top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-8 בינואר בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-8 בינואר (8.1) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "מופע הצדקה לבנגלדש קרה בגלל מערכת היחסים שלי עם ראבי שנקאר. הוא אדם כל כך צנוע. הוא אמר, 'אני הולך לעשות את ההופעה הזו. אולי, אם אתה או פיטר סלרס או שניכם יכולים לבוא ולעשות משהו או להכריז על משהו, אולי נוכל להרוויח 25,000 דולר ולעשות משהו מול המלחמה הנוראה הזו'. אז אמרתי, 'אם אתה רוצה שאהיה מעורב, אני חושב שעדיף שאהיה באמת מעורב', אז התחלתי לגייס את כל האנשים האלו. זה היה קשה בהתחלה, אבל ברגע שזה התקרב, כל כך הרבה אנשים רצו להיות חלק מזה ונאלצו להידחות. כולם רצו להיות בזה... הכסף שגייסנו היה משני, ולמרות שהיו לנו כמה בעיות כי אלן קליין לא טיפל בזה כמו שצריך, הם עדיין קיבלו הרבה כסף, למרות שזו הייתה טיפה בים. העיקר שהפצנו את הבשורה ועזרנו לסיים את המלחמה. הקונצרט לבנגלדש היה רק ​​עמדה מוסרית. מהסוג הזה של דברים שגדלו עם השנים, אבל מה שעשינו הראה שמוזיקאים ואנשים יותר אנושיים מפוליטיקאים. היום אנשים מקבלים אנשי רוקנ'רול כשהם מופיעים למען ארגון צדקה. כשעשיתי את זה, הם אמרו דברים כמו, 'הוא עושה את זה רק כדי להיות נחמד'..." (ג'ורג' האריסון)


ב-8 בינואר בשנת 1946 נולד רובי קריגר, הגיטריסט של להקת הדלתות.



כך הוא סיפר: "זה כנראה היה בחזרה הראשונה שלנו שראיתי את צורת הדברים שקורים. ממש בסוף הנגינה שלנו נכנס הבחור הזה לחדר וג'ים קפץ עליו והתחיל להכות אותו ללא סיבה נראית לעין. זה היה בגלל עסקת סמים. אנשים אמרו לי שג'ים מוריסון משוגע, אבל אף פעם לא האמנתי להם. באותה תקופה, ג'ים היה

בענייני סמים פסיכדלים, וזה היה בסדר, אבל מאוחר יותר, כשהוא פנה לאלכוהול, זה הרגע שבו הדברים באמת החליקו למדרון... עשינו חזרות במשך כחודש, לפעמים בבית הוריי או בבית של ריי מנזרק. ואז התחלנו לקבל כמה הופעות. אם אצל חבר של ההורים שלי, שהיה רופא, וניגנו בבית שלו. ואז קיבלנו הופעה בחברת המטוסים שבה עבדה אמו של ריי. מסיבות קטנות פה ושם.


ובכן, כשהפכנו ללהקת הבית במועדון וויסקי א גוגו, התחלנו לדפוק על כל דלת של חברת תקליטים בעיר. אבל אף אחד לא רצה אותנו. חברת קולומביה החתימה אותנו, ואז שחררה אותנו תוך שישה חודשים. פרנק זאפה רצה להפיק אותנו, טרי מלצ'ר רצה להפיק אותנו. אבל לא רצינו מפיק. רצינו חברת תקליטים וקיבלנו את ELEKTRA... כמה דברים די מוזרים התחילו לקרות - כמו באודיטוריום בסן ברנרדינו, ג'ים העיף פנס מהבמה וזה חתך עין של איזו בחורה. היה קשה להתמודד עם דברים כאלו. שלושתנו תמיד אמרנו, 'ג'ים לעזאזל. למה היית צריך לעשות את זה?' - זה תמיד היה שלושה נגדו.


באלבום הראשון שלנו עם המפיק פול רוטשילד, ג'ים היה מסטול מאסיד וכשניסינו לעשות את THE END הוא יצא לגמרי משליטה, זרק מכשיר טלוויזיה דרך חלון חדר הבקרה והיה בעניין של טריפ אדיפוס-מורכב כשהוא אומר, 'תזיין את האמא, תהרוג את האבא'. נעלנו את הסשן אבל ג'ים לא רצה לעצור, אז הוא טיפס בחזרה למקום ופתח מטף כיבוי אש והשפריץ ממנו על כל הכלים. פול קפץ פנימה וגרר אותו החוצה... זה תמיד היה מורט עצבים עם ג'ים. יום אחד היינו אמורים לעשות חזרה ואנחנו מקבלים את השיחה הזו מעיר אחרת וזה ג'ים. 'קדימה, חבר"ה. בוא לפה, קחו קצת אסיד ונעשה חזרות כאן'. הכרחנו אותו לחזור והוא בא עם פנס בעין... ג'ים נטה לגרום לאנשים להרביץ לו. הוא היה דוחף אנשים לעשות את זה. אהבתי את הבחור כשהיה סטרייט. מאוד לא אהבתי אותו מתי שהוא היה שיכור.


הלך לנו ממש טוב לזמן מה, אבל ג'ים לא חשב שאנחנו גדולים מספיק. הוא חשב שאנחנו צריכים להיות גדולים כמו הסטונס והביטלס. אני חושב שלג'ים הייתה תחושה שהוא לא הולך לחיות כל כך הרבה זמן. סיבה נוספת לכך שהוא השתכר לעתים קרובות הייתה קשורה לגודל האולמות בהם הופענו. ככל שגדלנו, ג'ים הרגיש שהוא לא מגיע לקהל.


