רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-9 באוגוסט בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-9 באוגוסט (9.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"זה משעמם להיות בן 70, אני לא רוצה להיות שם, אני אמות לפני כן, אין לי שאיפות להיות בן 70..." (פרדי מרקיורי, סולן להקת קווין, בשנת 1979)

הכתר, הדמעה והמסך האחרון. ב-9 באוגוסט בשנת 1986 הופיעה להקת קווין בפעם האחרונה בהרכבה המקורי. בפארק נבוורת' האנגלי, התרחש אירוע שייחרט לעד בדפי ההיסטוריה של הרוק. להקת קווין עלתה על הבמה מול קהל עצום, ואיש בים האדם הזה לא תיאר לעצמו שהוא חוזה ברגע היסטורי: ההופעה האחרונה של קווין עם פרדי מרקיורי על הבמה.

בקיץ 1985, להקת קווין חוותה תחייה פופולרית חסרת תקדים בעקבות הופעתה במופע של לייב אייד. ההצלחה תורגמה במהירות לאלבום אולפן חדש, A KIND OF MAGIC, אשר יצא ביוני 1986 ושימש בחלקו כפסקול לסרט "איש הנצח". בעקבותיו, יצאה הלהקה למסע ההופעות MAGIC TOUR, שכלל 26 הופעות ברחבי אירופה המערבית וגיחה היסטורית אל מעבר למסך הברזל, בבודפשט שבהונגריה. הביקוש לכרטיסים במסע ההופעות הבריטי היה פנומנלי. הופעותיה של הלהקה באצטדיון וומבלי ב-11 וב-12 ביולי, כמו גם הופעות בניוקאסל ומנצ'סטר, נמכרו עד אפס מקום בתוך שעתיים בלבד. השוק הבריטי היה צמא לעוד ומכיוון שאצטדיון וומבלי לא היה זמין לתאריכים נוספים, הוחלט מבעוד מועד לשריין את פארק נבוורת' העצום במחוז הרטפורדשייר כגיבוי, החלטה שאפשרה את הוספת המופע הענק הזה שחתם את מסע ההופעות האירופי כולו.

ההפקה של מסע ההופעות הייתה מפלצת לוגיסטית. נדרשו כ-60 משאיות תובלה כדי לשנע את הציוד ברחבי אירופה. שיטת העבודה התבססה על בניית שלוש במות נפרדות שדילגו זו על פני זו מעיר לעיר: בעוד במה אחת מארחת את ההופעה, השנייה נבנית ביעד הבא (תהליך שארך כיומיים), והשלישית מפורקת ביעד הקודם. תשתית התאורה בנבוורת' כללה כבלים באורך עצום ומסך וידאו ענק שהיווה חידוש טכנולוגי משמעותי באותה תקופה ואפשר גם לצופים במרחק רב לחזות במתרחש.

השעה הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת של קיץ בריטי. על הבמה, להקת סטטוס קוו בדיוק סיימה לנגן בלהט את הלהיט ROCKIN' ALL OVER THE WORLD, מחממת את האווירה שכבר הייתה טעונה בחשמל. אבל מי בכלל צריך חימום כשהמנה העיקרית היא קווין בשיא תפארתה? בזמן שהצוותים הטכניים עמלו על הבמה, ארבעת המופלאים עשו את דרכם למתחם בסטייל הראוי למעמדם. במקום להיתקע בפקקי הענק שהשתרכו לאורך קילומטרים ושיתקו את האזור הכפרי, הם פשוט דילגו מעליהם. מסוק אישי שנצבע ועוצב בהשראת עטיפת התקליט החדש שלהם אסף אותם ממנחת על גדת נהר התמזה בלונדון והטיס אותם ישירות אל מאחורי הקלעים בפארק. המסוק המיוחד הפך לסמל הסטטוס העליון של הלהקה במסע הופעות זה. ג'ים האטון, בן זוגו של פרדי מרקיורי באותן שנים, תיאר את הרגע בספרו האוטוביוגרפי: "כמה קילומטרים משם, הבטתי מטה מחלון המסוק אל התורים האינסופיים של מכוניות זעירות, צמודות פגוש אל פגוש. 'האם אנחנו גורמים לכל זה?' שאל פרדי בהשתאות. 'כן', עניתי. 'אה', הוא אמר בשקט וחייך חיוך קטן ומלא משמעות".

טרם הגעתה של קווין, הקהל העצום חווה סדרת מופעי חימום שיצרו אווירה מעורבת. אמן הגל החדש בלוויס סאם פתח את היום, אך ספג יחס עוין מצד הקהל. קרב בקבוקים נרחב פרץ, וזמרת הליווי של סאם אף נאלצה להגן על ראשה באמצעות קערת כביסה מפלסטיק מפני מטר הבקבוקים שהושלך לעבר הבמה. מנהל האירוע, הארווי גולדסמית', נאלץ להתערב אישית ולבקש מהקהל להירגע. לאחריו עלתה כאמור להקת סטטוס קוו, שביקשה להופיע מוקדם משום שבאותו יום ניסתה לשבור שיא עולמי: הופעה בשלוש מדינות שונות ביום אחד (אנגליה, משם טסו לגרמניה ולמדינה נוספת). הסט שלהם היה רווי אנרגיה, אך מלווה בתקרית קומית-טרגית מאחורי הקלעים: אחד מאנשי הצוות שלהם נעמד מול מסך הוידאו הענק והעמיד פנים שהוא מנגן על גיטרה מקרטון. הלהקה סברה בטעות שהשאגות האדירות של הקהל כוונו לנגינתה, וכאשר גילתה את האמת, פיטרה את איש הצוות במקום. את החימום חתמה להקת ביג קאנטרי. על אף שהם זכו לשבחים על הופעתם, הלחץ הלוגיסטי נתן את אותותיו: גולדסמית' עמד בצדי הבמה והצביע בעצבנות על שעונו בניסיון לזרז אותם לרדת, וסולן הלהקה, סטיוארט אדמסון, נאלץ להתחמק מבקבוק של שני ליטרים שהושלך לעברו. בין ההופעות, הושמע במלואו האלבום BROTHERS IN ARMS של דייר סטרייטס.

פסטיבל נבוורת' ידע הופעות גדולות לאורך השנים. הוא אירח את פינק פלויד בשנת 1975, את הרולינג סטונס בשנת 1976 ואת לד זפלין בשנת 1979. כולם משכו קהל של למעלה מ-100,000 איש. אבל קווין, שהגיעה לשם בשיא כוחה לאחר ההופעה המחשמלת בלייב אייד שנה קודם לכן, ריסקה את כל השיאים.

ואז זה קרה. פרדי מרקיורי פרץ אל הבמה לצלילי ההקדמה המוקלטת, וההמון שאג. האטון סיפר כי "פרדי תמיד היה מתוח לפני הופעה. נראה היה שיש בו יותר מדי אנרגיה עצבנית וחוסר השקט הזה נמשך ממש עד השנייה בה הוא עלה לבמה; אבל כשהוא ראה את המעריצים, הוא היה בסדר. הוא היה שלהם".

הטרנספורמציה שעבר מרקיורי מאדם פרטי ומתוח לפרסונה בימתית אלוהית ניכרה מיד. ואכן, מהרגע הראשון, הוא היה שלהם. הוא היפנט, שר, רקד, ניצח על התזמורת האדירה של עשרות אלפי גרונות ששאגו יחד איתו את המילים של הלהיטים. הוא היה מגנט אנושי, וביחד עם בריאן מאי, רוג'ר טיילור וג'ון דיקון, הם היו מכונת להיטים משומנת ומושלמת. האינטראקציה שלו עם הקהל בנבוורת' הייתה שנונה ומלאת ביטחון. לאחר השיר השני בסט, TIE YOUR MOTHER DOWN, מרקיורי התייחס בגלוי לגודל העצום של הקהל ולביקוש לכרטיסים כשאמר: "שלום! זה מה שרציתם, זה מה שתקבלו! כולם בסדר, נהנים מהיום?... עכשיו תצטרכו לסבול אותנו". מאוחר יותר, בניסיון להזים שמועות עקשניות בצהובונים הבריטיים על כך שהלהקה עומדת להתפרק בגלל סכסוכים פנימיים, הוא הצהיר בפני ההמון: "איך אפשר להתפרק כשיש לך קהל כזה? אני מתכוון, באמת. אנחנו לא עד כדי כך טיפשים!".

על אף שעל הבמה קווין תפקדה כגוף אחיד - המסע המפרך גבה מחיר כבד מכל חברי הלהקה, שחלקם התמודדו באותה תקופה עם משברי נישואין וקשיים אישיים עמוקים. ההשפעה הפסיכולוגית של הלחץ האדיר מצאה את ביטויה במספר דרכים. אחד האירועים החריגים ביותר בנבוורת' התרחש בסיומו של השיר RADIO GA GA. ג'ון דיקון, הבסיסט שתואר לרוב כחבר השקט והמופנם בלהקה, שחווה מתח נפשי ניכר לאורך כל המסע (ואף החזיק בר קוקטיילים קטן מאחורי מגבר הבס שלו, ממנו רקח עבורו צוות הבמה משקאות במהלך ההופעות), איבד את קור רוחו. מיד עם סיום השיר, הוא הסיר את גיטרת הפנדר פרסיז'ן השחורה שלו והשליך אותה בעוצמה לעבר מערכת ההגברה, תוך שהוא מפיל בדרכו ציוד נוסף. טכנאי הבמה נאלצו למזער את הנזק במהירות; למרבה המזל, הגיטרה לא נשברה לחלוטין ודיקון המשיך להשתמש בה להדרנים.

פיטר הינס, איש הצוות הבכיר של הלהקה, נזכר מאוחר יותר: "הוא לא כעס על הציוד שלו, הוא לא כעס עליי, אני לא יודע מה זה היה. ג'ון התנהג מוזר באותו סיבוב הופעות; הוא עשה דברים שהיו לגמרי לא אופייניים לו". מתח רב שרר גם סביב מרקיורי עצמו. שבועות ספורים לפני נבוורת', לאחר הופעה במדריד שהייתה מלווה בקטטה מאחורי הקלעים שבה נהרס ציוד רב בחדר ההלבשה, מרקיורי פנה לחבריו בהכרזה דרמטית: "אני לא יכול לעשות את זה יותר. כל הגוף שלי מיוסר בכאבים!". באותה עת, חברי הלהקה, ובראשם בריאן מאי, נטו לייחס אמירות אלו לתשישות השגרתית שאפיינה את פרדי בסוף סיבובי הופעות, ולא קראו את חומרת המצב האמיתית. מרי אוסטין, זוגתו לשעבר ואשת סודו הקרובה ביותר, רמזה בראיונות עוקבים כי מרקיורי כבר חש היטב באותה תקופה את גופו הבוגד בו, והכאב הפסיכולוגי של הידיעה הפנימית כי זו עלולה להיות הופעתו האחרונה העיב על מצב רוחו.

הלהקה ירדה וחזרה לשני הדרנים. האחרון שבהם, איך לא, היהעם WE WILL ROCK YOU ו-WE ARE THE CHAMPIONS. ואז, כשצלילי השיר עוד הדהדו, נשמעה מהרמקולים ההקלטה של המנון הממלכה, GOD SAVE THE QUEEN, כפי שהקליטה הלהקה לתקליט A NIGHT AT THE OPERA בשנת 1975, ושאיתו סיימה כמעט כל הופעה. פרדי, עטוי גלימת קטיפה אדומה המעוטרת בפרווה, אחז בכתר מלך מוזהב, הניף אותו אל הקהל בתנועה דרמטית של ניצחון ופרידה, הודה להם בפשטות, הסתובב ונעלם מאחורי הקלעים. לתמיד.

