top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-9 בנובמבר בעולם הרוק

עודכן: 11 בנוב׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-9 בנובמבר (9.11) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "הדבר הכי מוזר בלהקה שלנו היה שהיא מורכבת מספורטאים. אליס קופר, הלהקה הכי חולה באמריקה, כולנו היינו דוורים מזה ארבע שנים. חיינו על חטיפי ממתקים שגנבנו מחנויות. כולנו גרנו יחד, שבעה בחורים בחדר אחד. בחור אחד בלהקה היה ממש יפה. הוא היה מזמין בחורה, וכשהיה לוקח אותה לחדר השינה, כולנו היינו עוברים על הארנק שלה וסוחבים משם, בערך, חמישה דולר. לא היינו גנבים גדולים. פשוט לקחנו מספיק כדי לשמור על הלהקה ביחד. הדבר שבאמת הפך לנו את הכל היה כשהבנו שאנחנו לא בעניין של שלום ואהבה. היינו יותר סנסציוניים. היינו הנשיונל אנקוויירר של הרוק'נ'רול. סוף סוף עשינו אודישן עם פרנק זאפה, והגענו לבית שלו בשבע בבוקר. הגענו לשם, התמקמנו מחוץ לבקתת עץ שהייתה לו, והתחלנו לנגן. היינו לבושים כמו שאנחנו מתלבשים כל יום - מכנסי כרום, שיער, איפור, הכל - וזאפה חיבב אותנו. הוא היה הגיבור שלנו. להכיר אותו היה כמו להכיר את הביטלס. הוא היה כל כך סטרייט. זה היה מזעזע. כשזאפה אמר שהוא הולך להחתים אותנו לחברת התקליטים שלו, פשוט התמוגגנו. אחר כך פגשנו את שפ גורדון במסיבה במלון לנדמרק. כולם גרו שם - הנדריקס, ג'פרסון איירפליין. הוא אמר, 'אני מנהל. אני אהיה המנהל שלכם'. מיד ידעתי ששפ הוא הבחור. הוא היה מופרע כמונו. הלילה שבאמת עשה לנו את זה היה ערב מסיבת יום ההולדת של לני ברוס במועדון צ'יטה. היו שם 6,000 איש. עלינו אחרונים, אחרי להקת הבלוז של פול באטרפילד. כולם היו על אסיד, כולם עסקו בשלום ואהבה, והנה אנחנו באים להיראות כמו התפוז המכני. הברחנו את כולם מהבניין. זה היה כאילו מישהו אמר, 'יש פצצה בבניין'. פינינו את הבניין בשלושה שירים. אני מניח שייצגנו משהו שאנשים לא חשבו עליו במשך שנים. אפילו היפיז שנאו אותנו, וקשה לגרום להיפי לשנוא משהו" (אליס קופר)


ב-9 בנובמבר בשנת 1965 כבו האורות ונדלק ג'אם מיוחד.


זה לא היה הרבה אחרי השעה חמש אחה"צ, כשהשדרן של תחנת הרדיו הניו יורקית, די ג'יי דן, השמיע בתכניתו את להיטו של ג'ונתן קינג, ששר "כולם הולכים אל הירח". לפתע נשמעה ההקלטה במהירות איטית באופן משמעותי. דן השדרן, שחש כי משהו אינו כשורה בצליל, מיהר להעביר לג'ינגלים אבל גם הם נשמעו במהירות הלא נכונה. בעודו מנסה להבין מה קורה, עומעמו לפתע אורות האולפן ודקות לאחר מכן נפלה חשיכה מוחלטת.


הרחק משם, בתחנת הכוח 'סיר אדם בק' שבאונטריו, קנדה, פסק הזרם. מישהו הפסיק את הזרם בסניף המרכזי. חשיכה גדולה השתלטה על ניו יורק. גם חלקים ממזרח קנדה הפכו חשוכים.


באותו זמן החלה בניו יורק שעת העומס הרגילה ומיליונים רבים של אנשים עשו את דרכם בחזרה לביתם מעוד יום של עבודה. רבים אחרים נלכדו במשרדיהם, כשהמעליות פסקו לפעול. רכבות נעצרו על הפסים ומטוסים חגו בשמיים ללא אפשרות לנחות בשדה התעופה החשוך.


תחנות רדיו שונות העבירו את מקור החשמל לגנרטור חלופי והמשיכו לעדכן על המצב, בנסיון לשמור על רוגע התושבים.


הרולינג סטונס היו באותו זמן בניו יורק, שבוע אחד לפני תחילת סיבוב ההופעות האמריקני הרביעי שלהם. חברי הלהקה השתכנו במלון שרתון, כשהמעריצות הרבות פשטו עליו בצרחות ובשקיקה לגעת באליליהן. הנהלת המלון ביקשה מחברי הלהקה להתפנות למלון אחר והם נאלצו לעבור למלון לינקולן, כשלפתע כבו האורות. זה קרה בדיוק כשבוב דילן ועוד כמה חברים מלהקת הליווי שלו הגיעו לבקר.


דילן לא התבלבל והכריז לסובבים כי זו השתלטות של חוצנים ממאדים ומיד לאחר מכן הציע לכולם להתמסטל ולקבל בברכה את האנשים הירוקים מהחלל. דילן אמר? כך עשו! הם עישנו, שתו וגם שרו בליווי גיטרות אקוסטיות. יש הטוענים שדילן כתב את שירו VISIONS OF JOHANNA (שנכלל בתקליטו BLONDE ON BLONDE) על אותה תקרית החשיכה. הגרסה הראשונה של השיר הזה הוקלטה, עם להקת הליווי שלו שנקראה אז THE HAWKS, ב-30 בנובמבר.


חשיכה השתררה והירח העגול והגדול סיפק אור חיוור ומסתורי. יחד עמו נצפו אורות של מכוניות רבות, שניסו לפלס את דרכן בכל המהומה החשוכה. התקרית הזו נרשמה בהיסטוריית נפילות החשמל של ניו יורק כגדולה ביותר, עד אוגוסט 2003. בחשיכה הזו התקרבו אנשים זה לזה ואחוז הפשיעה באותו זמן נרשם כנמוך ביותר בעיר הגדולה. בשעות הבוקר חזר החשמל.


