top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-9 בדצמבר בעולם הרוק

עודכן: 16 בדצמ׳ 2023


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-9 בדצמבר (9.12) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "פסיכולוג יכול היה להסתכל על הפרידה של אמי ואבי בשנות ה-60 ולומר, 'ובכן, אמו ואביו נפרדו, ולכן הוא היה זקוק להגנה בחייו'. מה שבטוח, חיפשתי הורים והורים רוחניים לא כל כך קל למצוא... האלבום שלי, MONA BONE JAKON, היה בעל תפאורה אקוסטית ואורגנית יותר - ואז התחלתי לגדל את הזקן שלי. כי רק אנשים אורגניים גידלו זקנים. האלבום TEA FOR THE TILLERMAN ייצג עידן פשטני ומינימליסטי, שאני מודה שהוא מאוד אטרקטיבי. אבל כמוזיקאי, אתה נוטה לתת יותר אמון לדברים שאתה משקיע בהם יותר זמן, ואני ביליתי הרבה זמן בהכנת האלבומים האלו. עשיתי את השיר FATHER AND SON בשני טייקים, אבל זה לקח לי שנה לכתוב אותו... בשיר WILD WORLD שרתי פעם 'קשה להסתדר רק עם חיוך', אבל שיניתי את דעתי לגבי חיוכים. אני חושב שחיוכים חשובים מאוד" (קאט סטיבנס)


ב-9 בדצמבר בשנת 1963 הצטרף מתופף בשם צ'רלי ווטס ללהקת הרולינג סטונס, במקומו של טוני צ'אפמן.



ווטס היה עד מותו חבר בלהקה המופלאה הזו והיה ידוע בעוד שני דברים מרשימים - הוא היה חובב ג'אז מושבע וגם היה נשוי לאותה אישה (שירלי) מאז הסיקסטיז.


לפני הסטונס תופף ווטס בלהקת BLUES BY FIVE אך לא היה מרוצה בה. את ההצעה לסטונס הוא קיבל וביקש לחשוב על זה כמה ימים, עד שהסכים. ווטס: "במלוא הכנות, חשבתי שזו חבורה של משוגעים. הם הופיעו המון הופעות מבלי לקבל כסף והם אפילו לא דאגו בגלל זה! והנה אני, שמרוויח לא רע בהופעות, שוקל האם לצלול לתוך הלהקה הזו. אהבתי את מה שהם באו לייצג ואהבתי מאד רית'ם אנד בלוז, אותו הם ניגנו. אז הסכמתי בעוד רבים מחבריי חשבו שאני לא שפוי לעשות כך".


ב-9 בדצמבר בשנת 1974 יצא תקליט סולו לג'ורג' האריסון בשם DARK HORSE, שעטיפתו נראית כמו האח החורג של סרג'נט פפר. אבל בין חריצי התקליט זו מוזיקה שלא הצליחה כמו התקליט ההוא של הביטלס. הדבר הביא את מעריציו הרבים של האריסון לתהות מה קרה שם.



האריסון היה אז בתקופה לא קלה בחייו. הקוקאין הוסנף רבות, הלב נשבר לרסיסים עם התפרקות נישואיו והיה לו קושי רב לנווט את ספינתו בקו ישר. בשנת 1973 שר הוא על חיים בעולם החומרני, אך עולם זה התרסק בחבטה אדירה בשנת 1974, בה איבד את אשתו פאטי, שעזבה לזרועותיו של חברו הקרוב, אריק קלפטון. והכוכב שלו, שזהר במלוא הדרו בתחילת הסבנטיז, עומעם קשות. דלקת בגרונו השפיעה על קולו ויכולת שירתו. עומס העבודה הביא אותו לצריכה גדולה של קוקאין וברנדי.


פאטי בויד הייתה זו ששברה אותו אז. בתחילה היא ניהלה רומן עם הגיטריסט רון ווד ולאחר מכן עברה לקלפטון. ג'ורג' נשאר חבר של קלפטון לאחר מכן, כמו שרינגו נשאר חבר שלו, כשלקח את אשתו, מורין, וביצע בה את זממו בחדר נעול, בזמן שהמתופף האומלל, פאטי ושאר אורחי המסיבה בביתו של ג'ורג' נאלצו לעמוד מול המצב ההזוי הזה. היה זה נראה אז כאופרת סבון רוקית.


בינתיים השיק האריסון חברת תקליטים חדשה ושמה DARK HORSE והחל לערוך חזרות על סיבוב הופעות, תוך לחץ גדול לסיים את תקליטו כדי שיהיה מה לשווק באותן הופעות. הוא החל להישרף ויצא לדרכים כשקולו חרוך. מבקרי מוזיקה לגלגו על קולו בשם DARK HOARSE (צרידות אפלה). ההתלהבות של האריסון למסע הופעות החלה לדעוך כבר במסיבת העיתונאים הראשונה שקיים לכבוד זה. במקום הומטרו עליו שאלות בעיקר על הביטלס ועל אפשרויות של איחוד. האריסון איבד את שלוותו וירה בחזרה שאנשים מפחדים משינויים ושהוא אישית אחד שלא חי בעבר. העיתונאים לא התרצו מהתשובה והמשיכו להציק לו על הביטלס. האריסון השיב שזו פנטזיה של האנשים לאחד את הביטלס ושזה יקרה רק כשכל הארבעה יפשטו רגל. הוא אף הוסיף שהוא לא מעוניין להצטרף ללהקה עם בסיסט כוחני בשם פול מקרטני. על לנון אמר האריסון דווקא מילים חמות. מקרטני לא לקח קשה את דבריו של האריסון.


האריסון אולי רצה להתרחק מהביטלס אך אלבומו DARK HORSE גם התרחק מהביטלס מבחינה איכותית. זה היה אלבום לא טוב. הוא נוצר בזמן בו האריסון היה שבור מפירוק נישואיו לפאטי בויד. הסינגל שיצא מהאלבום היה שיר בנאלי להחריד בשם DING DONG, שהאריסון קיווה כי יצליח במצעדים כמו להיטי חג מולד שכוכבי רוק, כדוגמת סלייד ורוי ווד, הצליחו להביא בעבר. האלבום החדש של האריסון יצא מהר מאד מהמצעד. הקהל לא קנה את זה.


פול ולינדה מקרטני הגיעו מחופשים לאחת מהופעותיו (כדי שלא יזהו אותם בקהל). פול נחרד לגלות שהאריסון משנה את המילים של שירי הביטלס לפי רוחו ומבאס את הקהל עם הכנסת מסרים בתוכם ללורד קרישנה. הקהל היה בהלם כשהאריסון שינה על הבמה מילים לשירים של הביטלס. מבחינתם זה היה כמו לשנות טקסט מהתנ"ך. את השיר IN MY LIFE הוא שר במילים IN MY LIFE I LOVE GOD MORE. השיר WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS הפך ל- WHILE MY GUITAR GENTLY SMILES. הקהל, שבא לחוות את הילת הביטלס, יצא רחוק מסיפוק. גם קולו הסדוק של האריסון הוסיף לתמונה הרעה.


האריסון עצמו לא רצה לעשות שירים של הביטלס בכלל. ואם הוא נאלץ לעשות כך - הוא הרגיש חופשי לשנות את המילים. הדבר גרם לפול להחליט שהגיע הזמן שלו להפסיק להתכחש לשירים שכתב לביטלס ושבאמת כדאי לו להוסיפם להופעות של להקת כנפיים ולתת לקהל את מה שהוא אוהב.


האריסון העניק לקהל הצצה עצובה ועגומה על חייו בשירי התקליט הזה. וגרסת הכיסוי שלו ללהיט 'ביי ביי לאב', שהאחים אוורלי הפליאו לבצע לפני כן, הייתה מנקודות השפל הרגשניות שלו. בביצוע זה הצטרפו אליו פאטי האריסון ואריק קלפטון כשכל הדבר הופך את השיר הזה קשה להקשבה מהנה, עד כדי בדיחה חולנית. למרות עטיפת התקליט הרוחנית, תוכנו הצביע לכיוון הקרקע. בעיתון מלודי מייקר נכתב בביקורת כי 'ניגשתי לתקליט הזה בחשש רב כי חשבתי שיהיה שם המון סיטאר מעצבן לצד נקישות טאבלה. להפתעתי, קיבלתי תקליט מערבי טוב'. בעיתון NME פורסם: 'אני מעריך מאד את האזהרה בעטיפה, שמציינת למבקרי המוזיקה שיירגעו, אבל התקליט הזה חסר צבע ומשמעות'.