בעוד שעל הבמה הונצח רגע של הוד אומנותי, בקהל התרחשה טרגדיה. ג'ים האטון תיאר: "כמו תמיד, לאחר המופע התקיימה מסיבת קווין אגדית, למרות שפרדי והלהקה לא יכלו להישאר כל הלילה בגלל המסוק שהמתין להטיס אותנו בחזרה ללונדון. במהלך אותה טיסה שמענו שמועה שאיש בקהל מת, קורבן של דקירה. בגלל כמות האנשים הצפופה לא היה אפשרי להביא אותו לאמבולנס בזמן ולהציל את חייו. כשפרדי שמע על זה הוא היה מאוד נסער". היה זה תומס מגוויגאן בן ה-21 מסקוטלנד שנדקר למוות קרוב לבמה. חקירת האירוע העלתה כי מגוויגאן טיפס על אחד ממגדלי התאורה כדי לזכות בנקודת תצפית טובה יותר, מעד ונפל על צופה אחר. הנפילה עוררה תגרה אלימה שבמהלכה נדקר. שירותי החירום מיהרו להאשים את מארגני האירוע על הצפיפות העצומה, משום שצוותי אמבולנס פשוט לא הצליחו לפלס דרך בים האדם כדי להעניק טיפול רפואי בזמן.

פרדי מרקיורי, ששמע על הטרגדיה, צוטט באומרו שאם אנשים צריכים למות כדי לראות את הלהקה, הוא מסרב להופיע אי פעם שוב. כדי להוסיף על האווירה הקודרת לאחר המופע, נוצרה בהלה בקרב הקהל היוצא עקב תקלה מנהלתית חמורה. בניסיון לעמוד בתקנות העוצר והרעש, עובד מקומי של מתחם נבוורת' כיבה בטרם עת את אספקת החשמל הכללית של הפארק. התוצאה הייתה ניתוק פתאומי של כל התאורה במתחם, והקהל העצום נאלץ לפלס את דרכו החוצה בחושך מוחלט דרך גדרות, מכשולים ומגרשי החניה. העובד שביצע זאת פוטר מיד לאחר מכן, אך חווית היציאה מהפארק תוארה כסיוט עבור רבים.

אירוניה היסטורית כואבת מרחפת מעל הופעת נבוורת'. בניגוד להופעות בוומבלי שצולמו באיכות קולנועית ונשמרו לדורות, הופעת נבוורת' – הופעתו האחרונה של אחד מגדולי המבצעים בהיסטוריה – לא תועדה באופן רשמי ומלא בוידאו. המסכים הענקיים אכן הקרינו את המופע לקהל בזמן אמת, אולם עקב טעות אנוש או מחדל הפקתי, אף אדם בצוות השידור לא לחץ על כפתור ההקלטה במכונת המאסטר. כן, האם אתם יכולים להאמין שבהופעתו האחרונה של פרדי מרקיורי, אמן ההופעות הגדול מכולם, איש לא באמת לחץ על כפתור ההקלטה? אז מה ששרד מבחינה ויזואלית הוא אוסף קטעים. הישועה לתיעוד המלא הגיעה ממקור לא צפוי – צופה הולנדי בקהל כיוון מצלמת וידאו ביתית ישירות למסך המסך הענק לאורך כל ההופעה. צילום זה הפך למקור הוידאו היחיד למופע בשלמותו (למעט קטיעה קצרה בשיר CRAZY LITTLE THING CALLED LOVE). במקביל, האודיו כן הוקלט באופן מקצועי, וחלק מהשירים שולבו מאוחר יותר באלבום ההופעה החיה המקוצר LIVE MAGIC שיצא בסוף שנת 1986.

פרדי לא שיער לעצמו שהאתגר האמיתי, הקשה והאכזרי מכולם, כבר ארב לו מאחורי הדלת. הנתונים הרפואיים ההיסטוריים, בניגוד לגרסאות רומנטיות שגורסות כי האבחנה התקבלה מיד, מצביעים על כך שהאבחנה הרשמית התרחשה מספר חודשים מאוחר יותר. על פי עדותו של בן זוגו, ג'ים האטון, פרדי מרקיורי אובחן כנשא של נגיף ה-HIV בשלהי אפריל 1987. באותה עת, המחלה נשמרה בסוד כמוס, ומרקיורי המשיך ליצור מוזיקה ולהקליט באולפן ככל שכוחותיו אפשרו לו, כשהוא מגלה את סודו הקטלני לחברי להקתו המלאים רק בחודש מאי 1989. אף על פי שהלהקה המשיכה לפעול באולפן והפיקה אלבומים מצליחים, המסע המוזיקלי המפואר של קווין על במות העולם הגיע לסיומו הפתאומי והכואב באותו ערב באוגוסט 1986. המלך ירד מהבמה, הכתר הונח בצד, ותם עידן בתולדות הרוק הבריטי.

כשהתמימות פגשה את הרוק: הסיפור הבלתי ייאמן מאחורי התקליט היחיד של BLIND FAITH. ב-9 באוגוסט בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה והיחיד של להקת בליינד פיית', מלהקות הסופרגרופ האמיתיות של הסיקסטיז.

הרקע להקמת להקת בליינד פיית' טמון בפירוקה הדרמטי של להקת CREAM בשנת 1968. להקת CREAM זכתה להצלחה מסחרית ואמנותית אדירה אך התפרקה עקב סכסוכים אישיים ומוזיקליים קשים, בעיקר בין המתופף ג'ינג'ר בייקר לבסיסט ג'ק ברוס. במקביל, סטיב ווינווד, מלהקת טראפיק, היה חופשי לחיפושים אמנותיים חדשים. בראשית שנת 1969 החלו קלפטון וווינווד להיפגש למפגשי נגינה חופשיים במרתף ביתו של קלפטון במחוז סארי, ולאחר מכן בבית האימונים של להקת טראפיק. כאשר ג'ינג'ר בייקר הופיע באחד המפגשים והצטרף לנגינה, קלפטון הביע הסתייגות ראשונית מחשש שההרכב החדש ייתפס כנסיונות החייאה של CREAM בלי ג'ק ברוס. עם זאת, יכולותיו המוזיקליות של בייקר ושכנועיו של ווינווד הובילו לצירופו הרשמי.

בייקר: "כשהתפרקה להקת CREAM, חזרתי להרגל הסמים שלי ובגדול, אבל ד"ר רוברטסון עזר לי להיגמל שוב על ידי מרשם 'פיזפטון'. זו דרך טובה להיגמל ועשיתי זאת 29 פעמים בסך הכול לאורך תקופה של 21 שנים! הייתי בין לבין, ולכן ביליתי הרבה במועדון הספיקאיזי בסוהו או שביקרתי את אריק בביתו שבסארי. יום אחד הוא היה בדרכו החוצה כשהגעתי. הוא הסביר שהוא נוסע לקוטג' של סטיבי וינווד ושאל אם אני רוצה לבוא. זה הסתיים בנסיעה המטורפת הזו בדרכים כפריות לביתו של סטיבי, כשאריק נוהג בפרארי שלו ואני ב-JENSEN הלבנה שלי. הגענו לסטיבי. מערכת תופים כבר הייתה מורכבת שם לג'אם סשן, ואני וסטיבי התחברנו מצוין מבחינה מוזיקלית. יש איתו קסם – הוא איש ג'אז ואחד מנגני המקלדת הטובים ביותר שעבדתי איתם אי פעם.  לאחר מכן, התחלתי לנסוע לביתו של סטיבי די באופן קבוע יחד עם ריק גרץ', נגן בס לשעבר בלהקת פאמילי – הוא היה די טוב והיה לו סווינג. אז החלטנו להקליט תקליט באולפני 'אולימפיק'.  

להשלמת ההרכב צורף ריק גרץ', הבסיסט והכנר של להקת פאמילי, אשר נטש את להקתו באמצע סיבוב בארצות הברית כדי להצטרף למיזם החדש. השם שנבחר להרכב, "אמונה עיוורת", נטבע על ידי אריק קלפטון ושיקף את הפסימיות הזהירה והחשש הציני שלו מפני הציפיות הענקיות של הקהל והעיתונות, אשר תפסו את ההרכב כרעידת אדמה מוזיקלית עוד בטרם הוקלט תו אחד. הנהלת הלהקה, בהובלת רוברט סטיגווד וכריס בלקוול, דחפה לניצול מסחרי מהיר של הציפייה הציבורית - בניגוד לרצונו של קלפטון.

אנשים ממש ציפו לתקליט הבכורה של ההרכב הזה. אז הצד הראשון של התקליט נפתח ביצירה HAD TO CRY TODAY, שנכתבה על ידי סטיב ווינווד. יש שחושבים כי זה נכתב על גיטריסט הרולינג סטונס המנוח, בריאן ג'ונס - אך הוא עדיין היה חי באותה תקופה.

השיר השני, CAN'T FIND MY WAY HOME, שנכתב אף הוא על ידי ווינווד, נחשב לאחת מפנינות הפולק-רוק הגדולות של התקופה. השיר נשען על ליווי גיטרה אקוסטית במבנה מורכב ושירה שברירית וחשופה של ווינווד. מבחינה קצבית, ג'ינג'ר בייקר מפגין איפוק יוצא דופן תוך שימוש במקצבים פוליריתמיים עדינים, המגיע לשיאו במכת מצילה עוצמתית ומדויקת אחת שמדגישה את המעבר הדינמי בשיר. האמת? שמעתי הרבה גרסאות לשיר הזה - אבל זו של בליינד פיית'? היא הטובה מכולן. דרך אגב, הלהקה ניסתה קודם לכן לעבד את השיר באופן חשמלי - אך בסוף בחרה באווירה האקוסטית. הרצועה השלישית, WELL ALL RIGHT, היא עיבוד מחדש לשירם של באדי הולי ולהקת הקריקטס משנת 1957. הלהקה פירקה את המבנה המקורי והרכיבה אותו מחדש כקטע רוק-פופ אנרגטי, המובל על ידי נגינת פסנתר קצבית של ווינווד ומקצב בס-תופים הדוק של גרץ' ובייקר. הצד הראשון נחתם ביצירה PRESENCE OF THE LORD, תפילה בסגנון גוספל-רוק שנכתבה על ידי אריק קלפטון. היצירה מציגה מעבר חד בין פתיחה רגועה ומלאת הודיה לבין קטע מעבר מרכזי סוער, שמודגש באמצעות סולו גיטרה חשמלית בעל אפקט ווא-ווא עוצמתי. בתקופה ההיא קלפטון אהב גם מאד לחבר את הגיטרה שלו למגבר לזלי של אורגן האמונד - דבר שהשפיע מאד גם על חברו הקרוב, ג'ורג' האריסון, לעשות כך.

זו הייתה אחת היצירות הראשונות בקריירה של הגיטריסט שבה הוא כתב את המילים והלחן במלואם באופן עצמאי. כאשר נשאלה השאלה מדוע קלפטון עצמו לא ביצע את שירת הסולו בשיר כה אישי, התברר כי הוא הלחין את השיר בכוונה בסולם גבוה מטווח השירה הטבעי שלו. קלפטון, שהעריך עד מאוד את היכולות הווקאליות של סטיב ווינווד, האמין כי ווינווד הוא זמר מוכשר ממנו בהרבה ורצה שקולו הנשמתי והעוצמתי יוביל את השיר. קלפטון תיאר את היצירה כ"שיר של הכרת תודה". הוא ציין כי המסר המרכזי של השיר הוא להביע תודה לאלוהים על ההזדמנות לחיות ולהתגבר על משברים אישיים. מבחינה ביוגרפית, היצירה נכתבה לאחר שקלפטון רכש את אחוזת HURTWOOD EDGE במחוז סארי, אשר סיפקה לו פינה של שקט וביטחון נפשי לאחר הסערות של שנות ה-60. במקביל, כפי שקלפטון אישר בסרט התיעודי על חייו ובאוטוביוגרפיה שלו, השורה I HAVE FINALLY FOUND A WAY TO LIVE נכתבה בהשראת רגשותיו העמוקים והסודיים לפאטי בויד, שהייתה באותה עת נשואה לג'ורג' האריסון.

הצד השני של התקליט מציג שני קטעים בלבד, נתון שמשקף את החיפזון שבו הושלמה הקלטת האלבום לקראת סיבוב ההופעות המתוכנן. היצירה SEA OF JOY של ווינווד משלבת אלמנטים של רוק עם נגינת כינור קלאסית של ריק גרץ'. זה שיר שאני מאד אוהב בתקליט הזה. המיקום שלו בתחילת הצד השני הוא מושלם לטעמי. יש משהו מיוחד בשירים שממוקמים בצד שני של תקליט, לא? והאלבום חותם בקטע DO WHAT YOU LIKE, שהולחן על ידי ג'ינג'ר בייקר ואורכו 15 דקות ו-18 שניות. היצירה בנויה כג'אם חופשי במקצב אי-זוגי מורכב של חמישה רבעים, הכולל סולואים מורחבים לכל חברי ההרכב, ובמרכזם סולו תופים ארוך של בייקר. לטעמי, רוב הקטע הזה מיותר ודי מחבל לי בהנאה המושלמת של התקליט. חבל.