מהומות הפכו לנורמליות. ריחמתי עליו. פול רוטשילד אמר, 'כדאי להביא אותו לאולפן כדי להקליט את כל מה שאנחנו יודעים כי הוא לא יהיה פה עוד הרבה זמן'. ג'ים לא אהב את התדמית שלו יותר. הוא השמין וכשראיתי אותו בפעם האחרונה, לפני שעבר לפריס, הוא היה חולה מאוד. הוא השתעל דם"


ההרצאה "הרוכבים בסערה - הסיפור של להקת הדלתות" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-8 בינואר בשנת 1935 נולד אלביס אארון פרסלי.



לידתו של מלך הרוק'נ'רול נעשתה בבית הקטן והדל שבנה אביו, ורנון (בעזרת אביו ודודיו). המיילד הוא ד"ר וויליאם האנט ושני בנים נולדו באותו יום לגלאדיס וורנון. הראשון מהם שיצא הוא ג'סי גארסון, שנולד ללא דופק בשעה ארבע לפנות בוקר. הוא ייקבר ביום שלמחרת. הבן השני יצא חמש דקות אחריו ונקרא אלביס אארון פרסלי.


הנה כמה אירועים של ימי הולדתו של אלביס, שאספתי לכם במיוחד;


בשנת 1946 חגג אלביס את יום הולדתו ה-11 עם גיטרה שקיבל במתנה מהוריו. הוא בכלל רצה אופניים אבל אמו נבהלה מהמחיר ומהפחד שהוא ייפצע כשירכב עליהם.


בשנת 1949 נתן וורן פרסלי לבנו חוברת קומיקס ובה כתב הקדשה: "הלוואי ויום ההולדת שלך יהיה עתיר הנאה ואהבה וזמן מוזהב".


בשנת 1955 הופיע אלביס ב- LOUISIANA HAYRIDE ושם הוא הוצג לקהל כניצוץ של ממפיס. שדרן הרדיו, שהעביר את המופע, סיפר למאזינים שאלביס נעל נעליים ירוקות מעור תנין וגרביים ורודים.


שנה לאחר מכן, ביום הולדתו, טס אלביס בחזרה לממפיס לאחר הופעה בלואיזיאנה. מנהלו, קולונל טום פארקר, דאג להתקשר אליו ולאחל לו מזל טוב.


בשנת 1957 חגג אלביס את יום הולדתו עם הוריו בביתו. בינתיים נודע שאלביס יגויס לצבא בעוד כחצי שנה בערך.


בשנת 1960 ביקר אלביס ביום הולדתו בבית הקברות FOREST HILL כדי לראות בפעם הראשונה את המצבה המפוארת של אמו.


בשנת 1962 חגג אלביס בלאס וגאס, במלון סהרה, עם עוגה חגיגית שסידר לו מנהל הקזינו, מילטון פרל, שהיה גם חברו של קולונל טום פארקר.


בשנת 1965 דאגו כמה עיתונים לציין שאלביס הגיע לגיל שלושים והפך מזדקן. ביום זה חגג אלביס בשקט בביתו.


בשנת 1971 התקין אלביס, כמתנת יום הולדת לעצמו, רדיו משטרתי במכונית המרצדס שלו. הוא קנה גם כמה אביזרים משטרתיים נוספים, כולל פנסי ניידת משטרה מהבהבים, גז מדמיע ואזיקים.


ב-8 בינואר בשנת 2004 תבעו קרוביו של ג'ורג' האריסון המנוח את ד"ר גילברט לדרמן בסך עשרה מיליון דולר, בגלל מעשהו הנפשע.



האריסון מת מסרטן בשנת 2001 וקרוביו תבעו את הרופא בטענה שניצל את מר האריסון בגין "קידום עצמי חסר בושה" בימיו האחרונים של מר הריסון, וחשף מידע סודי לעיתונאים. כמו כן, הוא כפה על האריסון התשוש לחתום לו.


לדרמן, מנהל מחלקת האונקלוגיה בבית החולים האוניברסיטאי בסטטן איילנד, הוצג בתביעה כמי שהפר את פרטיותו של האריסון ודאג לעצמו בצלו של מטופל מפורסם. התביעה דרשה פיצויים של מיליוני דולרים והחזרת חפצים חתומים.


שבועיים לפני שהאריסון מת לקח הרופא את ילדיו לבית שלו, שם נאבק המוזיקאי הידוע במצבו הגרוע. נאמר בתביעה שהאריסון נאלץ להקשיב לבנו של הרופא שניגן בגיטרה ולאחר מכן הונחה הגיטרה בחיקו של האריסון והוא נתבקש לחתום עליה. בתביעה נמסר שהאריסון היה חלש ותשוש מדי למשימה הזו וניסה להתנגד באומרו שהוא אפילו לא יודע אם ביכולתו לאיית את שמו כראוי.


ד"ר לדרמן הושיט את ידו לאחוז בידו של מר האריסון כדי לעזור לו לכתוב ואמר "בוא, אתה יכול לעשות זאת". ג'ורג' החל לכתוב את האות G ואז הרופא עזר לו, כששניהם אוחזים בעט, להשלים את המשימה.

בתביעה נאמר כי הרופא סירב למסור את הגיטרה ושתי חתימות נוספות שהאריסון חתם על קלפים עבורו. עוד נכתב כי הרופא קידם את עצמו בהופעות בטלוויזיה כמי שטיפל בהאריסון. לדרמן השיב, בעצת עורך דינו, שאינו יכול לדון בפרטי התביעה כי טרם ראה אותה.


עורך הדין הוסיף שהרופא מכחיש שהשתמש במר האריסון לצורך קידום עצמי ואין שום בסיס לפעולה להחזרת הגיטרה של הילד. דוברת מטעם בית החולים, ארלין ריבק, אמרה שבית החולים מתייחס לסודיות המטופלים ברצינות רבה ולא מפר אותה.


