רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-8 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-8 במאי (8.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "עם כל הכבוד לקרול קינג, התקליט TAPESTRY היה ממש טוב, אבל שני התקליטים שהיא הוציאה לאחר מכן נשמעים עייפים. כאילו הם הוקלטו באותם סשנים, עם שלושים שירים, כשעשרת הטובים מהם נבחרו ל-TAPESTRY והעשרים האחרים, שכנראה נעשו עם צוות שכבר התעייף, חולקו בין שני אלו. היא צריכה לדאוג, למרות שהיא כתבה כמה מהשירים הגדולים ביותר בעולם. אני לא יכול לעבוד עם אותו צוות בכל תקליט" (אלטון ג'ון בשנת 1973)

ב-8 במאי בשנת 1970 יצא האלבום של הביטלס ושמו LET IT BE. בשלב זה, הלהקה כבר התפרקה.

ברולינג סטון קצפו בביקורת: "מה שפיל ספקטור עשה זה להפוך שירים יפים של הביטלס לדברים שאי אפשר להקשיב להם. כך הוא עשה בשיר 'הדרך הארוכה והמתפתלת' וזה בטח הפך את מקרטני, שמנסה כל הזמן להוכיח שהוא לא רק איש של בלדות, לעוד יותר מריר. הלוואי שג'ורג' מרטין יצוץ פתאום ויספק לנו גרסה משלו לאלבום הזה".

כתב ה-NME בביקורתו: "אם זה אלבום הסיום של הביטלס, אז הוא נראה כמו מצבה מקרטון. זה אלבום רע ועצוב ונראה שהביטלס איבדו בו את הכבוד העצמי ומכרו את העקרונות שלהם. ככה צריכה לסיים הלהקה המפורסמת ביותר בעולם? אתם זוכרים את כל הפעמים שבהן הביטלס דיברו ושרו נגד דברים מזויפים? אז תשכחו מהם, כי האלבום הזה הוא תרמית בעטיפה יפה, במחיר יקר. הטרגדיה הגדולה פה היא שהביטלס מנגנים באלבום כמה משירי הרוק הטובים שלהם, אבל כל הכיף והחספוס נעלמו עם פיל ספקטור".

מהביקורת במלודי מייקר: "ההבדלים בין האלבום הזה ל'אבי רואד' עצומים. באלבום החדש הם ממש מנגנים ושרים ביחד וב'אבי רואד' זה לא היה. בגלל זה שומעים באלבום החדש גם את ההתנגשויות ביניהם. הביטלס מתו – יחי הביטלס!"

הנה מה שפרסמו ברקורד מירור: "הספקטור הנוראי הזה! חוצפה מצדו לחשוב שהשירים של ג'ון ופול זקוקים לטכניקות הפקה אולפניות חלקלקות. רבים יחשבו שהוא סירס את האלבום".

הסיפור השלם של תקליט זה, כולל הרבה פרטי מידע נדירים, נמצא בספר שהוצאתי על הביטלס, "ביטלמאניה!". תלחצו פה לפרטים עליו ולרכישה.

ההרצאה "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-8 במאי בשנת 1940 נולד ריקי נלסון, זמר העבר הנערץ והאהוב, שב-31 בדצמבר 1985 הסתיימו חייו בגלל מטוס לא תקין.

הוא היה אחד הזמרים כוכבים הגדולים ביותר בארה"ב, לפני בוא הביטלס לשם בשנת 1964. צליל הרוקאבילי של אמנים כמו אלביס פרסלי, ג'וני קאש, ובעיקר קרל פרקינס השפיעו עליו רבות. הוא אף התיידד איתם והם קיבלוהו כאחד משלהם. הגיטריסט של נלסון, ג'יימס ברטן, עבר לאחר מכן לנגן בלהקת הליווי של פרסלי.

נלסון, שידע שנים של הערצה גדולה, נאלץ לראות גם כיצד שמו נדחק הצידה והמופע שפגע בו יותר מכל אירע ב-15 באוקטובר 1971, במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק. הוא הופיע שם לצד אמנים ותיקים אחרים כמו בו דידלי וצ'אק ברי, ששמרו על חזותם הידועה בעוד הוא האריך את שיערו. הוא נדרש לנגן על הבמה את להיטי העבר ובחריקת שיניים עשה זאת וסחט תשואות מהקהל, אבל כשפנה לנגן חומר חדש יותר הוא נתקל באווירה צוננת שהלכה והתעצמה עד שהגיע לביצוע גרסתו לשיר HONKY TONK WOMEN (של הרולינג סטונס). אז קלטו אוזניו צליל לא נעים – קריאות בוז מהקהל.

עם החוויה הזו הוא ניגש לכתוב, בשנת 1971, את השיר GARDEN PARTY. "אינך יכול לרצות את כולם / אז עליך לרצות את עצמך", הוא שר והשיר, שהיה מהיחידים שכתב, הפך ללהיט גדול בארה"ב. שירו האוטוביוגרפי הפך לאחד מרגעיו החשובים ביותר. נלסון שר: "אמרתי שלום למרי לו, היא שייכת לי / וכששרתי שיר על הונקי טונק / היה זה הזמן לעזוב". קולות הבוז נשכחו ולרגע היה נדמה שמסיבת הגן המקורית של ריקי נלסון מוצלחת ותימשך זמן רב. עם ההצלחה ניסה נלסון להקליט אלבום חדש, כשהרעיון של המפיק (אל קופר) היה להחזיר להקלטות את הגיטריסט ג'יימס ברטן. אך ברטן דרש כסף רב מדי והאיחוד נגנז. קופר הלך על תכנית אחרת ובה הפיק את נלסון ששר גרסאות כיסוי ללהיטים של אחרים. חברת התקליטים נחרדה מהתוצאה וגנזה את ההקלטה. לאחר עוד מספר ניסיונות נפל הבין נלסון את רצון הקהל וחזר לנגן באהבה על הבמה את להיטיו הנדרשים.

