top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-8 בנובמבר בעולם הרוק

עודכן: 8 בדצמ׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-8 בנובמבר (8.11) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "נכנסנו כלהקה בעידן הפרוגרסיב-רוק, שחפף עם הפריחה של שירי הפופ ברדיו FM, וכל הרעיון היה שאפשר לעשות משהו שאין בו פזמון קליט, ולא צריך ללבוש חליפות על הבמה. אתה יכול לשבור את כל הכללים שנכתבו אי פעם, אף פעם לא להוציא תקליטון פופ, ועדיין יש לך אלבום במקום הראשון במצעד. תמיד נתפסתי כדמות קצת אקסצנטרית על הבמה. אנשים חשבו שאני בן ארבעים כשהייתי בן עשרים. באלבום הראשון שלנו, THIS WAS, כולנו הופענו כזקנים ולא האמנו שמישהו ייקח את זה ברצינות. אבל כשהגענו לאמריקה לסיור הראשון שלנו, אנשים אמרו, 'חשבנו שאתם זקנים - בני ארבעים, חמישים, אפילו שישים'. הם ממש התאכזבו כשמצאו אותנו בני עשרים. אף פעם לא הייתי יוצא דופן כילד. כשהתחלתי לעסוק במוזיקה, לא הייתי שואו-מן. היה לי קל יותר להתחבא מאחורי התמונה. לא ניסיתי ליצור רושם ולמעשה התחבאתי מהעולם, לבשתי מעיל ארוך והעמדתי פנים שאני אקסצנטרי. רק רציתי להיות לגמרי מחוץ לקבוצת השווים שלי, וככה כיסיתי את חוסר הביטחון הבסיסי שלי. על ידי הפיכתי לאדם אחר על הבמה" (איאן אנדרסון, מנהיג להקת ג'ת'רו טול)


ב-8 בנובמבר בשנת 1972 יצא אלבומו השני של לו ריד, TRANSFORMER. האלבום מכיל כמה משיריו הידועים יותר, כמו WALK ON THE WILD SIDE, PERFECT DAY ו- SATELITE OF LOVE.



SIDE 1

1. Vicious

2. Andy's Chest

3. Perfect Day

4. Hangin' 'Round

5. Walk on the Wild Side


SIDE 2

1. Make Up

2. Satellite of Love

3. Wagon Wheel

4. New York Telephone Conversation

5. I'm So Free

6. Goodnight Ladies


יש שיגידו שזה אלבום מדהים. אחרים יתעקשו שהאלבום 'נקי ומלוקק' מדי בהפקה ושזה בכלל לא לו ריד אלא ליצן שהתחפש ולקח את שמו. מבחינתי - שני הצדדים צודקים והדבר הזה מוסיף לבילבול שהאלבום הזה מעניק. בלבול קסום שכזה.


ביולי 1972 טס לו ריד ללונדון כדי להקליט דווקא שם אלבום ובו אווירה ניו יורקית. זה האלבום שיפרוץ את הדרך לקריירת סולו של מנהיג להקת 'מחתרת הקטיפה' לשעבר. אלבומו הראשון (שהתארחו בו בין השאר חברי להקת יס - סטיב האו וריק וויקמן) קיבל ביקורות פושרות. הפעם היה צורך במשהו אחר כדי להצדיק את קריירת הסולו שלו. לפיכך הביא ריד מפיק שהוא מצד אחד מעריץ ומצד שני אמן חרוץ וממוקד. זה הוא דייויד בואי.


דייויד בואי הביא עמו לפרויקט את הגיטריסט ויד ימינו, מיק רונסון, וההקלטות לאלבום נעשו באולפני טריידנט במרכז לונדון. הכוכב האמיתי בהפקה הזו הוא דווקא רונסון, שבדיוק החל ללמוד אז תיזמור ולקח ברצינות את כתיבת התיזמורים ושקד עליהם זמן רב, למען תוצאה משובחת ביותר. יש לציין לשבח את רונסון כמתזמר שהצליח בשיעורי הבית עוד בתקליטו הקודם של בואי, HUNKY DORY - במיוחד בשיר LIFE ON MARS.


היה זה מיק רונסון שהחליט להחליף את הגיטרה של לו ריד בפסנתר בשיר PERFECT DAY. הדבר הדהים את כל הנוכחים באולפן שהכירו את רונסון כגיטריסט בלבד. לפתע הוא התגלה כפסנתרן מלא רגש ודמיון בנגינתו ובגישתו המוזיקלית. רבים טועים לחשוב שמדובר בשיר רומנטי ויש שמשמיעים אותו באירועי חתונות וכו', מבלי להבין שמדובר בתיאור סצנה קשה. בשיר הזה, ריד שר על כמה רגעים מקסימים שיכולים למלא קומדיה רומנטית: לשתות סנגריה בפארק, לצפות יחד בסרט, להאכיל את החיות בגן החיות.בפזמון ריד ממש צוהל: "הו, זה יום כל כך מושלם / אני שמח שביליתי את זה איתך". אבל הכל הכוונה שגויה; בהמשך השיר, ריד חושף את רגשותיו האמיתיים: "גרמת לי לשכוח את עצמי / חשבתי שהייתי מישהו אחר, מישהו טוב". בסוף השיר כבר ברור שריד נותר לבדו ללא הבחורה והוא רק ממלמל כרצון לנקום: "את הולכת לקצור בדיוק מה שזרעת". למרות שהשיר נכלל בסצנה קשה בסרט הסמים TRAINSPOTTING (בה רנטון, הדמות הראשית, מזריק מנת יתר) ומאז רבים חשבו שיש קשר ברור, ריד טען שלשיר הזה אין שום קשר לסמים. בשיחה עם עיתון NME בשנת 1973, הוא אמר: "זה שיר מקסים. תיאור של רומן מאוד פשוט".


הסשנים להקלטה נערכו בשעות היום. הסיבה הייתה שבאותה תקופה נקבעו לבואי חזרות בערבים לקראת מופע מאד חשוב שלו באולם RAINBOW הלונדוני. מה שכן, שעות היום לא היו הצד החזק של לו ריד. ההקלטות במהלך היום היו זרות לו...


כל הנגנים באלבום היו נגני סשנים (מלבד מיק רונסון). ריד לימד את רונסון שיר שכתב ותפקידו של הגיטריסט היה ללמד אותו את שאר הנגנים. שיר אחד בלט מעל כל האלבום עוד בזמן ההכנות. זה WALK ON THE WILD SIDE וכשרונסון בא ללמד את המתופף ריצ'י דהארמה את השיר -זה מיד נטל את מקלות התיפוף, אך צליל המקלות לא נשמע נכון לשיר מבחינת העיבוד. קן סקוט, טכנאי ההקלטה, הציע לדהארמה להשתמש במברשות במקום במקלות והטריק עבד.


דרך אגב, דהארמה היה אז גם חבר בלהקתו של הגיטריסט מיק אברהאמס (שהקים ביחד עם איאן אנדרסון את ג'ת'רו טול ופרש מהם לאחר האלבום הראשון). בהמשך הוא אף ינסה את מזלו להצטרף ללהקת הצ'רצ'ילים שלנו (כשנקראה אז בשם ג'ריקו), אך לא הצליח וכריס פרי נבחר במקומו. דני שושן, זמר הצ'רצ'ילים, סיפר לי שדהארמה היה איש מקסים ביותר אך משהו איתו ועם הלהקה לא התחבר.


מוטיב נוסף שנתן לשיר WALK ON THE WILD SIDE את הייחודיות שלו היה תפקיד הבס הכפול של הרבי פלאוורס, שהוזמן לאולפן על ידי בואי. לקח זמן רב להקליט את תפקיד הבס הראשי עם קונטרבס אך כשפלאוורס סיים אותו, הוא בא עם הצעה שהפכה לרעין אדיר; להקליט תפקיד נוסף ושונה עם בס חשמלי. ההצעה שלו נראתה מעניינת לשאר הנוכחים ולכן היא הוקלטה. רק זמן רב לאחר מכן סיפר פלאוורס שהציע להקליט תפקיד כפול בגלל רצונו לקבל תשלום כפול עבור הסשן. לא משנה מה הייתה כוונתו - תפקיד הבס הכפול שלו היה מאד יצירתי.


אחרי שהפלייבק לשיר הושלם, שאל בואי את קן סקוט אם הוא מכיר זמרות שיכולות לשיר ברקע. הטכנאי התקשר לשלישיית הבנות שעבד איתן באותו הזמן, שנקראה THUNDERTHIGHS. המשעשע הוא שכשריד שר את המשפט AND THE COLOURED GIRLS SAY ('והבחורות השחומות אומרות'..) מגיעה שירה ב- FADE IN של שלוש בחורות שבמציאות היו לבנות ואף יהודיות. שלוש הזמרות עמדו יחד מול מיקרופון אחד ונשמעו כשלישיית שחומות עור היישר מהלב של ההפקות השחורות. האפקט של הזמרות הושג כשסקוט הכניס את ערוץ שירתן בווליום מאד נמוך ועם המון אפקט של הדהוד. האפקט המהדהד הצטמצם ככל שהווליום של הערוץ הוגבר באופן הדרגתי. סולו הסקסופון בשיר זה בוצע על ידי רוני רוס, שהיה מורה הסקסופון של בואי בנעוריו.


עטיפת האלבום צולמה על ידי מיק רוק (שעשה צילומי עטיפות להרבה אמנים, כמו קווין, בואי, סיד בארט ועוד). הצד האחורי של העטיפה מציג צילום של בחורה ובחור. הבחור הינו חבר טוב של ריד בשם ארני ת'ומאלן, שלצורך הצילום הכניס בננה גדולה למכנסיו.


כשהאלבום יצא אז פורסמה ביקורת ברולינג סטון שלא היטיבה עימו. מבקר המוזיקה ניק טוסצ'ס כתב בה כך: "קוקטיזר אמיתי, האלבום הזה. האינסטינקטים הבלתי טבעיים שלך אומרים לך שהכל קיים, אבל כל מה שניתן לך זה נצנצים, הבזקים וצפיפות. לו ריד הוא כנראה גאון. במהלך ימיו כזמר/כותב שירים/גיטריסט במחתרת הקטיפה , הוא היה אחראי לכמה מהדברים המדהימים ביותר שנחרטו בתקליט. אלבום הסולו הראשון שלו קצת אכזב וריד עצמו היה קצת לא מרוצה מזה.


בין האלבום ההוא לאלבום הזה הגיעה עלייתו של דיוויד בואי, אדם שהושפע יותר מהמילים הקולנועיות והעיוות המיני של מחתרת הקטיפה. לו ריד, בתורו, נמשך למוזיקה של בואי. עכשיו, בואי הוא המפיק של ריד.

הומוסקסואליות תמיד הייתה היבט מובנה במוזיקה המבשרת רעות של מחתרת הקטיפה, אבל זה תמיד היה סוג של מיניות דוחפת, מוסרית ואגרסיבית. אלוהים יודע שרוק'נ'רול יכול להשתמש, יחד עם כמה דברים אחרים, בקצת אנרגייה סמויה טובה, אבל, למעט כמה חריגים בולטים, המיניות שריד מציע בתקליט החדש היא ביישנית ורופסת. אין אנרגיה, אין קביעה. זה לא פרוורטי, זה לא רוק'נ'רול, זה רק דימוי סטריאוטיפי של החרמן שמסתובב ומשתולל על נשיות.