צילום עטיפת האלבום מחזיק במקום מרכזי בדיון על האמנות הוויזואלית והצנזורה בעולם הרוק. במקום להציג תמונה סטנדרטית של ארבעת חברי הלהקה עטורי התהילה, הוחלט על קונספט אמנותי מופשט של הצלם בוב סיידמן. סיידמן, שהיה חבר ושותף בעבר לדירה עם קלפטון, ביקש ליצור דימוי שיבטא את השילוב בין היצירתיות והטכנולוגיה האנושית לבין התמימות האנושית הבתולית. כביטוי לטכנולוגיה ולעידן החלל של 1969, הוזמן מודל כסוף ומופשט של חללית / מטוס בעיצובו של הפסל מיק מיליגן. כביטוי לתמימות, בחר סיידמן לצלם נערה צעירה, חשופת חזה, שאוחזת במודל. הצורה של המודל נתפסה על ידי מבקרים רבים כבעלת אימפקט פאלי מובהק. אריק קלפטון התעקש ששם הלהקה והאלבום לא יודפסו ישירות על גבי נייר העטיפה המקורי. בייקר: "עבור העטיפה החלטנו שאנחנו רוצים להציג בחורה צעירה שמחזיקה אבר מין זכרי מכונף. מעצב העטיפות בוב סיידרמן מצא נערה מעורטלת ברכבת התחתית (השתמשנו באחותה הצעירה יותר על העטיפה) והצורף מיקו מיליגן עיצב מטוס כסף שהוא העניק לי במתנה לאחר הצילומים".

בעוד שבבריטניה ובאירופה העטיפה עוררה אי-נוחות מסוימת אך אושרה להפצה, בשוק האמריקאי היא חוללה שערורייה. רשתות שיווק גדולות, מפיצים וחנויות תקליטים בארצות הברית סירבו להציג ולמכור את האלבום, בהאשימם את חברת התקליטים בהפצת פורנוגרפיית ילדים. הזמנות של עשרות אלפי עותקים בוטלו בן לילה, והאלבום עמד בפני סכנת כישלון מסחרי בשוק האמריקאי המרכזי. בתגובה למשבר ההפצה, התערב נשיא ומייסד חברת אטלנטיק, אהמט ארטגון. הוא הבין כי נדרש פתרון שיווקי מהיר וממולח שלא יפגע במכירות. תוך ימים ספורים אורגנה והודפסה עטיפה חלופית ושמרנית עבור השוק האמריקאי, שהציגה תמונה סטנדרטית של ארבעת חברי הלהקה (צילום שהתבסס על פוסטר ההופעה בהייד פארק). המהלך של ארטגון כלל פתרון גאוני: לכל עותק שנמכר עם העטיפה החלופית צורף פתק נייר, שהודיע לרוכשים כי מי שמעוניין בעטיפה המקורית והשנויה במחלוקת - יכולים לקבל אותה ישירות בדואר באמצעות פנייה לחברת התקליטים. מהלך זה הרגיע את המפיצים השמרנים, עקף את מגבלות הצנזורה, ובמקביל הפך את העטיפה המקורית לפריט אספנים נחשק באופן מיידי.

במשך שנים נפוצה שמועה עקשנית בקרב חובבי רוק, ולפיה הנערה המופיעה על עטיפת האלבום היא בתו הבלתי-חוקית של המתופף ג'ינג'ר בייקר. השמועה התבררה כלא נכונה. בוב סיידמן חיפש דוגמנית צעירה שתשקף תמימות של סף התבגרות. במהלך נסיעה ברכבת התחתית של לונדון, הוא הבחין בנערה כבת 14 בלבוש תלבושת אחידה. סיידמן קיבל את כתובת ביתה בשכונת מייפייר והגיע לפגוש את הוריה האמנותיים והבוהמיינים, שהיו מקושרים לחוגי משוררים ואינטלקטואלים. במהלך המפגש התברר כי הנערה מהרכבת הייתה ביישנית מדי ולא מתאימה לצילום. לעומת זאת, אחותה הצעירה, מריורה גושצ'ן שהייתה אז בת 11, התלהבה מהרעיון. כדי לשכנע אותה להצטלם חשופת חזה, הבטיח סיידמן לקנות לה סוס פוני צעיר, זאת לאור אהבתה הגדולה של הילדה לחיות. נטען שגושצ'ן מעולם לא קיבלה את הסוס המובטח. תחת זאת, שולם לה ולמשפחתה שכר טרחה של 40 לירות שטרלינג. בבגרותה הפכה גושצ'ן למטפלת מוסמכת ברפואה משלימה, שיאצו וטכניקות נשימה בלונדון. בראיונות שנתנה בשנות ה-90 וה-2000 ציינה כי הצילום לא גרם לה לטראומה בזמנו, אך הוסיפה בהומור כי היא עדיין מחכה שאריק קלפטון יתקשר אליה בנוגע לסוס המובטח.

קבלת הפנים של האלבום על ידי מבקרי המוזיקה בזמן אמת הייתה מעורבת ופושרת. על אף ביקורות אלו, הקהל הגיב בהסתערות חסרת תקדים. השערורייה סביב העטיפה, לצד המוניטין של חברי הלהקה, יצרו ביקוש אדיר. האלבום זינק למקום הראשון במצעדי המכירות בבריטניה, בארצות הברית ובקנדה, ומכר למעלה מחצי מיליון עותקים בחודש הראשון לצאתו. וההצלחה המסחרית העצומה לא הצליחה למנוע את פירוקה המהיר של הלהקה. הופעת הבכורה של הלהקה בפארק הייד בלונדון ב-7 ביוני 1969 מול למעלה מ-100,000 איש חשפה חוסר גיבוש בימתי. טור ההופעות בארצות הברית בקיץ 1969 הפך לטראומטי עבור חברי הלהקה. המחסור ברפרטואר מקורי אילץ את הלהקה לנגן שירים ישנים של CREAM וטראפיק - דבר שגרם לתסכול עמוק אצל אריק קלפטון. במהלך הטור האמריקאי, קלפטון החל להתרחק מחברי הלהקה ובילה את מרבית זמנו עם להקת החימום של הצמד דלייני ובוני. קלפטון נמשך לסגנון הבלוז-רוק העממי והבלתי-פורמלי שלהם, ואף החל לעלות לבמה במהלך הסט שלהם.

בייקר: "בדטרויט פגשתי שוב את סיגנה הדיילת וביחד אספנו שקית גדולה של קוקאין לפני שהתקדמנו למסיבה. טסנו על הכביש במכונית שכורה כשחלפנו על פני שוטר שאורב בשיחים. הוא הדליק את אורותיו ובא בדהרה אחרינו. נכנסתי למפרץ חניה וסיגנה חרדה מאוד, ביודעה שאין רק קוקאין במכונית אלא גם את כל הציוד הרגיל להרואין בתיק המסמכים שלי בתא המטען. השוטר ביקש תעודה מזהה, אז הוצאתי את התיק והשארתי אותו פתוח בנונשלנטיות כשהוצאתי את הדרכון שלי ואת התקליט של BLIND FAITH שהיה לי שם. הוא התרשם ופטר אותנו לדרכנו, באומרו שילדיו היו באחת ההופעות.  

הגענו לאי שבו התקיימה המסיבה והתחברנו לסטיבי ולריק, אבל את אריק לא ניתן היה למצוא בשום מקום. הוא היה בחוץ עם דלייני ובוני כרגיל. בנקודה מסוימת בסיבוב ההופעות, הוא אמר לי: "דלייני ובוני צריכים להיות המופע המרכזי", ואני חשבתי, 'אתה מטורף מזויין!' דלייני ובוני היו להקה לבנה סבירה למדי שניסתה לנגן מוזיקה שחורה. חשבתי שהם בסדר, אבל אריק היה מוקסם מהם לחלוטין ולא יכולתי להבין את זה. למעשה במשך כל הטור, הפעם היחידה שראינו את אריק הייתה כשהיינו על הבמה".

עם סיום הטור באוגוסט 1969, החליטו קלפטון וווינווד על פירוק ההרכב. בליינד פיית' התפרקה זמן קצר בלבד לאחר הוצאת אלבומה היחיד, תחת משקל הציפיות והלחצים הכלכליים. ג'ינג'ר בייקר יצא לחופשה וכשחזר ממנה - גילה שכבר אין יותר להקה. בייקר: "לא הייתי בקשר עם אף אחד במשך עשרה שבועות, אז אז גיליתי שהלהקה איננה עוד. סטיבי סיפר לי שאריק מקים להקה עם דלייני ובוני (מה שהחריד אותי) ושהוא חושב להחזיר את טראפיק יחד".

ב-9 באוגוסט בשנת 1974 יצא התקליט הנהדר והרביעי FEATS DON'T FAIL ME NOW, של להקת LITTLE FEAT.

בתאריך ה-9 באוגוסט 1974, יום קיץ מהביל, קרה דבר מופלא בעולם המוזיקה. להקת LITTLE FEAT, חבורת מוזיקאים וירטואוזית מקליפורניה, שחררה את התקליט הרביעי שלה, FEATS DON'T FAIL ME NOW. היצירה הזו לא רק עמדה בציפיות הגבוהות שהציב קודמה, התקליט המהולל DIXIE CHICKEN, אלא גם התעלתה עליו והציגה לעולם להקה בשיא כוחה, מגובשת, חדה ובועטת מתמיד.

רק שנה קודם לכן, עם צאת DIXIE CHICKEN, הלהקה קנתה את עולמה וזכתה סוף סוף להכרה נרחבת. החברים בישלו דייסה מוזיקלית שטרם נשמעה כמוה, תערובת משכרת של פ'אנק דרומי דביק, רוק מחוספס, בלוז חשמלי ונגיעות של ג'אז וקאנטרי. עכשיו, עם התקליט החדש, כולם עצרו את נשימתם לראות אם החבורה תצליח לשחזר את הקסם. הם לא רק שחזרו אותו, הם שדרגו אותו.

באופן מפתיע, דווקא בתקופה זו, המנהיג והכותב העיקרי של הלהקה, הגאון המוזיקלי לוואל ג'ורג', החליט לקחת צעד קטן אחורה ולאפשר לחבריו ללהקה לזרוח. הגיטריסט פול ברייר והקלידן ביל פיין נכנסו לוואקום שהותיר אחריו ותרמו שירים וגם את קולם המוביל בחלק מהרצועות. כך למשל, ברייר נתן הופעה קולית מחשמלת בשיר SKIN IT BACK, ופיין המריא אל על עם הלהיט הנפלא OH ATLANTA. הצעד הזה התגלה כהברקה. במקום ליצור קרעים, הוא הפך את LITTLE FEAT למכונה משומנת ויצירתית עוד יותר. הלהקה נשמעה כאילו כל חבריה נושמים וחושבים כאחד.

חלק מהסוד טמון אולי במקום ההקלטה הלא שגרתי. הלהקה עזבה את אולפני ההקלטות הנוצצים של לוס אנג'לס ועברה להקליט באולפן בשם BLUE SEAS במרילנד. האולפן הזה היה, לא תאמינו, דוברה שהוסבה לאולפן הקלטות ושכנה במעגן. כמה שנים מאוחר יותר, הדוברה הזו שקעה למצולות, אך למרבה המזל, הסלילים של התקליט הזה ניצלו.

התקליט עצמו הוא מסע מוזיקלי מרתק. הוא נפתח עם ROCK & ROLL DOCTOR, המנון רוק'נ'רולי קלאסי. משם הוא ממשיך לשיר הנושא הקצבי, FEATS DON'T FAIL ME NOW, שמציג את יכולות הפ'אנק המופתיות של הלהקה, ממשיך עם הבלדה המסתורית SPANISH MOON וחותם במחרוזת ארוכה ומכשפת של MEDLEY: COLD COLD COLD / TRIPE FACE BOOGIE. כל רצועה בתקליט היא פנינה, והוא נחשב בצדק לאחת מהקלטות האולפן האחרונות שבהן הכול פשוט עבד באופן מושלם עבור הלהקה. התקליט אף זכה למעמד זהב מבחינת מכירות.