מבקר עיתון רולינג סטון היה נחרץ מאד בביקורתו השלילית: "בהתחשב בהופעותיו האחרונות של האריסון, הקהל צריך לקבל מחילה על כך שציפה ממנו יותר מדי בתקליט זה. הוא יצור של העולם החומרני שבא להטיף לנו לא להיות כאלו. הוא מתגלה כאמן מוגבל ביותר וכנראה שאין לו מקום חוץ מהמסגרת בה היה עם הביטלס, בה תיפקד באופן גאוני. אבל הוא בעצמו שר כי כל הדברים הם בני חלוף וחולשתו כמוזיקאי מתגלה כשהוא עומד מולנו עכשיו, מקולף משכבת הביטלס. קולו לא היה מרשים מעולם ונגינת הגיטרה שלו התאימה רק בתוך עיבודים מוכנים ולא יצאה מהם לסולואים משתלחים ומיוחדים. השירים שלו הפכו לאחרונה מאולצים, בגלל הלחץ עליו לייצר הרבה מהם כדי להחזיק קריירת סולו. בתחילה הוא ריפד את קריירת הסולו שלו עם מפיק בשם פיל ספקטור שהלביש שכבות רבות משלו על השירים. אבל כבר בתקליטו הקודם החלה הנוסחה להראות כי נסדקה ופה הוא נותר לנו עירום לחלוטין. התקליט החדש של ג'ורג' אינו רק תקליט רע ומביך אלא גם הצבת תמונה של אמן שרחוק מיכולותיו אך חייב לעבוד לפי לוח זמנים תובעני כדי לספק לנו מוצר. כמה זמן ייקח לקהל לסבול את הרדידות הזו? נראה כי לא אכפת לו מהקהל שלו".


דעתי האישית על התקליט:


ובכן, בסך הכל, זה לא אחד האלבומים החזקים של ג'ורג'.הוא איבד פתאום את הקול שלו - באופן זמני, בגלל דלקת ריאות או מחלה אחרת, אבל מסיבה כלשהי המשיך והקליט את כל הרצועות הווקאליות בכל מקרה. זה כבר לא היה האריסון מודל שנת 1970, שנדמה כי היה המצליח ביותר מהביטלס בנפרד. כשהתקליט הזה יצא, פול היה הכוכב הענק וג'ורג' כבר החל לקבל ציקצוקי לשון מהציבור. אולי גם כי רמת ההטפה הרוחנית הלכה וגדלה אז בקצב מדאיג. נכון, אני מבין שזו מראה לתוך הנפש של ג'ורג' בשנת 1974, אבל אני לא מתחבר לזה. וכן, הקול של ג'ורג' כואב להאזנה (אם כי לא תמיד), העיבודים הג'אזיים לא תמיד עובדים, ובכל זאת אפשר למצוא פה רגעים מרגשים.


מצד שני, יש בתקליט קאבר צולע לשיר BYE BYE LOVE המוקדש לפרידה של ג'ורג' מאשתו, פאטי בויד. אבל ג'ורג'י בוי - אתה הבאת את זה על עצמך. לא התייחסת אליה בכבוד וזו התוצאה, אחרי שבגדת בה על ימין ושמאל ועם אשתו של רינגו. אוף!!! פשוט אי אפשר להקשיב לתקליט הזה מבלי להתייחס לסיפורים שמסביב. מה לעשות? אני לא מאזין טרי. אולי האריסון חשב שאם לבוב דילן יכול להיות קול מנסר שיתקבל באהבה, אז כך זה יהיה גם אצלו? לא יודע. בכל אופן - זה לא באמת נעים להקשיב לזה, ממש כמו לגלות עוד על מערכת היחסים שלו עם פאטי. אבל היי, זה מסקרן...


ב-9 בדצמבר בשנת 1966 יצא תקליטה השני של להקת המי. שמו הוא A QUICK ONE.



בשנת 1966 הייתה להקת זו חבורה של חוליגנים שרצו מאד להיות כוכבי רוק, אבל הגיטריסט של הלהקה, פיט טאונסנד, היה אז על סף פריצה עם עיצוב מחדש של צליל העתיד, שיפרוץ את פורמט שיר הפופ הרגיל. בימי הקיץ של 1966 היה ידוע לבוהמה כי המסיבות הטובות נערכות בביתו של ליונל ברט, שהלחין להצגות רבות ומצליחות. ברט חי באחוזה, שהכינוי שלה היה 'בית הכיף' ושכנה במערב לונדון.


המסיבות בבית זה נודעו בהגזמתן הפרועה. בין המבקרים שם היו הנסיכה מרגרט, הביטלס, ג'ואן קולינס וכדורגלנים מצליחים מאד. כולם רקדו ושתו שם ללא הכרה וכל אחד שם היה מוזמן להשתמש באופן חופשי בחדרי השינה הרבים שפוזרו באחוזה. אפשר היה גם להשתמש שם בסמים שניתנו חופשי לכל דורש, או להירגע בסאונה הסודית. ברט עסק גם בהלחנת שירים לאמני פופ כמו קליף ריצ'ארד וטומי סטיל. הוא גם היה חבר של קיט לאמברט, שניהל אז את להקת המי. כך נראה המלחין הידוע, פעמים רבות, בהופעות הלהקה במועדון 'מארקי' שבלונדון. ברט היה מאלו שגם הכניסו לראשו של טאונסנד את הרעיון לכתוב אופרת רוק.


בתחילת אותה שנה ערך טאונסנד הקלטה ששינתה את פני הדברים. הוא הקליט אותה עם חברו, מבקר המוסיקה ריי טולידיי, כמתנת יום הולדת מבדחת ללאמברט. ההקלטה בת עשר הדקות הכילה גרסה מעוותת לשירים של המלחינים גילברט וסאליבן בסגנון אופרה. את היצירה המבדחת כינו השניים בשם GRATIS AMATIS (שפירושו 'אהבה גדולה') והוקדשה ללאמברט וגם לברט, שהיו אז שני הומוסקסואלים גאים ביותר בזמן בו הומוסקסואליות עדיין נחשבה לדבר לא חוקי באנגליה.


טאונסנד סיפר שנים לאחר מכן: "ליונל ברט אהב לבוא להופעותינו כי ידע שיש בקהל בעיקר בחורים צעירים. הרבה בחורים מאופנת ה-MOD של אז, למרות שלא יודו בזה, ניסו להיות הומוסקסואלים. זה היה צעד מהפכני בזמנו לקחת סמים, להקשיב לרית'ם אנד בלוז, לרקוד לבדך ואז לקבל פינוק פיזי מליונל ברט".


הוא גם הוסיף על הנסיון הראשון שלו ביצירת אופרה : "בתחילת ההקלטה שרתי את השורה GRATIS AMATIS / I LOVE LIONEL BART-IS. ואחר כך, בהמשך ההקלטה, ניסיתי לייצר אווירה בה נשמע ברט כשהוא מגיע לאורגזמה". עם ההקלטה הזו הגיע טאונסנד לחגיגת יום ההולדת של לאמברט. אבל מקבל המתנה לא צחק ממנה. הוא הפך רציני והחליט לקחת את טאונסנד לארוחת צהריים. שם הודיע לו כי אפשר לכתוב אופרת רוק אמיתית על ידי חיבור רעיונות של מוסיקת פופ". באותה שיחה דחק לאמברט בטאונסנד לכתוב דבר שכזה ללהקת המי.


בהמשך אותה שנה יצאה אופרת הרוק הראשונה של המי, שנקראה A QUICK ONE, אבל מההקלטה של המתנה ללאמברט ועד זה היו עוד כמה צמתים בדרך. לקהל הרחב נראה היה כי להקת המי נמצאת באושר ועושר, עם להיטה האחרון SUBSTITUTE, אך מעטים ידעו כי הלהקה שקועה בחובות אדירים. ואם זה לא מספיק, היא גם שרויה במצב משפטי מול המפיק הראשון שלה, של תלמי. גם היחסים בין חברי הלהקה עצמם היו בעייתיים מאד. מתופף הלהקה, קית' מון, צרך כל כך הרבה סמים עד שלא זכר כלל שניגן בהקלטה של SUBSTITUTE. הזמר, רוג'ר דאלטרי, איים לפרוש כי נמאס לו להיות בלהקה שבה הסמים הם חלק מהעניין. אבל גם דאלטרי עצמו לא חף מפשע, כי הלהקה קיבלה אז חרם משהייה בבית מלון במנצ'סטר לאחר שירה זיקוק מחלון חדרו. לאמברט המנהל ידע דבר אחד- היחסים הרעים בתוך הלהקה הם הדבר שימשוך את תשומת לב הקהל. מבחינתו היו אלו עסקים כרגיל.



במצב כאוטי שכזה ניגש טאונסנד לכתוב את עלילת אופרת הרוק הראשונה שלו. היה זה סיפור עתידני על זוג הורים שיכול לקבוע את מין הילוד שלהם. אבל חברת התקליטים מיהרה לדרוש שיר חדש שייצא כתקליטון והגיטריסט נאלץ לשחרר את הרעיון הזה כשיר פופ קצר בשם I'M A BOY. בשיר זה דאלטרי שר על הדמות הראשית שההורים לא רצו לקבלה כבן ולכן הלבישו אותו כבת לכל דבר. השיר הצליח במצעד הפזמונים הבריטי ועודד את טאונסנד להמשיך במשימתו. אבל לא היה ברור כלל אם הלהקה תשרוד עד הגשמת הרעיון הזה.


במאי 1966 פרש דאלטרי מהלהקה לכמה ימים. צעד זה גרם לשאר להופיע כשלישיה בלעדיו, כדי לקיים התחייבות. בחור בן 17 ושמו רוברט פלאנט צפה בהופעה של המי כשלישיה, חש חמלה כלפיהם והציע את שירותיו. טאונסנד דחה אותו.


