רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-9 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-9 במרץ (9.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני זוכרת את היום שעליתי על המשפט LOVE TO LOVE YOU BABY. הייתי צריכה ללכת למשרד של ג'ורג'יו מורודר, ואמרתי לו, 'תקשיב לשורה הזאת. זו לא שורה חמודה?'... ג'ורג'יו חזר על המשפט שלי שוב ושוב ויומיים אחר כך, חברה של ג'ורג'יו הגיעה לביתי ואמרה לי שאני חייבת לבוא לאולפן. נכנסתי ושרתי LOVE TO LOVE YOU BABY וג'ורג'יו שלח אותו להולנד. הוא ניגן את זה בכנס MIDEM, וכולם רצו את זה. איכשהו ניל בוגארט קיבל את השיר, והוא התקשר לג'ורג'יו ואמר לו שהתקליטנים מנגנים את זה ללא הפסקה. אבל הייתה רק בעיה אחת - השיר היה קצר מדי. אז ג'ורג'יו שלח לו שמונה עשרה דקות של זה, כולל גניחות, וזה הפך לטירוף. אז התחילה שמועה שאני בעצם זמר-גבר שנשמע כמו אישה. אף אחד לא חשב שאני יכולה לשיר כשעשיתי לראשונה את זה, כנראה בגלל שלחשתי. אבל זה היה טוב כי כשסוף סוף פתחתי את הפה ושרתי, אנשים הופתעו שיש שם קול... זו הייתה תקופה מאוד מאתגרת. לפעמים אני מרגישה שאנסו אותי רגשית ואפילו לא ידעתי את זה. כשהיה לי סוף סוף זמן להתארגן מחדש ולעיין בכל העובדות, הרגשתי שמישהו לקח משהו משלי ולא ביקש את רשותי. מאז אני אחת מאותם אמנים שמרגישים שניצלו אותם, אבל אני לא מרירה על זה בכלל. שדדו אותי היטב, אבל לא אכפת לי. אני עשירה יותר ממה שהייתי קודם. דברים אז זזו כל כך מהר. היה לי חוסר איזון כימי בגוף, ועם כל הלחצים של לא לישון ולהיות בדרכים, זה החמיר. היה לי דיכאון קיצוני והייתי צריכה לעשות דברים כדי לרומם את עצמי. הרגשתי שאני לא יכולה להילחם יותר, עד כדי התאבדות. ידעתי שאני חייבת לקבל עזרה" (דונה סאמר)

ב-9 במרץ בשנת 1975 יצא האלבום KATY LIED, של סטילי דן.

לזמן מה, באמצע שנות השבעים, הייתה להקת סטילי דן אחד השמות הלוהטים ביותר בעולם הרוק. הייתה זו בדיוק תקופת מעבר של הלהקה מהרכב המונה חמישה חברים ומופיע על הבמות להרכב של צמד בלבד שהדיר את רגליו מהבמות ועסק רק באולפני ההקלטות והתייחס אליהם כאל עבודה בבית מרקחת.

הזמר הראשי והקלידן דונלד פייגן והבסיסט-גיטריסט וולטר בקר היו שני פרפקציוניסטים שיצרו אז מוזיקת פופ קליטה אך ערמומית להפליא, עם מקצבים מורכבים וסולואים וירטואוזיים. הדבר העניק למסחריות הלהקה חספוס שהביא מוזיקאים אחרים להביט בתוצאה בתדהמה ובקנאה. המילים שהביאו השניים היו ציניות ומעורפלות לרוב אך הודבקו במלאכת מחשבת למוזיקה.

וכך גם באלבומה הרביעי של הלהקה (או שמא הפרויקט), שמיזג ניחוחות פופ עם ניחוחות ג'אז. לצד הצמד הגיעו לאולפן נגני סשנים מהשורה הראשונה. הסידור הזה יביא בהמשך את השיא האולפני הגדול שלהם, בדמות התקליט AJA. זה פרויקט שנשמע כמיליון דולר.

כמו עם התקליט הקודם, PRETZEL LOGIC, זה היה האלבום השני של סטילי דן עם שירי פופ קצרים. כל שיר פרט ל-YOUR GOLD TEETH II היה באורך של פחות מארבע דקות, מה שהיה יוצא דופן ביותר עבור בקר ופייגן.

השניים תמיד דאגו להדגיש את תהליך כתיבת השירים שלהם כמאזן של 50-50, אבל פייגן הודה שהיו מקרים חריגים מדי פעם. "מוזיקלית, אנחנו חושבים אותו הדבר, אבל חוץ מזה יש לו את החיים שלו ואני יש לי את שלי. בדרך כלל אפתח את נבט השיר ואעביר אותו אליו. שמנו את השמות של שנינו על כל השירים, אבל כתבתי גם מעטים בעצמי. תשעים וחמישה אחוז מהשירים שלנו הם שיתופי פעולה. הוא גם עורך טוב. הוא מציע שיפורים ברעיון המקורי שלי, ואז אנו עובדים על המילים ביחד. למעשה, אנחנו אף פעם לא דנים זה בחייו של זה בפרט מסוים. שנינו יודעים את הכיוון שאליו אנחנו הולכים, וזה לא משנה שאנחנו יודעים את הנסיבות האמיתיות מאחוריו. אנחנו פשוט דנים בזה בתור מה שאנחנו רוצים לעשות עם נרטיב. אנחנו חברים אבל אנחנו לא החברים הכי קרובים בעולם. אנו מכירים זה את זה הרבה זמן ואנחנו מבינים את הרגלי העבודה ואת הצרכים והמגבלות של זה. אבל אנחנו לא מבלים יחד כל כך הרבה".

בתקליט KATY LIED זן הופעתו הראשונה של הזמר מייקל מקדונלד בהקלטה של סטילי דן. ג'ף פורקארו תופף בכל השירים מלבד ANY WORLD, שבו הופיע מתופף הסשנים הוותיק, האל בליין. וולטר בקר ודונלד פייגן לא היו מרוצים מאיכות הצליל של האלבום עקב תקלה שהייתה במערכת הפחתת הרעשים האולפנית החדשה של חברת DBX.

פורקארו על התיפוף באלבום: "כל מה שעבר לי בראש זה ג'ים קלטנר וג'ים גורדון. כל הדברים שלי נוצרו פה כשהעתקתי אותם. למשל, בשיר CHAIN LIGHTNING, כל מה שחשבתי עליו היה השיר 'PRETZEL LOGIC שג'ים גורדון תופף בו. בשיר DOCTOR WU חשבתי על ג'ון גיורין, במיוחד המילויים האלה שיוצאים בין תוף הבס לבין הטאם-טאמים. הוא היה עושה את זה בסגנון בי בופ. גיורין היה בתקליט COURT AND SPARK של ג'וני מיטשל, שהיה באותו סגנון של סטילי. בשיר BLACK FRIDAY שוב חשבתי על ג'ים גורדון. ניסיתי לתופף את זה, ופשוט נתקפתי התקף זעם גדול. 'אני הבחור הלא נכון! אתם צריכים להשיג את ג'ים גורדון!’ אמרתי לגארי כץ המפיק. לאחר שהסתובבתי שלוש פעמים סביב הבניין וקיללתי את עצמי, חזרתי פנימה והצלחתי לתופף בשיר. מצילת הרייד שהשתמשתי בה בתקליט היא K ZILDJIAN ישנה שאבא שלי נתן לי. למרבה הצער, כל צליל המצילות נדפק כי ה-DBX לא עבד. זה היה ממש קורע לב עבור החבר'ה".