בתקופה האחרונה לחייו השתתף ריקי נלסון במופעי נוסטלגיה שנגעו בלבבות רבים והיה זה אירוני שאת הופעתו האחרונה, במועדון "פי ג'ייס" שבאלבמה, סיים בביצוע שיר של באדי הולי (RAVE ON). למחרת הוא ימצא את מותו באותו אופן בו נהרג הולי והוא בן 45 בלבד.

ב-8 במאי בשנת 1965 צילם בוב דילן את הקליפ המפורסם עם השלטים הכתובים לשירו SUBTERRANEAN HOMESICK BLUES.

הוא נעמד בסמטה ליד מלון SAVOY שבלונדון עם ערמת שלטים בהם כתובות מילות השיר. לצופים בקליפ נראה כאילו צולם במרכז מנהטן ההומה, אך הצילום נעשה בסמטה צמודה למלון פאר במקום שונה על פני כדור הארץ. הרעיון לקליפ הזה הגיע מדילן עצמו. בקליפ הזה נראים גם המשורר אלן גינזברג ובוב ניוירת'. הקליפ צולם במסגרת צילומי הסרט DON'T LOOK BACK, שתיעד את מסע הופעותיו של דילן באנגליה. בכמה מהשלטים שדילן החזיק בידיו נכתבו בכוונה כמה שגיאות למילים ששר.

הסרט המלא יצא לאקרנים רק בשנת 1967, אך הקליפ הזה עמד גם בזכות עצמו, כי דילן ייעד אותו מלכתחילה כסרט פרומו שיעמוד גם בנפרד לקידום התקליטון החדש שלו.

ב-8 במאי בשנת 1974 נהרג האורגניסט הבריטי החשוב מאד (אך די נשכח, לצערי), גרהאם בונד, כשקפץ לפסי רכבת.

גרהאם בונד היה שם דבר בסצנת המוסיקה הבריטית של אמצע שנות השישים. מוסיקאים ידועים רבים הושפעו מנגינתו בקלידים, הוזנקו לדרגות כוכבי-על והוא נותר במחתרת.

ההרכב הידוע ביותר שלו, "גרהאם בונד אורגניזיישן", היה עם הבסיסט ג׳ק ברוס, המתופף ג׳ינג׳ר בייקר והסקסופוניסט דיק הקסטאל סמית׳. בונד הצליח שם למגנט את הקהל; הוא ידע לשיר היטב ולנגן בסקסופון ובאורגן האמונד ומלוטרון (הוא היה מוסיקאי הפופ הראשון שהשתמש בכלי זה באנגליה). הלהקה התפרקה לאחר שהקליטה שני תקליטים, בין השאר בגלל התמכרותו הקשה של בונד להרואין. הוא ניסה להתקדם מוסיקלית אך לא היה לו קל לראות כיצד ברוס ובייקר הופכים לכוכבי רוק מצליחים ועשירים מאד בעוד הוא נותר מאחור.

בונד נאבק להגיע לשיאים שחווה בשנות השישים, אך מסעו לעבר המאגיה השחורה (הוא העריץ את אליסטר קראולי) הניב תקליטים קשים לעיכול. הצניחה שלו להרס עצמי הייתה מהירה מאוד. נישואיו התפרקו בשנת 1972 ונטען לאחר מותו בביוגרפיה "הצל הענק", מאת הארי שפירו, על התעללות מינית שביצע בבת החורגת של גרושתו. בונד היה שבר כלי וניסיונותיו לקבל עבודות מוסיקליות בשכר נמוך הביאו לתדהמה מצד אלו שהוא פנה אליהם, בחושבם כי הוא אגדה ואינו ראוי לנגן עבורם. בשנת 1973 הוא הקים את להקת MAGUS שהתרסקה במהירות, נידון למאסר בעוון סמים והתקשה לראות את האור שבקצה המנהרה.

פיט בראון, ששיתף עמו אז פעולה בהופעות ובתקליט: "ממש בסוף, גרהאם אמר לי, 'אני מוותר על כל ענייני המאגיה השחורה ואני פשוט הולך לנגן. לא עוד מאגיה שחורה׳. כעבור כמה ימים הוא מת ... ".

ב-8 במאי 1974, בסביבות השעה 13:35, נכנס בונד לתחנת הרכבת התחתית, פינסברי פארק, בצפון לונדון. הוא קנה כרטיס ועשה את דרכו לרדת לרציף הרכבות הנוסעות צפונה. ברגע שהגיע לשם, הוא הלך לקצה הרחוק של הרציף. הוא חיכה לרכבת הבאה שתגיע. מהמקום שבו הוא התמקם הכי קרוב ללוע המנהרה, הוא שמע את הרכבת רועשת מרחוק לפני כל אחד מקומץ הנוסעים האחרים שהסתובבו שם. עם דהירת הרכבת מתוך חושך המנהרה אל אור התחנה, בונד כבר רץ את צעדיו האחרונים על הרציף וקפץ אל הפסים. המוות היה מיידי.

נהג הרכבת היה בהלם. ההצהרה שלו למשטרת התחבורה של לונדון הייתה כזו: "כשהרכבת שלי נכנסה לרציף, נסעתי במהירות 30-25 קמ״ש. לפתע ראיתי אדם (איני יכול לומר אם זה היה זכר או נקבה) אשר רץ הכי קרוב למנהרה. אדם זה רץ ישר אל הפסים עם זרועות מושטות קדימה, אל הרכבת שלי. האדם נעלם משדה ראייתי, אבל הרגשתי בליטה ברורה כשנסעתי עוד קצת. הרכבת שבה נהגתי הייתה אוטומטית. ברגע שראיתי את האדם רץ, ביצעתי הפעלת חירום של הבלמים. הרכבת לא עצרה מיד". בונד נמחץ לבלי הכר. שאריות הגופה נלקחו לבית החולים. בדיקה של טביעות האצבעות שלו גילתה שיש לו עבר פלילי ולכן המשטרה הצליחה לזהות את האדם כגרהאם בונד בן ה-36.

