top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-9 באוגוסט בעולם הרוק

עודכן: 15 בנוב׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-9 באוגוסט (9.8) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "זה משעמם להיות בן 70, אני לא רוצה להיות שם, אני אמות לפני כן, אין לי שאיפות להיות בן 70..." (פרדי מרקיורי, סולן להקת קווין, בשנת 1979)


ב-9 באוגוסט בשנת 1986 הופיעה להקת קווין בפעם האחרונה עם פרדי מרקיורי.


היה זה בפסטיבל נבוורת' (KNEBWORTH), מול יותר מ-150,000 איש, ואף אחד שם לא ידע שזו הפעם האחרונה בה יראו את פרדי אוחז במיקרופון, עם הסטנד השבור, ממגנט אותם, עם שלושת חבריו, לגוף אחד ששר את הלהיטים הידועים והאהובים.


עד שנת 1986, פסטיבל זה אירח שורה של מופעים אגדיים עבור חד-פעמיים בקנה מידה גדול. אם זו להקת פינק פלויד בשנת 1975, הרולינג סטונס בשנת 1976, לד זפלין בשנת 1979, הביץ' בויז בשנת 1980: לכולם היה קהל של יותר מ-100,000 איש, אבל להקת קווין הצליחה לשבור את השיא כשהופיעה שם, בשנת 1986.


צילומים שצולמו כדי לתעד את המופע החשוב לסרטון עתידי מציגים תורים של מכוניות על הכבישים סביב המקום. להקת סטטוס קוו, שהופיעה קודם לכן באותו יום, שרה בלהט ROCKIN' ALL OVER THE WORLD בזמן שאנשי הצוות כבר התכוננו למופע הגדול. באופן טבעי, הלהקה לא התעסקה יותר מדי בהכנות והגיעה במסוק אישי שהמריא ממנחת מסוקים על התמזה במרכז לונדון, ואז הגיע אל מעל הפסטיבל לפני שהביא את הנגנים אל מאחורי הקלעים.


בן זוגו של מרקיורי, ג'ים האטון, בספרו: "כל האירוע היה דרך מצוינת עבור כל אגדת רוק להשתחוות בפעם האחרונה ולצאת מהופעות חיות. עפתי במסוק למעלה עם פרדי, בריאן, רוג'ר וג'ון ממנחת המסוקים והיישר

למתחם. אמרו שהיו 120,000 בפסטיבל הזה באותו יום, וכמה מקורות העריכו שמדובר ב-200,000. הפקקים הביאו את כל האזור הכפרי שמסביב לעצור. עדיין כמה קילומטרים משם, הבטתי מחלון המסוק אל התורים האינסופיים של מכוניות זעירות, צמודות פגוש אל פגוש.


'האם אנחנו גורמים לכל זה?' שאל פרדי.

'כן', עניתי.

'אה', הוא אמר בשקט וחייך.


כשהמסוק נחת, עמדו מכוניות כדי להעביר את חברי הלהקה ישירות לחדרי ההלבשה שלהם. פרדי תמיד היה עצבני לפני הופעה. נראה היה שיש בו יותר מדי אנרגיה עצבנית וחוסר השקט הזה נמשך ממש עד השנייה בה הוא עלה לבמה; אבל כשהוא ראה את מעריצים, הוא היה בסדר. הוא היה שלהם".


אחרי הדרן שני ובו שרו כולם את WE ARE THE CHAMPIONS, נשמעו צלילי ההקלטה של GOD SAVE THE QUEEN, שהלהקה הקליטה ב-1975 ומאז סיימה כך כמעט כל הופעה שלה (הרי בלייב אייד לא היה סיום זה). פרדי אחז בכתר המלך, הודה לקהל וירד אל מאחורי הקלעים.


ג'ים האטון: "כמו תמיד, לאחר המופע התקיימה מסיבת קווין אגדית, למרות שפרדי והלהקה לא יכלו להישאר כל הלילה בגלל המסוק שהמתין להטיס אותנו בחזרה ללונדון. במהלך אותה טיסה שמענו את שמועה שאיש בקהל מת, קורבן של דקירה. בגלל כמות האנשים הצפופה לא היה אפשרי להביא אותו לאמבולנס בזמן

ולהציל את חייו. כשפרדי שמע על זה הוא היה מאוד נסער". היה זה תומס מגוויגאן בן ה-21 שנדקר למוות קרוב לבמה. שירותי החירום מיהרו להאשים את מארגני האירוע על הצפיפות העצומה.


"זו לא הייתה מיטה של ורדים. לא היה זה שיט תענוגות. אני רואה בכך אתגר מול כל המין האנושי בו אינני עומד להפסיד". כך שר פרדי מרקיורי בהדרן באותו יום, בשיר שהוא כתב, ולא שיער לעצמו כי האתגר האמיתי והקשה מנשוא אורב לו ממש מאחורי הדלת.