בחודש זה הלך קית' מון לג'מג'ם עם הגיטריסט של היארדבירדס, ג'ף בק. יחד עם בק הגיע לשם גם ג'ימי פייג', שעסק אז בעיקר בנגינה בהקלטות אולפניות לאחרים. התוצאה באה בצורת קטע בשם BECK'S BOLERO. מון, שהגיע להקלטה הזו עם משקפי שמש כדי שההנהלה של להקת המי לא תגלה שהוא מקליט עם אחרים, חשב לפרוש מלהקתו ולהקים להקה עם בק ופייג'. גם ג'ון אנטוויסל הבסיסט חשב לפרוש ומאז ניצת הוויכוח בין השניים מי המציא את השם 'לד זפלין' (או כפי שהוצע אז - LEAD ZEPPELIN) שאימץ בהמשך פייג'. אנטוויסל גם שקל אז לעבור ולנגן עם המודי בלוז. עד כדי כך היה מצב להקת המי בכי רע. טאונסנד לא חסך מכות ממון ויום אחד הרביץ לו אז עם הגיטרה שלו. מון לקח את אנטוויסל והשניים החלו לרקוח רעיון להקים להקה משלהם. לבסוף השניים התחרטו וחזרו לטאונסנד עם הזנב בין הרגליים.


לטאונסנד היו אז תוכניות גדולות עם האופרה שלו. הוא שכר פסנתר גדול מתוצרת BECHSTEIN מחנות הרודס והחל לכתוב אופרה שקרא לה בשם RAEL. היה זה סיפור פנטזיה עתידני בו סין הקומוניסטית כובשת את ישראל ואחר כך את שאר העולם. כשהשם RAEL הוא קיצור של ISRAEL (למי שתוהה מהיכן הבאתי את פרט המידע המיוחד הזה - נטלתי לידיי עיתון-מגזין מיוחד שיצא על המי, בסדרת ULTIMATE MUSIC GUIDE המופלאה, אותה אני אוסף באדיקות). טאונסנד סיפר בהמשך כי האופרה הזו נועדה להיות באורך של כשעתיים וחצי. טאונסנד חי אז במרכז לונדון החוגגת והסוערת. היה זה זמן צבעוני ביותר להיות שם.


ביולי 1966 הושג הסכם פשרה בין לאמברט המנהל למפיק התובע, של תלמי. להקת המי הייתה חופשיה להקליט עם מי שבא לה, מעתה ואילך. אבל במחיר מסוים של מתן חמישה אחוזי תמלוגים מכל הקלטה שתיעשה, בחמש השנים הבאות, לכיסו של תלמי. חברת התקליטים דרשה עוד להיטים וטאונסנד נאלץ להחזיר את הפסנתר היקר להרודס ולהמשיך להלחין שירי פופ קצרים כדי להמשיך ולהאכיל את מפלצת עסקי המוזיקה. וכך היה המצב לקראת הקלטת תקליטה השני של להקת המי. דאלטרי, מון ואנטוויסל קיבלו, כל אחד, מקדמה של 500 ליש"ט בתמורה לכך שיכתבו שירים ללהקה. זה היה צעד שהרים את המורל בלהקה.


התקליט השני של המי, A QUICK ONE, הוקלט בין ספטמבר לנובמבר 1966. טאונסנד כתב שלושה שירים. אנטוויסל כתב שני שירים, מון סיפק שניים משלו ודאלטרי הביא רק אחד. אבל עם כל הפרץ היצירתי, נשארו כעשר דקות שלמות למלא בהן את התקליט לאורכו הרצוי. לאמברט התחנן בפני טאונסנד שיכתוב עוד מוזיקה. עם לחץ זה ניגש הגיטריסט והביא את אופרת הרוק שהפכה לשם הנושא של התקליט. באופרה הזו, שהודבקה משישה רעיונות שונים, רקח סיפור על אהבה, בגידה וסליחה. בהמשך הודה טאונסנד כי האופרה מספרת על ניצול מיני של קטינה וגילה סוד, ששמר עשרות שנים בתוכו, כי גם הוא עבר התעללות פסיכולוגית מצד סבתו, כשהוריו נקלעו למשבר בנישואיהם, וכי אחד מבני זוגה גם התעלל בו מינית.


כשהתקליט יצא, בסוף שנת 1966, ראה הקהל הרחב את העטיפה שלו, שצייר אלן אלדרידג', שיעצב בהמשך את 'צוללת צהובה' של הביטלס. עטיפה זו הציגה לקהל הרחב את אווירת לונדון הססגונית אבל טשטשה היטב הרבה סודות חבויים שהיו חבויים בו היטב.


דעתי האישית על התקליט:


קודם כל, התקליט הזה יצא בתקופה שבה היה חסר כסף ללהקה (יותר מדי שבירת גיטרות יכולה להזיק למאזן הכספים), והאמרגנים דחפו כל אחד מחברי הלהקה לכתוב את השירים שלו. זה היה מהלך מוזר, שכן פיט טאונסנד היה כותב השירים הפורה היחיד באותה תקופה.מצד שני, זה דחף את ג'ון אנטוויסטל למסלול כתיבת שירים וגרם לו להפיק את אחד השירים הבולטים שלו,BORIS THE SPIDER, עם מילים הומוריסטיות ומטופשות, ליין בס נהדר ושירה מפחידה שהוא ידע להוציא מגרונו.


התרומות של קית' מון לאלבום חלשות יותר. השיר I NEED YOU כולל תיפוף נהדר ואנרגטי אבל המנגינה לא היסטרית. והקטע COBWEBS AND STRANGE הוא בכלל לא שיר - זה פסקול של מופע קרקס ששנים לאחר מכן קיבל את המקום הנכון כשצורף לו קליפ בסרט THE KIDS ARE ALRIGHT. מצד שני, הוא ידע לתופף!!!


רוג'ר דאלטרי, הזמר הרשמי בלהקה, הודה בשקיקה שהוא בכלל לא כותב שירים ואם תבדקו את קטלוג הלהקה לאורך השנים, לא תגלו הרבה שירים מאת דאלטרי. לכן SEE MY WAY לא נחשב לבולט בתקליט. כדי להחמיר את המצב, אפילו חלק מהתרומות של טאונסנד פה לא מבריקות. הרעיון של יצירת הנושא האופראית הוצע לו על ידי מנהלו, קיט למברט, לאחר שהלהקה גילתה שעדיין חסרים לה חומרים, וללא ספק, זה היה מהלך פורץ דרך לחלוטין בכך שזו הייתה אופרת הרוק האמיתית הראשונה. אני אישית ממש אוהב את זה. במהלך תשע הדקות שלו, החברים מספרים לנו סיפור מצחיק על אישה בוגדת שמתוודה על חטאיה בפני הבעל ובסופו של דבר נסלח לה. היצירה נעה בין מקצבים שונים ולעולם לא משעממת מדי. בהמשך ביצעה הלהקה את הקטע הזה בסרט "פסטיבל הרוק'נ'רול של הרולינג סטונס" וגרמה למיק ג'אגר לגנוז את הסרט כי להקת המי הייתה טובה יותר שם מהלהקה הראשית שלו.


אני מאד אוהב את הצליל הישן והטוב של להקת המי והוא מגיע פה כהלכה. זוהי תמונת מצב נהדרת של להקה שמצד אחד באה לספק את המוצר אך מצד שני מבקשת להתקדם. אז אם כבר "חפוז אחד" - אז כדאי שיהיה כזה, עם להקה שחבריה התקוטטו כל הזמן זה עם זה אך כשהם ניגנו ושרו ביחד, הם היו כגל צונאמי.


ב-9 בדצמבר בשנת 1972 הועלתה בלונדון הגרסה התזמורתית של אופרת הרוק TOMMY. שתי הופעות נערכו באולם 'ריינבאו' בלונדון, למען אירגון צדקה בשם STARS ('כוכבים').



מחיר כרטיס עמד על 50 דולר אבל הביקורת ברולינג סטון השוותה זאת לתשלום עבור מנת פילה מיניון וקבלת ביג מק על הצלחת; תיאטרון טעים, אך כמעט לא מעורר השראה אסתטית. "העובדה העצובה היא שהאחראים לאלבום יוצא דופן לא הצליחו להעביר לבמה את הקוהרנטיות והיופי של אותו תקליט", קבעו בעיתון ההוא.


רולינג סטון המשיך בביקורתו על המופע: "העבריין הגס ביותר היה, באופן טרגי, האיש שהפיח חיים לראשונה בסיפור על טומי. זה היה פיט טאונסנד, ששימש בתור הקריין אך הלך על הבמה במצב של שכרות ואף הצביע על ידיעתו בעניין כישלונו התפקודי בערב זה באמצעות ניגוב ישבנו עם אותם ניירות.