שלוש שנים לאחר מכן הופק בהוליווד סרט, בכיכובה של דוריס דיי, ששמו היה 'היכן הייתם כשהאורות כבו?' - ותודו שהייתם רוצים להשיב שהייתם באותו רגע בג'אם האקוסטי של דילן והסטונס.


ב-9 בנובמבר בשנת 1973 יצא אלבום הסולו השני של בילי ג'ואל, PIANO MAN.


אלבום זה יצא לאחר תקופה קשה מאד עבור ג'ואל; לפני כן הוא חתם על חוזה הקלטות גרוע עם חברת תקליטים בשם FAMILY, כשהוא לא קורא את האותיות הקטנות ולא מתייעץ עם עורך דין. העט שאחז בידו מיהרה לחתום במסמך וכך הוא כבל את עצמו לאותה חברה, שהוציאה את אלבומו הראשון, COLD SPRING HARBOUR, במהירות הקלטה שגויה.


ג'ואל התאושש, לאחר תקופת דכאון בגל כשלון אלבום הבכורה, וניגש להקליט אלבום שני זה. רבים מכירים בעיקר את שיר הנושא שבו, אם כי כשיצא, בגרסה ערוכה על גבי תקליטון, הוא הגיע למקום ה-25 בלבד בארה"ב. את השיר הזה כתב ג'ואל על חוויותיו כפסנתרן בבר בשם THE EXECUTIVE ROOM שבלוס אנג'לס. הוא עבד שם במשך חצי שנה והדמויות שבשיר הן אנשים שג'ואל אכן נתקל בהם שם.


אותה מלצרית שבשיר הייתה אליזבת' וובר, שהפכה להיות אשתו הראשונה של ג'ואל. הם התחתנו בשנת 1973 והתגרשו בשנת 1982. וובר הייתה לפני כן נשואה לחברו הקרוב, המתופף ג'ון סמול שפעל עמו, בשנת 1970, כצמד רוקי בשם ATTILLA. ג'ואל חטף אותה מחברו, אבל גם הוא נזרק על ידה, הפך דכאוני, איים להתאבד ואושפז במוסד משוגעים. לאחר שהתאושש, וובר חזרה אליו וגם ביקשה לנהל אותו.


דרך אגב, בהמשך דרכו נתן ג'ואל גם לאחיה של וובר להיות בשורת מנהליו. אותו אח דאג לגנוב ממנו עשרות מיליוני דולרים. הוא נאלץ לתבוע אותו.


אבל עכשיו נחזור אל שנת 1973. ג'ואל ניגן אז באותו בר משקאות תחת השם בילי מרטין. מרטין הוא שמו האמצעי ועל השיר סיפר שנים לאחר מכן: "אין לי מושג מדוע הוא הפך כה פופולרי. זה שיר מבוקש מאד במסיבות קריוקי. המלודיה בו אינה הכי טובה ודי חוזרת על עצמה. אבל שירים הם כמו ילדים שלי והילד הזה, למרות שלא האמנתי בו, הצליח הרבה מעבר למצופה".


בשיר יש גם את דמותו של דייבי, שהתחתן בעודו בחיל הים. אותו דייבי מת בשנת 2003 מניוון שרירים.

אחד הקטעים הגדולים בתקליט, לטעמי, הוא השיר CAPTAIN JACK, שהשיג לג'ואל את חוזה ההקלטה בחברת קולומביה. ג'ואל שר את השיר (ב-15 באפריל 1972) בתחנת רדיו בפילדפליה והופעתו עוררה תגובה חיובית של מאזינים רבים, שהביאה לסקרנות מצד חברת התקליטים.


את השיר כתב ג'ואל על ספק סמים אמיתי שחי בשכנות בניו יורק. בהופעותיו הסביר, לפני ביצועו, כי מדובר בשיר נגד סמים ונגד האנשים שנוטלים אותו והופכים למאובנים בחייהם.


עיתון רולינג סטון פירסם ביקורת ב-14 במרץ 1974: "המוזיקה של בילי ג'ואל סבלה עד כה בהשוואה לאמנים אחרים שדומים לו. הלהקה שלו, THE HASSLES הייתה חיקוי גרוע ללהקות כמו ואנילה פאדג'. המוזיקה שלו עם 'אטילה' נעשתה באופן טוב יותר על ידי אורגניסט בשם לי מייקלס. והלהיט היחיד שלו היה סוג של פופ סתמי. הופעות שערך לאחרונה, בפאבים קטנים בלוס אנג'לס, העניקו לו פרספקטיבה חדשה למוזיקה.


התקליט החדש שלו מראה רצינות וגם גמישות מוזיקלית. נראה כי בילי ג'ואל התבגר. עם זאת, הוא מפליא לספר סיפורים על אחרים אך נראה שאינו מצליח לספר לאחרים גם על עצמו במוזיקה שלו. אפילו בשיר הנושא, שמתיימר כביכול להיות עליו, הוא אינו מצליח לשכנע כי זה אכן נכתב עליו. ההפקה של התקליט היא מלאכת מחשבת, שמבליטה את יכולותיו הטובות של ג'ואל כפסנתרן".


ג'ואל החל לחמם אמנים כמו האחים דובי והביץ' בויז. שמו החל להיבנות ולסלול קריירה מרשימה ביותר. עכשיו ניצבה בפניו בעיה; אותו קהל שהתלהב מהתקליט PIANO MAN, החל לחפש גם את תקליטו הקודם. ג'ואל, שהתבאס כאמור מאותו תקליט, המליץ באחד העיתונים אז: "תאטו את הפטיפונים שלכם. כי זה הושם על ויניל במהירות גבוהה ברבע טון מזו שהקלטתי באופן טבעי". מה שטבעי מאותו רגע והלאה היה שבילי ג'ואל לא הסתכל יותר לאחור. הוא דהר קדימה - ועוד איך...


"אז תשיר לנו שיר, אתה איש הפסנתר / תשיר לנו שיר הלילה / כי כולנו במצב רוח למנגינה / ואתה הוא שגורם לנו להרגיש בסדר".


ב-9 בנובמבר בשנת 1970 שהו חברי להקת דרק והדומינוס בארה"ב. לפתע החליט אריק קלפטון לעשות מעשה בעקבות אובדן אישי.