אולי השיר הגרוע ביותר בתקליט, PERFECT DAY הוא טיפה רכה על בילוי יום נפלא בשתיית סנגריה בפארק עם חברתו, על איך זה גרם לו להרגיש כל כך נורמלי, כל כך טוב. ואז יש את הדברים הטובים. ממש דברים טובים. כמו השיר VICIOUS. זה השיר הכי טוב שעשה מאז ימי מחתרת הקטיפה, סוג השירים שהוא יכול לעשות הכי טוב לקול שלו חסר הטווח. ריד אומר שהוא חושב שהאלבום נהדר. אני לא חושב שזה כמעט טוב כמו שהוא מסוגל לעשות. נראה שיש לו את היכולות להמציא מוזיקה ממש מסוכנת ועוצמתית, דברים שאנשים כמו ג'אגר ובואי גדלו עליהם. הוא צריך לשכוח את חומר ההומו האמנותי הזה ופשוט להיכנס לשם עם הנגאובר גרוע ולהתחיל לפוצץ את חזיונותיו של זיון אמיתי. זה יהיה ממש נחמד".


עיתון NME פרסם ביקורת משלו בדצמבר 1972: "ריד הוא ייחודי. באמצע שנות השישים הנקיות והמצוחצחות הוא הביא את בשורת ההתמכרות להרואין והפטישיזם. הוא היה גיבור קאלט, אך את ההכרה האמיתית שלו הוא החל לקבל רק עכשיו, כשאנשים נחשפו לדייויד בואי ורוקסי מיוזיק. התקליט הזה של ריד די מטריד. על העטיפה נראה ריד בתחפושת של הומוסקסואל שהתחפש לד"ר פרנקנשטיין. מאחור מצולם בחור באופן אבסורדי, כשהוא מביט בבחורה (או שמא זה משהו אחר...). נראה כי התקליט עצמו לא מצליח לשקף את המעבר של ריד מדמות אפלה לדמות גלאם מנצנצת. יש בתקליט רק שיר אחד ששווה את הכל - WALK ON THE WILD SIDE. בשיר הזה קם הכל לתחייה בתמונה ברורה מאד, שריד מיטיב להביא לנו בשירתו ותעוזת. באמת, זה תקליט של שיר אחד בלבדו. אולי הרעיון של לו ריד להשתנות לא היה כזה טוב, אחרי הכל".


מאז שנת 1972 צבר האלבום שבחים והפך עם השנים לקלאסיקה.


יש לציין גם שהשיר WALK ON THE WILD SIDE הצליח להשתחל לרשימת ההשמעות ברדיו הבי.בי.סי. העורכים בתחנה לא שמו לב למילים הקשות שמתארות מין אוראלי. מאותו רגע הבינו אנשי חברת התקליטים שלו ריד הוא מותג שגם יכול להיות להיט ולמכור תקליטים היטב. הניצוץ של דייויד בואי דבק בו וגם התיוג של 'גלאם רוק', שהיה חזק אז באנגליה, לא הזיק למכירות. זה לא נשמע כאלבום של לו ריד אלא יותר 'לו ריד בתחפושת של דייויד בואי'. אך המסכה הזו עבדה אז לטובתו.


אנשי חברת התקליטים לא שיערו לעצמם איזו מכה קשה לו ריד ינחית עליהם באלבומו הבא, BERLIN. והוא הנחית ועוד איך!!!



ב-8 בנובמבר בשנת 1971 נערכה חגיגה, באולם אמפייר בכיכר לסטר הלונדונית, לכבוד השקת להקתו החדשה של פול מקרטני, כנפיים, כמו גם אלבום הבכורה שלה, WILD LIFE.



פול כתב בעצמו את ההזמנות למסיבה המסוגננת, שאת צליליה עיטרו ריי מקפול ולהקתו. בין הצלילים החיים הושמעו לאורחים גם צלילי התקליט החדש, כשבין האורחים נצפו גם אלטון ג'ון, קית' מון וג'ון אנטוויסל (מלהקת המי), חברי להקת THE FACES וג'ימי פייג' מלד זפלין. במהלך המסיבה היה מקום גם לשאלות הכתבים.


כתב המלודי מייקר: "מדוע הזמנת את כולם לפה ביום שני בערב?"

פול: "מדוע לא?"

לינדה: "חשבנו שזה רעיון נחמד להזמין את חברינו למסיבה גדולה, אליה יוכלו להביא גם את נשותיהם".

פול: "חברת EMI משלמת על כל זה".


כתב המלודי מייקר: "מתי נשמע את להקת כנפיים בהופעה חיה?"

פול: "זה יהיה ממש בקרוב. אנחנו רוצים להתחיל בקטן. אולי נעשה כמה הופעות ללא פרסום או משהו שכזה. חשבנו על כל מיני שמות ללהקה. קיבלתי מכתב מסקוטי אחד שהציע לקרוא לנו THE DAZZLERS. אבל החלטנו למצוא משהו ברור יותר. אז חשבתי לקרוא ללהקה בשם TURPENTINE. אבל כששאלתי את אותו סקוטי מה דעתו על זה, הוא אמר לי שלא כדאי לקרוא ללהקה שלי על שם חומר שמוריד צבעים. אז חשבתי על כנפיים וזה קרה כשלינדה ילדה את מרי בבית החולים. רציתי שם קליט כמו ההוא של הביטלס. בזמן שאנשים אחרים היו חושבים קודם כל על שם לילדה להם, אנחנו חשבנו על שם ללהקה".








ב-8 בנובמבר בשנת 1968 קיבלה סינתיה לנון את מסמכי הגירושין הרשמיים שלה מג'ון. זה היה תהליך קשה מאד עבורה, בידיעה שכל העולם יידע שזה קרה בגלל שהוא עזב אותה לטובת יוקו אונו.



כך היא סיפרה בספרה האוטוביוגרפי והנהדר, שנקרא JOHN:

"הוזמנתי לבית המשפט לגירושין והלכתי לשם לבדי. ללכת לבית המשפט לצד עורך הדין שלי היה מפחיד. המקום היה עמוס באנשי עיתונות ונאלצתי להצהיר מולם בשבועה שנישואיי נשברו באופן בלתי הפיך, שבעלי הודה בניאוף בפומבי ושיוקו בהריון ממנו.


לאורך החוויה הנוראית והסוריאליסטית הזו הרגשתי מושפלת ומודעת עד כאב שאני לבד. אחר כך ברחתי הביתה והתמוטטתי, חוששת מפני העתיד. לא היה לי מושג כיצד אעמוד בזה, ובכל זאת התקשיתי להאמין, לאחר עשר שנים ביחד, כיצד נותקתי מחייו של ג'ון בכמה מילים קצרות משופט בבית משפט ציבורי. הייתי צריכה לשנוא את ג'ון על מה שעבר עלי. בהחלט כעסתי עליו ונפגעתי מרה. אבל לא יכולתי לשנוא אותו. למרות הכל, עדיין אהבתי אותו".


כשנתיים לאחר מכן כבר הייתה סינתיה נשואה לרוברטו באסאניני ובאחת המסיבות, לאחר חתונתם, החליטה להזמין את ג'ון ויוקו. היה זה בעידודו של בעלה הטרי, שמאד אהב את הביטלס. סינתיה: "מאד הופתעתי כשג'ון וסינתיה הסכימו ואכן הגיעו. זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו מזה שנתיים, מאז הפגישה האיומה אצל עורך הדין. גם רינגו ואשתו מורין הגיעו למסיבה. היו גם לולו ובעלה מוריס גיב (מהבי ג'יז). ג'ון הגיע, אמר לי שלום קריר יחסית והלך להתיישב לצד רינגו. רוברטו הצטרף אליהם והשלושה נסחפו מיד לשיחה שמחה שבמהלכה נשמע מהם צחוק רם. ג'וליאן, שלראשונה ראה את אמו ואביו שוב בחדר אחד, היה מאושר. יוקו הייתה מאד לבבית וניסתה ליצור עמי קשר, כשהיא אומרת כמה הם שמחים לארח אצלם את ג'וליאן. לי זה נראה כמו עוד הופעה שלה כדי להרשים את האורחים. לא יכולתי לעכל את זה ועזבתי את החדר. זמן קצר לאחר מכן ג'ון ויוקו הלכו כשהוא שוב מפטיר מילת שלום קרירה וזהו. לאחר הפגישה הזו הייתי עצובה אך הוקל לי".


ב-8 בנובמבר בשנת 1946 נולד רוי ווד - המלחין הנפלא שהקים בסיקסטיז את להקת THE MOVE ואחריה את להקות אי.אל.או ו- WIZZARD.



להקת אי.אל.או נוסדה על ידי רוי ווד, ג'ף לין ובב בוואן בשנת 1970. לאחר תקליט ראשון וכמה הקלטות לתקליט השני עזב ווד והקים את WIZZZARD. אבל הקשרים שלו עם ג'ף לין לא באמת נותקו ובמרץ 1975 הוא אף נחלץ להגנת להקתו לשעבר, אחרי שזו ספגה בעיתון מלודי מייקר ביקורת לא טובה על אחת מהופעותיה.אז הוא שלח מכתב למערכת העיתון ובו כתב:


"אחרי שקראתי את הביקורת במלודי מייקר, על הופעה שנערכה בתיאטרון דרורי ליין, אני יכול לומר בכנות שלא קראתי מעולם מאמר כה מחורבן של עיתונאי במהלך חיי, שמשתווה למה שקראתי פה. אני הלכתי למופע הזה ואני חש שאני יכול להעיד על מה שראיתי באופן אובייקטיבי לחלוטין , יותר מכל אחד אחר. למרות שניגנתי פעם בלהקה הזו. כשאותו כתב ציין כי מדובר פה בלהקה של תקליטונים בלבד, אז ברור לי שהוא לא הקשיב לאלבום 'אלדורדו', שהוא מבחינתי מרגש כמו סרג'נט פפר.


לכתוב שזו להקה יומרנית ללא רוח של הרפתקאה, נוטע בי את התחושה שהכתב הזה הלך באותו ערב לתיאטרון אחר לגמרי. הביקורת על סקציית כלי המיתר הייתה לא הוגנת באופן גס. הכתב התמקד רק בעובדה שהנגנים הציבו את הצ'לואים מעל לראשיהם כגימיק. אני יכול להעיד שהם עשו זאת רק פעם אחת ובסוף המופע. אותו כתב אפילו לא חשב לציין כי מדובר פה בנגנים טובים מאד. סולו הכינור המדהים של מיק קמניסקי לא הוזכר אפילו פעם אחת. קמינסקי העניק לקהל סולו מהפנט, בו הוא רקד עם הכינור שלו כמו איש אחוז דיבוק. הוא סחף עמו את הקהל לגמרי, אבל אף מילה לא הוזכרה על כך.


ומה עם כתיבה על השירים הטובים שג'ף לין יצר ויוצר? ומדוע לא מוזכר כמה היטב ביצע קלי גרוקאט, הבסיסט החדש שלהם, את הקולות ההרמוניים? והשם של ריצ'רד טאנדי הקלידן הוזכר פעם אחת, מבלי לציין כי הוא מנגן באופן מושלם כמה תפקידים בבת אחת. כמה חבל שלמבקר שלכם בעיתון יש אזניים רעות. זו ההופעה הטובה שראיתי מזה המון זמן. עם המון ריגוש וגם הומור טוב. אז עיתונאים יקרים, שימו לב והיזהרו - אל תחכו כשהלהקה הזו תהיה הגדולה ביותר ואז תכתבו עליה דברים נחמדים כדי להתחנף. תנקו כבר עכשיו את האזניים הסתומות שלכם ותקשיבו לאלדורדו".


אז מי עוד נולדו ב-8 בנובמבר?


1944 - בוני בראמלט (הזמרת לשעבר בצמד דלייני ובוני).

1945 - דון מאריי (המתופף המקורי בלהקת הצבים).

1947 - מיני ריפרטון (זמרת שנודעה בעיקר בלהיט LOVIN YOU). היא מתה ביולי 1979.

1949 - בוני ראיט (גיטריסטית מוערכת וזוכה בגראמי שמונה פעמים)

1954 - ריקי לי ג'ונס (זמרת ויוצרת)

1961 - ליף גארט (זמר ואליל נוער בסבנטיז)


ב-8 בנובמבר בשנת 1976 יצא אוסף הלהיטים הראשון של ג'ורג' האריסון. היה זה תקליט עם שירים יפהפיים אך כמוצר הוא לא הצליח להתרומם.