קית' מון, המתופף של להקת המי, לא שיחק את קרוב המשפחה המסורבל (הדוד ארני) אלא את הטירוף הידוע שלו וחצה את הבמה בתחתוני עור שהוסתרו מתחת למעיל שלו. וכמו שמון הפך את הקטעים הקצרים שלו על הבמה לתמונות שלו ולא של האופרה, רוד סטיוארט הפך את השיר PINBALL WIZARD למיני מופע של רוד סטיוארט, כשהוא סוחף את הקהל כהרגלו.


שלוש דקות של הופעה של רוד סטיוארט היו בסדר גמור כמו הופעה של רוד סטיוארט, אבל זה מאפיין את האשמה העיקרית של ההיערכות: טומי היה צריך להיות ישות בפני עצמו ולא קרון כוכבים בסגנון של המפיק דיק קלארק, שם כולם קיבלו את עשר הדקות שלהם ואז הוחלפו מיד באמן הבא.


בהאזנה לתקליט, אפשר היה להתרכז בהמשכיות המוזיקה, מבלי שנוסח מדעתנו מבחינה ויזואלית. זה היה קשה באולם ריינבאו, שם אמנים רבים פעלו בעצמם ולא בדמויות מטומי. למשל, פיטר סלרס, שכיהן כרופא, היה הסלרס ההומוריסטי הרגיל שלו. לבוש בקסדת מלחמה נאצית, סמוק, עם מגפיים גבוהים ושיער ארוך, הוא דקלם את רוב המילים במבטא קצוץ, ואז שר בסגנון שמאלצי מוגזם בכוונה.


אבל אין שום דבר מצחיק בשיר הרופא, ובאפשרותו לגשש בגסות אחר חלקים מגופו של רוג'ר דאלטרי כשהאחרון שר "ראו אותי, תרגישו אותי". זה היה משגה להביא את סלרס למופע הזה. כך קיבל הקהל הופעה שלא תואמת את החומר.


הסיבה העיקרית שהגברים שעומדים מאחורי ההפקה לא הפעילו שליטה דרמטית רבה בסולנים שלהם הייתה כי הם לא רצו. "אני חושב שהרבה אנשים ציפו למדאם באטרפליי", הרהר המפיק לו רייזנר לאחר מכן, "אבל זה נועד להיות קונצרט של התקליט". מטבע העסק, הכוכבים יכלו להתכנס רק ברגע האחרון.


ריצ'י הייבנס הגיע ברגע האחרון, סטיבי ווינווד עצר את ההקלטות בג'מייקה, ורוד סטיוארט קטע את סיבוב ההופעות של להקתו, THE FACES, לשני המופעים שנועדו לצדקה. הייתה רק חזרה אחת די שלמה לפני יום ההופעה, עובדה קריטית בהתחשב בכך שהאמנים מעולם לא התכנסו בעבר עם התזמורת והמקהלה.


בסוף ההופעה חצי מהקהל מחא כפיים בהתלהבות, מה שמעיד שהיה מה לעודד למרות הפגמים. רוג'ר דאלטרי שיחק את התפקיד של טומי בעוצמה. בניגוד לרבים מהכוכבים, ששוחחו זה עם זה על הבמה, דאלטרי היה רציני לאורך כל הדרך. הוא פרץ בצורה משכנעת ועצבנית כמשיח החדש. סרט שליווה על מסך את השיר "אני חופשי" הראה את רוג'ר רוכב על סוסים ורץ ומשתולל עם כלב מחמד. השילוב הזה היה רגע של ניצחון.

ווינווד היה נפלא בעקביות כאביו של טומי, קולו הגבוה התקיף כהלכה ולא פחות טובה הייתה דמות האם, עם הזמרת מאגי בל, שהופעתה אמורה לתת לה את ההכרה המגיעה לה מחוץ לאנגליה.


השיא הטכני של הערב היה השימוש בשקופיות ובסרטים שפיצו חלקית על היעדר הדרמה על הבמה. ברוב הביקורות בלונדון התבאסו על התזמורת והמקהלה הקאמרית. אך העובדה החשובה ביותר הייתה שזה בכלל קרה. לרייזנר הייתה נקודה כשאמר, "להשיג את כל האנשים האלה היה האירוע. בדיוק כמו שניתן היה לבקר את וודסטוק על כל בעיותיו, הוא פתח את הפסטיבלים. וגם זה היה ראשון".


טאונסנד נזכר במגעיו הראשוניים עם רייזנר. "תמיד אהבתי את לו אבל לא חשבתי שמישהו יכול להפיק את זה". המשימה העיקרית לאחר תחילת הקלטת התזמורת הייתה ליהוק התפקידים האישיים. הבחירה הראשונה של רייזנר עבור טומי הייתה רוד סטיוארט, שאת אלבומו הראשון הפיק עבור חברת התקליטים מרקיורי. "רוד הוא בחור מצחיק, הוא יגיד שיעשה משהו ואז לא יעשה," נזכר רייזנר. סטיוארט לא רצה לשחק את טומי. "היו יותר מדי מילים ללמוד, אז העדפתי שיר אחד עם כמה משפטים וזהו".


טאונסנד גם לא רצה שסטיוארט יעשה את זה. "אחת הסיבות לכך היא שהרגשתי שרוד מוכר מדי כאמן סולו. אני מרגיש שקולו של רוג'ר דאלטרי ידוע, אבל הוא לא נחשב כל כך לאמן סולו". רייזנר לא חשב על דאלטרי ברצינות עד שטאונסנד המליץ ​​עליו אבל היסס כי חשב שחברו ללהקה עייף מהאופרה כמוהו. אבל זה לא היה המקרה. "אף פעם לא יכולתי להתעייף מזה", טען דאלטרי. "זה חלק ממני ושמחתי לעשות זאת”...".


בתחילה רצה רייזנר להפיק את המופע באולם רויאל אלברט הול, אך הנהלת המקום אסרה על מופעי רוק שם, לאור נסיונות העבר הלא נעימים.


ב-9 בדצמבר בשנת 1970 הופיעה להקת אמרסון, לייק ופאלמר ב-LYCEUM בלונדון, כשהיא מבצעת את היצירה 'תמונות בתערוכה'. המופע צולם לסרט, שיצא לאקרנים שלוש שנים לאחר מכן.



בימי טרום האינטרנט והיו-טיוב, היה נהוג לאסוף סרטי רוק בקלטות וידאו. לעתים האיכות לא הייתה משהו אך כל סרט שכזה עשה שמחה בלב ששום סרט ביו טיוב ישתווה לה. וכך היה לי גם כשהשגתי בשנות השמונים את הסרט "תמונות בתערוכה" עם שלישיית הרוק המתקדם, אמרסון, לייק ופאלמר.


הייתה זו אחת היצירות הראשונות שהשלושה עבדו עליה, כשהם לוקחים את היצירה הקלאסית של מוסורגסקי והופכים אותה למפגן פרוגרסיבי למהדרין.


רעיון הסרט בהופעה היה של ג'ון האוס, חבר קרוב של גרג לייק שניהל להקת פרוג ושמה SPONTANAEOUS COMBUSTION. במקור היה זה סרט בעורך 75 דקות שקיבל אישור הקרנה לכל הגילאים (למרות שבקטע מסוים רואים את קית' אמרסון משתולל עם רכיב מסינטיסייזר המוג שלו כאילו הוא איברו הזכרי ובהמשך הסולו אף מעביר אותו הלוך ושוב על ישבנו.


אמרסון, לייק ופאלמר הייתה אז להקה בתחילת דרכה ומאד גאה בצליל שלה. אמרסון על הבמה עם לבוש כחול וכסוף ושני אורגני האמונד, כשהקטן מהם עובר סדרת התעללויות בידיו, לקראת סוף "תמונות בתערוכה" - דבר שגורם לו לטעות באקורד אחד מיד לאחר מכן וכמעט להפיל את כל העסק המוזיקלי.


אבל לא הטעות הזו היא שהרסה את הסרט לטעמי, כי אם פעלולים מיותרים לחלוטין, שהבמאי בחר להשתעשע בהם ובכך גם להרוס את צילום ההופעה. המפיק, לינדסי קלנל, ניסה שנים לאחר מכן להסביר כי לא היה מספיק זמן לעשות משהו ראוי יותר בעריכה. וכך נהרס תיעוד חשוב מאד בעולם הרוק המתקדם.


ועדיין, יש פה רגעים מצמררים מעונג. כמו, למשל, כשגרג לייק שר את THE SAGE ומלווה את עצמו בגיטרה אקוסטית. בשנות השמונים השגתי את קלטת הוידאו המקורית כשרק היצירה "תמונות בתערוכה" נמצאת בה. בהמשך יצא בלייזר-דיסק יפני כל הסרט, בתוספת השירים THE BARBARIAN, TAKE A PEBBLE ו- KNIFE EDGE. בהמשך קיבל כל הסרט תפוצה ברחבי העולם.


ב-9 בדצמבר בשנת 1965 התראיין ריי דייויס (מנהיג להקת הקינקס) למלודי מייקר והסגיר את השקפותיו על כמה נושאים.



על כסף: "לצערי זה הורס המון חברויות".


על מלחמה: "יש מלחמת עולם כרגע, רק שאיש לא רואה אותה. אני מטייל הרבה בעולם ורואה אותה".