בתביעה נטען כי הרופא ידע שערך החתימות יעלה אם יבוצעו על ערש דווי.


ב-8 בינואר בשנת 1968 ערך דייויד גילמור את החזרה המוזיקלית הראשונה שלו עם להקת המחתרת, פינק פלויד.



גילמור, לשעבר בלהקת JOKERS WILD, הצטרף לפינק פלויד כגיטריסט נוסף לצד סיד בארט, מייסד הלהקה, שהתנהגותו הפכה בלתי נסבלת בעקבות צריכה מוגזמת של אל.אס.די, שפגעה בתיפקודו. גילמור, שהיה חבר ילדות של בארט בקיימברידג', הוא שלימד אותו לנגן בגיטרה.


החזרה של גילמור עם הלהקה נערכה בחדר בבית ספר KENSEL RISE PRIMARY SCHOOL שבלונדון. החזרה הזו הייתה לקראת סשן הקלטה, שנקבע יומיים לאחר מכן באולפני EMI שבאבי רואד.


גילמור: "בחזרה הזו הביא לנו סיד שיר שכתב בשם HAVE YOU GOT IT YET. הוא כל הזמן שינה אותו וברור שלא הצלחנו ללמוד אותו. זה היה שיר בסגנון בלוז, אבל סיד כל הזמן שינה בו דברים. ברור שכמה חלקים במוחו התרופפו ואחד מהם היה חוש ההומור שלו".


ואם אתם שואלים מה הוקלט עם גילמור בפעם הראשונה, לאחר החזרה הזו, ובכן זה לא היה דבר משמעותי. הארכיבים של אולפני אבי רואד מציינים כי מדובר בהקלטה עם קטעים ללא שמות, שוודאי נמחקו מיד לאחר מכן.


ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450




ב-8 בינואר בשנת 1968 הוציאה חברת התקליטים STAX את התקליטון DOCK OF THE BAY, שביצע האמן המנוח, אוטיס רדינג.



באוגוסט 1967 חזר זמר הנשמה אוטיס רדינג לביתו שבמייקון, ג'ורג'יה, אחרי שבילה את חופשתו הרחק משם. מנהלו אז, פיל וולדן: "אוטיס התקשר אליי ואמר שהנה הוא כתב סופסוף את להיט המיליונים שדיברנו עליו". רדינג היה אז בשיאו. הוא צבר קהל חדש, בזכות הופעתו הבלתי נשכחת בפסטיבל מונטריי (ביוני 1967). אחרי שנים בהן הופיע רק מול קהל שחור חש הזמר כי הוא מקבל אהבה גם מהקהל הלבן. אז הוא החליט ליצור שיר פופ שיתאים למעמדו זה.


ב-7 בדצמבר 1967 ניגש רדינג לאולפני 'סטאקס' (בהם הקליט רבים משיריו) כשבאמתחתו שיר לא גמור. שם הוא שר את המלודיה למפיק הבית והגיטריסט, סטיב קרופר, שהציע לו לכתוב מילים על נסיונו האישי. אז צצו משפטים כמו "עזבתי את ביתי בג'ורג'יה / ונסעתי לכיוון המפרץ של סאן פרנסיסקו". השיר הוקלט באולפן עם קרופר ושאר חבריו ללהקת בוקר טי והאם ג'יז. רדינג שר את הבתים והמעברים, כשהוא גם שורק במקום בו טרם כתב מילים. ההקלטה הבסיסית הושלמה ורדינג ידע כי יחזור להשלים את השיר עם מילים במקום שריקות. כלי הנשיפה נוספו להקלטה ביום שלמחרת. רדינג, שהיה לקראת סיבוב הופעות, קפץ לבקר ולצפות בתהליך ההקלטה. טכנאי ההקלטה, רון קאפון, נזכר כי בידו היו המבורגר ומיץ תפוזים. הוא אמר לכולם להתראות ויצא עם הבטחה שיחזור.


למחרת יצאו חברי בוקר טי והאם ג'יז בטיסה מממפיס להופעה. כשביקשו לחזור משם, מזג האוויר היה סוער וטיסתם בוטלה. אותה סערה כיסתה גם את קליבלנד, שם הופיע רדינג, שידע כי אסור לו לפספס את הופעת הלילה שנקבעה באותו יום בוויסקונסין.


כשהתקשר דייויד פורטר, אחד מכותבי הלהיטים של סטאקס שטס עם בוקר טי והאם ג'יז, לאשתו כדי לבשר לה כי טיסתם בוטלה, היא בישרה לו כי מטוסו של רדינג התרסק לאגם מונונה. "דייויד חזר אלינו כשהוא חיוור כסיד", נזכר קרופר.


לאחר ההלוויה של רדינג חזר קרופר לאולפן וסיים לערוך את השיר שעבדו עליו. זו הייתה משימה קשה מנשוא עבורו, לשמוע את קולו של חברו שלא ישוב עוד. רדינג צדק - השיר הזה אכן יהיה רב מכר אדיר. רק שזה קרה כשהוא כבר לא זכה ליהנות מההישג. השיר DOXK OF THE BAY הפך לשירו היחיד במקום הראשון במצעד האמריקני. מותו הותיר חלל אדיר. אלביס פרסלי היה מלך הרוק'נ'רול ורדינג היה מלך הנשמה.


ב-8 בינואר בשנת 1973 יצא בארה"ב התקליט HOLLAND של הביץ' בויז. הרולינג סטון פירסם בביקורתו, כי התקליט גורם לחיוך גדול והוא מביא סיפוק אדיר אחרי כישלון התקליט הקודם, SO TOUGH.