כשהאריסון עזב את חברת EMI כדי להקים חברת תקליטים משלו, בשם DARK HORSE, הוא לא שיער בנפשו שלהיטי העבר שלו יקבלו אריזה שלא מתאימה לו כלל. חברת התקליטים האמריקאית CAPITOL, שטיפלה אז בקטלוג הביטלס, החליטה להוציא אוסף משיריו, כשהקונספט היה להביא את להיטיו כסולן וגם כמה מימיו בביטלס. האריסון עצמו ניסה לתת הצעות בנוגע לבחירת השירים וגם שם לאלבום, אבל חברת התקליטים התעלמה ממנו לגמרי ובאה להשפילו כאחד שאין לו מספיק להיטים מאז התפרקה הביטלס.


חברת EMI, שטיפלה בקטלוג הביטלס באנגליה, בחרה לאוסף זה שבעה שירים מימי הביטלס, תוך התעלמות מוחלטת מכל שהיה לו ניחוח הודי. השירים שנבחרו נועדו לספק את קהל אוהבי הלהיטים הקליטים בלבד. אפשר לומר כי יש הצדקה אחת בלבד לקיומו של תקליט זה והיא שימור השיר 'בנגלה דש', שיצא לפני כן רק על גבי תקליטון.


כשיצא התקליט בארה"ב, עטיפתו הייתה שונה מבשאר העולם. בעטיפה זו נראה פרצופו של ג'ורג' כשהוא עייף למדיי ומסביבו רקע חללי. כך לא אמורה להיראות עטיפה של תקליט להיטים. העטיפה השניה, שלא הייתה טובה בהרבה, הציגה את האריסון כשהוא יושב לפני מכונית עתיקה.


כדי להוסיף מלח על הפצעים, יצא התקליט פחות משבועיים לפני יציאת אלבומו של האריסון בחברה שלו - THIRTY THREE AND A THIRD (שבא להסגיר את גילו אז כקריצה על מספר סיבובי אריך נגן בדקה).

הקהל לא רץ לקנות את אוסף הלהיטים כלחמניות טריות והתקליט לא הצליח כמצופה. ג'ורג' אמר על התקליט: "צד אחד מכיל כולו שירים שלי מימי הביטלס ואני חושב שזה צעד זול וצעקני. זה דביק וגם העטיפה דביקה. היינו כל כך הרבה שנים עם חברות EMI וקפיטול ומסתבר שיש להן את הזכות לעשות את הדבר הזה. אחרי כל כך הרבה שנים ביחד ואחרי כל המוזיקה שעשינו עבורן, אותן חברות היו צריכות להפעיל יותר שיקול דעת".


ב-8 בנובמבר בשנת 1967 הצטלם דייויד בואי לתוכנית הטלוויזיה ההולנדית FAN CLUB. הבמאי שלה היה לא אחר מאשר ראלף ענבר.



בנוגע לענבר, הבמאי הישראלי-הולנדי הזה יקבע עם בואי, שנתיים לאחר מכן, להופיע בתוכנית טלוויזיה הולנדית אחרת, DOEBIDOE, עם להיטו החדש "ספייס אודיטי". ענבר גם יהיה ממקימי הטלוויזיה הישראלית ויביים פה דברים רבים באותה תקופה.


אבל ביום זה של שנת 1967 הגיע בואי להצטלם עם השיר LOVE YOU TILL TUESDAY. התוכנית שודרה כמה ימים לאחר מכן, כשמתארח בה גם הזמר ג'ון ווקר (שם אמיתי - ג'ון מאוס) שבדיוק פרש משלישיית האחים ווקר כדי לפצוח בקריירת סולו. ווקר אחר מאותה שלישייה, סקוט ווקר, יהווה בהמשך השפעה עצומה על יצירתו של בואי.


ב-8 בנובמבר בשנת 1967 הקליטו הזמר הארי נילסן והמפיק ריק ג'רארד את השיר EVERYBODY'S TALKIN באולפני RCA בלוס אנג'לס.



כשסיימו להקליט את ערוצי הבסיס לשיר, יצאו נילסן וג'רארד לרחוב, שם אמר המפיק לנילסן שיזהר כשהוא חוצה את הכביש כי הם עוד לא סיימו את העלאות התפקידים הנוספים להקלטה. כך הראה ג'רארד לנילסן שהוא מאד אוהב את השיר. למרות זאת, יעברו שנתיים מאז ועד שהשיר יהפוך ללהיט ענק.


השיר הזה תוכנן להיות מוצע ללהקה בשם STONE COUNTRY שתקליט אותו, אבל כשנילסן שמע את הדמו במשרד, הוא דרש מג'רארד לתת לו אותו. למרות זאת, השיר לא יצא כסינגל אלא נדחף לאלבומו, AERIAL BALLET. נילסן לא חשב כלל על השיר הזה כלהיט פוטנציאלי.


בינתיים, סרט בשם THE GRADUATE הפך ללהיט עבור הבמאי שלו, מייק ניקולס. בין השאר בגלל הפסקול שלו, שכלל גם שירים של סיימון וגרפונקל. הבמאי ג'ון שלזינגר, שהחל לעבוד על סרט משלו בשם 'קאובוי של חצות' (MIDNIGHT COWBOY), רצה פסקול דומה לסרטו. יועץ התקשורת של נילסן, דרק טיילור, נפגש עם שלזינגר והושיב אותו להקשיב לאלבום AERIAL BALLET.


שלזינגר התלהב מאד מהשיר EVERYBODY'S TALKIN. הוא הרגיש שהשיר הזה מתאים ביותר לאווירת הסרט שלו. אך הוא רצה בכל זאת שיר שייכתב במיוחד לסרט ולא כזה שכבר יצא בעבר. נילסן שלח לשלזינגר שיר חדש שכתב בשם I GUESS THE LORD MUST BE IN NEW YORK CITY. אך השיר הזה לא הלהיב את הבמאי כמו EVERYBODY'S TALKIN.


שלזינגר שתל את השיר EVERYBODY'S TALKIN כחלק מפתיחת הסרט להקרנה פרטית שלו, רק בשביל לבדוק אם השיר אכן מתאים לסרט. הוא התאים באופן מושלם. ליתר ביטחון ביקש שלזינגר מכותבי מוזיקה אחרים לספק לו שיר נושא לסרט. ג'וני מיטשל כתבה שיר. גם ג'ון בארי כתב. בוב גילן כתב את LAY LADY LAY, אך כולם נדחו על הסף.


הסרט יצא באוגוסט 1969 והשיר עם נילסן הפך ללהיט שמכר מיליונים.


ב-8 בנובמבר בשנת 1974 יצא תקליטה השלישי של להקת קווין ושמו SHEER HEART ATTACK.



SIDE 1

1. Brighton Rock

2. Killer Queen

3. Tenement Funster

4. Flick Of The Wrist

5. Lily Of The Valley

6. Now I'm Here


SIDE 2

1. In The Lap Of The Gods

2. Stone Cold Crazy

3. Dear Friends

4. Misfire

5. Bring Back That Leroy Brown

6. She Makes Me (stormtrooper in stilettoes)

7. In The Lap Of The Gods... revisited


להקת קווין ספגה המון ביקורות רעות בתקופת שני אלבומיה הראשונים. הרבה מהמבקרים טענו שהלהקה הזו אינה יותר מאשר גימיק שייעלם מהר. האלבום השלישי שלה, SHEER HEART ATTACK, הוכיח לכל אותם מבקרים שהם טעו ובענק. זה האלבום שהעלה את להקת קווין מתופעה ללהקה מובילה, כשהוא מורכב מ-13 קטעים קצרים יחסית שחלקם מחוברים זה לזה ויוצרים סוויטות קטנות בתוך כל התמונה. והתמונה הזו היא מה שהכניסה את הלהקה לתוך המעגל של להקות העילית הבריטיות. לא מעט להקות מטאל מחשיבות את האלבום הזה כאחד המשפיעים ביותר עליהן. להקת מטאליקה מצביעה עליו באופן קבוע כאחד היסודות. בריאן מאי הגיטריסט מתגלה כאן כמתזמר בחסד עליון. הצלילים שהוא מפיק מהגיטרה אותה בנה במו ידיו (עם אביו) הם מדהימים.


יש באלבום הזה המון אנרגיה קצבית. הבלדות כאן הן מועטות ביותר. חטיבת הקצב (רוג'ר טיילור בתופים וג'ון דיקון בבס) מספקת לנו כאן עושר ריתמי. רק בזכות האלבום הזה החליט דיקון להישאר בלהקה ולהמשיך בקריירה מוסיקלית עם קווין. בגלל חוסר ההצלחה והמצב הכלכלי הרעוע ביותר של הלהקה עד אז, הוא שקל לפרוש ולחזור ללימודי האלקטרוניקה.


ההרמוניות הווקאליות, שהן למעשה חותמת ידועה של קווין, התגלו במו הדרן כבר באלבום השני של הלהקה. אך יש הפעם פוקוס ברור על עיבוד הקולות. הביטחון הווקאלי חזק יותר ולפיכך גם השירים נשמעים מהודקים יותר מאשר באלבום QUEEN II. מנעד הקולות של הלהקה עבד מצויין בבניית הקולות. בריאן מאי הגיטריסט היה אחראי על הקולות הנמוכים, פרדי מרקיורי על קולות האמצע ורוג'ר טיילור על הקולות הגבוהים.


אך למרות הצלחת האלבום, הדרך להשלמתו לא הייתה קלה; במאי 1974 החל בריאן מאי להרגיש שמשהו לא בסדר איתו מבחינה רפואית. די מהר הוא גילה לחרדתו כי נדבק בצהבת כתוצאה מזריקה עם מחט לא נקייה. הזריקה ניתנה לו כצורך רפואי לפני טיסת הלהקה להופעות באוסטרליה ביחד עם להקת MOTT THE HOOPLE. מאי, ששהה אז באוסטרליה, נלקח במהירות למטוס שהחזיר אותו לאנגליה. לפיכך בוטל המשך סיבוב ההופעות של קווין בדיוק בזמן בו הלהקה החלה לפרוץ כמו שציפתה ולהשיג קהל חדש ואוהד בכל הופעה. חברי הלהקה המאוכזבים טסו בחזרה לאנגליה ושם החלו בדיונים בנוגע לעתיד הלהקה. באותם דיונים הוחלט כי יש צורך להקליט אלבום חדש כמה שיותר מהר, זאת בכדי לא להיעלם מהנוף המוסיקלי לנוכח המצב החדש של השבתה עקב מחלה.


הסשנים לאלבום החלו ביולי 1974 עם שלושה חברי להקה. זה האלבום האחרון של קווין שהוקלט באולפני TRIDENT. מעט מאד הוקלט באולפן הזה. פרדי מרקיורי הסתכסך קשות עם נורמן שפילד, הבעלים של האולפן, שהיה אז גם המנהל של הלהקה עם חוזה חתום ביניהם. הפיצוץ היה כה גדול עד שמרקיורי כתב את השיר DEATH ON TWO LEGS (מהאלבום הרביעי A NIGHT AT THE OPERA) במיוחד עליו.


לפיכך רוב המוסיקה הוקלטה באולפני ROCKFIELD. והקולות הוקלטו בעיקר באולפני WESSEX. העלאות מוסיקליות נוספות נעשו באולפני AIR של ג'ורג' מרטין. טכנאי ההקלטות שעזר אז לקווין היה מייק סטון. הוא היה אחד הטכנאים של אולפני TRIDENT והוא המשיך לעבוד עם קווין גם מחוץ לאולפן הספציפי הזה. בריאן מאי שכב במיטה ללא יכולת לזוז, לכן ג'ון דיקון ניגן בינתיים גם גיטרה פה ושם בנוסף לבס. הסשנים האלה נתנו אפשרות לחברי הלהקה לנסות כיווני יצירה חדשים. אולי בגלל כך ניתנה לדיקון האפשרות להציג בפני שאר החברים שיר שכתב. בריאן מאי היה עדיין רחוק במיטתו ללא אפשרות להציג את שיריו החדשים.