הרצאה על להקת קווין ("לילה באופרה") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה: 050-5616459


ב-9 באוגוסט בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה והיחיד של להקת בליינד פיית'. מגזין רולינג סטון הגדיל ונתן לשלושה מבקרי מוזיקה משלו לכתוב ביקורת על התקליט. שלושתם לא התלהבו כל כך ממה ששמעו.


יציאת האלבום לוותה בשערורייה כי עטיפת האלבום הראתה צילום של נערה חשופת חזה שמחזיקה בידה מודל דמוי אווירון. המודל עצמו מזכיר מאד את צורתו של אבר המין הגברי. סוחרי תקליטים בארה"ב סירבו להתעסק עם התקליט הזה בטענה כי העטיפה הינה פורנוגרפיה פדופילית. התוצאה הייתה מיידית. בוטלו כמויות אדירות של הזמנות עותקים מהאלבום. ההפסד הכלכלי נראה בבירור באופק. מנהל חברת אטלנטיק, אהמט ארטגון, מיהר לבצע אסטרטגיה שתמזער את ההפסד הגדול. הוא אירגן עיצוב מהיר של עטיפה אלטרנטיבית שתסופק לכל אלה שלא מעוניינים בעטיפת האלבום המקורית. לפיכך הודפסה מהר עטיפה שונה עם צילום של חברי הלהקה. פתק קטן הושם בכל עותק חלופי שאומר כי מי שרוצה את התקליט בעטיפתו המקורית - שייפנה לחברת אטלנטיק.


העטיפה סימלה שני דברים שונים בו זמנית: תמימות (אותה מייצגת הנערה) מול נסיון וכוח (אותם מייצג מודל האווירון). שני האלמנטים האלו היו קיימים גם במוזיקה של הלהקה. קלפטון דרש ששם הלהקה לא ייכתב על העטיפה עצמה אלא על מדבקה ניתנת להסרה, שתכסה את ניצני שדיה של הנערה. שמועה עיקשת (ומאד לא נכונה) טענה כי אותה נערה היא למעשה הבת של ג'ינג'ר בייקר.


הצלם של העטיפה חיפש נערה בגיל תחילת ההתבגרות, והוא בחר בנערה שראה ברכבת, הוא הגיע לביתה עם המצלמה ושם ראה את אחותה הצעירה שנראתה לו מתאימה יותר, הוא הצליח לשכנע אותה להצטלם כשהבטיח לה סוס בתמורה. אותה ילדה על העטיפה הייתה בת 11 ושמה היה מריורה גושצ'ן. בסוף היא לא קיבלה סוס אלא 40 ליש"ט בתמורה לצילום. האלבום זכה להצלחה אדירה עם יציאתו. ששת קטעי האלבום הם לא פחות מפנינים נוצצות של רוק קלאסי מהליגה הגבוהה ביותר.



ב-9 באוגוסט בשנת 1974 יצא התקליט הנהדר FEAT DON'T FAIL ME NOW, של להקת LITTLE FEAT.


תקליט זה יצא לאחר הצלחת התקליט DIXIE CHICKEN, שנחשב ל​​אחד הטובים ביותר של הלהקה. כותב שירי הלהקה הראשי, לואל ג'ורג' לקח צעד אחורה, ועדיין הלהקה נשמעת צמודה, חדה וטובה מתמיד. זו אחת ההקלטות האולפניות האחרונות בה הכל עבד בסינכרוניות מושלמת.


בעיתון בילבורד נכתב: "זה תמהיל משובח של רוק, בלוז וקאנטרי הנתמך בשירה מעולה מהלהקה הלא מוערכת מדי. לואל ג'ורג' הוא בקלות גיטריסט רוק מהטובים יותר בסצנת המוזיקה של ימינו, והקולות שלו בשילוב השירה והקלידים המעולים של ביל פיין הם אחד השילובים המנצחים ביותר במוזיקה העכשווית. הלהקה מצוינת, פוטנציאלית מבחינה מסחרית וזו תעלומה של ממש מדוע הם לא הצליחו במידה רבה יותר ממה שהשיגו עד כה".


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "הלהקה החלה כלהקת כותבי שירים, כשהכותבים היו הקלידן ביל פיין והגיטריסט לואל ג'ורג'. באלבום השני של הלהקה, SAILIN' SHOES, הקול והגיטרה של ג'ורג' התקדמו עד לנקודה שבה ליטל פיט כבר לא הייתה רק להקת כותבי שירים: החומר, הביצועים וההפקה התקיימו בשוויון דרך האלבום ההוא וזה שבא אחריו, דיקסי צ'יקן. בתקליט החדש, כוחה של הלהקה הופך אותה לייחודית וכזו ששווה להוקיר אותה.


ללהקה יש היסטוריה מאוד מפותלת, עם פרידות שהתרחשו בתדירות גבוהה. ג'ורג' מקווה שהוא סוף סוף השיג מידה של יציבות: הוא לא ממש דומיננטי כפי שהיה פעם והפחית במודע את הסמכות שלו. התקליט החדש הוא פ'אנק כמעט טהור, אבל השירים אינם מעוררים את הטירוף של מה שהיה בתקליט הקודם. הפעם מכוונת הלהקה לאזור הריקודים. למרות שאני שמח על היציבות החדשה של הלהקה והבטחת שגשוגה, אני חושב שיש לנו זכות לצפות שהלהקה תהיה יותר מסתם האריסטוקרטיה של להקות הבוגי".