פייגן על התקליט: "כל שיר נראה מתוך נקודת מבט שונה. לחלקם, אני מתאר לעצמי, יש נימה אידיאליסטית כלפיהם, בעוד אחרים הם על מישהו שברור שהוא מתאבד. ברור שהמספר בעלילה, אם תרצו, נמצא בשלבים עמוקים של דיכאון חמור. וכמובן, כנראה שהייתי כך כשעשיתי אותם. האישיות של כולם היא רק סימפטום שלי. אני תמיד רואה את שני הצדדים של דברים בו זמנית, ולכן אף פעם אין לי דעה נחרצת".

עטיפת האלבום מציגה תמונה של קטידיד, חרק "מזמר" מסקציית הצרצרים והחגבים. זה ככל הנראה משחק מילים על שם האלבום; כי ה"שירה" של הקטידיד נשמעת כאילו נאמר KATIE DID KATIE DIDN'T, כשהמילים בשיר DOCTOR WU כוללות את "קייטי משקרת, אתה יכול לראות את זה בעיניים שלה". את התמונה צילמה חברתו של פייגן, דורותי ווייט.

עיתון רולינג סטון פרסם אז בביקורתו על התקליט KATY LIED: "להקת סטילי דן נשמעת כמיליון דולרים ונוצצת יותר מכל מה שמסביבה בתחום הזה. שירתו של דונלד פייגן, שנשמעת לאזניי כהכלאה בין מייק לאב לבוב דילן, היא מיוחדת ביותר. מילות השירים, הלא ברורות לחלוטין, מושכות כתמיד. מבחינת נגינה, יש טעם רב בביצועי הצמד פייגן ובקר ביחד עם נגני האולפן שגייסו אליהם. בניגוד לרבים אחרים, הם יודעים היטב מתי לשתוק ולא לצאת לסולו ארוך ומשעמם מדי. אז תגידו לי - מדוע, עם כל זאת, אני לא מוצא את החשק להקשיב שוב לתקליט הזה של סטילי דן? נראה לי כי אני לא מוצא בתקליט הזה שום תשוקה אמיתית. שירתו של פייגן אמנם מיוחדת אך הגייתו את המילים ברורה מדי ונשמע כי הוא עסוק יותר להביא סגנון מאשר הבעה. אני גם מתעייף מהמצב בו אני נאלץ כל הזמן לנחש על מה הם שרים בתקליט עם המילים שלהם. עם זאת, זה עדיף בהרבה מכל מוזיקה של בארי ווייט".

ב-9 במרץ בשנת 2007 התאבד בראד דלפ, הזמר של להקת בוסטון. כל זאת בגלל מקרה מצער ביותר שהסתבך.

הסיפור של להקת בוסטון המצליחה מתחיל באובססיה של איש אחד, מכונת הקלטה עם ערוצים ואולפן

ביתי שהניבו יחדיו תקליט שנמכר בכמויות היסטריות.

היה זה טום שולץ, שקיבל תואר מצטיין בטכנאות מוסיקה באוניברסיטה לטכנאות מסצ׳וסטס ושאף גם

להיות מוסיקאי. בשנת 1974 הבין שולץ שהחלום שלו לנגן מוסיקה באופן מקצועי כנראה לא יקרה. עד אז

הוא השקיע סכומי עתק ביצירתו אך איש לא התעניין בה. כצעד הימור נואש הוא רוקן את חשבון החיסכון

שלו כדי לרכוש מכשיר הקלטה יד שניה, עם תריסר ערוצים. לתהליך ההקלטה של שיריו הזמין לאולפן זמר

שפגש זמן מה לפני כן והסכים לתת את קולו. היה זה בראד דלפ, שקולו ורעיונותיו המוסיקליים התאימו

באופן מושלם לסגנון של שולץ.

לאחר ששולץ ערך מיקסים לארבעה שירים ושלח אותם למספר חברות תקליטים, הוא החל להתכונן נפשית

למכירת הציוד ולתליית הגיטרה שלו. אבל הפעם הטלפון צלצל. ואחריו עוד צלצול. לפתע היו מעבר לקו

אנשים בכירים בתעשיית המוסיקה שהתעניינו. שולץ ההמום הבין שעליו לעשות מעשה ולהרכיב במהרה

להקה, כדי שיוכל להתקדם. אז הוא שינס את מותניו וגייס לשורותיו נגנים שהכיר מהעבר.

תקליט הבכורה, שהיה למעשה מהקלטותיו של שולץ עם דלפ, יצא לאור באוגוסט 1976 והפך לאחד מרבי המכר הגדולים ביותר, גם הודות ללהיט הסוחף, MORE THAN A FEELING. דלפ הפך להיות הקול המזוהה של הלהקה-סנסציה הזו, שלצד מיליוני מעריציה החדשים גם הצמיחה מתנגדים. אחד מהם היה זמר בשם אלביס קוסטלו שכתב אז לעיתון ניוזוויק: "קחו להקה כמו בוסטון. היא יכולים למכור תשעה מיליון עותקים אבל היא מלהיבה כמו צלחת של מעיים. תחום הרוק׳נ׳רול הוא על מין אבל הלהקה הזו ניצבת מולו כחבורה של מסורסים. בוסטון היא החלום הרטוב של רואי החשבון".

חלפו השנים, השיר MORE THAN A FEELING המשיך להתנגן ללא הרף בתחנות הרדיו השונות ודלפ

המשיך להופיע בהצלחה עם בוסטון וגם בגרסאות כיסוי ללהקתו האהובה, הביטלס, עם הרכב שנקרא

ביטל ג׳וס. הוא ידע לחקות את קולו של פול מקרטני באופן המשכנע ביותר. לסובביו הסגיר כי אינו חש

ככוכב רוק וכל ההצלחה הזו אף מביכה אותו. כך נאבק בתוכו עד שקרה דבר שסיים את חייו.

היה בלבול לגבי סיבת ההתאבדות של דלפ באותה תקופה; השמועה הייתה שהיא קשורה לאומללותו של

דלפ עם עסקיה הסבוכים של להקת בוסטון וסכסוך מר עם שולץ, שיום הולדתו היה למחרת ההתאבדות.