הוא קטע את סיבוב ההופעות וטס מיד בחזרה לאנגליה, כשנודע לו כי סבו האהוב, ג'ק קלאפ, חולה בסרטן ושמצבו קשה מאד. קלאפ מת כמה ימים לאחר מכן.


לאחר מכן חזר הגיטריסט לארה"ב ולדרכים עם הדומינוס, אך למרבה ההפתעה לא נמכרו הכרטיסים כמצופה.

דרך אגב, אם יגידו לכם שהיום בדיוק יצא האלבום של להקה זו, LAYLA AND OTHER ASSORTED LOVE SONGS, ובכן אין הדבר כך. התאריך אמנם מצוין בויקיפדיה, אך בספרי קלפטון הרציניים יותר התאריך הוא 11 בדצמבר. אז נחכה עד אז בעניין...


ב-9 בנובמבר בשנת 1961 הופיעו הביטלס במועדון קאברן הליברפולי (ברחוב מאת'יו) כשאיש נכבד מאד, מנהל חנות תקיים פופולרית ושמו בריאן אפשטיין, הגיע לראותם שם.


"השם 'ביטל' לא אמר לי דבר", נכתב בספרו האוטוביוגרפי והחצי מפוברק של בריאן אפשטיין (שנכתב בכלל על ידי העיתונאי דרק טיילור). "זכרתי במעומעם פוסטר עם שמם שקידם מופע באירוע ריקודים שנערך באולם טאוואר שבאוניברסיטה של ניו ברייטון. חשבתי לעצמי כי איות השם הינו מוזר וחסר מטרה. ריימונד ג'ונס היה אחד מתריסר הלקוחות הרגילים שהתקשר בקביעות כדי לבקש תקליטונים לא ידועים כי ידע שאעשה הכל כדי להשיג את הדבר שיספק לקוח." בספרים ומאמרים רבים על הביטלס, כמו בספר זה של אפשטיין, נטען כי הצלילים שוולר השמיע הגיעו גם לאוזניו של ריימונד ג'ונס, שנכנס, ב-28 באוקטובר 1961, לחנות התקליטים בניהולו של בריאן אפשטיין ושמה נמס. שם ביקש לרכוש את התקליטון עם השיר 'בוני שלי', ששרים הביטלס (עם טוני שרידן). אפשטיין, שהתחייב להשיג ללקוחותיו כל תקליטון שקיים על פני כדור הארץ, הבטיח לאתר את המבוקש למרות שלא שמע מעולם על להקה זו.


(כאן מגיעה תגלית מ-א-ד מעניינת שמצאתי על הסיפור ותוכלו לקרוא עליה בספר על הביטלס, 'ביטלמאניה!')


בכל אופן, בריאן אפשטיין הבין כי הביטלס הללו מעוררים הדים ובצהרי יום חמישי, 9 בנובמבר וכנראה התאריך החשוב ביותר בסיפור הביטלס, הגיע עם עוזרו, אליסטיר טיילור, לקאברן. הם ירדו במדרגות אבן, שהובילו מרחוב מאת'יו למרתף המהביל. אותן מדרגות שימשו הכניסה והיציאה היחידות משם, תוך סיכון ממשי של השמת הנוכחים במלכודת מוות ברורה, במידה ותפרוץ במקום דליקה. התקליטן המקומי, בוב וולר, קלט בעינו את האיש הנכבד, לא היסס והכריז במיקרופון כי 'יש בקרבנו אדם מוכר מאד היום'. פול: "זה רק מראה כמה ליברפול הייתה אז צרת אופקים אם בריאן אפשטיין, מנהל חנות תקליטים, יכול להיות כה מפורסם." חלק מהנוכחים תהו מה לאדם כמוהו לחפש בהופעה של הביטלס בקאברן, כי ידעו שאינו מחובבי סוג המוסיקה שהם מגישים.


צלילי הביטלס הידהדו בין קירות הקאברן וגם בראשו של אפשטיין הידהדה מחשבה בצורת 'יש לי רעיון כיצד להתקדם איתם'. המוסיקה הקצבית היכתה בו מיד כמו גם גישתם הרעננה והחצופה. "הביטלס היו נוראיים בהופעה הזו", גילה טיילור. "זיהינו את הבחורים שעל הבמה כלקוחות קבועים בחנות שלנו והרעש שיצרו היכה כחבטה עזה בחזה שלנו. בריאן ואני חשנו אי נינוחות עם החליפות שלבשנו שם כשמולנו הופיעו הביטלס בבגדי עור ועם מחסור ברור בשליטה עצמית. עיניו של בריאן נפקחו בתדהמה כשהם עישנו, צעקו וקיללו את הקהל בין השירים. לפתע שמתי לב כי כף הרגל שלי נעה לפי הקצב שלהם והבנתי שיש בהם משהו שונה וכריזמטי. השיר האחרון והמקורי שביצעו בהופעה נקרא 'שלום ילדה קטנה' וההבנה כי הם גם כותבי שירים גרמה לבריאן ולי להחליף בינינו מבטים מופתעים, כי להקה שכותבת את שיריה לא היה דבר שכיח אז בליברפול. לאחר ההופעה ניגשנו אליהם, בחדר ההלבשה הקטנטן, ובריאן לא הפסיק להחמיא להם.".


מהקאברן פנו הביטלס להופעת ערב אחרונה בלית'רלנד ואפשטיין וטיילור פנו לסעוד במסעדה. השם יצא מפיו של אפשטיין משפט שהמם את טיילור – 'אני חושב שהם נהדרים. האם אתה חושב שכדאי לי לנהל אותם?'.


ב-9 בנובמבר בשנת 1980 טס מארק צ'אפמן בחזרה לניו יורק. במהלך הטיסה הוא קרא בעיון רב את מגזין ESQUIRE ובו כתבה מאת לורנס שיימס, שמטילה ביקורת על אמונותיו של לנון ואורח חייו המיוחד.


לורנס שיימס היה כתב עצמאי בן עשרים ותשע, שהופקד לכתוב על ג'ון לנון. הכתבה שלו, שכותרתה היא ג'ון לנון, איפה אתה?," מפרטת את ניסיונותיו הכושלים של שיימס להגיע אל לנון. הוא לא הצליח, כיבד את החלטתו של לנון וניגש לכתוב עליו מאמר קליל, לדבריו.