סגנונות רבים הועלו על פלטת היצירה החדשה : רוק כבד, גלאם, מוסיקת אולמות נשפים, פופ פשוט ואף סגנון מוסיקה מהמערב הפרוע.


מפיק האלבום, רוי תומאס בייקר, פיקד על כל הסשנים ובזכותו כל המגוון הרחב הזה של הסגנונות נשפך ליצירה אחת שלמה. רוב ההקלטות לשירים נעשו ללא בריאן מאי. הגיטריסט המסכן חשב בזמן שהותו במיטתו, ששאר החברים כבר מחפשים גיטריסט אחר להחליף אותו. ביטחונו האישי ירד לגמרי והוא היה מיואש. אך פרדי מרקיורי, שהגיע לבקרו בביתו, הרגיע אותו ואמר כי אין מצב שהוא יוחלף ושבינתיים הם מקליטים באולפן חומרים ומחכים לחזרתו. זה גרם למאי להתחזק. אך כשהוא החלים לבסוף מהצהבת, המזל הרע פקד אותו שוב. הפעם עם כיב התריסריון. מאי נאלץ לרוץ שוב ושוב לשירותים במשך כל זמן ההקלטות.

שלושת החברים נתנו למאי מספיק מקום בהקלטות שביצעו כדי שיקליט עליהן את תפקידי הגיטרה שלו.


התקליטון שיצא מהאלבום, KILLER QUEEN, סלל את הדרך להצלחת האלבום הזה. קווין הופיעו עם השיר הזה בתוכנית TOP OF THE POPS והשיגו בזכות זה קהל רב ששמח להכירם. האלבום עצמו הגיע למקום השני במצעד המכירות הבריטי ולמקום 12 בארה"ב.


ברשותכם, הנה סקירה שלי על שירי האלבום:

הקטע שפותח נקרא BRIGHTON ROCK והוא אחד השירים הכבדים אך המקפיצים ביותר של קווין. השיר הזה נכתב כבר בסשנים לאלבום השני של קווין אך נאלץ לחכות עד לשלישי. בריאן מאי מקבל כאן סולו מרשים ביותר שמציג לראשונה באופן ברור את אפקט ה- DELAY, שיהפוך להיות אחד ממאפייניו העיקריים. מקור הסולו הזה הוצג כבר בדמו משנת 1969, שלהקתם הקודמת של מאי וטיילור, SMILE, הקליטה. הדמו המקורי נקרא בשם BLAG ובאופן מוזר למדי, קיים סולו דומה של גיטרה חשמלית בשיר של להקה בריטית בשם WARHORSE משנת 1972 שנקרא BACK IN TIME. השיר הזה, שהוא הקטע השני באלבומה RED SEA, מכיל סולו גיטרה שיש בו את כל הסממנים של הסולו של מאי. הגיטריסט של WARHORSE, פיטר פארקס, השתמש כאן באפקט ה- DEALY באופן שנשמע כמעט זהה לסגנונו של מאי. אך שימו לב לכרונולוגיה המעניינת - כשהאלבום הזה של WARHORSE יצא לחנויות, קווין עוד לא שיחררה את אלבומה הראשון. כך שנראה כי פארקס השפיע על מאי.


שם השיר יכול להיות לקוח מהרומן המפורסם BRIGHTON ROCK שיצא בשנת 1938 מאת גרהאם גרין, בו מספר הסופר הבריטי על הנדודים והעוולות של בחור צעיר בשם פינקי באתר הנופש על שפת הים. הספר, שהיה הצלחה רבה עם יציאתו, הותאם לסרט קולנוע בשנת 1947. גם הטקסט של השיר מתייחס באופן גלוי לדת, ומצטט את המזמור ROCK OF AGES, שנכתב על ידי הכומר אוגוסטוס טופלאדי ב-1763. מצד שני, נמכרו בברייטון באנגליה, מזה המון שנים, סוכריות ארוכות מעוגלות שעליהן נכתב BRIGHTON ROCK.




כרגיל עם קווין, לא ניתנה הבהרה לגבי משמעות המילים, והמאזינים חופשיים לפרש אותן כרצונם.


השיר הזה של קווין קיבל בזמן העבודה עליו כמה שמות מוזרים. הנה כמה מהם:

- HAPPY LITTLE FUCK

- HAPPY LITTLE DAY

- BLACKPOOL ROCK

- BONGOR BALLAD

- SOUTHEND SEA SCOUT

- SKIFFLE ROCK

- HERNE BAY


האפקט הקירקסי שפותח את האלבום לקוח מתוך תקליט מיוחד של אפקטים שהפיק ג'ק הולצמן, הבעלים של הלייבל האמריקאי ELEKTRA. מכייוון שקווין הייתה חתומה ללייבל הזה מבחינת שיווק בארה"ב, ניתנו ללהקה כמה תקליטי אפקטים של הולצמן, וביניהם זה עם ההקלטה הקירקסית. דרך אגב, את אפקט הקרקס הזה שומעים בבירור גם באלבומים שיצאו לפני כן - I STAND ALONE של אל קופר ו-SEASONS של להקת מאגנה קרטה.


בתוך הפתיחה הזו יש גם שריקה קצרה של רוג'ר טיילור. הוא שורק כאן את השיר I DO LIKE TO BE BESIDE THE SEASIDE וזה למעשה לינק ישיר של פתיחת האלבום הזה עם סיום האלבום הקודם. להזכירכם, בסוף האלבום הקודם נמצא השיר SEVEN SEAS OF RHYE כשבסופו נשמעים חברי הלהקה שרים חלק קטן מהשיר הזה אותו טיילור שורק כאן. באותה תקופה היה לקווין קונספט לפתוח אלבום חדש עם מוטיב שהסתיים באלבום קודם וכך ליצור שרשרת מוסיקלית אחת גדולה.


השיר השני הוא הלהיט הגדול מהאלבום - KILLER QUEEN. הוא נכתב על ידי פרדי מרקיורי במשך לילה אחד בלבד. הדמות בשיר היא אישה ממעמד גבוה (או שמא היא פרוצת צמרת ?...). אלו הן שלוש דקות של שיר מושלם. מצד אחד הוא קליט ופופי, אך מצד שני מורכב ביותר עם המון אקורדים, הרמוניות ווקאליות מרשימות והגשת להקה מהוקצעת במאת האחוזים. זה יצא באנגליה ב-11 באוקטובר 1974.


השיר TENEMENT FUNSTER נכתב על ידי רוג'ר טיילור המתופף. הוא גם שר כאן בקולו המחוספס. הרבה (כמוני למשל) מחשיבים אותו לאחד השירים היותר חזקים באלבום. הנה כמה שמות מוקדמים שהיו לשיר הזה במהלך העבודה עליו:

- TIN DREAMS

- TEEN DREAMS

- YOUNG AND CRAZY


השיר של רוג'ר טיילור מתחבר ליצירה של מרקיורי שנקראת FLICK OF THE WRIST. השיר הקצבי והאנרגטי הזה גם פיאר את צד ב' של התקליטון KILLER QUEEN ויש כאן סולו גיטרה שמנוגן בהקלטת טייפ לאחור. פה כבר החל מרקיורי להביע את אי שביעות רצונו מבעלי אולפני טריידנט, שגם החתימו את הלהקה כמנהלים שלה. המנהלים, בארי ונורמן שפילד, שילמו לחברי קווין משכורת של 20 ליש"ט בלבד לשבוע וזה העניק להם אורח חיים מעורער מבחינה כלכלית. השיר הוא קדימון לארס האמיתי שפרדי ישפוך בשיר בתקליטה הרביעי של הלהקה, DEATH ON TWO LEGS, אך גם פה הוא כבר מסביר מה קורה בין ההנהלה ללהקה, כשהוא שר: "...'תוזיל את עצמך לזנות' הוא אומר / תסרס את הגאווה האנושית שלך / תקריב את ימי הפנאי שלך / תן לי לסחוט אותך עד שתתייבש'..."


ומכאן עוברים בחיבור ישיר לעוד שיר קצרצר של מרקיורי שנקרא LILY OF THE VALLEY. זהו למעשה אחד השירים הראשונים בהם מרקיורי רומז באמת על היותו הומוסקסואל. לפי לפי בריאן מאי, המילים בשיר מציעות תובנה לגבי הספקות שהיו אז לפרדי: "זה עוסק בהסתכלות שלו על חברתו (מרי אוסטין) כשהוא מבין שהגוף שלו צריך להיות במקום אחר".


צד א' של האלבום נחתם בשיר של מאי שנקרא NOW I'ME HERE. זהו הסינגל השני שיצא מהאלבום (אם כי הצליח פחות מ- KILLER QUEEN). מאי כתב את השיר הזה בהשראת סיבוב ההופעות המשותף שהיה לקווין עם MOTT THE HOOPLE. שתי הלהקות הסתדרו מצויין ביחד והפכו לחברים מאד קרובים. יש אף איזכור של שם הלהקה השניה עם המשפט DOWN IN THE CITY JUST HOOPLE AND ME.

זהו אחד השירים היחידים בקטלוג של קווין בו יש שימוש באורגן האמונד (מרקיורי מנגן בו). בריאן מאי כתב את השיר הזה בזמן ששכב בבית החולים עם צהבת והוא הנציח בשיר גם את שמה של בחורה שהיה מאוהב בה ושמה PEACHES.



צד ב' של האלבום נפתח בקטע גרנדיוזי של מרקיורי בשם IN THE LAP OF THE GODS. קולו הפלצט של רוג'ר טיילור מניף את כל העסק לגבהים שקווין לא ידעה לפני כן. לי נראה כאילו השיר הזה הוא הבסיס עליו ייבנה שנה לאחר מכן השיר האלמותי BOHENIAN RHAPSODY. יכול להיות שהשיר לא קיבל את הסיום הראוי לו ועדיין היה זקוק לתוספות באולפן, אך משום מה הסיום הלא צפוי הזה עובד פה היטב כשהוא גם מתחבר לשיר הבא.


השיר השני בצד הזה הוא קטע קצר אך רוקי להפליא בשם STONE COLD CRAZY. קרדיט ההלחנה פה הוא לכל ארבעת החברים. השיר הזה נוגן כבר בהופעת הבכורה של קווין בשנת 1970. כשפרדי עוד היה מוכר לכולם כפרד בולסארה. כמה ימים אחרי ההופעה הזו הוא שינה את שמו למותג הידוע. השיר במקור היה איטי הרבה יותר ממה שיצא באלבום הזה. מה שכן, תמוהה העובדה שהשיר לא הוקלט לאחד משני האלבומים הראשונים של הלהקה. בריאן מאי עצמו הודה בראיון לא מזמן שאין לו מושג על מה השיר מדבר.


קטע מעבר קצר של מאי (DEAR FRIENDS) מרגיע אותנו מהאינטנסיביות שקדמה לו. יש בשיר הזה סוג של עיקצוץ גוספלי ובריאן מאי מנגן כאן בפסנתר. והנה מגיע לו MISFIRE - השיר הראשון של ג'ון דיקון ככותב ובשיר זה יש לא מעט רמיזות מיניות. דיקון הפך מאז השיר הזה לאחד הנשקים הסודיים במחנה הכתיבה של קווין. תחת ידיו של האיש הביישן הזה יצאו מגה-להיטים מטורפים כמו YOU'RE MY BEST FRIEND, ANOTHER ONE BITES THE DUST, I WANT TO BREAK FREE ועוד. בשיר הקצרצר הזה הוא מתגלה לראשונה ככותב ואף מנגן כאן את רוב תפקידי הגיטרה.


