כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-9 במאי (9.5) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אלביס חזר להיות להיט. אני לא יודע מה זה, אבל זה להיט. הוא לעולם לא ימות. מישהו צריך לעשות אלבום שלו שר בלוז. ייתכן שקולונל טום פרקר מהפנט אותו. הוא יכול להגיד לך משהו אחד, ייכנס לחדר בו נמצא טום פרקר וייצא משם עם דעה שונה לגמרי ממה שאמר לך מקודם. אני תוהה לגבי זה. הוא זמר מעולה. אלוהים, הוא כל כך נהדר. אין לך מושג כמה הוא גדול, באמת. אין לך שום הבנה - זה בלתי אפשרי לחלוטין. אני לא יכול להגיד לך למה הוא כל כך נהדר, אבל הוא כן. הוא סנסציוני. הוא יכול לעשות הכל עם הקול שלו. אם הוא ירצה או לא, זה משהו אחר. הוא ודילן - הוא ודילן הייתי רוצה להקליט. אלביס יכול לעשות כמה תקליטים מופתיים ויכול לעשות הכל. הוא יכול לשיר בכל דרך שתרצה, בכל דרך שתגיד לו" (פיל ספקטור בשנת 1969)
ב-9 במאי בשנת 1949 נולד בילי ג'ואל. הנה ציטוטים מראיון שלו לרולינג סטון בשנת 2017:
"מעולם לא חשבתי על עצמי על כאמן של אצטדיון. אני לא כל כך פיזי על הבמה. אני לא ממש קופץ על הבמה כמו ג'אגר. אני לא איש פעלולים. אני פשוט יושב שם ליד הפסנתר ומקפיץ את המנגינות ולפעמים האבסורד של זה גורם לי לרצות לעשות משהו טיפשי להחריד.
ב-2010 הפסקתי להופיע עם אלטון. למעשה הפסקתי להופיע בכלל. היו לי כאבים נוראיים בירך. היה צורך להחליף את שתי הירכיים שלי וזה היה מייסר רק ללכת. הייתי צריך להשתמש בכיסא קטנוע במשך כמה חודשים - אתה יודע, להסתובב בבית שלי, ניפצתי רהיטים עם כיסא הקטנוע שלי. הכאב התגבר כל כך שלא יכולתי לעשות הרבה מכלום. אז החליפו לי את הירכיים בשנת 2011. עברתי החלפת ירך כפולה.
לא היה סחוס בין העצמות והרבה מזה כנראה משנים של קפיצה על הפסנתר. זו התאוששות די ארוכה. ... ואז אני חושב שניגנו את קונצרט בניו יורק. היינו די בהלם לגבי קבלת הפנים המדהימה. זה גרם לי לרצות להופיע עוד.
יש לי תיאוריה לגבי כל הצלחה שהייתה לי. אני לא חושב שאני כל כך גרוע. אני רק חושב שאני מוכשר. אני יודע לכתוב. אני יודע איך לנגן. אני יודע לשיר בסולם. אני לא אוהב את הקול שלי.
אני חושב שאני בסדר ככותב שירים. חלק מהשירים שלי די טובים. חלקם גרועים מאד. פעם ניסיתי לכתוב שיר בצרפתית, ואני אפילו לא מדבר צרפתית. אז זה היה אסון. ביצעתי את זה בצרפת ושאלתי אמרגן למה הם לא אוהבים את זה. אז הוא אמר שהם חושבים שאני שר בפולנית. אם הייתי צריך לדלל את זה, הייתי אומר שכמחצית מהשירים שלי סבירים, אבל יש כאלו שהייתי זורק.
גדלתי על האזנה למוזיקה קלאסית, והאנשים שהערצתי כשהייתי צעיר מאוד היו מוזיקאי ג'אז ומוזיקאים קלאסיים. קראתי ציטוט של ניל דיימונד: 'סלחתי לעצמי שלא הייתי בטהובן', והבנתי שהבעיה שלי היא שלא סלחתי לעצמי שלא הייתי בטהובן.
קיבלתי כמה ביקורות נוראיות במהלך חיי. לא תמיד הבנתי את זה. אבל אני יודע מהי מוזיקה טובה ואתה לא יכול להגיד לי שמה שאני עושה זה לא טוב. אני יודע מה זה טוב. יש יהירות מסוימת בעיתונאות ביקורתית שהיא, 'טוב, אני לא אוהב את זה ולכן זה לא טוב'. עדיין יש לי בעיות עם סטרווינסקי, אבל אני מבין שזה ממש טוב. זה פשוט לא מהדהד לי.