זמר הלהקה, מייק לאב, בספרו האוטוביוגרפי: "האלבום שלנו בהולנד ידוע בעיקר בעובדה שבילינו יותר משישה חודשים בהולנד להקליט אותו, כתוספת לסיבוב הופעות באירופה. זה היה הרעיון של המנהל שלנו, ג'ק ריילי, שנתמך על ידי קארל (וילסון), שחשב ששינוי נוף יהיה טוב עבורנו. זו ארץ נופית, אבל הלוגיסטיקה - של העברת כל כך הרבה משפחות, מציאת דיור והובלת הרבה ציוד - זה היה סיפור אחר. טכנאי הסאונד החדש שלנו, סטיב מופיט, היה צריך לבנות קונסולת הקלטה בארצות הברית, לפרק אותה, לשלוח אותה בחתיכות להולנד, ואז להרכיב אותו מחדש באסם שהוסב לאולפן. שלחנו כמעט ארבעה טון של ציוד. הגאיות של הפרות ברקע סיבכו את ההקלטות שלנו, והעלויות המשתקות הפכו את כל המאמץ למפוקפק.


גם התוצאות לא היו כל כך מעולות. חברת התקליטים דחתה את התוצאה הראשונה שהגשנו משם, תוך מסקנה (בצדק) שלא היו שם להיטים ברורים. המציאות של עסקי ההקלטות לא השתנתה: אם אתה רוצה אלבום נמכר ביותר, אתה זקוק לסינגל להיט שיקבל זמן שידור ברדיו, ועל כל המאמצים שלנו להיות יותר מתקדמים ורלוונטיים, לא הפקנו סינגלים להיטים.


בריאן (וילסון) הגיע איתנו להולנד בשנת 1972, אם כי זה בא עם בעיות. אשתו ושתי בנותיהם הגיעו לפניו ובריאן טס לבד. אבל כשהמטוס שלו נחת באמסטרדם, הוא לא היה עליו. הוא הגיע לשדה התעופה בלוס אנג'לס, שינה את דעתו וחזר לבית. מישהו השיג אותו בטלפון ושכנע אותו לטוס בטיסה הבאה. שוב נחת המטוס שלו, ושוב הוא לא היה בו. אולם הפעם הוא ירד מהמטוס בנמל התעופה באמסטרדם ונרדם על ספה בטרקלין הדיוטי-פרי".


התקליט HOLLAND הגיע למקום ה-36 במצעד האמריקני, כשעותקים ראשונים שלו הכילו גם תקליטון בונוס, שבא בצורת סיפור פיות שחולק לפרקים והופק בחוכמה על ידי בריאן וילסון. הוא הושפע הפעם מהתקליט SAIL AWAY (של רנדי ניומן) אותו השמיע ללא הרף כששהה בהולנד. בריאן אף צייר את עטיפת התקליטון וזו הייתה תרומתו המוזיקלית הראשית במוצר זה.


עם זאת, הוא נפגע עמוקות כשהבין כי היצירה המורכבת הזו לא תיכלל בתקליט השלם, שהשיר שסומן ממנו כאופציה ללהיט היה SAIL ON SAILOR הקליט, אותו שר חבר חדש בלהקה, בלונדי צ'פלין. למרות שמדובר פה בתקליט טוב, הוא גם האחרון של הלהקה, לעת עתה, שבא עם מוזיקה חדשה ומרעננת. חברי הלהקה, שלא סיפקו יצירה מקורית משמעותית בשנים הבאות, התארחו בהצלחה בהפקות של אחרים (כמו אלטון ג'ון ולהקת שיקגו). אבל אל תדאגו, הם עוד יעשו קאמבק.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "דרך יותר מעשר שנות הקלטות והופעות, הביץ' בויז שמרו על זהות מוזיקלית חזקה, למרות שהאור המנחה המקורי שלהם, בריאן וילסון, הפך יותר ויותר לנוכחות צללית בלבד. לאורך כל זה, עם הפסקות נדירות, הביץ' בויז נאחזו, לטוב ולרע, בצליל שלהם, סגנון קולקטיבי שהראה יכולת צמיחה יוצאת דופן.


התקליט החדש היא דיוקן מגובש של האבולוציות האחרונות של הסגנון הזה. מתוך הכרה למעמדו המכובד, אם כי מעט מיתולוגי, של בריאן וילסון, האלבום גם נפתח וגם נסגר עם אופוס חדש של בריאן. כרגיל, כל אחד מהם מקבל רגישות ייחודית שנראית כרגע נוטה למעין רוק קאמרי. השירה המעולה של בלונדי צ'פלין ב-SAIL ON SAILOR ממקמת את השיר הזה בין סטיבי וונדר לבין הביץ' בויז הישנים. כולם בלהקה תרמו לפחות שיר אחד לתקליט.


כלול במארז הזה גם תקליטון מורחב עם אגדה מאת בריאן. למעט הופעה קצרה של בריאן עצמו בתור הפייפר 'מארץ הלילה הרחוקה', הסיפור מסופר על ידי ג'ק ריילי, מנהל הלהקה. בסיפורו על מפגש עם רדיו טרנזיסטור זוהר המנגן רוק אלוהי, גחמתו של בריאן אולי נוגעת לנימה אוטוביוגרפית אבל הוא זה שקובע את הסטנדרטים המוזיקליים של הלהקה.


העדות הטובה ביותר להצלחתו של 'הולנד' היא שזה עומד במידה רבה בסטנדרטים האלו. כמו העבודות המשובחות ביותר של הביץ' בויז, 'הולנד' גורם לי לחייך בעקביות, לא פחות מהפשטות המטרידה שלו מדי פעם כמו בשל השלמות המקושטת שלו לעתים קרובות. למרות שהביץ' בויז עשויים להיות טעם נרכש, ברגע שהמאזין מעניק להם את העדיפות, התקליטים הופכים לבלתי ניתנים לעמוד בפניהם. המוזיקה שלהם התעלתה מזמן על סיווג קל, וכעת הם מנגנים מה שאפשר לתאר בפשטות כמו מוזיקת ​ה​ביץ' בויז. בניגוד לתקליט SO TOUGH המאכזב מהשנה שעברה, 'הולנד' מציע את המוזיקה הזו בצורה הכי מספקת. זה אלבום מיוחד".