בלי התראה מוקדמת אנחנו קופצים עם קווין היישר למערב הפרוע עם שיר של מרקיורי שנקרא BRING BACK THAT LEROY BROWN. פה יש עבודת הפקה מוקפדת ביותר על מנת להעניק לשיר את סגנונו המיוחד. רואים שחברי הלהקה חקרו לעומק את הסגנון הזה במיוחד בכדי לשחזרו. ג'ון דיקון מנגן כאן בקונטרבס (בנוסף לבס חשמלי) ובריאן מאי נותן תפקיד 'וודוויל' משכנע בגיטרת היוקלילי שלו. היציאה מהמערב הפרוע מובילה אותנו לקטע מיוחד של בריאן מאי שנקרא SHE MAKES ME. בקטע הזה מנגנים רק שלושה חברי להקה, ללא פרדי מרקיורי.


ואז מגיע הקטע המסיים את האלבום - שיר בשם IN THE LAP OF THE GODS REVISITED. הקטע הזה, שחלקו האחרון מכיל שירה בסגנון SING A LONG (סטייל היי ג'וד) ומסתיים באפקט פיצוץ, היה גם השיר שסיים את הופעות הלהקה בתקופה הזו.


עטיפת האלבום הזה הייתה מיוחדת לא פחות. חברי הלהקה כבר ידעו בדיוק מה הם רוצים כשהגיע הזמן לצלם את העטיפה. הם הורו לצלם מיק רוק להציג אותם בצילום כאילו הם נראים "סחוטים ונטושים על אי בודד". הם הביאו עימם את הבגדים לצילום. מיק רוק הביא את צינור המים ומשחת וזלין. חברי הלהקה נמרחו כולם, נשכבו על הרצפה ואז הותזו עליהם מים מלמעלה. התמונה הסופית שופצה קצת עם הוספת קווצות שיער של רוג'ר טיילור מתמונה אחרת. הסשנים לצילום העטיפה לא היו קלים אך התוצאה הייתה מספקת ביותר. שינוי הכיוון נראה גם בעזרת הלוגו השונה לגמרי שפיאר את שם הלהקה על העטיפה כאן.

וגם על עטיפת האלבום הזה נכתב שהלהקה לא ניגנה כלל בסינטיסייזרים.


בריאן מאי: "את הפנטזיות שלנו הגשמנו בתקליט השני שלנו, שמתחנו את עצמנו בו את מעבר לגבול. אך התקליט לא הצליח ולקראת האלבום השלישי החלטנו שנעשה מוסיקה בה האלמנטים יפגיזו את המאזין בזה אחר זה ולא כולם יחדיו" רוג'ר טיילור: "זה תקליט שהיה צעד משמעותי עבורנו. כתיבת השירים הייתה טובה יותר וההקלטה קיבלה צליל אגרסיבי יותר. לא בחלנו באפשרות לנסות דברים וחברת התקליטים כל הזמן התלוננה כלפינו שאנחנו מבזבזים לה המון כסף על הנסיונות האלה".


הרצאת הבוטיק על להקת קווין, "לילה באופרה" והרצאות מוסיקה נוספות, להזמנה: 050-5616459


ב-8 בנובמבר בשנת 1975 הפך אלטון ג'ון באופן רשמי לשמש כסנדק עבוד בנו שון לנון, הבן שנולד לג'ון ויוקו.



לנון היה מאד שמח גם כי יום לפני כן פסקו שניים מתוך שלושה שופטים שיש לבטל את הדרישה לגרשו מארה"ב. כך נאמר בין כתלי בית המשפט: "ארבע שנות מאבקו של לנון כדי להישאר בארץ שלנו הן עדות לאמונתו בחלום האמריקני".


ב-8 בנובמבר בשנת 1974 יצא תקליט חדש ללהקת דיפ פרפל ושמו STORMBRINGER.



SIDE 1

1. Stormbringer

2. Love Don't Mean A Thing

3. Holy Man

4. Hold On


SIDE 2

1. Lady Double Dealer

2. You Can't Do It Right (With The One You Love)

3. High Ball Shooter

4. The Gypsy

5. Soldier Of Fortune


תקליטה הקודם של הלהקה, BURN, נוצר עם שני חברים חדשים בלהקה - הסולן דייויד קוברדייל והבסיסט-זמר גלן יוז. היה זה תקליט עם אנרגיות אדירות. רוק קלאסי במיטבו, שהציב את הלהקה במקום טוב. אבל אז בא התקליט הזה שהוציא את הרוח מהמפרשים, ולא משנה שמאז הפך לקלאסיקה. בזמן אמיתי הוא נחשב לסערה בכוס תה.


בתחילת שנת 1975 נראה היה שלהקת דיפ פרפל ממשיכה בעסקיה כרגיל. זאת למרות המכירות החלשות יחסית של אלבומה האחרון, STORMBRINGER. הלהקה הייתה עדיין פופולרית מאד ואף שמחה לקבל הזמנה להוביל פסטיבל גדול באוסטרליה, בשם SUNBURY FESTIVAL, שנערך בשטח חקלאי ששכן קרוב למלבורן. אבל המופע הזה לא זכור בגלל הצלילים שבקעו מהבמה אלא בגלל אלה שבקעו מסביב לה, כשחברי דיפ פרפל ניגנו ארבעים דקות מעבר למה שהוקצב להם. לא מעט טענו שם כי הלהקה עשתה את הצעד הזה בכוונה, כדי למנוע מלהקה מקומית בשם 'איי.סי.די.סי' לעלות אחריה לבמה ולחתום את הפסטיבל. חברי הלהקה האוסטרלית לא זכו לעלות לבמה ופרץ ריב גדול בין שני המחנות. ריצ'י בלאקמור טען, כשחזר שנה לאחר מכן לאוסטרליה עם להקתו החדשה - ריינבאו, כי איי.סי.די.סי היא השפל של כל הזמנים בעולם הרוק. מכאן החלו לצוץ גרסאות שונות ומשונות על אותו יום.


בתכנית על הלהקה, בערוץ המוזיקה VH1, סיפר המתופף איאן פייס גרסה שונה לגמרי: "איי.סי.די.סי הייתה הלהקה העולה מאוסטרליה. הם הופיעו לפנינו ונהנו מאד. הם ממש ניגנו נהדר. אבל הם המשיכו את הופעתם מעבר לזמן שנקבע ואנחנו נכנסנו ללחץ כי הוקצב לנו זמן מסויים כדי לדהור משם מיד לשדה התעופה ולטוס ללוס אנג'לס. אז מנהל ההופעות שלנו ניגש לכפתור החשמל של הבמה ולחץ עליו כדי לנתקו. מכאן פרצה מהומה, באופן טבעי. אנחנו לא חשבנו לנתק להם את החשמל, אבל מנהל ההופעות שלנו החליט ועשה".

גם דייויד קוברדייל, אז סולן הלהקה הסגולה, סיפר שנים לאחר האירוע גרסה שלישית: "להקה אוסטרלית קטנה עלתה לבמה, התחברה לציוד ההגברה שלנו והתחילה לנגן ללא רשות. זה היה סימן לפריצת מהומה. אנשי הצוות הבריונים שלנו נאבקו בחברי הלהקה ההיא כדי שיעופו מהבמה".


בספר שנכתב על איי.סי.די.סי (מאת מיק וול) נכתב כי באותו יום היה זה ג'ורג' יאנג, לשעבר בלהקת האיזי ביטס ואחיהם של אנגוס ומלקולם יאנג, חברי הלהקה, שהחליף את הבסיסט הקבוע שלהם. הוא גם היה זה שהחליף לאחר מכן מהלומות עם אנשי הצוות של דיפ פרפל. בספר הזה נטען שדיפ פרפל סירבו לעלות לבמה אחרי איי.סי.די.סי, אך כל הדוקומנטים מראים כי הלהקה אכן הופיעה.


אחת הלהקות שהופיעה בפסטיבל הייתה THE LA DE DAS, שהגיטריסט שלה סיפר: "אני זוכר שדיפ פרפל יצרה התמרמרות לא קטנה. זו הייתה להקה שחצנית. גם סכום הכסף שהיא קיבלה היה פי עשר מלהקה אוסטרלית מובילה אז. אחרי שסיימנו להופיע, ניגשתי אל מאחורי הבמה ועברתי ליד קראוואן שהיו בו המון גיטרות פנדר סטראטוקסטר של ריצ'י בלאקמור. העוזר של ריצ'י היה בפנים וכיוון כל אחת מהן. ניגשתי לומר לו שלום ופתחנו בשיחה, שבמהלכה התברר שריצ'י אהב את ההופעה שלנו. הוא שאל אותנו מתי אנחנו נופיע שוב ועניתי לו שיש לנו הופעה למחרת ב'בוטיז' שבמלבורן ושריצ'י מוזמן לבוא ולנגן. הייתי בטוח שהצעתי לא תתקבל, אבל באמצע ההופעה שלנו ניגש אליי בחור, בידיו גיטרת פנדר סטראטוקסטר ואמר לי שריצ'י הגיע כדי לנגן. זו הייתה הפתעה גדולה. הוא עלה לבמה. הקהל היה בהלם. ויחד ניגנו קטע שכתבתי בשם CELEBRATION, שהוא מצויין לג'אמים.ריצ'י היה פנטסטי. אחר כך ניגשנו לבאר המשקאות ושתינו יחדיו. זה היה ערב בלתי נשכח".


גרסה זו מוזרה לאור העובדה שדיפ פרפל ציינו כי לאחר הפסטיבל נאלצו לטוס מיד להופעה בלוס אנג'לס. בדוקומנט של הלהקה, שצולם לפני מספר שנים, סיפר בסיסט הלהקה, גלן יוז: "לא הייתי מעולם לפני כן ב-SUNBURY. גם דיפ פרפל לא היו שם לפני שהצטרפתי אליהם. מזג האוויר שם היה גשום מאד". ג'ון לורד האורגניסט הוסיף: "הגעתי לפסטיבל הזה עם ג'ט לג נוראי. כי הגענו לשם לעשות הופעה ומיד נאלצנו לטוס משם הלאה. כיום לא מאפשרים לוח זמנים שכזה".


בחזרה לשטח הפסטיבל. איי.סי.די.סי לא הייתה היחידה שסבלה מנחת זרועה של דיפ פרפל. המחיר הגבוה שדרשו הסגולים גרם להפסדים ניכרים של מפיקי האירוע, שנאלצו להעלות את מחירי הכרטיסים ובצעד זה לגרום לרבים לא להגיע. המפיקים פשטו את הרגל עם הצעד הזה, כי נאלצו לשלם לדיפ פרפל את שסוכם אך לא לשלם לשאר האמנים כי לא נשאר להם כסף. כאן החלה שרשרת תביעות משפטיות של להקות ואנשי הגברה ותאורה נגד אותם מפיקים.


דיפ פרפל החלה לאבד את זה ובלאקמור חש כי חייב להיות שינוי. "אני ממש התאכזבתי מסיבוב ההופעות האחרון שהיה בארה"ב. לא הצלחנו למלא את האולמות בהם הופענו" - אמר בלאקמור. "הם אמרו לי שזה השפל הכללי בשוק, ואז גיליתי שלד זפלין מכרו כל אולם בו הופיעו".


בלאקמור מוסיף: "לא יכולתי לשאת את המחשבה להקליט עוד אלבום עם דיפ פרפל. האלבום האחרון שלנו (STORMBRINGER) היה מחורבן. אני רוצה לחתוך מהלהקה הזו כל עוד יש לי ניצוץ של זיכרון טוב ממנה".

טכנאי ההקלטה, מרטין בירץ': "הייתה אווירה מוזרה בעת ההקלטות. זה לא היה בכיוון שריצ'י רצה וכשהגיע שלב המיקסים, הוא איבד עניין לחלוטין בתקליט. היו גם מתחים בין דייויד לגלן בנוגע למי ישיר ומתי".