המילים הראשונות בכתבה היו, "בחיפוש אחר הביטל שהקדיש שני עשורים כדי למצוא אהבה אמיתית ואושר, רק כדי לגלות פרות, בהייה יומית בטלוויזיה ונדל"ן בפאלם ביץ'...".


בגוף הכתבה נכתב, בין השאר: "...אז החלטתי שבכל זאת אני לא רוצה לפגוש אותו. כי הייתי הולך אחרי דברים שאי אפשר היה להסתיר, במקום זאת. כמו אחוזותיו, שמצאתי ארבע מהם, ויש אחרים. כמו הפרות שלו: מצאתי חמישים ומשהו, ויש עוד מאתיים. מצאתי את שטחי המרעה שלו, בריכות השחייה שלו, האישה ששולחת לו קולרבי אורגנית וביצים טריות מהחממה שלו בצפון מדינת ניו יורק. מצאתי את עורך הדין שלו, וניסיתי למצוא את היאכטה שלו. מצאתי כמה חברי להקות שלו לשעבר שעברו מעוני לעושר ובחזרה לעוני, ומצאתי מעריצים שרופים בעם דיבור מעורפל, שגם עכשיו מסתובבים בשכונה שלו, רעבים להציץ בו. מצאתי את החתימה המצולמת שלו ושל עורכי הדין שלו על מסמכים ומשכנתאות בשווי מיליוני דולרים. מצאתי את החלק הפרטי שלו בחוף פלורידה. וככל שמצאתי יותר, כך שמחתי יותר שלא הצלחתי להשיג את לנון עצמו. הוא לא היה הלנון שהלכתי לחפש.


הלנון שהלכתי לחפש תר אחר דברים אחרים. הוא היה אדם שתמיד לקח סיכונים - הזדמנויות מוזיקליות, הזדמנויות פוליטיות, הזדמנויות עם השפיות החלשה שלו. הלכתי לחפש את לנון שבמבטו החצוף והבלתי נרתע שלו, בכנות המחרידה שלו, בייש את העולם וגרם לו לבחון את עצמו. חיפשתי את לנון שתמיד ירה מהפה שלו, שפגע בכולם. לנון שלי היה ליצן מר, איש בעל שגיאות מוגזמות וחוסן עצום, תינוק גדול, שוחר אמת פתטי לעתים קרובות, שמראהו הכאוב, המטופש, הרציני והפרנואידי היה הסמל והמצפון של עידן שלם.


הלנון שהייתי מוצא הוא איש עסקים בן ארבעים שצופה הרבה בטלוויזיה, שיש לו 150 מיליון דולר, בן שהוא מתלהב ממנו, ואישה שמיירטת את שיחות הטלפון שלו. יש לו עורכי דין טובים שימלטו אותו דרך פרצות מס, והוא למד את היתרונות הפוליטיים של השתיקה. הוא כבר לא עושה שום דבר מגוחך. הוא הפסיק לעשות טעויות והוא הפסיק לעשות מוזיקה. ובעודי רודף אחרי הצל שלו מאחוזה לאחוזה, ממבצר למבצר, כשניסיתי לחבר את חייו הנוכחיים משיחות עם מתווכים ופקידים בחנויות טבע ועם אנשים שלא היו חופשיים לדבר איתי, כל השאלות שחשבתי לשאול אותו צמצמו את עצמן לשאילתה אחת מהירה שניתן לענות עליה בתשובה חד משמעית - כן או לא: האם זה נכון, ג'ון? באמת התייאשת?


זו הייתה הכתבה המטורפת בניו יורק טיימס שגרמה לי לראשונה לחשוב על מעקב אחריו. הדבר פורסם ב-27 במאי 1979. זה נקרא "מכתב אהבה מג'ון ויוקו לאנשים ששואלים אותנו מה, מתי ולמה". זה היה גס מספיק כדי להביך את בארי מנילו. המודעה כיסתה עמוד שלם ועלתה 18,240 דולר; היא נועדה לעדכן את העולם במה שהתרחש בשלוש השנים שחלפו מאז שלנון התנשא בפעם האחרונה להצהרה פומבית. זה אמר לנו, 'הצמחים גדלים. החתולים מגרגרים', ו'קסם הוא הגיוני'. בני הזוג לנון הודיעו לנו על האסטרטגיות הפוליטיות הנוכחיות שלהם: 'הדברים שניסינו להשיג בעבר על ידי הבהוב של סימן V, אנחנו מנסים עכשיו באמצעות משאלות... זה עובד'. בפן הבין אישי, יעצו לנו ש'כשמישהו כועס עלינו, אנו מציירים הילה סביב ראשו או שלה במוחנו'. באשר לחוסר התפוקה שלהם, הם הבטיחו לנו שהשתיקה שלהם היא 'שקט של אהבה ולא של אדישות'. לבסוף, בנושא האפשרויות האנושיות, הם אמרו לנו, כנראה בלי אירוניה, ש'אם שני אנשים כמונו יכולים לעשות מה שאנחנו עושים בחיינו, כל נס אפשרי!'.


עכשיו, על מה לעזאזל השטויות הדחופות האלה? האם זה יכול להיות לנון האכזרי, לנון הארסי, ארי הים הנוהם שכתב את המילים החדות כסכין ושר את השירים של העבר? האם הוא הפך להיפי מזדקן? האם מוחו המסומם עושה כל שביכולתו כדי להיעלם? למה להזכיר לנו את נוכחותו? אלא אם כן היה לו מה למכור?


החודשים חלפו, עם זאת, ולא היה אלבום חדש של ג'ון לנון. אפילו לא אחד. ארי הים שקע שוב. אבל היעדרו כבר לא היה מושלם; הוא נשבר ברגע החשיפה הזה, המסר המתגרה הזה. לנון שיחק במחבואים של גיבור התרבות. טוב, בסדר, אז זה היה משחק שגם אני יכולתי לשחק.


הלכתי לספרייה הציבורית וחיפשתי את כל מה שנכתב על האיש מאז המאתיים שנה האחרונות. לא היה הרבה. בפברואר 1978, הניו יורק טיימס פרסם אייטם שאומר כי לנון רכש כאלף דונם בצפון מדינת ניו יורק. המחיר המדווח של הקרקע היה 178,000 דולר, שהסתבר כשליש ממה שעלה באמת, אבל אני אגיע לזה.

