסוף, האיש פורש מחייו האפורים לטובת עולם של פנטזיה". מתברר כי מדובר בשיר ישן מ-1973. האליוול נזכר: "אני זוכר את השיר הזה מהרגע הראשון שבו הצטרפתי ללהקה".

האלבום נחתם ביצירה הארוכה FOOL'S OVERTURE. האליוול תיאר אותה כ"שילוב של מספר רעיונות". הודסון הוסיף: "אני לא רוצה לחשוף בדיוק על מה כתבתי, אך ארמוז שיש כאן אזהרה מפני שואה נוספת – קריסה של המין האנושי. עבורי זהו שיר חיפוש נוסף". את עיבודי התזמור ביצעה הלהקה עם המעבד הידוע מישל קולומבייה, ובפתיח נשמעת הקלטה של וינסטון צ'רצ'יל מימי מלחמת העולם השנייה: "אנחנו נמשיך עד הסוף... לא ניכנע לעולם!".

כיום ניתן לעצב עטיפת אלבום בכמה לחיצות כפתור, אך בימים ההם נדרש מאמץ כביר כדי לממש קונספט ויזואלי. הלהקה חזרה לאותו אולפן בקולורדו, גררה פסנתר החוצה אל השלג וחיכתה שייערם עליו. הצלם בוב סיידרמן המתין בסבלנות עד שהפסנתר הקפוא יכוסה בכמות השלג המדויקת. אז הונחו עליו דפי תווים עם שם היצירה החותמת. פרט קטן ומשעשע: מי שינסה לנגן את התווים המופיעים על העטיפה, יגלה שמדובר בכלל בהמנון האמריקני. הנה פרט נוסף שיגרום לכם להקשיב מחדש לצלילים המוכרים.

מה חדש? להקת קלאש! ב-8 באפריל בשנת 1977 יצא אלבום הבכורה של להקת הקלאש. להקה זו מתויגת תמיד כלהקת פאנק אבל חבריה ידעו לנגן בכלי הנגינה שלהם הרבה מעל חברי להקת פאנק ממוצעת.

אני אוהב את הקלאש! למה? כי אני לא אוהב מוסיקת פאנק. והקלאש נכנסו לסצנת הפאנק אך, שומו שמיים - הם ידעו לנגן יותר משלושה-ארבעה אקורדים! ושומו שמיים עוד יותר - הם ידעו לכתוב שירים!!! ושומו שמיים אף יותר - הם ידעו לכתוב שירים משמעותיים!!!! אז כן, אני אוהב את הקלאש.

באופן מפתיע, התקליט יצא באותה תקופה רק בבריטניה. חברת התקליטים האמריקאית EPIC חשבה שהסאונד שלו גולמי מדי לאוזן האמריקאית, והוא שוחרר בארצות הברית רק בשנת 1979, לאחר שהפך לתקליט מיובא מבוקש ביותר שם. באמת, בוקר טוב... ואם זה לא מספיק - הגרסה האמריקאית השמיטה כמה קטעים מהמקור לטובת זוג סינגלים מוכרים יותר של הלהקה, כפי שהיה נהוג באותם ימים בתעשייה. אומרים שהגרסה האמריקאית חזקה יותר, אך כתוצאה מכך הזרימה של התקליט פחות טובה מהמקור. זה פלא שהאמריקאים לא ערכו החוצה את השיר I'M SO BORED WITH THE U.S.A עם המסר האנטי-אמריקאי השקוף לחלוטין שלו. כמובן, השיר לא עסק בעם האמריקאי אלא בדרך החיים האמריקאית, אבל האם המסר הזה לא היה אמור להרתיח את הבוסים הגדולים של תעשיית ההקלטות אפילו יותר?