מדוע חייו של גרהאם בונד הסתיימו מתחת לרכבת? סיפור אחד שהסתובב טען שבונד ברח מסוחרי קוקאין ביום מותו. הם רדפו אחריו בתחנת פינסברי פארק וגרמו לו ליפול מתחת לרכבת. אחרים פירשו זאת כהתאבדות. החקירה התקיימה בבית המשפט לחקירת מקרי המוות. עדים לא התייצבו ולא הייתה עדות שהובילה למסקנת התאבדות. אי אפשר היה להוכיח זאת, מנקודת מבט משפטית. לכן, לחוקר מקרי המוות לא הייתה ברירה אלא להכריז על פסק דין פתוח.

למרות שלא התייצבו אז עדים למותו, היה אחד על הרציף; סטיבן בודי היה בערך בן 14 באותה תקופה והוא סיפר שנים לאחר מכן. "הייתי בתחנה וכמעט לא היה אף אחד אחר על הרציף. הוא (בונד) הלך, הלוך וחזור, בהיפראקטיביות רבה ודיבר עם עצמו. באותו הזמן, לא ידעתי מי הוא. הוא המשיך להתקרב אליי ואמר לי דברים שהוא לא יכול היה לדעת עליי, כמו השם שלי ושרק התחלתי לנגן בגיטרה. הוא אפילו ידע שאני לא חושב להמשיך לנגן. הוא אמר, 'תתמיד בזה ויום אחד תהיה ממש טוב'. הוא ידע שבדיוק קניתי תקליט של ג׳ון מקלאפלין ואמר שהוא הגיטריסט הכי מהיר בסביבה ושהוא עבד איתו. לאחר מכן הוא אמר דברים כמו 'מה שלא תעשה, אנשים מסתכלים עליך'. הוא המשיך לדבר על עסקי המוסיקה וכמה מושחתים הם. הוא היה לבוש בבגדים מוזרים ונראה מוזר והכל היה מאוד מטריד ודי מפחיד באמת. בסופו של דבר הוא פשוט אמר, 'נתראה בעולם אחר' והלך מיד לקצה השני של הרציף. הוא פשוט עמד שם בקצה, הסתכל על המסילות וכשהגיעה הרכבת, הוא פשוט קפץ. כל כך נבהלתי, שברחתי משם. רק כשקראתי את עיתון מלודי מייקר, גיליתי מי הוא".

ההלוויה התקיימה במשרפה בדרום לונדון. הגיעו אנשים איתם הוא עבד בעבר. חלקם היו במצב של התמכרות לסמים. אף אחד לא באמת ידע מה להגיד והטקס היה מבולגן. כשבונד מת, שפורסמו בעיתונים באנגליה מחוות להישגיו המוסיקליים, אבל הוא נשכח במהרה. כך מיהרו להתעלם מאחד האבות המייסדים של סצנת הרוק הבריטית.

ב-8 במאי בשנת 1984 יצא אלבום אוסף לבוב מארלי המנוח, בשם LEGEND. האגדה נוצרת...

ובכן, זה המקום להתחיל לצעוד בעולמו של מארלי, למי שלא מכיר אותו עד כה. מדובר באחד מאוספי המוזיקה המרשימים יותר בתרבות המוזיקלית. אוסף שמצליח בבחירת השירים ובסדר בו נתפרו להביא שרשרת של עונג. עד כדי כך שמדובר באלבום בעל חשיבות תרבותית נעלה, שהפך לרב מכר היסטרי.

בניגוד לאוספי אמנים גדולים אחרים, כמו להקת קווין או להקת אבבא שהיו גדולים ופועלים כשיצאו להיטיהם במארז אחד, עבור מארלי נדלקה האש הציבורית עם אוסף זה, כארבע שנים לאחר מותו מסרטן. גם בחירת השם לאלבום הייתה כיריית חץ שפוגע בול למטרה שלשמה נעשה אוסף זה.

למרות שהרגאיי השפיע רבות על מוזיקת הפופ, הזן הג'מייקני האמיתי והשורשי זכה להצלחה מועטה בשוק. הרגאיי פתח את הדלת לסגנונות אפריקאים, קריביים ואחרים בעולם השלישי להתגנב אל מוזיקת הפופ המערבית. השלל, לעומת זאת, נפל בעיקר ללהקות רוק כמו הקלאש, פוליס או להקת מועדון תרבות (זו עם בוי ג'ורג'), שהרוויחו מקצבים קריביים על ידי פירוש מחדש של הרגאיי להמונים האמריקאיים.

מכל מבצעי הרגאיי המשובחים, רק בוב מארלי המנוח הגיע באמת למעמד של כוכב על בעולם המוזיקה, ואפילו הוא נחל הצלחה מועטה במצעדי הפופ. עם זאת, מבחינה יצירתית, הוא שייך לקבוצה נדירה של אמנים גדולים שמתייחסים למגוון רחב של נושאים רציניים בכנות וללא יומרה. נושאי השירים שלו נעי בין הפוליטי לסקסי ועד לרוחני, כל הנושאים מכוסים באותה רמת שכנוע.

האוסף הזה עם הלהיטים הגדולים מדגיש את הצד המתוק והרומנטי יותר של היצירה של מארלי. החומר נבחר כדי לפנות לקהל הרחב; כשמבחינה מוזיקלית הוא יחסית מאופק. אז למרות שהוא לא מראה את כל מגוון המוזיקה של מארלי, הוא בכל זאת אלבום מצוין.

עשרות מיליונים נמכרו מהמוצר הזה ברחבי העולם. גם כאלו שרגאיי אינו סוג המוזיקה האהוב עליהם ביותר, יש בו מספיק כדי לשאוב אותם למקום של צלילים מוכרים עם גרוב מיוחד. כל שיר באלבום הזה הוא להיט ענק.