על מו"לים בעולם המוזיקה: "הם אנשים נחמדים אך הם חייבים לפעול כאנשי עסקים. הם מפחידים אותי".


על נגני הקלטות אולפניים: "תמיד חלמתי להיות כזה. הם עוזרים המון ללהקות שאין להן מושג מה לעשות באולפן. צריך לתת להם פרסום רב יותר".


על הגיטריסט ג'ימי פייג': "הקרוב ביותר לגיטריסט ג'יימס ברטון, אבל חשוב לי להדגיש שדייב דייויס הוא שמנגן את צלילי הסולואים בשירינו והוא עושה זאת הכי טוב שיש. אני חושב שרק ביג ג'ים סאליבן הוא טוב יותר בתחום נגני האולפן מג'ימי פייג'..."


ב-9 בדצמבר בשנת 1949 נולד חיימון אלגרנטי, חוד החנית של אחת מלהקות הקצב החשובות בארצנו, להקת האריות. חוץ מזה שהוא מוכשר כשד ובעל קול נדיר - הוא גם איש מקסים וחבר טוב. ככה צריך!



את הסיפור השלם של להקת האריות, מההתחלה ועד שנת 1973, כולל ראיונות בלעדיים שערכתי עם חברי הלהקה כמו גם צלילה לארכיונים נדירים, תמצאו בספר הרוק הישראלי היחיד על התקופה ההיא בישראל. פרטים על הספר "רוק ישראלי 1973-1967", פה: https://www.noamrapaport.com/israeli-rock-book


ב-9 בדצמבר בשנת 1967 נעצר ג'ים מוריסון, סולן להקת הדלתות, במהלך הופעה של להקתו בניו הייבן, קונטיקט. היה זה יום אחד אחרי יום הולדתו.



לפני שהמופע בניו הייבן החל, נקלע ג'ים מוריסון למריבה עם קצין משטרה שריסס גז מדמיע בפניו. לפי הדיווח, אותו שוטר ראה את מוריסון מתעסק עם בחורה בחדר ההלבשה של האיצטדיון והורה לשניים לעזוב. הזמר, שלא אהב את התוקפנות שבדרישה, מיהר להגיב באגרסיביות. השוטר, שלא אהב את התוקפנות שבדרישה, שלח יד לתרסיס הגז ומיהר ללחוץ עליו. בתוך הבלגאן נחפז לשם הסוכן של מוריסון (ריצ'רד לורן) והתחנן בפני השוטר לא לעצור את הזמר, כדי שהמופע לא יבוטל ויגרום למהומה והפסדים, "כי אחרי הכל, זה מופע שנועד לגייס כסף למען הקולג' של ניו הייבן". התנצלויות נשלחו לחלל האוויר וההופעה יצאה לדרך.


השיר הראשון, FIVE TO ONE, עבר מצוין ואחריו הגיע UNHAPPY GIRL. גם PEOPLE ARE STRANGE ו- BACK DOOR MAN בוצעו ללא הפרעה. אבל אז הגיעה היצירה WHEN THE MUSIC'S OVER ובה מוריסון, כשעיניו עדיין אדומות מהגז המדמיע, בחר לספר סיפור.


בעוד חבריו מנגנים בשקט מאחוריו, הוא ניגש למיקרופון: "ברצוני לספר לכם סיפור. הוא קרה לפני כמה דקות. ממש כאן בניו הייבן". אז המשיך לתאר מפגש שלו עם בחורה שביקשה את חתימתו במסעדה והשניים הלכו משם לשירותים שבאיצטדיון והעניינים התלהטו ביניהם. הוא המשיך לתאר את מה שקרה עם השוטר ועם סיום השיר מחא הקהל כפיים. השוטרים מיהרו לצוות על מפיק ההופעה להדליק את האורות באולם תיכף ומיד.


אנשים חשבו שהמופע נגמר והחלו לצאת. הקלידן ריי מנזרק ניגש למוריסון ולחש משהו באוזנו. מוריסון ניגש למיקרופון: "אתם רוצים לשמוע עוד שיר?" והמשיך לדרוש שיכבו את אורות האולם. שוטרים נרגזים החלו לעלות לבמה. מוריסון הפנה את המיקרופון שלו לשוטר האחראי כדי שזה יספר לקהל מה קורה. אבל השוטר, שלא היה בענייני הסברים, מיהר לבצע מעצר על הבמה. המופע נגמר.


מוריסון נלקח אל מאחורי הקלעים ושם קיבל כמה אגרופים מהשוטרים ולאחר מכן הוא הורשע בהפרת הסדר. הקהל, בינתיים, לא היה מוכן לזה והגיב בצעקות רמות באולם. המשטרה דאגה לעצור עוד כמה אנשים. מאות צעדו לעבר תחנת המשטרה במחאה וגם מהם נעצרו כמה.


מוריסון שוחרר לאחר שקיבל קנס בסך 1,500 דולרים.


ההרצאה "הרוכבים בסערה - סיפורה של להקת הדלתות" והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה: 050-5616459


ב-9 בדצמבר בשנת 1966 יצאה בשורה חדשה בעולם הבלוז-רוק הלבן של אנגליה עם להקת סופרגרופ חדשה! אז איך לתרגם את שם התקליט החדש הזה? שמנת (ולא קצפת...) טרייה? או שמנת חצופה? ובכן, גבירותיי ורבותיי - FRESH CREAM!


אבל ברשותכם, אקח אתכם טיפה אחורה אל יום שישי, ה-13 בחודש מאי של 1966. שם קרה דבר שגרם בסופו של דבר למהפך בעולם הרוק הבריטי.


להקתו של ג'ון מאייאל חזרה לסיבוב הופעות לאחר צאת האלבום הידוע עם אריק קלפטון. ביום הזה נסעה הלהקה לאולם TOWN HALL שבאוקספורד. באותו ערב היה לג'ינג'ר בייקר המתופף יום חופשי מהופעות עם להקת GRAHAM BOND ORGANIZATION בה היה חבר עם ג'ק ברוס., שבאותו זמן כבר עבר ללהקתו של מנפרד מאן. בייקר החליט לנצל את העניין ובירר היכן מופיע אריק קלפטון. הוא מצא את הכתובת ונכנס למכונית ה- ROVER שלו ונסע לכיוון. בראשו הייתה המחשבה לשאול את קלפטון בנוגע להקמת להקה חדשה.


במהלך ההופעה של מאייאל וחבריו, בייקר אף עלה לנגן איתם על הבמה. לאחר מכן, קלפטון הצטרף לבייקר לנסיעה לכיוון ביתו של המתופף, בכיוון צפון-מערב לונדון. בדרך סיפר בייקר שיש לו רעיון בראש שוודאי יגרום לו להצלחה אדירה. אין לו מושג עוד מי יהיה בפרויקט שלו אך הוא בטוח שזה יצליח. קלפטון התעניין אך בתנאי אחד; שהבסיסט שיצטרף לפרויקט יהיה ג'ק ברוס, עמו הוא יצר קשר עמוק לפני כן.


בייקר, שהיה ידוע אז ביחסיו הרעים עם ברוס, נאלץ להסכים ואף הבטיח לקלפטון שידבר עימו על כך. מה שבייקר לא ידע הוא שקלפטון פינטז בראשו כבר חודשים לפני כן ליצור הרכב עמו ועם ברוס.


כמה ימים לאחר מכן קפץ בייקר לביתו של ברוס על מנת לדבר איתו על הפרויקט. הוא כל כך רצה לעבוד עם קלפטון שנאלץ לבלוע רוק ולהסתגל לכך שברוס יהיה הבסיסט שלו. ברוס, שהיה אז באמצע סיבוב הופעות עם להקת מנפרד מאן, הסכים באופן עקרוני ואמר שיהיה פנוי עם סיום העבודה עם מנפרד מאן.


בסוף חודש מאי של 1966 נערכה החזרה הראשונה של השלישייה. זה היה בביתו של בייקר. שלושתם התמקמו בסלון הקטן מאד ויצרו דבר שנקרא אחר כך בפי שלושתם "קסם".


בייקר היה כה להוט על מה שנוצר עד שהוא לא היסס ורץ מיד להתקשר לעיתון 'מלודי מייקר' על מנת לבשר על השלישייה החדשה שהקים. כל זאת ללא ידיעה של שני החברים האחרים. שיחת הטלפון הגיעה לכריס וולץ', כתב המלודי מייקר, ב-7 ביוני. החדשות האלה התפרסמו בגיליון שיצא ב-11 לחודש. המילים "הרכב סנסציוני" פיארו את הכתבה. גוף הכתבה הקצרה הזו תיאר כיצד כל אחת מהלהקות שהעסיקו את שלושת הנגנים הולכות לאבד אותם. בגלל שלא היו ללהקה עדיין תמונות יחצ"נות, הכתבה הכילה תמונה של קלפטון לבדו משנת 1965. ג'ון מאייאל לא ידע על התוכנית שנרקמה מאחורי גבו. כשהוא קרא על כך בעיתון - הוא יצא מכליו מרוב זעם.


למרות זאת, למחרת עדיין הופיע קלפטון עם מאייאל ב- MIDDLESEX.