בעיתון בילבורד נכתב: "זה תמהיל משובח של רוק, בלוז וקאנטרי הנתמך בשירה מעולה מהלהקה הלא מוערכת מדי. לואל ג'ורג' הוא בקלות גיטריסט רוק מהטובים יותר בסצנת המוזיקה של ימינו, והקולות שלו בשילוב השירה והקלידים המעולים של ביל פיין הם אחד השילובים המנצחים ביותר במוזיקה העכשווית. הלהקה מצוינת, פוטנציאלית מבחינה מסחרית וזו תעלומה של ממש מדוע הם לא הצליחו במידה רבה יותר ממה שהשיגו עד כה".

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "הלהקה החלה כלהקת כותבי שירים, כשהכותבים היו הקלידן ביל פיין והגיטריסט לואל ג'ורג'. באלבום השני של הלהקה, SAILIN' SHOES, הקול והגיטרה של ג'ורג' התקדמו עד לנקודה שבה ליטל פיט כבר לא הייתה רק להקת כותבי שירים: החומר, הביצועים וההפקה התקיימו בשוויון דרך האלבום ההוא וזה שבא אחריו, דיקסי צ'יקן. בתקליט החדש, כוחה של הלהקה הופך אותה לייחודית וכזו ששווה להוקיר אותה.

ללהקה יש היסטוריה מאוד מפותלת, עם פרידות שהתרחשו בתדירות גבוהה. ג'ורג' מקווה שהוא סוף סוף השיג מידה של יציבות: הוא לא ממש דומיננטי כפי שהיה פעם והפחית במודע את הסמכות שלו. התקליט החדש הוא פ'אנק כמעט טהור, אבל השירים אינם מעוררים את הטירוף של מה שהיה בתקליט הקודם. הפעם מכוונת הלהקה לאזור הריקודים. למרות שאני שמח על היציבות החדשה של הלהקה והבטחת שגשוגה, אני חושב שיש לנו זכות לצפות שהלהקה תהיה יותר מסתם האריסטוקרטיה של להקות הבוגי".

כפי שאמר לואל ג'ורג' בשנת 1976, "זה תקליט למסיבות. תשתו בירה או שתיים ותרקדו. זו מסגרת התודעה שהיינו בה בהכנת התקליט הזה".

גם זה קרה ב-9 באוגוסט. הקלטות היסטוריות, גניבות אמנות, הופעות בלתי נשכחות, טרגדיות קורעות לב ואיחודים ששינו את כללי המשחק. קבלו את הסיפורים שלא סופרו, מאחורי הצלילים שכולנו מכירים.

הביטלס באולפן: יצירה אל תוך הלילה

שנת 1968. אולפני EMI בלונדון. בעוד העולם שבחוץ מתכונן לעוד ערב שגרתי, ארבעת המופלאים נכנסו למרתון יצירה שנמשך משבע וחצי בערב ועד שתיים לפנות בוקר. האווירה, כידוע בתקופת הקלטות "האלבום הלבן", הייתה מתוחה וטעונה. על הפרק עמד שירו החדש של ג'ורג' האריסון, NOT GUILTY. השיר, ביטוי לתסכולו של הגיטריסט מהמעמד המעורער שלו בלהקה, הוקלט במשך המון טייקים כשביום זה נבחר טייק 102 (!) לקבל תוספת של בס וצ'מבלו. בסופו של דבר, באופן אירוני למדי, נמצא "אשם" בכך שלא התאים לאווירה הכללית ונגנז. הוא יראה אור רק שנים מאוחר יותר בתקליט סולו של האריסון.

אך הלילה היה עוד צעיר. לאחר שהסתיים הסשן המפרך, נשאר פול מקרטני לבדו באולפן, רק הוא והגיטרה האקוסטית שלו. באווירה אינטימית וקסומה, הוא הקליט את אחד השירים הפסטורליים והיפים יותר שלו, MOTHER NATURE'S SON. שלמות, כידוע, דורשת השקעה, ומקרטני לא ויתר לעצמו והקליט לא פחות מ-25 טייקים של השיר עד שהיה מרוצה לחלוטין מהתוצאה.

הטרגדיה של להקת CHASE: הטיסה האחרונה

בשנת 1974, עולם הג'אז-רוק הוכה בתדהמה ובצער עמוק. להקת CHASE, שהייתה בנסיקה מטאורית ורבים ניבאו לה עתיד מזהיר בסדר גודל של להקת שיקגו, ספגה מכה אנושה. הלהקה, שהוקמה על ידי החצוצרן הווירטואוז ביל צ'ייס, פרצה לתודעה עם תקליט בכורה מצליח והלהיט האנרגטי GET IT ON. הם היו בדרכם הבטוחה לצמרת.

אך לגורל היו תוכניות אחרות. ב-9 באוגוסט 1974, לאחר סדרת הופעות מוצלחת בטקסס, עלו ארבעה מחברי הלהקה על מטוס קל בדרכם להופעה בג'קסון, מינסוטה. באופן מצמרר, הבסיסט של הלהקה, דרטניון בראון, פיתח פחד טיסה קיצוני לאחר טיסה קשה שעברה הלהקה שנה קודם לכן, והחליט יחד עם חברים נוספים לנסוע ברכב. חששותיו התאמתו באופן הנורא ביותר. המטוס הקל התרסק זמן קצר לפני הנחיתה, וכל נוסעיו נהרגו במקום. יחד עם הטייס והטייסת, קיפחו את חייהם מנהיג הלהקה ביל צ'ייס, המתופף וולטר קלארק, הגיטריסט ג'ון אמה והקלידן וולי יון. שאר חברי הלהקה קיבלו את הבשורה המרה בעודם מחכים לחבריהם. התקשורת האחרונה עם המטוס נרשמה בשעה 17:30, בעת שטס מעל אייווה. החלום הגדול של CHASE נגדע ברגע אחד.

פינק פלויד: תקלה טכנית והזדמנות אמנותית

אמסטרדם, 1969. להקת פינק פלויד הגיעה להופעה באולם פראדיסו באמסטרדם, הולנד. ההופעה יועדה להיות מוקלטת על ידי תחנת הרדיו המקומית HILVERSUM 2, כדי להשמיעה בסידרה שלה, JAZZ AND POP LIVE, שנקבעה לשידור ב-29 באוגוסט, בשעה שמונה בערב. אך תוכניות לחוד ומציאות לחוד. זמן קצר לאחר תחילת המופע, מיקרופון השירה של רוג'ר ווטרס פשוט שבק חיים. במקום להיכנע לפאניקה, הלהקה אילתרה הופעה אינסטרומנטלית כמעט במלואה, מסע פסיכדלי מהפנט שכלל יצירות ארוכות ומורכבות. שידור הרדיו, כמובן, בוטל ותוארך מחדש, ל-17 בספטמבר 1969, אך הקהל באולם זכה לחוויה חד פעמית. באותו היום ממש, בצד השני של האוקיינוס, יצא בארצות הברית תקליטה השלישי של הלהקה, פסקול הסרט MORE, ציון דרך חשוב בדרכה של הלהקה לשוק האמריקאי.

אחד עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1980, הלהקה תתמודד עם בעיה מסוג אחר לגמרי. האיורים המקוריים של האמן ג'ראלד סקארף, שהיוו את הזהות החזותית הבלתי נשכחת של האלבום והמופע THE WALL, נגנבו מתערוכה בארל'ס קורט בלונדון. למרבה המזל, רוב היצירות אותרו והוחזרו מאוחר יותר, אך חלקן עדיין נחשבות לאבודות עד היום.

רגע של קסם טלוויזיוני: KISS חושפים פנים

שנת 1995. ערוץ MTV שלט בעולם המוזיקה, וסדרת ההופעות האקוסטיות שלו, MTV UNPLUGGED, הפכה לבמה יוקרתית שבה אמנים הציגו צד אחר, חשוף ואינטימי. אך איש לא ציפה למה שעמד להתרחש כשהגיעה תורה של להקת KISS. לראשונה מאז 1980, עלו לבמה יחד ארבעת חברי ההרכב המקורי: ג'ין סימונס, פול סטנלי, פיטר קריס ואייס פרהלי.

אך זה לא היה האיחוד שהימם את הקהל. זו הייתה העובדה שהם הופיעו ללא האיפור המפורסם שלהם. למעט הופעה פרטית בחתונתו של פרהלי, בשנת 1976, זו הייתה הפעם היחידה שהעולם ראה את גיבורי הרוק האלו במערומיהם האמנותיים ביחד. הכימיה הייתה מיידית והקסם חזר. ההופעה הייתה כל כך מוצלחת, שהיא הובילה ישירות לאיחוד הרשמי של הלהקה בשנת 1996, לסיבוב הופעות שהפך למכניס ביותר באותה שנה והוכיח שלפעמים, כל מה שצריך זה להוריד את המסכות.

מה עוד קרה ביום סוער זה?

1958: זמר צעיר וביישן בן 17 בשם הארי ווב, שאימץ את שם הבמה קליף ריצ'רד, חתם על חוזה ההקלטות הראשון שלו עם חברת EMI. ריצ'רד כבר הקליט לפני כן שני שירים, בהפקתו של נורי פאראמור. אלו הם גירסת כיסוי לשיר של בובי הלמס בשם 'התאהבות של תלמיד בית ספר' ושיר מקורי בשם 'תזיז את זה', שנכתב על ידי איאן סאמואל, שהיה חבר בלהקת הליווי שלו, 'הנוודים'.

1964: מהומה במנצ'סטר! להקת הרולינג סטונס הופיעה באולם NEW ELIZABETH BALLROOM, וההיסטריה הייתה בשיאה. 3,000 מעריצים צורחים יצאו מכלל שליטה, עד כדי כך ששני שוטרים התעלפו מהלחץ ושוטר נוסף פונה לבית חולים עם צלעות שבורות בניסיון להשליט סדר. רוק'נ'רול במיטבו.

1969: מלך הפייק ניוז? שער מגזין המוזיקה מלודי מייקר הבריטי, שיצא ביום זה, הכריז בכותרת ענק: "אלביס פרסלי אומר - 'אני מגיע לבריטניה'". הממלכה עצרה את נשימתה, אך לשווא. אלביס מעולם לא הופיע בבריטניה, בעיקר בשל חששו של מנהלו, קולונל טום פרקר, שהיה מהגר לא חוקי, פחד שלא יורשה לחזור לארצות הברית ולא רצה לתת ללקוח הרווחי שלו להיות כה רחוק ממנו.

1982: להקת דוראן דוראן שחררה בבריטניה את התקליטון SAVE A PRAYER. סולן הלהקה, סיימון לה בון, חשף כי ההשראה למלודיה הגיעה, בין היתר, מהלהיט IF YOU COULD READ MY MIND של הזמר גורדון לייטפוט. איזה יופי!

1944: נולד ויו פרינס, המתופף המקורי של להקת PRETTY THINGS. פרינס היה ידוע לשמצה בהתנהגותו הפרועה וההרסנית, שהייתה כל כך קיצונית, עד שאפילו קית' מון, המתופף האגדי של המי, נראה כמו ילד טוב ירושלים לידו.

1969: להקת הרוק המתקדם הבריטית, קראוואן, הופיעה ב- LYCEUM בלונדון. במודעת הפרסומת להופעה נכתבה שם הלהקה עם שגיאת כתיב כ- KARAVAN. נראה כי זה היה בכוונה, באופן זמני.

איש הבאנד - איננו. ב-9 באוגוסט בשנת 2023 מת, לאחר מאבק בסרטן הערמונית, גיטריסט הרוק המשפיע, רובי רוברטסון, שידוע בעיקר מלהקת הבאנד. בן 80 במותו.

אז כמה חשוב היה רובי רוברטסון לתרבות? תשאלו כל חוקר רוק שאוהב את המוסיקה שהגיעה מאמריקה ומקנדה - ותראו את העיניים שלהם נוצצות. כי רובי רוברטסון, המלחין הראשי והגיטריסט הראשי של להקת הבאנד, היה מוסיקאי שעבודתו הציעה חזון אמריקאי שנראה בו-זמנית מיתולוגי ואותנטי, תוך כדי כך שעזר לעורר השראה לז'אנר שזכה לכינוי אמריקנה.