ב-8 בינואר נולד בשנת 1947 דייויד בואי (בשם דייויד ג'ונס). אז הרשו לי לספר לכם על ימי הולדת בשנים מסוימות בעברו של מיסטר בואי.



1965: דייויד חוגג את יום הולדתו ה-18 ויום לאחר מכן הוא ולהקתו, 'דייוי ג'ונס והמאניש בויז', נוסעים במכונית כדי להופיע באולם HERMITAGE שב-HERDS. למרבה הצער מתקלקל האוטו באמצע הדרך.


1966: דייויד בואי מופיע עם להקת THE LOWER THIRD בשעות אחה"צ במועדון 'מארקי' שבלונדון. באותו יום ערך חזרות, בחדר האחורי של המועדון, סטיבי וונדר, שהיה אז רק בן 15. הוא בא לאנגליה לקדם את השיר החדש שלו בשם UPTIGHT.


1968: דייויד חוגג את יום הולדתו ה-21. בזמן הזה הוא כבר לא גר יותר בדירת מנהלו, קנת פיט, שבכיכר מנצ'סטר אלא חזר לבית הוריו בברומלי. ביום הזה מבלה דייויד עם לינדסי קמפ, שהוזמן לשחק בדרמת טלויזיה רוסית בהפקת הבי.בי.סי הבריטי, בשם THE PISTOL SHOT. קמפ מעודד את דייויד להצטרף אליו למשחק בסצנה בהפקה.


1970: במהלך היום, יום הולדתו ה-23 של בואי, שולח המו"ל שלו את המילים המתורגמות בצרפתית ל- SPACE ODDITY, למנהלו, קנת פיט. הגירסה הצרפתית לשיר הזה בוצעה ב-1971 על ידי הזמר הצרפתי ג'ראר פאלאפראט, בשם UN HOMME A DISPARU DANS LE CIEL (בתרגום: 'האיש שנעלם בשמיים'). בערב היום הזה הייתה לבואי הופעה במועדון 'ספיקאיזי' שבלונדון. בואי ניגן מול הקהל שירים חדשים לגמרי עם הבסיסט טוני ויסקונטי, הגיטריסט טים רנוויק והמתופף ג'ון קיימברידג'. ההופעה כללה גירסה לשיר של ביף רוז, בשםFILL YOUR HEART (שהוקלט בהמשך באלבום 'האנקי דורי') והקראת קטע שירה שכתב הזמר / גיטריסט האמריקני, מייסון וויליאמס. אחרי המופע הציע בואי לקיימברידג' להצטרף אליו ללהקה חדשה שהוא הולך להקים.


1971: התקליטון HOLY HOLY של בואי מקבל ביקורת לא אוהדת בעיתון 'מלודי מייקר'. כריס וולש כתב: "דייב נשמע כמו סיד בארט בצליל מוזר למדיי".


1972: "עיתון 'מלודי מייקר' מפרסם עמוד שלם על 'האנקי דורי'. בינתיים נערכת מסיבה ב- HADDON HALL לכבוד יום הולדתו ה-25 של בואי. חברי להקתו מביאים לו במתנה מכונת גילוח עם בטריות. לו ריד הוא בין האורחים במסיבה והוא צופה בכניסה הגרנדיוזית של בואי דרך גרם המדרגות המפואר, כשהוא לובש 'חליפת זיגי' בצבע ירוק בהיר, שעוצבה לו על ידי חברו פרדי בארטי. בהמשך עוברת המסיבה למועדון 'הסומבררו' עד לשעות הבוקר המוקדמות.


1974: דייויד מבקר בבית חברו, ג'ורג' אנדרווד, בהאמפסטד. יחד עימו מגיעה אמנדה ליר. החבורה קופצת לבית הקולנוע המקומי כדי לצפות בסרט 'מטרופוליס', שצולם על ידי פריץ לאנג בשנת 1927. במהלך הפגישה מציין בואי כי ברצונו ליצור סרט בכיכובה של אמנדה.


1976: בואי עורך חזרות, בביתו של קית' ריצ'ארדס בג'מאייקה, לקראת סיבוב הופעות חדש.


1977: בואי חוגג את יום הולדתו ה-30, ביחד עם איגי פופ, רומי האג וחברים נוספים - במועדון לילה בברלין.


2013: יוצא תקליטון חדש עם השיר WHERE ARE WE NOW, מתוך אלבומו הבא, THE NEXT DAY. בואי, שלא נשמע מזה עשור ביצירה חדשה, מלהיב מחדש את מעריציו.


2016: יוצא התקליט BLACKSTAR. יומיים לאחר מכן יבין העולם כי אלבום זה נועד להיות דברי הפרידה של בואי ממעריציו ומהעולם. מיליונים יזילו אז דמעות של עצב אמיתי.


אז הנה על האלבום BLACKSTAR, של דייויד בואי, שיצא ביום זה בשנת 2016.



בשנת 2013, לאחר שהופיע בפומבי במשך יותר מעשור רק באופן נדיר, דיוויד בואי הופיע שוב בסצנת המוזיקה - אם במוזיקה או בתערוכה. שמו חזר לכותרות ולהלהיב. אז בואי, שנטען מחדש לנוכח ההצלחות הללו, תכנן להפוך את 2014 לשנה טובה, וכתב יחד מחזמר עם המחזאי האירי אנדה וולש. המחזמר, שנקרא לזרוס, היה תערובת של אוטוביוגרפיה ואגדה.