כמובן שהתקליט הזה ידבר יותר ממני אל מי שהיו הבחורים הצעירים ההם בבריטניה של סוף הסבנטיז. אלו בני ה-17-20 שהרגישו שהקלאש מדברים ממש אליהם. אני, שהייתי בסוף הסבנטיז ילד ביסודי שינק יותר ברבאבא בטלוויזיה ומיץ עסיס ממותק במים מהברז - לא הייתי יכול להיות יותר רחוק מההתפוצצות ההיא. אבל הסיפור? מסקרן מאד. זה די ברורות מאליו שג'ו סטראמר ומיק ג'ונס מעולם לא נבחו שום דבר שפאנקיסטים אחרים לא נבחו אז – הם פשוט עשו זאת בצורה מעט יותר מעודנת ומלוטשת, תוך שימוש במטפורות ודימויים מסוימים שלפאנקיסטים אחרים פשוט לא היה כנראה מספיק שכל עבורם. אבל מעודן או לא, זה בהחלט לא היה הזעם של בוב דילן, והוא אפילו לא היה הזעם של ג'ון לנון. ביסודו של דבר אלו היו אותם מסרים ישנים של כעס ושנאה – אנטי-ממשל, אנטי-ממסד, אנטי-אמריקאים, אנטי-בוסים גדולים, אנטי-תעשייה, אנטי-הכל. הקלאש היו בעיקר קריאה לנשק עם שירים שיש בהם ריפים של גיטרה שמזכירים את ימי הרוק הבריטי המשתלח בגדולתו אי שם באמצע הסיקסטיז.

ורוב התקליט, כיאה לתקליט רוק משתלח שכזה, נוצר בתנאים שלא מזכירים בכלל כוכבי רוק. השירים נכתבו בקומה ה-18 בבניין גבוה ומדכא ברחוב הארו רואד בלונדון, בדירה קטנה שנשכרה על ידי סבתו של גיטריסט וזמר הלהקה, מיק ג'ונס. הסבתא, סטלה, לא רק שאירחה את הלהקה הרועשת, אלא גם הלכה לעתים קרובות לראות את ההופעות החיות של הנכד שלה והפכה למעריצה המבוגרת ביותר בסצנה. איזו סבתא זפטה!

ההקלטות עצמן היו מהירות ויעילות. התקליט הוקלט במשך שלושה סשנים בלבד באולפני CBS ברחוב וויטפילד, במהלך פברואר 1977. כל הפרויקט הזה עלה רק 4,000 פאונד לייצור, סכום זעום אפילו במונחים של אז. המפיק היה מיקי פוט, שהיה בכלל טכנאי הסאונד של הלהקה בהופעות, מה שסייע לשמור על האנרגיה החיה והבועטת. ומה שיצא הציג את ימיו הראשונים של הפאנק-רוק הבריטי, אבל עם טוויסט אינטלקטואלי. בניגוד ללהקת פאנק מובילה אחרת, סקס פיסטולס, שהתמקדה בסנסציוניות ופרובוקציות, חברי הקלאש שרו על נושאים בוערים כמו פוליטיקה, גזענות ומלחמת מעמדות. השיר WHITE RIOT, למשל, נכתב אחרי שהגיטריסט ג'ו סטראמר והבסיסט פול סימונון היו מעורבים במהומות בנוטינג היל ב-1976.

במהלך הקלטת התקליט, המפיקים והמנהל ברני רודס הבינו שהחומר קצר מדי וביקשו מחברי הלהקה להמציא שיר נוסף כדי להגדיל את זמן התקליט הכולל. בתור חובבי רגאיי גדולים שגדלו בשכונות מעורבות בלונדון, התשובה שלהם הייתה לבצע את POLICE & THIEVES, להיט מועדון עכשווי אז של הזמר הג'מייקני ג'וניור מרווין. הקלאש העניקו לשיר את הרוק העצבני שלהם, מהלך שהניע את הקשר המתמשך של הפאנק עם מוזיקה שחורה מיליטנטית, ופתח את המוזיקה של הלהקה להשפעה חזקה של רגאיי שתלווה אותם לאורך כל הקריירה.

במקביל ליציאת תקליט הבכורה הזה, החבורה יצאה לסיבוב הופעות סוער במיוחד. במהלך הסיבוב הואשמו הגיטריסט והזמר ג'ו סטראמר והמתופף טופר הידון (שהחליף את המתופף המקורי שנשמע בתקליט, טרי צ'יימס) בגניבת חפצים ממלון בניוקאסל. מדובר היה במצעים וכריות, אם תהיתם. הם לא גנבו ברזים. מה שהוסיף לתדמית המורדת שלהם. בתיאטרון ריינבאו בצפון לונדון, האירועים יצאו משליטה כשהקהל התפרע, ריסק כ-200 מושבים והשליך פסולת על הבמה. זה היה פאנק-רוק בשיאו. מנהלי האולם לא התלהבו ממה שהיה שם.