ב-13 ביוני כבר הוחלטו שלושה דברים: שמנהל הלהקה יהיה רוברט סטיגווד, שהופעת הבכורה של הלהקה תהיה בפסטיבל בלוז וג'אז בווינדזור. וששם הלהקה יהיה CREAM, לפי הצעה של קלפטון.


למרות שכבר הוצע שם ללהקה, בפסטיבל בווינדזור נעשה שימוש בשמות המשפחה של השלישייה בלבד. אך למרות שהחדשות על הקמת השלישיה פרצו, ברוס עדיין המשיך לעבוד עם מנפרד מאן וקלפטון עם מאייאל. היחיד שפרש מלהקתו הקודמת היה בייקר, שנטש את גרהאם בונד. רק מאמצע יולי הייתה כל השלישייה פנויה לעיסוק מלא כ- CREAM.



ב-18 ביולי צולמו תמונות השיווק הראשונות של השלישייה ואף ההנהלה השקיעה בוואן הסעות להופעות עם פטיפון בפנים. ב-31 ביולי נערכה ההופעה המיוחלת בווינדזור. קלפטון ניגן בהופעה הזו על גיטרת גיבסון לס פול ששאל ממישהו כי הגיטרה שלו בדיוק נגנבה לפני כן. ב-1 באוגוסט נערכה ההקלטה הראשונה של הלהקה באולפן ב- CHALK FARM שבלונדון. השיר שעבדו עליו נקרא THE COFFEE SONG, שכתבו צמד הכותבים טוני קולטון וריי סמית (שני הכותבים האלו הקימו מאוחר יותר את הלהקה הנהדרת HEADS HANDS AND FEET). קלפטון תיאר אז את הלהקה בתקשורת כהרכב 'בלוז שהוא גם ישן וגם חדש'. ג'ק ברוס העדיף לתאר זאת כ'רוק חמוץ מתוק'.


בחזרות לקראת התקליט עבדו חברי הלהקה על מספר רב של שירים. חלקם נשמעים כבחירות תמוהות. שיר אחד שכזה נקרא LONG HAIRED UNSQUAREDUDE CALLED JACK, שכתב קים פאוולי. שיר נוסף שהלהקה עבדה עליו היה TAKE YOUR FINGER OFF IT, שהיה במקור קטע משנות העשרים. ברוס הציע להכניס קטע של ג'וניור ווקר בשם ROAD RUNNER, אך קלפטון התנגד לכך נחרצות.


דבר הזוי נוסף היה הרעיון של הלהקה להשתמש כתפאורה בימתית בחיות מפוחלצות. קלפטון אף הלך לבדוק מחירים של חיות כאלה. במהלך החזרות הגיע לבקר פיט טאונסנד, מלהקת המי. קלפטון סיפר אחר כך לעיתון שטאונסנד כה התלהב שהציע לכתוב להם שיר. זה כמובן לא קרה בסוף.


הלהקה חיפשה בשלב ההוא תמלילן שיכתוב מילים מעניינות ללחנים שלה. ב-3 ליולי מצא בייקר לתפקיד את חברו הטוב, פיט בראון, שהיה סוג של משורר. בראון הגיע לאולפן בו עבדה השלישייה וכתב שם מילים ללחן של ברוס. לשיר קראו WRAPPING PAPER והוא נועד להיות כסינגל הראשון של הלהקה. בחירה מאד תמוהה כיריית פתיחה לאור העובדה שהלהקה הוקמה כלהקת בלוז-רוק ובשיר הזה אין אף אחד משני האלמנטים האלו. התקליטון, שיצא ב-7 באוקטובר 1966, נכשל לגמרי במצעדי המכירות.



עם יום יציאת התקליט FRESH CREAM יצא באנגליה גם תקליטון של הלהקה עם השיר I FEEL FREE. העיתונות הבריטית נשמה לרווחה וחילקה שבחים רבים. השיר נכתב על ידי ברוס ובראון. בשיר זה ניגן קלפטון שוב בגיטרת גיבסון לס פול ששאל מחבר, כשהוא מחבר אותה למגבר מארשל בעוצמת מאה וואט.


דבר שני שקרה ביום הזה הוא יציאת האלבום FRESH CREAM באנגליה. עיתון מלודי מייקר פרסם ביקורת טובה אך ציין בביקורת שהשמנת כבר לא כל כך טרייה, כי הדיבורים על האלבום החלו כבר בספטמבר.


האלבום נפתח עם הקטע NSU. שם השיר הוא ראשי תיבות של NON SPECIFIC URETHRITIES, שזה סוג של מחלה. ומכאן האלבום הולך לכיוונים נהדרים של להקת בלוז-רוק שבטוחה בעצמה וגאה במה שיש לה להציע. בין השירים המקוריים יש גם כמה קאברים נהדרים. השיר I FEEL FREE נכלל בגרסה האמריקאית של האלבום במקום הקטע SPOONFUL.


התקליט יצא במקומות שונים עם עטיפה ובה לוגו שונה:




ב-9 בדצמבר בשנת 1980 הוכה העולם בצער על מותו של ג'ון לנון.



עשר דקות לאחר חצות יצא הרופא האחראי, סטפן לין, אל התקשורת שחיכתה בחוץ ובישר את הבשורה המרה. ״ג'ון לנון הגיע לבית החולים הערב, אך הוא היה כבר מת טרם הגעתו״. אנחות וצעקות החלו להישמע מסביב והרופא המשיך בתיאורו: ״יש מספר פצעי ירי בחזהו, בזרועו השמאלית ובגבו. יש בגופו שבעה פצעי ירי ואין לי מושג כמה קליעים נותרו בגופו. הפגיעה המשמעותית בכלי הדם שבחזהו כנראה וגרמה לאיבוד הדם המאסיבי שהביא למותו״. עיתונאי שאל אותו: "האם בישרת ליוקו אונו שבעלה מת? מה היא אמרה?". הרופא השיב: "בישרתי לה והיה לה קשה מאד לקבל את זה. היא כבר לא בבית החולים".


בעוד העיתונאים ממשיכים לתעד את דבריו של הרופא, יוקו אונו עזבה את בית החולים וחזרה לבניין הדקוטה, כמאתיים איש התגודדו מול הבניין עם הגעתה אליו. תוך שעה היו אלו 600 איש ששרו שם שירי ביטלס וג'ון לנון. רבים מהם התייפחו ללא שליטה. המשטרה כבר דאגה להציב מחסומים בכניסה לבניין.


בשעה שתיים לפנות בוקר הצהיר מנהל מחלק הבלשים, ג'יימס טי סאליבן, שהם עצרו את מרק צ'אפמן. "הוא היה מאד רגוע כשעצרנו אותו".


"זוהי טרגדיה גדולה", אמר נשיא ארה"ב, רונלד רייגן, שמיהר להסביר כי ימשיך להתנגד להנהגת פיקוח על כלי נשק שנמצאים בידי אזרחים.


בשעה שתיים לפנות בוקר הצהיר מנהל מחלק הבלשים, ג'יימס טי סאליבן, שהם עצרו את מרק צ'אפמן. "הוא היה מאד רגוע כשעצרנו אותו".


בשש בבוקר התקבלה שיחה מטרידה למשרד בבניין הדקוטה. הקול שמעבר לקו אמר: "אני טס עכשיו לניו יורק כדי לסיים את המשימה שצ'אפמן התחיל. אני מתמקד בה ביוקו אונו". המשטרה מיהרה לאתר את המקום ממנו התקשר הקול האנונימי. בשעה שבע בבוקר התעורר שון לנון ולא קיבל אף מידע על מה שקרה, למשך היממה הבאה.


בהמשך היום שוחררה הצהרתה הרשמית של יוקו: "לא תהיה הלוויה לג'ון. בהמשך השבוע נעשה אירוע של תפילה דוממת לזכרו. אנו מזמינים אתכם להשתתף בזה איתנו למען עילוי נשמתו. אנו מודים לכם על כל הפרחים ששלחתם לנו. בבקשה, במקום פרחים תשלחו כסף לקרן הצדקה SPIRIT FOUNDATION שאליה הוא נהג לשלוח כסף לצדקה. הוא היה מאד מעריך את זה. ג'ון אהב את המין האנושי והתפלל למענו. אנא התפללו גם למענו".


הטרגדיה הפכה, באופן טבעי, לחדשות החמות ביותר ביום זה. אנשים רבים שהכירו את לנון התראיינו וביניהם במאי הסרטים, ריצ'רד לסטר (שביים את הסרטים "לילה שך יום מפרך" ו"הצילו"). לסטר ביקש לנצל את הבמה כדי להצביע על הבעיה האמריקנית: "זה מזעזע אותי לדעת שעד כה לא היה מישהו שדיבר על הבעיה עם נשיאת הנשקים החופשית בארה"ב והאפשרות לירות איתם באופן חופשי על אחרים ברחובות".


בינתיים קיבלה יוקו הודעה שמעריץ אחד של ג'ון התאבד. היא מיהרה להוציא הצהרה ובה היא מבקשת מאנשים לא להוציא על עצמם את מה שקרה לבעלה. רינגו סטאר וברברה באך הגיעו היישר מחופשה לדקוטה כדי לנסות ולנחם. הם הוכנסו מהצד האחורי של הבניין, כדי להימנע ממפגש עם מאות רבות של מעריצים היסטריים.