עורך האוסף היה דייב רובינסון וכך סיפר: "החזון שלי היה לשווק את בוב מארלי לקהל הלבן". והוא הצליח מאד במטרתו, כשהוא בודק מול אנשים עריכות שונות שביצע עד שהתקבע על סדר השירים הסופי, כשהמסר הפוליטי של מארלי מעומעם לטובת קונספט של תחנת להיטים. יש באלבום האוסף הזה גם שירים פוליטיים, כמו BUFFALO SOLDIER או REDEMPTION SONG, אך הם שזורים באופן שאינו מאיים על מי שרוצה רק ליהנות ממוזיקה. עבור חברת התקליטים היה האוסף הזה מושלם מדי. היא לא הצליחה להרכיב לאחר מכן אוסף מוצלח כמו זה. האגדה של מארלי נוצרה פה וממשיכה עד היום רק עם האלבום הזה. ומי שבאמת התאהב, הלך לחקור עליו יותר לעומק. אז גילה עולם מטריף ושורשי יותר שאינו מוצג באוסף זה (שחייבים להשמיע בכל פינה בהודו או בכל חוף ים ישראלי).

אז האם אלבום האוסף הזה באמת טוב? ובכן, לא רק שהוא טוב, הוא MUST לכל מי שרוצה לשכשך את רגליו בבריכת הרגאיי, לפני קפיצה פנימה. חוץ מזה, השירים פה מעולים - אז הרי זה משובח!

ב-8 במאי בשנת 1977 נערכה הופעה של להקת גרייטפול דד שהפכה מאז לאחת ההקלטות המבוקשות ביותר בקרב ה"דד-הדס" (זה הכינוי למעריצים האדוקים).

משהו בהופעה הזו, שנערכה באוניברסיטת CORNELL גרם לרבים לקבוע כי שם קרה דבר מיוחד במינו. עד כדי כך שהקלטת המופע הוכנסה לאוסף ההקלטות שבבעלות ספריית הקונגרס האמריקני. זו אחת הספריות החשובות שיש. הופעה זו נערכה זמן קצר לאחר שהלהקה השלימה את הקלטות האלבום TERRAPIN STATION ומאז סומנה כחשובה ביותר בקריירת הלהקה. רבים מספרים כי השיא בהופעה זו הוא הביצוע לשיר MORNING DEW.

ב-8 במאי בשנת 2019 נפטרה במפתיע המוזיקאית הישראלית המהממת, אלונה טוראל.

למזלי, זכיתי להיפגש עמה ולראיינה לעומק על מה שמאחורי הצלילים. היא התמסרה לראיון והעניקה לי כמה סיפורים מופלאים שנכנסו לספר שלי על הרוק הישראלי ובין לבין זכיתי לחיוך הנפלא הזה שלה. באמת שזכיתי. אלונה, שנתנה כל כך הרבה טוב לתרבות ומכל הלב, מתה לפני הופעה כשלבה נדם לפתע, בגיל 75.

הזמרת רונית אופיר, סיפרה למחרת על הרגעים הקשים: "שוחחנו בטלפון, והיא ביקשה לדעת איך נכנסים לבניין להופעה בנתניה. פתאום מהעבר השני לא נשמע שום קול. צלצלתי אליה והיא לא ענתה. אז יצאתי לרחוב לחפש אותה. אחרי 45 דקות של חיפושים ללא הצלחה פניתי למשטרה".

אלונה טוראל (במקור טורקניץ) נולדה בשנת 1944 בשכונת בורוכוב, אז בגבולות רמת גן, וגדלה רוב חייה בגבעתיים. הניצנים המוזיקליים שלה פרחו בגיל צעיר מאוד. היא ניגנה בפסנתר, כתבה והלחינה שירים, ולמדה מוזיקה קלאסית. פריצת הדרך הגדולה הראשונה שלה התרחשה בפסטיבל הזמר והפזמון השני, בשנת 1961. שיר שהלחינה עבור הזמרת נחמה הנדל (ובהשתתפות שמעון בר), "כאשר אני ואת", זכה במקום השלישי והפך ללהיט.

לאחר מכן, במהלך שירותה הצבאי, שימשה כמדריכה מוזיקלית בלהקות צבאיות, ביניהן להקת הנח"ל ולהקת פיקוד המרכז. גם בתקופה זו המשיכה להלחין, ותרמה להיטים רבים לרפרטואר של הלהקות הצבאיות, שירים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי של אותן שנים. בין לחניה הבולטים מאותה תקופה ניתן למנות את "בשום מקום", "שלושה חיילים" (שזכה לביצוע מחודש ומוכר על ידי חוה אלברשטיין), "אחד חולמני" (למילים של תרצה אתר), "הוא לא כל כך חכם" (למילים של יורם טהרלב), "גשם בוא", "קום לך אל נינווה" (למילים של יורם טהרלב) ו"עסק ביש" (למילים של מאיר אריאל).

לאחר שחרורה מצה"ל, כשהיא בת 20, בשנת 1964, קיבלה אלונה טוראל החלטה משמעותית - לטוס לניו יורק במטרה להעמיק את השכלתה המוזיקלית. היא התקבלה ללימודים גבוהים בבית הספר היוקרתי למוזיקה "מאנס", שם למדה במשך חמש שנים. בניו יורק נחשפה טוראל בצורה אינטנסיבית, כפי שסיפרה לי, למוזיקת הג'אז ולמוזיקת הגוספל. המשיכה לג'אז החלה אצלה עוד קודם לכן, בהשראת ידידה, הפסנתרן זיגי סקרבניק, אך השהות בניו יורק העצימה את זה והפכה את אותה מוזיקה למרכיב יסודי בשפתה המוזיקלית. היא ניגנה שם כמופע חימום לפסנתרן הג'אז הנודע, הרבי הנקוק, והופיעה עם זמרת הנשמה האפרו-אמריקאית נובלה נלסון. בשנת 1969, לאחר חמש שנים אינטנסיביות בניו יורק, חזרה אלונה טוראל לישראל עם מטען מוזיקלי חדש וגישה חדשה - כולל גם נגינה באורגן ולאו דווקא רק בפסנתר.