בשירים שרוברטסון, שהגיע לארה"ב מקנדה, כתב עבור הבאנד – ובהם נכסי צאן ברזל כמו THE WEIGHT, THE NIGHT THEY DROVE OLD DIXIE DOWN ו-UP ON CRIPPLE CREEK – נעשה שימוש במילים אניגמטיות כדי לעורר תמונות של אמריקה קשה וצבעונית של פעם, הישג גדול שהגיע ממישהו שלא נולד בארצות הברית. המוזיקה שהוא התאים למילים הכילה כל ז'אנר אמריקאי חיוני, כולל פולק, קאנטרי, בלוז וגוספל. "רציתי לכתוב מוזיקה שהרגישה כאילו אפשר היה לכתוב אותה לפני 50 שנה, מחר, אתמול - שהייתה לה איכות אבודה בזמן", אמר רוברטסון בראיון.

ג'יימי רויאל רוברטסון נולד ב-5 ביולי 1943 בטורונטו. אמו, רוזמרי דולי קרייזלר, הייתה מוהוק שגדלה בשמורת ששת האומות ליד טורונטו. האיש שהוא האמין שהוא אביו ושגידל אותו עד שהיה בשנות העשרה המוקדמות שלו, ג'יימס רוברטסון, עבד במפעל. כשהיה ילד, אמו לקחה אותו לעתים קרובות לשמורת ששת האומות, שם, אמר רוברטסון, "נראה לי שכולם ניגנו בכלי נגינה או שרו או רקדו. חשבתי, 'אני חייב להיכנס למועדון הזה. אמרתי, 'אני חושב שהגיטרה נראית די מגניבה'". אמו קנתה לו אחת.

"הרוק'נ'רול פגע בי כשהייתי בן 13", אמר. "זה היה הדבר בשבילי. תוך שבועות הייתי בלהקה הראשונה שלי". בערך באותה תקופה הוריו נפרדו, ואמו סיפרה לו שאביו הביולוגי היה מהמר מקצועי - יהודי בשם אלכסנדר דיוויד קלגרמן, שנהרג בתאונת פגע וברח לפני שפגשה את ג'יימס רוברטסון. בספר הזיכרונות שלו TESTIMONY (משנת 2016) העיר רוברטסון בצורה ערמומית על מורשתו האינדיאנית והיהודית. "אפשר לומר שאני מומחה בכל הקשור לרדיפה אחריי", כתב.

לאחר שניגן עם רוני הוקינס בהרכב THE HAWKS ואחר כך עם בוב דילן (כולל בהופעות בסיבוב ההופעות העולמי הסוער וההיסטורי של 1966 בהן דילן ביקש לעבור מפולק אקוסטי לרוק חשמלי וגרם לקריאות בוז מהקהל) - רוברטסון הקים את הבאנד יחד עם חבריו מלהקת הליווי.

המוזיקה של הבאנד בלטה גם על ידי היפוך הווליום והמאניה ההולכת וגוברת של הרוק הפסיכדלי. "פשוט הלכנו שמאלה לגמרי כשכולם הלכו ימינה", אמר רוברטסון. כך, אפקט הצליל והתמונה הזה - שנחשף לראשונה, בשנת 1968, באלבומה הראשון של הבאנד, MUSIC FROM BIG PINK (שנקרא על שם הבית הוורוד בו התגוררו ויצרו בוודסטוק, שם הקליטו גם את הסשנים המפורסמים THE BASEMENT TAPES עם דילן) - השפיע רבות על מוסיקאים אחרים.

עמיתו הגיטריסט של רוברטסון, אריק קלפטון, אף לחץ להיכנס לשורות הלהקה, כי מאס בלהיות מוסיקאי סופרסטאר. ההצעה נדחתה בנימוס. למרות שרוברטסון שלט בנקודות הכתיבה של הלהקה, הוא הדגיש לעתים קרובות את החשיבות של כל חמשת החברים – רוברטסון, ליבון הלם, ריק דאנקו, ריצ'ארד מנואל וגארת' הדסון. "כולם עשו משהו שהעלה את הרמה של מה שעשינו למקום חזק יותר", הוא אמר ב-2019. "כולם דמויות ייחודיות שאפשר לקרוא עליהן בספר", אמר למגזין MUSICIAN ב-1982. אבל אל תחשבו ששליטתו לא יצרה התמרמרות, בזמנו, מצד כמה חברי להקה אחרים שחשו כי הוא חטף מהם קרדיט.

במהלך השנים, חברים אחרים בלהקה האשימו את רוברטסון בכך שלקח יותר קרדיטים לכתיבת שירים ממה שמגיע לו. עבורם זה היה מאמץ משותף, כאשר שאר החברים הוסיפו עיבודים חשובים ותרמו אלמנטים שעזרו להגדיר את האופי המהותי של ההקלטות. המתופף, ליבון הלם, היה קולני במיוחד בגינוי שלו, שהוגבר על ידי ספר הזיכרונות הזועם שפרסם בשם THIS WHEEL'S ON FIRE. בספר הזיכרונות שלו (TESTIMONY), כתב רוברטסון על הלם, "זה היה כאילו איזה שד זחל לתוך נשמתו של חברי ולחץ על כפתור מטורף וכועס".

כמה שנים לאחר פירוקה של הבאנד החל רוברטסון בקריירת סולו עם אלבום שנשא את שמו, ROBBIE ROBERTSON (אשר יצא ב-1987 וכלל את הלהיט SOMEWHERE DOWN THE CRAZY RIVER). בעשורים שלאחר מכן, הוא הוציא ארבעה אלבומי סולו נוספים וגם זכה להגשים את כישרונו ככותב מוסיקה לפסקולים. לעתים קרובות זה נעשה בשיתוף פעולה עם מרטין סקורסזה, שביים בהצלחה רבה את סרט המופע האחרון של הבאנד, THE LAST WALTZ. השניים עבדו יחד על סרטים ידועים כמו "השור הזועם" ו"קזינו", לצד "צבע הכסף", "האירי" ופרויקט אחרון "רוצחי פרח הירח", עליו קיבל רוברטסון מועמדות לאחר מותו לפרס האוסקר. רוברטסון שימש גם כמפיק מוזיקלי או מלחין בעשרות פסקולים לפרויקטים של קולנוע וטלוויזיה, ואף שיחק קצת, בהשתתפות ג'ודי פוסטר וגארי בוסי, בסרט "קרני" משנת 1980. אבל יותר מכל אהב הוא לנגן ב... גיטרה!

הדינמיקה היצירתית והתפרקותה של להקת גרנד פאנק ריילרואד. ב-9 באוגוסט בשנת 1976 יצא תקליט חדש ללהקת הרוק, גרנד פ'אנק ריילרואד שהפיק אותו... פרנק זאפה! מה קרה שם? בואו לקרוא...

האלבום, שראה אור תחת חברת התקליטים MCA RECORDS חולל סערה מידית בקרב מבקרים ומעריצים בשל זהותו של המפיק המוזיקלי: פרנק זאפה. המפגש בין אחת מלהקות הארינה-רוק העממיות והמצליחות ביותר בארצות הברית לבין אחד המוזיקאים המורכבים והאינטלקטואליים ביותר בתרבות הפופולרית של המאה ה-20 נולד מתוך משבר פנימי עמוק, וכמעט שהסתיים בפירוקה המוחלט של הלהקה בטרם הושלמו ההקלטות. השורשים המוזיקליים והנפשיים של הפרויקט נעוצים בנסיבות יציאתו של האלבום הקודם, BORN TO DIE, בתחילת שנת 1976. לאחר שנים של הקלטות אינטנסיביות, סיבובי הופעות עולמיים ומאבקים משפטיים מתישים מול מנהלם לשעבר, הגיעו חברי הלהקה לנקודת שחיקה פיזית ונפשית חסרת תקדים. עם סיום ההקלטות של BORN TO DIE, החליטו ארבעת חברי ההרכב לקחת פגרת פעילות ממושכת על מנת להתרחק זה מזה. הפוגה זו נשמרה בסוד כמוס מפני גופי התקשורת וחברות התקליטים; לא ננקטו צעדים משפטיים לפירוק השותפות הרשמית, ציוד הלהקה היוקרתי לא נמכר, ואנשי הצוות הטכני והעובדים המשיכו לקבל את שכרם כסדרו. חברי הלהקה ביקשו להתנתק כליל מן הלחץ התעשייתי, מבלי להכריז בפומבי על קץ הדרך.

אז המרחק הפיזי והמנטלי היטיב עם חברי ההרכב. לאחר כמה חודשים של ניתוק, החל להתפתח אצלם געגוע לעשייה המשותפת, לצד הבנה חדה בדבר המחיר הכלכלי והאמנותי הכבד שייגבה מחברי ההרכב אם יפרקו את השותפות המצליחה. המתופף דון ברואר היטיב לתאר דינמיקה קפריזית זו: "הלהקה הזו היא כמו בחורה; אתה תאהב אותה – היא תאהב אותך בחזרה. אתה תשנא אותה – היא תבעט לך באשכים". פיוטי, משהו.

הגיטריסט-זמר מארק פארנר, ששקל באותה עת להקליט אלבום סולו עצמאי, שמח אף הוא על ההזדמנות לשוב למסגרת הקבוצתית. חברי הלהקה חשו כי בשני אלבומיהם הקודמים הם המציאו מחדש את צליל הלהקה תוך מאמץ מחשבתי מופרז ומודעות עצמית יתרה. כעת, הם ביקשו לשוב לשורשי הרוק כשהם רעננים, מבלי לשער כי מעבר לפינה ממתין להם פתיח חדש בדמותו של פרנק זאפה.

החיבור בין גרנד פ'אנק ריילרואד לפרנק זאפה נתפס בשעתו כמפגש תרבותי תמוה, אך מבט מעמיק בהיסטוריה של ההרכב מגלה כי הרעיון נבט עוד בשנת 1973. דון ברואר ציין כי כבר אז שקלה הלהקה להזמין את זאפה להפיק אותם, מתוך מחשבה שחיבור קצוות קוטבי כזה עשוי להניב תוצאה מוזיקלית מרתקת. בין ברואר לזאפה התפתחה לאורך השנים מערכת יחסים חברתית והדדית: זאפה התארח בביתו של ברואר, וכאשר הגיעה הלהקה ללוס אנג'לס, הגיע ברואר לביתו של זאפה ואף נכח בסשנים של מיקסים שערך זאפה באולפני ההקלטות.

באחד מביקוריו של ברואר בלוס אנג'לס, התקשר אליו זאפה לבית המלון והזמין אותו להשתתף בהקלטות באולפן. באותו סשן נרשם שיתוף פעולה נקודתי כאשר ברואר ניגן בכלי הקשה (בונגוס) בשיר LET ME TAKE YOU TO THE BEACH – יצירה שהוקלטה במקור באמצע שנות ה-70 ונכללה מאוחר יותר, בשנת 1978, באלבומו של זאפה STUDIO TAN (ולאחר מכן בפרויקט LäTHER).

חברי גרנד פ'אנק החזיקו בתפיסות מוטעות לגבי אורח חייו של זאפה בטרם הפגישה המקצועית הרשמית ב-1976. מארק פארנר העיד כי היה משוכנע שזאפה נמצא תחת השפעה מתמדת של חומרים פסיכואקטיביים, אך נוכח לגלות מציאות שונה לחלוטין. זאפה הגיע למפגש כשהוא אוחז בתרמוס קפה שחור, מרוכז לחלוטין, ממושמע וחד במטרתו לעבוד. פארנר שיחזר כי זאפה היה מכור לקפה שחור, וכאשר כמות הקפה בתרמוס ירדה לחצייה, דאג לשלוח עוזר אישי להכין תרמוס טרי. ההתנהלות העניינית של זאפה הרגיעה את חברי הלהקה, שכן היא סתרה לחלוטין את תדמית הדמות המתנשאת שיוחסה לו בעיתונות. הלהקה הסכימה פה אחד כי מדובר בשילוב מנצח.