אני כבר לא ממש שומע מוזיקת פופ. אני רק מקשיב למוזיקה קלאסית בימים אלו. זה היה ככה ב-20 השנים האחרונות. אני חושב שיש הרבה מוזיקאים טובים עכשיו כמו שהיו כשהתחלתי את לימודיי. רק שהם לא מקבלים את החשיפה. ייתכן שהם לא יוחתמו בחברת תקליטים. למרות שהאינטרנט הפך את זה לאפשרי כמעט לכולם.
אתה יכול ללכת לאיבוד באשליה שלהיות מוזיקאי על הבמה ולשמח אנשים זה משהו שאתה ראוי לו. תמיד הצלחתי להפריד בין העובדה שזו עבודה. זו העבודה הכי טובה בעולם ואני ממש שמח שיש לי אותה. אבל כשאני הולך הביתה, אין כוכב רוק. אני חייב להוציא את הזבל. אני אוהב לבשל. ניקיתי את הבית. אין זוהר. אני כנראה כוכב הרוק הכי לא זוהר שיש. אני לא באמת מרגיש כמו רוקסטאר עד שמישהו מתעמת איתי כשאני הולך ברחוב והוא אומר, 'הו, אתה בילי ג'ואל', ואני אומר, 'אה, נכון, אני הבחור הזה'.
אני חושב שיש מעבר שקורה כשאתה יורד מהבמה. הרגע ניגנת בהופעה מול 20,000 או 60,000 איש ואתה נכנס למכונית ואתה מתרחק מההופעה, אתה סתם עוד ברנש שתקוע בפקק. להרבה אנשים יש קושי במעבר הזה. בעיני זה די מצחיק. אתה יודע שאתה תקוע בדיוק כמו שהם. מעולם לא הייתה לי בעיה עם המעבר הזה. תמיד מצאתי את זה די מצחיק".
ב-9 במאי בשנת 1974 הופיע ברוס ספרינגסטין בבוסטון וחימם את הגיטריסטית בוני ראיט. כתב הרולינג סטון, ג'ון לנדאו, נכח שם והדיווח שלו הפך לרגע מכונן בקריירה של הזמר / גיטריסט מניו ג'רזי.
בתחילת 1974 היה ברוס ספרינגסטין במצב מתנדנד. למרות ביקורות חיוביות, שני האלבומים הראשונים שלו בקושי נמכרו וחברת התקליטים בה היה חתום, CBS, לא הייתה משוכנעת שיש לו עתיד איתה. עם הקריירה שלו בסיכון, ספרינגסטין ידע שהוא חייב להטביע את חותמו, אבל הוא לא ידע איך לעשות זאת. הוא כבר הקליט שיר חדש, BORN TO RUN, אבל חברת התקליטים לא רצתה לדעת ממנו.
הכל השתנה ב-9 במאי 1974, כאשר ספרינגסטין חימם את בוני ראיט בתיאטרון הרווארד סקוור בקיימברידג', מסצ'וסטס. בקהל היה כתב הרולינג סטון ג'ון לנדאו. ספרינגסטין נתן את כולו על הבמה ולנדאו קלט זאת היטב. זה לא היה רק הלילה שבו ברוס ספרינגסטין הציל את הקריירה שלו - זה היה הלילה שבו הוא הפך לכוכב.
מייק אפל (המנהל דאז של ספרינגסטין): "חברת התקליטים חשבה להפיל את ברוס. סגן הנשיא, צ'רלס קופלמן, העדיף את בילי ג'ואל. לא היה אכפת לו כלל מברוס".
ברוס ספרינגסטין: "הייתי קוץ בישבן שלהם. הם רצו להפוך מישהו אחר למפורסם. הם כל הזמן ניסו להתערב באמנות שלי. רק רציתי שיעזבו אותי ושיתנו לי ליצור את המוזיקה שלי".
ג'ון לנדאו: "הלכתי למועדון שנקרא 'המקום של צ'רלי', והוא היה ריק לגמרי. רק קומץ אוהדים חיכה לו. לפני ההופעה, שאלתי את החבר'ה בבר איפה ברוס, והם הצביעו החוצה. עמדתי לידו והצגתי את עצמי".