מיקי, גרושתו של דלפ, מיהרה להאשים את שולץ בכתבה שפורסמה עמה בעיתון בוסטון הראלד: "דלפ

הונע לייאוש בגלל השינויים האחרונים בלהקה. זה היה הקש האחרון בחיים מקצועיים לא מתפקדים

שהוביל בסופו של דבר להתאבדותו של הזמר המוביל", צוטטו דבריה שם. שולץ נדהם ממה שקרא ומיהר

להגיב בתביעה נגד העיתון בגין הוצאת לשון הרע. סנגורי הנתבעים ביקשו לזמן לבית המשפט חברים

לשעבר בלהקה הידועה, שהשמיעו דברים נגד התובע, שהפסיד ואולץ לשלם 132,000 דולר. השופט קבע

כי לא ניתן להאשים את העיתון בהשמצה מכיוון שאי אפשר לדעת מה באמת גרם לדלפ להרוג את עצמו.

בהמשך נתגלתה האמת.

היה זה סיפור מסובך הקשור לארוסתו של דלפ ולאחותה, מג. דלפ היה החבר הטוב שלה ואליו היא פנתה

בכל פעם שהייתה זקוקה לעצה. במשך שנתיים וחצי היא אף התגוררה בביתו, בחדר שינה נפרד, כשגם הוא

נשען על כתפה כשגילה על רומן שאחותה ניהלה מאחורי גבו. הכל איכשהו הסתדר עד אותו יום של ה-28

בפברואר, כשמג גילתה שדלפ שתל מצלמה נסתרת בחדר השינה שלה. היא התעמתה עם דלפ שהודה מיד

והיא עזבה את הבית ועברה אל בן זוגה, טוד ווינמיל. למחרת שלח לה דלפ דוא״ל: "אני חש גועל כלפיי מכל

הסיפור הזה. בהחלט מגיע לי את זה". היא לא ענתה לו.

ב-2 במרץ 2007 הוא עמד להופיע עם הביטל ג׳וס, כשטכנאי הסאונד היה ווינמיל, שגם עבד עבור להקת

בוסטון. לפני ההופעה ישבו השניים במכונית של ווינמיל ושוחחו. "הוא התנצל בפניי כחצי שעה ואז

אמרתי לו שהוא חייב לספר לפאמלה את מה שעולל. הוא לא אהב לשמוע את זה". באותו לילה שלח דלפ

אימייל נוסף למג ובו תחינה: "אני רוצה שתביני שאני אדם הגון שעשה טעות שיפוטית חמורה ביותר. פעלתי

מתוך דחף שלא מובן לי. אני כן אוהב את אחותך, עד כמה שזה לא נראה ברגע הנוכחי. אולי רכבת ההרים

הרגשית שהייתי בה בקיץ האחרון קשורה באיזשהו אופן למה שהכריע אותי לעשות דבר כל כך לא הגיוני".

האימייל נענה על ידי מג ובן זוגה. ווינמיל דחק בו שוב לגשת לפאמלה ונתן לו אולטימטום של יום, לפני

שהסוד יתגלה ולא ממנו. "זה מתוך כבוד לך, שמג נותנת לך את ההזדמנות לספר לפאמלה בעצמך. זה לא

איום, כי אתה יודע שבסופו של דבר היא הרי תגלה זאת בכל מקרה". דלפ השיב בבקשה לקבל עוד זמן, עד

ה-5 במרץ. הוא קיבל אישור אך באותו יום הוא לא ניגש לספר לפאמלה אלא ניגש לחנות לקנות מפוח ביתי.

ב-7 במרץ, ולאחר שהבינו שדלפ לא סיפר לפאמלה, הגיעו מג ובן זוגה לביתו כדי לאסוף חפצים נוספים

שלה. היה זה מפגש לא נעים שבמהלכו צרח ווינמיל וקילל את בעל הבית, שהיה שטוף דמעות וניסה שוב

להתנצל. למחרת הוא ניגש לרשת וולמארט ורכש שני מכשירי גריל פחמים. בינתיים התגוררה פאמלה

בדירה אחרת שהיא ודלפ שכרו עבורה, מבלי לדעת את מה שמתחולל בראשו של בן זוגה בן ה-55.

ב-9 במרץ היא הגיעה לביתו והבחינה בצינור המוביל מאגזוז מכונית הפולסוואגן הצהובה שבמוסך אל תוך

הבית שבאטקינסון, ניו האמפשייר. פתק שהודבק על הדלת הבהיר את כוונותיו: "למי שמוצא את זה, אני

מקווה שהצלחתי להתאבד. תוכנית ב׳ הייתה לחנוק את עצמי במכונית שלי". בפתק נוסף, שהוצמד לדלת

בחדר המדרגות, הזהיר דלפ שיש פחמן חד חמצני. "אני לוקח אחריות מלאה ובלעדית על מצבי הנוכחי.

איבדתי את הרצון שלי לחיות", הוא כתב. ההערה כללה גם הוראות כיצד ליצור קשר עם ארוסתו: "לצערי,

היא לגמרי לא מודעת למה שעשיתי".

המשטרה באה במהרה ודפקה על דלת האמבטיה. "אדון. דלפ?" הם קראו בקול. "אדוני, אתה בפנים?

אתה בסדר, אדוני?".

לאחר שתיקה ממושכת מבפנים, הם הפנו את כתפיהם לדלת והחלו להכות בה במלוא עוצמתם. הדלת

נכנעה וריח הפחם הקשה לנשימה יצא משם. השוטרים המתינו לעשן שיתפוגג ואז נכנסו לחדר, כיסו את

פיהם ונופפו באובך.

כשהתפוגג העשן נגלתה לעיניהם התמונה הנוראית. שני גרילי פחם הוצבו בחדר האמבטיה ועליהם מתכות

שפלטו גלי חום. על הרצפה לצידם הייתה מונחת גופת אדם, שראשו מונח על כרית. פתק הוצמד לדש

חולצתו ובו נכתב: "מר בראד דלפ. JAI UNE AME SALITAIRE. אני נשמה בודדה". בהמשך מצאה

המשטרה ארבעה מכתבים חתומים במשרד הממוענים לפאמלה סאליבן, לילדיו, לאמם מיקי ולצמד שנשא

את השמות מג וטוד. הקול של בוסטון נדם.

ב-9 במרץ בשנת 1974 יצא תקליט הבכורה של להקת קנזאס. ברוכים הבאים למקום בו רוק מתקדם, ג'יי ג'יי קייל וניחוחות רוק דרומי מתמזגים כאחד.

להקת קנזאס היא להקה שקשה לשים אותה בקטגוריה אחת בלבד. היא להקה מתעתעת מאד. מצד אחד יש לה להיטים ענקיים ומתקתקים כמו DUST IN THE WIND. מצד שני היא הקליטה יצירות רוק מתקדם מפוארות ונפלאות. באלבומיה המוקדמים של הלהקה אפשר להבחין ביכולות הכתיבה, עיבוד והנגינה העשירים שהיו לה כמו ללהקות הרוק המתקדם הבריטיות הגדולות, כמו YES או GENTLE GIANT.