טוראל החלה להלחין בסגנון שונה וחדשני, ששילב את הרקע הקלאסי שלה ואת היכרותה עם הזמר העברי המוקדם, עם ההשפעות העמוקות של הג'אז והרוק שספגה בניו יורק. היא הייתה מעורבת בהלחנת שירים למחזמר הרוק פורץ הדרך "קרחת", שממנו זכור במיוחד השיר "אני אוהב את אלוהים". מאמר שלם על מחזמר זה תמצאו בספר שכתבתי על הרוק הישראלי. קובי אשרת סיפר לי: "אלונה קרעה אותי באודישנים להצגה. אבל התקבלתי ובהמשך היא הפכה לקלידנית המועדפת עליי בהפקות השונות שעשיתי".

טוראל המשיכה לכתוב שירים רבים שהפכו לנכסי צאן ברזל בפסקול הישראלי וגם העניקה מכישרונה כקלידנית ומעבדת באופן יפהפה שבלתי ניתן לערעור. אם זה עבור אמנים אחרים או כחברה בלהקות הפלטינה ושמיים. וכן, ברור שהיא בלטה בנוף המוזיקה גם בשל היותה אישה שהראתה שליטה מוחלטת בנגינה (וכן, היא הייתה יפהפייה).

טוראל ניגנה במופע של אריק איינשטיין ושלום חנוך ביחד, בשנת 1979. היא הדגישה כי "לא הייתי בחוג של אריק כפי שאף פעם לא הייתי ב'חוגים של'...", אך זכתה להערכתו ואהבתו. בשנת 2018, זכתה אלונה טוראל בפרס שר התרבות לאמנים ותיקים על שם אריק איינשטיין. את העבודה עם יוסי בנאי היא תיארה כ"סוכרייה טעימה", ושיבחה את ההגשה שלו, עם טיימינג מעולה ויכולת אלתור מופלאה". טוראל הייתה המנהלת המוזיקלית של שלושה מתקליטיו של יצחק קלפטר. היא העריכה אותו מאוד ותיארה אותו כ"לא רק נגן מעולה ויוצר גאוני של השירים שלו, אלא גם מוזיקאי אמיתי. אצלי זה הכי חשוב". וכמובן שהיא נמנתה עם הצוות המוזיקלי של תוכנית הילדים החשובה והאהובה מהסבנטיז, "ראש כרוב". היא הצהירה שהיא לא כל כך אהבה לכתוב שירים. כי זה היה זה פחות מעניין בעיניה מנגינה או עיבוד.

ב-8 במאי בשנת 1974 יצא בארה"ב אלבום חדש וכפול ללהקת הקינקס שנקרא PRESERVATION ACT 2. באנגליה יצא האלבום רק כחודשיים וחצי לאחר מכן.

בעיתון רולינג סטון שיבחו בזמנו את המוצר החדש: "האלבום הפסימי החדש הזה הוא גם השופע ביותר שלהם מזה זמן רב. המלודיות חזקות, העיבודים מוקפדים וההרכב המורחב מעניק לסאונד של הקינקס נגיעות מוזרות באופן חיובי. הקינקס הוכיחו פה שאינם צריכים לשחזר את צליל העבר שלהם כדי להגיע לאותן פסגות עבר". מצד שני, העיתון CREEM לא יצא מגדרו: "יש פה מספר שירים טובים אך האלבום הוא בינוני ויומרני מדי, שנוצר על ידי אדם אחד ולהקת הליווי האולפנית שלו".

בזמן צאת האלבום הזה עסקה להקת הקינקס בסיבוב הופעות בצפון אמריקה. אך בסופו של דבר, האלבום לא הצליח להתייצב במקום גבוה ברשימת האלבומים החשובים של הקינקס. עיתון NME קבע בהמשך, כשהאלבום יצא באנגליה, שמדובר בתירוץ זול ליצירת עלילה. "מה שהחל כפרויקט ראוי הפך לכישלון בכל קנה מידה. בקושי יש פה מוזיקה". ועדיין, לדעתי, האלבום הזה דווקא מהנה להקשבה, עם דברי הקריינות שבאים בין השירים ותופרים הכל לעלילה אחת.

ריי דייויס ניסה להסביר בזמנו שהוא רואה ביצירה זו עוד פיסה אוטוביוגרפית: "היצירה הזו היא על שחיתות וכיצד אנשים מבוגרים יכולים להיכנע לה תוך רמיסת תמימותם. יש פה שיקוף של האופן בו קהל רב של אנשים נוהג יחדיו מול אדם אחד. ביצירה הזו אני מגלם את אותה דמות שבאה מול הקהל הרב הזה. ביצירה זו אני בא לשבור כל מחסום שיש באישיותי. ברור ששמתי מחסומים סביבי כדי להגן עליי".

רבים ראו באלבום זה, שבא אחרי האקט הראשון ביצירה (שיצא כאלבום בנובמבר 1973) כיצירה רצינית מדי שרעיונותיה תפורים זה לזה בגסות. אבל עבור ריי דייויס הייתה זו תקופה שחורה כי אשתו עזבה אותו אחרי שנים של זוגיות ולקחה עמה את ילדיהם. הוא ניסה למצוא נחמה בקביעת לוח עבודה תובעני מדי ובזמן שהכין את האלבום הזה הוא עמל גם על סרט טלוויזיה בשם STARMAKER (שיהיה הבסיס לאלבום הבא של הקינקס, SOAP OPERA).

מי גם נולדו ב-8 במאי?