בארי שנייר, הצלם שהיה שם: "אני זוכר שחשבתי שמעולם לא שמעתי מוזיקה כזו לפני כן. זה היה צליל כל כך רענן ופנטסטי. ממש יום אחרי, התקשרתי לאירה גולד, אמרגן מקומי, ואמרתי: 'אתה חייב לשים את הבחור הזה איפשהו'. המניע שלי היה אישי בלבד - רציתי לראות אותו מופיע שוב. כחודש אחרי שהתקשרתי אליו, אירה הכניס אותו למשבצת חימום עם בוני ראיט בתיאטרון הרווארד סקוור. זה היה קולנוע ישן שראה זמנים טובים יותר. עד כמה שידוע לי, זה היה רק קונצרט הרוק השני שנערך שם אי פעם. ואן מוריסון היה הראשון. הייתה לו במה קטנה".
מייק אפל: "באותה תקופה, בוני ראיט הייתה גדולה מאוד בצפון מזרח ובבוסטון בפרט, אז זו הייתה הופעה נהדרת להשיג לברוס".
בארי שנייר: "במהלך בדיקת הסאונד, אחר הצהריים של ההופעה בהרווארד סקוור, הייתה לו עוצמה כזו שלא ראיתי באף אמן אחר. הוא ביים את נגניו, כמו שמנהיג תזמורת יוביל את הנגנים שלו. הוא היה גורם להם לחזור על ריפים שוב ושוב. אני זוכרת אותו מצביע על קלרנס קלמונס ואמר: 'תעשה את זה שוב. אחת, שתיים, שלוש, ארבע...' הייתה רצינות שמעולם לא ראיתי קודם. היה ברור למה הלהקה כל כך צמודה. כולם היו עוצרים ושמים לב אליו במאה אחוז".
קלידן הלהקה, דייויד סאנשז: "לפעמים אתה מאחד חבורה של נגנים מוכשרים וזה נשמע מעופש, אבל אצלנו זה היה כאילו כל תו היה בדיוק במקום, אבל עם לב. הלהקה הזו הייתה דבר ממש טוב עבור ברוס, כי הוא כתב דברים באותה תקופה שהם מעבר לתחום של הדברים הרגילים".
בארי שנייר: "זה הרגיש כאילו הוא יודע שזה יכול להיות לילה חשוב עבורו. לא הבנתי אז, כמובן, שהוא כבר ידע שג'ון לנדאו יהיה בהופעה. למרות שהוא היה אקט רוק, הוא פתח את ההופעה עם אינטרו פסנתר קלאסי, ובכל זאת הוא לגמרי משך את תשומת הלב של הקהל. זה היה כל כך יפה בהופעה".
ברוס ספרינגסטין: "אנשים מרגישים שהם מכירים אותך כשאתה עושה משהו כזה. זה מרגיע את הקהל".
ג'ון לנדאו דיווח בעיתן THE REAL PAPAER: "ספרינגסטין הוא פלא להסתכל עליו. הוא רזה, לבוש כמו דמישהו שנדחה מלהקת 'שא נה נה', הוא צועד מול להקת הקצב שלו כמו הכלאה בין צ'אק ברי, בוב דילן המוקדם ומרלון ברנדו. כל מחווה, כל הברה מוסיפה משהו למטרה הסופית שלו - לשחרר את רוחנו בזמן שהוא משחרר את שלו על ידי חשיפת נשמתו דרך המוזיקה שלו. ספרינגסטין עושה הכל. הוא פאנקיסט רוק'נ'רול, משורר רחוב לטיני, רקדן בלט, שחקן, ג'וקר, מנהיג להקת ברים, נגן גיטרה, זמר יוצא דופן ומלחין רוק'נ'רול גדול באמת. הוא מוביל להקה כאילו הוא עושה את זה מאז ומתמיד".
בארי שנייר: "לפחות לחמישים אחוז מהקהל לא היה מושג מי זה ברוס ספרינגסטין, אבל הם היו מרותקים אליו. בין כל שיר הוא סיפר סיפורים קטנים, והקהל ממש אהב את זה. מאוחר יותר אמר לי האמרגן שברוס היה אמור לנגן רק סט של שלושים וחמש דקות, אבל הוא פשוט המשיך. הוא ניצל את הרגע. בסוף הסט, כשנראה היה שהלהקה עוזבת את הבמה, הנחתי את המצלמה, ואז שמתי לב שחברי הלהקה מסביבי, הם לא עוזבים. ואז ספרינגסטין התיישב ליד הפסנתר, כשלושה מטרים מהמקום בו הייתי, והתחיל לנגן את השיר האיטי הזה, שלאט הבנתי שהוא גרסה איטית של FOR YOU. מהר מאוד טענתי מחדש את המצלמה והתחלתי לצלם, אז קיבלתי כמה צילומי סולו מקסימים, לגמרי לא צפויים".