באוקטובר 1979 נחשף כי לנון תרם 1,000 דולר לסיירת ניו יורק כדי להלביש את השוטרים בעיר עם אפודים חסיני כדורים. כמו כן, בשנת 1979, דיווחים שפורסמו הצביעו על כך שבני הזוג, שכבר היו בבעלותם עשרים ושמונה חדרים בדקוטה, הגישו הצעות קבועות על כל דירה זמינה, והעלו ללא הפסקה את כל ההצעות האחרות בסכום של עד 30,000 דולר. 'רק שג'ון ואני תמיד רצינו לגור בבית', הסבירה יוקו.


כשנכנסו ל-1980, ההתייחסויות ללנון נעשו אפילו דלילות יותר. ב-3 בפברואר, הלוס אנג'לס טיימס פרסם שהוא הוציא מעל 700,000 דולר עבור בית על חוף הים בפאלם ביץ', פלורידה. במאי דיווח הניו יורק דיילי ניוז שלנון הרים סירת מפרש באורך שישים ושלושה רגל ועגן אותה בלונג איילנד, שם היה לו במקרה גם בית.

וזה בערך כל מה שהעולם שמע על ג'ון אונו לנון מאז 1976. זה לא היה הרבה, אבל היה לזה דפוס ברור: לנון נשאר סלבריטי בגלל כוח הקנייה שלו.


זה לא תמיד היה כך. לנון נהג להרוויח את שמו בגלל מה שהוא עשה. אפילו כשהוא נראה טיפשי - מזמין את העיתונות לירח הדבש שלו עם יוקו, 'מופיע' בשקית בד ומזמזם קטעים של 'הדנובה הכחולה', מצלם מחקר איטי של חמש עשרה דקות על איבר מינו - ימי הביטל היו של קדוש סלפסטיק. זו הייתה שעתו הטובה ביותר. היה טוהר מטורף בוער בכל מה שהוא עשה שיכול היה כמעט לגרום לך לבכות. זה נראה לפני כמיליון שנים.

בתחילת יולי השנה לנון הגיע שוב לעיתונים, באופן ששבר את הדפוס. זה לא משהו שהוא קנה שהפך אותו לחדשות הפעם: זה היה משהו שהוא מכר. אחת הפרות שלו השיגה 265,000 דולר וזה שבר שיא ביריד מדינת ניו יורק. יצרן הגבינה המופלא הזה היה צפוי להשפריץ חמישים אלף פאונד חלב בשנה. לפי הניו יורק טיימס, היא הייתה רק אחת מתוך כמאתיים חמישים פרות בבעלות לנון ושותפה ללא שם. דובר של ג'ון ויוקו אמר: 'הם לא להוטים למכור יותר מדי פרות בגלל אהבתם לבעלי החיים'. ובכן, למען השם, ב-265,000 דולר לפרה, כמה מהן אתה צריך למכור? בכל מקרה, נותרו מאתיים ארבעים ותשע פרות, והייתי נחוש למצוא אותן. הן היו, אחרי הכל, הפרות של ג'ון לנון. הן אולי הכי קרובות שאי פעם אגיע ללנון.


היה לי מושג מעורפל איפה הן. המאמר בטיימס שדיווח על עסקת החלב המקורית בשנת 1978 הצביע על דלהי, שהיא בורג קטן מנומנם השוכן בהרי קטסקיל, בעיצומה של ארץ חווה כל-אמריקנית אמיתית. יש רחוב ראשי, גראנד יוניון ומסעדה קלאסית. שם עצרתי לשתות קפה ולשגע את המוח של המקומיים.


בספל השני למדתי שהכסף החכם באזור נמצא בחוות דרים סטריט, שהתמחתה בהולשטיין, הקדילק של פרות החלב. החלטתי להתקשר למשרד שלהם. מזכירה הרימה את הטלפון ואמרתי לה שאני רוצה לדבר עם הבוס על הפרות של ג'ון לנון. היא שאלה אותי מי אני, וכמו טיפש אמרתי לה. היא נעלמה מהקו כמו סלע המחליק מתחת למים וחזרה כעבור דקה ואמרה לי, 'איננו רשאים לדון בשום דבר הקשור לאחזקותיהם של בני הזוג לנון'. לנון, שנהג להכניס את עצמו למים חמים מפוארים בכך שהוא נתן לאנשים תשובות לשאלות שהם אפילו לא שאלו, יש הרבה אנשים ששומרים סודות עבורו עכשיו. אבל פרות פשוט לא כל כך קל להסתיר. הן חיות גדולות. יש דרכים למצוא אותן...".


עיניו של צ'אפמן רצו על פני הכתבה הארוכה שהמשיכה וכשיצא מהמטוס, מיהר לבניין הדקוטה. שם אמר לו שומר הכניסה, ג'יי הייסטינגס, שג'ון ויוקו יצאו מהעיר לשבוע.


ב-9 בנובמבר בשנת 1966 ביקר ג'ון לנון בגלריית INDICA הלונדונית. שם הוא ראה תערוכה של אמנית אוואנגארד יפנית ושמה יוקו אונו. היה זה יום לפני פתיחת התערוכה.


ג'ון לנון: "בימים ההם נהגתי ללכת, בזמני החופשי, לגלריות שהציגו דברים מחתרתיים וגונבה שמועה לאוזניי שיש בחורה מדהימה בשם יוקו אונו שהולכת להציג בגלריית אינדיקה משהו על אנשים בתוך שקים שחורים. אז הלכתי לשם בערב שלפני פתיחת התערוכה, נכנסתי פנימה והאמנית לא ידעה מי אני. הסתובבתי בין הסטודנטים לאומנות שעזרו לה למקם את המוצגים. היה שם מיצג של תפוח שהוצא למכירה במחיר גבוה והבנתי במהרה את ההומור שבעבודתה. התעניינתי גם בסולם שהוביל לציור שהוצב בתקרה ולצידו השתלשלה זכוכית מגדלת. אז טיפסתי בסולם, נטלתי לידי את זכוכית המגדלת והסתכלתי דרכה באותיות הקטנות שבציור. המילה שראיתי אמרה 'כן'.