בשנת 1943 נולד פול סאמואל-סמית', שבסיקסטיז היה חבר בלהקת היארדבירדס ולקראת סוף אותו עשור הפך למפיק מוסיקה, שגם הפיק בהצלחה את תקליטיו הידועים של קאט סטיבנס.

ב-8 במאי בשנת 1943 נולד דני וויטן, הגיטריסט המקורי של להקת CRAZY HORSE, שגם הופיעה והקליטה עם ניל יאנג. אבל סיפורו העגום הביא את מותו המוקדם מדי - THE NEEDLE AND THE DAMAGE DONE. ב-18 בנובמבר 1972 נדם לבו.

בשנת 1944 נולד המתופף, ביל לג'נד, מלהקת טי רקס. באותו יום ובאותה שנה נולד גארי גליטר, שבסבנטיז היה כוכב פופ בריטי מצליח מאד ומאז הוא ידוע יותר כפדופיל מורשע.

בשנת 1951 נולד המתופף כריס פרנץ, מלהקת ראשים מדברים. ובאותו יום ובאותה שנה נולד הזמר של להקת אדמה רוח ואש, פיליפ ביילי.

בשנת 1953 נולד אלכס ואן היילן, המתופף בלהקת ואן היילן.

בשנת 1971 נולדה הזמרת קנדיס נייט, שהפכה לחברתו (ובהמשך אשתו) של הגיטריסט לשעבר של דיפ פרפל, ריצ'י בלאקמור. השניים יצאו לדרך מוסיקלית ארוכת שנים, בניחוח מוסיקת ימי הביניים, תחת השם BLACKMORE'S NIGHT.

ב-8 במאי בשנת 1970 יצא התקליט ABC של הג'קסון פייב. זה הוא השני של אותה משפחה מצליחה.

הכל החל בשנת 1968, כשחברת מוטאון החתימה את הג'קסונים והעבירה אותם ללוס אנג'לס, שם פעלו המשרדים שלה. הלהקה הייתה צעירה מאוד, אך עד אז עברה שנים של אימונים הודות לאבי המשפחה, ג'ו, אשר לא הרפה מהם. האתגר של מוטאון היה למצוא את כותבי השירים והמפיקים הנכונים להחתמה החדשה. הצוות האיתן עם בריאן הולנד, למונט דוזייר ואדי הולנד (הולנד-דוזייר-הולנד) עזב את החברה, ולא היו יורשים מוכנים. צוות חדש - פרדי פרן, פונס מיזל ודקה ריצ'רדס - נכנסו וכתבו את הלהיט הראשון של הג'קסונים, I WANT YOU BACK, שיצא באוקטובר 1969 והגיע למקום הראשון בארה"ב בינואר 1970. ברי גורדי, הבוס של מוטאון, לקח תפקיד פעיל בכתיבה ובהפקה של השיר הזה, עד כדי כך שהוא כלל את עצמו בקרדיטים. גורדי כינה את הצוות החדש הזה (כולל איתו) "התאגיד", וכך הופיע הקרדיט לכתיבת השירים - שמות בודדים לא היו רשומים, מה שהפך אותם לניתנים להחלפה.

כשגורדי מצא נוסחה מנצחת, הוא דבק בה, אז הייתה לו אותה עבודת צוות על הסינגל הבא של הג'קסונים, ABC, עם אותם נגני הקלטות מיומנים מלוס אנג'לס שניגנו עבורו. מבחינה מוזיקלית, זה מאוד דומה ללהיט הקודם כשהושם דגש על הקו המילולי, מכיוון שהם רצו בהפקה עלילה אחרת לגמרי. לדברי פרדי פרן, הם הציעו בערך 10 בתים שונים לפני שהתקבעו על מה שהעביר בדיוק את הכמות הנכונה של אנרגיה ותמימות. פרן היה מורה לשעבר בבית הספר, מה שהשפיע על המטאפורות של בית הספר במילות השיר, שיצא לאור כשמייקל ג'קסון היה רק בן 11.

ב-8 במאי בשנת 1945 נולד פסנתרן הג'אז הידוע קית' ג'ארט, שבין המון עבודותיו המרשימות יש לציין שהוא גם ניגן בהרכב רוקי למדי של מיילס דייויס בתחילת הסבנטיז. בצער רב, ג'ארט עבר שבץ ונותר בשיתוק חלקי שלא מאפשר לו לנגן. אז ברשותכם, אסקור פה כעת שני תקליטי עבר שלו שהם בסגנונות מוזיקליים שונים לגמרי.

כשאומרים את השם קית' ג'ארט יודעים ישר כי מדובר בעולם הג'אז. ומדוע? מפני שג'ארט נחשב לפסנתרן מהמובילים בשטח המוזיקלי ההוא. נגינתו מלאת ההשראה והדמיון נמשכת כבר מזה כמה עשורים ומדהימה בכל פעם מחדש. אך כמה יודעים שג'ארט התחיל את דרכו המוזיקלית בסגנון שונה לגמרי?

תקליט הבכורה של ג'ארט יצא בשנת 1969 ונקרא RESTORATION RUIN. זאת לאחר תקליט שיצא לו כטריו שנתיים קודם לכן בשם LIFE BETWEEN THE EXIT SIGNS. התקליט נפל תמיד בין הכיסאות כי הוא ממש לא מה שציפו לו מעריצי הפסנתרן הזה. מה גם שכשהוא יצא בשנה ההיא נפל התקליט בעיקר על אוזניים ערלות.

מבקרי התקליט נהגו בעיקר לשחוט את המוזיקה והאמן שמאחוריה בתקליט בגלל המוזרות שלה. אך מעניין כיצד היה נתפס התקליט לו היה יוצא תחת שם אחר?