בלאקמור גם דרש אז כי הקרדיטים לכתיבת שירי התקליט לא יציינו יותר כי חמשת החברים שותפים באופן שווה. לורד: "אני חושב שזו הייתה טעות גדולה מצדו של ריצ'י לדרוש את זה. הלהקה תמיד עבדה טוב יותר כשכולם ידעו כי יהיה להם קרדיט שווה. ריצ'י הפיק פחות ופחות רעיונות מעניינים מבעבר. גלן ודייויד רבו ביניהם כל הזמן וניסו לדחוק זה את זה לאחור". לראשונה בתולדות הלהקה החליטו בלאקמור ולורד לחלק את הסולואים שלהם באופן מושכל שהתרחק מהיצירתיות. לורד: "זה הגיע למצב מגוחך בו אמרתי לריצ'י שאם יש לו סולו פה אז אני חייב סולו שם. בעבר זה היה טבעי. הפכנו לכודים בתוך הזהות שלנו".


פרט טריוויה קטן : בתקליט זה ניגן ג'ון לורד, בפעם השנייה בלבד, במלוטרון. היה זה בשיר SOLDIER OF FORTUNE. כלי זה, שהיה נפוץ ביותר בשנים ההן, קיבל את ייצוגו הראשון בידיו של לורד בשנת 1968, עם השיר ANTHEM (שימו לב לכניסתו של המלוטרון שם בבית השני של השיר). ג'ון לורד : "דייויד רצה לשיר את השיר באווירה המתאימה. כשהחל לשיר, נכנס לחדר הבקרה סטיבי וונדר, אותו הוא העריץ. יחד עימו היו עוד שישה אנשים. דייויד שמע את הרעש אך לא ראה מי נכנס והתחיל לצעוק שמי שנכנס שילך קיבינימט החוצה. כשאמרנו לו על מי צעק, הוא היה הרוס".


ב-16 במרץ 1975 נפגשו חברי להקת דיפ פרפל, לאחר חופשה שחבריה ניצלו לתכנון פרויקטים משלהם. בסיסט הלהקה, גלן יוז, תיכנן להקליט אלבום סולו שיופק על ידי חברו הקרוב לנטילת הקוקאין, דייויד בואי (שניהם היו מכורים קשים לסם ונהגו להיפגש ולקחת ממנו יחדיו). גיטריסט הלהקה, ריצ'י בלאקמור, שהה בגרמניה ותיכנן שם להקליט את אלבום הסולו הראשון שלו, באולפני MUSICLAND (ששכנו במרתף בית מלון במינכן). שם הקליט את הקטעים שהפכו בהמשך לאלבום הראשון של להקת ריינבאו. ג'ון לורד האורגניסט היה שקוע עמוק בתוך פרויקט משלו בשם SARABANDE.


וכך, כשכל חבר נמצא בראשו בפרויקט משלו, חזרו חברי הלהקה לסיבוב הופעות, שהגיע ב-17 באפריל לאולימפיה שבפריז. בלאקמור לא הודיע רשמית על פרישתו מהלהקה אך מנהלי הלהקה לא לקחו סיכונים והחליטו להקליט את ההופעות שבאולימפיה. עם סיום סיבוב ההופעות הזה היה ידוע לכל כי 'האיש בשחור' (כך היה כינויו של בלאקמור) לא ישרת יותר כחבר להקה.


חלק מחברי הלהקה היו אופטימיים, שבלאקמור ישנה את דעתו במהלך חופשתם לאחר סיבוב זה. במהלך אותה חופשה חלחלה תחושת אי ודאות בנוגע לעתיד כלהקה. הלהקה למעשה התפרקה. בלאקמור לא שינה את דעתו.


ג'ון לורד סיפר: "מה שהיינו צריכים לעשות בשלב הזה הוא לקחת הפסקה של שנה. להגיד לחברת התקליטים ולמנהלים שלנו ללכת לעזאזל ואחרי שנה לחזור ולהתחיל מחדש. לצערי, זה לא קרה כך". בפעם הראשונה בתולדות הלהקה היו ג'ון לורד והמתופף איאן פייס (השניים שהקימו את הלהקה) בעמדת כוח חלשה יותר מבחינה דמוקרטית. מולם עמדו הבסיסט גלן יוז, הזמר דייויד קוברדייל והגיטריסט שיחליף את בלאקמור. לא הייתה לשני אלה ברירה אלא להמשיך כלהקה. לורד ופייס חשבו כי אין תחליף לבלאקמור אבל קוברדייל ויוז חשבו אחרת.


ההחלטה של בלאקמור לעזוב הותירה את חבריו הסגולים במצב של מבוכה. אין להם כוונה להתפרק. הבסיסט גלן יוז לא יחזור ללהקת טראפז, כפי שלחשו השמועות. דיפ פרפל מחפשת גיטריסט אחר. בינתיים מתכננת חברת התקליטים להוציא אלבום בהופעה באירופה. לורד:"קוברדייל ויוז התעקשו להמשיך הלאה. אני חושב שהיינו צריכים לפרק את הלהקה ברגע הזה". פייס הוסיף: "היה לחץ אדיר עליי ועל לורד. לשנינו זו הייתה מכה איומה לאבד את ריצ'י. לורד ואני הפכנו למיעוט בלהקה ולא הייתה לנו ברירה אלא להמשיך אותה".

עיתון NME בביקורתו על התקליט: "זה תקליט הרפתקני של דיפ פרפל שמנסה להתחמק מנוסחאות שחוקות. לכן התוצאה מספקת באופן חלקי".


ביקורת על התקליט ברולינג סטון ציינה: "עם BURN ועם התקליט החדש ניסתה דיפ פרפל להוכיח, שהחלפת איאן גילאן ורוג'ר גלובר בדיוויד קוברדייל וגלן יוז לא החלישה בשום אופן את צליל הלהקה המוצלח והרווחי. שנית, הלהקה מנסה להוכיח שהיא יכולה להמשיך למכור אלבומים כשאינה צריכה להסתמך על רוק הספידו-ריף הייחודי אך המוגזם שהפך את חמשת האלבומים, מ- IN ROCK ועד אלבום ההופעה ביפן, להימכר במיליונים אדירים.


בעוד ששני העולים החדשים מוכשרים בדיוק כמו קודמיהם (כפי שניתן לראות בשיר הנושא, אחת החזרות האמיתיות הבודדות לימי מאשין הד), הניסיונות שעשתה הלהקה לגוון את הסאונד שלה הצליחו רק בחלקם. התקליט עדיין מציג כמה נקודות הבזק עם ריף גיטרה של בלאקמור או יללת אורגן של לורד - אבל בסך הכל זה רחוק מהשיא של הלהקה".


ב-8 בנובמבר בשנת 1964 הגיעו הביטלס לליברפול כדי להופיע בתיאטרון "אמפייר".



ג'ון החליט לבקר בביתה של מילי סאטקליף, אמו של חברו המנוח, סטיוארט סאטקליף. לפי עיתון "מרסי ביט" המקומי היא החזירה לו את הספר "איך לצייר סוסים" שבו זכה פעם כפרס בבית הספר והשאיל לסטיוארט. מילי גם ביקשה מג'ון, לקראת סיום ביקורו, לבחור לעצמו ציור אחד של סטיוארט (שהיה חבר בביטלס אך בחר להתמקד בציור ומת בהמבורג באפריל 1962). ג'ון הנרגש הביט בציורים ובחר ציור מופשט בצבע כחול. למילי הוא הבטיח שיתלה אותו בגאווה בסלון ביתו.


ב-8 בנובמבר בשנת 1974 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:







ב-8 בנובמבר בשנת 1969 הופיעה להקת רולינג סטונס באולם INGLEWOOD FORUM בלוס אנג'לס. שתי הופעות נקבעו לה ביום זה, אך הרצוי התנגש בעוצמה עם המצוי.



36,000 איש הגיעו למקום ובכך שברו שיא של הכנסות ללהקה. אך העיכוב בזמנים היה כה גדול עד שאמן החימום, טרי ריד, עלה לבמה רק שעתיים וחצי אחרי התיכנון המקורי שפורסם.


הסיבה לעיכוב הייתה בגלל שבאותו יום נערך שם גם משחק הוקי קרח ולקח זמן לפנות את שכבת הקרח, לשים את ציוד הלהקה ולהוציא את קהל ההוקי ולהכניס את הקהל שבא לראות הופעת רוק.


הקרח שנשאר גרם לא פעם לקצר בחשמל ולניתוק מיקרופונים. אמן חימום נוסף, בי.בי. קינג, נאלץ לוותר על המיקרופון שלו שהפסיק לפעול. באמצע הופעתו החליט הסקסופוניסט בלהקתו לוותר על המיקרופון שלו ולתת אותו לגיטריסט. לבסוף, אחרי עיכובים מותחי עצבים, עלו חברי הסטונס לבמה ונתנו לקהל מופע שקיבל ביקורות נלהבות בעיתונים שיצאו לאחר מכן.


בסוף ההופעה הראשונה יצאו אלפי האנשים ונתקלו בעוצמה באלו שכבר היו עצבניים ורצו להיכנס למופע השני, שחרג מאד מהזמן שנקבע. הסטונס עלו שוב, אחרי הופעות החימום, בארבע לפנות בוקר!


ב-8 בנובמבר בשנת 1973 יצא לחנויות תקליט מעניין מאד של להקת סנטנה ושמו WELCOME.



SIDE 1

1. Going Home

2. Love, Devotion & Surrender

3. Samba De Sausalito

4. When I Look Into Your Eyes

5. Yours Is The Light


SIDE 2

1. Mother Africa

2. Light Of Life

3. Flame-Sky

4. Welcome


שנה זו הייתה מעניינת מאד ללהקת סנטנה; מצד אחד היא איבדה קהל רב, שחיפש את הגרובים הלטיניים הבשרניים של אלבומיה הראשונים. מצד שני היא השיגה לעצמה קהל חדש שראה במוזיקה הלא מתפשרת שלה דבר שפותח את אופקי המחשבה.


הגיטריסט-מנהיג, קרלוס סנטנה, שראה ביצירתו של סקסופוניסט הג'אז, ג'ון קולטריין, כר פורה ליצירה, בחר לא סתם, כיצירת הנושא בתקליט זה, את יצירתו של קולטריין, שנושאת את השם WELCOME, מתקליטו KULU SE MAMA. יצירה זו חתמה את הצד הראשון בתקליט של קולטריין, שיצא בינואר 1967, חצי שנה לפני מותו בגיל 40.


התקליט WELCOME הוא המשך ישיר לתקליט המשותף שקרלוס הקליט עם הגיטריסט ג'ון מקלאפלין, בשם LOVE DEVOTION SURRENDER. אבל WELCOME מכסה שטחים רחבים יותר מהתקליט עם מקלאפלין, שהיה בעיקר ג'אמים על מוטיבים של קולטריין. אין ספק שקרלוס נהג להקשיב אז רבות לתקליטים כמו LIGHT AS A FEATHER, של צ'יק קוריאה, או FINGERS של איירטו מוריירה. השפעה נוספת באה מכיוון יצירתה של המוזיקאית אליס קולטריין, אלמנתו של ג'ון, שגם עיבדה בתקליט זה של סנטנה, את קטע הפתיחה שנקרא GOING HOME. מה שכן, עם ערבוב הסגנונות הרב שבתקליט, יש לא פעם תחושה של מחסור בלהקה מאוחדת ויותר פרויקט רב משתתפים. כל מי שחיפש את האחידות של להיטי העבר, 'אשת קסם שחור' או 'ג'ינגו' וכדומיהם - לא מצא את מבוקשו פה.


אבל ההפקה פה היא עשירה, צלילי כלי הנגינה ברורים וקסומים ויש פה יופי של מוזיקה. קטע הפתיחה האווירתי, באדיבותו של הקלידן החדש בלהקה, טום קוסטר, ומשם לשיר עתיר העסיס LOVE DEVOTION AND SURRENDER. וגם צלילי הסמבה של איירטו מוריירה נמצאים פה בשיר YOURS IS THE LIGHT. האש הלטינית לא כבתה בתקליט הזה. היא נשמעת חיה ובועטת ומלאת תשוקה.