זו הקלה כשאתה עולה בסולם, מביט בזכוכית מגדלת ולא אומרים לך 'לא', 'לך תתחפף' או משהו שלילי שכזה. ג'ון דנבאר עודד אותה לגשת אליי כי אני יכול לשמש תומך טוב לעבודתה. הוא ממש התעקש שהיא תגיד שלום למיליונר. אז היא ניגשה אליי והגישה לי כרטיס שנכתבה בו 'תנשום על זה'. היה שם גם לוח שלצידו נכתב 'דפוק מסמר בתוכי' ושאלתי אם אפשר לעשות כך אבל יוקו ענתה שלא, כי הגלריה תיפתח רק למחרת. דנבאר דחק בה להסכים כי אני מיליונר שיכול לעזור לה, אבל היא לא הסכימה ועסקה רק בהגנה על האומנות שלה. בסוף היא הסכימה שאדפוק מסמר תמורת חמישה שילינג, אז השבתי לה שאתן חמישה שילינג דימיוניים ואדפוק מסמר דמיוני. זה היה הרגע בו נפגשנו באמת ומבטינו הצטלבו. היא הבינה אותי ואני הבנתי אותה".


הרצאות בוטיק על הביטלס ואחרים, להזמנה: 050-5616459


ב-9 בנובמבר בשנת 1976 יצא תקליט הסולו הראשון של טום פטי עם להקת שוברי הלבבות.


פינת "על החיים ועל המוות" - 9 בנובמבר.


1936: נולדה מארי טראוורס (הזמרת משלישיית הפולק פיטר, פול ומארי). היא מתה בספטמבר 2009.


1941: נולד טום פוגרטי (גיטריסט הליווי בלהקת קרידנס קלירווטר רווייבל, עד תחילת 1971). מת בספטמבר 1990.


1944: נולד פיל מאי (הזמר של להקת THE PRETTY THINGS). הוא מת בחודש מאי 2020.


1948: נולד ג'ו בוצ'ארד (הבסיסט של להקת "פולחן הצדפה הכחולה").


2015: מת אנדי ווייט (המתופף שהובא במקום רינגו סטאר, בשנת 1962, כדי להקליט עם הביטלס באולפני EMI). בן 85 במותו.


ב-9 בנובמבר בשנת 1968 התחתן הזמר רוברט פלאנט עם אשתו הראשונה, מורין. החתונה אירעה בלונדון. הזוג הטרי לא יצא לירח דבש בגלל לוח הזמנים הצפוף של להקתו, שכלל גם הופעה ביום חתונה זה, באולם ראונדהאוס בלונדון.


בפוסטר ההופעה צוין שם הלהקה הקודם YARDBIRDS, כשמתחתיו כתוב "עכשיו ידועים בשם לד זפלין".

אמן הבלוז, ג'ון לי הוקר, חימם את זפלין כמו גם להקת THE DEVIANTS. מחיר כרטיס עמד על 16 שילינג לחברי מועדון ו- 26 שילינג לאורחים. הלהקה קיבלה עבור הופעתה 150 ליש"ט.


פלאנט הגיע בקושי רב להופעה הזו כי הרכב שלו התקלקל בדרך, מהחתונה לאולם.


ב-9 בנובמבר בשנת 1965 הגיע זמר הנשמה ווילסון פיקט להופעה באנגליה. להיטו הגדול אז היה IN THE MIDNIGHT HOUR. הופעתו הערב נקבעה במועדון היוקרתי שבלונדון, SCOTCH OF ST JAMES.


לפיקט לא הייתה להקה קבועה אז, כי אם רק גיטריסט צמוד (ג'ימי אוון) כשאת שאר הנגנים נהג ללקט בכל מקום אליו הגיע להופיע. יחד עם הזמר הגיע לאנגליה גם נשיא חברת התקליטים אטלנטיק, אהמט ארטגון.

בהופעתו בערב זה מילא קהל רב את המקום כולל ידוענים כמו האחים ווקר, פיט טאונסנד, קית' מון, פיט קוואיף (הבסיסט של הקינקס) וכמה חברים מלהקת האנימלס, שגם עלו לבמה ללוות את פיקט. גם הגיטריסט אריק קלפטון היה שם, ניגן לפני הופעתו של פיקט ומשך תשומת לב קריטית.


ארטגון כתב בספרו: "נתקלתי בו לראשונה בהופעה בלונדון. הוא ניגן על הבמה עם להקה, לפני שווילסון פיקט עלה לבמה. אני עמדתי בבר המשקאות ועם הגב לבמה ושוחחתי עם ווילסון כשלפתע שמעתי צלילי גיטרה מעניינים. אז אמרתי לווילסון שהגיטריסט שלו יודע לנגן היטב את הבלוז ושזה נשמע פנטסטי. אבל אז הוא השיב לי שהגיטריסט שלו לוגם כרגע משקה על הבר. אז הסתובבתי במהירות ומולי נגלה גיטריסט עם פני מלאך שניגן ממש כמו בי.בי.קינג. לא האמנתי למשמע אוזניי ולמראה עיניי! זו הפעם הראשונה בה פגשתי את אריק קלפטון. אני חושב שהוא אחד המוזיקאים הטובים ביותר של המאה העשרים".


ארטגון לקח את קלפטון תחת חסותו וזמן קצר לאחר מכן, כשקלפטון הקים את להקת CREAM, דאג ארטגון למנפו כהלכה.


ב-9 בנובמבר בשנת 1978 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:




ב-9 בנובמבר בשנת 1966 הופיעה שלישיית ג'ימי הנדריקס אקספריינס במועדון התפוח הגדול, במינכן.

מנהלו של הנדריקס אז, צ'אס צ'נדלר, סיפר על מה שקרה שם:


"ג'ימי נדחף מהבמה על ידי כמה מתלהבים מדי בקהל. כשהוא קפץ בחזרה לבמה, הוא זרק את הגיטרה לפניו. כשהוא הרים אותה, הוא ראה שהיא נסדקה וכמה ממיתריה נשברו. הוא זעם מזה וניתץ את הגיטרה לרסיסים. הקהל הגרמני השתגע מאושר למראה הזה והחלטנו לשמור על האקט הזה למקרים בהם יש אנשי תקשורת והאירוע עם פוטנציאל לשיווק ראוי שלנו".