ג'ון לנדאו, בהמשך ביקורתו: "ראיתי את עבר הרוק'נ'רול שלי מבזיק לנגד עיניי. וראיתי עוד משהו: ראיתי עתיד של רוק'נ'רול ושמו ברוס ספרינגסטין. בלילה שבו הייתי צריך להרגיש צעיר, הוא גרם לי להרגיש כאילו אני שומע מוזיקה בפעם הראשונה".
מייק אפל: "כשהביקורת של ג'ון לנדאו הופיעה, ניצלתי אותה מיד על ידי הדבקתה מתחת לאף של כולם בחברת התקליטים".
ברוס ספרינגסטין: "בדיוק התגברתי על העניין של להיות דילן החדש ואני יושב בבית וחושב, 'תודה לאל. נראה שאנשים נותנים לשקר הזה ללכת', ופתאום נחתה הביקורת הזו ולא האמנתי".
מייק אפל: "עדיין לא הצלחתי לקבל שום התחייבות מ-חברת התקליטים לגבי התקליט הבא, BORN TO RUN. ואז החלטתי לעשות כארבעים עותקים מהמאסטר של התקליט, ולתת אותם לארבעים ומשהו תחנות רדיו מהמובילות בארצות הברית. ידעתי שחברת התקליטים תשתגע, אבל זה נראה לי אולי הסיכוי היחיד שהיה לנו. אז שלחתי את זה לכל התקליטנים האלו וכולם התחילו לנגן את זה. צעירים רצו לחנויות וביקשו לקנות את זה. בעלי החנויות המתוסכלים התקשרו לאנשי הקידום בחברה, ותוך זמן קצר רבים מהם ביקשו לשים את ידיהם על הצוואר שלי. הם זעמו כי הוצאתי תקליט לרדיו לפני שהוא היה בחנויות. החברה השתמשה בסופו של דבר בציטוט של ג'ון לנדאו במודעות שלה. היינו מרוצים מזה. שנתיים וחצי לאחר מכן, כמובן, ג'ון לנדאו נכנס לעסק עם ברוס בתור המפיק והמנהל החדש שלו. הייתה תקופה שהמצב לא היה טוב בינינו. אני מנסה לראות את זה כאחת מחוויות החיים - אבל לא כזו שאי פעם ארצה לחוות שוב".
ברוס ספרינגסטין: "הציטוט הזה של ג'ון (לנדאו) היה קרדיט מכביד עבורי. אבל כמו שהוא אמר לעתים קרובות, 'זו העבודה שלך'...".
ב-9 במאי בשנת 1969 יצא אלבומם השני של ג'ון לנון ויוקו אונו, במסגרת לייבל חדש של הביטלס ושמו ZAPPLE.
שם האלבום הוא LIFE WITH THE LIONS - UNFINISHED MUSIC NUMBER 2 (ככל הנראה כקריצה לשם הסדרה הקומית "החיים עם הליונים" שבה כיכבו בן ליון ואשתו ביב דניאלס). על עטיפת האלבום מצוטט ג'ורג' מרטין שאומר "אין תגובה". כשמקשיבים לאלבום מבינים גם מדוע. ג'ון: "צד אחד באלבום מכיל דברים שהקלטנו בבית החולים, בסמוך להפלה. יש שם גם את ליבו של התינוק ואחריו שתי דקות דומיה, שרשמנו בחברת המו"לות תחת השם שלנו. הצד השני הוא הקלטה מהופעה שלנו בקיימברידג', מול סטודנטים על סף חירשות. בעצם, הם היו חירשים לאחר מכן כי הממנו אותם. בעטיפה הקדמית אתם יכולים לראות את ההפלה שלנו ובצד האחורי את הרגע בו נעצרנו על ידי המשטרה".
ובאותו יום יצא אלבום לג'ורג' האריסון, שלא מכיל כלל גיטרות או שירה. כל האלבום הינו רק צלילי סינטיסייזר מוג ושמו ELECTRONIC SOUNDS.