מנהיג הלהקה, הגיטריסט קרי ליבגרן, הושפע אז חזק מהרוק המתקדם הבריטי וטען זאת פעמים רבות. מי שגילה את הלהקה בשנת 1973 היה מפיק בשם דון קירשנר. חברי הלהקה ידעו שהוא אמור להגיע לראות אותם בהופעה בפאב קטן בקנזאס. הם אף עלו על רעיון להרשים אותו. על מנת שיגיע הרבה קהל להופעה הזו, הם קנו כמות גדולה של בירות והציעו אותן בחינם למי שייכנס להופעה. זאת כדי שהמפיק יתרשם מזה שהלהקה מביאה קהל.

המזל של קנזאס היה שקירשנר היה גם בעל תוכנית טלוויזיה משלו. הייתה לו גם חברת תקליטים משלו. הוא ראה בלהקה משהו איכותי שאחרים פספסו. המזל שיחק להם ביג טיים והם הגיעו לניו יורק על מנת להקליט שם את אלבום הבכורה שלהם, שנקרא KANSAS.

ההקלטות לא עברו חלק. ההוראה המפורשת שקיבלו החברים הייתה לא להביא לאולפן בשום אופן את ציוד הנגינה שלהם. זאת כי אולפן ההקלטות, שנקרא RECORD PLANT, היה מצויד היטב.

ואז, כשהגיעו חברי הלהקה לאולפן, הם גילו לחרדתם שכל ציוד הנגינה שהיה שם הוא ציוד ברמה גרועה וחבוטה. ההקלטות נעשו ללא ערוץ 'קליק' (ערוץ של מטרונום שמושמע לנגנים באוזניות על מנת שישמרו על קצב). מזלה של קנזאס היה שמאחוריה היו כבר לא מעט הופעות בפאבים והיא הגיעה לאולפן כשהיא מוכנה לגמרי על השירים.

האלבום הזה הוא הקרוב ביותר של הלהקה לשורשיה כלהקת פאבים. יש כאן שירי רוק נהדרים כמו השיר הפותח CAN I TELL YOU או ביצוע מופתי לשיר של ג'יי ג'יי קייל בשם BRINGING IT BACK, עם נגינת אורגן ההאמונד המעולה של סטיב וולש. הביצוע של הלהקה את ג'יי ג'יי קייל עובד במלואו. רובי שטיינהרדט הוא הגיבור הראשי כאן; השירה שלו "מלוכלכת", מזכירה קצת את הסגנון של אריק ברדן וכך גם נגינת הכינור שלו - למעשה, הוא חבר הלהקה היחיד כאן שלא מפחד להתפרע קצת עם הכינור המטורף. שטיינהרדט עשה כמיטב יכולתו כדי למשוך את תשומת ליבו של המאזין, ובכן, וזה עובד.

הדברים משתנים בהרבה עם שאר החומר. בלדת פסנתר קצרה בשם LONELY WIND (כשיום אחד אני חושב שהיא יפה וביום אחר מביכה) מתחלפת מעיפה אותנו משם למחוזות הרוק המתקדם. היצירה שמסיימת את צד א' של התקליט היא מהיפות ביותר של הלהקה לטעמי. היא הושפעה מהסופר הרמן הסה וקוראים לה JOURNEY FROM MARIABRONN. הקטע שמסיים את השיר הזה הוא אחד הרגעים האהובים עליי ביותר במוזיקת הרוק הקלאסי. עיתון רולינג סטון, שפרסם ביקורת על תקליט זה ב-18 ביולי 1974, ציין כי 'עיבודי הלהקה מורכבים אך נגישים. הכינור בלהקה רחוק מלהיות גימיק. הוא מוסיף אלמנט חשוב במוזיקה ומנוגן באופן משכנע ביותר. הרבה מהתקליט נשמע כמחווה לקית' אמרסון, אך עם המון מקוריות'.

התקליט מסתיים עם DEATH OF MOTHER NATURE שמבחינה מוזיקלית מרתק בעיניי, אך מביך מבחינת המילים שנכתבו וזה קצת מכווץ לדעת שהחבר'ה היו רציניים בנושא וכל שיכלו להוציא זה משפטים כמו "כל יום היא נחלשת קצת / היופי שידעה פעם בא והלך / רצחנו את כל בניה וכל בנותיה / הדם על הידיים שלכם, הגיע הזמן / ועכשיו היא הולכת למות - יה! יה! יה!"

אנשים רבים כבר כתבו דברים רציניים על מצב האקולוגיה, אך פה זה הופך נדוש וקלישאתי - עם גישה בומבסטית שהיה עדיף לו כתבו לה מילים בנושא אחר. אבל המוזיקה? נהדרת!

עטיפת האלבום היא ציור של ג'ון סטיוארט קארי שנקרא TRAGIC PRELUDE. בציור הזה נראית דמות בשם ג'ון בראון כשתנ"ך בידו האחת ורובה ביד השנייה.

אותו בראון היה מתנגד עבדות דתי שהיגר לקנזס בשנות החמישים של המאה 19. הוא הקים מיליציה שניסתה להילחם במחזיקי עבדים ואף לחמש עבדים, סופו היה שנתפס ונתלה אבל השתלשלות המאורעות הייתה אחד הטריגרים שהביאו לפתיחת מלחמת האזרחים האמריקאית, כשמדובר בלהקה עם שם פטריוטי כמו קנזס, בבחירת הציור העטיפה יש משמעות את הציור הזה ראה יום אחד מתופף הלהקה, פיל אהרט, כשהיה עוד נער. הוא חשב אז שאם תהיה לו להקה, הציור הזה יהיה על עטיפת האלבום שלה. כשהגיע הזמן להחליט על עטיפה לאלבום הבכורה, אהרט כופף את היד של שאר החברים ואמר להם שאין להם ברירה אלא להסכים עמו שהציור יהיה העטיפה. אך הייתה בעיה. אהרט לא מצא אז את הציור שראה בנעוריו. למזלו, היה לו שכן בשם דון ריצ'ארדס, שהיה צלם מחוזי והיה לו תשליל של התמונה המבוקשת. המזל שיחק לאהרט בפעם השנייה.

הצילום בצד האחורי של העטיפה צולם לאחר סשן של צילומים משעמם למדי בו הלהקה צולמה כשהיא אוכלת במקדונלדס וכאלה. עד שלפתע נראו עננים שחורים בשמיים. זה הרגע בו השמש זרחה מצד אחד והעננים התקדרו בצד השני - הרגע המתאים לצילום שהונצח בצד האחורי. הלהקה צולמה במקור בשדה כשמסביב היו בניינים שנמחקו באופן גרפי בסטודיו של הצלם וכך נוצרה תמונה בה נראית הלהקה כשהיא עומדת בשדה גדול.