ואחת הביקורות המרתקות ביותר נכתבה במגזין מלודי מייקר על ידי העיתונאי אלן ג'ונס. הוא ערך השוואה נועזת בין הלהקה החדשה והרועשת לבין ארבעת המופלאים מליברפול. וכך נכתב שם: "לפי מוזרות גורל, תקליט הבכורה הזה של הקלאש הגיע למשרד של מלודי מייקר באותו יום עם תקליט הופעת הביטלס בהמבורג. שניהם מצאו את דרכם לפטיפון והתגובה המפתיעה משהו הייתה שהתקליט של הביטלס עורר צחוק מגוחך, בעוד שהקלאש הפיקו בקשות במשרד להגביר לווליום חזק עוד יותר. הלקח מזה הוא לא שהמלודי מייקר מלא בפריקים של פאנק-רוק. אין פה סיכת ביטחון באף וגם לא שאנחנו לא אוהבים את הביטלס, אלא שבשנות ה-70 יש לפאנק-רוק את החיוניות וזה נשמע הרבה יותר כיף, במיוחד כשאתה לא מקשיב יותר מדי.

זה יהיה מגוחך, כמובן, לשפוט את הביטלס לפי מה שנראה ונשמע קצת יותר מבוטלג; כנראה אפילו יותר מגוחך לצפות שהקלאש ישיגו אפילו יותר מעשירית ממה שעשו ארבעת המופלאים. אבל זה לפחות מראה שבזמן מסוים הביטלס, הסטונס ולהקת המי וכל שאר הלהקות הממסדיות - נשמעו די רקובים. הם לא היו מיומנים בכלי הנגינה שלהם (בלשון המעטה; אתם צריכים לשמוע את ג'ורג' האריסון מנגן בהקלטה מהמבורג), הם ניגנו תווים מזויפים, ההרמוניות שלהם היו מזייפות ואלה התלונות שכיום זורקים לעבר עולם הפאנק-רוק. ובכל זאת הייתה להם אנרגיה שגברה על כל השיקולים האלו, והתרסה נגד הסטטוס קוו. הגישה הייתה: אם אתם רוצים לשמוע מוזיקה מושלמת, לכו לקונצרט קלאסי.

כך גם היום, אלא שבהרבה מקרים אפשר להחליף את הרוק בקלאסי. הכל מסתכם, כמובן, למה בדיוק אתם רוצים. באופן אישי, לא אכפת לי מההופעות הניאו-קלאסיות הנערצות של פינק פלויד, וגם לא שהפטיפון שלי יתמלא כל היום במוזיקה המצומצמת ביותר שמבוצעת על ידי הקלאש. פאנק-רוק נראה לי כחוויה שאפשר להתענג עליה במינונים קטנים ואם בתקליט, אז בווליום גבוה ורצוי תוך כדי עשייה אחרת. בחינה מדוקדקת יותר, אני מוצא, מובילה לכאבי ראש, הודות לחזרה חסרת המנגינות של אקורדים בקצב מסחרר.

הקלאש מצליחים לגרום לסטוג'ס להישמע עדינים. הקלאש עושים בדיוק את זה, מתעדים את הרעיונות, התסכולים והבעיות של בני נוער חסרי שביעות רצון. מרשימה במיוחד ההוקעה הלעגנית של סיכויי התעסוקה העומדים בפני הצעירים, באחד השירים פה. יש פרשנים שימצאו, ללא ספק, את המשמעות הגדולה ביותר בשיר הלא-מקורי היחיד בתקליט, קאבר ללהיט הרגאיי הגדול של ג'וניור מרווין, אבל אשאיר את זה לסוציולוגים, חוץ מלומר שזו גרסה ראויה לזכות מוזיקלית. בתור תקליט, THE CLASH הוא פחות או יותר מה שהייתם מצפים לו: רועש, בסיסי, ותודה לאל שאני מבוגר מדי בשביל ליהנות מזה".

המתופף בתקליט הזה היה טרי צ'יימס, מוזיקאי מוכשר שמצא את עצמו בלב הסערה. עם זאת, היחסים בינו לבין שאר חברי הלהקה היו מתוחים. טרי צ'יימס פרש מיד עם סיום ההקלטות כי לא התחבר לאידיאולוגיה של הלהקה. בגלל העזיבה הזו, חבריו החליטו לנקום בצורה יצירתית: הוא פשוט נחתך מתמונת העטיפה המפורסמת שצולמה בסמטה ליד מקום החזרות שלהם בקמדן מרקט. כדי להוסיף חטא על פשע, הוא קיבל קרדיט לא מחמיא על גב התקליט תחת השם TORY CRIMES, משחק מילים על המפלגה השמרנית הבריטית. צ'יימס יחזור בהמשך לאייש את עמדת התופים, כשטופר הידון ייבעט משם החוצה. למרות הדרמה, התקליט הזה נשאר אחד המסמכים החשובים יותר של תקופה שבה המוזיקה ניסתה, וגם הצליחה, להגיד מבריטניה משהו אמיתי על העולם.