הסיפור השלם של התקליטים של לנון/אונו והאריסון - בספר "ביטלמאניה!". לפרטים, תלחצו פה.
ההרצאה "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-9 במאי בשנת 2000 יצא אלבום חדש לג'ף באקלי, MYSTERY WHITE BOY. אבל היוצר והפרפורמר המיוחד הזה כבר לא היה אז בין החיים.
זה אלבום בהופעה של ג'ף באקלי שהוא אוסף של הקלטות שאמו אספה מסיבוב ההופעות שעשה לקידום אלבומו, GRACE.
עברו רק שלוש שנים מאז מותו בטרם עת של ג'ף באקלי, בטביעה, ואלבום ההופעה הזה סימן את המוצר השני שיצא לאחר המוות של הזמר-יוצר המוכשר הזה. עבור מעריציו היה זה עוד אלבום מיוחד להתרפק עליו ולתהות רק מה היה קורה אילו היה ממשיך לחיות. בעוד שאלבומו הקודם, (SKETCHES (FOR MY SWEETHEART, THE DRUNK הורכב מחומרים שנועדו לאלבום האולפני השני שלא יצא לאור, הפעם זה הוא אוסף חי, שכולל בעיקר שירים שיצאו לאור והוקלטו מסיבובי ההופעות בשנים 1996-1994 (ולא כפי שהעטיפה מציינת) מכיוון שאלו אכן התבררו כסיבובי ההופעות היחידים שלו בהיקפים בינלאומיים, קשה להפריד את תריסר השירים שפה מהטרגדיה.
להקת הליווי אז של באקלי הייתה מעולה, מהודקת אך מאד חופשית בנגינתה. הסאונד ששלושת חבריו של יצרו עמו הוסיף לתשוקה הכוללת. קומתו של באקלי גדלה במהירות מאז מותו ובמובנים רבים השליטה שלו על תשומת הלב של המאזין מזכירה פרפורמרים כריזמטיים אחרים שמתו צעירים מדי (ג'ים מוריסון, קורט קוביין). לכן, אפשר גם לשער שאלבום זה לא היה יוצא (או יוצא כך) אילו באקלי היה בחיים.
עם השפעות שנעו בין רוברט פלאנט לאדית פיאף, היה ועדיין קשה מאד לתייג את ג'ף באקלי בסגנון מסוים. נראה שכוח נסתר הוא שהניע אותו. הוא ידע לשיר בלדות באופן כובש אך לא רצה שיראו בו זמר בלדות. הוא ידע לעשות רוק אך לא רצה שיתייגו אותו כרוקר. הוא פשוט היה ג'ף באקלי - יחיד במינו. אין ספק שאביו, טים באקלי, הסתכל עליו מלמעלה וחיוך של גאווה בפניו.
בשנת 1994 אמר באקלי בראיון: "המטרה היחידה שלי היא להיות בתהליך. התהליך הוא הדבר, עם ניצוצות אור קטנים שאלו הם ההופעות החיות ומסביב להן יש את החיים כרגיל".
ב-9 במאי בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה של להקת סלייד שנקרא BEGINNINGS. ללהקה קראו בתקופה הזו בשם AMBROSE SLADE והתקליט הזה הורכב ברובו מגרסאות כיסוי לאחרים. בארה"ב יצא התקליט בעטיפה שונה לגמרי ובשם BALLZY.
כיום, עותק ויניל מקורי במצב טוב יחסית שווה סכום כסף טוב בשוק האספנות והוא הוצג, כחלק מהסרט התיעודי של השדרן ג'ון פיל, RAREST RECORDS.
להקת סלייד הוקמה בשנת 1966 בתור THE 'N BETWEENS. מלבד הקלטת סינגל לא מוצלח, הלהקה התרכזה בעיקר בבניית מוניטין בהופעות ברחבי בריטניה. בפברואר 1969 היה זה ג'ק באברסטוק, ראש מחלקת גילוי כשרונות בחברת פיליפס שהתעניין בהחתמת הלהקה, לאחר ששמע שתיים מהקלטות הדמו שלה.
במהרה הציע באברסטוק להחתים את הלהקה אם תשנה את שמה לאמברוז סלייד ותמצא הנהלה בלונדון. למרות חששות החברים לאבד את המוניטין שצברו עד אז, הם הסכימו. השם אמברוז סלייד נוצר בהשראת מזכירתו של באברסטוק, אשר קראה לתיק היד שלה אמברוז ולנעליים שלה סלייד.
