רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-15 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-15 במאי (15.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "כל מה שאנחנו עושים נע בין ליצור את הדברים הכי שקטים לבין לפוצץ את הראש של האנשים" (פיטר האמיל, מלהקת ואן דר גראף ג'נרייטור, בעיתון מלודי מייקר, בשנת 1971)

ב-15 במאי בשנת 1976 יצא אלבומה השני של להקת ריינבאו, בהרכב שונה מזה שהיה באלבום הראשון.

התקליט השני של להקת ריינבאו, הנושא את השם ההולם RAINBOW RISING, מסמן נקודת מפנה דרמטית עבור הלהקה, כשהיא בנסיקה מטאורית הן ביכולת המוזיקלית, בהשוואה לתקליט הבכורה, והן בפופולריות הגדלה. הפעם, החליטה הלהקה על מהלך נועז: הקלטת התקליט כולו ברצף, ללא עריכות ביניים בתוך השירים – הישג מרשים במיוחד בהתחשב בעובדה שצד ב' של התקליט כולל שני קטעים בלבד, כל אחד באורך של כתשע דקות.

ריצ'י בלאקמור, הגיטריסט הכריזמטי ומנהיג הלהקה הבלתי מעורער, היה איש של ניגודים – כחובב טירות עתיקות ומוזיקאי הנודע בחוסר סובלנותו ושגשוגו מחיכוכים - הוא אהב להתעלל לא פעם בנגנים שהיו לצדו. אבל הפעם הוא בחר להעניק לחבריו חופש ביטוי נרחב יותר במרקם המוזיקלי. זאת, בניגוד מוחלט לתקליט הראשון, בו הוא שלט ביד רמה בכל צליל ותו. ההקלטות המחשמלות נערכו באולפני MUSICLAND האגדיים שבגרמניה, כאשר אולפן ההקלטות הנייד של הרולינג סטונס חנה בסמוך לבית המלון, שבמרתפו שכן האולפן. התוצאה: סאונד מוצק כברזל, אגרסיבי כפרץ לבה ומלא חשמל סטטי. בלאקמור עצמו תיאר זאת בזמנו כשילוב עוצמתי, מפגש פסגה מוזיקלי בין הענקיות לד זפלין ודיפ פרפל.

צד א' של התקליט נפתח בסערה עם TAROT WOMAN. קלידן הלהקה, טוני קארי, פותח את השיר בסולו סינטיסייזר מהפנט וראוי לכל שבח, ולאחריו פורצת הלהקה כולה במפגן רוק כבד, מדויק וסוחף. המתופף הכוחני והיעיל קוזי פאוואל והבסיסט ג'ימי באין מספקים יסודות קצב איתנים לגיטרה המנסרת של בלאקמור ולקולו הרועם והצלול כבדולח של הסולן רוני ג'יימס דיו.

השיר STARSTRUCK, במקצבו המהדהד את הלהיט CAN'T GET ENOUGH של באד קומפאני, נכתב על ידי בלאקמור בהשראת גרופית אובססיבית בשם מיוריאל, שעקבה אחריו ברחבי אירופה במשך שנים. בלאקמור, הידוע בלשונו החדה, כינה אותה "מטורפת" – כינוי שמפיו של הגיטריסט נחשב למחמאה יוצאת דופן.

אחד היהלומים שבכתר התקליט הוא ללא ספק STARGAZER, הפותח את צד ב'. שורשיו של השיר נעוצים ברגע בו בלאקמור, שאהב לנגן על צ'לו, השתעשע בכלי וניגן להנאתו את הריף שמצא והפך לריף המרכזי והבלתי נשכח שפה. דיו, אמן המילים, רקם סיפור פנטסיה על קבוצת אנשים הסוגדת למכשף רב עוצמה, הבונה לו מגדל בתנאי מזג אוויר קשים, רק כדי לראות אותו מנסה לעוף מהמגדל ומתרסק אל מותו. להעצמת הדרמה, התזמורת הפילהרמונית של מינכן גויסה לנגן בהקלטת השיר האפי הזה.

הביקורות על התקליט לא איחרו להגיע, וחשפו קשת של דעות: בעיתון ניוז פיילוט מקליפורניה, לא הסתירו את אכזבתם היחסית: "הקשת בענן הזו בהחלט עלתה עם התקליט הראשון, אבל עם השני היא רק תקועה במקום. בלדות הרוק עשירות הדמיון שהקיפו את תקליט הבכורה של הלהקה היו נישואים מוצלחים של כשפי הגיטרה של ריצ'י בלאקמור, שאין שני לו, ואפוסי הזמן הליריים שובי הלב של רוני ג'יימס דיו. סוג של שזירת סיפורים מפוארים ועוצמה מוזיקלית יוקדת שעוררו לא רק את כפות הרגליים אלא גם את המוח. פרט לכמה קטעים, חסר פה בתקליט את הדמיון, העומק והאופי המתקדם שהופיעו כל כך בבהירות בתקליט הראשון שבישר הרבה. בעוד שקטעי הצד הראשון של התקליט החדש מוציאים אותו בצורת רוק אמינה, המבנים המוזיקליים החוזרים על עצמם של השירים מתחילים לשעמם עם הצד השני. יכולות העיבוד של בלאקמור לא מגיעות לשיא".

מנגד, בעיתון SOUNDS הבריטי, נשמעו קולות אחרים, נלהבים יותר. המבקר ציטט ראיון עם בלאקמור מ-2 באוגוסט 1975: "עם המוזיקה של ריינבאו אני מתכוון להמשיך ולהרחיב את המהות של דיפ פרפל – אגרסיביות – ובו בזמן להוסיף סוג של תחושה של ימי הביניים לכל זה". הביקורת ציינה כי היעדרותו הארוכה של בלאקמור מבריטניה, מאז ביקורו האחרון כגיטריסט דיפ פרפל, פעלה לטובתו, במיוחד לאור הופעותיה הפושרות של דיפ פרפל עם הגיטריסט המחליף, טומי בולין. "ריצ'י בלאקמור הוא כעת, עבור רוב האנשים, זיכרון מעורפל, לא ברור, אם כי חביב. מידה רבה של מיסטיקה אופפת לא רק את האיש אלא גם את הלהקה שלו".

המבקר המשיך ופירט על השינויים בהרכב: "המתופף גארי דריסקול, הקלידן מיקי לי סול והבסיסט קרייג גרובר כבר מזמן עזבו את החבורה, רק בלאקמור והסולן, רוני ג'יימס דיو, נותרו כעת. שאר הלהקה היא, לקהל הבריטי לפחות, חדשה ולא מנוסה". על ההרכב החדש, שכלל את הבסיסט הסקוטי ג'ימי באין, טוני קארי בקלידים וקוזי פאוואל הוותיק בתופים, נכתב: "מה אני יכול להגיד? ההרכב החדש הזה משתלב בצורה מסודרת כמו כבל הגיטרה לתוך השקע של גיטרת הפנדר השחוקה היטב של בלאקמור. זה עובד".

הביקורת שיבחה את השגת מטרתו של בלאקמור: "התקליט החדש משיג את המטרה העיקרית של בלאקמור, כפי שמתואר בציטוט הפתיחה של הביקורת הזו, עם מוזיקת רוק כבדה, מרגשת ועם השפעה מימי הביניים הבסיסית. הביוגרפיה הנלווית של התקליט שמה דגש רב על ההערצה של בלאקמור למוזיקת הבארוק הגרמנית, וזה בא לידי ביטוי חזק – במיוחד ברצועה הבולטת שנקראת STARGAZER. אם למינסטרלים של פעם היו גיטרות חשמליות במקום לאוטות, האודות שלהם היו יכולות להישמע כך".

עוד הוסיף המבקר: "ההתלהבות חסרת הגבולות של בלאקמור מהלהקה שלו זורחת כמו הקשת הצבועה בשמן על עטיפת התקליט. הריפים שלו קולחים, זורמים בחופשיות, רחוקים מתרגילי החבטות המייגעים שחדרו לכל כך הרבה מהשירים בתקליטי דיפ פרפל שאחרי MACHINE HEAD. משאר חברי הלהקה, דיו ופאוואל זוהרים מעל האחרים. דרך עבודתו עם להקת ELF, דיו תמיד הוכר כסולן מוכשר. אבל עם התקליט הזה, מבחינה לירית, הוא בא לידי ביטוי. המילים שלו נוטות לעבר נושאים פנטסטיים, חרבות וכישופים. פאוואל, בינתיים, חוטף את התקליט כמו ג'ון בונהאם, עבודת התופים שלו בעלת עדינות של מתאגרף. אין בכך כדי לזלזל גם בבאין או בקארי, שניהם מושכים את משקלם ומרגישים את נוכחותם בהתאמה". הביקורת סוכמה במילים: "יש רק שישה שירים פה, ארבעה בצד הראשון, שניים בשני. כשניגנתי את התקליט בבית, ההערה שהכי נדמה לי הייתה: 'כמה זה יוצא דופן, זה יותר טוב מכל מה שבלאקמור אי פעם עשה עם דיפ פרפל'... אני נוטה להסכים, ורוב הסיכויים שגם אתם תסכימו".