גם זה קרה ב-8 באפריל:

- בשנת 1967 הביא ג'ון לנון את מכונית המרצדס הגדולה והמשוכללת שלו לחברת J P FALLON שב-SURREY, כדי לצבוע אותה בצבעים פסיכדליים כיאה לרוח התקופה. לנון שילם כ-2,000 ליש"ט עבור הצביעה.

- בשנת 1992 ניצל רון ווד, גיטריסט הרולינג סטונס, משריפה שפרצה במנוע הספינה שבה שט יחד עם 11 נוסעים נוספים. האירוע התרחש מדרום לריו דה ז'נרו שבברזיל. הנוסעים חולצו מהספינה זמן קצר לפני שהתפוצצה.

- בשנת 1969 הפך הזמר ניל דיאמונד לראשון שהצליח למכור את כל הכרטיסים לתשע הופעות רצופות שלו באצטדיון FORUM שבלוס אנג'לס.

- בשנת 1967 הופיעה להקת בופאלו ספרינגפילד בתוכנית הטלוויזיה האמריקאית THE HOLLYWOOD PALACE. הלהקה ביצעה שם מחרוזת של שניים משיריה: FOR WHAT IT'S WORTH ו-MR. SOUL. הבסיסט נראה בהופעה כשגבו מופנה למצלמה; לא היה זה הבסיסט הקבוע, ברוס פאלמר, שנעצר לפני כן בעוון עבירות סמים. אם כן, מיהו הבחור שגבו למצלמה? זהו דיקי דייוויס, עוזר הלהקה.

- בשנת 1964 יצא בגרמניה תקליטון של הביטלס עם השיר DO YOU WANT TO KNOW A SECRET.

- בשנת 1967 זכתה זמרת בשם סנדי שאו בתחרות האירוויזיון עם שיר בשם PUPPET ON A STRING. לשאו היה גם גימיק שעבד אז: היא עלתה יחפה על הבמה. הדבר עזר לה להיות הזמרת הנשית הראשונה מאנגליה שזכתה בתחרות הזו.

- בשנת 1960 יצא לאור תקליטו החדש של אלביס פרסלי, ELVIS IS BACK. זהו תקליטו הרביעי של הזמר האהוב, והראשון שלו שהוקלט באופן סטריאופוני. קהל המעריצים נשם לרווחה כשנוכח לדעת שאלביס לא הפסיק להקליט לאחר חזרתו מהשירות הצבאי בגרמניה. במהלך חודשי שירותו האחרונים שם, החל אלביס להכין חומרים ולעבוד על שיפור ביצועיו לקראת סשן ההקלטות הראשון שלו בנאשוויל, שתוכנן להתקיים עם שובו. כשהגיעה השעה, אלביס התאחד עם הגיטריסט סקוטי מור והמתופף די.ג'יי פונטנה – חברי להקתו המקורית – להקלטות שנערכו בסוף מרץ ובתחילת אפריל.

התהליך החל ב-20 במרץ, כשמנהלו של אלביס, קולונל טום פרקר, שלח אוטובוס שכור כדי להעביר את אלביס ופמלייתו מממפיס לנאשוויל. לצד סקוטי מור ודי.ג'יי פונטנה, הגיעו גם הפסנתרן פלויד קריימר, הגיטריסט האנק גרלנד, הבסיסט בובי מור, נגן כלי ההקשה באדי הרמן וזמרי הליווי "הג'ורדניירס". הבסיסט המקורי של פרסלי, ביל בלאק, סירב להצטרף לסשן מכיוון שזכה באותה עת להצלחה עם ההרכב האישי שלו. כדי למנוע הפרעות מצד מעריצים, נאמר למוזיקאים בתחילה כי הם עומדים לנגן בסשן של ג'ים ריבס. הקהל היה צמא לשובו – ואלביס בהחלט לא אכזב!