אבל תוכניות לשנה נפלאה התפוגגו עם אבחון סרטן בכבד. עד כמה שהחדשות נוראיות, זה לא הפריע לנחישות שלו לסיים את לזרוס, והמחזמר עלה ב-7 בדצמבר 2015, בסדנת תיאטרון ניו יורק. בואי גם הצליח להשלים את אלבומו האחרון במקביל לזה.


באביב 2014, בואי היה בקהל בהופעה של תזמורת מריה שניידר בבירדלנד, מועדון הג'אז המפורסם בניו יורק. מסוקרן מהתמזגות הז'אנרים שאפיינה את המוזיקה של האנסמבל, הוא הציע לשניידר שהם יעבדו יחד. התוצאה הייתה קטע בשם SUE - OR IN A SEASON OF CRIME. זה נכלל באלבום האוסף של בואי,

NOTHING HAS CHANGED.



בואי היה להוט להלחין יצירות נוספות עם מריה שניידר. אבל היא הייתה עסוקה בהכנת האלבום החדש שלה והיססה לקחת על עצמה פרויקט חדש, והציעה במקום זאת שבואי ישתמש בדוני מקסלין, הסקסופוניסט שלה, ושאר חברי הלהקה שלו. בתחילת יוני 2014, היא הזמינה את בואי לאחד מהקונצרטים שלהם במועדון ג'אז בגריניץ' וילג' שבלט בגודלו הקטנטן כמו במוניטין הרב שלו. המוזיקה באה מהבמה עם ג'אז, אלקטרו, פאנק והיפ הופ. בואי התרשם מהקלות שבה מקסלין עשה מניפולציה על המסורות המוזיקליות הללו והזמין אותו לשתף איתו פעולה באלבום החדש שלו. סשן הקלטה נקבע לתחילת 2015.


במקביל, בואי נפגש עם טוני ויסקונטי, חברו הוותיק ומפיק-טכנאי אלבומים בעל מוניטין עשיר. התוצאה באה עם יצירה שבואי חש מאד גאה בה וכשהאלבום החדש יצא, הוא זינק למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי - לראשונה בקריירה של בואי. המילים בו מכילות מסרים רבים של פרידה ויוצרות סוג של צוואה. זה היה נראה כמו הזמנה מוקדמת להלוויה של בואי. השם האמיתי של האלבום הוא הלוגו ★, אבל האופי הבלתי ניתן לבטאו אומר שיש לו שם נוח יותר - BLACKSTAR. ג'ונתן ברנברוק עיצב לעטיפה כוכב שחור על רקע לבן לפורמט הדיסק, ורקע שחור עם צורת כוכב חתוך ממנו לגרסת התקליט. ברנברוק אמר: "זה היה אדם שעמד מול המוות. לקרוא לאלבום ★ במקום לכתוב BLACKSTAR, יש לזה סוג של סופיות, חושך, פשטות". הקהל הרחב לא ידע עם צאת התקליט שדיייד בואי חולה סופני. הוא שמר את זה בסוד.


ובהתאם למצב הרוח הסופני של האלבום, האולפן "חנות הקסמים" שבו הוקלטו כלי הנגינה של האלבום, נסגר לצמיתות ב-16 במרץ 2016, כשהוא קרס תחת עלויות השכירות שהרקיעו שחקים בניו יורק. טוני ויסקונטי אמר: "חלק מהחיים שלי פשוט מת עם סגירת האולפן. אני אתגעגע לאולפן כמעט כמו שאני מתגעגע לחבר שלי, דיוויד בואי. דייויד תמיד עשה מה שהוא רוצה לעשות והוא רצה לעשות את זה בדרך שלו והוא רצה לעשות את זה בצורה הטובה ביותר. מותו לא היה שונה מחייו - יצירת אמנות. הוא עשה עבורנו את האלבום הזה, מתנת הפרידה שלו".



ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450




ב-8 בינואר בשנת 1943 נולד לי ג'קסון, הזמר-בסיסט של להקת THE NICE (בה היה חבר קית' אמרסון). אז הנה הוא עם חתן יום הולדת נוסף, דייויד בואי, בתמונה נדירה שמצאתי משנת 1969.



למעשה, תמונה זו צולמה ב-3 בנובמבר 1969 כשדייויד בואי הגיע לציריך על מנת להשתתף בתוכנית טלוויזיה בשם HITS A GO GO. התוכנית שודרה בשידור חי כשבואי מבצע בה ׳ליפ סינקינג׳ לשירו SPACE ODDITY.


מכיוון שקונספט התוכנית היה לדמות בית אפוף רוחות רפאים, כיאה לתוכנית שהוקדשה לליל כל הקדושים, הוחלט לעטר את ביצועו של בואי עם אדים של קרח יבש. בתוכנית השתתפה גם להקת הנייס. בואי והנייס הכירו היטב זה את זה כי אמרסון והמתופף בריאן דוויסון ניגנו בשנת 1966 יחד עם בואי בהרכב בשם ׳חמישיית מארק לימאן׳.


ב-8 בינואר בשנת 1973 יצא אלבום סולו כפול ליוקו אונו ושמו APPROXIMATELY INFINITE UNIVERSE.



אונו: "כתבתי את החומר לאלבום הזה בתקופה של חודש. בדרך כלל אני מתחילה עם משפט שהופך לתמליל שלם שאותו אני מלחינה. את רוב השירים ג'ון כלל לא שמע עד שהגעתי איתם לאולפן ההקלטות. לעיתים הגעתי לאולפן לפניו כי הוא נהג לישון. הוא הגיע לאולפן ואז היה שומע את מה שאני ושאר הנגנים כבר עשינו".