באותו יום גם הקליטה יוקו הקלטה ביתית לשיר שלה בשם I DON'T KNOW WHY.


גם זה קרה ב-9 בדצמבר:



- בשנת 2001 היה גיטריסט להקת גאנס אנד רוזס בעבר, סלאש, במלון בלאס וגאס, שם ניגנה להקתו הישנה בהרכב אחר. הוא לא הורשה להיכנס, מכיוון שהנהלת הלהקה לא רצתה להרגיז את הזמר, אקסל רוז.


- בשנת 1984 הגיע סיבוב ההופעות של הג'קסונים לסיומו עם הופעה באצטדיון דודג'ר בלוס אנג'לס. זה יהיה סיבוב ההופעות היחיד עם כל ששת חברי הג'קסונים (כולל מייקל).


- בשנת 1969 נולד בן לבוב דילן ואשתו שרה. שמו הוא ג'ייקוב ובהמשך הוא יהיה מוסיקאי מצליח.


- בשנת 2019 מתה זמרת הצמד רוקסט, מרי פרדריקסון, מגידול במוח. בת 61 במותה.


- בשנת 1950 נולדה הזמרת-יוצרת, ג'ואן ארמטריידינג.


ב-9 בדצמבר בשנת 1970 יצא התקליט PENDULUM של להקת תחיית קרידנס קלירווטר. זה התקליט האחרון בו השתתף הגיטריסט, טום פוגרטי, שפרש מיד לאחר מכן.



שבעה תקליטים הוציאה להקת CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL בין השנים 1972-1968. הספק אדיר לכשעצמו. ועם זאת, האלבום PENDULUM (מטוטלת) הוא ללא ספק הבולט מביניהם. האלבום יצא אחרי שהוקלט במשך חמישה שבועות, בסתיו של אותה שנה, באולפני WALLY HEIDER שבסן פרנסיסקו. עד אז הוקלטו כל אלבומי הלהקה במשך שבוע עד עשרה ימים. זה האלבום הראשון שלקח יותר זמן להכנה. האלבום הזה הוא גם הראשון שכל שיריו נכתבו על ידי ג'ון פוגרטי. לראשונה אין שום קאבר באלבום של קרידנס.


ג'ון פוגרטי בספרו: "בסוף אוקטובר 1970, בדיוק עמדנו להתחיל להקליט את האלבום הבא שלנו והגעתי לחדר החזרות שלנו. והחבר'ה נראו רציניים ומתוחים - יותר מהרגיל. הם אמרו, 'אנחנו רוצים לקיים פגישה'. חזרנו לאזור הקטן הזה שבו היה שולחן ישיבות והם התחילו מיד במטרתם. זה היה עימות. 'זו העסקה: אנחנו רוצים לכתוב שירים. אנחנו רוצים לשיר את השירים האלו. אנחנו רוצים להיות מסוגלים להשפיע יותר על המוזיקה של הלהקה'. אני יכול רק לומר שבזמן הזה הייתי שחוק. לאורך חייה של קרידנס, היה לא מעט מתח. זה התחיל עם 'מרי הגאה', כשהתעקשתי לעשות את קולות הרקע בעצמי. מאז, המתח המשיך לעלות. היו הרבה פעמים שפשוט הייתי צריך לשמור על המטרה ולעשות את העבודה שלי לטובת הלהקה. פשוט נמאס לי לקחת את זה על עצמי ולא להילחם בחזרה.


עכשיו, שלושתם הביעו את אותה דעה. יכולתי לראות לאן זה הולך; הלהקה הזו התכוונה לעשות את זה ככה או לא להמשיך קדימה בכלל. חשבתי, אם אני עדיין הולך לחלום את החלום הזה שלי, להקת הרוק'נ'רול הזו, צריך להתפשר. אנחנו נישאר בחיים על ידי כך. אז התנתקתי. אמרתי, 'בסדר, איך אתם רוצים לעשות את זה? מה אתם רוצים לעשות?'. 'ובכן, כולנו רוצים לכתוב שירים'. טום כתב כמה שירים לפני קרידנס, אבל סטו ודאג מעולם לא כתבו שיר בעבר - והם רצו שהשיר הראשון שהם יכתבו יוקלט על ידי הלהקה מספר אחת בעולם. ובכן, אתה אמור לעבוד על הדרך שלך למעלה, נכון? זה באמת הפריע לי.


כפי שצוטטתי כאומר, הדבר הכי גרוע שקרה לי אי פעם בלהקה הייתה הביטלס, כי החבר'ה בלהקה שלי חשבו שהם יכולים להיות הביטלס. לא רק שלביטלס היו שלושה מחברי השירים הגדולים אי פעם, היו להם שני זמרים מעולים ועוד זמר די טוב - ולמעשה בחור רביעי עם כל כך הרבה אישיות שזה עבד גם בשבילו. לא היה לנו את זה. ואז מגיע כל העיבוד, ההפקה והשאר. לבחורים האלו מסביבי לא היה מושג מה היה הכרחי. חזון. זו רק האמת. האם אני מרגיש שהייתי עריץ בקרידנס? אני לא מרגיש שהייתי, אפילו עכשיו. האם הייתי בטוח, פרפקציוניסט, לגבי מה שרציתי? כן, אתה מהמר, לפעמים. ולפעמים לא. הרגעים האלה שבהם הייתי צריך ללמד שיר או עיבוד, להסביר למה משהו לא עבד - אני חושב שהייתי די עדין ותומך. לא זילזלתי בהם.


התקליט PENDULUM בהחלט לא נוצר כמו שהכנו את האלבומים הקודמים. הרעיון היה שניכנס לסטודיו לחודש, ננסה ונג'מג'ם. סרג'נט פפר היה הקללה של כל להקת רוק'נ'רול אחרת. הביטלס יכלו לעשות את זה כי הם היו הביטלס. אף אחד אחר לא יכל, כולל קרידנס. החבר'ה לא רצו לעשות את העבודה. הם רק רצו להיכנס לאולפן ולהמציא שירים על ידי בעירה ספונטנית. מבחינתי זה היה מפחיד... אסון... האם אני יכול להרחיק לכת ולומר קטסטרופלי? אחרי כל השנים שהתפתחנו סוף סוף לתוך מה שבאמת עבד, ועכשיו התכוונו לפוצץ את זה, פשוט להסתובב באולפן כמו הגרייטפול דד?! בעיקרון, כלום לא היה קורה אם רק הייתי יושב שם. אז הנה היינו באולפן הזה שהזמנו לחודש כדי ליצור אלבום. במבט פנים התחלתי לומר, 'ובכן, יש לנו חודש', אבל בליבי ידעתי שנוכל לעמוד שם ולבהות אחד בשני ולגמור בלי כלום.


האלבום קרה בתקופה בחיי כשהראש שלי התחיל להרגיש ממש יבש. אני לא יודע בדיוק איך לתאר את זה או מה זה אומר, אבל הראש שלי הרגיש יבש פיזית. עדיין עבדתי קשה על האלבום, אבל אין בו שירים נהדרים".



כבר מפתיחת האלבום, עם השיר PAGAN BABY, המאזין יכול לחוש את האנרגיה הנדירה של הלהקה בתקופה הזו. חברי הלהקה בטח נכנסו לאולפן עם המגפיים מלאי הבוץ שלהם (תוך השארת פירורי בוץ על השטיח שבחדר האולפן), התחברו למגברים ושפכו את כישרונם החוצה. תמיד כיף לי לדמיין אותם כך. וכמה יפה פתיחת האורגן בשיר I WISH I COULD HIDEAWAY. זה כל כך שונה ממה שאני מכיר אצל קרידנס ועדיין זה קטע יפהפה שאני יכול להקשיב לו שוב ולהתענג ביותר. זה הקטע שחתם את צד א' של האלבום הזה.


השיר הידוע ביותר באלבום הוא HAVE YOU EVER SEEN THE RAIN וזה גם השיר היחיד שיצא כסינגל מהאלבום. צד ב' של התקליטון היה השיר HEY TONIGHT, שגם נכלל באלבום. ג'ון פוגרטי: "השיר הזה מדבר על הפירוק האמיתי של קרידנס. לחצים וכל מיני געגועים החלו לפרק את החבילה. כתבתי שיר על מצב בו יש יום של שמש אבל הגשם יורד בו גם כן. העולם היה שטוף שמש אבל על הלהקה רבץ ענן שחור".


בתקופה הזו הצהירה הלהקה שלא תוציא יותר סינגלים כי רצתה לשנות את תדמיתה מלהקת סינגלים ללהקה של אלבומים. לכן תמוהה ההוצאה של הסינגל הזה, שיצא בינואר 1971 והגיע למקום השמיני במצעד. כנראה קרידנס בכל זאת פחדה לאבד את התנופה שלהם כיצרנית להיטים. המשמעות של השיר הזה קיבלה פרשנויות שונות. חלק טענו שהשיר הוא על מלחמת ויאטנם. אחרים טענו שהשיר מדבר על הערכים האבודים של שנות השישים. ג'ון פוגרטי ציין שהשיר הוא בכלל על היחסים העכורים בין חברי הלהקה, שהביאו בסוף לפרישתו של אחיו הגדול, טום פוגרטי, ממנה.