יש במוזיקה שבתקליט תבלינים של פולק עם הזיה קלילה שמתאימה לתקופה. יש פה בלוז. יש פה ג'אז. יש פה גם בוסה נובה. נשמע לעיתים כי ההשפעה על ג'ארט בתקליט הזה היא בוב דילן. דבר מדהים נוסף הוא שג'ארט מנגן פה בכל כלי הנגינה. ביניהם חליל, מפוחית, גיטרה ואף בס. בהמשך דרכו לא נשמע ג'ארט בסגנון נגינה שכזה. את כל השירים הקליט באולפני חברת התקליטים 'אטלנטיק' ב-12 במרץ 1968. כמו כן יש תיזמור של רביעיית כלי קשת בארבעה מעשרת השירים. שלא תטעו, לא מדובר בתקליט המאה וגם לא בתקליט העשור אך מדובר פה בתגלית מרעישה כשידוע כי מי שעומד מאחוריה שינה את עורו והפך מיד לאחר מכן לדמות מובילה בג'אז.

ואם כבר ג'אז, בואו נראה מה היה לעיתון הג'אז הנחשב DOWN BEAT לפרסם בביקורתו על התקליט באפריל 1969: "בואו נקווה שהתקליט הנוראי הזה הוציא את כל הרפש ממערכת הגוף והנפש של ג'ארט. הקונספט של הקרקס הזה הוא שג'ארט מנגן בהרבה כלים וגם שר. אך רוב נגינתו פה משעממת והוא גם לא מצליח לשמור על קצב ראוי. גם בתחום כתיבת השירים אין לג'ארט פה מזל. המילים שלו רדודות וקולו דק. ברור שדילן השפיע עליו פה אך גם ברור שלג'ארט אין את הכוח שיש למנטור שלו - למרות שהוא מזייף כמותו. זה פולק-רוק במצב הכי גרוע שלו".

עיתון STEREO REVIEW פרסם ביקורת משלו ביוני 1969: "כבר בגיל עשרים יודע ג'ארט לאלתר היטב בתחום אוונגרד או ג'אז סווינג ברור. אך אם כל זאת לא הייתי מוכן לקראת התקליט הזה שלא מעיף אותי. נראה כי הוא שר גרוע בכוונה כדי להטביע את החומר שכתב. אך השירים שכתב יפים והוא בורך בחוכמה מוזיקלית רבה. לטעמי זה אלבום מהנה".

מכאן אקפוץ אתכם לשנת 1975, אז יצא אלבומו הכפול, THE KOLN CONCERT, שהפך לרב מכר גדול. זאת למרות שמדובר ביצירת סולו פסנתר. אבל איזה סולו הוא זה!

ג'ארט היה אז במהלך סיבוב הופעות באירופה וכשהגיע לקלן שבגרמניה, בינואר 1975, הוא היה אחרי 24 שעות ללא שינה. על הבמה חיכה לו פסנתר כנף שלא כוון כהלכה והצלילים הגבוהים בו לא נשמעו היטב. למרות ניסיונותיו של ג'ארט למחות, נמסר לו שחברת ההובלה כבר עזבה ואין אפשרות להביא פסנתר אחר. ג'ארט המותש חזר למלון וניסה לישון, אך ללא הצלחה. הפסנתרן ידע שחברת התקליטים שלו, ECM, מוכנה להקליט את המופע ושקל לגנוז את הרעיון ברגע האחרון. לבסוף הוחלט להקליט לשימור, כי מכשור ההקלטה כבר הוקם שם.

הפסנתר הבעייתי גרם לג'ארט להתמקד במנעד הנמוך יותר שלו וליצור עמו מקצבים מהפנטים. העייפות המצטברת שלו גרמה ליצירת מקצבים אלו על חשבון יצירת הרמוניות, בהן הוא כה נודע. התוצאה הייתה מפתיעה ומשכה את ההמון. ג'ארט הקשיב להקלטה והבין שיש בה משהו מיוחד, כנגד כל הסיכויים. המכירות האדירות של זה הפכו את חברת ECM מחברת ג'אז קטנה לכוח מוביל בתחום. מאז, נישא שמו של ג'ארט כפסנתרן גאון ומסחרי - והכל בגלל פסנתר אחד מקולקל ומחסור חמור בשינה.

בונוס: במאי 1970 (לא ידוע באיזה יום בדיוק) יצא התקליט WRITER של קרול קינג.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "הנושא של התקליט הוא החיפוש אחר ידידות מתמשכת, ידידות שאפשר לסמוך עליה, ידידות שאפשר להרגיש. הרגשות הללו באים לידי ביטוי במוסיקה שהיא משמעותית יותר רופפת ומרחיקה טווח מהלחנים המוקדמים. המוסיקה כבר לא מוגבלת לדרישות של כתיבה עבור מישהו אחר ועבור תחנות רדיו AM, המוסיקה הפכה מורכבת יותר, עדינה יותר ויותר מרשימה מבחינה טכנית. ההפקה באה בגישה רכה, מכוונת רדיו FM, נמנעת לחלוטין מסגנון AM. שינויים אלו לא חיוביים לחלוטין.

התקליט הוא ברכה למרות שגיאותיה. חטיבת הקצב הורכבה בעיקר מחבריה המוסיקליים והעיבודים נשמעו כאילו הם חוברו יחד באולפן. ההפקה גרועה ומרושלת. קרול לא נשמעת עוצמתית בתמהיל בהרבה קטעים, והלהקה באה עם צליל דק במיוחד, בהתחשב בסוג המוסיקה שהיא ניגנה. ובכל זאת, הנחישות והכישרון האישיים של קרול עצמה התעלו מעל המרגיזים האלו כדי להפוך את כל העניין לכדאי מאוד".

בונוס 2: בחודש מאי בשנת 1971 (לא ידוע באיזה יום), יצא התקליט STORMCOCK של רוי הארפר.

הרבה חובבי רוק קלאסי מכירים את רוי הארפר דווקא מכיוונים שונים; אם זה כי שמו מפאר את הקטע האחרון באלבומה השלישי של לד זפלין. או אם זה כי הוא שר את השיר HAVE A CIGAR של פינק פלויד. אבל רוי הארפר הוא הרבה יותר מזה והאלבום STORMCOCK הוא אחד מאותם שיאים רבים שלו.