כפי שאמר לואל ג'ורג' בשנת 1976, "זה תקליט למסיבות. שתו בירה או שתיים ותרקדו. זו מסגרת התודעה שהיינו בה עבור התקליט הזה".


ב-9 באוגוסט בשנת 1968 הקליטו הביטלס, משבע בערב ועד שתיים בלילה, שני שירים באולפני EMI. האחד הוא NOT GUILTY שכתב ג'ורג' האריסון. לאחר שיר זה נשאר פול מקרטני לבד באולפן והקליט את שירו MOTHER NATURE'S SON. הוא הקליט 25 טייקים של השיר.


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-9 באוגוסט בשנת 1980 נגנבו האיורים המקוריים של ג'ראלד סקארף לאלבום THE WALL של הפינק פלויד, בזמן שהועמדו לתצוגה בארל'ס קורט, לונדון.


ב-9 באוגוסט בשנת 1969 הופיעה להקת הרוק המתקדם הבריטית, קראוואן, ב- LYCEUM בלונדון. במודעת הפרסומת להופעה נכתבה שם הלהקה עם שגיאת כתיב כ- KARAVAN. נראה כי זה היה בכוונה, באופן זמני.


ב-9 באוגוסט בשנת 2023 מת, לאחר מחלה ממושכת, גיטריסט הרוק המשפיע, רובי רוברטסון, שידוע בעיקר מלהקת הבאנד. בן 80 במותו.


רובי רוברטסון, המלחין הראשי והגיטריסט הראשי של להקת הבאנד, היה מוסיקאי שעבודתו הציעה חזון אמריקאי שנראה בו-זמנית מיתולוגי ואותנטי, תוך כדי כך שעזר לעורר השראה לז'אנר שזכה לכינוי אמריקנה.


בשירים שרוברטסון, שהגיע לארה"ב מקנדה, כתב עבור הבאנד נעשה שימוש במילים אניגמטיות כדי לעורר תמונות של אמריקה קשה וצבעונית של פעם, הישג גדול שהגיע ממישהו שלא נולד בארצות הברית. בשכנוע בלתי רגיל, הם העלו מקום פראי, שמרכזו לעתים קרובות בדרום, מאוכלס בדמויות מובסות אך מרתקות.

המוזיקה שהוא התאים למילים הכילה כל ז'אנר אמריקאי חיוני, כולל פולק, קאנטרי, בלוז וגוספל. עם זאת, כאשר היצירות שלו הופיעו לראשונה באלבומים של הבאנד, בסוף שנות ה-60, הן הרגישו חיוניות כמו גם וינטג'.


"רציתי לכתוב מוזיקה שהרגישה כאילו אפשר היה לכתוב אותה לפני 50 שנה, מחר, אתמול - שהייתה לה איכות אבודה בזמן", אמר רוברטסון בראיון.


ג'יימי רויאל רוברטסון נולד ב-5 ביולי 1943 בטורונטו. אמו, רוזמרי דולי קרייזלר, הייתה מוהוק שגדלה בשמורת ששת האומות ליד טורונטו. האיש שהוא האמין שהוא אביו ושגידל אותו עד שהיה בשנות העשרה המוקדמות שלו, ג'יימס רוברטסון, עבד במפעל. כשהיה ילד, אמו לקחה אותו לעתים קרובות לשמורת ששת האומות, שם, אמר מר רוברטסון, "נראה לי שכולם ניגנו בכלי נגינה או שרו או רקדו. חשבתי, 'אני חייב להיכנס למועדון הזה. אמרתי, 'אני חושב שהגיטרה נראית די מגניבה'". אמו קנתה לו אחת.


"הרוק'נ'רול פגע בי כשהייתי בן 13", אמר למגזין CLASSIC ROCK. "זה היה בשבילי. תוך שבועות הייתי בלהקה הראשונה שלי". בערך באותה תקופה הוריו נפרדו, ואמו סיפרה לו שאביו הביולוגי היה מהמר מקצועי יהודי בשם אלכסנדר דיוויד קלגרמן, שנהרג בתאונת פגע וברח לפני שפגשה את ג'יימס רוברטסון. בספר הזיכרונות שלו העיר רוברטסון בצורה ערמומית על מורשתו ההודית והיהודית. "אפשר לומר שאני מומחה בכל הקשור לרדיפה", כתב.


לאחר שניגן עם רוני הוקינס ואר כך עם בוב דילן (כולל בהופעות בהן דילן ביקש לעבור מפולק אקוסטי לרוק חשמלי וגרם לקריאות בוז מהקהל) - רוברטסון הקים את הבאנד.