ב-9 במרץ בשנת 1967 החל ואן מוריסון לקדם את קריירת הסולו שלו. ביום הזה הוא נחת בהולנד.

טיפה לפני כן מוריסון הרגיש שהלהקה שלו, THEM, כבר שירתה את מטרתה. למרבה המזל, היה אדם שיכל לקחת אותו לאמריקה. זה היה לא אחר מאשר ברט ברנס, שעקב אחר מוריסון בזמן תהליך הקמת חברת התקליטים שלו, BANG, שהייתה תחת המטריה של חברת אטלנטיק רקורדס. מוריסון לא היה מודע לכל ההפרעות שהתרחשו עם חברת באנג - שהושקה בצורה מרהיבה בסוף 1965. אפילו השותפים העסקיים לשעבר של ברנס מעולם לא גילו מה בדיוק היה שם בעסק המוזר שלהם.

ברנס ברט היה בחור נלהב ויוצר להיטים בלתי נלאה. אבל אז דברים התחילו להיות מוזרים. הוא התעקש על שליטה בלתי מוצדקת על ההוצאה לאור של החברה. הדבר הבא, הוא תבע את חברת אטלנטיק על הפרת חוזה וכל העסקה התפוצצה. ניל דיימונד, ואן מוריסון ולהקת המקויז (עם הלהיט HANG ON SLOOPY) נשארו איתו.

מוריסון ראה בברנס את הבחור שיש לתלות בו את התקוות. "הייתי מעדיף לעבוד עם ברט מאשר עם בחור אחר בחברת תקליטים גדולה יותר", הוא אמר בהמשך. הכוונה היא שהוא היה בעמדה להיות בררן, ובחר לעבוד עם ברנס. הרושם הזה קיבל חיזוק מהצהרות מאוחרות יותר המצביעות על כך שהוא 'נמצא בתהליך' של קבלת עסקת סולו עם פיליפס רקורדס שאיכשהו לא התממשה כי זה לקח כל כך הרבה זמן. ואז הוא קיבל את ההצעה עם ברנס לעשות שירים באמריקה.

למעשה "תהליך השגת עסקת סולו עם פיליפס רקורדס" כלל פגישה יחידה עם בחור מהחטיבה ההולנדית של חברת התקליטים, במועדון מארקי בלונדון, כשהמטרה העיקרית בה הייתה לשכנע את מוריסון להגיע להולנד ולהופיע בהופעות שדמו לאופי להקתו לשעבר, במשך ארבעה ימים שם. המטרה הייתה לקדם תקליט של THEM שהורכב מכל מיני שירים שהתפזרו ונאספו פה.

אז, כאמור, הוא הגיע להולנד והופיע בתוכנית רדיו, שישה קונצרטים ותוכנית פופ טלוויזיה מובילה בשם FANCLUB. הסיבוב הוכתר כהצלחה. כל מקום היה עמוס וכל האנשים בקהל הכירו את מילות השירים של THEM. כולם התפעלו מאוד ממוריסון והקול הייחודי, הביטויים הנפלאים והפרשנויות העסיסיות. כולם תהו מדוע הבחור הזה - שנראה שלא אכפת לו הבמה - לא דורג בין הזמרים המובילים בעולם. תקוותיו של מוריסון לקבל כסף טוב מהסיבוב הזה נגוזו, כשחזר לביתו ובכיסו רק 60 פאונד. התיכנון להקליט בהולנד עם הלהקה המקומית, CUBY AND THE BLIZZARDS, גם נגוז. הוא תלה את תקוותיו בברט ברנס, שיצליח לקחת אותו משם והלאה.

ב-9 במרץ בשנת 1984 יצא תקליטון חדש עם שיר של ג'ון לנון, BORROWED TIME. לנון כבר לא היה בחיים מזה שלוש שנים וארבעה חודשים.

השיר נוצר בהשראת חופשת השייט של לנון בשנת 1980 מניופורט רוד איילנד לברמודה. במהלך המסע היאכטה נתקלה בסערה קשה ממושכת וכתוצאה מכך רוב הצוות נכנע בסופו של דבר לעייפות עמוקה ולמחלת ים, לנון (ללא מחלת ים) נאלץ בסופו של דבר לקחת את ההגה של היאכטה לידו במשך שעות רבות. הוא מצא את החוויה מפחידה והרהר בשבריריות החיים (הוא טען שההחלמה שלו מהתמכרות להרואין, כמה שנים קודם לכן, הפכה אותו לחסין מפני מחלת ים).

ברגע שהגיע לברמודה הוא שמע את השורה 'לחיות על זמן שאול' מהשיר HALLELUJAH TIME של בוב מארלי וקיבל השראה לכתוב את המילים סביב הנושא הזה, מארלי היה גם ההשראה לתחושת קצב הרגאיי של המוזיקה. לנון העיר כי לחיות על זמן שאול זה בדיוק מה שהוא עושה, אבל אז אמר, "כשחושבים על זה, זה מה שכולנו עושים, למרות שרובנו לא אוהבים להתמודד עם זה". למרבה הצער, זה התגלה כדבר נבואי מבחינתו.

הצד השני של התקליטון מציג את השיר YOUR HANDS של יוקו אונו, שכמו השיר המרכזי הוא יצא באותה שנה בתקליט MILK AND HONEY.

גם זה קרה ב-9 במרץ.

- בשנת 1968 החל התקליט JOHN WESLEY HARDING, של בוב דילן, שהייה של עשרה שבועות במקום הראשון במצעד הבריטי. התקליט הזה הכיל, בין השאר, את השיר ALL ALONG THE WATCHTOWER. ההצלחה של התקליט מרשימה גם בשל העובדה שדילן הכריח את חברת התקליטים COLUMBIA להוציאו ללא תרועה שיווקית.

- מיק ג'אגר על השיר החדש של הביטלס, 'ליידי מדונה', כפי שפורסם בעיתון דיסק הבריטי, ב-9 במרץ בשנת 1968: "זה היה יכול להיות שיר גרובי יותר לו פול היה שר אותו כמו ששרים את 'סאלי הארוכה והגבוהה'. אבל המילים נחמדות. למעשה, המילים הן החלק הטוב בשיר. השיר משדר נחמדות קלילה מדי והוא נטול ריגוש וחספוס לטעמי".

- בשנת 1987 יצא תקליט חדש ללהקת U2 ושמו THE JOSHUA TREE. לפי סולן הלהקה, בונו, האלבום הוא עדות לאומה דו-פרצופית שמחזיקה ביופי רב אך מייצרת כיעור בפוליטיקה שלה מתקופת רייגן. "יש שתי אמריקה: יש את אמריקה המיתולוגית ואמריקה האמיתית. היינו אובססיביים לגבי אמריקה באותה תקופה. אמריקה היא מעין ארץ מובטחת לעם האירי - ואז גילינו שהיא מעין ארץ מובטחת שעלולה להפר הסכמים". עם תקליט זה רצתה הלהקה, עם המפיקים בריאן אינו ודניאל לנואה, ללכוד פנורמה קולנועית של אמריקה, בין השאר על ידי חקר הז'אנרים המוזיקליים שלה ומבני השירים הקונבנציונליים שלה. התקליט הפך לסיפור הצלחה מסחרר גם בארה"ב, למרות הביקורת הנוקבת בו. חברי הלהקה הפכו פה לסופרסטארים.