- בשנת 1929 נולד השאנסיונר הבלגי הנודע ז'אק ברל, שהשפיע על המון אמני רוק ידועים, ביניהם דייויד בואי ובריאן פרי. ברל מת באוקטובר 1978.

- בשנת 1975 יצא התקליט TOYS IN THE ATTIC של להקת איירוסמית'. זהו תקליטה השלישי של הלהקה, וסטיבן טיילר, סולן הלהקה, סיפר כי הרעיון המקורי שלו לעטיפת התקליט היה דובון היושב בעליית הגג עם חתך בפרק כף היד. בסופו של דבר, מטבע הדברים, רעיון זה ירד מהפרק. ב-ROLLING STONE נכתב אז בביקורת: להקת הארד-רוק הזו מבוסטון מונה חמישה חברים ולה פוטנציאל כמעט בלתי מוגבל, אך היא אינה מצליחה להכניע את המכשול האחרון המפריד בינה לבין הצלחה מוחלטת. בדומה לתקליט החדש, גם לשני התקליטים הקודמים של הלהקה היו כמה רגעים מעולים שהוחלשו על ידי קטעים של התפתלות חסרת כיוון וחומר חלש למדי. העובדה שהתקליטים הללו עמדו במבחן הזמן היא עדות ליכולות הגולמיות של הלהקה ולהפקה יוצאת הדופן של ג'ק דאגלס – אולם לגבי התקליט החדש, אני חושש שלא ניתן לטעון את אותו הדבר בנוגע להפקה.

מה שחשוב באמת ללהקות מסוג זה היא ההשפעה הראשונית – ההפקה חייבת להתפוצץ ולעטוף את המאזין במטח סאונד משתולל. המיקס האידיאלי הוא חם ומרווח, כזה שבו כל כלי נשמע היטב ובאופן מיידי. מבחינת המיקס, למעשה, אין שוני רב מזה של התקליט הקודם של הלהקה, GET YOUR WINGS. בתקליט החדש הלהקה מקבלת מיקס קומפקטי ומבולבל יותר, המעניק תחושה קבוצתית אך גוזל ממנו את האווירה הנפיצה.

החומר כאן עוקב אחר הדפוסים המוכרים – חלקו מורכב מרגעים טובים וחלקו מרגעים לא ברורים. עם הגישה האגרסיבית והדו-מינית שלה, ההסתמכות על אקורדים פתוחים ושורשי רוק אנגליים מאמצע שנות השישים, איירוסמית' יכולה להיות טובה מאוד כשהיא פועלת כחבורה קשוחה ואגרסיבית. אם איירוסמית' תצליח להימנע מהרישול שאפיין את הופעותיה האחרונות, אם חבריה יחזרו לסגנון ההפקה שהפך חלקים מהתקליט הקודם לבלתי נשכחים, והכי חשוב – אם הם יימנעו מחומר פושר ונדוש, הרי שהפוטנציאל שלה גבוה ביותר".

- בשנת 1965 הופיע ניל יאנג עם להקת THE SQUIRES את ההופעה הראשונה, מתוך שבע, במלון HUDSON שב-MANITOBA, קנדה.

- בשנת 2022 התאחדו שני חברי להקת פינק פלויד – הגיטריסט דייוויד גילמור והמתופף ניק מייסון – כדי להקליט את שירם הראשון זה 28 שנים. השיר, ששמו HEY HEY RISE UP, הוא שיר מחאה נגד המלחמה באוקראינה. השניים שיתפו פעולה עם הבסיסט גאי פראט והקלידן ניטין סווני. השיר בנוי סביב שירתו של הזמר האוקראיני אנדריי קליבניוק מלהקת BOOMBOX. גילמור קיבל השראה לאחר שנחשף לפיד האינסטגרם של קליבניוק, בו הופיע סרטון שלו בכיכר סופיסקאיה בקייב כשהוא חמוש ומוכן להילחם בפלישה הרוסית. בסיסט הלהקה לשעבר, רוג'ר ווטרס – שדווקא הביע תמיכה בפוטין – התחלחל מהעניין.

- בשנת 1944 נולד מתופף הבלוז-רוק, קיף הארטלי. בסיקסטיז תופף הארטלי גם עם להקת הבלוזברייקרז של ג'ון מאייאל, פוטר ממנה ועבר להקמת הרכב נהדר תחת שמו (שגם הופיע בפסטיבל וודסטוק המקורי). בשנת 1971 הוא חגג יום הולדת עם צאת אלבום להקתו שנקרא OVERDOG. הוא מת בשנת 2012.