מההרכב המקורי של סנטנה נשארו אז רק שלושה אנשים. כל השאר, שהתלוננו על השינוי בכיוון המוזיקלי בלהקה, לא החזיקו מעמד ופרשו. השורדים הם קרלוס סנטנה, המתופף מייקל שריב ונגן כלי ההקשה צ'פיטו אריאס. שריב, שהיה באותם ימים יד ימינו הרוחני של קרלוס, דן עמו בעניין הרכבת הנגנים להמשך הדרך. השניים הסכימו שצריך להביא שני קלידנים ושני נגני כלי הקשה כדי להרחיב את הצליל. כך שבעמדת הקלידים ניצבו טום קוסטר ולצדו ריצ'רד קרמוד. לצדו של צ'פיטו, בעמדת כלי ההקשה, התייצב ארמנדו פראזה. ג'ון מקלאפלין התארח בתקליט וגם נגן החליל, ג'ו פארל, שניגן אז גם עם להקת RETURN TO FOREVER של צ'יק קוריאה (לצד איירטו מוריירה, הבסיסט סטנלי קלארק והזמרת פלורה פורים).


קרלוס דאג, בעת הרכבת התקליט הזה, ליצור את האווירה הנכונה ולעיתים שכח כי הוא גם צריך להתרכז בהיותו הגיטריסט המוביל בסיפור. אחד הקטעים המרכזיים של קרלוס בתקליט, מגיע בצדו השני ונקרא FLAME SKY. היו אלה מילים שאמר הגורו הרוחני של קרלוס, בעת שהאחרון השמיע לו את הקטע הזה שכתב. אבל היחסים של קרלוס עם מקלאפלין לא תמיד היו טובים באותה שנה. השניים יצאו לסיבוב הופעות משותף, כשבמהלכו קרלוס שם לב שהקהל מפהק יותר מדי. הוא החליט לכנס את חברי ההרכב והודיע להם שהם אינם מקצועיים ושהם חייבים לשפר את ההופעה. מקלאפלין נדהם וירה עליו בחזרה שאף אחד לא דיבר אליו כך, אפילו לא מיילס דייויס.


התקליט WELCOME הראה לכולם מי כאן הבוס האמיתי. האורגניסט גרג רולי, שפיאר את אלבומי הלהקה והופעותיה בעבר עם אורגן ההאמונד המדהים שלו, פינה את מקומו ורץ להקים עם גיטריסט הלהקה הפורש, ניל שון, את להקת JOURNEY. מה שבטוח, לא יצא מתקליט זה של סנטנה אף להיט וחברת התקליטים 'קולומביה' תלשה את שערותיה בהיסטריה, כמתבקש מחברת תקליטים שרדפה אחר הכסף שאמור להיכנס לקופה שלה ממותג כה ידוע.


עם סיום ההקלטות לתקליט יצאה להקת סנטנה לסיבוב הופעות ברחבי העולם. כשהגיעה החבורה להופעות ביפן, הוקלט העניין ויצא לשוק היפני, בשנת 1974, תחת התקליט המשולש LOTUS.


ב-8 בנובמבר בשנת 1971 יצא ללהקת לד זפלין תקליט רביעי.



SIDE 1

1. Black Dog

2. Rock and Roll

3. The Battle of Evermore

4. Stairway to Heaven


SIDE 2

5. Misty Mountain Hop

6. Four Sticks

7. Going to California

8. When the Levee Breaks


זה האלבום הראשון של הלהקה שאין על עטיפתו את שמה וזו הייתה תגובתה של לד זפלין למבקרי המוזיקה שקטלו אותה. חבריה, ובעיקר הגיטריסט ג'ימי פייג', רצו שאותם מבקרים יקבלו את האלבום ללא שם ויתייחסו למוזיקה באופן אובייקטיבי. אהמט ארטגון, נשיא חברת התקליטים אטלנטיק, התפלץ כששמע מפיטר גראנט, מנהל הלהקה, שכך תהיה עטיפת האלבום, אבל היה קשה מאד להתווכח עם גראנט, שהיה לו כוח גדול כמנהל להקה סופר מצליחה. ארטגון חשב שבצעד שכזה מבצעת הלהקה התאבדות שיווקית וגראנט היה משוכנע שהתקליט יימכר היטב גם אם יהיה עטוף בנייר של עיתון. הצעד הזה גרם לאלבום להיקרא במספר שמות: LED ZEPPELIN IV או ZOSO (לפי הסמל שג'ימי פייג' אימץ לעצמו על העטיפה שנראה מורכב מארבע האותיות האלו). חלק קראו לתקליט THE FOUR SYMBOLS, לפי ארבעת הסמלים שחברי הלהקה אימצו לעצמם.



אותם סמלים קיבלו כל מיני פרשנויות מצד מעריצים. לפי פלאנט, הסמל של בונהאם הינו פשוט ובא לסמל טרילוגיה של "גבר, אישה וילד". יש שהוסיפו שזה בא ברוח "האב, הבן ורוח הקודש". פלאנט הוסיף, כדי לטשטש עניינים, שזה גם סמל מותג הבירה שהיה אהוב על המתופף. חייבים קצת הומור בריטי, לא?


פלאנט הסביר שהסמל שלו, עם נוצה ועיכול מסביב לה, בא מסמלים עתיקים של שבט MU, שהיה קיים לפני כ-15,000 שנים, אי שם בין מקסיקו וסין. הספר בו מצא פלאנט את הסמל נקרא THE SACRED SYMBOLS OF MU, שיצא לאור בשנת 1933, מאת ג'יימס צ'רצ'וורד. סמל זה בא לתאר את מעגל החיים והלידה מחדש.


הסמל שבחר ג'ון פול ג'ונס היה מורכב יותר. "הסמל שלו בא לתאר אדם שהוא גם בטוח בעצמו וגם בר סמכא", אמר ג'ימי פייג', שעל הסמל שלו אמר: "אני עיצבתי את זה בעצמי. הרבה אנשים טעו כשקראו לזה באותיות ZOSO. הרבה אנשים בארה"ב קראו כך לאלבום שלנו וזה מטופש, כי הסמל לא נועד כלל להיות מילה. פשוט באתי עם זה כדי לעורר עוד סערה בתקשורת. זה הצחיק אותנו".


אחרי הביקורות הפושרות על התקליט השלישי של הלהקה בתקשורת ניגש ג'ימי פייג' להדוף את המבקרים, שטענו כי לד זפלין הפכה לרכרוכית. אבל בפנים ידעו ארבעת החברים ומנהלם, פיטר גראנט, כי ישנה בעיה וצריך לפתור אותה. גראנט חשב ובא עם הקביעה לא למהר ולהוציא אלבום רביעי. הוא מיהר לבטל הופעות לבחוריו בימי חג המולד של 1970, כדי לאפשר להם לנוח ולאגור כוחות לקראת הבאות. כמנהל חריף, הוא ידע שהעלמת בחוריו מהתקשורת תוסיף עניין וסקרנות. עד כדי כך שדחה הצעה להופעה במערב גרמניה, בחג במולד, שתשודר בלוויין ותמורתה יקבל מיליון דולר. הסיבה שהעניק לסירובו זה - "גיליתי שהצליל בשידור לווייני יכול להיפגע עם סופות שלגים. אמרגנים לא האמינו לנו, אבל לדעתי עשינו את הדבר הנכון".


ההיעלמות של הלהקה מהציבור הביאה לגל שמועות - האם לד זפלין עומדת להתפרק, בעקבות אלבום שלישי מאכזב? גם בעיתוני ארצנו פרסמו את הדבר. בפברואר 1971 פרסם להיטון בכותרתו - "להקת לד זפלין לפני פירוק?". חודש לאחר מכן פורסם בעיתון זה ש"השמועות שפשטו בדבר פירוקה של לד זפלין הוכחשו השבוע הרשמית על ידי דובר הלהקה".


ג'ימי פייג' עמד תחת לחץ אדיר מחברת התקליטים. הסיבה הייתה שהמיקס הראשוני של האלבום נעשה בלוס אנג'לס (קליפורניה) באולפן בו לא הותקנו רמקולים ראויים וכשהוא בא עם המאסטר בחזרה ללונדון להקשיב לו שם, נחרד ממה ששמע. הפאניקה החלה לחלחל והוא נאלץ לערוך מיקס חדש לכל האלבום בלחץ זמנים קשה ביותר.


צילום העטיפה (עם האיש שסוחב ערימה של זרדים על גבו) נרכש על ידי פלאנט בחנות עתיקות ברדינג. היה זה צילום שנעשה על ידי מורה לצילום בשם ארנסט הווארד פארמר, שמת בשנת 1944. הדמות שהוא צילם נקראה לוט לונגייר. איש זה מת בשנת 1893.



אנשי חברת התקליטים שברו את הראש בנסיון להבין מדוע צילום טפשי שכזה (כפי שכינו אותו) אמור להיות חלק מהעטיפה. אותה תמונה נתלתה על קיר של בית הרוס וכך צולמה כעטיפה לאלבום.


השיר הראשון בתקליט הוא BLACK DOG. הצליל שפותח את השיר והתקליט (ממש בהתחלה) הוא למעשה הרצת סליל במכונת הקלטה לסינכרון שלושה ערוצי גיטרה שהוקלטו. ג'ימי פייג' החליט להשאיר את הצליל כפתיחה. אז נשמע קולו הרועם של פלאנט - "היי היי מאמה, הם אמרו שהדרך בה את נעה / תגרום לך להזיע, תגרום לך להיכנס לקצב". כך מתחיל להתגלגל אלבום כה חשוב זה.


מדוע השיר נקרא כך? פייג': "כשהקלטנו ב- HEADLY GRANGE, היה שם כלב לברדור שחור שכל הזמן הסתובב ולא ידענו את שמו. פשוט קראנו לו כלב שחור". אותו כלב נהג להיעלם בלילות ולחזור עייף בבקרים, לנוח כל היום ולצאת שוב לענייניו בערב. ג'ון פול ג'ונס סיפר שהריף המרכזי של השיר הגיע לו כרעיון לאחר שהקשיב לאלבום הבלוז-הפסיכדלי, THE HOWLIN WOLF ALBUM, של האוולין וולף (כמובן), שיצא בשנת 1969. ג'ונס: "זה סוג של ריף בלוז שכל הזמן הולך במעגלים ולא מסתיים, גם כשנדמה לך שכן". ועם הקצב המסחרר והמורכב שבו, הוא נחשב לאבן דרך ברורה בעולם הרוק הקלאסי.


אחרי שיר זה מגיע צליל התופים של ג'ון בונהאם שמכניס אותנו לרוקר נוסף - ROCK AND ROLL. רוברט פלאנט כתב את המילים, שהיו תגובה למבקרים שטענו שהאלבום הקודם של לד זפלין לא באמת רוק'נ'רול אלא יותר מדי אקוסטי ופולקי. "פשוט חשבנו שצריך לחזור על הרוק'נ'רול", אמר פלאנט ב-1988. "סוף סוף הייתי בלהקה ממש מצליחה, והרגשנו שהגיע הזמן לבעוט לאחרים בתחת. זה לא היה עניין אינטלקטואלי, כי לא היה לנו זמן לזה - רק רצינו לתת להכל להציף החוצה. זה היה דבר חזק מאוד, מה שעשינו". שימו לב שבבית השני של השיר מזכיר פלאנט את THE BOOK OF LOVE - שיר מאת הרכב הדו-וופ, THE MOONTONES, משנת 1958.