המוזיקה של הבאנד בלטה גם על ידי היפוך הווליום והמאניה ההולכת וגוברת של הרוק הפסיכדלי. "פשוט הלכנו שמאלה לגמרי כשכולם הלכו ימינה", אמר רוברטסון. כך, אפקט הצליל והתמונה הזה - שנחשף לראשונה, בשנת 1968, באלבומה הראשון של הבאנד, MUSIC FROM BIG PINK - השפיע רבות על מוסיקאים אחרים.


עמיתו הגיטריסט של רוברטסון, אריק קלפטון, אף לחץ להיכנס לשורות הלהקה, כי מאס בלהיות מוסיקאי סופרסטאר. ההצעה נדחתה בנימוס. למרות שרוברטסון שלט בנקודות הכתיבה של הלהקה, הוא הדגיש לעתים קרובות את החשיבות של כל חמשת החברים. "כולם עשו משהו שהעלה את הרמה של מה שעשינו למקום חזק יותר", הוא אמר ב-2019. "כולם דמויות ייחודיות שאפשר לקרוא עליהן בספר", אמר למגזין MUSICIAN ב-1982. אבל אל תחשבו ששליטתו לא יצרה התמרמרות, בזמנו, מצד כמה חברי להקה אחרים שחשו כי הוא חטף מהם קרדיט.


במהלך השנים, חברים אחרים בלהקה האשימו את רוברטסון בכך שלקח יותר קרדיטים לכתיבת שירים ממה שמגיע לו. עבורם זה היה מאמץ משותף, כאשר שאר החברים הוסיפו עיבודים חשובים ותרמו אלמנטים שעזרו להגדיר את האופי המהותי של ההקלטות. המתופף, ליבון הלם, היה קולני במיוחד בגינוי שלו, שהוגבר על ידי ספר הזיכרונות הזועם שפרסם.


בספר הזיכרונות שלו, כתב רוברטסון על הלם, "זה היה כאילו איזה שד זחל לתוך נשמתו של חברי ולחץ על כפתור מטורף וכועס".



כמה שנים לאחר פירוקה של הבאנד החל רוברטסון בקריירת סולו עם אלבום שנשא את שמו. בעשורים שלאחר מכן, הוא הוציא ארבעה אלבומי סולו נוספים וגם זכה להגשים את כישרונו ככותב מוסיקה לפסקולים. לעתים קרובות זה נעשה בשיתוף פעולה עם מרטין סקורסזה, שבים בהצלחה רבה את סרט המופע האחרון של הבאנד, THE LAST WALTZ.. השניים עבדו יחד על סרטים ידועים כמו "שור משתולל" ו"קזינו". רוברטסון שימש גם כמפיק מוזיקלי או מלחין בעשרות פסקולים לפרויקטים של קולנוע וטלוויזיה, ואף שיחק קצת, בהשתתפות ג'ודי פוסטר וגארי בוסי, בסרט "קרני" משנת 1980.


ב-9 באוגוסט בשנת 1969 הופיעה להקת פינק פלויד באולם פראדיסו, באמסטרדם, הולנד. להקות החימום היו DREAM ו- UNIVERSAL DELIGHT.


תחנת רדיו מקומית, HILVERSUM 2, הקליטה את ההופעה הזו כדי להשמיעה בסידרה שלה, JAZZ AND POP LIVE, שנקבעה לשידור ב-29 באוגוסט, בשעה שמונה בערב. הבעיה בהופעה זו באה עם מיקרופון השירה שהפסיק לפעול די בהתחלה ואילץ את הלהקה לנגן הופעה אינסטרומנטלית. לכן שידור ההופעה הזו בוטל ונקבע תאריך אחר, 17 בספטמבר 1969, כשפינק פלויד תחזור להופיע באמסטרדם.


ביום הופעה זו יצא בארה"ב תקליטה השלישי של הלהקה, פסקול הסרט MORE.


הרצאה על פינק פלויד ("הצד האפל של החומה") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-9 באוגוסט בשנת 1958 חתם זמר צעיר (בן 17) בשם הארי ווב (או בשמו הבימתי - קליף ריצ'רד) את חוזה ההקלטה הראשון בחייו, מול חברת התקליטים 'אי אם איי'. ריצ'רד כבר הקליט לפני כן שני שירים, בהפקתו של נורי פאראמור. אלה הם גירסת כיסוי לשיר של בובי הלמס בשם 'התאהבות של תלמיד בית ספר' ושיר מקורי בשם 'תזיז את זה', שנכתב על ידי איאן סאמואל, שהיה חבר בלהקת הליווי שלו, 'הנוודים'.


ב-9 באוגוסט בשנת 1974 קרתה טרגדיה איומה ללהקת הג'אז-רוק, CHASE. ארבעה חברי להקה, כולל המנהיג ביל צ'ייס, נספו בהתרסקות מטוסם ליד ג'קסון, מינסוטה.


להקה זו הייתה מצליחה מאד ורבים שיערו שהיא עוד תזכה להצלחה בסדר גודל של להקה אחרת, עם כלי נשיפה בה, ושמה שיקגו.