גם הטיימס מאינדיאנה הילל: "ההקלטה המיוחלת של התקליט הראשון הביאה עוצמה ולהט, אבל זה ללא ספק רק חימום ליצירה החדשה. גיטריסט דיפ פרפל לשעבר קיבץ סביבו כמה מהמוזיקאים הטובים יותר ומציג את חבריו כשווים, השקיע מזמנו כדי לגרום לכולם להישמע מהודקים יחדיו ובכך יוצר רוק חסר מעצורים ומחשמל. הלהקה שלו באה עם רוני ג'יימס דיו בשירה מעולה, קוזי פאוואל שהוא אגדת תופים כבדה, טוני קארי הקלידן המוכשר וג'ימי ביין הבסיסט המוביל. בלאקמור כתב את כל המוזיקה ודיו כתב את כל המילים. הרוק הבסיסי והמוצק כמעט מציף אותך מהפתיחה".

ריצ'י בלאקמור אמר בגאווה אחרי צאת התקליט: "ג'ון לורד (הקלידן של דיפ פרפל - נ.ר) אהב את התקליט כשהוא שמע את זה. גם אתם בטח תאהבו את זה מאוד. אחרי הכל, זה הדבר הכי טוב שעשיתי אי פעם. אני מניח שכל מי ששמע את זה חושב שזו ההופעה הביצועית הכי טובה שלי מזה זמן רב". קוזי פאוול אמר מצדו, שנים לאחר מכן: "אני בהחלט מאוד גאה בזה. אני חושב שזו הייתה אבן דרך אמיתית באותה תקופה עבורנו. כלומר, התחרינו עם להקות כמו זפלין. היינו צריכים להוציא משהו שהיה מתחרה רציני. רוני שר ממש טוב, הלהקה התחברה די טוב". גם טוני קארי סיפר, בהתייחסו לתהליך ההקלטה, "פשוט נכנסנו וניגננו את הדבר המזורגג הזה. ורוני ירד עם המחברת שלו ושר את המילים והכל נגמר. ההקלטות היו ספונטניות לחלוטין. זו הייתה אז להקה דמוקרטית מאוד. זה לא היה הצליל של מטאל משנות השבעים - היה לו יותר במשותף עם להקת WEATHER REPORT מאשר עם בלאק סאבאת' וכאלה".

אז בפעם הבאה שאתם מאזינים ליצירת המופת הזו, אנא, הגבירו את הווליום. אל דאגה, השכנים? הם כנראה יאהבו אתכם גם כך.

ב-15 במאי בשנת 1953 נולד מייק אולדפילד. אז הנה דברים מעניינים שאספתי עבורכם על יצירתו המשמעותית הראשונה, TUBULAR BELLS שיצאה בשנת 1973:

המוח שזכר הכל: מילדות לפאניקה...

אולדפילד, כפי שסיפר בעבר, היה גאון כבר בגיל צעיר: "הייתי מתקדם לגילי, זה בטוח. בגיל תשע כבר ניגנתי בגיטרה אקוסטית במועדוני פולק, והמצאתי כלי נגינה! היה לי סוג של מוח שזוכר וסופג הכל – אפילו זכרתי את הלידה שלי, מה שגרם לי להתקפי פאניקה! כל השנים האלה הרעיונות פשוט נבנו בי. הקשבתי להכל, מרוק כבד ועד מה שנקרא היום מוזיקת עולם. לא הבנתי למה הם לא יכולים להתקיים באותה יצירה מוזיקלית".

הקלטת הדמו ששינתה את הכל: מפעמונים צינוריים לגלורפינדל...

הרעיון של פעמונים צינוריים רדף אותו עידן ועידנים. "הכנתי את קלטת הדמו המקורית בדירה קטנה בטוטנהאם, עם מכונת הקלטה ישנה שקווין איירס הלווה לי", הוא נזכר. "ניגנתי באורגן, בס, גיטרה חשמלית ושני צעצועי כלי הקשה קטנים. אבל מאוחר יותר, כשבאתי להקליט גיטרה לקווין באולפני אבי רואד, פתאום כל הכלים המדהימים האלה היו סביבי: צ מבלו, טימפני, פעמונים צינוריים אמיתיים – אז ניסיתי אותם לפני שכולם הגיעו. ככה הגעתי לנגן ב-20 כלים שונים ביצירה שלי!". אחד הכלים המרכזיים היה הגלורפינדל – דגם קדום של סינטיסייזר מודרני, מין קופסת עץ עם ידיות, שנקראה על שם דמות משר הטבעות. רוב היצירה נכתבה על פסנתר הונקי-טונק של סבתו, ששימש אותה כפסנתרנית בפאב לפני המלחמה.

המהפכה נדחית, הוויסקי נשפך: כשחברות התקליטים אמרו לא...

כשלהקת בונזו דוג דו דה באנד הייתה אמורה להגיע לאולפן יום אחריו, מייק לא היסס. "שאלתי את הזמר שלהם, ויו סטנשל, אם הוא יכול להיכנס לאולפן ולהציג את כל הכלים בתקליט. הוא הסכים והפך למנהל הטקס האגדי בהקלטה!". אבל הסיפור לא נגמר שם. חברות התקליטים דחו את התקליט בטענה שאין בו מילים או תופים, ומייק זעם לגלות שריצ רד ברנסון (הבעלים של וירג ין) וטכנאי הקלטה נוסף מנסים לעשות לו רמיקס. "חזרתי לאולפן, שתיתי חצי בקבוק וויסקי והוספתי קולות של אנשי מערות! זו הייתה צורת המחאה שלי: תפסיקו להתעסק עם המוזיקה שלי!".

פעמון כרום מכופף והפתעה אולימפית...

עטיפת התקליט האייקונית הציגה פעמון צינורי מכופף מצופה כרום. כשמייק שאל מה קרה לו אחר כך, ענו לו בפשטות: "זרקנו את זה, חבר". למרות ההצלחה המסחררת, מייק לא חשב שיצליח לשחזר את התקליט על במה. ריצ רד ברנסון אף נתן לו את הבנטלי שלו במתנה כדי שיעשה את זה, אבל מייק גילה שהרכב עלה יותר לתקן מששווה. "אחרי שנתפסתי כאידיוט הכפר, פתאום הייתי הגיבור הגדול ביותר של כולם. אז הלכתי לגור בגבעות, מוקף בכבשים". מייק תמיד האמין שאם מישהו ייתן לו את ההזדמנות, יוכל ליצור משהו מיוחד באמת. "כשפגשתי את ריצ רד, גיליתי שבברית המועצות יש מוזיקאים מועסקי מדינה. אם זה לא היה איתו, יכולתי לנגן עכשיו בללייקה בכיכר האדומה!". ואיזה סיום מטורף לסיפור? "אם מישהו היה אומר לי בשנת 1970 שהמנגינה הקטנה שאני מנגן בדירה שלי בטוטנהאם תהיה תרועת החצוצרה שתפתח את המשחקים האולימפיים בשנת 2012, הייתי אומר להם שהם יצאו מדעתם!".

פעמונים טבעתיים – תקליט שהתחיל כרעיון מטורף בראשו של בחור-פלא, והפך לאגדה מוסיקלית עולמית! מזל טוב, מייק!

ב-15 במאי בשנת 1965 רקדו את הטוויסט ברמת גן, עם אמן הטוויסט המקורי - צ'אבי צ'קר! היה זה לילה של טוויסט בעלילה.

זה היה לילה שלא יישכח! הפארק ברמת גן התמלא בהמוני צעירים ומבוגרים שבאו לחזות בפלא, באגדה המהלכת, הלא הוא צ'אבי צ'קר בכבודו ובעצמו! מלך הטוויסט הבלתי מעורער שנחת על הבמה שלנו והוכיח שהאנרגיה שלו מדבקת והטוויסט שלו – נצחי!