צידו של זאפה בסיפור מציג פרספקטיבה משלימה. זאפה הגיע למפגש לאחר שסיים סיבוב הופעות עולמי מתוח בן שישה חודשים וביקש לנוח בביתו, אך הסכים להיפגש עם הלהקה לאחר שזו ניסתה ליצור איתו קשר עוד בטרם החל הסיבוב. הוא הודה כי לא הכיר את יצירתה של הלהקה מעבר לביקורות השליליות והארסיות שנכתבו עליה בעיתונות המוזיקה המרכזית. עם זאת, כאשר הגיע לסטודיו ההקלטות של הלהקה במישיגן, התרשם עמוקות מיכולות הביצוע, הנגינה והשירה בלייב. לאחר שלקח אלבומים קודמים של הלהקה להאזנה בביתו, הוא הסכים לקחת על עצמו את מלאכת ההפקה. כאשר שאל את מנהל הלהקה מהי התוצאה המבוקשת, השיב המנהל במילה אחת: "ספונטניות".

תהליך הקלטת תפקידי הנגינה הבסיסיים התרחש באולפן ההקלטות הפרטי של הלהקה, THE SWAMP, הממוקם במישיגן. זאפה אימץ גישה הפקתית המבוססת על תפיסת ה"דוקומנטריזציה המוזיקלית": הוא נמנע משימוש יתר באפקטים מורכבים או בשכבות צליל מלוטשות, ובחר להקליט את הלהקה כמעט בלייב באולפן, תוך מיזעור אובר-דאבינג. זאפה אף תרם את קולו ואת נגינתו באופן פעיל: הוא ביצע סולו גיטרה מוביל בשיר OUT TO GET YOU, והקליט קולות רקע בשיר RUBBERMECK (אשר נכלל כרצועת בונוס במהדורות המאוחרות). האווירה במהלך שלב הקלטת הנגינה במישיגן הייתה משוחררת ואופטימית. לאחר סיום הקלטת הכלים, לקחה הלהקה חופשה בת שבוע בטרם התכנסה מחדש באולפני RECORD PLANT בלוס אנג'לס לצורך הקלטת תפקידי השירה. אולם, כבר ביום הראשון לעבודה בלוס אנג'לס התפרץ המשבר הפנימי בעצמה מחודשת. מריבות קשות פרצו בין חברי ההרכב, והלהקה הודיעה בו במקום על פירוק מיידי. זאפה, שזיהה את הפוטנציאל הטמון בהקלטות, סירב לתת לפרויקט לקרוס. הוא נשאר באולפן עד השעה 4:00 לפנות בוקר והפעיל את כובד משקלו כדי לשכנע את חברי הלהקה ליישר את ההדורים ולסיים את האלבום. זאפה הגדיר את ההתנהלות הלהקתית כ"סינדרום", שבו החברים נקלעים לקטטות חריפות אך ממהרים לשוב זה לזרועות זה: "כל מה שעשיתי הוא פשוט להקליט אותם כפי שהם. זה הכל צלילים שלהם והמוסיקה שלהם. לדעתי, זה התקליט הראשון בו הלהקה הזו נשמעת כלהקה. אם התקליט הזה לא יגרום לאנשים להבין מה זו הלהקה הזו, אז מבחינתי אמריקה נותרה ללא אוזניים. זה תקליט הרוק'נ'רול של השנה".

תגובות המבקרים לאלבום היו מורכבות. עיתון המוזיקה רולינג סטון, שבמשך שנים קטל את אלבומי הלהקה, פרסם ביקורת אוהדת יחסית שבה נכתב כי בעוד שטוד ראנדגרן ליטש את האלבומים הקודמים של הלהקה, פרנק זאפה שחרר מהם את ההומור המחוספס והעניק למוזיקה פלפל קצבי. הביקורת ציינה כי זאפה הרשה לעצמו להתנסות מוזיקלית, לפתוח צד תקליט עם 30 שניות של BIG BUNS, לאפשר לשירים "1976" ו-DON'T LET 'EM TAKE TAKE YOUR GUN להישמע כפרודיות עצמיות, ולמתוך את כישוריה של הלהקה בשיר OUT TO GET YOU. מנגד, מבקרים מחמירים יותר טענו כי התקליט חסר לחנים משמעותיים, וסובל מתמלילים בנאליים וממנגינות מונוטוניות.

הכישלון המסחרי המהדהד של התקליט הציף מחדש את המשקעים האישיים והאידיאולוגיים בין חברי הלהקה, והוביל לפירוק הממשי של ההרכב בסוף שנת 1976. פארנר החליט לסלול קריירת סולו והתבטא בתקשורת בגילוי לב לגבי המתח הפנימי: "אני לא רוצה להאשים, אבל דון (ברואר) רוצה לעבוד על דברים באופן בטוח יותר. הוא רוצה לעשות דברים שלדעתו יישארו עוד עשרים שנה. הוא לא רוצה להשקיע יותר במשהו שאינו בטוח לטעמו. אין לי יותר מה להוסיף חוץ מהעובדה שהתפרקנו. רציתי להביא ללהקה הרבה שירים מהזווית הפוליטית שלי, אבל הם לא פעם הצביעו, באופן דמוקרטי, נגדם". מנגד, דון ברואר הצביע על השחיקה המבנית של תעשיית הרוק ועל צמיחתה של מוזיקת הדיסקו כגורם מרכזי לקריסת הלהקה: "השיגרה שלנו הייתה להוציא אלבום ולצאת לסיבוב הופעות ארוך. בשנת 1976 כבר היינו שחוקים וסחוטים. היו הרבה בעיות בלהקה, וחוץ מזה – עולם הדיסקו החל לכרסם בעולם הרוק. התפרקנו לפני שהדיסקו היה מפרק אותנו".

ב-9 באוגוסט בשנת 1971 הצטרף בסיסט בשם למי (או בשמו האמיתי - איאן קילמיסטר) ללהקת הרוק-החללי, 'הוקווינד'.

למי היה לפני כן חבר בלהקת רוק בריטית בשם 'סאם גופאל' (SAM GOPAL) וגם תיפקד כאיש צוות טכני בהופעות של להקות אחרות. כשעבד עבור להקת THE NICE, הוא הציע לאורגניסט הלהקה, קית' אמרסון, לתקוע סכין אמיתית באורגן ההאמונד שלו. וכדי להוכיח את עמדתו הוא העניק לאמרסון סכין. את הכינוי 'למי' לקח קילמיסטר מדמות בשם זה שכיכבה בתסכית רדיו, מסוף שנות החמישים ברדיו הבריטי, בשם 'מסע אל תוך החלל'.

למי בספרו על הצטרפותו ללהקה: "זה היה דיקמיק הסקסופוניסט שהביא אותי להוקווינד. הוא כל הזמן התרוצץ מסביב, מחפש סמים ממריצים וכמובן שהוא מצא אותי בסופו של דבר. חייתי אז עם הבחורה ההיא ברחוב גלוסטר בלונדון, והיא נתקלה בו. 'אה, יש לי חבר בבית שלוקח ממריצים', היא אמרה. אז הוא הגיע וגילינו שיש לנו עניין הדדי לגלות כמה זמן אפשר לגרום לגוף האדם לעבוד בלי לעצור. עברנו בולמוס כזה שנמשך כשלושה שבועות, ובמהלכו ישנו כשעתיים. הוא מצא אותי בכל מקרה, וזה היה בסדר מבחינתו כי הוא

היה פריק ההספיד היחיד בהוקווינד - השאר היו אנשי אסיד. הוא חיפש מישהו שיבין אותו.

ראיתי את הוקווינד בעבר - אם כי לא בהתחלה, כשהם היו להקה שנקראה GROUP X. כל הקהל נראה כאילו הוא בהתקף אפילפסיה, כל השש מאות מהם עשו את אותו המהלך. אני זוכר שחשבתי, 'טוב, אני חייב להצטרף אליהם - אני לא יכול לצפות בהם!' אני רוצה למצוא מקום לנגן בגיטרה איתם. הגיטריסט הראשי שלהם, היו לויד לנגטון, זה עתה עזב את הלהקה - נעלם, באמת. הם עשו הופעה בפסטיבל האי וייט. הם לא ממש ניגנו בפסטיבל, אלא מחוץ לפסטיבל. בכל מקרה, חבורה מהם ישבה מסביב למדורה ולנגטון עשה משהו כמו שמונה טבליות אסיד. 'אני יוצא להליכה, בחורים,' אמר לאחרים, עבר את הגבעה ואיש לא ראה אותו שוב למשך כחמש שנים! כך היו הדברים בהוקווינד - רופפים, מאוד משוחררים.

אז קיוויתי לקבל את תפקיד הגיטריסט, אבל הגעתי לבס במקום. למעשה, היום שבו הצטרפתי להוקווינד היה היום בו התחלתי לנגן בס. זה היה באוגוסט, 1971. ללהקה הייתה הופעה פתוחה בכיכר POWIS בנוטינג היל גייט, והבסיסט, שהיה דייב אנדרסון באותה תקופה, לא הופיע. אבל כמו אידיוט, הוא השאיר את הבס שלו בטנדר, מה שסלל את הדרך ליורש, לא? אתה כמעט מזמין מישהו לבוא להצטרף ולקלף ממך את העבודה, מה שעשיתי. כנראה שדייב לא אהב לעשות פסטיבלים בחינם, כמו זה שהוקווינד עשתה באותו לילה. הוא רצה לקבל תשלום כל הזמן, והלהקה עשתה את כל מופעי החינם האלו".

ב-9 באוגוסט בשנת 1995 מת ג'רי גרסיה, גיטריסט וסמל הגרייטפול דד כשהוא בן 53 ושבוע.

אחת הלהקות הגדולות יותר שצצו בארה"ב ובנו קהל אדיר סביבן הייתה להקת גרייטפול דד. כל הופעה של הלהקה הזו הייתה כטקס רוחני והקהל, ברובו "דד הדס" דאג להקליט את הצלילים (באישור מלא של הלהקה) ולחוות חוויה שדמתה לפתיחת שערי שמיים.

המופע האחרון של גרסיה עם הגרייטפול דד נערך בשיקגו, ב-9 ביולי 1995. עם סיום ההופעה ירדה הלהקה מהבמה ו-58,000 אנשים החלו לעשות את דרכם אל מחוץ למקום. כשגרסיה נכנס לרכב ההסעות, הוא נשמע אומר לסובביו שהיה זה סיבוב הופעות טוב בעיניו וחבל שהוא נגמר. השיר האחרון במופע האחרון הזה שלו היה BOX OF RAIN. חודש לאחר מכן מת גרסיה בשנתו ואבל כבד ירד על אמריקה.

מצב בריאותו של גרסיה היה רופף מזה שנים.

בשנת 1986 היה גרסיה במצב של סכנת חיים כשנכנס לתרדמת בגלל סיבוכים ממחלת הסוכרת. ב-10 ביולי של אותה שנה הוא דיווח לסובביו שאינו חש בטוב ואמבולנס הובא מיד לקחתו לבית החולים בקליפורניה. שם נכנס גרסיה לתרדמת. יממה לאחר מכן שבה אליו הכרתו. רופאיו מסרו שמשקל יתר, כמו גם אלכוהול וסמים, הם שהביאוהו למצב זה.

הסימנים כבר היו ברורים שלוש שנים לפני כן, כשהגרייטפול דד נאלצו לבטל סיבוב הופעות בגלל בריאותו הרופפת. "הוא מעולם לא הקשיב לאחרים בעניין בריאותו", אמר דובר הלהקה, דניס מקנאלי. "עכשיו הגוף שלו הוא שמדבר אליו ואומר לו לנוח ומיד. הגיע הזמן להעיף הצידה את הנקניקיות והמילקשייקים". הרופא של גרסיה, ד"ר רנדי בייקר" מסר באותה שנת 1992: "המחלה של ג'רי כרונית. יש לו דלקת בריאות שנובעת משנים של עישון. זה לוחץ על הלב שלו שהתרחב. הוא חייב להרזות כדי להוריד את סכנת הסוכרת".

גרסיה הצליח להחזיק עוד מספר שנים כשבשנת 1995 הוא מת בשנתו, במרכז לגמילה מסמים, ששכן בצפון סן פרנסיסקו. בן 53 במותו מהתקף לב. היה זה ניסיון שלו להיגמל מהרואין שהביא אותו, יומיים לפני כן, להתאשפז במרכז הגמילה. לא היה ברור האם הלהקה תמשיך לפעול בלעדיו. טקס ההלוויה שלו נשמר בסוד, כדי למנוע מהמונים לנהור לשם ולפגוע בפרטיות הקרובים אליו בעת התאבלותם. בין קומץ הנוכחים נראו בוב דילן, הכדורסלן ביל וולטון והתמלילן של הלהקה, רוברט האנטר, שהקריא "קינה לג'רי": "אז רק אגיד שאני אוהב אותך / מה שלא אמרתי בעבר / ואסיים בכך, חבר יקר / ואניח לך להתעלם מהשאר".