- בשנת 2016 סטיב מילר (מסטיב מילר בנד), הידוע לשמצה בסלידתו מטקסי פרסים, פרץ בדברים מאחורי הקלעים כשהוא נכנס לטקס היכל התהילה של הרוק'נ'רול. הוא אומר שהאולם נראה כמו "מועדון בנים פרטי", ולכלך על המארגנים - "זו חבורה של אידיוטים וגנגסטרים ונוכלים ארורים".

- בשנת 1966 הופיעה להקת LOVE האמריקנית את הופעת הבכורה שלה. זה קרה ב- AVALON BALLROOM שבסן פרנסיסקו.

- בשנת 1985 יצא סינגל חדש לפרדי מרקיורי, איש להקת קווין, עם השיר I WAS BORN TO LOVE YOU.

- בשנת 1997 מתה הזמרת-יוצרת המופלאה, לורה נירו מסרטן, בגיל 49.

- בשנת 1964 הקליטה שלישיית הסופרימס את השיר WHERE DID OUR LOVE GO. זה קרה באולפני MOTOWN שבדטרויט. השיר הזה הפך ללהיט הראשון של השלישייה שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי.

- בשנת 1942 נולד רוג'ר צ'אפמן, הזמר לשעבר בלהקת FAMILY.

- בשנת 2000 שודר בתוכנית "סאטרדיי נייט לייב" המערכון על להקת "פולחן הצדפה הכחולה", שהוליד את המושג MORE COWBELL. השחקן כריסטופר ווקן מגלם בו את המפיק ברוס דיקינסון, שנשלח לספק להיט. בזמן שהם עובדים על השיר, השחקן ויל פארל, המגלם את אחד מחברי הלהקה, מנגן בפעמון הפרה בהתלהבות מעוררת דאגה. ווקן דווקא מתלהב, דורש "עוד פעמון פרה" ומפציר בו "לחקור באמת את חלל האולפן" – וזה בדיוק מה שפארל עושה. ג'ימי פאלון, המגלם את המתופף, נראה ברקע כשהוא מתפוצץ מצחוק במהלך המערכון. עבור סולן הלהקה המקורית, אריק בלום, העניין מעט מעיק, והוא ציין: "מישהו שולח לי את המערכון הזה על בסיס קבוע".

- בשנת 1967 הגיעה להקת CREAM להופעה בקנדה. בסיסט הלהקה, ג'ק ברוס, נתקף שם בזעם בשל מערכת ההגברה הירודה שקיבלה הלהקה, והכריז כי הוא פורש מהמשך סיבוב ההופעות. ברוס ניגן באותה הופעה, אך מיד אחריה מיהר לשדה התעופה וקנה כרטיס טיסה חזרה ללונדון. לבסוף הוא שוכנע להישאר. מנהל הלהקה, רוברט סטיגווד, הבין את המסר והחליט להוציא את הלהקה לחופשה בת עשרה ימים. אולם זה כבר היה מאוחר מדי, שכן שלושת המוזיקאים כבר החליטו ביניהם לפרק את הלהקה. אריק קלפטון הרגיש שנמאס לו להיות בין הפטיש לסדן בשל המריבות הקשות והבלתי פוסקות בין ג'ק ברוס לג'ינג'ר בייקר.

- בשנת 1967 פורסם במלודי מייקר שג'ימי הנדריקס קיבל אזהרה ברורה: "עליך להתמתן!". השבוע קיבל הנדריקס הוראה חד-משמעית למתן לאלתר את הופעתו בסיבוב המשותף עם האחים ווקר. הסיבוב נפתח בפינסברי פארק אסטוריה שבלונדון, ביום שישי האחרון. בהופעה זו שרף הנדריקס לראשונה את הגיטרה שלו ונכווה בידיו. מנהלו, צ'אס צ'נדלר, אמר לעיתון: "לאחר הופעתו של הנדריקס נאמר לי שמוטב שימתן את סגנון הופעתו ומיד. מארגני המופע טוענים שהופעתו מתירנית מדי. אני חושב שזו בדיחה רעה, וג'ימי לא ישנה את הופעתו כלל". ג'ימי הגיב גם הוא: "כל רצוני הוא לנגן בגיטרה שלי ולשיר. אני מנגן בסגנון שלי ואינני מבין כלל מה הם רוצים ממני".