גם זה קרה ב-9 בנובמבר:


- בשנת 2010 פרצה שריפה שריפה במחסן שבו אחסן ניל יאנג הכל, החל ממכוניות וינטג' ועד למארזי גיטרה. הנזק הוערך בכ-800 אלף דולר. הסיבה נחקרה מיידית, אך גורמי כבאות אמרו שהם לא מוצאים ראיות להצתה.


- בשנת 1998 הסדיר מייקל ג'קסון תביעה שהגיש נגד דיילי מירור הלונדוני, שפרסם שפניו של הזמר הושחתו על ידי ניתוח קוסמטי. "התמונות צולמו ביושר ולא טופלו, אך מאז נפגשו אנשים מטעם העיתון עם התובע, באופן אישי, והודו כי התמונות אינן מייצגות במדויק את המראה האמיתי של התובע", אומר עורך דין מטעם העיתון.


- בשנת 2012 מת זמר הנשמה מייג'ור האריס, מלהקת הדלפוניקס, מאי ספיקת לב וריאות בגיל 65.


- בשנת 1996 ובפעם הראשונה נתן בוב דילן רישיון לאחד משיריו לקבל שימוש מסחרי, במקרה הזה היה זה השיר 'THE TIMES THEY ARE A CHANGIN, לבנק מונטריאול.


- בשנת 1998 חטף הזמר ריק ג'יימס שבץ מוחי לאחר שכלי דם נקרע בצווארו בזמן שהוא עשה "הד באנגינג" במהלך הופעה בדנוור, קולורדו. מאוחר יותר אמר דוברו, "הרופא כינה את זה תוצאה של צוואר רוק'נ'רול, תנועת צליפת שוט קצבית של הראש והצוואר".


ב-9 בנובמבר בשנת 1967 יצא לאור הגיליון הראשון של עיתון ושמו רולינג סטון. הנה לכם כמה אייטמים ששלפתי עבורכם היישר משם.


1. המחיר הגבוה של פסטיבל מונטריי, שנועד במקור להיות פסטיבל לא רווחים. הרווחים של הפסטיבל הסתכמו ב-211,451 דולר. ההוצאות עמדו על 290,233 דולר. לולא מכרו מפיקי הפסטיבל את זכות השידור לרשת הטלוויזיה ABC-TV (תמורת 288,843 דולר) היו ההפסד עומד על 77,392 דולר. עד לרגע זה, יש בילבול בנוגע לגופים אליהם אמורים להגיע הכספים כצדקה.


2. להקת ג'פרסון איירפליין הקליטה את אלבומה האחרון במשך חמישה שבועות (AFTER BATHING AT BAXTER'S). חברי הלהקה הגיעו לאולפן ההקלטות, בכל יום שנועד להקלטה, בשעה 11 בלילה ויצאו משם רק בבוקר. כשהלהקה לא באולפן - היא רובצת באחוזה יוקרתית, שצבועה בצבע ורוד, ששכירותה עומדת על 5,000 דולר לחודש. הביטלס שהו באחוזה הזו בסיבוב ההופעות האחרון שלהם בארה"ב. יש באחוזה שתי בריכות שחיה והיא מהווה גן עדן קטן בגבעות שמעל הוליווד.


3. בפעם הראשונה... דבר העורך - ז'אן וונר: 'אתם וודאי תוהים מה אנחנו רוצים לעשות פה. קשה לענות על זה. מדובר במשהו שהוא חצי עיתון יומי וחצי מגזין. השם שלו הוא 'רולינג סטון', שבא מהמשפט הישן A ROLLING STONE GATHER NO MOSS (אבן מתגלגלת לא צוברת אזוב).מאדי ווטרס השתמש בשם הזה לשיר שכתב. הרולינג סטונס לקחו את שמם מהשיר הזה. ובוב דילן השתמש בזה לשירו 'כמו אבן מתגלגלת'. התחלנו מערכת עיתון חדשה שבאה לדווח על השינויים שחלים ברוק'נ'רול והשינויים שחלים בגלל הרוק'נ'רול. זאת בגלל שהעיתונים הרגילים הפכו ללא מדוייקים ולא רלוונטיים. כמו כן, עיתוני המעריצים הפכו לדבר אנכרוניסטי, שטבול באופנה של מיתולוגיה ושטויות. אנחנו מקווים שיש לנו פה משהו שישרת נאמנה את האמן והתעשיה. רולינג סטון אינו רק על מוזיקה. הוא גם על הדברים שמסביב למוזיקה. עבדנו קשה להשיג את הדבר הזה ואנו מקווים שאתם תאהבו את זה. אם אמשיך לתאר פה את העניין, אתחיל להישמע כאחד שמדבר בולשיט. ובולשיט הוא בדיוק כמו צבירת אזוב".


4. הביטלס אוספים כסף כדי לממן בוטיק, שייקרא 'אפל' ויפתח בנובמבר. את הבגדים של הבוטיק עומדים לעצב ארבעה אנשים מאמסטרדם, הולנד, שקוראים לחברה שלהם בשם THE FOOL.

פאטי האריסון: 'אני לא זוכרת כיצד פגשנו אותם. הם פשוט הופיעו יום אחד'. פאטי לבשה את אחד הבגדים שעיצבו אלה בעת נסיעתה, עם ג'ורג', לסאן פרנסיסקו. עד שהבוטיק ייפתח, הבגדים שעיצבו הארבעה ניתנים למכירה ללקוחות פרטיים בעלי ממון רב.


5. 'דם, יזע ודמעות' הוא שם הלהקה החדשה שהקים אל קופר, שפרש מלהקת 'בלוז פרוג'קט', עקב חילוקי דעות מוזיקליים'. לפני שתשמעו את אלבום הבכורה של הלהקה הזו, אולי נקבל הזדמנות להקשיב לתקליט שקופר הקליט לפני כשנה, עבור חברת התקליטים TAKOMA, ולא יצא עדיין לאור. בתקליט אפשר לשמוע את קופר כשהוא מנגן שני תפקידי גיטרה. אחד מוקלט במהירות הרגילה והשני הוקלט והואץ בסליל ההקלטה. שם הקטע הזה - PISTZCHIO FRAGRANCE.