ניק טוצ'ס, כתב עיתון רולינג סטון, מיהר לזלזל ולהתנשא: "חבל מאד שאיפשרו באלבום הזה לקולה של יוקו אונו לשלוט מעל למוזיקה, כי הנגנים מלהקת ELEPHANT'S MEMORY לא נשמעו מעולם טוב יותר בנגינתם. יוקו אונו, מצד שני, פשוט מגוחכת לחלוטין כתמלילנית. הרמה שלה נמוכה. זה פשוט מחורבן. האם יש צורך לדון בשטיקים האלו שלה? ואם יש דבר אחד שאפשר להשוות אותו למילים האידיוטיות שלה, הרי זה הגועל הטוטאלי שלה. האם אתם יכולים לקבל קול מיילל שפוקד על העולם כל מיני הוראות? זה לא רק אני שלא סובל את זה. אני מכיר מישהו רציני שעוסק בתרבות אוונגארד וגם הוא ממש לא אוהב את זה".


בעיתון איבנינג סטנדרט, מלונדון, נכתב אז בביקורת על האלבום: "קל לצחוק על יוקו אונו או לפחות זה היה קל בשבילי עד ששמעתי את האלבום הזה ונתתי להשפעה שלו להיספג. ביוקו יש יותר מעניין חובבני בתנועת שחרור נשי, אבל הדרכים המוזרות שלה לתקשר הסוו לפעמים את הכנות שלה. כאן היא מגובה באיזה לנון עוצמתי ומטלטלת את המילים שלה בפשטות עזה וחותכת.


יוקו אומרת את המובן מאליו בלי סלסולים או איטיות במה שאפשר לכנות 'רוק הספה של פסיכיאטר'. הגישה הטקטית של ההלם מושכת את תשומת לבך. היא חצי שרה חצי צורחת עלבונות לאהובה ואז פתאום עוברת לקול הילדה הקטנה המתחננת של אישה בודדה כשהיא מתחננת לאהובה שיישאר. האלבום הוא די הישג שמצליח להיות גם מספק מוזיקלית וגם מגרה נפשית".


בעיתון "דמוקרט וכרוניקל" מניו יורק, נכתב בביקורת שכותרתה 'האלבום של יוקו הוא זבל מוזיקלי': "זוכרים את תוכניות המסתורין של הטלוויזיה של סוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60? דרכו המוזרה של הבלש, לא משנה היכן היא התחילה, תמיד תוביל אותו לאיזו צלילה פנימה. האיש עם המפתח לתעלומה תמיד ארב בפנים.


הסגנון הפואטי המתוחכם הזה קם לתחייה תחת יומרה של אמנות על ידי הזמרת והיוצרת יוקו אונו, הידועה גם בשם גברת ג'ון לנון. עם כל ניסיון מוזיקלי נוסף, יוקו אונו מוכיחה שהסיבה היחידה לכך שיש לה קריירת הקלטות וגישה לכל ניסיון מוזיקלי נוסף הוא מעמדה כגברת ג'ון לנון. האלבום הכפול החדש שלה הוא אוסף בן 22 שירים הנושא את אחת היומרות המנופחות ביותר בכל הזמנים. אבל בעוד שיקום אינסופי בערך מובטח, לפי שם האלבום - זבל מוזיקלי נמסר. יוקו אונו לא יכולה לשיר".


ואני אומר - מי שקוטל את יוקו, לא מבין אותה. ואם יש מעריצי לנון שקוטלים את יוקו, שיחשבו פעמיים, כי לולא היא, הם לא היו מקבלים את לנון האמן האהוב עליהם, עם קלאסיקות שנכתבו על ידו איתה ובהשראתה. זו נקודה טובה למחשבה. עכשיו שימו את האלבום הזה ו"תפתחו את הקופסה", לפי הגדרתה.


ב-8 בינואר בשנת 1991 מת סטיב קלארק, הגיטריסט של להקת הרוק דף לפארד.



הגיטריסט המולטי מיליונר, סטיב קלארק בן ה-30, מת בשנתו בביתו בלונדון, משילוב קטלני של אלכוהול, כדורי שינה וכדורים נוגדי דיכאון.


עם שיערו הבלונדיני ותנועותיו הבימתיות המרשימות, מעריצות רבות נמשכו אל קלארק ויחד עם חברו ללהקה, הגיטריסט פיל קולן, כונו השניים "תאומי הטרור", בגלל חיבתם המשותפת לשתיית אלכוהול מרובה וביצוע מעשי שטות על הבמה. אלכוהול אינו עניין של שטות ומזה שנים ניסה קלארק לבעוט בהתמכרות עם כניסתו לקליניקות לאלכוהוליסטים אנונימיים. זה לא עזר.


קולן: "בחורף 1989, כמה מאיתנו היו באולפן יום אחד כשקיבלנו טלפון מהמנהל שלנו. 'סטיב בצרות. הוא נמצא מחוסר הכרה בבר במיניאפוליס, והובהל לבית חולים שם'. טסנו החוצה לראות אותו מיד. אני זוכר, זמן קצר לאחר מכן, שהגעתי למרכז לטיפול בהתמכרויות בהייזלדן, צפונית מזרחית למיניאפוליס. החולים נראו כמו צוות השחקנים מהסרט 'קן הקוקיה'.  רופא ביקש מאיתנו לכתוב מכתב לסטיב המביע את דעותינו וכיצד אנו מרגישים עם זה. אבל אז הרופא אמר, 'בסדר. עכשיו אני צריך שתקריאו לו את זה'. הרופא גם אמר לנו שאם אנו אוהבים את החבר שלנו, נצטרך להתעמת איתו באמצעות התערבות במצבו. הקראתי את המכתב שלי קודם. ישבנו כולנו במעגל וסיפרנו לו, 'סטיב אתה מפחיד אותנו'. הוא ישב שם עם סיגריה, לוקח הכל פנימה. ואז כולנו התחבקנו ואמרנו לו שאנחנו אוהבים אותו. זו הייתה חוויה רגשית לכל המעורבים, במיוחד כאשר הרופא הסביר לנו שכ-70 אחוז מהאלכוהוליסטים שמגיעים לרמה כזו, בדרך כלל, בסופו של דבר, מתים משימוש יתר. זה היה חומר קשה לבליעה.