כריס וולש, מבקר הבית של העיתון שנכח בהופעה באסטוריה, דיווח: "הנדריקס שכב על הבמה וניגן בגיטרה בשיניו. לפתע היא עלתה בלהבות. ג'ימי קם מיד וברח מהבמה, כשחברי להקתו דולקים אחריו. הגיטרה הושארה בוערת באופן מסוכן על הבמה, סמוך מדי לווילון. מנחה האירוע, ניק ג'ונס, רץ וניסה לאחוז בגיטרה בידיו, ונכווה אף הוא. אדם אחר זינק לבמה עם מטף וכיבה את הלהבות".

- ובשנת 1970 יצא תקליטון חדש של ג'ימי הנדריקס שכלל את השיר STEPPING STONE, כשבצידו השני הופיע השיר IZABELLA. תקליטון זה תופס מקום משמעותי בתולדות המוזיקה, שכן הוא האחרון שהוציא הנדריקס לפני מותו בטרם עת. עם צאתו הוא לא זכה לחשיפה משמעותית ברדיו, למרות הפופולריות של הגיטריסט.

על פי הדיווחים, בחברת התקליטים CAPITOL עלה חשש כי הוצאת התקליטון על ידי חברת REPRISE הייתה ניסיון להסיח את דעת הצרכנים מהאלבום BAND OF GYPSYS. מאחר שמסירת האלבום BAND OF GYPSYS יישבה מחלוקת משפטית בין הנדריקס לשתי חברות התקליטים הללו, הסינגל STEPPING STONE הוסר במהירות מהמדפים – עובדה שהפכה אותו לפריט אספנים מבוקש מאוד. דיווחים אחרים מציינים כי הנדריקס עצמו לא היה מרוצה מהמיקס בתקליטון, שכן לטענתו הגיטרה בס של בילי קוקס לא נשמעה בו בעוצמה מספקת.

- בשנת 1973 הופיעו דייוויד בואי ו"העכבישים ממאדים" ב-KAIKAN שביפן. לקראת ההופעה, שהחלה ב-18:30, הם ערכו חזרה מוזיקלית החל מהשעה 13:00. זו הייתה ההופעה הראשונה שבה לבש בואי על הבמה בגדים בעיצובו של קנסאי ימאמוטו. הקהל היה באקסטזה, ועיתון JAPAN TIMES תיאר את המתרחש: "דייוויד בואי הוא הדבר המלהיב ביותר שקרה מאז הביטלס. מבחינה תיאטרלית, הוא הדבר המעניין ביותר בתחום מוזיקת הפופ". למחרת הלכו בואי ואשתו, אנג'י, לצפות בהופעה של אמן הקאבוקי הנחשב טמסאבורו באנדו. לאחר ההופעה נערכה פגישת היכרות בין שני האמנים, ובמהלכה לימד באנדו את בואי כיצד להתאפר במסורת הקאבוקי. היה זה שיעור חשוב שבואי יישם בחודשים הבאים.

- בשנת 1962 כתב בוב דילן בניו יורק את הטיוטה הראשונה שלו לשיר BLOWIN' IN THE WIND.

- בשנת 2016 ביטל ברוס ספרינגסטין הופעה בגרינסבורו, צפון קרוליינה, במחאה על חוק המדינה המגביל את זכויותיהם של טרנסג'נדרים. "יש דברים שחשובים יותר ממופע רוק והמאבק הזה נגד דעות קדומות וקנאות - שמתרחש בזמן שאני כותב את ההודעה הזו - הוא אחד מהם".

- בשנת 2010 מת מלקולם מקלארן בגיל 64. מקלארן היה בסבנטיז המנהל של להקת הפאנק הסקס פיסטולס. הוא גם הוציא אלבומים תחת שמו ואף זכה לכמה להיטים.

- בשנת 1973 הלך לעולמו הצייר פאבלו פיקאסו, שנחשב לאחד מגדולי האמנים במאה העשרים. הוא מת מהתקף לב בצרפת, בעת שאירח יחד עם אשתו חברים לארוחה. מילותיו האחרונות היו: DRINK TO ME, DRINK TO MY HEALTH. YOU KNOW I CAN'T DRINK ANYMORE. מילים אלו הן שהיוו השראה לפול מקרטני בכתיבת השיר PICASSO'S LAST WORDS עבור האלבום BAND ON THE RUN. האירוע התרחש בעת שמקרטני בילה עם השחקן דסטין הופמן, שביקש ממנו להדגים כיצד הוא כותב שיר. מקרטני ניגש למלאכה כשמילותיו של פיקאסו מהדהדות בראשו.