- בשנת 1970 וכמה דקות לפני תחילת הופעה בקולומבוס, ג'ורג'יה, החליף ג'יימס בראון את רוב הלהקה שלו (כולל פרד ווסלי ומייסאו פרקר), שהתלוננה על תנאי העבודה והשכר, בקבוצה צעירה מסינסינטי בראשות האחים בוטסי וקאטפיש קולינס. זה היה קשה בהתחלה, אבל הלהקה בסופו של דבר תאמה את החזון של בראון והובילה אותו לעידן מוזיקלי חדש.

- בשנת 1978 הופיע בוב דילן באוקלנד. ברולינג סטון כתבו על ההופעה: "החומר אולי ישן, אבל העיבודים היו מפתיעים וטריים, וזה היה ברור מאוד שדילן הרכיב את להקת הליווי הטובה ביותר שהייתה לו מאז THE HAWKS. לעולם אל תשימו בצד את בוב דילן. הוא חזר חזק מתמיד. התוצאה העיקרית של ההרכב הזה היה עם המתנות המלודיות של דילן שבלטו בקדמת הבמה. בפעם הראשונה, הוא נתן צדק מלא לתוכן המלודי של שיריו".

- בשנת 1972 הואשם אלן קליין, שהיה אז מנהלו של ג'ורג' האריסון, בגניבת כסף שהצטבר בקופת הופעות האריסון וחבריו למען נזקקי בנגלה דש במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק. בנוסף, בגלל שההופעות האלו לא נרשמו במשרדי מס ההכנסה כהופעות צדקה, מס ההכנסה דאג לגבות מהרווחים סכום משלו על סך כמיליון ליש"ט.

- בשנת 1993 יצא תקליט חדש לסטינג, TEN SUMMONER'S TALES ובו להיטו FIELDS OF GOLD. ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "לאחר הקתרזיס הצורב של האלבום THE SOUL CAGES (משנת 1991 ), עם ההספד הפרטי והעז של סטינג על אביו, האלבום החדש נראה כמו כזה שנועד להיות חביב הקהל בכוונה (למרות הכותרת שלו, שבאה מסיפורי קנטרברי. איש פוליס לשעבר שיוצר יצירה בצורה נוחה כמו שמכר כרטיסי הופעות שלו באצטדיונים. אבל בעוד אלבום הסולו השישי שלו מתהדר במוזיקליות חלקה ובלחנים חסונים שהפכו אותו למגה מוכר, האלבום (למרבה המזל) לא יכול שלא להסגיר את מעמדו של סטינג כאחד מהוגי הדעות הגדולים של הפופ. הגיחות של סטינג למורכבות הג'אז ניכרות בכל מקום. ואז יש את נושא השירים, מארג מסוקס של רעיונות, בדיחות, רמיזות מיתיים ורגשות סותרים. סטינג נשאר זמר מרתק באופן עקבי, בקלות אחד הטובים בסצנה העכשווית - ושולח את מוחו ולבו כשהוא מוכיח פה שגם החששות שלו משמעותיים ומרגשים.

- בשנת 1979 יצא תקליט חדש ללהקת MANFRED MANN'S EARTH BAND ושמו ANGEL STATION. לראשונה יש בעמדת התופים מתופף אחר - במקום כריס סלייד התיישב שם חבר להקת כנפיים לשעבר, ג'ף בריטן, שנאלץ לעזוב את ההרכב של מנפרד מאן מיד לאחר ההקלטות בגלל מחלה. זה גם התקליט האחרון בו שר זמר הלהקה, כריס תומפסון (שחגג יום הולדת ביום צאת התקליט), שביקש להקים להקה משלו.

- בשנת 1970 הופיעו ארבעה חברים מבירמינגהם את הופעתם הראשונה והכבדה תחת שם חדש: BLACK SABBATH. ההופעה נערכה באולם ROUNDHOUSE הלונדוני, במסגרת פסטיבל אמנים שנקרא ATOMIC SUNRISE. לפני כן הארבעה קראו ללהקתם בשם EARTH.

- בשנת 2011 ניקה פיל קולינס שמועות מדוע הוא פורש. ספקולציות כללו בעיות בריאותיות, ביקורות רעות, דיכאון ורצון להקדיש זמן לאוסף מזכרות אלאמו שלו, אבל קולינס קובע את הסיבה האמיתית: "אז אני יכול להיות אבא במשרה מלאה לשני הבנים הקטנים שלי על בסיס יומיומי". בהמשך יתברר כי מדובר בבעיות בריאותיות חמורות.

- בשנת 1966 נערכה הקלטה של אמני בלוז לבנים בריטים ידועים, שהפכה בהמשך להיות חלק מתקליט (שיצא בחברת ELEKTRA) בשם WHAT'S SHAKIN. סשן ההקלטה אורגן על ידי המפיק ג'ו בויד באולפני OLYMPIC שבלונדון. פול ג'ונס, הסולן של להקת מנפרד מאן, היה האיש שהופקד על הבאת הנגנים. בתחילה הוא התקשר לג'ינג'ר בייקר, שלא היה פנוי, ולכן הובא במקומו פיט יורק, מלהקת SPENCER DAVIS GROUP. כמו כן גויסו אריק קלפטון (בתמונה) וחברו הפסנתרן בן פאלמר. לאולפן הגיעו גם הזמר / אורגניסט סטיב ווינווד והבסיסט ג'ק ברוס. בויד המפיק בחר שלושה שירים להקלטה. קלפטון ניגן בהקלטה הזו בגיטרת גיבסון לס פול, שחוברה למגבר MARSHALL. זה היה המפרט הטכני עמו הקליט זמן קצר לפני כן את התקליט הידוע שלו עם ג'ון מאייאל. שם ההרכב החד פעמי הזה היה ERIC CLAPTON AND THE POWERHOUSE. ווינווד נאלץ לקבל קרדיט בדוי בגלל שהיה חתום בחברת תקליטים אחרת. כינויו היה STEVE ANGLO. יורק, שהיה חתום באותה חברה של ווינווד כחבר באותה להקה עמו, קיבל את הקרדיט "פיט הווארד". פול ג'ונס גם אולץ להמציא כינוי. הוא בא עם ג''יקוב מאת'יוס (צירוף של שמות שני בניו). קלפטון וברוס עוד לא הקימו בשלב הזה את להקת CREAM, כשהראשון מהם ניסה בשלב הזה לעניין את ווינווד להקים עמו להקה, אך הדבר לא יצא לפועל כי אף אחד מהם לא שאף להיות המנהיג בלהקה המשותפת. בגלל שההקלטות מומנו על ידי נשיא חברת ELEKTRA, ג'ק הולצמן, הוא קיבל לידיו את המאסטרים והוציאם בתקליט WHAT'S SHAKIN.