השיר הזה נוצר כשהלהקה עבדה על שיר אחר, FOUR STICKS. עם תבנית תופים לא קלה לנגינה, ג'ון בונהאם היה מתוסכל והמתח עלה. בעיצומו של כעס, הוא התחיל לתופף משהו אחר לגמרי: ריף המבוסס על האינטרו לשיר 'KEEP A KNOCKIN של ריצ'רד הקטן משנת 1957. חדורי אנרגיה יצירתית, חברי הלהקה הניחו את "ארבע המקלות" בצד והתחילו לעבוד על השיר החדש הזה, לו הם קראו "עבר כבר הרבה זמן". ג'ימי פייג' המציא תפקיד לגיטרה, ובסיס השיר הושלם תוך כ-30 דקות. צליל הפסנתר בשיר בא מידיו של איאן סטיוארט, העוזר הנאמן של להקת הרולינג סטונס. הוא היה בסביבה כי זפלין שכרה מהסטונס את אולפן ההקלטות הנייד.


השיר BATTLE OF EVERMORE, עם צלילי הגיטרות האקוסטיות והמנדולינה, מדבר על המאבק למען ניצחון הטוב על הרע. לכן פלאנט הרגיש שהוא זקוק לקול נוסף שיעזור לו לספר את הסיפור. הקול הנוסף בא עם הזמרת סנדי דני, שהייתה לפני כן הזמרת של להקת הפולק-רוק, פיירפורט קונבנשן, ועת ההקלטה הייתה חברה בלהקת FOTHERINGAY. כדי להודות לה על השירה המופלאה שלה בשיר הזה, היא קיבלה את ההזדמנות לבחור לעצמה סמל שיצויין ליד שמה (בנוסף לארבעת הסמלים שחברי זפלין בחרו לעצמם). היא בחרה לעצמה סמל של שלוש פירמידות.



השיר הזה בקושי בוצע על הבמה על ידי לד זפלין, כשהפעם הראשונה הייתה בדאלאס, באפריל 1977 והפעם האחרונה הייתה באוקלנד, ב-24 ביולי 1977, עם ג'ון פול ג'ונס ששר את תפקיד השירה של סנדי דני. שנים לאחר מכן ביצעו פייג' ופלאנט את השיר הזה במסגרת הפרויקט UNLEDDED, בשנת 1994, כשהזמרת הפעם הייתה בריטית-הודית ושמה נג'מה אקטר.


השיר-המנון STAIRWAY TO HEAVEN תוכנן במקור, על ידי פייג', לתפוס צד שלם של תקליט, כיצירה שהולכת ומתגברת בעוצמתה עם הטיפוס כלפי מעלה. פייג' אמר בזמנו שלבונהאם לא היה קל להבין את שינויי המקצבים בשיר הזה והוא היה צריך להקליט את התופים לו בכמה חלקים שחוברו יחד. רעיון התחבר לרעיון והיה זה יום אחד, כשבונהאם וג'ונס הלכו לבלות במועדון ההופעות "ספיקאיזי" הלונדוני. פלאנט ופייג' נשארו לבד באולפן. פלאנט: "הייתי אז במצב רוח רע כשלפתע היד שלי החלה לכתוב בנייר, 'יש ליידי שבטוחה, שכל מה שנוצץ הוא זהב...'. ישבתי שם, הבטתי במילים וכמעט נפלתי מהכסא מרוב תדהמה". משם היה לו קל יותר להמשיך את רצף המשפטים.


החלק הראשון בשיר מנוגן על ידי פייג' בגיטרה האקוסטית HARMONY SOVEREIGN. הוא פורט שם באופן שיפיל עליו בהמשך תביעה על גניבה המוזיקלית מול בעלי העזבון של הגיטריסט רנדי קליפורניה, שיצר בשנת 1968 את היצירה אינסטרומנטלית TAURUS לתקליט הראשון של להקתו, SPIRIT. אמנם זפלין ידועים בהמון גניבות מוזיקליות, אך הידועה ביותר כאן, שהפכה בשנים האחרונות לתביעה משפטית מתוקשרת היטב, היא לקיחת מוטיב של קטע בשם TAURUS של הלהקה האמריקנית SPIRIT. אריק קלפטון הושפע בתת מודע מזפלין או ספיריט כשכתב את להיטו מ-1974 LET IT GROW. האם הגונב מגנב פטור? בסוף הייתה זו זפלין שניצחה בבית המשפט עם זה.


ג'ונס מצטרף אל פייג' בנגינה עם עיבוד וביצוע מקסימים לחליליות, שמעניקות לרגע זה אווירה פסטורלית וקדומה. פלאנט שר את בתי השיר בקול עדין ומלא הבעה. פייג' מוסיף לאקוסטית גם צליל מגיטרה חשמלית מתוצרת FENDER ELECTRIC XII SUNBURST (שנת יצור 1965). גיטרה זו חוברה היישר לקונסולת ההקלטה ולא למגבר חשמלי. הטכנאי, אנדי ג'ונס, הסביר: "אם מחברים כך את הגיטרה, מקבלים צליל שנשמע יותר כפעמון". ג'ון פול ג'ונס הוסיף פסנתר חשמלי וכשבונהאם נכנס עם תופיו, ג'ונס מנגן יחד איתו בגיטרת הפנדר בס שלו. האפקט מענג ומצמרר, עם שניהם ביחד שמנגנים ברגש כה ברור.


בהמשך השיר מגיע סולו הגיטרה של פייג', שיהפוך לאחד החשובים ביותר בקריירה שלו. לקח זמן להקליט את זה כמו שצריך. מאז, יש שני טכנאי הקלטה, אנדי ג'ונס ופיל בראון, שכל אחד מהם טען לכתר האיש שהקליט את הפנינה הזו. פייג' ניגן את הסולו בפנדר טלקאסטר שלו, איתה לא ניגן מזה זמן. השיר מסתיים בשיא ואחריו נשמע פלאנט חותם עם משפט הנושא. מאז, פייג' מחשיב את השיר הזה כשיא של הלהקה. פלאנט, מצדו, סבר אחרת והצביע על KASHMIR כשיא מבחינתו.


צד ב' של התקליט נפתח עם השיר MISTY MOUNTAIN HOP. פלאנט: "זה שיר על חבורת היפיז שנעצרת על ידי המשטרה. זה שיר על הבעיות שיכולות לצוץ לך מהליכה פשוטה בפארק ביום שמש לבבי". פלאנט, שהיה היפי לפני כן והשתתף בהפגנות למען שחרור האיסור נגד קנאביס, ידע היטב על מה הוא שר פה. הנה הוא בהפגנה שכזו בשנת 1967:


השיר GOING TO CALIFORNIA נכתב על ידי ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט, תוך שהם שואבים השראה מג'וני מיטשל, ובמיוחד מהשיר שלה "קליפורניה". מיטשל חיה באזור לורל קניון הפורה מוזיקלית אך המועד לפורענות גם בגלל לרעידות אדמה. השיר שכתבה מוצא אותה נזכרת בהרפתקאותיה בטיול באירופה אך מצפה לחזרה הביתה. בשיר של זפלין, פלאנט מגלם את התפקיד של בחור שמבקש להשאיר את האישה הלא טובה שלו מאחור וליצור התחלה חדשה בקליפורניה. זהו השיר האקוסטי השני באלבום זה שבא ללא תופים. ג'ימי פייג' ניגן בשתי גיטרות שונות - 12 מיתרים ו-6 מיתרים. וג'ון פול ג'ונס ניגן במנדולינה.


השיר שמסיים את האלבום, WHEN THE LEVEE BREAKS, הוא היחיד ששרד מהסשנים המוקדמים לאלבום, שנערכו באולפן בשם HEADLEY GRANGE (שנחשב בעיני מוזיקאים רבים לאולפן טוב אך לקוי ביותר מבחינת אחזקת המבנה. חולדות רצו שם באופן קבוע, חימום לא היה קיים שם ואף דובר על רוחות שפקדו את המקום - לשמחתו וסקרנותו של פייג'). אנדי ג'ונס, טכנאי ההקלטות, הציע לפייג' לעשות את ההקלטות בבית של מיק ג'אגר עם האולפן הנייד של רוני ליין, אך פייג' לא הסכים באופן עקרוני לתת כסף לג'אגר וכפיתרון חלופי הוא הציע את HEADLY GRANGE. ההד הטבעי של המבנה נתן למתופף ג'ון בונהאם את הסאונד המיוחד של התופים. היחיד שמנוגן במהירותו הטבעית בשיר הזה הוא הזמר רוברט פלאנט. שאר ערוצי הנגינה הואטו במהירותם כדי לקבל את האווירה הכבדה של השיר ופלאנט הקליט את קולו על הפלייבק שהואט.


אז מה ביקורות העבר פרסמו על תקליט זה? עיתון NME: "התקליט הזה משקף את תהליך ההתבגרות המוזיקלית של לד זפלין. אין פה שיר אחד שנמתח יותר מדי או סולו שהופך לטרחנות יומרנית". עיתון מלודי מייקר: "לא כל הקטעים פה מבריקים. אבל יש פה תחושה של קשר ממשי בין השירים ובין הנגנים שמבצעים אותם".


ברולינג סטון נכתב אז כך: "זה אולי נראה קצת לא מתאים לומר שלד זפלין - להקה שמעולם לא ידועה במיוחד בנטייתה להמעיט בעניינים - הפיקה אלבום שהוא יוצא דופן בעדינות הנמוכה והטובה שלו, אבל זה בדיוק המקרה כאן. הצעדה של הדינוזאורים שפרצו את הקרקע לשחרור האפי הראשון שלהם כנראה נעלמה, ולקחה איתה את האלקטרוניקה המתיזה של המאמץ השני שלהם ואת המהלכים האקוסטיים שנראו כמכבידים על השלישי שלהם. מה שנחסך הוא דחף האדרנלין השואב שהחזיק את המפתח לקלאסיקות מוקדמות, הדינמיות הווקאלית החדה והמדויקת להפליא של רוברט פלאנט, וכמה מהעיבודים וההפקה ההדוקים ביותר של ג'ימי פייג'. זה בהחלט יוצא בתור התקליט הטוב ביותר שלהם, באופן עקבי.


אחת הדרכים שבהן מדגימים זאת היא הגיוון העצום של האלבום: מתוך שמונה שירים, אין אחד שדורך על בהונותיו של האחר, שמנסה לעשות יותר מדי בבת אחת. יש בלדות אנגליות ישנות (BATTLE OF EVERMORE עם ביצוע מקסים של סנדי דני), סוג של כאילו-בלוז ("ארבעה מקלות"), זוג זפלינים אותנטי ("כלב שחור" ו"מיסטי מאונטיין הופ"), כמה דברים שאולי באמת יכולתי לכנותם ביישנים ופואטיים אם הם לא היו נישאים כל כך טוב ("מדרגות לגן עדן" ו"הולכים לקליפורניה").


...וכמה שירים שכאשר הכל ייאמר וייגמר, כנראה יהיו שם למעלה בהיררכיה בעלת כוכבי הזהב. הכותרת הראשונה, המתנשאת, "רוק אנד רול", היא הניסיון המעט מאוחר של הזפלין למחווה לבסיס העניין, אבל כאן זה בהחלט מקרה של טוב מאוחר מאשר אף פעם לא. פלאנט מהרהר שם על איך 'זה היה זמן בודד בודד' מאז שהוא והרוק אנד רול היו יחד בפעם האחרונה, כשהקצב מתנוסס מתחתיו. פייג' מתקדם כדי להוביל יפה במהלך ההפסקה, אחת הפעמים המועטות מדי שהוא מבזיק עם כשרון הגיטרה שלו במהלך התקליט, והפשטות אומרת הרבה על הדרכים שבהן הוא התבגר במהלך השנתיים האחרונות.


סוף האלבום נשמר ל"כשהסכר נפרץ". הלהקה בונה אווירה של עומק באורך מנהרה, מלאת רזולוציות מדהימות והוד שמתייצבת כשיא מושלם. ללד זפלין היו הרבה חקיינים במהלך השנים האחרונות, אבל צריך שירים כאלו כדי להראות שרובן רק קלטו את הסגנון, ללא כל ידע אמיתי והבשר שמתחתיו".


הרצאת הבוטיק על לד זפלין, "מדרגות לרקיע" והרצאות מוסיקה נוספות, להזמנה: 050-5616459



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים





































Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page