הרופא גם אמר לנו שרמת האלכוהול בדמו של סטיב הייתה 0.59. זה לא באמת אמר לנו משהו, עד שהוא הסביר שרמת אלכוהול של 0.41 היא שהרגה את ג'ון בונהאם מלד זפלין. בתמיכתנו, סטיב עבר למרכז שיקום אחר, בטוסון, אריזונה. אמרנו לו לקחת חופשת מחלה של חצי שנה ולהבריא - שנמשיך לעבוד על התקליט וברגע שהוא יהיה מסוגל, הוא יחזור אלינו. אבל זמן קצר לאחר מכן פגש סטיב את ג'ני דין, מטופלת נוספת שהייתה מכורה להרואין. סטיב חשב שזה יהיה נהדר אם הם יעזרו זה לזו להתמודד עם ההתמכרויות שלהם. אבל זה היה רעיון גרוע. שניהם עזבו את הגמילה והמשיכו לעזור זה להתמכרויות של זה והמצב החמיר. זה הפך כמעט בלתי אפשרי לעקוב אחר מקום הימצאו של סטיב או מה הוא עשה.


בבוקר ה-8 בינואר 1991, קיבלתי טלפון ממנהל הלהקה.


'פיל', הוא אמר, 'יש לי חדשות רעות. סטיב מת בשנתו'. מה שקרה זה שהוא שתה ושבר צלע בנפילתו. הרופא אמר לו לא לשתות בזמן שהוא נוטל את התרופות לכאב שלו. הוא שתה בכל מקרה. לא נכנסתי להלם מהבשורה על מותו אבל זה חירפן אותי. זו הייתה מכה פסיכולוגית כל כך גדולה עבור כולנו. אחרי התאונה בה המתופף שלנו איבד את ידו וההחלמה המדהימה שלו וחזרתו ללהקה, לא חשבתי שאי פעם נצטרך להתעמת עם משהו כזה אבל עכשיו אחד מאיתנו מת. זה מדהים שאנחנו אף פעם לא מתכוננים למוות בזמן שאנחנו צעירים, כמעט כאילו יש בנו את הרצף האלמותי הזה. סטיב קלארק היה חלק בלתי נפרד מהלהקה; הוא היה גורם מרכזי ביצירת הסאונד והיה חלק מהמשפחה הזו שהייתה לנו. בילינו יותר זמן ביחד מאשר רוב המשפחות הקשורות בדם.


בוקר אחד ג'ו אליוט, זמר הלהקה, ואני היינו במטבח ואמרתי, 'סיימתי. אני לא רוצה לעשות את זה יותר'. אחד מאיתנו מת והחבורה הייתה שבורה. הוא אמר, 'נו, מה אתה רוצה לעשות?' אמרתי לו שאני מעדיף להיות שרברב. אבל ג'ו הוציא אותי מהמחשבה ואמר, 'אל תהפוך לאינסטלטור. אנחנו חייבים לסטיב על כל השירים האלו שכתבנו ביחד בתקליט הזה. הוא עדיין חלק מאיתנו. בוא, לכל הפחות, נכבד אותו ונסיים את מה שהתחלנו'...".


ג'ו אליוט אמר אז לרולינג סטון: "הוא היה כה שקט מחוץ לבמה. לא היו לו תחביבים חוץ מגיטרה, תשבצים ושתייה", אבל חבר קרוב אחר שלו, שבחר להישאר בעילום שם, אמר לתקשורת: "כולם ידעו שהיו לו בעיות. הוא מצא תהילה בשלב מוקדם בחייו וזה יצר עליו המון לחץ. למרות שהוא היה החבר הכי נוצץ בלהקה, מתחת לשכבה הזו שרר רק עצוב עמוק. הוא היה חסר בטחון ופעם אחת שאלתי אותו מדוע הוא כה עצוב, כשהוא כוכב רוק כזה גדול, הוא צרח עליי שלעולם לא אעז יותר לקרוא לו כוכב רוק. במובן מסויים, הוא היווה בעיה גדולה ללהקה".


בונוס: השנה היא 1972. שני אנשים שנולדו באותו תאריך (8 בינואר) אך נעמדו באותו יום משני צידי המתרס.



אלביס פרסלי הופיע על הבמה במדיסון סקוור גארדן. דייויד בואי היה בקהל. הוא קיבל את ההזמנה לצפות במופע של אלביס והחליט לטוס לשם עם אשתו והגיטריסט שלו, מיק רונסון. עם נחיתתם בניו יורק חש בואי כי הוא לקראת התמוטטות בגלל הפחד שהיה לו אז מטיסות. הוא הגיע למופע של אלביס כשהוא לבוש ב'חליפת זיגי סטארדאסט' פרובוקטיבית.


הוא התיישב במקום טוב מול הבמה, אך חש כאידיוט כשכל המבטים הופנו אליו. שיערו היה אדום, חליפתו לא מהעולם הזה ומגפיו שערורייתיים. הןא הבין שגם אלביס מביט בו מהבמה בהלם.


מה רבה הייתה אכזבתו של בואי שלא הצליח, בסופו של דבר, לפגוש את אלביס - למרות שהובטח לו שתהיה פגישה ביניהם מאחורי הקלעים.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים


































































©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page