- בשנת 1968 קטפו חברי הביטלס ארבעה פרסי גראמי על האלבום סרג'נט פפר, בקטגוריות: אלבום השנה, העטיפה הטובה ביותר, האלבום שהוקלט באופן הטוב ביותר והאלבום המודרני ביותר. מה קרה לפרס שקיבל טכנאי ההקלטה של האלבום, ג'ף אמריק? גם את זה תגלו בספר "ביטלמאניה!". למכירה אצלי.

- בשנת 1976 התמוטט קית' מון, מתופף להקת המי, שוב על הבמה, במהלך הופעה של להקתו ב- BOSTON GARDEN. גם הפעם הסיבה לכך הייתה שילוב מוגזם של אלכוהול וכדורים, זמר הלהקה, רוג'ר דאלטרי, הודיע לקהל שמון סובל משפעת והמופע הופסק באמצע.

- בשנת 1990 נערכה הופעתה האחרונה בהחלט של להקת MOTHER LOVE BONE. זה היה בסנטרל בסיאטל, כשהסולן שלה, אנדרו ווד, מת ממנת יתר של הרואין עשרה ימים לאחר מכן.

- בשנת 1992 הופיעה להקת פרל ג'אם בברלין. זו הפעם הראשונה בה הלהקה ביצעה את השיר ROCKIN' IN THE FREE WORLD של ניל יאנג, במסגרת ההדרן. הזמר, אדי ודר, אמר לקהל, "רק דבר אחד ושיהיה ברור: אנחנו לא הצליל של סיאטל. יש צלילים רבים של סיאטל". ג'ף אמנט הבסיסט סיפר בהמשך: "אחרי שניגנו מאה הופעות, חיפשנו משהו אחר לנגן".

- בשנת 2012 התחתן איש הרוק'נ'רול, ג'רי לי לואיס, בפעם השביעית!

- בשנת 1981 הפתיע רוברט פלאנט (עד לא מזמן סולנה של להקת לד זפלין, שהתפרקה בעקבות מות המתופף ג'ון בונהאם). הוא ערך הופעת הפתעה באוניברסיטת KEELE הבריטית. להקת הליווי שלו נקרא THE HONEY DRIPPERS.

- בשנת 1964 הוציאה חברת התקליטים האמריקנית CAPITOL סינגל בשם LETTER TO THE BEATLES, מאת הרכב בשם THE FOUR PREPS. השיר זינק למקום ה-85 במצעד האמריקני, אך חברת התקליטים אולצה להסירו מיד בגלל חשד שיש בתוכו גניבה מוזיקלית ברורה מהשיר I WANT TO HOLD YOUR HAND של הביטלס.

- בשנת 1990 הופיעה להקת MOTHER LOVE BONE ב-CENTRAL TAVERNE בסיאטל. זו הייתה ההופעה האחרונה בהחלט עם הסולן אנדרו ווד, שמת בהמשך אותו חודש.

- בשנת 2011 הוציא אריק קלפטון למכירה פומבית 75 גיטרות ו-55 מגברים כדי לגייס כסף לעמותת CROSSROADS שלו.

- בשנת 1942 נולד ג'ון קייל וכך גם מארק לינדסי, הזמר בלהקת הסיקסטיז 'פול רביר והריידרז'. בשנת 1945 נולד הגיטריסט רובין טראוואר, בשנת 1948 נולד כריס ת'ומפסון, הזמר בלהקת MANFRED MANN'S EARTH BAND ובשנת 1949 נולד הגיטריסט טרבור ברטן, שהיה בלהקת THE MOVE.

ב-9 במרץ בשנת 1969 הקליטו האחיות וויגין - דורותי (דוט), הלן ובטי את התקליט הידוע שלהן, תחת המותג THE SHAGGS. מבקרי מוזיקה והיסטוריונים רבים רואים בו את האלבום הגרוע ביותר שהוקלט אי פעם, אבל שנים לאחר מכן, פרנק זאפה וקורט קוביין קראו לו אחד האהובים עליהם אי פעם.

היה היו שלוש אחיות לבית משפחת וויגין, שגדלו בניו המפשיר וחשבו על חיים שגרתיים. אבל היה להן אבא, אוסטין שחשב אחרת; כשהיה צעיר, הוא קיבל שלוש תחזיות נבואיות מאמו; הוא יתחתן עם בלונדינית, יהיו לו שני בנים שהיא לא תזכה לראות והוא יזכה לראות את בנותיו בלהקת רוק.

כדי להגשים את הנבואה השלישית, האב החליט לעקור את בנותיו מבית הספר. הוא קנה להן כלי נגינה, הכריח אותן לקבל שיעורי נגינה שבועיים במנצ'סטר ובנחישות רבה הוא העביד אותן בחזרות ארוכות, גם אם היה ברור לעין (ובעיקר לאוזן) שהמוזיקה היא לא הצד החזק שלהן. מדי פעם הן ניגנו בסלון הבית אך לרוב היו החזרות במרתף. דוט: "החלום הגדול של אבא שלי היה לעשות לנו תקליט ושנצא לסיבוב הופעות. הוא עבד במפעל טקסטיל, בקושי היה לנו כסף אבל הוא היה עשיר בחלומותיו. הוא קנה לנו כלי נגינה ושילם עבור שיעורי נגינה. הוא היה עקשן וחם מזג. הוא קבע ואנו נאלצנו לציית לו, או לעשות את כל שביכולתנו להגיע לציפיותיו. מעולם לא היינו עד אז בהופעה ולא ידענו איך להופיע. את המוסיקה הכרנו רק מהרדיו. אהבנו להקות כמו מתבודדי הרמן והמאנקיז.

היה זה בשנת 1968 כשאוסטין הצליח לארגן לבנות הופעה קבועה ב- FREMONT TOWN HALL, בכל שבת בערב. שני האחים הצעירים שלהן עזרו בהעמסת הציוד ומיקומו באולם. אוסטין החליט לקרוא להן THE SHAGGS בגלל שיערן השופע, כמו גם לסוג הכלבים שופעי השיער, SHAGGY DOGS.

אוסטין לא ראה ממטר להגשמת חלומו ולקח את חסכונותיו כדי לשכנע מפיק הקלטות לשים מיקרופונים מול בנותיו ולהקליטן. הוא גם שילם עבור הדפסת אלף עותקים מהתקליט. הבנות, בגילאים 18 ועד 22, לא רצו לעשות זאת אך אוסטין לא ויתר. והן נכנסו לרכב המשפחתי, עם אמן, אביהן, אחותן הצעירה רייצ'ל והאח רוברט, כדי לנסוע כמה שעות דרומה לעבר אולפן בשם פליטווד.