מותו של גרסיה היה עבור אמריקאים רבים כמות נשיא. טקסי זכרון רבים נערכו על ידי המעריצים, שרבים מהם שטפו את פינת הייט-אשבורי. גם חברי הגרייטפול דד הצטרפו לאלפים וכולם פעמו כלב אחד לזכרו של גרסיה.

אמנים סיפרו מיד לאחר מכן על גרסיה. "אין דרך לתאר את עוצמת המשיכה אליו כבנאדם וכמוזיקאי", אמר בוב דילן. "אני לא חושב שלבכות עליו יעשה עמו צדק. עבורי הוא היה כאח גדול שלימד אותי המון". דייויד קרוסבי: "הוא היה חריף ושנון ולו הייתי צריך לבחור איש אחד שיהיה הדובר של כולנו, זה היה ג'רי. הוא תמיד אמר את מה שחשב ובאופן החכם ביותר". קרלוס סנטנה: "ג'רי הוא חלק מהאור של היקום. אנחנו באים מהאור ואנחנו הולכים אל האור. כך שאנחנו, שנותרנו בינתיים על כדור הארץ, הם הפגועים מכך והוא דווקא זה שבסדר כרגע. כדי לחיות צריך לחלום אך המוות הוא ההתעוררות. אנחנו פה עדיין ממשיכים לחלום".

ארבעה חודשים לאחר מותו שיחררו חברי הגרייטפול דד הצהרה רשמית ובה ביקשו למסור שאינם מתכוונים להמשיך ולהופיע יחדיו תחת המותג הידוע.

קול התקופה לפי עיתון מהעבר - אז הפעם שלפתי את מלודי מייקר שיצא היום, 9 באוגוסט בשנת 1969. בואו נגלה מה הלך אז - עם סיכום שלי.

בשבוע השני של אוגוסט 1969, מצעדי המוזיקה הבריטיים שימשו כברומטר תרבותי תוסס וסותר, ולכד נוף פופ במצב של שינוי דינמי. מבט בדירוג השבועי מגלה קהל בעל חך אקלקטי יותר ויותר, המסוגל לאמץ הדוניזם, אידיאליזם ואמנות מתוחכמת במידה שווה. ראש מצעד הסינגלים היה מחקר בניגודים: השיר הגולמי, מבוסס הבלוז, של HONKY TONK WOMAN של הרולינג סטונס החזיק במקום הראשון, בעוד שהמנון השלום המינימליסטי והנוקשה, GIVE PEACE A CHANCE, של פלסטיק אונו באנד (עם ג'ון לנון) ישב במקום השני. ממש מתחתם, בלדת הפרשנות החברתית של אלביס פרסלי IN THE GHETTO ושיר הסולו של רובין גיב SAVED BY THE BELL השלימו ארבעה מקומות ראשונים.

גיוון זה לא היה אנומליה אלא המאפיין המגדיר את הרגע. מצעדי התקליטים סיפרו סיפור דומה, כאשר אלבומי הקאמבק של אלביס פרסלי חלקו את מקומם עם הפופ המלוטש של טום ג'ונס, הקסם של גלן מילר, והכי מרשים, הפסקול לסרט "2001: אודיסיאה בחלל". נוכחותו של תקליט אינסטרומנטלי זה, בעל נגינה קלאסית, בשלושת המובילים מצביעה על שינוי משמעותי בטעם המיינסטרים. הדבר מרמז על תיאבון ציבורי גובר ליצירות מוזיקליות מורכבות ורציניות, מגמה שקשורה ישירות לוויכוחים האינטלקטואליים, שם התווכחו המעריצים בלהט על ההשפעות הקלאסיות במוזיקה של אמנים כמו THUNDERCLAP NEWMAN. לכן, מצעדי הפזמונים היו יותר מתחרות פופולריות פשוטה; הם היו מפה של האידיאולוגיות המוזיקליות המתחרות של התקופה, שמשקפות קהל שטעמו נעשה מתוחכם יותר ועבורו הגבולות בין תרבות "גבוהה" ל"נמוכה" החלו להיטשטש.

בעמוד הראשון של העיתון שלטו שני ענקי העשור, כל אחד מהם יצא למסע צלב חדש כדי להבטיח את מורשתו לשנות ה-70. אלביס פרסלי והרולינג סטונס, בני המלוכה המקוריים של הרוק, עלו שניהם לכותרות עם תוכניות שאפתניות שחשפו שתי אסטרטגיות שונות להישרדות אמנותית ולרלוונטיות שלה.

עבור אלביס פרסלי, זה היה רגע של התחברות מחודשת עמוקה. לאחר תשע שנים הרחק מבמת הקונצרטים, הוא חזר להופיע במלון אינטרנשיונל בלאס וגאס, הופעה שהייתה חלק ממאמץ מודע להיפטר מהתדמית המלוטשת, לעתים קרובות מושמצת, של שנותיו בהוליווד. בראיון גלוי לב מאחורי הקלעים, הוא דיבר על רצון להתחבר מחדש לקהל שלו ולשורשיו המוזיקליים. "אני מרגיש שלפעמים אכזבתי אותם בכך שמעולם לא הופעתי בבריטניה", הודה, והבטיח לצאת לסיבוב הופעות "בקרוב מאוד". הוא הודה שהוא "קצת מתבייש בכמה מהשירים שעשיתי במחזות זמר", והודה שהם נכללו לעתים קרובות רק כדי "להשתלב במצבים הקולנועיים". הופעתו החיה החדשה הייתה עדות לשינוי הזה, הייתה זו הופעה דינמית שראתה את אלביס חוזר לתנועת ירך מחודשת, מתנדנד לתוך נעלי זמש כחולות ועם רפרטואר הרוק'נ'רול הקלאסי שלו. כמחווה משמעותית לממסד החדש, שלחו הביטלס מברק תומך, ואלביס, בתורו, שילב את שיריהם YESTERDAY ו-HEY JUDE בהופעה שלו, הכרה רבת עוצמה באמנים שירשו את גלימת הכוכבות העולמית בהיעדרו. בינינו, זה לא יקרה למשך זמן רב - אלביס עוד יגש לנשיא ניקסון ויגיד לו שיש להחרים את הביטלס כי הם צרכני סמים.

אז בעוד שאלביס הביט לאחור לשורשיו כדי להתקדם, הרולינג סטונס נקטו באסטרטגיה של חידוש עתידי. הלהקה הכריזה על תוכניות לסיבוב הופעות בריטי ראשון מאז 1966, כחלק ממסע עולמי שסימן את שאיפתם הגלובלית. אפילו יותר מרשימה הייתה הגישה שלהם להקלטת אלבומם החדש. עם צילומיו של מיק ג'אגר את הסרט "נד קלי" באוסטרליה, הלהקה פיתחה תהליך יצירה מתקדם טכנולוגית למרחקים ארוכים. חברי הלהקה הלחינו בלונדון, אשר לאחר מכן הוטסו 13,000 קילומטרים לג'אגר, שהקליט את שירתו ושלח את זה בחזרה (הרבה לפני בוא טכנולוגיית האינטרנט). אם הוא היה מרגיש שיש צורך בתיקונים, הוא היה מחזיר את השירים עם הצעותיו.

פסטיבל הפולק, הבלוז והגוספל האמריקאי של 1969 נועד להביא אמנים יסודיים כמו אלברט קינג וג'ון לי הוקר לסיבוב הופעות בבריטניה, ולהמשיך את חינוכה של בריטניה על שורשי מוזיקת הרוק שלה. בצעד היסטורי, הזמרת הבריטית קיקי די (זו שבעתיד תיהנה מהדואט DON'T GO BREAKING MY HEART עם אלטון ג'ון) הוחתמה על ידי הלייבל העצמאי המפורסם של מוטאון, והפכה ל"זמרת הבריטית הראשונה" שעשתה זאת. העסקה קבעה שכל הקלטותיה העתידיות יופקו בדטרויט, הצבעת אמון משמעותית מצד מעצמת הסול האמריקאית.

זרם הכישרונות מזרחה היה חזק באותה מידה. שורה של להקות בריטיות התכוננו לסיבובי הופעות אמריקאיים, כולל הקינקס, שהוחרמו באמריקה מזה שנים והיו אמורים לצאת לסיבוב ההופעות הראשון שלהם בקנדה.

בסוף שנות ה-60 הופיעה תופעה חדשה: "הסופרגרופ". זה לא היה רק גימיק שיווקי, אלא פתרון מבני לבעיה הולכת וגדלה. מוזיקאים שהשיגו תהילה עצומה ובגרות יצירתית בלהקות המקוריות שלהם החלו להגיע לתקרה אמנותית. מודל הסופרגרופ הציע נתיב לחופש גדול יותר, שאפשר לאמנים מבוססים להשתחרר מסביבות חונקות מבחינה יצירתית או אישית ולשתף פעולה עם עמיתים בעלי סטטוס כמו שלהם על בסיס יותר ממוקד.

הדוגמה המובהקת למגמה זו הייתה קרוסבי, סטילס ונאש. הלהקה, שנוצרה מאפרם של להקות הבירדס, באפלו ספרינגפילד וההוליס, כבר התרחבה. בראיון מפורט, דיוויד קרוסבי הסביר את צירופם של הגיטריסט-זמר ניל יאנג והבסיסט גרג ריבס, מה שהפך את שלישיית הליבה ללהקה מן המניין. דבריו של קרוסבי חושפים את המוטיבציה העיקרית מאחורי פרויקטים כאלו. הוא הצהיר במפורש שהפרידה האגדית של באפלו ספרינגפילד לא נבעה מעימותים בין יאנג לסטיבן סטילס, אלא משום שהלהקה כולה "לא יכלה לצמוח לרמה מוזיקלית גבוהה יותר". החיפוש אחר סביבה מוזיקלית מתוחכמת יותר היה הכוח המניע. קרוסבי היה מודע היטב לתווית "סופרגרופ" והתנגד לה. "זה לא מדאיג אותי וזה לא מרגש אותי", הוא אמר. "אנשים מנסים לתייג הכל, זה סתם ניסיון זול להפוך אותנו למשהו שאנחנו לא. אנחנו סתם חבורה של מוזיקאים שמנגנים מוזיקה".

מגמה זו הדהדה במקומות אחרים. הקמת להקת HUMBLE PIE, בהשתתפות סטיב מריוט מה-SMALL FACES ופיטר פרמפטון מ-THE HERD, קיבלה ביקורת על הסינגל הראשון שלה, NATURAL BORN BUGIE, בזכות מעמדה כ"סופרגרופ". כך נכתב בביקורת על התקליטון במגזין הזה: "התגובות לכך יהיו תלויות בכמה הפרסום המוקדם על 'הסופרגרופ' הזה הניע אתכם להתעניין. למעשה, זוהי חתיכה של רוק'נ'רול אמיתי ומיושן, יחד עם פסנתר בוגי ווגי. נשמע שמריוט, פרמפטון ושות' נהנים מכל רגע, והניחוש שלי הוא שזה יהיה להיט ענק. אני? אני אוהב את זה. אבל אני סתם רוקר מיושן בלב".

בינתיים, גם "רנסאנס", להקה חדשה בהשתתפות חברי היארדבירדס לשעבר - קית' רלף וג'ים מקארתי, החלה לצוץ, כשהבטיחה סאונד רחוק מאוד משורשי הרית'ם אנד בלוז של להקתם הקודמת. טרנד הסופרגרופ היה תוצאה ישירה של התבגרות הדור הראשון של כוכבי רוק. כעת הייתה להם את השאפתנות האמנותית, העצמאות הפיננסית והכוח בתעשייה כדי לפרק מבנים ישנים וליצור בריתות יצירתיות חדשות וגמישות יותר בתנאים שלהם.