קורט קוביין - איננו! ב-8 באפריל בשנת 1994 נתגלתה גופתו של מנהיג להקת נירוונה, קורט קוביין בן ה-27. באותו יום קרה עוד משהו.

ב-8 באפריל 1994, היום שבו נודע לעולם על מותו של קורט קוביין, מצאו עצמם כמה מעמיתיו הקרובים ביותר של מנהיג נירוונה משוטטים ברחובות פריס. הם ניסו לקדם את אלבומיהם החדשים מול התקשורת הצרפתית, אך במקום זאת הופגזו בשאלות טורדניות על טיב יחסיהם עם קוביין. ניכר היה שנמאס להם לשמוע את שמו; הם נשאלו שוב ושוב אילו סמים הוא באמת נטל ואיך זה לחיות לצד בת זוגו הקולנית, קורטני לאב.

הגיטריסט ת'רסטון מור מלהקת סוניק יות' – האיש שהציג אישית את נירוונה לחברת התקליטים "גפן" – הוא בדרך כלל טיפוס דעתני ולוחמני, אך בכל פעם שנשאל על מצבו של קוביין, הוא הפגין איפוק לא אופייני. "זה עניין עצוב, מה שקורה איתו עכשיו," הגיב מור. "זה חבל, כי קורט בחור נחמד. אתה פשוט מקווה שהוא יצליח לעבור את זה".

מרחק רחובות ספורים ממור שהו טאד דויל האדיר ולהקתו "טאד" – חברים ותיקים של קוביין ושאר חברי נירוונה מימיהם המוקדמים בסיאטל. הם לא חשו צורך להגיב על חברם הוותיק, בעיקר משום ש"טאד" הודחה לאחרונה מעמדת להקת החימום של נירוונה לאחר שדויל כינה את קורטני לאב "כלבה" בעיתונות. "בטח, לא הייתי אומר את זה לו חשבתי שקורט יגיב ככה. אבל זה לא משנה את מה שאני מרגיש כלפי האישה הזאת".

לבסוף, הוטלה המשימה להתייחס ליריביהם מסיאטל על להקת סאונדגרדן. "קורט קוביין ואדי ודר – הבחורים האלה באמת עוברים תקופה קשה", העיר גיטריסט הלהקה, קים ת'אייל, במהלך אותו אחר צהריים. "אנשים רודפים אחריהם עם מצלמות לתוך הפרצוף ורוצים לדעת כל הזמן אילו סמים הם לוקחים. התהילה שלהם קרתה בן לילה. רגע אחד הם החבר'ה שמסתובבים ברחוב ומנגנים בגיטרה, וברגע הבא הם מבוגרים, מיליונרים ומופיעים על כל שער של מגזין בעולם. חייהם של שני הבחורים האלה התנפצו בן לילה. עם סאונדגרדן זה קרה בהדרגה – הורידו לנו אצבע אחת בכל פעם. קוביין וודר? להם פשוט כרתו את הראש".

שעתיים לאחר הערתו של ת'אייל, הוא ושאר חברי סאונדגרדן וטאד קיבלו את הבשורה בשיחת טלפון טרנס-אטלנטית למנהל המועדון שבו היו אמורים להופיע באותו לילה. לא היו אלה "עלוקות התהילה" שכרתו את ראשו של קוביין; הוא ירה לעצמו בראש ברובה ציד בעודו לבד, לאחר שהתנכר כמעט לכל מי שהיה קרוב אליו. הוא נטל כמות גדולה של סמים והשאיר מכתב התאבדות ציני, כמעט פתטי, ואז הניח בכוונה את תעודת הזהות ורישיון הנהיגה שלו על חזהו – כדי שמי שימצא את גופתו ידע מיד במי מדובר. הפעם, כך נראה, קורט קוביין לא רצה להשאיר מקום לטעויות בנוגע לסוף חייו. והנה, בשנת 2026, נטען שהוא בכלל לא הרג את עצמו, אלא מישהו אחר סחט את ההדק נגדו. הייתכן?

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459