את הערב, שהיה כולו חגיגה של קצב וריקודים, פתח המנחה האהוב, חיים קינן, שהכניס את הצופים הנרגשים לאווירה. ואיזו אווירה זו הייתה! עוד לפני שהכוכב הגדול עלה, הלהיבה את הקהל הלהקה הישראלית למחול, שהציגה מופע שהוכיח שגם בישראל ידעו להזיז את הגוף בקצב הנכון. אחריה עלתה לבמה להקת הקצב "סינג סינג", עם הזמר דייב קארול, שהרעידה את הפארק עם מקצבים סוחפים שגרמו לרגליים להתחיל לזוז מעצמן.

ואז, הרגע לו כולם חיכו. צ'אבי צ'קר עלה לבמה לקול תשואות רמות, ובחיוך כובש פצח במופע מקרב לבבות. עם כל התנועות המקוריות והכריזמה המתפרצת, הוא סחף את הקהל לרקוד את הטוויסט העליז. להיט רדף להיט, והפארק רקד טוויסט כאילו אין מחר. מבוגרים וצעירים גילו את הקסם של ריקוד השחרור האולטימטיבי. אי אפשר היה להישאר אדישים! האנרגיות היו בשמיים, החיוכים לא ירדו מהפנים, ונדמה היה שאפילו העצים בפארק רקדו לצלילי הלהיטים הנצחיים.

כן, הקהל הישראלי החם חיבק אותו באהבה גדולה. מי שהיה שם – זכה לחוויה של פעם בחיים. מי שלא (כמוני, שנולד שנים לאחר מכן) – הפסיד בגדול!

ב-15 במאי בשנת 1970 העולם קיבל מנה נוספת של גאונות מוזיקלית עם יציאת התקליט המצופה THE WAKE OF POSEIDON של קינג קרימזון! אבל השם הזה לא היה סתם בחירה אקראית – הוא שיקף בול את מצבה הסוער של הלהקה באותה שנה!

גל שיטפון אימתני של פוסידון איים לטרוף את הלהקה המופלאה הזו! רק החזון הבלתי מתפשר של שני אנשים נחושים ופעולה אמיצה נגד כל הסיכויים הצילו את קינג קרימזון מקריסה טוטאלית! בואו לגלות את כל האמת המדהימה מאחורי התקליט השני והנהדר של קרימזון!

העלייה המטאורית וההתרסקות הדרמטית!

רק בנובמבר 1969 קינג קרימזון היו בשיא! תקליט הבכורה שלהם הפתיע בענק והרעיד את שוק המוזיקה הבריטי, והלהקה המריאה לסיבוב הופעות בארה"ב שהיה אמור להיות הפריצה הגדולה! אבל משהו במסע הזה התחיל לרחוש מתחת לפני השטח. זה התחיל בשיחה תמימה ליד בריכת המלון: הגיטריסט רוברט פריפ שוחח עם המתופף מייקל ג'יילס, כשלפתע ג'יילס פלט שקרימזון צריכה לוותר על הופעות חיות ולהתרכז רק באולפן! פריפ היה המום והתחיל לדאוג! במיוחד כשהופעות הלהקה בארה"ב ספגו ביקורות לא מחמיאות – חלק כינו אותם משעממים, אחרים אמרו שהם בסדר אבל יומרניים מדי! הפריצה הגדולה התגלתה כמשימה קשה בהרבה מהצפוי!

הפיצוץ הגדול וחיפוש הזמר הנואש!

בדצמבר הפצצה נפלה! ג'יילס ואיאן מקדונאלד, נגן המלוטרון והחליל והמוח היצירתי מאחורי לחני התקליט הראשון, הודיעו על פרישתם! הרגע היה דרמטי במיוחד: פריפ, ג'יילס ומקדונאלד נסעו במכונית להופעה. פריפ ישב מקדימה, ומקדונאלד וג'יילס ישבו מאחור. באמצע הנסיעה, הצמד מאחור החל לפתע לצעוק על פריפ שנמאס להם והם רוצים לפרוש! פריפ היה המום, שבור לב ומאוכזב עמוקות מחוסר ההערכה להישגי הלהקה. הוא אפילו הציע לפרוש בעצמו כדי להציל את הלהקה, וחשב שהוא הסיבה לעזיבתם כי מקדונאלד אכן אמר לו בעבר שסגנון הגיטרה שלו לא מתאים למוזיקה שהוא כותב. פריפ הציע שהבסיסט-זמר גרג לייק יעבור לנגן במקומו בגיטרה ושאחיו של מייקל ג'יילס, פיטר, ינגן בלהקה בס. אבל מקדונאלד וג'יילס סירבו! הם רצו לעזוב את החצר של מלך ארגמן ומיד. פריפ, לייק והתמלילן פיט סינפילד נותרו לבד מול ההריסות! שני חלקים קריטיים עזבו ברגע! נותרו הופעות מחייבות, והלהקה התפרקה לנגד עיניו המיואשות של לייק, שפגש בבר המשקאות של המלון את קית' אמרסון מלהקת הנייס, שהופיעה לצד קרימזון וגם הייתה על סף פירוק. מהר מאוד הם הבינו שהם הולכים על משהו מוזיקלי חדש ביחד!

ביום שני, 13 בדצמבר 1969, המטוס ללונדון נשא בפעם האחרונה את חמשת החברים המקוריים של קינג קרימזון. פריפ שאל את לייק אם הוא מוכן להמשיך את הלהקה תחת השם הארגמני. לייק, שהבין שזה הסוף, השיב בשלילה! באותו רגע הבין פריפ שהוא יצטרך למצוא גם זמר חדש! הודעה נשלחה להנהלה, ואחד המנהלים מיהר וסגר עם זמר אנונימי להקלטות השירה לתקליט השני! שם הזמר? אלטון ג'ון! אבל ברגע שפריפ שמע את התקליט EMPTY SKY של אלטון, שיצא בשנת 1969, הוא ידע שהבחור פשוט לא מתאים לו והחליט לבטל את העסקה! אלטון קיבל 250 ליש"ט כמובטח, למרות ששירותיו בוטלו. זמר נוסף כמעט הצטרף: פיט סטרייקר, אז כוכב המחזמר שיער. פריפ רצה אותו נואשות, אבל העסק נפל כי המנהל של סטרייקר דרש סכום גבוה מדי שהנהלת קרימזון סירבה לשלם. סטרייקר חזר לתיאטרון!

הלחץ מחברת התקליטים גבר, כשאנשיה דרשו לקבל במהרה תקליט שני שינצל את הצלחת הראשון! בלי זמר קבוע, פריפ שכר את גרג לייק כזמר סשנים! בתמורה לשירתו, לייק דרש (וקיבל!) את מערכת ההגברה של קינג קרימזון! מייקל ג'יילס הוחזר לעמדת התופים, אבל הפעם רק כנגן סשנים. פיטר ג'יילס, אחיו של מייק, גויס לנגן בבס! אתם שואלים למה לייק לא ניגן בס בתקליט השני? כי לייק לא היה בסיסט טבעי! הוא נזקק זמן רב ללמוד תפקידים, ולפריפ לא היה זמן לחזרות - הוא היה צריך תוצאות ומהר! פיטר ג'יילס היה בסיסט מיומן ומהיר יותר! פיטר ג'יילס, שהיה עם פריפ ומייקל בהרכב GILES GILES AND FRIPP לפני קרימזון, עבד אז בחברת מחשבים והופתע לחלוטין כשהטלפון מחברו הגיטריסט בישר לו לבוא לאולפן! השלישייה המוזרה הזו של פריפ ושני האחים ג'יילס נכנסה למרתף חזרות בלונדון כדי ללמוד את הקטעים החדשים!

קונפליקטים באולפן והחתולה סינדרלה!

במהלך ההקלטות, פגישה מוזרה במיוחד התרחשה בביתו של איאן מקדונאלד. פריפ וסינפילד הגיעו עם הקלטות מהאולפן להשמיע לו ולשמוע את דעתו, אבל מקדונאלד לא אמר מילה! הוא חשד שהם באו לגנוב ממנו רעיונות מוזיקליים! חשדו של מקדונאלד התממש כשיצא התקליטון עם השיר CAT FOOD! השיר, שנכתב ברובו על ידי סינפילד ומקדונאלד בזמן הופעות בדטרויט, השתמש בלחן ישן של האחרון. הפסנתרן קית' טיפט זומן לסשנים וסיפק תפקיד פסנתר ייחודי שנשמע כאילו חתול רץ על הקלידים!

השיר יצא כסינגל ערוך ביום שישי ה-13 במרץ 1970. עטיפת המוצר הזה? היא באה עם תמונה של החתולה של סינפילד, שקראו לה סינדרלה! צד ב' היה קטע מאולתר של פריפ עם האחים ג'יילס בשם GROON - שם שבא משילוב המילים GROOVE ו-GROAN, והוא הזכיר את המוזיקה הג'אזית של ג'ון מקלאפלין! אבל איאן מקדונאלד זעם כששמע שפריפ לקח לעצמו את לחן השיר הראשי! הוא זימן פגישה דחופה במשרדי ההנהלה ודרש לשנות את הקרדיט מיד לטובתו! לבסוף, השיר קיבל קרדיט משותף לסינפילד, מקדונאלד ופריפ!

טלוויזיה, דרישות כסף ונס היסטורי!

הופעה יחידה של קרימזון עם CAT FOOD בתוכנית הטלוויזיה הבריטית TOP OF THE POPS נקבעה ל-25 במרץ. כל הנגנים הבאים התייצבו: פריפ, לייק, טיפט והאחים ג'יילס! אבל רגע לפני הצילומים, מייקל ג'יילס ניגש ישירות למשרדי ההנהלה ודרש מחיר כפול עבור ההופעה (50 ליש"ט במקום 25) והוא קיבל אותם בלי שפריפ ידע. למרות ההופעה בטלוויזיה - הסינגל לא הצליח במצעד. והקטע המדהים? במשך עשרות שנים חשבו שהבי.בי.סי מחקו את טייפ המאסטר עם התוכנית הזו! אבל נס אמיתי קרה כשפתאום צץ וידאו של ההופעה הזו! כי הוא שודר גם בתחנת טלוויזיה גרמנית, ששמרה עותק במחסנים ובמעשה זה הצילה מסמך היסטורי חשוב מאין כמותו!

המשך ההקלטות וטרגדיה מוזיקלית!

עכשיו, כשגרג לייק היה בדרך להקים את אמרסון, לייק ופאלמר, פריפ שאל אותו אם הוא יכול להצטרף אליו ואל קית' אמרסון בלהקה החדשה, אבל אמרסון הטיל וטו - הוא לא ראה איך פריפ יכול להשתלב בפרויקט. נגן סשנים נוסף שצורף להקלטות היה החלילן מל קולינס, שהגיע מלהקת CIRCUS. בזמן שלהקת אמרסון, לייק ופאלמר החלה לקרום עור וקלידים, נשאר עוד שיר אחד לתקליט שהשירה של לייק בו לא הייתה מספיק טובה לדעתו של פריפ - CADENCE AND CASCADE. אבל לייק כבר לא היה פנוי להקלטה נוספת. פריפ התקשר לחבר ילדותו, גורדון האסקל, שבכלל לא סבל את המוזיקה של קרימזון. אבל האסקל שמח להקליט את השיר תמורת 50 ליש"ט. אחרי הכל, כשהכסף מדבר... וכאן קית' טיפט הפתיע עם נגינת פסנתר מלודית ויפהפייה, בניגוד גמור לסגנונו האוונגרדי הרגיל!

המשולש האפל והאמירה האמנותית

לקטע האינסטרומנטלי המפחיד שבתקליט THE DEVIL'S TRIANGLE, פריפ רצה להשתמש בחלק מהקטע MARS שפותח את היצירה THE PLANETS של גוסטב הולסט. קינג קרימזון אף ביצעו רבות את MARS בהופעות חיות. אבל חברת התקליטים הבהירה לפריפ שבעלי הזכויות של הולסט לא מאפשרים לאף אחד לצטט מיצירותיו. אז פריפ שינה מעט את הלחן והפך אותו לשלו. הקטע הזה הוא באמת אחד האפלים והמפחידים יותר של קינג קרימזון אי פעם! יש בו מפלי צלילים חשוכים של המלוטרון, מקצבי מארש מלחמה מתוחים, אפקטים מטרידים ונגינת פסנתר אוונגרדית מטורפת. ובתוך כל הכאוס הזה, לרגע קצרצר, אפשר לשמוע את צלילי הפזמון של היצירה IN THE COURT OF THE CRIMSON KING מהתקליט הקודם. אבל ההקלטה הזו נבלעת מיד בתוך עיסת הכאוס וזה נראה כאילו פריפ רצה לומר שמה שהיה בתקליט הקודם נגמר ונבלע לתוך הכיוון החדש והאפל של קרימזון!

תחבולות שיווקיות ו12 פנים

שימו לב לתחכום השיווקי: הצד הראשון של התקליט השני, IN THE WAKE OF POSEIDON, הורכב כך שיזכיר מאוד באווירתו את התקליט הראשון והמצליח. זה עבד לטובת העניין. הקטע PICTURES OF A CITY מזכיר מאוד את 21ST CENTURY SCHIZOID MAN כשהשיר הזה, שנקרא במקור A MAN, A CITY, מתאר את ההלם הראשוני של חברי הלהקה בהגיעם לניו יורק. הלחן נלקח מיצירה מוקדמת יותר של קרימזון שנקראה TREES ואחריו מגיע בתקליט CADENCE AND CASCADE, שמזכיר מאוד בעדינותו את I TALK TO THE WIND. זהו שיר על שתי גרופיות (שנקראו כשם היצירה) וחוויותיהן עם כוכבי רוק. שיר הנושא שחותם את צד א' הוא האח הכמעט תאום ליצירה EPITAPH, שחותמת את צד א' בתקליט הבכורה. מילות השיר כאן מזכירות את הדמויות המצוירות על עטיפת התקליט. ואם כבר עטיפה, אז ננצל את הפסקת המוזיקה כדי לדבר עליה! הציור, שצויר על ידי טאמו דה יונג בשנת 1967, מדבר על תריסר הפנים של האנושות.

צד ב', צחוקים באולפן והשער לעולם החדש!

צד ב' של התקליט נפתח בסולו גיטרה קצר של פריפ שנכתב עוד בשנת 1967 ואחריו מגיע הקטע CAT FOOD. לייק שר את השיר, ופתאום הוא נשמע פורץ בצחוק אדיר. הסיבה לצחוק הספונטני? פריפ, מעבר לחלון הזכוכית בחדר הבקרה, הפשיל את מכנסיו בכוונה והציג את ישבנו החשוף מול לייק בזמן שהאחרון הקליט את שירתו. ואז מגיע הצד האפל באמת של קרימזון, שמהווה את שער הכניסה לעולם החדש שלהם מעתה ואילך: היצירה THE DEVIL'S TRIANGLE. המלוטרון בקטע הזה נשמע הכי אפל ומפחיד שיכול להיות. פריפ לקח את הכלי הזה ודחף אותו לשיאי דרמה מרשימים ביותר וזה אחד מרגעי המוזיקה שהופכים את קינג קרימזון ללהקה בלתי מתפשרת באמנות שלה. אין כאן שום חנופה מוזיקלית, רק אמירה מוזיקלית טהורה. פריפ הודה שלקח לו המון זמן להקליט את הקטע הזה. ואחרי כל הבלגן המוזיקלי הזה, התקליט מסתיים בדיוק כפי שנפתח - עם שירת א-קפלה מרגיעה של גרג לייק.

המבקרים מגיבים: גאונות או פינוק יתר?

התקליט קיבל ביקורות חיוביות בעיתונות הבריטית, אבל במגזין רולינג סטון הוא זכה לביקורת קצרצרה ומזלזלת שהתמקדה רק במלוטרון וקבעה שהתקליט הראשון היה הרבה יותר טוב. בעיתון דיסק כתבו: "זה שיפור ניכר. זה יותר זורם, פחות פריקי, יותר מהודק! למכורים - זו אכזבה בגלל הדמיון הרב לתקליט הראשון". ב-MUSIC BUSINESS נכתב: "התקליט השני מאשר את סטטוס הליגה הגבוהה שלהם! משקף עומק וגמישות! נפתח בשירה מוזרה ואז מתפרצים כלים לג'אז מדבק! כולל את CAT FOOD וסימפוניה בארבעה חלקים - הכי כבדה בז'אנר מחוץ למודי בלוז". ב-MUSIC NOW פשוט קראו לזה "מאסטרפיס"! וב-RECORD BUYER התלהבו: "התקליט הזה הוא גאונות! ינוגן שנים רבות, עבודה חשובה ביותר של סצנת המחתרת! מקשיבים כמו לסימפוניה! אווירה קודרת, דגש על צלילים!".

אבל לא כולם התמוגגו! ב-OZ נכתב אז: "300 שעות הקלטה! יופי וכאב, תופים מדויקים, חליל עדין, מלוטרון מרשים! אבל הריחוק בין הנגנים באולפן יצר חוסר איזון ואלבום שנשמע כפינוק יתר!" ובעיתון FRIENDS שאלו בבלבול: "צד א' כמעט זהה לתקליט הראשון - מוזר! CAT FOOD זה השיר הכי טוב אבל צד ב' צריך ריכוז להקשבה או שזו קקפוניה! למה לבזבז כישרון על מוזיקה אפלה ומדכאת שכבר שמענו מספיק ממנה? תעלומה!". במלודי מייקר סיכמו: "אולי לא ישכנע את מי שלא אהב את הראשון, אבל עדיין אמירה חזקה מניסיון עמוק. זו מוזיקה של ניגודים. המלוטרון קפוא וחייזרי שאחראי לשכבה הקרה. תקליט נהדר של מוזיקאים בריטים מיוחדים".

סוף ידוע מראש? הדרך לתקליט הבא!

חדשות אופטימיות בישרו אז שקינג קרימזון תתחיל להופיע ב-5 באפריל. פריפ ביקש מפיטר ג'יילס להצטרף כחבר קבוע, וג'יילס ביקש אישור לצאת לחצי שנה מחברת המחשבים בה עבד - אבל זה לא קרה. העסק נפל סופית על דרישות כספיות שפיטר ג'יילס הציב והנהלת קרימזון לא אישרה. סיבוב ההופעות נראה רחוק מתמיד. עם התקליט כבר על המדפים, פריפ וסינפילד נותרו במצב מוזר: יש להם חומרים, יש להם תקליט מדהים, אבל אין להקה שתנגן אותו! הם נכנסו לתקופה לא ברורה ואפלה. אבל אל דאגה! דווקא ממנה ייצא התקליט השלישי והמדהים, "ליזארד".

ב-15 במאי בשנת 1975 יצא תקליטה השלישי של להקת קאמל ושמו THE SNOW GOOSE. הנה הסיפור המלא מאחורי התקליט ששינה הכל!

המסע המופלא אל היצירה הזו החל מיד אחרי שארבעת חברי להקת הרוק המתקדם הבריטית הזו סיימו סיבוב הופעות סוער ברחבי אירופה. הם הסתדרו בבית שכור ב-DEVON, נחושים ליצור את התקליט השלישי שלהם. הקלידן פיטר בארדנס זרק לאוויר רעיון שאפתני: לעבד את יצירת המופת של הרמן הסה, סידהרתא. הלהקה התחילה לגלגל את הרעיון, אבל משהו שם לא התחבר, והפרויקט לא הצליח להמריא.

אבל רגע, לא הכל אבד! שיר אחד מאותה תקופה כמעט ובקע. ביוני 1974, נכנסו חברי קאמל לאולפני DECCA כדי להקליט שיר חדש פרי עטו של גיטריסט הלהקה, אנדרו לאטימר, שנקרא RIVERMAN. השיר הזה היה מיועד לצאת כתקליטון, אבל בדיוק כשקונספט סידהרתא כתקליט שלם נגנז, כך גם התאיידו התוכניות לשחרר את השיר. בארדנס לא ויתר ורעיון נוסף נשלף מהכובע: הספר STEPPENWOLF, גם הוא של הסה. אבל גם הרעיון הזה, למרבה הצער, לא שרד.

הישועה הגיעה עם הבסיסט דאג פרגסון. הוא הציע להתבסס על סיפור קצר ומרגש משנת 1941, פרי עטו של הסופר האמריקני פול גאליצו. הסיפור, THE SNOW GOOSE, טווה עלילה קסומה על חברות אמיצה בין נערה מתבגרת בשם פרית'ה ואמן מתבודד בשם פיליפ ראיאדר, שחי במגדלור נטוש. הקשר בין השניים התהדק כשהם החלו לטפל יחדיו באווזת שלג פצועה מירי. האווזה, לאחר טיפול מסור, המריאה אל על, מלווה את ראיאדר שיצא בסירתו הקטנה למשימת חילוץ נועזת של חיילים ברייטיים שנלכדו בידי הצבא הגרמני. ראיאדר נהרג במהלך החילוץ, והאווזה, שחזתה במותו מהשחקים, שבה למגדלור והחלה לחוג סביב פרית'ה. פרית'ה ראתה בכך את נשמתו של ראיאדר נפרדת מהעולם.

לאטימר ובארדנס, מלאי השראה והתרגשות, לקחו את הסיפור לידיהם והחלו לרקום יחד את המוזיקה שתהפוך לפסקול חיים עבור רבים. כבר באוקטובר 1974 החלו ההקלטות הראשונות באולפן, אך הלהקה לא הייתה שלמה עם הכיוון המוזיקלי. עם התחושה הזו, הם המריאו להופעות בארצות הברית. באמריקה, חוו חברי קאמל קבלת פנים צוננת. הם שובצו לחבילות הופעות עם להקות רוק כבד כמו קיס, והקהל, שלא הבין את הסגנון הייחודי שלהם, נהג לשרוק להם בוז צורם. הם נאלצו לנגן בעיקר שירים קצביים כדי לשרוד את ההופעות. החוויה הקשה הזו רק חישלה אותם, כשבינואר 1975 הם חזרו לאולפני איילנד בלונדון, נחושים יותר מתמיד לעבוד על היצירה החדשה. לתמונה נכנס המלחין והמנצח דייויד בדפורד, שעבד עם מייק אולדפילד, קווין איירס ורוי הארפר. הוא גויס לתזמר את התפקידים עבור התזמורת הסימפונית של לונדון, מה שהבטיח סאונד עשיר ועוצר נשימה.

החזון המקורי היה ליצור תקליט אינסטרומנטלי לחלוטין, עם קטעי קריינות מתוך ספרו של גאליצו שישולבו בין הקטעים. אבל אז הגיעה המכה: הסופר האמריקני סירב בתוקף לאשר את השימוש בסיפורו! ההסבר שניתן הוא שהסופר כבר העניק את הזכויות למלחין אד וולץ, שתכנן תקליט עם קריינות של השחקן ספייק מאליגן. בנוסף, גאליצו היה ידוע כמתנגד חריף לעישון וסיגריות. כששמע את שם הלהקה, CAMEL, והבין את הקשר לחברת הסיגריות המפורסמת, הוא איים בתביעות משפטית אם הלהקה תעז להשתמש ביצירתו. בשל כך, נאלץ הגמל שלנו לשנות את שם התקליט מ- THE SNOW GOOSE לשם הארוך יותר - "מוזיקה בהשראת אווזת השלג".

בכתבה נדירה מאותה שנה בעיתון ביט אינסטרומנטל, חשפו חברי קאמל את מאחורי הקלעים: "זו התקדמות טבעית מהתקליט הקודם שלנו בו היה שיר בשם LADY FANTASY שהיה די ארוך וגם מבוסס על ספר. אבל עם SNOW GOOSE בילינו זמן רב בקריאת הספר, בדיונים על אילו חלקים מתאימים להיות מאוירים מוזיקלית, ואז הכנו תוכנית עבודה. ערכנו חזרות במשך שבועות ב-DEVON ומשם זה צמח לפרויקט יקר מאוד. אנחנו לא מרוויחים מזה כסף כרגע. בילינו בערך ארבעה חודשים באולפן, יום ולילה, ובאמצע ההקלטה נודע לנו שנקבע לנו סיבובי הופעות לארצות הברית ממש בלב ההקלטות. ובכל זאת, זה היה דבר טוב באמת, כי זה נתן לנו הפסקה כשהפכנו קצת מבולבלים מרוב שהייה באולפן. בהתחלה היו לנו תוכניות למצוא מקום מבודד ונחמד בחוף ים ולעשות הקלטות אפקטים משלנו, אבל בסופו של דבר המפיק שלנו, דיוויד היצ'קוק, ואנחנו צללנו לתוך ספריית הסאונד של חברת DECCA ושלפנו כמה הקלטות משם. סיימנו עם תערובת של ציוצי ציפורים. יש לנו כמה ציפורים משם אבל לא הצלחנו למצוא קול של אווזת שלג".

פיטר בארדנס הרחיב על הכלים החדשים בהם השתמש בהקלטות: "אחד היה אורגן צינורות מונע בקיטור שהיה באולפן כשהגענו. השתמשתי גם בסינטיסייזר ARP, שלא היה מוכר לי כי אני בדרך כלל משתמש בסינטי מיני-מוג על הבמה. השתמשתי בפסנתר כנף ועוד מגוון של אורגני האמונד שונים, כי אין שני דגמים של אורגן מתוצרת זו ועם צליל זהה".

חברת התקליטים האמריקנית של הלהקה קיבלה התקף לב קטן כשהבינה שהתקליט השלישי עומד להיות אינסטרומנטלי כולו! אנשי החברה תלשו שערות מרוב דאגה, תוהים איך לעזאזל הם ישווקו דבר כזה ואיך שדרני הרדיו אמורים להשמיע אותו. הפשרה הושגה בדמות תקליטון שיצא וכלל שני קטעים ערוכים מתוך התקליט שהזניק את קאמל לפסגת ההצלחה!

קאמל כובשת את הרויאל אלברט הול!

ב-17 באוקטובר 1975 נרשם רגע היסטורי כשקאמל עלתה על במת הרויאל אלברט הול היוקרתי בלונדון. לצידה, התזמורת הסימפונית של לונדון במלוא הדרה, בניצוחו של דייויד בדפורד. אווזת השלג חגגה כמעט חצי שנה לצאתה, וארבע דבשות הגמל היו נרגשות מתמיד. את הערב פתח אמן החימום מייקל צ'אפמן.

בראיון לעיתון המוזיקה, לפני המופע, סיפר בארדנס: "להופיע ברויאל אלברט הול זה צעד יומרני, ללא ספק, אבל התגובות לתקליט 'אווזת השלג' טובות מאוד". הגיטריסט, אנדי לאטימר, הוסיף: "חזרנו עכשיו לאנגליה כדי לעשות כמה הופעות קטנות לפני המופע הגדול באלברט הול. אני נזהר לא להתלהב יותר מדי כי יש אנשים שחושבים שלנגן שם זה נוצץ מדי. ואם זה יישמע טוב, נוציא זאת כתקליט. אני ממש מצפה להופעה הזו. רצינו כבר זמן מה להופיע עם תזמורת אבל עד כה לא יכולנו לממן את זה. זה אחד הדברים המוזרים באנגליה - אנחנו מרימים מופע עם תזמורת באלברט הול וגם אם נמכור את כל הכרטיסים, נפסיד כאלפיים ליש"ט. זה לא ייאמן. לא נראה לי שנעשה זאת שוב, בגלל העניין הכלכלי הכרוך בזה".

דייויד בדפורד שיתף את נקודת מבטו על הפרויקט: "זה החל בשיחת טלפון ובו בישרה לי להקת קאמל שהיא מקליטה תקליט על ספר מאת פול גאליצו והאם ארצה לתזמר כמה קטעים בו. הסכמתי ותיזמרתי חמישה קטעים, כשהעבודה על כך ארכה לי כחודש. לאחר מכן נכנסתי לאולפן עם תזמורת והוספנו את הצלילים למה שקאמל כבר הקליטה. בתחילה היה רעיון לעשות את המופע עם התזמורת באולם 'ראונדהאוס', אבל חברת התקליטים של הלהקה לא הסכימה לממן את זה. זה היה בזמן בו התקליט רק יצא. אבל עכשיו, כשברור כי שאווזת השלג הצליחה, חברת התקליטים החלה לחשוב אחרת".

במבט לעתיד, אמר הגיטריסט אנדי לאטימר בכתבה לביט אינסטרומנטל: "אני חושב שנעשה את התקליט הבא שלנו באופן רגיל יותר, עם הזדמנות לכולם להתבטא בו. אני אשיר בו יותר".

כך, סיפורו של THE SNOW GOOSE נחקק בדפי ההיסטוריה של המוזיקה – יצירה על-זמנית שנולדה מכאוס, התגברה על מכשולים, והמריאה אל הנצח.

ב-15 במאי בשנת 1972 יצא בארה"ב ובאנגליה תקליט חדש ללהקת הביץ' בויז. שמו CARL AND THE PASSIONS - SO TOUGH.

בעוד שבאנגליה יצא התקליט הזה באופן עצמאי, בארה"ב הוא יצא כאלבום כפול עם יצירת העבר של הלהקה, PET SOUNDS. הדבר עורר השוואות שלרוב באו לרעת התקליט החדש.

חבר הלהקה, ברוס ג'ונסטון, אמר אז לכתב עיתון המוזיקה הבריטי, NME: "אם אסכם את התקליט הזה, אני לא חושב שהוא טוב כמו התקליט האחרון שלנו, SURF'S UP. ואני לא חושב שהוא מתקרב להישג שלנו מהתקליט שקדם לו, SUNFLOWER. אני משתוקק לראות את בריאן ווילסון חוזר לעבוד איתנו בצורה עקבית יותר. דיברתי איתו לפני כמה שבועות והוא אמר לי שלא היה לו הרבה מה לעשות עם התקליט החדש. באמת שבקושי שומעים את הקול שלו פה".

זמר הלהקה, מייק לאב, הודה בספרו: "התקליט הורכב מחתיכות שאינן קשורות זו לזו. השירים נאספו בחופזה בין הופעות. יותר מכל, התקליט הדגיש כמה היינו מבולבלים לגבי המותג שלנו. חברת התקליטים הוציאה אותו כחצי של אלבום כפול, יחד עם PET SOUNDS. זה היה במסגרת הסדר עם חברת התקליטים הקודמת שלנו, שהייתה בעלת הזכויות על התקליטים שלנו מאז 1965 ולמשך עשר שנים, אז למישהו בחברת התקליטים הנוכחית (האחים וורנר) היה רעיון מבריק של הצמדת שני תקליטים כה שונים".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: הבעיה הבלתי פתירה של התקליט היא שרק ארבעה מתוך שמונה השירים שבו נכנסים למעמד 'מקובל' (אנסח זאת בזהירות) של חומרי ביץ' בויז. זה היה, לפחות צעד מלא בכנות, לקרוא ללהקה CARL AND THE PASSIONS. כי ההבדל בין שתי הלהקות הוא בריאן ווילסון, וההבדל כואב".

ב-15 במאי בשנת 1970 יצא באנגליה התקליטון האחרון של להקת פליטווד מאק עם פיטר גרין. צד א' של התקליטון היה השיר המדהים THE GREEN MANALISHI. צד ב' שלו היה קטע בשם WORLD IN HARMONY.

בעיתון NME התלהבו מהסינגל ונרשם בביקורת: "נאמר לנו שהמנאלישי זה שם כינוי לשטן והלהקה מביאה בשיר הזה שלה מיסטיות בעלת אווירה אירוטית עם כוח מאופק שמאיים בכל רגע להתפרץ כלבה רותחת". גם ברקורד מירור ובמלודי מייקר שיבחו את המוצר החדש.

מה שכן, באותו גליון של המלודי מייקר בו פורסמה הביקורת הנלהבת פורסמה גם דעתו של המתופף, ג'ינג'ר בייקר, על השיר. הנה מה שהוא אמר: "יש פה השפעות ברורות שאני יודע מה הן. אני ממש לא מתלהב מזה".

עבור פיטר גרין היה זה שיר אישי שתיאר את הנפילה שלו לתוך אווירת גיהנום מלאת קולות, טירוף וייאוש. היה זה שיר נגד הרוע שבכסף והמנאלישי הירוק היה השטן שבא לידי ביטוי במזומנים הירוקים (דולרים).

גרין הסביר: "חלמתי חלום שבו התעוררתי ולא יכולתי לזוז, הייתי ממש חסר תנועה על המיטה. הייתי צריך להילחם כדי לחזור לגופי. היה לי את המסר הזה שהגיע אליי כשהייתי כך, ואמר לי להיפרד מאנשים כמו עובדי חנויות, וראיתי תמונה של עובדת בחנות ומעט שטרות, והייתה ההודעה הנוספת הזו שאומרת, 'אתה לא מה שהיית פעם. אתה חושב שאתה טוב יותר מהם. פעם היית אדם יומיומי כמו עובד בחנות'. אז הופרדתי מזה כי היה לי יותר מדי כסף. אז חשבתי, איך אוכל לשנות את זה? וכשהתעוררתי, מצאתי שאני כותב את השיר הזה. למחרת יצאתי לפארק והמילים התחילו להגיע אליי. לקח לי שנתיים להתאושש מהשיר הזה. כשהקשבתי לו אחר כך היה שם כל כך הרבה כוח שממש התיש אותי".

בדיעבד, השיר נראה כזעקת עזרה ברורה מצדו של גרין, אבל זה לא היה כל כך ברור לחבריו ללהקה, שסברו כי הירידה המנטלית שלו הייתה תהליך הדרגתי.

גם זה קרה ב-15 במאי:

1948: פעמיים כי טוב (ועצוב)

באס רועם נולד: גארי ת'יין , מי שלימים יתפרסם כבסיסט הכריזמטי ובעל הסאונד הייחודי של להקת אוריה היפ , בתקופת הזוהר שלה בין 1972 ל-1975, הגיח לעולם. ת'יין, שהיה ידוע בנגינתו המלודית והדומיננטית, נאבק קשות בהתמכרות לסמים, מה שהוביל לפיטוריו הכואבים מהלהקה בתחילת 1975. את מקומו תפס הבסיסט ג'ון ווטון (לשעבר בלהקת קינג קרימזון ולימים בלהקת אסיה). באופן כללי, חייו של ת'יין נקטעו ב-8 בדצמבר 1975, בגיל 27 ובגלל סמים.

באותו יום ממש, בשנת 1948, נולד גם בריאן אינו, אחד האמנים המשפיעים והחדשניים יותר בעולם המוזיקה. קלידן, מלחין, מפיק, זמר ואמן חזותי, אינו היה חבר מייסד בלהקת רוקסי מיוזיק והיה אחר כך מחלוצי מוזיקה האמביינט, ומפיק מבוקש שעבד עם אמנים ענקיים כמו דיוויד בואי, ראשים מדברים ו-U2.

1954: המלך שכמעט ולא היה

נער צעיר בשם אלביס פרסלי הגיע לאודישן עם להקת הבית של המועדון HI HAT CLUB בממפיס. אחרי שהציג את מרכולתו, הבוחנים המלומדים קבעו נחרצות: הוא לא עובר. ולא סתם לא עובר, הם הוסיפו בעקיצה ש"זמר מקצועי לא יצא ממנו לעולם". אפשר רק לדמיין את הבעת הפנים שלהם כמה שנים מאוחר יותר... איזה פספוס קולוסאלי!

1963: האבנים המתגלגלים מקבלות גלגלי עזר

חברי להקת הרולינג סטונס הצעירים והפרועים חתמו על חוזה הקלטות היסטורי עם חברת התקליטים DECCA. ומי אחראי לחיבור הגורלי הזה? לא אחרים מאשר ה"יריבים" הנצחיים, הביטלס! ג'ורג' האריסון המליץ ​​על הסטונס בפני בכיר בחברת DECCA, שכזכור, דחתה את הביטלס שנה קודם לכן בטענה ש"להקות עם צליל גיטרות יוצאות מהאופנה". כנראה שהם למדו שם את הלקח. (הסיפור המלא והעסיסי, עם עוד הרבה פרטי מידע נדירים, מופיע בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמניה!").

1967: הלילה שבו פול פגש את לינדה

זה היה לילה קסום בלונדון הסוערת של הסיקסטיז: פול מקרטני מהביטלס הגיע למועדון האהוב עליו,באג אוניילס, שהיה מרתף צר ברחוב קינגלי, כדי לתפוס הופעה של האורגניסט המוכשר ג'ורג'י פיים ולהקתו הבלו פליימס, שביצעו בין את הלהיט הענק שלהם, "יה יה!". במקום נכחו גם אריק ברדן וצ'אס צ'אנדלר, חברים לשעבר בלהקת האנימלס. ברדן המשיך עם הרכב חדש של האנימלס, בעוד צ'אנדלר כבר הפך אז למנהלו של גיטריסט צעיר ואלמוני שגילה פחות משנה קודם לכן – בחור בשם ג'ימי הנדריקס. לצד ברדן וצ'אנדלר ישבה לינדה איסטמן, צלמת אמריקנית חייכנית ומלאת קסם, שהגיעה ללונדון כדי להעשיר את תיק העבודות שלה בצילומי כוכבי פופ. כשפול ראה את החבורה מתכוונת לעזוב, הוא לא היסס והציע לאיסטמן וחבריה להצטרף אליו לבילוי המשך במועדון הטרנדי ספיקאיזי ברחוב מרגרט. שם, בין לעיסת סטייק לצ'יפס, בקעו מהרמקולים צלילי אורגן האמונד מהפנטים, כמעט כנסייתיים, בפתיחה שהזכירה את AIR של באך. היה זה השיר החדש והמסתורי A WHITER SHADE OF PALE של להקת פרוקול הארום. הניצוצות עפו, והלילה הסתיים כשפול ולינדה נפרדו בידיעה שייפגשו שוב בעוד ארבעה ימים, במסיבה של מנהל הביטלס, בריאן אפשטיין, לרגל יציאת התקליט החדש והמהפכני של הלהקה, סרג'נט פפר.

1968: הביטלס בקאן וחיות חדשות בלונדון

זוהר בינלאומי: ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר מהביטלס נחתו בפסטיבל קאן הנוצץ להקרנת הבכורה של הסרט האוונגרדי WONDERWALL. האריסון, שהוכיח את כישרונו כמלחין גם מחוץ למסגרת הלהקה, כתב את הפסקול המהפנט לסרט (וגם גנב בשבילו לא מעט צלילי מלוטרון מוכנים ללא מתן קרדיט). באותו זמן, להקת האנימלס חזרה להופיע באנגליה בהרכב מחודש, שכלל את הקלידן זוט מאני. הלהקה המשיכה להרעיד את הבמות עם אנרגיות חדשות.

1970: בסדר גמור עכשיו!

באנגליה יצא תקליטון חדש ולוהט ללהקת FREE, עם השיר שלימים יהפוך להמנון רוק נצחי: ALL RIGHT NOW. השיר, שהופיע בתקליט FIRE AND WATER בגרסה ארוכה יותר, קוצץ פה לטובת הגברת מכירות ונגינה רבה יותר של זה ברדיו. הקיצוץ עשה את שלו, והשיר זינק לראשי המצעדים והפך ללהיט הגדול ביותר של הלהקה, המזוהה איתה עד היום בזכות הרף הבלתי נשכח של הגיטריסט פול קוסוף והשירה העוצמתית של פול רודג'רס.

1971: פינק פלויד, דגים מתים והרבה רעש

להקה אגדית, הופעה אגדית, ותקרית... ובכן, אגדית גם כן. פינק פלויד הופיעו ב-CRYSTAL PALACE BOWL בלונדון, בפסטיבל שכלל גם את להקות הרוק MOUNTAIN ו-THE FACES (עם הסולן רוד סטיוארט). על הבמה, פינק פלויד ביצעו לראשונה יצירה חדשה ושאפתנית בשם RETURN TO THE SON OF NOTHING. היצירה האפית הזו תתפתח ותהפוך בהמשך לאחד הקטעים המפורסמים והאהובים ביותר שלהם – ECHOES. הבמה הוקמה מול אגם גדול, והסאונד העוצמתי והניסיוני של הלהקה, שהיה ידוע בווליום מחריש אוזניים, גרם לתופעת לוואי בלתי צפויה: כל הדגים באגם מתו! כן, קראתם נכון. הלהקה, שלא התכוונה כמובן לפגוע בדגה המקומית, קיבלה בסוף הדבר את החשבון על הנזקים האקולוגיים. נו, לא פעם אמרו שעסקי הרוק'נ'רול הם משהו FISHY, נכון?

1975: פליטווד מאק נולדים מחדש

רגע מכונן בתולדות הרוק: להקת פליטווד מאק הופיעה לראשונה בהרכב הקלאסי והמצליח ביותר שלה, שכלל את הצמד האמריקני הכריזמטי – הזמרת סטיבי ניקס ובן זוגה דאז, הגיטריסט והזמר לינדזי באקינגהאם. ההופעה ההיסטורית הזו נערכה באל פאסו, טקסס, עוד לפני שתקליט הבכורה של ההרכב החדש יצא לחנויות. הקהל באל פאסו עוד לא ידע שהוא עד ללידתו של הרכב שיכבוש את העולם וימכור עד כמה מיליוני תקליטים. אבל הקסם כבר היה באוויר.

1977: המסך יורד על פרוקול הארום

אחת הלהקות הייחודיות והאינטליגנטיות של שנות ה-60 וה-70, פרוקול הארום, ניגנה את הופעתה האחרונה לפני התפרקות (הראשונה) באולם האקדמיה למוזיקה בניו יורק.

1995: נפילה ראשונה של כוכב רוק

סקוט וויילנד - סולן להקת הגראנג' המצליחה, סטון טמפל פיילוטס, נעצר מחוץ למוטל בפסדינה, קליפורניה, בגין החזקת הרואין וקוקאין. זה היה המעצר המתוקשר הראשון של הזמר, שהיה ידוע בכריזמה הבימתית שלו אבל גם במאבקיו הקשים בהתמכרויות. למרבה הצער, מעצר זה סימן את ההתחלה של דרך רצופת מהמורות עבור ווילנד, שהסתיימה במותו הטרגי ממנת יתר בשנת 2015.