לצד יצירת בריתות חדשות הגיע גם פירוקן של בריתות ישנות. עבור אמנים רבים, ההצלחה שהביאה להם תהילה הפכה לכלא יצירתי, סט של "אזיקי זהב" שמנעו התפתחות אמנותית. גיליון השבוע הדגיש שני "גירושים יצירתיים" בולטים שהמחישו את הסכסוך הבסיסי הזה בין דרישות מסחריות לחופש אמנותי. הסיפור המפורט ביותר היה הפרידה המקצועית של הזמרת ג'ולי דריסקול והאורגניסט בריאן אוגר. בראיון בלעדי, אוגר הסביר כי הפרידה נבעה מלחץ עצום של הצלחה ודרכי היצירה האמנותיות המפוזרות שלהם, ולא ממרירות אישית. "ג'ולי באמת לא יודעת מה היא רוצה לעשות בשלב הספציפי הזה, אבל היא רוצה להקל על הלחץ לזמן מה", הצהיר אוגר, והוסיף כי החלטתה "רק זירזה את מה שעתיד לקרות בכל מקרה". לאחר מכן, אוגר לקח שליטה על גורלו, "אקים חברת ניהול משלי ואפיק את התקליטים שלי מעתה והלאה".

בסיפור מקביל, להקת THE FOUNDATIONS ביצעה פרידה מכוונת מהמפיק וכותב השירים שלה, טוני מקולי. הסינגל החדש שלה, בהפקה עצמית, BORN TO LIVE BORN TO DIE, היה סטייה מודעת מהסאונד שהפך אותה למפורסמת. נגן הטרומבון של הלהקה וכותב השיר, אריק אלנדייל, הסביר את נחיצות השינוי. ההסתמכות על נוסחת מקולי עבור אלבומיה גרמה לכך שגם הופעותיה החיות הוכתבו על ידו, מה ש"מנע מאיתנו לנגן כל דבר אחר", אמר. האלבום החדש, לעומת זאת, יהיה "הרבה יותר הקטע שלנו". כפי שציין בריאן אוגר, סינגל להיט באנגליה "פותח דלתות רבות", אך עבור להקת THE FOUNDATIONS, אותן דלתות הפכו לקירות של כלוב יצירתי. בביקורת על התקליטון BORN TO LIVE BORN TO DIE נכתב בגיליון הזה: "להקה זו הבטיחה שינוי מוחלט בסינגל הראשון שחבריה כתבו והפיקו בעצמם. הם לא צחקו. השיר הזה של אריק אלנדייל מתרחק לחלוטין מנוסחת הסול הקודמת שלהם. הלהקה מועשרת בכלי קשת, פעמונים, והכל. התוצאה היא שיר וסאונד מסחריים מאוד - ותשובה לכל אלו שחשבו שהלהקה תקועה".

בעוד שחלק ניכר מסצנת הרוק הבריטית נבנתה על יסודות הבלוז האמריקאיים, תנועה נגדית עוצמתית צברה תאוצה: פנייה מודעת פנימה כדי לחקור את המסורות המוזיקליות של האומה עצמה. עלייתו של הפולק-רוק האנגלי ייצגה ניסיון ליצור צורה של מוזיקת רוק שהייתה אנגלית ייחודית ואותנטית, מעשה של שיקום תרבותי אל מול הדומיננטיות התרבותית האמריקאית. ההתפתחות המשמעותית ביותר השבוע בתחום זה הייתה ההודעה שדייב סווארבריק, נגן כינור ומנדולינה ידוע מסצנת הפולק המסורתית, מצטרף ללהקת פיירפורט קונבנשן. גיוסו של סווארבריק, שהגיע לאחר שניגן באלבום האחרון של הלהקה, UNHALFBRICKING, סימן שלב חדש עבור הלהקה. הוא תיאר את הצליל המתפתח שלהם כמשהו חדש, "מבוסס על מוזיקה מסורתית, לא רק העתק חשמלי. זה פשוט הצליל של פיירפורט, בעצם". לא מדובר היה בחיקוי פשוט; מדובר היה בסינתזה.

הקהל הפסיבי והמעריץ של תחילת שנות ה-60 נעלם, והוחלף בקהל מעורב, תובעני ולפעמים הפכפך יותר. התמוטטות "הקיר הרביעי" בין האמן לקהל הייתה חרב פיפיות, והבמה החיה הפכה למרחב בלתי צפוי ומסוכן יותר. דוגמה בולטת לכך הייתה ביטול סיבוב הופעות מוצע בעלות של 75,000 ליש"ט בהשתתפות צ'אק ברי. סיבוב ההופעות בוטל לאחר ש"קומץ חוליגנים... פרצו לבמה" במהלך קונצרט של ברי ברויאל אלברט הול. התקרית הובילה את האולם היוקרתי להחרים את ברי, ומנהלי תיאטראות אחרים הביעו ספקות, מה שהפך את סיבוב ההופעות ל"דבר לא כלכלי". האמרגן שהביא את ברי לבריטניה התלונן על כך שאמן כמו ברי "סובל בגלל מיעוט של אנשים סוררים". זה היה מקרה מובהק של תוקפנות מצד הקהל שהביאה לה השלכות מסחריות חמורות.

בתוך סצנת מוזיקה שלעתים קרובות נתפסה כהדוניסטית לחלוטין, קליף ריצ'רד התגלה כאינטלקטואל נוצרי מהורהר, המנווט בפומבי בין מורכבויות האמונה והתהילה. ראיון עמו סיפק הצצה נדירה לפילוסופיה האישית שלו, וחשף אדם ששקל לעומק את מקומו בעולם והיה מוכן להגן עליו בטיעונים מנומקים. הוא התייחס ישירות לתדמיתו המפורסמת של "הילד הטוב", והציע תיקון דק: "הייתי שונא שתהיה לי תדמית אחרת, אבל טוב זו לא המילה הנכונה. אף אחד לא טוב. פשוט יש לי קודים מסוימים שאני אוהב לחיות על פיהם". הוא תיאר את אמונתו הנוצרית כ"מרכז חיי", העוגן שבא לאחר תקופה של חוסר שביעות רצון. עם זאת, הוא סירב להיכנע ללחץ מצד אלו מאמונתו שהאמינו שעליו לפרוש מעסקי הבידור. "אם הם היו יכולים להראות לי משהו בתנ"ך שאומר שאני חייב לצאת מהעסק, זה היה שונה, אבל אני לא חושב שיש צורך בכך", הצהיר. הוא גם מתח ביקורת על שיר המחאה המפורסם ביותר של התקופה באומרו, "אני לא חושב ש-GIVE PEACE A CHANCE הוא באמת שיר מסר, כי הוא לא אומר לך איך לעשות זאת".

עמוד "מכתבים למערכת" של הגיליון בא כעדות תוססת לקהל קוראים שראה את עצמו כחלק פעיל, בעל ידע וחיוני מהסצנה. אלו לא היו מעריצים פסיביים ששלחו שבחים; הם היו משתתפים בשיחה ציבורית, שדרשו מאמנים, מבקרים ומוסדות דין וחשבון. הקוראים ניהלו ויכוח סוער על הדיוק ההיסטורי של הערותיו של קלידן להקת THUNDERCLAP NEWMAN, אנדי ניומן, על מוזיקה קלאסית, כאשר אחד מהם ציין כי המלחין ריכרד שטראוס לא יכול היה להיות מושפע מגוסטב הולסט, שכן יצירותיו העיקריות של הולסט טרם נכתבו. כך נכתב: "אני שונא להישמע פדנטי, אבל לעזאזל, צריך לשים גבול איפשהו. הדחייה של ניומן את המוזיקה של ריכרד שטראוס כלא מקורית במיוחד היא פשוט הדבר הכי מגוחך השנה. ולומר ש'כה אמר זרתוסטרא' חושף השפעות של גוסטב הולסט, כשהולסט עדיין עבד על אופוס אחד משלו, שמעולם לא פורסם או בוצע בזמן שטראוס התחיל לכתוב היטב את זרתוסטרא, אני יכול רק לקוות שהבחור הזה התבדח".

אחרים תקפו את רובין גיב על "דעותיו המגוחכות" על קונצרטים חינמיים, תיקנו את עובדותיו וגינו את הטון שלו. כך נכתב: "מה עשו קוראי מלודי מייקר כדי לקבל את דעותיו המגוחכות של רובין גיב? הרעיונות שלו לגבי קונצרטים חינמיים הם מה שאפשר לצפות מפנסיונר בן 90 שמשחק בינגו בגרביים סרוגות בבית. אילו מר גיב היה פוגש את האנשים היפים שנפגשו בשלום כדי ליהנות ממוזיקה טובה, אני בטוח שהיו לו דעות שונות לחלוטין. ארבעה עשר עושי צרות בתוך קהל של למעלה מ-250,000 בוודאי לא מצדיקים שמישהו יסווג את ההתכנסות כ'לא רצויה'. תתבגר, מר גיב. תהנה מהדברים הטובים בחיים, כולל אלה שהם בחינם". גם על בוב דילן נכתב במדור הזה: "עכשיו, כשבוב דילן הסכים להופיע באי ווייט, בואו נדאג לתת לו את ההערכה והכבוד שהוא ראוי להם בצדק, ובכך להראות שהאידיוטים ששרקו לו קריאות בוז ומחאו לו כפיים באיטיות בסיבוב ההופעות האחרון שלו הם רק מיעוט זעום. מי יודע, אולי הוא יגמול לנו בסיבוב הופעות מלא השנה". ומישהו אחר כתב על קינג קרימזון: "למה כל המהומה הזאת סביב קינג קריסמון? הם אולי מקוריים, אבל המוזיקה שלהם עדיין משעממת, ובכל זאת מדברים עליהם כעל הסופרגרופ הבאה".

מעריצים התווכחו שם על ההיררכיה האמיתית של מתופפי הג'אז האמריקאים, כאשר קורא אחד המתגורר בארה"ב כתב והכריז על באדי ריץ' כ"הגדול ביותר" על פני בחירתו של קורא אחר. אחר ערער על רשימת גדולי אמני הסול עם השמטתם של סם קוק וריי צ'ארלס.

הנה עוד ביקורות על תקליטונים חדשים מהגיליון הזה. התקליטון DON'T FORGET TO REMEMBER של הבי ג'יס קיבל את הביקורת הבאה: "נראה כי עזיבתו של רובין גיב כדי ליצור להיטים משלו לא עודדה את הבי ג'יס שנותרו. היצירה החדשה של בארי גיב, מוריס גיב וקולין פיטרסון המתופף נשמעת עמוסת אבדון כתמיד. הפעם בארי ומוריס כתבו שיר קטן ועצוב בבקשה מגברת צעירה לזכור אחד מהם. ורק כדי להוכיח שלא כל השירים שלהם נשמעים אותו דבר, הם נתנו לזה מנגינה של קאנטרי-ווסטרן. אני מוצא את כל זה די משעמם באופן בלתי סביר, מבחינת כלי המיתר, הפעמונים וחטיבת הקצב, שנשמעים כאילו זה גולש בדבק רטוב, והכל בניצוחו של ביל שפרד. למרות זאת, סביר להניח שזה יהיה להיט ענק. אם זה היה מוקלט על ידי מישהו אחר, זה לא היה סובל משום סיכוי של כדור שלג בגיהנום".

ועל התקליטון QUIESTIONS 67 AND 68 של להקת שיקגו נכתב: "זהו שיר מתוך אלבום בשם CHICAGO TRANSIT AUTHORITY שעתיד לצאת בהמשך החודש בבריטניה. האלבום מעולה, למרות שזה אחד השירים הפחות מרשימים בו. ההרכב כולל חצוצרן מבריק וטרומבוניסט נהדר יחד עם בחור המנגן על כלי נשיפה מעץ שונים ועל האורגן, גיטרה, בס ותופים כצפוי. יחד הם יוצרים מוזיקת אווירה מרגשת ביותר, ששייכת איפשהו בין פופ לג'אז. כנראה שיש בשיר הספציפי הזה יותר מדי דברים בעיבוד כדי למשוך קונים, אבל אני צופה אלבום שיהיה להיט ענק".

אז מה עוד נמסר בגיליון הזה? ובכן - ג'ון ויוקו קיבלו הזמנה להגיע למופע של בוב דילן בפסטיבל האי ווייט שיתקיים ב-31 באוגוסט, להקת פיירפורט קונבנשן תחזור להופיע במועדון MOTHERS בבירמינגהם - לראשונה מאז שהופיעה שם ובדרכה משם נקלעה לתאונת דרכים בה איבדה את המתופף שלה. התאריך הוא ה-17 באוגוסט.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.