הלהקה בילתה שבוע באולפן פיליפס להקלטת אלבום הבכורה. באברסטוק התעקש שהלהקה גם תכתוב כמה שירים מקוריים, לצד גרסאות הכיסוי שעשתה.
בראיון משנת 1980, נזכר הבסיסט ג'ים לי: "זו הייתה הפריצה הגדולה הראשונה שלנו בהכנת תקליט, אז הכל היה חשוב עכשיו מלתת לזה לחמוק. באברסטוק התעקש שנכתוב חומר מקורי ועשינו זאת מתוך פחד". בתקופה שבה הלהקה עדיין לא כתבה את החומרים שלה במלואם, האלבום הכיל שמונה קאברים של שירים שנוגנו בקביעות בהופעות.
במהלך הקלטת האלבום, אמברוז סלייד הוצגו בפני צ'אס צ'נדלר, שביקר באולפן עם שותפו העסקי, התרשם ממה ששמע באולפן והחליט לראות את הלהקה בהופעה חיה במועדון "רספוטין", בערב שלאחר מכן. בסוף ההופעה הוא החליט שהוא רוצה לנהל את הלהקה.
הגיטריסט דייב היל בספרו: "זו הייתה תקופה מאוד משפיעה עלינו. לקחנו על עצמנו הרבה רעיונות שונים על הכל, לא רק על המוזיקה, אלא על איך שהתלבשנו, איך שהתנהגנו. תסתכלו על העטיפה של התקליט BEGINNINGS ותראו שיש לזה תחושה אמריקאית עשינו קאברים של STEPPENWOLF, פרנק זאפה, מרווין גאי, אבל עדיין היינו ארבעה בחורים מאנגליה. אולי עדיין לא שינינו את השם שלנו, אבל אין ספק בכך.
עכשיו היינו סלייד. התקליט הזה היה, פחות יותר, מה שעשינו אז בהופעות. את צילום העטיפה עשינו עם צלם מקומי על פסגת POUK HILL, ליד המקום שבו התגורר נודי הולדר גר אז. הורדנו את החולצות שלנו והתפרענו על הסלעים. היה קפוא, אבל לפחות כתבנו על החוויה שיר באלבום הבא שלנו, אז אני מניח שזה סוג של נחמה".
נודי הולדר בספרו: "חברת התקליטים פונטנה החליטה שהיא צריכה להציג את ארבעתנו על העטיפה ושלחה צלם למידלנדס כדי לצלם את התמונה שלנו. הוא חיפש מקום ראוי ומצא את זה ב-POUK HILL, שהיה ממש מעבר לפינה מהבית שלי. זו הייתה מחצבה ישנה גדולה שלא הייתה בשימוש והיא אכן נראתה דרמטית. זה היה אמצע החורף והאדמה הייתה מכוסה בשלג. דמיינתי צילום נופי מצמרר איתנו בחזית, אבל מיד כשהגענו לשם, הצלם אמר, 'תורידו את החולצות, בחורים'. 'אבל זה מקפיא לעזאזל', גנחנו. לא עמדנו להתווכח איתו כי הוא היה המקצוען ואנחנו היינו להקה מקומית קטנה, שהוא כנראה מעולם לא שמעתי עליה התפשטנו. 'תשכבו על השלג', הוא אמר לאחר מכן. אז שכבנו. לא האמנו כשראינו את התוצר הסופי. בעטיפה ראו רק את הראשים שלנו. לא יכולתי לראות את המחצבה או שום שלג. זה היה בזבוז זמן מוחלט. כתבנו שיר על סשן הצילומים ההוא באלבום הבא. הרי בתמימות חשבנו שחברת התקליטים יודעת הכי טוב. התקליט לא נמכר טוב במיוחד, אבל זה היה אלבום טוב בהתחשב בכך שזה היה המאמץ הראשון שלנו ולקח רק שבוע להקליט. התקליט עזר לנו להשיג הופעות טובות יותר עבור יותר כסף, אז היינו שמחים, אבל האנשים המחויטים בפונטנה היו קצת מאוכזבים. הם לא ציפו שזו תהיה מפלצת של להיט, אבל הם קיוו שזה יתפרסם".