6. סטיב וינווד, ולהקתו החדשה, 'טראפיק', מתכננים לערוך סיבוב הופעות בארה"ב בחודשי האביב. וינווד עומד לטוס, בעוד כשלושה שבועות, לניו יורק כדי לבחור אמנים שיחלקו עם להקתו את הבמות.


7. הביטלס סיימו, לפני שבועיים, לצלם את סרטם החדש על המסע הקסום. בשבוע האחרון עמלו הארבעה להקליט את המוזיקה לסרט הזה, שיוקרן בחג המולד.


8. איש הבירדס, רוג'ר מגווין, העיף את דייויד קרוסבי מהלהקה. ג'ין קלארק יחזור ללהקה, לאחר שנתיים של היעדרות, כדי להחליף את קרוסבי, שהסכים לצאת בתנאי שהבירדס ישחררו הודעה רשמית בה הוא פוטר מהלהקה ולא פרש ממנה. הוא קנה לאחרונה אוניה בשווי 25,000 דולר וכעת הוא מתכנן לגור בה.


9. להקת THE MOVE הבריטית חתמה על חוזה בלוס אנג'לס, עם חברת 'איי אנד אם'. זו הלהקה הבריטית השניה שעושה צעד שכזה. הראשונה הייתה פרוקול הארום. בקרוב יקליטו חברי התנועה באולפן החדש של החברה הזו, שמכיל שמונה ערוצים.


10. מיק ג'אגר דחה הצעה לשחק בסרט בשם THE VIRGIN SOLDIERS. כמו כן הוא דחה הצעה להשתתף בסרט טלוויזיוני בשם CATHY COME HOME. גם בת זוגו, מריאן פיית'פול, קיבלה הצעה להשתתף בסרט הטלוויזיוני ודחתה אותה.


11. הממשלה הבריטית שוקלת להעיף את הבי ג'יז מאנגליה, למשך שישה חודשים, עקב בעיות באשרות שהיה.


12. להקת ELECTRIC FLAG (עם הגיטריסט מייקל בלומפילד), נעצרה באשמת אחזקת סמים. המעצר התרחש במוטל בחוף האנטיגטון, קליפורניה. החברים שנלקחו לכלא הם - בלומפילד, הבסיסט הארבי ברוקס, האורגניסט בארי גולדברג והזמר ניק גרייבנייטס. שוטרים פרצו לחדרם במלון בשעה ארבע לפנות בוקר ומצאו את הארבעה יושבים שם ומקשיבים למוזיקה בטייפ סלילים. הלהקה סיפרה מאוחר יותר שהשוטרים לא היו עויינים אלא רק מתוחים קלות.


13. ביל היילי ("רוק מסביב לשעון") גם בציטוט הזה: "שלוש השנים הראשונות של הרוק היו שלנו – עד שפרסלי הגיע. אני לא אוהב את השירים של היום. שירים צריכים להיות רק מוזיקה ובלי כל מיני מסרים כבדים. כרגע אני ועמיתיי עוברים תקופה דומה לזו שעברה על פרנק סינטרה ולואי ארמסטרונג. פעם אתה למעלה ופעם למטה. אם היית טוב בפעם הראשונה, אין ספק שתחזור למעלה. אנחנו נהיה שם".


14. ביקורות תקליטים, בין השאר של:

ארלו גאתרי - 'המסעדה של אליס

להקת THE SOPWITH CAMEL

צ'אק ברי - בהופעה בפילמור (עם להקת הבלוז של סטיב מילר)


"גם זה קרה החודש" (נובמבר) - והפעם בשנת 1963.


הביטלס הופיעו לפני המלכה האם והנסיכה מרגרט באירוע השנתי היוקרתי והנחשב, שנערך בתאטרון "הנסיך מוויילס" שבלונדון. במהלך המופע פנה ג'ון לנון לקהל ואמר: "לשיר הבא, אלו שבמושבים הזולים, תמחאו כפיים. כל השאר, תנענעו את תכשיטיכם". הייתה זו בדיחה שהוכנה מראש ועשתה את העבודה היטב עבור ארבעת המופלאים.


בעוד שאומה אמריקנית שלמה התאבלה על רצח הנשיא, ג'ון קנדי, החליט המפיק פיל ספקטור לגנוז את הפקת חג המולד המוקלטת והמושקעת שלו. "אין מי שירצה לשמוע השנה שירי חג מולד שמחים", הוא אמר. חודשים לפני כן הוא עמל על הפקה מרהיבה זו שעלתה כסף רב. הוא ראה בזה פרויקט שראוי להיקרא "סימפוניה קטנה לילדים". הוא הביא לאולפן את מיטב הנגנים והאמנים השרים ועיבד עבורם שירי חג מולד ידועים ובאופן מיוחד. אבל יריות בעת מצעד לכבוד הנשיא בדאלאס טרפדו את הכל.


בעיתון NME החליט מבקר הבית, דרק ג'ונסון, לפרסם סיפורי אימה בדויים שבהם מוזיקת הפולק הפופולרית מאד היא לא פחות מטקטיקה של הקרמלין במטרה להרעיל את מחשבת הדור הצעיר. בסיפוריו המופלגים קראו האנשים שלמוזיקה זו יש אפקט של שטיפת מוח, עם שירים ערמומיים ומזיקים ועם אמני פולק מובילים (כמו בוב דילן ושלישיית פיטר, פול ומרי) שהם קומוניסטים. ג'ונסון ביקש לעשות זאת בהומור, אך היו שקראו את דבריו ברצינות.


שירים מובילים במצעדי התקופה הם SHE LOVES YOU של הביטלס, YOU'LL NEVER WALK ALONE של ג'רי והפוסעים, SUGAR SHACK של ג'ימי גלימר וכדורי האש, SUGAR AND SPICE של המחפשים, BLOWIN' IN THE WIND בביצוע פיטר, פול ומרי.


אלבומים מובילים במצעדי התקופה: IN THE WIND של פיטר פול ומרי, מיטב להיטי הצלליות, PLEASE PLEASE ME של הביטלס, HOW DO YOU LIKE IT של ג'רי והפוסעים. MEET THE SEARCHERS של המחפשים, פסקול הסרט "סיפור הפרברים".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים






































Comentarios


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page