"אני רוצה לתעד אותן כל עוד הן לוהטות", הוא אמר שם לטכנאי ההקלטה, בוב אוליב. הבנות בקושי הצליחו לנגן ביחד באולפן והיה שיר אחד שהן נאלצו לנגנו שוב ושוב ושוב ושוב. בסוף היום הן הקליטו תריסר שירים, כשאחות נוספת, רייצ'ל, ניגנה בס (כמה שהצליחה...) באחד השירים - THAT LITTLE SPORTS CAR. המילים היו פשוטות אבל המוזיקה הייתה משהו אחר לגמרי. היה ברור שיש כאן בעיה חמורה של קצב ונגינה מדויקת.

ואם זה לא מספיק, הדרך לכוכבות נחסמה כשהמפיק הנכלולי עזב מיד לאחר מכן את העיר, כשבידו 900 מתוך אלף העותקים שהודפסו בחברת תקליטים עלומה, THIRD WORLD, שכנראה זה התקליט היחיד שיצא תחת שמה. דוט נזכרה: "המפיק ההוא לקח את הכסף של אבא שלי, נתן לנו קופסה אחת של אלבומים וברח עם השאר. אבי לא הצליח ליצור איתו קשר. הוא ניסה להשיג אותו בטלפון, אבל איש לא ידע היכן הוא נמצא".

מנגד, נטען כי אין זה סביר שהוא גנב את התקליטים, שכן הם היו חסרי ערך באותה עת; ייתכן שעותקים רבים פשוט הושמדו או נמסרו לאחרים כלאחר יד ולכן התקליט לא זכה אז לסיקור תקשורתי.

מדובר בתקליט PHILOSOPHY OF THE WORLD, שהכיל גם את התקליטון MY PAL FOOT FOOT, שכתבה דוט. זה אולי השיר הכי גרוע שהוקלט לתקליטון, בהיסטוריית מוזיקת הרוק המוקלטת. השיר נכתב על חתול שברח וזה שיר עצוב ומוזר מאד. הבעיה היא לא רק החתול של דוט שברח אלא גם הקצב של התופים ומישהו שידע שם לכוון גיטרה. ועדיין, יש בזה קסם. בעטיפת התקליט האחורית נכתב גם "היכן פוט פוט?", עם ציור של חצי חתול.

ייאמר לזכות הבנות שהן לא ביקשו את זה. אביהן הוא שדחף אותן לטירוף הזה ואף דחק בהן להקליט עוד שירים. בשנת 1975 אוסטין מת ואיתו מת הקונספט של THE SHAGGS. האחיות וויגין המשיכו הלאה, התחתנו והביאו ילדים. בינתיים החלו מאה העותקים שפוזרו, של PHILOSOPHY OF THE WORLD, לקבל תשומת לב.

בצד האחורי של העטיפה נכתב גם: "ה-SHAGGS הן אמיתיות, טהורות, לא מושפעות מהשפעות חיצוניות. המוזיקה שלהן שונה, היא שלהן בלבד. הן מאמינות בזה, חיות את זה. זה חלק מהן והן חלק מזה. מכל האמנים העכשוויים בעולם כיום, אולי רק הן עושות מה שאחרים היו רוצים לעשות, וזה לבצע רק את מה שהן מאמינות בו, מה שהן מרגישות, לא מה שאחרים חושבים שהן צריכות להרגיש.

השאגס אוהבות אותך ואוהבות להופיע בשבילך. אתם יכולים לאהוב את המוסיקה שלהן או שלא, אבל מה שאתם מרגישים, סוף סוף אתם יודעים שאתם יכולים להאזין לאמנים שהם אמיתיים. הן לא ישנו את המוסיקה או הסגנון שלהן כדי לענות על גחמותיו של עולם מתוסכל. אתם צריכים להעריך את זה כי אתם יודעים שהן טהורות. מה עוד אפשר לבקש?

בטי, הלן ודורותי וויגין הן השאגס. הן אחיות ובנות משפחה גדולה שבה כבוד הדדי ואהבה זה לזה נמצאים בשיא שלא יאמן. הן לומדות ומתרגלות יחד, מעודדות ונעזרות על ידי הסובבים אותן. בטי, הלן ודורותי חיות בעיירה קטנה בניו המפשייר, באווירה שעודדה אותן לפתח את המוסיקה שלהן ללא השפעות חיצוניות. הן נשים מאושרות ואוהבות את מה שהן עושות. הן עושות את זה כי הן אוהבות את זה".

ההרכב הביזארי הזה ודאי היה נכנס לתהום השכחה לולא תחנת רדיו אחת בבוסטון שהחלה להשמיע אותו במהלך הסבנטיז. פרנק זאפה שמע את הצלילים בשידור ומיהר להכריז ששלוש הבנות טובות יותר מהביטלס. (נו טוב, הוא לא ממש אהב את הביטלס). הוא אף הציב את התקליט, בדירוג משלו למגזין פלייבוי שיצא בסבנטיז, כתקליט השלישי האהוב עליו ביותר מכל הזמנים. זה היה בזמן שכמעט איש לא שמע על זה.

דבריו יצרו עניין בהרכב שהחל לצבור תאוצה בקרב אוהבי הקאלט. להקה בשם NRBQ התחננה מחברת התקליטים שלה להוציא מחדש את התקליט של THE SHAGGS. החברה הסכימה ובשנת 1980 זה יצא מחדש לאור והרולינג סטון פרסם ביקורת על התקליט הזה: "זה התקליט החולני המדהים ביותר ששמעתי מזה המון זמן. זה השלשול המנטאלי המושלם למצב רוח עגום. המתופפת נשמעת כאילו היא בשיר שונה מהשאר ומנחשת במה מדובר. התקליט הוא עבודה של פרימיטיביות אמריקנית גאונית, אך אני עסוק מדי בלהתגלגל על הרצפה מרוב צחוק". בשנת 1996 פרסם עיתון זה כי התקליט הוא "אחד ממאה האלבומים האלטרנטיביים המשפיעים ביותר".

ב-20 בנובמבר 1999 עלו דוט ובטי לבמה ב-BOWERY BALLROOM בניו יורק. הלן מתה באותה שנה ובמקומה התייצב המתופף, טומי ארדולינו. בטי מתה בשנת 2006.

דורותי המשיכה לכתוב ולהקליט מוזיקה, והוציאה אלבום סולו בשם READY GET GO בשנת 2013. היא גם הופיעה בהופעות חיות והופיעה בפסטיבלים כדי לבצע את המוזיקה שלה.

ואם תמצאו את PHILOSOPHY OF THE WORLD בהדפסה המקורית משנת 1969 ובמצב טוב, תדעו שמדובר בפריט אספנות אמיתי.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459