בעקבות חוסר ההצלחה המסחרית, הלהקה וצ'נדלר החלו לשקול את הצעד הבא שלהם בקריירה. לאחר שלא היה מרוצה מאלבום הבכורה, צ'נדלר חשב שהלהקה תרוויח מכתיבת חומרים משלה עם שינוי תדמית.
ב-9 במאי בשנת 1965 הופיע בוב דילן לראשונה באנגליה ברויאל אלברט הול. בקהל היו חברי הביטלס, הרולינג סטונס, מריאן פיית'פול ודונובן ("בוב דילן האנגלי").
כאשר דילן בן ה-23 הגיע לאנגליה כחלק מסיבוב ההופעות שלו, הוא עשה זאת בענן של מיסטיקה ותככים. הנוכחים מולו לא ידעו שזו תהיה הפעם האחרונה שהם יראו את בוב דילן, אמן הפולק. העם הבריטי התאהב במהרה בזמר-יוצר. שנינותו היבשה ואמנותו הפכו אותו במהירות לכוכב.
שני תאריכים היו אמורים לסיים את סיבוב ההופעות הזה, ב-9 במאי וב-10 במאי, עם דילן על הבמה המפורסמת בלונדון כאמן סולו אקוסטי. הביטלס, שכבר פגשו את דילן בניו יורק, היו להוטים לראות איך מותג הפולק שלו יתורגם לקהל בריטי, אבל הפעם זה היה בוב דילן אחר. הוא בדיוק הוציא את אלבום האולפן החמישי שלו BRINGING IT ALL BACK HOME ורצה להתקדם הלאה, אמנותית.
בעיתון דיילי טלגרף הבריטי נכתב כך למחרת: "על אף שזה נראה רגע מפלצתי בממדיו למעריציו של בוב דילן, הרויאל אלברט הול, בו הופיע אמש, נמצא באותו מצב שבו היו הביטלס החלו לסחוף את הארץ לראשונה. אותו ביטוי הדמיון מסתיים שם. השירים של בוב דילן מתוחכמים, מודעים חברתית ונושכים באופן הטוב ביותר כשהם משלבים את המודעות של האינטלקטואל עם הארציות של הבלוז. דילן הוא זמר הפולק החשוב בעולם אבל הוא צריך להיזהר שלא להחליק מכאן".
לאחר ההופעה ביקרו הביטלס את דילן בסוויטה שלו במלון סבוי. את החבורה ליוותה הזמרת אלמה קוגן, וגם נכח, כאורחו של דילן, המשורר אלן גינסברג.
האווירה הייתה מתוחה בהתחלה, עד שגינסברג נפל לחיקו של ג'ון לנון מזרוע הספה. כששאל גינסברג אם הוא מכיר את וויליאם בלייק, לנון השיב שמעולם לא שמע עליו. אשתו סינת'יה אמרה, "הו ג'ון, אתה שקרן, ברור ששמעת עליו!" - והקרח נשבר. לאחר שעזבו את המלון, בילו הביטלס את שארית הלילה במועדון לילה בלונדון.
גם זה קרה ב-9 במאי:
בשנת 2020 מת ריצ'רד הקטן, בגיל 87 ובגלל סרטן בעצמות.
בשנת 2014 יצא אלבום נוסף של מייק ג'קסון, לאחר מותו, ושמו XSCAPE. ובשנת 2006 יצא אלבום חדש לרד הוט צ'ילי פפרס ושמו STADIUM ARCADIUM. זה האלבום הראשון שלהם שהגיע למקום הראשון במצעד המכירות האמריקאי.
בשנת 1975 יצא תקליטה השלישי של להקת הרוק המתקדם, HENRY COW, ושמו IN PRAISE OF LEARNING. הפעם כולל האלבום גם השתתפות של חברי להקת SLAPP HAPPY. שם התקליט בא מיצירה של ברטולד ברכט.
בשנת 1998 הופיע בריאן וילסון בפעם הראשונה ללא הביץ' בויז. זה היה באילינוי.
בשנת 1964 הופיע צ'אק ברי לראשונה באנגליה, בתיאטרון אסטוריה בלונדון. האנימלס חיממו אותו.
בשנת 1962 נולד דייב גאהן מדפש מוד. ובשנת 1945 נולד סטיב כץ - הגיטריסט של להקת דם, יזע ודמעות (ומפיק של אמנים כמו לו ריד). בשנת 1944 נולד ריצ'י פיוריי - מלהקת בופאלו ספרינגפילד ובהמשך POCO.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים