top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-9 בפברואר בעולם הרוק

עודכן: 24 במאי


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-9 בפברואר (9.2) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "לא באמת הייתה לי חוויה ממלחמת ויאטנם. לא הייתה שום סוג של תודעה פוליטית בניו ג'רזי בסוף הסיקסטיז. זו הייתה עיר קטנה, והמלחמה פשוט נראתה רחוקה מאוד. כלומר, הייתי מודע מזה דרך כמה חברים שהלכו. המתופף בלהקה הראשונה שלי נהרג בוייטנאם. הוא גוייס והצטרף למארינס. בארט האנס היה השם שלו. הוא היה אחד מהחבר'ה האלה שהתבדחו כל הזמן, תמיד משחק אותה הליצן. הוא הגיע יום אחד ואמר, 'טוב, התגייסתי. אני נוסע לוייטנאם'. אני זוכר שהוא אמר שהוא לא יודע איפה זה. וזה היה זה - הוא עזב והוא לא חזר. והחיילים שכן חזרו לא היו אותם בני אדם. הצלחתי לחמוק מגיוס כי היה לי זעזוע מוח מתאונת אופנוע כשהייתי בן שבע עשרה. בנוסף, עשיתי את מה שצריך כדי לא ללכת למלחמה. מילאתי את כל הטפסים כאיש מטורף, לא עברתי את המבחנים. כשהייתי בת תשע עשרה, לא הייתי מוכן להיות כל כך נדיב מבחינת הקרבת החיים שלי. ניסיתי לפני כן ללמוד בקולג', ולא ממש השתלבתי. הלכתי לבית ספר ממש צר אופקים שבו אנשים עשו לי הרבה צרות ונרדפתי בקמפוס - פשוט נראיתי אחרת והתנהגתי אחרת, אז עזבתי את בית הספר. ואני זוכר שהייתי באוטובוס הזה, אני ושני בחורים בלהקה שלי, וכל שאר האוטובוס היה כנראה שישים, שבעים אחוז בחורים שחורים מאשבורי פארק. ואני זוכר שחשבתי, כאילו, מה הופך את החיים שלי, או את חייהם של החברים שלי, ליותר מתכלים מזה של מישהו שהולך לבית הספר? זה לא נראה בסדר. וזה היה מצחיק, כי אבא שלי, הוא היה במלחמת העולם השנייה, והוא היה הטיפוס שהיה תמיד אומר, 'חכה עד שהצבא יקבל אותך. בנאדם, הם הולכים להוריד ממך את השיער הזה. אני לא יכול לחכות. הם הולכים

לעשות ממך גבר'. אני זוכר שנעלמתי לשלושה ימים, וכשחזרתי, הלכתי למטבח של הבית, ואנשים היו שם, והם אמרו, 'איפה אתה היית?' ואמרתי, 'טוב, הייתי צריך להיבדק בדיקות של התאמה לצבא'. והם אמרו: 'נו, ומה קרה?' ואני אמרתי, 'טוב, הם לא לקחו אותי'. ואבי ישב שם והוא לא הביט בי, הוא רק הביט ישר קדימה. והוא אמר, 'זה טוב'. זה היה, אה... אני לעולם לא אשכח זה. אני לעולם לא אשכח את זה" (ברוס ספרינגסטין, בשנת 1984)




ב-9 בפברואר בשנת 1942 נולדה הזמרת-פסנתרנית-יוצרת החשובה, קרול קינג.



היא נולדה בשם קרול ג'ואן קליין במנהטן, ניו יורק ופגשה את הבעל והשותף לכתיבת השירים ג'רי גופין בזמן לימודיה בקולג' קווינס. בגיל 18, קינג הייתה כבר אישה ואמא שמנצלת את מעט הזמן הפנוי שיש לה כדי לכתוב מנגינות פופ קליטות עם בעלה. ההזוגיות היצירתית הזו תפסה היטב והשניים הפכו מכותבי השירים החשובים של אמריקה, עם המון להיטים נהדרים.


קינג תמיד רצתה להיות כותבת שירים ומעולם לא ראתה את עצמה ברצינות כפרפורמרית. אולם לאחר פירוק נישואיה, היא מצאה חבר ומנטור בג'יימס טיילור, שעודד אותה להמשיך בקריירת סולו. לאחר חברות קצרה בלהקה בשם THE CITY, עמה גם הקליטה שירים, יצא בשנת 1970 תקליט הסולו הראשונה שלה, WRITER, השהיה כישלון מסחרי.


אבל בשנה שלאחר מכן היא הוציאה את TAPESTRY והפכה לשם דבר. האלבום, בהפקתו של לו אדלר, הוא אוסף מחמם לב של שירים אינטימיים שמוצא את קינג נותנת קול לרבים מלהיטיה הישנים עבור אמנים אחרים.

התקליט נמכר בהיסטריה וקטף פרסי גראמי, כולל אלבום השנה. מאז, קינג נחשבת לאבן יסוד בזרם שנקרא SINGERS-SONGWRITERS, כששיריה הכנים מבחינה רגשית פגעו כה עמוק בקהל האמריקאי שהם עדיין מהדהדים עשרות שנים מאוחר יותר.


ב-9 בפברואר בשנת 1964 טולטלה אומה אמריקאית שלמה לנוכח הביטלס בתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן.



חמישה שירים בלבד נדרשו לביטלס כדי לשטוף אומה שלמה, מוכת צער ויגון מרצח נשיאה הנערץ, בהתלהבות חדשה לגמרי. מצלמות האולפן, של תוכנית האירוח בראשותו של המנחה הפופולרי אך השמרן למדי, אד סאליבן, קלטו את הצרחות, הבכי, מבטי ההערצה והאקסטזה של הצעירות שנכחו שם. ארבעה חברי להקה מחויטים וחייכניים הסתירו את העובדה כי אחד מהם, ג'ורג', חולה בדלקת שקדים ואף החסיר, בשל כך, את החזרה לקראת הצילום, שנערכה באותו בוקר. ניל אספינל, העוזר הנאמן, נעמד במקומו כדי לעזור לתאורנים והצלמים למקם היטב את עמדותיהם. העיתונאי לארי קיין: "נכחתי בחזרה הזו וראיתי את ג'ון מזיע ורועד. נראה היה כי הוא נטל יותר מדי כדורים. ראיתי את ג'ון לוקח כדורים בעבר אבל עד אותו רגע עם אד סאליבן לא קישרתי את הכדורים לרעידות שהוא סבל מהן כל הזמן, לפני שעלה לנגן".


כבר בעת נחיתת הביטלס בארה"ב ניגש מיד פרנסיס הול לעבודה. כבעלים והנשיא של חברת 'ריקנבקר', הוא ידע כי ג'ון השתמש בעבר בגיטרה מתוצרתו וביקש להיפגש עם הלהקה ועם אפשטיין במלון 'סאבוי הילטון', לאחר החזרה מול המצלמות לקראת ההופעה בתוכניות של אד סאליבן. הול הביא עימו לפגישה תוצרת חדשה ממפעלו, ובה 12 מיתרים בגיטרה. ג'ורג' נעדר מהפגישה כי היה חולה ולאחר הפצרתו של הול ניאותו כולם להגיע, עם הגיטרות שהביא הול, לחדרו. ג'ורג' פרט בגיטרה, התלהב וקיבל אותה במתנה. אבל הול לא הצליח להשיג עסקה עם הביטלס.


אד סאליבן שמע לראשונה על הביטלס, כשנחת בלונדון, ב-31 באוקטובר 1963, עם אשתו, סילביה. באותו זמן נחתו שם הביטלס בחזרה משטוקהולם. סאליבן, שלא הבין את פשר הצרחות שמסביבו, שאל במה מדובר. שבועיים לאחר מכן כבר קבע עם בריאן אפשטיין את ההופעה, של התופעה הזו, בתוכניתו. למרות שלא הייתה זו הופעתה הראשונה של להקת הביטלס בטלוויזיה אמריקאית (הראשונה נערכה ב-18 בנובמבר 1963, עם דיווח מאנגליה על ביטלמאניה) – הייתה ההופעה הזו אצל סאליבן ראשונה מסוגה ומשמעותית ביותר. לפני הצילום דרש אפשטיין מסאליבן שיראה לו את המשפטים שבכוונתו להציג עימם את הביטלס. סאליבן השיב לו שיתחפף ממנו. אפשטיין לא היה צריך לדאוג כי סאליבן דאג להציג היטב את הארבעה אך דבר אחר שהתחפף לאחר מכן היה המיקרופון של ג'ון שלא פעל כהלכה, במהלך ההופעה, מול כ-73 מיליון צופים. ארבע חליפות ועניבות תואמות, ארבע מחלפות שיער ארוכות שטולטלו מצד לצד, ארבעה זוגות מגפי ביטלס וחמישה שירים, מתוכם ארבעה קצביים להפליא, עשו היטב את העבודה.


לאחר המופע קיבלו הביטלס מכתב אחד שריגש אותם מאד: 'מזל טוב על הופעתכם בתוכנית של אד סאליבן. אנו מאחלים לכם שתצליחו פה באמריקה. תמסרו דרישת שלום חמה לאד. שלכם, אלביס והקולונל'. באיזכור מכתב זה פתח סאליבן את התוכנית שלו, כשלאחר שתי פרסומות על קצף גילוח ומשחת נעליים הוסיף כי 'העיר שלנו לא הכירה התרגשות גדולה יותר מזו שחוללו ארבעת הצעירים מליברפול שקוראים לעצמם הביטלס. הלילה הם יבדרו אתכם אצלנו פעמיים. גבירותיי ורבותיי – הביטלס!'. עם איזכור שם הלהקה נחת רעש אדיר של צרחות מהקהל בעוד הארבעה פצחו עם השיר ALL MY LOVING. בשיר השני, TILL THERE WAS YOU, הוצגו שמות חברי הלהקה, כשלצד שמו של ג'ון צורף המשפט 'מצטערים בנות, אך הוא נשוי'.


לאחר שיר מרגיע זה עברו לבצע את SHE LOVES YOU, תוך הנעת שיער ראשם באופן מסעיר בעודם זוכרים כי סאליבן אסר עליהם לדבר בין השירים. לאחר מכן זכה הקהל להופעות של קומיקאי וזמרת הצגות. הקהל נשמר בשקט עד שהודיע המנחה כי הגיעה העת לעוד ביטלס במופע. הקהל חזר לצרוח כשבסוף ניגשו הארבעה ללחוץ את ידו של סאליבן ונופפו לקהל שהיה על סף עילפון. גם ויליאם לודויג ג'וניור התמוגג מההופעה הזו, כשראה את שם החברה שלו מתנוסס על תופיו של רינגו, מול מיליוני זוגות עיניים פקוחות לראווה. למחרת השידור הוצף העסק שלו בטלפונים והוא נאלץ להוסיף משמרת יומית נוספת לעובדיו, עד השעה אחת בלילה. גם חברות הגיטרות GRETSCH, 'ריקנבקר' ו'הופנר' נהנו מהפירסום הטלוויזיוני יעיל. חברת המגברים VOX נאלצה לראות כיצד מגבריה, שנדחפו לשני צידי הבמה ומחוץ לעין המצלמה, לא נקלטו בעין עדשות המצלמה. אך לא היה לה מה לדאוג, כי הביטלס הראו לקהל האמריקאי, שמגברי 'גיבסון' ו'פנדר' הופעלו בקרב רבים מהמוסיקאים שבהם, שהצליל המיוחד שלהם מגיע ממגבריה.


העיתונים מיהרו לפרסם, בבוקר המושלג שבניו יורק, גם ביקורות צוננות. 'ניו יורק טיימס': 'אתם יכולים להוריד את האקדחים שלכם – הביטלס אינם מזיקים'. וושינגטון פוסט: "הביטלס התנהגו באופן מתורבת יותר מרוב גיבורי הרוק אנד רול שלנו. הארבעה נראים שמרנים, חסרי סקס אפיל ומבוייתים". הביקורות לא הצליחו לקרר את ארבע הלבבות הפועמים בהתלהבות, שידעו דבר אחד ברור – הלהקה שלהם הפכה לסנסציה.


הסיפור השלם של הביטלס, כולל המון פרטים שנחשפים לראשונה - בספר "ביטלמאניה!"


ההרצאה "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



וב-9 בפברואר בשנת 1964 הוקמה להקת LOVIN SPOONFUL, שהביאה מוסיקה משובחת מארה״ב, במהלך הסיקסטיז. שני שירים בולטים היו SUMMER IN THE CITY ו- DAYDREAM (לא להתבלבל עם להיט בשם זה של להקת WALLACE COLLECTION).



היה זה בלילה הראשון בו הופיעו הביטלס בתוכנית האירוח החשובה של אד סאליבן כשג׳ון סבסטיאן קיבל שיחת טלפון ממאמה קאס אליוט, שאמרה לו לבוא לדירתה לצפות יחדיו בתוכנית. קאס כבר הייתה ידועה אז בחוג חבריה כאחת שאוהבת לחבר בין אנשים. דבר זה יצר לא פעם גם להקות - כמו קרוסבי, סטילס ונאש.

באותו יום הזמינה קאס לדירתה גם גיטריסט בשם זאל ינובסקי. סבסטיאן הגיע, דפק על הדלת, קאס פתחה והוא נכנס פנימה כשמולו התגלה בחור שנראה לו כמו רינגו סטאר, בגלל התספורת.


השניים החלו לדבר ותוך שניה נוצרה ביניהם כימיה.


ואז החלה הופעת הביטלס בטלוויזיה ושלושת החבר׳ה רותקו למסך הטלוויזיה. מיד לאחר מכן שלפו סבסטיאן וינובסקי גיטרות והחלו לנגן יחדיו, בדירתה של קאס.


הדבר נמשך עד לשעות המאוחרות של הלילה. התלהבות נרשמה באוויר. סבסטיאן התקשר למחרת לקאס והודיע לה כי ינובסקי לא יוצא מראשו. לאחר מכן התקשר אליה ינובסקי וביקש את מספר הטלפון של סבסטיאן. קאס הבינה מיד את הפוטנציאל ודאגה להדק את הקשרים.


השניים החלו לעבוד יחדיו והקימו להקה שהשפיעה בהמשך על יצירות של להקות אחרות, כולל להקת CREAM של אריק קלפטון, ג׳ק ברוס וג׳ינג׳ר בייקר. וגם הביטלס הושפעו מלהקה זו. הרי פול מקרטני הודה שכתב את GOOD DAY SUNSHINE בהשפעת הלהיט DAYDREAM. איך שגלגל מסתובב לו...


ב-9 בפברואר בשנת 2022 מת בגיל 75 איאן מקדונלד - ועולם הרוק המתקדם הרכין את ראשו.



מקדונלד היה ממייסדי להקת קינג קרימזון, ממנה פרש בסוף 1969. לאחר מכן הוא יצר תקליט נהדר עם מתופף הלהקה (שפרש ממנה יחד עמו), מייקל ג'יילס. הצמד הותיר תקליט זה, לא המשיך משם ומקדונלד המשיך לעבוד בהקלטות והפקות עבור אחרים, עד שבשנת 1976 קיבל הזמנה ממיק ג'ונס להקים להקה שתיקרא פורינר.


ההצלחה הייתה אדירה לפורינר, אך התיסכול של מקדונלד היה רב, כי נותר בה בצילו של ג'ונס. לאחר שלושה תקליטים הוא פרש ממנה והמשיך הלאה ליצירות מוסיקליות אחרות.


מקדונלד אף חתם בספרי הראשון, "רוק מסביב לשעון":



ב-9 בפברואר בשנת 1974 הופיע איגי פופ בפעם האחרונה בסבנטיז עם להקת הסטוג'ס. היה זה במקום בשם 'הפאלאס' שבדטרויט.



איגי פופ, שהתפוצץ לכל עבר, לא הפסיק להתגרות בקהל שהגיב בזריקת חפצים מאסיבית. הכל החל חמישה ימים לפני כן, כשהסטוג'ס הופיעו בבאר במישיגן ושמו 'חוות הרוק'נ'רול'. שם זרקו חברים מכנופיית אופנוענים ביצים לעבר הבמה וגרמו לאיגי להתכסח עם המנהיג שלהם. תיגרה זו לא הסתיימה בחיבוק אוהב מצד אותו מנהיג של הכנופיה שנקראה 'הסקורפיונס' (לא להתבלבל בבקשה עם הלהקה ההיא מגרמניה). למחרת התארחו הסטוג'ס בתחנת רדיו ושם מסרו מסר לאותה כנופיה שאם יש לה אומץ, שתגיע להופעה ב'פאלאס'. העקרבים קלטו את המסר והחלו לצחצח את אופנועיהם לקראת המפגש. לצד הסטוג'ס הייתה אז כנופיית אופנועים שהגנה עליה ושמה 'ילדי האלוהים'. אך יד האלוהים נותרה חסרת אונים מול העקרבים שהגיעו ודאגו לזרוק מכל הבא ליד לכיוון הבמה. באותו ערב התפרקה להקת הסטוג'ס.


איגי פופ: "בסיום ההופעה הייתי במגרש החניה וניגש אליי הגיטריסט וויין קריימר. הוא אמר לי שהייתה אחלה הופעה ושאתן לו כאן ועכשיו את הכסף שאני חייב לו וכיוון אקדח לבטן שלי. מאז הוא התנצל על כך וקיבלתי את התנצלותו, אבל הוא צדק כי הייתי חייב לו הרבה כסף".


שנתיים לאחר מכן צץ בוטלג עם הקלטה ממופע זו ושמו METALLIC K.O. בחור בשם מייקל טיפטון, אז חבר של מתופף הלהקה, סקוט אשטון. ההקלטה נמכרה למארק זרמטי, שהפעיל לייבל תקליטים פיראטי בשם 'סקיידוג' והוציא את הדבר לאור ללא אישור הלהקה.


ב-9 בפברואר בשנת 1997 מת בריאן קונולי, הזמר של להקת הפופ-רוק הבריטית SWEET. שרשרת של התקפי לב לא הותירה לו סיכוי בגיל 51.



במרץ 1971 נכנס למצעד הבריטי שיר חדש של להקת גלאם-רוק חדשה ושמה SWEET (שבארץ מיהרו קרוא לה בשם "המתוקים"). היה זה השיר FUNNY, FUNNY והוא הפך הלהיט הראשון עבור הרביעיה שהיו חברים בה קונולי, הגיטריסט אנדי סקוט, הבסיסט סטיב פריסט והמתופף מיק טאקר. ההצלחה הייתה אדירה באנגליה אבל הגלאם-רוק החל לגלות סימני עייפות באמצע אותו עשור ואנשים רצו אופנה מוזיקלית אחרת.

לקח זמן עד שלהקת סוויט חזרה בבטחה למצעד והפעם עם השיר LOVE IS LIKE OXYGENE, שאחריו פרש קונולי. הוא שתה בכבדות, בריאותו ירדה באופן דרמטי והוא היה על סף פשיטת רגל, כי רוב התמלוגים משירי העבר נכנסו לכיסי האנשים שכתבו אותם עבור להקתו לשעבר.


בתחילת שנות התשעים הוציא הזמר את ההרכב שלו, תחת שם המותג הידוע, לדרך ונכנס לתחרות מול הסוויט של אנדי סקוט, אבל השימוש המוגזם באלכוהול פגע בהופעותיו. קונולי אפילו תכנן לשנות את סגנון המוזיקה לקאנטרי, והרגיש שכך זה עדיף לקולו, אבל זה היה מאוחר מדי כשסדרה של התקפי לב תקפה אותו.

כשהוא נכה חלקית, קונולי מת מאי ספיקת כליות בביתו, אבל לפני מותו הוא הצליח להגשים משאלה; לאחד את שלושת חבריו ללהקת סוויט המקורית, שישבו יחדיו מסביב למיטתו וחלקו עמו מרגעיו האחרונים. בעיתון THE STAGE הבריטי נכתב עם מותו: "לצערנו, כמה מורדים שורדים כדי להפוך לפרודיות אכזריות של מה שהיו. בריאן קונולי סבל מגורל כזה והישרדות אינה תמיד חברתו הטובה ביותר של האמן המופיע".


ב-9 בפברואר בשנת 1982, הציג ג'ורג' האריסון ל- UNICEF המחאה בסך 9 מיליון דולר, יותר מעשר שנים לאחר שגייס את הכסף במופע בנגלה דש. הסיבה... סחבת בגלל ענייני מיסים ושאר כולערות.



ב-9 בפברואר בשנת 1970 יצא תקליט שהחזיר את להקת הדלתות למסלול, אחרי ניסיון מוזיקלי בתקליטם הקודם (עם סקציית כלי נשיפה וכלי קשת) שהרים לא מעט גבות של מעריצים.



כיום נחשב האלבום MORRISON HOTEL של להקת THE DOORS לקלאסיקת רוק משובחת. אך מאחוריו עמד סיפור עגום למדי. אפשר לומר שפה החלה ההתפוררות האמיתית של הלהקה. שלושת נגני הלהקה לא יכלו לסבול בתקופה ההיא את מראהו ונוכחותו של ג'ים מוריסון. ההופעות של הלהקה בתקופה ההיא התמעטו עד לכדי מספר מזערי. וכל הופעה שכזו הייתה מבחינתם סוג של בדיחה או סיוט. והכל בגלל הסולן הבלתי צפוי. בשנת 1970, בזמן בו ג'ים מוריסון חיכה למשפטו על תקרית ההתערטלות במיאמי, נותר ללהקת הדלתות לעשות עוד אלבום אחד עבור חברת ELEKTRA. כך היה לפי החוזה. לפיכך נקבעו חזרות בחדר חזרות בשדרת סנטה מוניקה על מנת לכתוב חומר חדש לאלבום.


אך למרות כמות החומר הרבה שנוצרה, החזרות לא היו קלות. ג'ים מוריסון והגיטריסט רובי קריגר נקלעו לתיגרה כי מוריסון התעקש להכניס לקרדיט הכתיבה באחד השירים את שמו של חבר שלו מימי בית הספר לקולנוע על שעזר לו לכתוב אותו. שמו היה פול פארן. השיר שהם רבו עליו נקרא WAITING FOR THE SUN כשבסוף קריגר ניצח. השיר הזה נוצר במקור במהלך הסשנים לאלבום השלישי של הלהקה שנקרא בשם הזה אך הוחלט שאינו מוכן ולכן חיכה בצד עד שצץ באלבום הזה.


חברי הלהקה נכנסו בתחילת 1970 לאולפני LA CIENGA על מנת להקליט את האלבום שייקרא MORRISON HOTEL. פול רוטשילד המפיק רצה שהאלבום הזה יהיה עם סאונד כבד אך חי יותר מהאלבום הקודם, THE SOFT PARADE. רוטשילד רצה אלבום בלוזי יותר, ולא סתם. מצבו של מוריסון בזמן ההוא היה רע מאד. הוא היה אלכוהוליסט כבד. בעוד שבאלבומים הקודמים הוא נהג להביא טקסטים משלו ללהקה, הפעם נאלץ קלידן הלהקה, ריי מנזרק, לחטט במחברות של מוריסון על מנת לדלות משם טקסטים. לסולן הלהקה כבר לא היה את הכוח לעשות זאת. יום אחד נתקל רוטשילד בגיטריסט הבלוז לוני מאק. הוא הזמין אותו להקליט עם הדלתות. מאק הסכים והקליט גיטרה בס לשיר ROADHOUSE BLUES. באותו ערב הגיע לאולפן גם ג'ון סבסטיאן והקליט באופן ספונטני תפקיד מפוחית לשיר הזה. סבסטיאן, שהיה אז חתום בחברת תקליטים אחרת, לא יכל לקבל קרדיט על שמו ולכן קיבל את הכינוי G. PUGLESE. מוריסון כתב את המשפט KEEP YOUR EYES ON THE ROAD אחרי נסיעה מפחידה שחווה עם חברתו, פאמלה קארסון, כנהגת לא מוצלחת במיוחד. מוריסון כתב גם את השיר QUEEN OF THE HIGHWAY (שמופיע באלבום) על קארסון.


יום אחד הגיע מוריסון לאולפן עם כמה אנשים בחליפות טוקסידו יקרות ובנות זוג בשמלות ערב נוצצות. הוא בחר אותם בבילוי ליד האולפן והציע להם לבוא ולראות סשן הקלטה עימו. האנשים העשירים הסכימו במחשבה שזו תהיה חוויה מרנינה בשבילם להיות באולפן הקלטות. מוריסון ביקש משאר הנוכחים באולפן להמשיך כרגיל כאילו לא קרה כלום. הוא הוסיף כי האורחים הם חברים שלו. אחד האורחים היה שחקן קולנוע בשם לורנס הארווי. המפיק פול רוטשילד שאל את טכנאי ההקלטה, ברוס בוטניק, אם הוא מזהה פרצופים נוספים. בוטניק השיב לחיוב והוסיף כי אחד האנשים הוא תומאס רדן, מפקד משטרת לוס אנג'לס. באותה שנייה התכופף בעדינות רוטשילד, שהחל להחוויר, אל מתחת לקונסולה בעודו צועק לאחרים להתחיל לנגן טייק. בשניה שהתרומם משם, כל מחבוא הסמים שלו מתחת לקונסולה התרוקן מהם. ממש כמו קסם. רוטשילד ההמום והזועם הסתכל על מוריסון שנתקף בצחוק היסטרי.


צילום עטיפת האלבום נעשה על ידי הנרי דילץ, שקיבל את העבודה לאחר שחברי הלהקה ראו את העטיפה שעשה באלבום הבכורה של קרוסבי, סטילס ונאש. ריי מנזרק הקלידן סיפר לדילץ שראה מקום בתחתית לוס אנג'לס שנקרא MORRISON HOTEL. זה היה סוג של מלון זול וכושל.


השלט על חלון הראווה של המלון הראה שמחיר החדרים שם היה החל משניים וחצי דולאר. פקיד הקבלה לא הרשה לדילץ וללהקה להצטלם במקום. אך בשלב מסויים הוא הלך לכיוון המעליות וזו השנייה בה קפצו כולם לעמדות שלהם מאחורי חלון הראווה. דילץ רץ מהר עם המצלמה אל מחוץ למלון וצילם במהרה את התמונה שהפכה לעטיפה. לאחר מכן מוריסון הציע שכולם יילכו לשתות משהו והם מצאו לא רחוק משם באר משקאות שנקרא HARD ROCK CAFE, שם הצטלמו גם כן כשאחת התמונות משם מתנוססת בעטיפה האחורית של האלבום. שנה לאחר צאת האלבום התקשר מישהו לדילץ מאנגליה. הצלם סיפר כי אותו בחור מאנגליה הסביר לו שהוא פותח בית קפה שם והאם הוא יכול לקבל אישור לשימוש בשם. זו הייתה התחלת האימפריה הידוע בשם HARD ROCK CAFE.



האלבום MORRISON HOTEL קיבל ביקורות לפה ולשם, כשלסטר באנגס, כתב ברולינג סטון, יצא מאוכזב ופרסם בזמנו: "מלון מוריסון נפתח בפיצוץ רב עוצמה של פאנק גולמי שנקרא ROADHOUSE BLUES. הוא כולל פסנתר משונן, גיטרה עזה, ואת אחד מרגעי השירה המשכנעים ביותר שג'ים מוריסון הקליט אי פעם.