האלבום המיוחד הזה נחתם בקטע אינסטרומנטלי בשם RUDE AWAKENING NUMBER 2. זהו קטע נסיוני שנשמע שונה מכל מה שהלהקה הקליטה עד אז ויש כאן נגינת סלילים לאחור, שימוש בחלילים ושאר אפקטים מרהיבים. סיום מאד מעניין לאלבום שהוא שונה במהותו.


עיתון 'רולינג סטון' לא התלהב מהאלבום הזה: "זה עוד אלבום מבטיח אך לא מספק מלהקת הסינגלים הטובה ביותר של אמריקה. המנגינות טובות, המילים נאות למעט כמה יוצאות דופן, והמוזיקליות של כולם בלהקה השתפרה. הפגמים לא נעוצים באיכויות הטכניות של האלבום אלא בנוקשות שלו. נראה שיש משהו בגישה של ג'ון פוגרטי שמתאים באופן אידיאלי לדרישות של סינגל בן שלוש דקות ולא בהקשר של אלבום באורך 40 דקות. הטעם שלו צפוי מדי, מוחו הדוק מדי, והיד שלו כבדה מדי. האלבום נפתח בחיקוי צולע למדי של יצירה קודמת שלהם בשם PAGAN WOMAN, כמעט כאילו הם לא רצו לזרוק עלינו את הדברים החדשים מוקדם מדי.


אפילו במיטבו, התקליט פגום מהעיבוד, ההופעה, השירה והמיקס המדויקים מדי שנראה שהפכו לסימן ההיכר של פוגרטי. כל האלמנטים של רוק'נ'רול נהדר נמצאים בחלק מהאלבום הזה, ובכל זאת אף אחד מהם לא הופך לרוק'נ'רול נהדר. הוא חסר את חוש ההומור שהוא סימן ההיכר של כל הרוק הגדול והאלמנט הנחוץ כדי שהכל יתגלגל למשהו שניתן להאזין לו באופן עקבי.


נראה לי שאיכשהו קרידנס נקלעה למעגל הקסמים של ניסיון קשה מדי לרצות קהל שכבר קנה יותר מתקליטיה מאשר של כל אחד אחר. בפעם הבאה אני מקווה שהם ישכחו ממה שהם חושבים שהקהל רוצה ופשוט יעשו מה שהם רוצים לעשות. מי יודע? אולי יתברר שזה 'גרין ריבר' נוטף סקס. אני מקווה".


ב-9 בדצמבר בשנת 2018 הלך לעולמו מגדולי זמרי ישראל, יגאל בשן.


אז הנה כמה אנקדוטות נדירות עליו מהעבר, ממני אליכם:


הידעתם ש:

מאות עטיפות שהודפסו לאלבום 'לצפון באהבה', של יגאל בשן, נזרקו לפח על ידי חברת התקליטים. העטיפה המקורית נועדה להיות צבועה בכתום ועם עיגולים אפורים. בעת הדפסת העטיפה הובן לחברת 'הד ארצי' כי התוצאה אינה משביעת רצון. העטיפות נגנזו והעטיפה החדשה הודפסה הפעם בצבע כחול וללא עיגולים אפורים.


בשנת 1970 הופיע יגאל באיצטדיון הכדורגל של פאלמרו. היה זה ערב שלא חף גם משערוריות. היה זה הלילה השלישי של הפסטיבל. כ-25,000 איש הגיעו למקום. המון עיתונאים וצלמים ביניהם. בפסטיבל הופיעו אמנים ידועים כמו להקת 'אקספשן' ההולנדית, האורגניסט הבריטי בריאן אוגר, אמן הג'אז דיוק אלינגטון ועוד. אבל היה זה אמן אחד שכמעט וחירב את הכל. על הבמה עלה בחור בריטי שידע שנתיים לפני כן להיט גדול שחרך את המצעדים. שמו היה ארתור בראון והשלאגר שלו נקרא FIRE. בדרך כלל נהג בראון לשיר את להיטו כשקסדה בוערת על ראשו. הפעם החליט להבעיר את העלילה יותר. כנראה בגלל סם מסויים שנטל. היה זה כשהקהל החל לזרוק חפצים לכיוונו. בראון לא חשב פעמיים ושלף דבר מהמכנסיים. למשטרה זה הספיק כדי לקפוץ לבמה ולעצור אותו. הרוחות התלהטו. הקהל דרש לעצור את בראון. להקות שעלו לאחר מכן לא הצליחו להרגיע את הרוחות בנגינתן. ואז הגיע תורו של יגאל בשן לעלות לבמה. הייתה זו הפעם הראשונה בה טס לחו"ל ועמד מול קהל זר. והנה קרה נס יגאל החל להרגיע את הקהל בשירתו. כשהגיע לשיר האחרון, אותו שר בשפה האיטלקית, כבר קם הקהל על רגליו. כמו שאומרים - אין אש ללא בשן!


לקראת סוף 1970 בוטלה תוכנית יחיד של יגאל בשן. מדוע? כי שילטונות צה"ל לא אישרו למפיק, אברהם פשנל, להרכיב תוכנית לזמר הפורץ, מחוץ למסגרת שירותו בלהקת פיקוד צפון. פשנל עמד להשקיע סכום של עשרות אלפי לירות בהעלאת התוכנית הזו אך המשא ומתן שניהל מול צה"ל הוציאו בצד הנפסד. יגאל חזר לבסיס הצבאי והמשיך לעבוד עם הלהקה.


השנה היא 1975 וא. מס, מניו יורק, נרעש ונרגש מהמודעה שגילה בניו יורק. כך כתב לעיתון העולם הזה : "ישראל זו ציון. ישראל היא ירושלים. ישראל - תפוזים ? ישראל - זה צה"ל? ישראל - הגנה, פלמ"ח, אצ"ל? ישראל - לח"י? ישראל - גולדה מאיר? טעות! כשלון חרוץ בידיעת הארץ. ישראל היא יגאל בשן! כך כתוב בידיעות של עיתונות ניו יורק. עיר ואם בישראל, על שני מיליון תושביה היהודים ויותר מרבע מיליון הישראלים. ובמודעה נכתב: 'יגאל בשן זו המשמעות של ישראל. הוא חיבר את השירים המושרים ביותר שבה'. בשנת 1975 יגאל בשן בניו יורק. בשנת 1976 - בארץ הבשן?


בספטמבר 1977 הוציא יגאל בשן תקליט מיוחד, עם ניחוחות פ'אנקיים ותימניים יחדיו. הוא קרא לזה 'צבעים' והנה מה שהיה ללהיטון לפרסם בביקורת: "אם אלבום צריך להיקרא על שם הלהיט הגדול שבו, הרי שיגאל היה צריך לקרוא לאלבום זה בשם 'אבא תגיד לי למה'. ובמקום להחזיק שפופרת טלפון ביד הוא היה צריך להצטלם על העטיפה עם בנו, אורי. כי השם 'צבעים' איננו הולם ביותר את תוכנו של התקליט. הוא נקרא כך על שום הפזמון 'צבעים', שאיננו דווקא מן החזקים בתקליט זה. מזמורי תפילה תימניים מעובדים לקצבים מודרניים - הם הממלאים את רובו של האלבום ובכך ייחודו. צבע מיוחד נוסף בכל זאת לאלבום, בזכות עיבודיה המצויינים של אלונה טוראל, בתוספת קולות הרקע של גלי עטרי וריקי מנור. ליגאל בשן יש יומרות של מלחין ומחבר מילים, אולם נראה כי המוסיקה היא עדיין הצד היותר חזק שלו".



אוגוסט 1981. ארבעה שמות ידועים בתעשייה המוסיקלית מכריזים על להקה חדשה - 'כלים שלובים'. אלה הם גרי אקשטיין, דני ליטני, יגאל בשן ויצחק קלפטר. מי שרוצה לדעת היכן אפשר יהיה לראות את הלהקה בהופעת בכורה? בשביל זה, תשריינו כבר עכשיו כרטיסים ל'עיר הנוער' של שנת 1981. שם הלהקה המבטיחה הומצא על ידי דני ליטני, אחרי סיעור מוחות פעיל, שבמהלכו הציע קלפטר שמות כמו 'החפים מפשע', 'כישוף הכלבים' ו'פאנק קייק'. דבר אחד ברור לכל, הסגנון שלהם יחדיו הוא קאנטרי-רוק-פאנקי עם נגיעות בלוז. אתם הבנתם את זה? האמת? זה לא משנה - כי כל מה שהרביעייה הזו תפיק יהיה לא פחות מזהב. תנו להם כפיים!


כמה עצוב שהלכת מאיתנו, יגאל בשן - המון תודה לך על היצירה שלך, שירתך המענגת וכל הטוב שהקרנת על התרבות שלנו. יהיה זכרך ברוך תמיד.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים




































































©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page