את הלהקה הקים, בשנת 1970, החצוצרן ביל צ'ייס ושנה לאחר מכן יצא אלבום הבכורה ובאותה שנה נצמד לשמה גם להיט קצבי בשם GET IT ON. חבריה המשיכו להופיע ללא הרף ולהדביק אליהם עוד קהל אוהד. בשנת 1973 עברה על הלהקה טיסה לא קלה שהותירה את הבסיסט, דרטניון בראון, מזועזע ובעל פחד קיצוני לטוס שוב. ב-9 באוגוסט 1974 התאמתו חששותיו; הלהקה סיימה שרשרת הופעות מצליחה בטקסס והתכוננה לטוס משם להופעה במינסוטה. היא עלתה למטוס שהתרסק מרחק קצר לפני שהגיע למסלול הנחיתה המיועד.


ארבעת חברי הלהקה שהיו בו נהרגו – ביל צ'ייס, המתופף וולטר קלארק, הגיטריסט ג'ון אמה והקלידן וולי יון. גם הטייס דן לודוויג וטייסת-המשנה, לינדה סווישר, נהרגו. שאר חברי הלהקה, שהעדיפו לנסוע במקום לטוס, קיבלו את הבשורה המרה בעודם מחכים לחבריהם. התקשורת האחרונה עם המטוס נרשמה בשעה 17:30, בעת שטס מעל אייווה.




ב-9 באוגוסט בשנת 1976 יצא תקליט חדש ללהקת הרוק, גרנד פ'אנק ריילרואד שהפיק אותו... פרנק זאפה! מה קרה שם? בואו לקרוא...


אחרי צאת התקליט הקודם, BORN TO DIE, החלו חברי להקת גרנד פ'אנק ריילרואד להתרחק זה מזה לטובת חופשה. בזמן הזה לא נעשו צעדים משפטיים לפירוק השותפות ולא נמכר ציוד הלהקה. אנשים שעבדו עם הלהקה עדיין קיבלו משכורת. החופשה נשמרה בסוד ולא היה מישהו שהעז להגיד שהסיפור נגמר. חברי הלהקה פשוט רצו להתנתק מזה.


בסיסט הלהקה, מל צ'אצ'ר, עמד להיות אבא בפעם הראשונה. המתופף, דון ברואר, היה בתהליך בניית ביתו החדש. הקלידן, קרייג פרוסט, חגג כהרגלו והגיטריסט-זמר, מארק פארנר, עבד בחווה שלו. אחרי כמה חודשים בנפרד, הזמן עשה להם טוב והם רצו לחזור לעשות משהו ביחד. היה להם זמן לחשוב, בנפרד, כמה הם יפסידו אם יפרקו את השותפות הזו. ברואר: "הלהקה הזו היא כמו בחורה; אתה תאהב אותה - היא תאהב אותך בחזרה. אתה תשנא אותה - היא תבעט לך באשכים".


גם פארנר, שחשב אז לעשות תקליט סולו, שמח לחזור לחבורה. הם ידעו שבשני התקליטים האחרונים הם אימצו יותר מדי את המוח כדי למצוא כיוון והנה עכשיו הם באים רעננים לעניין. הם עדיין לא שיערו שהפתעה גדולה מחכה להם מעבר לפינה - בצורת פרנק זאפה!


מתופף הלהקה, דון בראואר: "האמת שכבר בשנת 1973 חשבנו להביא את פרנק להפיק אותנו. זה נראה כמו שיתוף פעולה הזוי שיכל היה ללכת לשני הכיוונים. הסתדרתי מצוין עם פרנק. הוא התארח בבית שלי. כשנסענו ללוס אנג'לס, הלכתי וביקרתי אותו בביתו. הייתי הולך לכמה מהמיקסים שהוא עשה באולפן, ואז היינו מבלים ביחד אחר כך. הוא הזמין אותי כי הוא עבד על כמה מהדברים שלו. הוא התקשר אליי למלון והזמין אותי באותו לילה לבוא לאולפן לעבוד על אחד השירים שהוא עושה. ניגנתי בבונגוס בשיר שלו, LET ME TAKE YOU TO THE BEACH".


פארנר: "הייתי בטוח שפרנק זאפה כל הזמן מסומם, אבל כשהוא בא לפגוש אותנו היה לו תרמוס עם קפה ביד. הוא בא לעבוד ואני מיד חשבתי, 'אההה... זה האיש בשבילנו!' הדבר שהוא היה מכור לו זה קפה וכשהתרמוס הגיע לחצי הכמות, הוא שלח את העובד שלו להכין לו קפה מחדש. האמת שהוא הפחיד אותנו כי הוא ממש לא היה מה שציפינו לו. זה משקף היטב שלא כל מה שאתה רואה הוא באמת כזה. הייתי בטוח שהוא יהיה הבחור המוזר שקשה עד אי אפשרי לדבר איתו, אבל הוא ממש מחובר לקרקע. מאד הערכתי את עבודתו. כל מה ששמעתי שהוא עשה, תמיד הייתה לזה ארומה מרשימה. כולנו הסכמנו בלהקה שזה יכול להיות שילוב מנצח".


פרנק זאפה: "בדיוק סיימתי שישה חודשים של סיבוב עולמי והייתי מוכן להגיע הביתה, אבל הלהקה הזו ניסתה להגיע אליי עוד לפני שהסיבוב הזה החל. אז הסכמתי להיפגש עם האנשים האלו. מעולם לא שמעתי עליהם, חוץ מהרפש שהודפס עליהם רבות בעיתונים. אז הגעתי לסטודיו שלהם והם היו ממש נחמדים. הם ניגנו נהדר והם שרו טוב. הם נתנו לי כמה תקליטים שלהם והקשבתי להם בביתי. חשבתי קצת והסכמתי לעשות את העבודה איתם. כששאלתי את המנהל שלהם, מה הם רוצים שיהיה באלבום - הוא אמר מילה אחת והיא ספונטניות".


פרנק זאפה היה, ללא ספק, זריקת המרץ שהלהקה הייתה כה זקוקה לה. הם יצרו את המוסיקה אבל גם כה נהנו לבלות ביחד. עבור כל אחד מהמחנות הייתה זו חוויה פוקחת עיניים. אחרי שהוקלטו תפקידי הנגינה, הלהקה לקחה חופשה של שבוע לפני שכולם נפגשו שוב, הפעם באולפני רקורד פלאנו בלוס אנג'לס, כדי להקליט את תפקידי השירה. ביום הראשון שם התפרקה הלהקה! היו מריבות אבל החברים הצליחו איכשהו ליישר את ההדורים ולהמשיך. זאפה: "זה היה סינדרום, כי הם מיד חזרו זה לזרועות זה. כל מה שעשיתי הוא פשוט להקליט אותם כפי שהם. זה הכל צלילים שלהם והמוסיקה שלהם. לדעתי, זה התקליט הראשון בו הלהקה הזו נשמעת כלהקה. אם התקליט הזה לא יגרום לאנשים להבין מה זו הלהקה הזו, אז מבחינתי אמריקה נותרה ללא אוזניים. זה תקליט הרוק'נ'רול של השנה".


חברי גרנד פ'אנק הבינו, עם עבודתם לצד פרנק זאפה, כמה חשובה היא עבודת ההפקה והביעו את התלהבותם להיות גם מפיקים מכאן והלאה.


עיתון רולינג סטון, שלא פעם קטל את תקליטי הלהקה, פרסם בביקורת על תקליט זה: "עכשיו באה הלהקה לעשות תקליטים מצוחצחים. היה זה המפיק טוד ראנדגרן שעשה את זה איתם לראשונה כשהפעם זה פרנק זאפה שבא להוציא מהם את ההומור המחוספס ולתת קצת פלפל קצבי. זאפה הרשה לעצמו להתנסות מוסיקלית גם פה. הרי מי כמוהו יעז לפתוח צד של תקליט של גרנד פ'אנק עם 30 שניות ולקרוא לזה BIG BUNS? ומי ייתן לשני שירים שכתב מארק פארנר ('1976' ו- DON'T LET 'EM TAKE YOUR GUN) להישמע כפרודיות עצמיות? ואיזה עוד מפיק ירשה לעצמו לגנוב את התקליט מהלהקה אותה הוא מפיק כדי להפוך בו את חבריה לנגנים שלו (כמו בשיר OUT TO GET YOU) ולמתוח אותם באופן בו כישוריהם המוגבלים לא יכלו לעשות זאת עד שהוא בא?"


מה רבה הייתה האכזבה שהתקליט הגיע רק למקום ה-52 במצעד המכירות האמריקאי. חוסר ההצלחה הביא שוב לשטח את הבעיות שהיו בין חברי הלהקה והפעם היא התפרקה באמת. זו הייתה תקופה חשוכה עבור כל הנוגעים בדבר. פארנר החליט לנסות לסלול קריירת סולו ואמר לתקשורת: "אני לא רוצה להאשים, אבל דון (ברואר) רוצה לעבוד על דברים באופן בטוח יותר. הוא רוצה לעשות דברים שלדעתו יישארו עוד עשרים שנה. הוא לא רוצה להשקיע יותר במשהו שאינו בטוח לטעמו. אין לי יותר מה להוסיף חוץ מהעובדה שהתפרקנו. רציתי להביא ללהקה הרבה שירים מהזווית הפוליטית שלי, אבל הם לא פעם הצביעו, באופן דמוקרטי, נגדם".


דון ברואר: "השיגרה שלנו הייתה להוציא אלבום ולצאת לסיבוב הופעות ארוך. בשנת 1976 כבר היינו שחוקים וסחוטים. היו הרבה בעיות בלהקה, וחוץ מזה - עולם הדיסקו החל לכרסם בעולם הרוק. התפרקנו לפני שהדיסקו היה מפרק אותנו".


ב-9 באוגוסט בשנת 1969 יצא גיליון של עיתון מלודי מייקר הבריטי, כשבשער מביא אלביס פרסלי פייק ניוז. הוא לא יגיע לבריטניה...


ב-9 באוגוסט בשנת 1964 הופיעה להקת רולינג סטונס במנצ'סטר באולם בשם NEW ELIZABETH BALLROOM. שני שוטרים התעלפו ועוד אחד נלקח לבית חולים כששבר את צלעותיו בזמן שניסו להרגיע את 3,000 האנשים שבקהל.


ב-9 באוגוסט בשנת 1971 הצטרף בסיסט בשם למי (או בשמו האמיתי - איאן קילמיסטר) ללהקת הרוק-החללי, 'הוקווינד'.


למי היה לפני כן חבר בלהקת רוק בריטית בשם 'סאם גופאל' (SAM GOPAL) וגם תיפקד כאיש צוות טכני בהופעות של להקות אחרות. כשעבד עבור להקת THE NICE, הוא הציע לאורגניסט הלהקה, קית' אמרסון, לתקוע סכין אמיתית באורגן ההאמונד שלו. וכדי להוכיח את עמדתו הוא העניק לאמרסון סכין. את הכינוי 'למי' לקח קילמיסטר מדמות בשם זה שכיכבה בתסכית רדיו, מסוף שנות החמישים ברדיו הבריטי, בשם 'מסע אל תוך החלל'.


למי בספרו על הצטרפותו ללהקה: "זה היה דיקמיק הסקסופוניסט שהביא אותי להוקווינד. הוא כל הזמן התרוצץ מסביב, מחפש סמים ממריצים וכמובן שהוא מצא אותי בסופו של דבר. חייתי אז עם הבחורה ההיא ברחוב גלוסטר בלונדון, והיא נתקלה בו. 'אה, יש לי חבר בבית שלוקח ממריצים', היא אמרה. אז הוא הגיע וגילינו שיש לנו עניין הדדי לגלות כמה זמן אפשר לגרום לגוף האדם לעבוד בלי לעצור. עברנו בולמוס כזה שנמשך כשלושה שבועות, ובמהלכו ישנו כשעתיים. הוא מצא אותי בכל מקרה, וזה היה בסדר מבחינתו כי הוא

היה פריק ההספיד היחיד בהוקווינד - השאר היו אנשי אסיד. הוא חיפש מישהו שיבין אותו.


ראיתי את הוקווינד בעבר - אם כי לא בהתחלה, כשהם היו להקה שנקראה GROUP X. כל הקהל נראה כאילו הוא בהתקף אפילפסיה, כל השש מאות מהם עשו את אותו המהלך. אני זוכר שחשבתי, 'טוב, אני חייב להצטרף אליהם - אני לא יכול לצפות בהם!' אני רוצה למצוא מקום לנגן בגיטרה איתם. הגיטריסט הראשי שלהם, היו לויד לנגטון, זה עתה עזב את הלהקה - נעלם, באמת. הם עשו הופעה בפסטיבל האי וייט. הם לא ממש ניגנו בפסטיבל, אלא מחוץ לפסטיבל. בכל מקרה, חבורה מהם ישבה מסביב למדורה ולנגטון עשה משהו כמו שמונה טבליות אסיד. 'אני יוצא להליכה, בחורים,' אמר לאחרים, עבר את הגבעה ואיש לא ראה אותו שוב למשך כחמש שנים! כך היו הדברים בהוקווינד - רופפים, מאוד משוחררים.


אז קיוויתי לקבל את תפקיד הגיטריסט, אבל הגעתי לבס במקום. למעשה, היום שבו הצטרפתי להוקווינד היה היום בו התחלתי לנגן בס. זה היה באוגוסט, 1971. ללהקה הייתה הופעה פתוחה בכיכר POWIS בנוטינג היל גייט, והבסיסט, שהיה דייב אנדרסון באותה תקופה, לא הופיע. אבל כמו אידיוט, הוא השאיר את הבס שלו בטנדר, מה שסלל את הדרך ליורש, לא? אתה כמעט מזמין מישהו לבוא להצטרף ולקלף ממך את העבודה, מה שעשיתי. כנראה שדייב לא אהב לעשות פסטיבלים בחינם, כמו זה שהוקווינד עשתה באותו לילה. הוא רצה לקבל תשלום כל הזמן, והלהקה עשתה את כל מופעי החינם האלו".


ב-9 באוגוסט בשנת 1974 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:








להזמנות: 050-5616459


ב-9 באוגוסט בשנת 1944 נולד המתופף המקורי של להקת PRETTY THINGS, ויו פרינס. הוא היה ידוע בהתנהגות כה מטורפת שקית' מון, המתופף של להקת המי, נראה כילד מבויש לידו.


ב-9 באוגוסט בשנת 1995 מת ג'רי גרסיה, גיטריסט וסמל הגרייטפול דד כשהוא בן 53 ושבוע.


אחת הלהקות הגדולות יותר שצצו בארה"ב ובנו קהל אדיר סביבן הייתה להקת גרייטפול דד. כל הופעה של הלהקה הזו הייתה כטקס רוחני והקהל, ברובו "דד הדס" דאג להקליט את הצלילים (באישור מלא של הלהקה) ולחוות חוויה שדמתה לפתיחת שערי שמיים.


המופע האחרון של גרסיה עם הגרייטפול דד נערך בשיקגו, ב-9 ביולי 1995. עם סיום ההופעה ירדה הלהקה מהבמה ו-58,000 אנשים החלו לעשות את דרכם אל מחוץ למקום. כשגרסיה נכנס לרכב ההסעות, הוא נשמע אומר לסובביו שהיה זה סיבוב הופעות טוב בעיניו וחבל שהוא נגמר. השיר האחרון במופע האחרון הזה שלו היה BOX OF RAIN. חודש לאחר מכן מת גרסיה בשנתו ואבל כבד ירד על אמריקה.


מצב בריאותו של גרסיה היה רופף מזה שנים.


בשנת 1986 היה גרסיה במצב של סכנת חיים כשנכנס לתרדמת בגלל סיבוכים ממחלת הסוכרת. ב-10 ביולי של אותה שנה הוא דיווח לסובביו שאינו חש בטוב ואמבולנס הובא מיד לקחתו לבית החולים בקליפורניה. שם נכנס גרסיה לתרדמת. יממה לאחר מכן שבה אליו הכרתו. רופאיו מסרו שמשקל יתר, כמו גם אלכוהול וסמים, הם שהביאוהו למצב זה.


הסימנים כבר היו ברורים שלוש שנים לפני כן, כשהגרייטפול דד נאלצו לבטל סיבוב הופעות בגלל בריאותו הרופפת. "הוא מעולם לא הקשיב לאחרים בעניין בריאותו", אמר דובר הלהקה, דניס מקנאלי. "עכשיו הגוף שלו הוא שמדבר אליו ואומר לו לנוח ומיד. הגיע הזמן להעיף הצידה את הנקניקיות והמילקשייקים". הרופא של גרסיה, ד"ר רנדי בייקר" מסר באותה שנת 1992: "המחלה של ג'רי כרונית. יש לו דלקת בריאות שנובעת משנים של עישון. זה לוחץ על הלב שלו שהתרחב. הוא חייב להרזות כדי להוריד את סכנת הסוכרת".


גרסיה הצליח להחזיק עוד מספר שנים כשבשנת 1995 הוא מת בשנתו, במרכז לגמילה מסמים, ששכן בצפון סן פרנסיסקו. בן 53 במותו מהתקף לב. היה זה ניסיון שלו להיגמל מהרואין שהביא אותו, יומיים לפני כן, להתאשפז במרכז הגמילה. לא היה ברור האם הלהקה תמשיך לפעול בלעדיו. טקס ההלוויה שלו נשמר בסוד, כדי למנוע מהמונים לנהור לשם ולפגוע בפרטיות הקרובים אליו בעת התאבלותם. בין קומץ הנוכחים נראו בוב דילן, הכדורסלן ביל וולטון והתמלילן של הלהקה, רוברט האנטר, שהקריא "קינה לג'רי": "אז רק אגיד שאני אוהב אותך / מה שלא אמרתי בעבר / ואסיים בכך, חבר יקר / ואניח לך להתעלם מהשאר".


מותו של גרסיה היה עבור אמריקאים רבים כמות נשיא. טקסי זכרון רבים נערכו על ידי המעריצים, שרבים מהם שטפו את פינת הייט-אשבורי. גם חברי הגרייטפול דד הצטרפו לאלפים וכולם פעמו כלב אחד לזכרו של גרסיה.


אמנים סיפרו מיד לאחר מכן על גרסיה. "אין דרך לתאר את עוצמת המשיכה אליו כבנאדם וכמוזיקאי", אמר בוב דילן. "אני לא חושב שלבכות עליו יעשה עמו צדק. עבורי הוא היה כאח גדול שלימד אותי המון". דייויד קרוסבי: "הוא היה חריף ושנון ולו הייתי צריך לבחור איש אחד שיהיה הדובר של כולנו, זה היה ג'רי. הוא תמיד אמר את מה שחשב ובאופן החכם ביותר". קרלוס סנטנה: "ג'רי הוא חלק מהאור של היקום. אנחנו באים מהאור ואנחנו הולכים אל האור. כך שאנחנו, שנותרנו בינתיים על כדור הארץ, הם הפגועים מכך והוא דווקא זה שבסדר כרגע. כדי לחיות צריך לחלום אך המוות הוא ההתעוררות. אנחנו פה עדיין ממשיכים לחלום".


ארבעה חודשים לאחר מותו שיחררו חברי הגרייטפול דד הצהרה רשמית ובה ביקשו למסור שאינם מתכוונים להמשיך ולהופיע יחדיו תחת המותג הידוע.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.


Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page