הרוק הקשה והזועם הזה הוא זה שבו הדלתות תמיד הצטיינו אך נתנו לנו ממנו רק לעתים רחוקות. השיר הזה הוא אחד הטובים ביותר אי פעם, עם טקסטים מהוללים שנקשרים לתמונה מצמררת - 'התעוררתי הבוקר וקיבלתי לעצמי בירה / העתיד לא בטוח והסוף תמיד קרוב'. משם ואילך הדרך עוברת בעיקר בירידה. זה ממש חבל, כי איכשהו תלו ציפיות גבוהות באלבום הזה וכל כך רצו להאמין שזה יהיה כה טוב שיהיה מפחיד להקשיב לו כשייצא סוף סוף. זה יכול היה להיות אלבום משובח; אבל האמת הבלתי נמנעת - ונראה שזו בעיה בלתי ניתנת להתגברות אצל הדלתות. אין פה חדש. לא מעט פעמים ראינו שבאר המשאבים של הלהקה עמדה להתייבש. אולי יחזור הטוב לשרור אם ארבעת החברים יחברו מחדש ללהקה האחרת, המבטיחה והמבריקה שהייתה אצלם בתקופת אלבומם הראשון, אבל לעת עתה, הם יכולים רק להיות מומלצים לבעלי עניין אישי בהם בלבד".


המצב אז לא היה קל; בפני מוריסון ניצבו שני משפטים. משפט אחד נקבע ל-17 בפברואר 1970, בעקבות התקרית בה מוריסון טס עם חברו, השחקן טום בייקר, לפניקס על מנת לראות הופעה של הרולינג סטונס. במהלך הטיסה הטריד מוריסון, כשהוא שיכור לגמרי, דיילת שהלכה והתלוננה נגדו. אם זה לא הספיק, אז המשפט על התערטלותו במהלך הופעה נקבע לחודשיים לאחר מכן. מוריסון עמד בפני מעצר ארוך על בטוח.

חברי הלהקה החליטו בינתיים לצאת למסע הופעות לקידום התקליט. אך הפעם נשברה הכימיה ביניהם. מוריסון נסע לבדו ממקום למקום בנפרד לשאר חבריו ללהקה. גם מצב רוחו השתנה באופן קיצוני מהופעה להופעה וחבריו ללהקה ניסו לחפות מוזיקלית על הסולן שלהם שעמד פעמים רבות על הבמה, מילמל מילים לא ברורות ולא סיפק את הסחורה מבחינתם.


המשפט על התקרית בפניקס יצא לטובתו. מוריסון נידון רק לתשלום קנס כבד וללא מעצר. אך לפניו ניצב המשפט על תקרית מיאמי, שנדחה לאוגוסט. קריירת המשחק שכה רצה לפתח ירדה לטמיון. תעשיית הסרטים, שראתה בו כחתיך עולמי בעל פוטנציאל אדיר, גילתה שמולה עומד עכשיו איש שמן לא אטרקטיבי ולא יציב שחבל להשקיע בו.


צרה נוספת נחתה עליו. הפעם מכיוונה של אישה שנשאב בקסמיה.


פטרישיה קנלי הייתה רקדנית גו-גו בת 24 שהחלה מערכת יחסים עם מוריסון עוד שנת 1968. ב-24 ביוני 1970 היא הצליחה להעמידו לצידה בטקס נישואין שנערך בדירתה שבניו יורק. כשהלהקה הגיעה להופיע בפסטיבל ISLE OF WIGHT ב-28 באוגוסט 1970, לא היה קשה לראות שעל הבמה נעמד מישהו שהיה פעם ג'ים מוריסון הכריזמטי וכעת הינו סוג של מת מהלך.


ג'ים מוריסון חזר למיאמי ב-30 באוקטובר 1970 על מנת להישפט. הרכב השופטים כלל שלושה גברים ושלוש נשים. מוריסון נמצא אשם באשמת התערטלות על הבמה אך זוכה מאשמת היותו שיכור על הבמה. הבעיה הייתה שההיפך היה נכון. הצדק לא נעשה. בשלב מאוחר יותר הומתק עונשו של מוריסון משמונה חודשי כלא לחצי שנה. אך הדבר לא ניחם את הנוגעים בדבר. הנזק הגדול כבר נעשה והדלת של מוריסון החלה להיסגר. עוד אלבום אחד והיא תיטרק ברעש עצום.



ההרצאה "הרוכבים בסערה - הסיפור של להקת הדלתות" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-9 בפברואר בשנת 2022 מתה בטי דייויס בת ה-77, זמרת הפ'אנק ואשתו לשעבר של אגדת הג'אז מיילס דייויס שהשאירה כמה תקליטים ממש טובים (בשנים 1975-1973) שלא קיבלו המון תהודה בזמנו אך הפכו משפיעים מאד.



לפני כן קראו לה בטי מאברי ובשנת 1968 הפכה לאשתו השנייה של מיילס דייויס; כשמיד לאחר מכן הופיעה בעטיפת תקליטו, FILLES DE KILIMANJARO. הנישואים נמשכו שנה אחת סוערת ולפעמים אלימה. "כל יום נשוי איתו היה יום בו הרווחתי ביושר את השם דייוויס".


בטי הפכה בשנת הנישואים למשפיעה אדירה על מיילס. היא הציגה אותו למוזיקת ​​הרוק של התקופה, בתור מעריצה של ג'ימי הנדריקס וסליי סטון, וגרמה לו לסלול את דרכו ליצירת מוזיקת פיוז'ן פורצת דרך. גם סגנון הלבוש שלו השתנה בהתאם ובזכותה. קהל הרוק, שסלד מג'אז, התחבר אליו.


לאחר הגירושים, דייויס פיתחה את הקריירה המוזיקלית שלה. היא כתבה שלל שירים והכירה מוזיקאים מובילים. "מעולם לא החשבתי את עצמי לזמרת גדולה. אני חושבת שצ'אקה קאן וארית'ה פרנקלין הן זמרות נהדרות, אבל יכולתי להתחבר לאווירה של שיר. יכולתי להקרין את הרגשות שלי ואת המילים שלי למוזיקה".

בטי דייויס הוציאה את אלבום הבכורה שלה ב-1973 עבור חברת התקליטים JUST SUNSHINE, של מפיק פסטיבל וודסטוק, מייקל לאנג (שגם הלך מאיתנו לאחרונה). דייויס גייסה לזה את המתופף של סליי ומשפחת סטון, גרג אריקו, כדי שיפיק לה את האלבום. להקלטות הגיעו גם תותחים כמו הבסיסט לארי גרהאם (גם ממשפחת סטון) והאורגניסט מרל סאונדרס.



בעידוד מיילס דייויס, שאמר לה שיש לה את כל הכישורים הדרושים לה, היא הפיקה בעצמה את שני האלבומים הבאים - THEY SAY I'M DIFFERENT שיצא בשנת 1974 ו- NASTY GAL שיצא בשנת 1975.




אף על פי שאלבומיה לא זכו להצלחה מסחרית, דייויס זכתה למעריצים בעקבות מילותיה עתירות המיניות, והגישה המשוחררת. היא שרה בבוטות על סקס וקולה בהחלט היה בלתי ניתן להתעלמות. בגדי הבמה שלה היו מינימליים, נוצצים, עתידניים ופראיים. ושיער האפרו שלה היה אדיר. בטי דייוויס: "כתבתי על אהבה, באמת, ועל כל רמות האהבה. זה כלל גם מיניות באופן נחרץ. כשכתבתי על זה, אף אחד לא כתב על זה. אבל עכשיו כולם כותבים על זה. זה כמו קלישאה".


חברת התקליטים איילנד עשתה דחיפה לאומית גדולה לאלבומה השלישי אבל רדיו המיינסטרים לא אימץ אותה, והחברה דחתה את הקלטות ההמשך שלה. לאחר מכן היא עזבה בפתאומיות את תעשיית המוזיקה, עברה לאזור פיטסבורג ושם התגוררה במשך 40 השנים הבאות מבלי ליצור מוזיקה חדשה.


"כשאמרו לי שזה נגמר, פשוט קיבלתי את זה", אמרה דייוויס לניו יורק טיימס בראיון נדיר ב-2018. "ואף אחד אחר לא דפק על הדלת שלי וביקש ממני לחזור".


עם זאת, במהלך אותה תקופה של עשרות שנים, המוזיקה של דייוויס זכתה לקהל קאלט, והעניקה השראה לדור של אמנים. העניין המחודש בעבודתה הביא להדפסת מהדורות מחודשות של אלבומיה, כמו גם הוצאת אלבום גנוז משנת 1976.


ב-9 בפברואר בשנת 1981 יצא אלבום חדש ללהקת ריינבאו ושמו DIFFICULT TO CURE. גילוי נאות - אני אוהב את ריינבאו בארבעת אלבומיה הראשונים. אחר כך פחות. אבל לאוהבי האלבום, ובכלל למי שרוצה לדעת, החלטתי לכתוב את הרקע עליו.



עם מחסור ברור בזמר, לאחר פרישתו של הזמר גרהאם בונט, לקחה להקת ריינבאו חופשה מפעילות, בחודשי הסתיו של 1980. בינתיים גברו השמועות בעניין מחליפו של בונט. שם אחד שהוצב ברשימה היה ברוס דיקינסון, אז חבר בלהקת הרוק SAMSON (עוד לפני שימצא את אושרו ואת עושרו באיירון מיידן). דיקינסון סיפר: "אכן היו שמועות מוזרות בעניין הזה וקיבלתי באמצע הלילה שיחת טלפון מאיש צוות של להקת ריינבאו ששאל אם אני פנוי. מיד אמרתי שכן, כי ריצ'י הוא מהגיטריסטים האהובים עליי. מאז לא שמעתי מהם".


בסוף ספטמבר 1980 הוכרז בתקשורת שיש זוכה במשרת הזמר בלהקה. זה הוא ג'ו לין טרנר בן ה-29, שהיה חבר בלהקת FANDANGO. הוא סיפר: "ריצ'י התקשר אליי ואמר שהוא מעריץ את הלהקה שלי ושהוא מחפש זמר ללהקתו והזמין אותי לבדוק את האפשרות ולבוא אליהם ללונג איילנד. הגעתי והם השמיעו לי כמה שירים שנועדו לאלבום הבא. בשלב הבא מצאתי את עצמי לפתע שר באולפן את השיר I SURRENDER ואז הבנתי שהם למעשה מקליטים אותי ובאותו רגע מוחקים את השירה של גרהאם בונט, שנעשתה לפני כן לשיר הזה. לאחר מכן ניגש אליי ריצ'י עם ארגז בקבוקי בירה, פתח שני בקבוקים ואמר לי מזל טוב".


בלאקמור: "לג'ו לין טרנר היה קול מלודי מאד. היה בו משהו שמאד אהבתי".


גרהאם בונט: "זה השיר היחיד שהיה לנו. אז אנחנו ישבנו והסתכלנו בחזרות אחד על השני וריצ'י נכנס לחצי שעה, ניגן סתם משהו, ואז הוא היה הולך. זה היה הריגוש שנעלם, כביכול. אז הלכתי הביתה. חזרתי ללוס אנג'לס והמנהל התקשר אליי ואמר לי 'מה אתה רוצה לעשות?' אמרתי, 'טוב, שום דבר לא קורה'. השארתי כמה קולות רקע לשיר הזה. זה כל מה שעשיתי באלבום הזה, כי הוא לא הלך לשום מקום. אז המנהל אמר, 'אתה רוצה לשיר את השירים שאתה אוהב ושזמר אחר ישיר את השירים שאתה לא אוהב?' אמרתי, 'טוב, אין שם שירים בכלל. ושני זמרים - לא, זה לא יעבוד עבורי'. אז עזבתי את הלהקה".


בנובמבר 1980 הגיעה הלהקה לקופנהגן, כדי לסיים את הקלטות האלבום. דמותו של טרנר לא מצאה חן בעיני כמה מאנשי הצוות שחשבו אותו ליהיר, מבלי להבין שתנועות גופו לא משקפות דווקא את אופיו. הם החליטו להעניש אותו, כשיום אחד הוא ענה לדפיקה שנעשתה בחדרו שבבית המלון הקרוב לאולפן. פנימה צעד ריצ'י עם עוד כמה אורחים שהחלו לזרוק את כל מה שבחדר דרך החלון. "החלון נפתח רק לזווית של 45 מעלות, כך שהיה להם קשה מאד כשניגשו למשימה עם הטלוויזיה", סיפר טרנר, שצלח את הזובור.


לראשונה בתולדות הלהקה, ניתנה הזדמנות גם לחברים אחרים בלהקה להביא רעיונות. כך יכל הקלידן, דון איירי, להציע משיריו. בלאקמור היה פתוח להצעות, הרבה יותר מבעבר ושאף לקבל שירים ברורים וקליטים. התוצאה, בהפקתו של בסיסט הלהקה, רוג'ר גלובר, הפכה להיקרא DIFFICULT TO CURE, עם עטיפה שעיצבה חברת HIPGNOSIS. בלאקמור, חובב המוזיקה הקלאסית, הביא לאלבום גם עיבוד רוקי לקטע הסיום בסימפוניה התשיעית של בטהובן. בלאקמור: "אני זוכר שצפיתי במשחק כדורגל בטלוויזיה וכל הקהל שר שם יחד את הנעימה הזו. זה ממש צמרר אותי. אז החלטתי לקחת את זה ללהקה, למרות שבטהובן הוא לא מהמלחינים הקלאסיים המועדפים עליי".


הלהיט הברור באלבום הוא גם זה שפותח אותו, I SURRENDER, אותו כתב ראס באלארד, לשעבר חבר להקת ARGENT, ששירו SINCE YOU'VE BEEN GONE העניק לריינבאו להיט גדול באלבומה הקודם, DOWN TO EARTH, שיצא שנתיים לפני כן. השיר "המכניע" והקצבי הזה העניק ללהקה את המקום השלישי במצעד הבריטי. רבים לא יודעים אך באלארד הציע את השיר הזה במקור ללהקת רוק אחרת ושמה SAXON, לפני שהוא הועבר לריינבאו.


להיט נוסף באלבום הוא CAN'T HAPPEN HERE, אותו כתב גלובר על מפגעים סביבתיים. השיר הגיע למקום העשרים באנגליה.


ובכן, בעיתון טיימס קולוניסט מקנדה נכתב אז בביקורת שמצאתי: "הדבר הכי משמעותי בתקליט הזה, השישי של ריינבאו, הוא שיש לא מעט שינויים פרסונליים ונראה שזה השפיע לא מעט על הסאונד של הלהקה. ריינבאו תמיד הייתה להקת רוק כבד מטאל, אבל יש פה הרבה יותר ליטוש ומיומנות ממה שלעיתים מקשרים למתכות כבדות, שבהן לעתים קרובות יש יותר מדי קצוות מחוספסים שלא הושחזו מספיק.


ריינבאו נמצאת בתקופה עמוסה. חבריה בדיוק סיימו סיבוב הופעות גדול בצפון אמריקה, שהחל באמצע פברואר, והם קבעו סיבוב הופעות בבריטניה ואירופה שנמשך עד יוני. גולת הכותרת של התקליט הוא השיר I SURRENDER, יצירה נעימה מאוד מסוג בלדה שהצליחה גם בצפון אמריקה וגם בבריטניה כסינגל. אבל היצירה המפתיעה ביותר היא הקטע שנושא את שם התקליט, שמגיע בסופו שהוא גרסה אינסטרומנטלית של הפרק האחרון של הסימפוניה התשיעית של בטבובן.


אבוי, לודוויג המסכן. נכון שריינבאו מתמודדת עם זה היטב, מראה דמיון, אבל אני באמת חושב שהם היו צריכים להשאיר את זה בשקט. לא ניתן לשפר את המקור וקשה להבין את הסיבה לצחוק המטורף בשניות הסיום של התקליט".



ב-9 בפברואר בשנת 2001 תבע הגיטריסט, דון פלדר, את חבריו לשעבר בלהקת איגלס. מדוע? בואו לקרוא...



דון פלדר היה הגיטריסט הראשי של הלהקה המצליחה הזו בין 1974 ל-2001. עמו יצאו כמה מלהיטיה הגדולים והבלתי נשכחים, שהוא תרם להצלחתם הרבה.


לאחר יציאת התקליט HOTEL CALIFORNIA וסיבוב ההופעות הנלווה אליו, האיגלס נפלו לבור של שימוש בסמים, והמתחים החלו לגדול בתוך הלהקה. במהלך ההקלטות של התקליט הבא, THE LONG RUN, פלדר וזמר הלהקה, גלן פריי, נכנסו לריב קשה, בגלל שהלהקה פוצלה לשני מחנות.


ב-31 ביולי 1980, במהלך הופעה בלונג ביץ', קליפורניה, הדברים החלו להסלים בתוך הלהקה. האיבה בין פלדר לפרי הייתה בשיאה כבר לפני ההופעה, והם איימו אחד על השני על הבמה. לאחר ההופעה, פלדר ניפץ את הגיטרה שלו, ברח משם והאיגלס הפסיקו לפעול.


בעקבות הפיצול של הלהקה, דון פלדר המשיך בקריירה המוזיקלית שלו כאמן סולו. בשנת 1985, דון הנלי, הזמר ומתופף הלהקה, הציע לו 5,000 דולר לשבוע כדי לצאת יחד להופעות, אבל פלדר סירב בגלל התשלום שנראה לו נמוך מדי וחוסר רצונו לצאת לסיבוב שכזה. בשנת 1994, לאחר 14 שנים, איגלס התאחדו למופע אקוסטי ששודר ב-MTV.


לאחר ההופעה, הלהקה הוציאה את אלבומה HELL FREEZES OVER ופלדר המשיך כחבר בה עד שפוטר בשנת 2001. כתוצאה מכך, הגיטריסט הגיש שתי תביעות משפטיות, בטענה לסיום השותפות שלא כדין ועם הפרת חוזה וחובת אמונים. הוא תבע פיצויים בסך 50 מיליון דולר.


לפי דון פלדר, הנלי ופריי רצו אחוז גבוה יותר מרווחי הלהקה לאחר סיבוב ההופעות בשנת 1994. לפני כן, החברים בלהקה חילקו את הכסף שהרוויחו לחמש מנות שוות. יתרה מכך, פלדר טען בתביעתו כי תאוות הבצע של הנלי ופריי הפכה לבלתי יודעת שובע עם כל פרויקט מוזיקלי חדש.


בתביעה, פלדר האשים גם את חבריו ללהקה לשעבר בהקמת חברה נפרדת שתטפל באוסף קופסת דיסקים לקריירה שכותרתו 'יצירות נבחרות: 1972-1999' כשבצעד זה פלדר, הגיטריסט ג'ו וולש והבסיסט טימות'י בי שמיט, נושלו ממניות הבעלות. לטענת פלדר, השניים ניצלו לרעה את סמכותם ופעלו בצורה לא הוגנת בכך שאיימו לפטר אותו.


המוזיקאי גם טען שהזוג החמדן כפה עליו לחתום על הסכם שאיפשר להם לקבל פי שלושה ממנו מרווחי מכירות אותה קופסה, שיצאה בנובמבר 2000 ונמכרה בסביבות 267,000 עותקים, כשהיא המניבה רווחים מעל 16 מיליון דולר.


פלדר האמין שאי אפשר להשאיר אותו בחוץ מכיוון שהוא שותף מלא. עם זאת, עורך הדין של פריי והנלי טען שללקוחותיו יש זכויות מלאות לפטר את הגיטריסט. יתרה מכך, עורך הדין טען שהפעולה הזו היא לטובת הלהקה, והם הרגישו שפלדר לא צריך להיות חלק ממנה. "הם הרגישו, יצירתית וביצועית, שהוא לא צריך להיות יותר חלק מהלהקה. הם הסירו אותו, והייתה להם כל זכות חוקית לעשות זאת. זה קורה עם להקות רוק'נ'רול מהיום הראשון".


בסופו של דבר, פלדר תבע אך הנלי ופריי תבעו אותו בחזרה בגין הפרת החוזה, וטענו שהגיטריסט כתב ספר על הלהקה וניסה למכור את הזכויות לטובתו. הוצאת הספר בוטלה עד שיצא לאור ב-2007 (יש לי את הספר ואני מאד ממליץ עליו כדי להבין דברים בלהקה הזו).


ב-23 בינואר 2002, בית המשפט המחוזי בלוס אנג'לס איחד את שתי התלונות שנפסקו מחוץ לכותלי בית המשפט בסכום שלא פורסם שנכנס לכיס של פלדר.


ב-9 בפברואר בשנת 1981 מת ביל היילי.



מי לא מכיר את השיר "רוק מסביב לשעון"? אותו שיר קצבי, תוסס ומלהיב ששרו ביל היילי והקומטס, החל משנת 1955 והפכו איתו לסנסציה חדשה לבני הנוער. היילי החשיב את עצמו כאבא של הרוק'נ'רול אבל עם השנים הפך מריר כשהתואר הזה ניתן לחלוצים אחרים והוא נותר קצת בצד. מותו היה מיסתורי כמו חייו בשנותיו האחרונות.


היילי בן ה-55 נמצא ללא רוח חיים בשעה 12:35, בגאראג' שבביתו בעיירה הטקסנית הקטנה, הרלינגן, ששכנה לא הרחק מהגבול עם מקסיקו. נסיבות מותו נותרו עלומות כמה זמן מאז, בגלל שאלמנתו סירבה לספק פרטים. זמן מה לפני מותו היא עזבה אותו עם שלושת ילדיהם, בגלל התנהגותו הבעייתית. היילי עבר להתגורר בגאראג' הבית, כשהוא מרסס את החלונות בצבע שחור ושותה ללא הרף. אז היה נוהג להתקשר לאנשים ומנסה להיאחז בתמיכתם הסנטימנטלית.


בשנים האחרונות הוא נתקל במצבים לא נעימים, כמו זה ששוטר בהרלינגן סיפר מיד לאחר מותו לתקשורת; היילי נמצא נוסע בדרכים כשאינו יודע כלל מה קורה איתו והיכן הוא נמצא. אותו שוטר עצר אותו בצד, ראה את מצבו וליווה אותו בחזרה לביתו, כשבתוכו חש רחמים כלפיו.


אותו שוטר הוסיף שהיילי התקשר אליו, שבוע לפני מותו, "כמה פעמים במשך עשר דקות". הוא היה במצב של הזיות וחיפש מישהו לדבר איתו. מעטיפ בעיירה בה גר ידעו מי הוא היה וכמה גדול הוא היה.


מלצרית שעבדה בהרלינגן, ברברה בילינצר, סיפרה: "הוא תמיד נראה בודד. לפעמים הוא נכנס ואמר לנו שהוא ביל היילי והראה לנו את רישיון הנהיגה שלו. לפעמים הוא ניגש ללקוחות שונים והציג את עצמו. כשהוא היה אומר לך מי הוא, הוא היה מתנהג כאילו זה סוד. הוא לא רצה שאף אחד יידע. הוא מעולם לא דיבר על הקריירה שלו, אבל זה היה כאילו שהוא מפזר רמזים. לפעמים הוא היה יושב ליד הדלפק ומתחיל לשיר. ואז הוא היה מדבר עם אנשים כאילו הוא רוצה שהם יבינו מי הוא, מבלי שיצטרך לספר להם. הכל נראה כל כך עצוב".


קרל סטרונג, שהיה מלקוחות אותה מסעדה, סיפר: ״לפעמים הוא היה יושב ליד הדלפק ולא מסתכל על שום דבר. לפעמים הוא היה מזמין ארוחה ואפילו לא אוכל אותה. אבל כאשר היילי רצה לדבר, הוא היה אומר, 'אני הבחור שכתב את 'רוק מסביב לשעון', ואז הוא היה מראה לי את רישיון הנהיגה שלו כהוכחה. הוא אהב לדבר על אנשים שהכיר ועל אנשי הלהקה שלו, אבל לפעמים הוא קצת השתולל יותר מדי".


היילי רצה להיעלם מן העולם. חברים קרובים סיפרו שקרה לו משהו מטלטל במקסיקו, בשנת 1962, ומאז לא הפסיק לשתות והרבה. היילי סירב להעניק ראיונות והפעם האחרונה בה עלה לכותרות הייתה בשנת 1973, כשנעצר פעמיים בשבוע אחד, באשמת שכרות בפומבי.


היילי הפך להיות כוכב רוק במקרה; בגיל 13 הוא כבר הופיע עם הגיטרה שלו ואסף לכיסו דולר להופעה. הוא הופיע בכל מיני סוגי הופעות וכונה בהן בשם "זמר היודל המתגלגל". בינתיים עסק לא רק בנגינה כי אם גם בניתוח המצב. בשיחות שערך עם צעירים הבין את הצורך שלהם במשהו אחר. משהו קצבי. אז הוא לקח את סגנון הקאנטרי ושילב אותו עם דיקסילנד ורית'ם אנד בלוז. התוצאה בסיר הבישול הזה באה עם משהו חדש ומעניין.


היילי לא היה טיפש. הוא ראה את השינוי המתבקש בתרבות וידע שיש לו את היכולת לספק את התוצאה. הוא בכלל לא נראה כאיש המתאים לאייש את עמדת כוכב הרוק המוביל. הוא נראה מבוגר לגילו וסבל מעודף משקל. הוא לא ידע להתנועע על הבמה, אבל היו לו את השירים הנכונים ובדיוק בזמן הנכון. היילי אמר בזמן כוכבותו: "עולם המוזיקה היה רעב למשהו חדש. הימים של אמני הסולו ולהקות הביג-באנד נעלמו. הדבר היחיד משם שעדיין מעורר גלים הוא הג'אז המתקדם, שריחף בדרך כלל מעל ראשי המאזינים הצעירים. אז הרגשתי שאני יכול לעשות משהו עם הקצב של הדיקסילנד, לשנות אותו קצת ולהפוך למשהו שהצעירים יקשיבו לו ויגיבו, אם במחיאות כפיים או בריקוד. משם, הכל הפך להיות קל".


אבל זה לא באמת היה קל, כפי שהוא ניסה להראות; היילי הופיע ללא הרף אבל הוחרם על ידי תחנות רדיו רבות וחברת התקליטים בה היה חתום, ESSEX, לא עשתה הרבה לקידומו, עד שהחוזה שלו עמה פג והוא עבר לחברת התקליטים DECCA. מנהלו של היילי שיכנע אותו להקליט גרסה משלו לשיר SHAKE, RATTLE AND ROLL, של ג'ו טרנר. היילי ניגש למשימה, כשהוא דואג לטאטא מגרסתו של טרנר מילים חצופות מדי, מבחינה מינית. ההקלטה הפכה מיד לרגע חשוב בעולם המוזיקה המודרנית. תחנות רדיו החלו להתעורר עם היילי ושידרו את השיר והמון. היילי המשיך לרכב על הגל כשהקליט את השיר ROCK AROUND THE CLOCK.


השיר נכתב בשנת 1953 על ידי כותב שירים בפילדלפיה בשם מקס פריידמן (שהיה כמעט בן 60), ועל ידי ג'יימס מאיירס, מוזיקאי מקומי ומוציא לאור שירים שפרסם אותו תחת השם "ג'ימי דה-נייט".


היילי הקליט לראשונה את השיר הזה ב- 12 באפריל 1954 והנגנים שהקליטו איתו היו: בילי ויליאמסון בגיטרה, ג'וני גרנדה בפסנתר, ג'ואי אמברוסיו בסקסופון טנור, דני סדררון בגיטרה מובילה ומרשל ליטל על הבס. בהקלטה זו ניגן גם מתופף סשנים, בשם בילי גאסק.


השיר, עם ביל היילי והקומטס, לא הצליח מיד כקודמו ונאלץ לחכות עד מאי 1955, כששובץ בסרט BLACKBOARD JUNGLE. עם צאתו הפך הסרט לרגע שחולל תפנית לטובת מוזיקת הרוק'נ'רול. ביל היילי והקומטס ביצעו בסרט את השיר המתקתק הזה, כשהסקסופוניסט, רודי פומפילי, השתולל עם כלי הנשיפה שלו ובני הנוער שצפו במסך לא יכלו להירגע מזה.


הופעותיו של היילי בסרט הפכו מטריפות, עם צעירים שתלשו מושבים ממקומם בבתי הקולנוע, כדי לאפשר להם מקום לרקוד. התקליטון עם השיר הזה נמכר בעשרות מיליוני עותקים. היילי, עם בלוריתו שנועדה גם להסיח מהעובדה שאחת מעיניו היא מזכוכית, נראה מרוצה. אך במהרה הוא ראה שאלילים חדשים קמים למוזיקה הזו והם נראים טוב בהרבה ממנו. הקהל השתגע מאלילי הרוק הקופצניים החדשים. היילי היה עבורם כדמות הדוד הנחמד ותו לא.


בשנת 1967, כשעולם הרוק כבר השתנה, אמר היילי לרולינג סטון: "שלוש השנים הראשונות של הרוק היו שלנו – עד שפרסלי הגיע. אני לא אוהב את השירים של היום. שירים צריכים להיות רק מוזיקה ובלי כל מיני מסרים כבדים. כרגע אני ועמיתיי עוברים תקופה דומה לזו שעברה על פרנק סינטרה ולואי ארמסטרונג. פעם אתה למעלה ופעם למטה. אם היית טוב בפעם הראשונה, אין ספק שתחזור למעלה. אנחנו נהיה שם".


שנים לאחר מכן הוא אמר: "מוזיקת הרוק'נ'רול עצמה לא חוללה מהפכות, אלא אנשי השיווק שנלוו לה. אנשים רבים האשימו אותנו ביצירת נוער שוליים. נוער שרצה רק לנסוע במכוניות מהירות, לתפוס חתיכות ולשתות והרבה. אמרו עליי שהייתי השפעה רעה על הנוער, כשמעולם לא שרתי שירי מחאה".


הנסיבות סביב מותו של היילי שנויות במחלוקת כך שרק תאריך המוות מוסכם על כולם. אמרו שהוא סבל ממחלת אלצהיימר, אך זה דבר יוצא דופן ביותר עבור אדם שהוא רק בשנות החמישים לחייו. הוא גם הפך לשתיין כבד. יש האומרים שהוא חטף התקף לב ואחרים מתעקשים שהיה זה גידול במוח. הוא אולי לא היה כסף צעיר כשהוא מכה בפעם הגדולה, אבל ביל היילי היה רוקנרול אמיתי. דבר אחד בטוח – לולא ביל היילי, כל עולם המוזיקה היה נשמע מאז אחרת לגמרי.


היילי: "לא עשיתי הרבה בחיי חוץ מזה שהולדתי את הרוק'נ'רול ואני רוצה לקבל קרדיט על זה".


ב-9 בפברואר בשנת 1970 יצא תקליט חדש ללהקת THE MOTHERS OF INVENTION, עם פרנק זאפה. שמו הוא BURNT WEENY SANDWITCH והלהקה כבר לא הייתה קיימת עם צאתו.



התקליט הוקלט במקומות שונים בין אוגוסט 1967 ויולי 1969, ויצא לאחר שזאפה פירק את אמהות ההמצאה. עטיפת האלבום המדליקה הזו הייתה אמורה במקור להתנוסס על אלבום של נשפן הג'אז אריק דולפי, אך הועברה לזאפה.



התקליט מתחיל עם שיר קליל בשם WPLJ, על שם יין פורט לבן בתוספת מיץ לימון, שהיה סוג של משקה זול פופולרי אז. השיר הוקלט ביולי 1969 עם זאפה ששר את זה ביחד עם הגיטריסט לואל ג'ורג' (לפני שהאחרון הקים את להקת ליטל פיט). זאפה סיפק גם את קול הבס שמאחורה כשהקול הנשי בא מפיה של ג'נט פרגסון. רוי איסטרדה הבסיסט היה אחראי על קול הפלצט.


זאפה הסביר: "השיר הוקלט במקור בשנת 1955 על ידי להקה בשם THE FOUR DEUCES. הם שרים על משקה שגרם לנוער להימחק בשנות החמישים. השיר מספר את סיפורו הטרגי של בחור שאוהב את הטעם של המשקה ושותה אותו אחרי שעישן מריחואנה או משהו כזה. נסו גם אתם את זה כך ותגלו כי זה יגרום לכם לבחילה מיידית. אין חוויה קוסמית עם המשקה הזה".


משם אנו עוברים לקטע ושמו 'הבוגי של איגור, חלק 1'. קטע קצר ומתוזמר להפליא שמעביר אותנו אל 'אוברטורה לחופשה בברלין'. לא סתם בחר זאפה להתייחס לאותה עיר גרמנית בה הופיע עם להקתו ב-16 באוקטובר 1968. בעת שערך בדיקת סאונד על הבמה, פרצו פנימה סטודנטים מוחים ודרשו מזאפה שיעזור להם להביא קהל למחאה שלהם. זאפה סירב והחבורה נקמה בו בהופעתו באותו ערב. "כשההופעה החלה באותו ערב", הוא סיפר, "הם היו בקהל עם צופרים. ברגע שהתחלנו לנגן הם קמו והחלו לעשות רעש גדול ולעשות כאילו הם באמצע מהפכה. מיד לאחר מכן הם החלו לזרוק מלפפונים עלינו. היו גם עגבניות וביצים. היה בלגאן, אז ירדנו להפסקה. אחרי ההפסקה נאמתי נאום של כרבע שעה ובו גערתי בהם שהם מתנהגים יותר גרוע מהאמריקאים. זו החופשה שלנו בברלין".


הצד מסתיים עם נגינה בפסנתר ובצ'מבלו בשם AYBE SEA (שזה למעשה ABC).


צד ב' מכיל ברובו את היצירה LITTLE HOUSE I USED TO LIVE IN, שמכילה כמה קטעי אולפן והופעה שנערכו יחדיו. הכל מתחיל בנגינת פסנתר שניגן איאן אנדרווד, בחלקה כתובה על ידי זאפה ובחלקה מאולתרת ממנו. החלק האחרון ביצירה זו הוקלט ברויאל אלברט הול ונשמע בה כי קרה דבר שהתסיס את הקהל, כפי שזאפה הסביר לאחר מכן: "הבמה באלברט הול נמוכה ולכן קל לקפוץ אליה מהקהל. ילד אחד בן כחמש עשרה אכן עשה זאת. אז שני שוטרים דלקו אחריו וניסו להורידו מהבמה בנחמדות. אז מישהו מהקהל צעק לי 'תוריד מהבמה את אנשי המדים המזורגגים'. אז הזכרתי לו ולשאר הנוכחים שכולנו לובשי מדים".


התקליט מסתיים עם השיר VALERIE, שהוקלט במקור בשנת 1960 על ידי להקת THE STARLITES וזאפה וחבריו הקליטו תשע שנים לאחר מכן. ההקלטה הזו נועדה במקור להיות בצד ב' של התקליטון עם השיר MY GUITAR WANTS TO KILL YOUR MAMA, אך זה לא יצא לפועל כי השיר שיצא בסוף בצד ב' של אותו מוצר היה DOG BREATH.


ב-9 בפברואר בשנת 1993 יצא תקליט הסולו השלישי של מיק ג'אגר ושמו WANDERING SPIRIT.



השיר שאני הכי אוהב בו נקרא ANGEL IN MY HEART. זה שיר שמותיר השפעה מתמשכת ומאז הפעם הראשונה ששמעתי אותו, הוא נשאר חרוט במוחי כמנגינה יפה וסוחפת. שירתו של ג'אגר עם הצ'מבלו הקלאסי מזכירים לי את היופי של הרולינג סטונס במחצית השניה של הסיקסטיז, ולפעמים ממש נדמה לי שזו רוחו של בריאן ג'ונס שמנגנת את הקלידים האלו. קולו מלא הנפש והרגש של מיק ג'אגר שידר תחושת געגוע שהדהדה עמוק בתוכי. המילים מציירות תמונה של אהבה החורגת מזמן ומרחב, אהבה שיכולה להתקיים רק בחלומות. אהבה של מלאכים. כן, זה הוא שיר נצחי ומעורר המדבר על הנושאים האוניברסליים של אהבה, אובדן וגעגוע. הוא לוכד את תמצית הרגשות האנושיים ומציג את הכישרון יוצא הדופן של מיק ג'אגר ככותב שירים וכסולן. אין לי ספק שגם אתם תאהבו את השיר הזה.


ב-9 בפברואר בשנת 2021 מת מסרטן צ'יק קוריאה, בגיל 79.



ארמנדו אנת'וני קוריאה נולד בשנת 1941 ואת הכינוי צ'יק קיבל מדודתו, שנהגה לצבוט בלחיו כשהיה ילד.

משנות השישים ועד היום הוא נחשב לאחד מאנשי הג'אז החשובים והאהובים יותר שיש. הוא לא נח לרגע וסקרנותו המוזיקלית הניבה קטלוג אלבומים עשיר שנזקף לשמו. כפסנתרן, הוא ניצב בגאווה לצד שמות כמו הרבי הנקוק וקית' ג'ארט, כשתאבונו גם העניק לו את היכולת ללמוד כהלכה על כלי מקלדת חשמליים שהוסיפו תבלינים מעניינים ליצירותיו.


קטעים רבים שהלחין הפכו מאז סטנדרטים אהובים ביותר בעולם הג'אז. ביניהם SPAIN ו- ARMANDO'S RHUMBA ו- WINDOWS.


בשנת 1968 הוא תפס את כיסא הפסנתר בחמישייה המשפיעה שלמיילס דייויס, במקום הרבי הנקוק. הלהקה נכנסה במהירות לאולפן כדי להקליט את הקטעים האחרונים באלבומו הראשון של דייויס שהציג פסנתר חשמלי מדגם פנדר רודס (FILLES DE KILIMANJARO). זה סימן את משיכתו הגוברת של החצוצרן למוזיקת ​​רוק ופ'אנק, מהלך שעודדה אשתו השנייה, הזמרת בטי דייוויס, כשאחד משני הקטעים בהשתתפות קוריאה הוא מחווה עבורה, "מדמואזל מאברי" בן 16 וחצי הדקות.


בשנת 1968 הוא הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, NOW HE SINGS NOW HE SOBS המופלא, שהכיל חמישה קטעים נהדרים, כשאיתו הבסיסט מירוסלב ויטוס והמתופף רוי היינס. ככה עושים אלבום ג'אז נהדר! כולל הקטע MATRIX האהוב עליי מאד. באותה שנה הוא החליף את הרבי הנקוק בלהקתו של מיילס דייויס, שם פיתח נגינה מופשטת יותר. אז גם נחשף לפסנתר חשמלי, שהפך חלק ממנו. אני מדבר על הפנדר רודס, שבתחילה צ'יק סירב לו כשמיילס הציג בפניו אותו, אך הוא ניאות לנסות והתאהב. בשנת 1970 הוא אף השתתף בתקליט פורץ הדרך של מיילס, שיצא כאלבום כפול ונקרא BITCHES BREW. לאחר מכן עזב את החצוצרן לטובת חיפוש יצירה חסרת מלודיה, קצב או צורה. למסע הזה הצטרפו אליו הבסיסט דייב הולנד, המתופף בארי אלצ'ול ונגן כלי הנשיפה, אנת'וני ברקסטון. הם קראו לעצמם CIRCLE ויצרו, כהרכב אוואנגארד, מוזיקה בלתי מתפשרת. את המוזיקה הזו אפשר לשמוע בכמה אלבומים שיצאו מאז.

קוריאה נחשף גם, בתחילת הסבנטיז, לסיינטולוגיה ודאג מאז במשך שנים רבות להודות, בעטיפות תקליטיו, לראש התורה הזו, רון ל. הבארד.


בשנת 1972 החל קוריאה לעבוד עם בסיסט פלא בן 19 ושמו סטאנלי קלארק. השניים החלו להקים להקה שתיקרא RETURN TO FOREVER. אליהם הצטרפו המתופף הברזילאי, איירטו מוריירה, הזמרת הברזילאית הנהדרת פלורה פורים והחלילן ג'ו פארל. שני התקליטים שהקליט הרכב זה (הראשון כשם הלהקה והשני בשם LIGHT AS A FEATHER) הביאו עמם מוזיקה מתקדמת, יצירתית ומלאת אש שבאה למאזין בעיבודים אווריריים אך עשירים. אל תחמיצו אותם!


גם בשנת 1972 חבר קוריאה לראשונה עם הוויברפוניסט גארי ברטון להקליט אלבום בשם CRYSTAL SILENCE. השניים הפכו לחברים קרובים ושיתפו פעולה לרוב מאז. “עשינו את התקליט הזה בשלוש שעות, כשכל שיר מלבד אחד היה הטייק הראשון", אמר ברטון בראיון. הם המשיכו להקליט שבעה אלבומי דואט, והם המשיכו להופיע יחד עד לפרישתו של ברטון, שאמר: "כל הזמן חשבתי שהנה הריגוש מהשילוב הזה של שנינו יגמר מתישהו, אבל זה לא קרה ומצאתי את עצמי נרגש בכל פעם מחדש".


מוריירה ופורים עזבו את RETURN TO FOREVER וקוריאה הביא במקומם את לני ווייט והגיטריסט ביל קונורס. ההרכב הזה יצר את תקליט הפיוז'ן המופתי, HYMN OF THE SEVENTH GALAXY ובו צליל תוקפני ורוקיסטי יותר. לדעתי, זה אלבום חובה להאזנה, כמו גם שני התקליטים הקודמים שציינתי. למעשה, בעיניי זה אחד מאלבומי הפיוז'ן הטובים והחשובים ביותר שיש.


ואז הגיע אל דימאולה, שהחליף את קונורס והזניק את הלהקה עוד צעד קדימה בפופולריות שלה. בשנת 1974 יצא האלבום הראשון להרכב זה עם דימאולה, שנקרא WHERE HAVE I KNOWN YOU BEFOUR. הכוח והצבעוניות של הלהקה הזו מובעים היטב פה ושנה לאחר מכן יצא האלבום NO MYSTERY, שהמשיך את הקו של קודמו, כולל קטע הנושא מפיל הלסת.


בשנת 1976 יצא התקליט ROMANTIC WARRIOR להרכב החלומות הזה של כל מי שמוזיקת הפיוז'ן הייתה נטועה בליבו. נגינת הקלידים הפתלתלה של צ'יק קוריאה, צלילי הגיטרה המהירים כברק של אל דימאולה, הבס המטייל והאווירתי לצד הגרובי של סטאנלי קלארק ואת כל זה החזיק בתיפוף חד ומדוייק לני ווייט.


בין לבין הוציא קוריאה גם את אלבום הסולו THE LEPRECHAUN, עשיר העיבודים שבו גם הוצג לראשונה, לקהל מאזיניו, קולה של זוגתו גייל מוראן, אז קלידנית להקת מהאווישנו אורקסטרה בגילגולה השני. מעבר ליכולותיה הווקאליות ידעה מוראן לנגן היטב בקלידים, כשהכלי העיקרי שלה היה אורגן ההאמונד.

ההרכב RETURN TO FOREVER המשיך להצליח אבל משהו קרה שם בתוך הלהקה כשלפתע החליט קוריאה לפטר את דימאולה ואת ווייט. קוריאה לרולינג סטון: "פיטורים זו מילה נמהרת. מה שקרה זה שערכנו במקור הסכמים לא להיות קשורים לחלוטין זה עם זה. אני הצעתי את עצמי כמלחין עבור שניהם, בפרוייקטים שיעשו. אני מתגעגע לעבוד עם אנשים ששרים. בהרכב החדש שלי לא יהיה גיטריסט אבל כנראה נוסיף חטיבת עלי נשיפה". זמן קצר לאחר שנודע לווייט כי הוצא מההרכב, הוא הגיב: "אני לא שלילי על כך, אבל חבל שזה קרה כי הלהקה עשתה משהו מיוחד ביותר. בדיוק התחילו לקבל אותנו בציבור והנה זה קורה. מבחינה אישית זה אכן קשה לי, אחרי שלוש שנות עבודה בלהקה, אבל אני מתקדם לעבר משהו משלי שיפתיע רבים. בשלב מסויים אסיים את הפרויקט המזורגג הזה, שהתחלתי לפני 9,000 שנים, שאקרא לו שירי ילדים. יש עמי ארבעה עשר קטעים ואוסיף להם עוד שישה או שבעה. אולי אקליט את כולם כאלבום סולו ורק עם פסנתר".


קוריאה אף טבל קצת בעולם הרוק כשניגן בסינטי המוג שלו בקטע של הגיטריסט ריק דרינג'ר. אז מה קרה בהמשך? האם קוריאה הגשים את חלומו להרכב הבא של RETURN TO FOREVER? אכן. הוא הרכיב להקה ללא גיטריסט, עם גייל מוראן ועם חטיבת כלי נשיפה וסלל את דרכו הלאה.


בשנת 1997, כשנשא נאום במכללת ברקלי למוזיקה, אמר קוריאה לחברי כיתת הלימודים המסיימת להתעקש ללכת בדרך שלהם. "זה בסדר להיות עצמך", אמר. "למעשה, ככל שאתה יותר עצמך - כך אתה מרוויח יותר כסף".


אף על פי שהוא הפך לאחד מסמלי תנועת הפיוז'ן, קוריאה לא הביע התלהבות בעניין קטגוריות מוזיקליות. "התקשורת היא שכל כך מעוניינת לקטלג מוזיקה", אמר לטיימס בשנת 1983, "התקשורת ואנשי העסקים, שבכל זאת, יש להם אינטרס שמירה על שיווק ברור ומופרד. אם המבקרים היו שואלים מוזיקאים את השקפתם לגבי המתרחש, הייתם מגלים שתמיד מתקיים מיזוג מסוגים שונים. כל האמצעים הללו הם התפתחות מתמדת - מיזוג מתמיד של זרמים שונים.".


ואכן עד מותו דאג צ'יק לסלול את נתיב המוזיקה שלו בחיבורים שונים עד לא קונבנציונליים, כשעם מותו השאיר לנו שרשרת ארוכה מאד של אלבומים ליהנות מהשקפתו המוזיקלית, כתיבתו העשירה ונגינתו הכה נדירה.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comentários


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page