כך הוא אמר, בשנת 1976, לעיתון TROUSERS PRESS: "זה הראשון מאלבומיי הטובים. נסיון ברור לעשות אלבום קונספט. קראתי את האלבום על שם הציפור הבריטית היחידה שיכולה ביום חורף סוער לעמוד מול הרוח ולשיר. האנלוגיה ברורה. זה האלבום הראשון בו ג'ימי פייג' ניגן איתי".

ישנן דרכים רבות לתאר את רוי הארפר, אך קונבנציונליות מעולם לא הייתה אחת מהן. בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית לא חסרים אמנים שהגיעו להצלחה בקרב הקהל רחב, אך לא זכו בכבוד חבריהם בעולם המוזיקה. אצל הארפר המצב הוא הפוך לגמרי. הוא הוציא מספר אלבומים קלאסיים במספר ז'אנרים, כשאלבום זה הוא יצירת מופת של פולק פרוגרסיבי.

כשחברת התקליטים EMI החליטה להקים חברת-בת שתתמקד במוזיקה פרוגרסיבית יותר, הוקמה חברה ושמה HARVEST. זה היה ביוני 1969 ורוב האמנים שחתמו שם היו להקות רוק. רוי הארפר, שגם חתם שם, היה אחד מיוצאי הדופן. הוא החל את הקריירה שלו כאמן פולק אבל התקדם מאז למחוזות אישיים מעניינים ביותר.

"ידענו שהאנשים בחברת התקליטים לא מרוצים משירי התקליט המיועד", אמר הארפר, "כי הם רצו סינגל ולא הופיע שם אחד. אז עוד לפני שהקלטות התקליט הסתיימו, הוא הוצא מחוץ לחוק". חברת התקליטים לא רק סירבה לעמוד מאחוריו, לפי טענת הארפר, אלא גם טענה שלא היה תקציב לקידום המוצר.

הארפר: "הייתי מוטרד, למען האמת. ידעתי שאם התקליט נלקח כבערבון מוגבל, זו הייתה מהפכה בפני עצמה. זה היה כיוון חדש לאנשים להסתכל אליו. זה יכול היה להיות תקליט ענק, אבל הם קברו אותו לחלוטין. וזו הייתה טרגדיה. זה היה הזמן שלי אבל הסירה פשוט הפליגה".

אף על פי כן, הדורות הבאים של מוזיקאים הכתירו אותו כתקליט בעל השפעה עצומה. קייט בוש, למשל, היא מעריצה, בעוד שג'וני מאר מהסמית'ס אמר ש"אם אי פעם היה נשק סודי של תקליט, זה יהיה 'סטורמקוק'. זה אינטנסיבי ויפה וחכם".

כשניגש הארפר להקליט את האלבום הזה, הוא גייס את שירותיו של המתזמר דייויד בדפורד, שעבד אז גם עם קווין איירס. אחד האנשים ששמחו מאד לעזור לו באלבום היה ג'ימי פייג' שהעריץ אותו. פייג', שלא יכל לקבל קרדיט על שמו באלבום בגלל שהיה חתום בחברת תקליטים אחרת (אטלנטיק) קיבל את השם הבדוי S FLAVIUS MERCURIUS. הוא ניגן עם הארפר בשיר THE SAME OLD ROCK.

ארבעה קטעים בלבד יש באלבום הזה. כל אחד מהם הוא יצירה מופלאה. הארפר: "הייתי מאוד מושפע משירים וסימפוניות ארוכות כשהייתי צעיר מאוד, והשפעה מסוג זה עדיין מניעה אותי כי יש לי דחף להתמודד בצורות אפיות".

השיר ONE MAN ROCK AND ROLL BAND הוא ביקורת אישית של הארפר נגד מלחמת ויאטנם, שהתחוללה אז ויצרה המון מתנגדים לה. השיר ME AND MY WOMAN מכיל תזמור של בדפורד והקטע הפותח, HORS D'OEUVRES, חוזר על אותה תבנית כשכל פעם צצים אלמנטים שונים וחוזרים להתחבא, ממש כמו דלתות שפותחים לרגע ואז סוגרים וממשיכים הלאה. זו מלאכת מחשבת אמיתית. אין תופים באלבום הזה, אבל מי צריך אותם כשיש מחשבה מוזיקלית כה מיוחדת?

למרות היופי של המוזיקה, האלבום נכשל במכירות בזמן אמת. הארפר: "זה היה מגוחך. הם שנאו שם בחברה את האלבום הזה. הם לא ראו שום דרך לקדם את זה ברדיו. הם אמרו שאין כסף לשווק אותו, ובכל זאת, שנתיים לאחר מכן, לד זפלין ופינק פלויד זכו לאלבומים ללא סינגלים מתוכם. זה היה דבר מוזר מאוד, מחניק ואנגלי באופן מוזר. הייתי מוטרד לחלוטין. ידעתי שהכנתי משהו ממש מיוחד והוא נזרק לפח והתעלמו ממנו".

אבל אותה חברת התקליטים ראתה כמה אמנים נחשבים מעריצים אותו (ג'ימי פייג', איאן אנדרסון, דייויד גילמור, רוג'ר ווטרס, פול מקרטני ועוד) כדי להשאיר אותו בבטחה בשורותיה. מאז הפך האלבום הזה לקלאסיקה, שאם אינכם מכירים אותה - זה כבוד הוא לי להיות זה שבזכותו תכירו את זה.

בעיתון מלודי מייקר נכתב בביקורת עליו: "השירים, הקול והעיבודים הם החותמת של הארפר, שיצר פה אלבום עם איזון נכון בין רגש לציניות. לא נוכל להסביר לכם בדפוס קר זה את החום של האלבום".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459