1996: הצצה נדירה לביטלס הצעירים

אוצר ארכיוני נדיר נחשף: סרטון מצולם (אילם) של הביטלס מופיעים במועדון קזנובה בליברפול התגלה לראשונה. הצילומים, המתוארכים ל-14 בפברואר 1961, הם התיעוד המצולם המוקדם ביותר הידוע עד אז של הלהקה בהופעה. הסרטון הנדיר, שמציג את ג'ון, פול, ג'ורג' ופיט בסט הצעירים בפעולה, שודר בטלוויזיה הבריטית והסעיר מעריצים ברחבי העולם, כשקיבלו הצצה נדירה לימיה הראשונים של הלהקה שעתידה לשנות את פני המוזיקה הפופולרית.

2003: עולם הקאנטרי באבל

ג'ון קארטר קאש , זמרת, פזמונאית, שחקנית ובת למשפחת קארטר האגדית שהייתה "המשפחה הראשונה של מוזיקת ​​הקאנטרי" – הלכה לעולמה בגיל 73 לאחר ניתוח לב. ג'ון הייתה לא רק אמנית מוכשרת בזכות עצמה, אלא גם אשתו, שותפתו המוזיקלית ויד ימינו של ענק הקאנטר,י ג'וני קאש . סיפור אהבתם היה אחד הגדולים והמרגשים יותר בתולדות המוזיקה. מותה שבר את ליבו של ג'וני, שהלך לעולמו ארבעה חודשים אחריה.

2004: נפרדים מהבסיסט המקורי של המודי בלוז

קלינט וורוויק הוא אולי שם שהרוב מכירים, אבל הוא דמות חשובה בהיסטוריה של אחת הלהקות הבריטיות הגדולות. וורוויק היה הבסיסט המקורי של להקת המודי בלוז בתקופתה המוקדמת, בין 1964 לשנת 1966, כשהלהקה עוד ניגנה רית'ם אנד בלוז והוציאה את הלהיט GO NOW הוא הלך לעולמו בגיל 63.

2020: פרידה מאגדת אנדרגראונד בריטית

הזמר הכריזמטי ופורץ הדרך, פיל מאי, הסולן והמייסד של להקת הרוק הבריטית הפרועה והמשפיעה THE PRETTY THINGS, הלך לעולמו בגיל 75. הלהקה, שהייתה חלק מהפלישה הבריטית של שנות ה-60, נודעה בסגנונה המחוספס, בהופעותיה הפרובוקטיביות ובתקליט הקונספט פורץ הדרך SF SORROW, שנחשב לאחת מאופרות הרוק הראשונות.

2024: הקלידים נדמו

ג'ון הוקן, הקלידן המקורי של להקת הפרוג הבריטית רנסאנס (בגלגולה הראשון והפסיכדלי יותר) ובהמשך חבר בלהקת הפולק-רוק סטרובס, הלך לעולמו ממלנומה בגיל 84. הוקן תרם את צלילי הקלידים הייחודיים שלו בכמה מהיצירות עיקריות של שתי הלהקות הללו.

בונוס: החודש, מאי בשנת 1970, אמרו האמנים הבאים דברים שאספתי עבורכם מגיליון של העיתון ביט אינסטרומנטל שברשותי:

ג'ון וילסון (מתופף להקת TASTE): "חבר'ה הקימו להקות, אז ניסיתי לנגן בגיטרה, אבל נכשלתי, והחלטתי שתופים אולי יהיו עדיפים, החלטה שמעולם לא הצטערתי עליה. אחת החוויות הגדולות ביותר עבורי באותה תקופה הייתה לנגן עם ואן מוריסון, שגם אז עשה דברים שאנשים לא התחברו אליהם אני שונא אנשים שאומרים שאני יושב לגמרי לא נכון או שאני לא מחזיק את המקלות בצורה הנכונה. אם זה מה שאני רוצה לעשות, לא אכפת לי אם זה טכנית לא בסדר".

ג'ק לנקסטר (איש כלי הנשיפה בלהקת בלודווין פיג): "מפחיד ככל שזה יישמע, עבור חובבי ג'אז רבים, לפופ יש הרבה מה להציע לג'אז והוא אכן מתקבל בברכה על ידי מוזיקאי ג'אז מסוימים. למרות שאני לא יכול להגיד שאני מסכים עם ההערות בגב אלבומו האחרון של מיילס, לפיהן להקות הרוק של ימינו מעריצות את מיילס, שוב, כנראה שיעברו עוד חמש עד עשר שנים עד שהן באמת יבינו את היצירתיות שלו, את הלחנים שלו וכו'. עידן חדש בפתח".

טוני ריבס (מפיק ולשעבר בסיסט להקת קולוסיאום): "תפקידו של מפיק לא צריך להיות מעורב ביצירת קשרים עם האמן או הלהקה שהוא איתם; הוא צריך לייעץ ולקשור קצוות פתוחים".

מארק בולאן: "באופן משעשע, אף פעם לא פקפקתי שנסתדר טוב. אתה יודע ואתה מרגיש את זה, וזה כמעט ולא קשור לשאלה אם אתה טוב או לא, זה מה שקורה. יש הבדל מדהים ממה שעשינו עם ההרכב הישן. מיקי הוא הרבה יותר בקטע של רוק'נ'רול מסטיב, נגן כלי ההקשה הקודם. יש לי אולפן קטן בדירה, ומיקי מגיע אליי על הטריומף 650 סמ"ק שלו ואנחנו פשוט מנגנים במשך כמה שעות. הכל מאוד רגוע, אנחנו מנגנים יחד בצורה טבעית מאוד. אני חושב שיהיה לנו נגן בס בשלב מסוים, אבל עדיין לא. ככל שהשאיפות שלי מבחינת גיטרה מתרחבות ומיקי מתחיל לתופף יותר, הוא משתמש עכשיו בערכה קטנה, לא רק בונגוס, יגיע שלב שאם ארצה לעשות סולו גיטרה ארוך, או סתם לאפשר למשהו כזה לקרות, אז נצטרך נגן בס בשביל הקטע הזה. אני מכיר כמה אנשים שהיו רוצים לעשות את זה; נראה אם ​​זה יצליח. תמיד נראה שיש לי רעיונות הרבה לפני שאני יכול להוציא אותם לפועל".

והחודש, מאי בשנת 1971, אמרו האמנים הבאים דברים שאספתי עבורכם מגיליון של העיתון ביט אינסטרומנטל שברשותי:

רוברט וויאט (סופט מאשין) לגבי תפקידו כמתופף: "זוהי למעשה פעולה חברתית. זה דורש את הדינמיקה של האנשים שאתה מנגן איתם. כשאתה מתופף, אתה קובע את הקצב של כולם - זה משפיע על מה שהאנשים האחרים עושים. אני אוהב נגיעה של טירוף. זו אחת התכונות האנושיות האהובות עליי. הדבר הבסיסי שאני תמיד חוזר אליו בסופו של דבר לא באמת קשור לרוק או ג'אז בכלל. זה קשור לטייפים מוזרים ודברים קוליים - יותר קומיים". על מתופפים שהשפיעו עליו: "הקשבתי לאלבום של טראפיק אתמול בלילה, וג'ים קפלדי הוא אחד הגיבורים שלי בתור התחלה, כי יש לו תחושה חמה ועבה. אני אוהב תיפוף רוק עבה והחלטי, שהוא ברור וקל לעבוד איתו. אני מעריץ של דייב מאטאקס (מלהקת פיירפורט קונבנשן) ומיץ' מיטשל השפיע עליי מאוד. מאז שראיתי את עצמי מודה בדפוס לאחרונה שאני לא ממש יכול לנגן כמו שצריך, למדתי לנגן לא מעט. זה קרה כמעט במקרה כי ניגננו כל כך הרבה ועכשיו אני מרגיש די גאה להיות מתופף".

דיק הקסטל-סמית' (מלהקת קולוסיאום) על אלבומי הופעה חיה לעומת אלבומי אולפן: "הקלטתם פעם אלבום בהופעה חיה? תנסו את זה מתישהו. בדיוק סיימנו את החלק הקל, לנגן אותו. עכשיו, בין סיבובי הופעות בגרמניה, שוויץ, צרפת וכל המקומות האחרים שאני לא זוכר בלי להסתכל על גיליון התאריכים שלי, אנחנו בחלק המורכב: לראות את זה עובר לתקליט, לתוך העטיפה שלו ולחנויות. אחר כך הוא יורד מהידיים שלנו לטוב או לרע. תמיד הייתי טוב יותר בנגינה מול קהל, אבל זה עדיין פוקח עיניים לראות איך, בשנתיים האחרונות, קולוסיאום בהופעות הפכה באופן עקבי ללהקה שונה מקולוסיאום שבאולפנים. זה עניין של תחושה. מכל הקלטות האולפן שלנו, הייתי אומר ש'סוויטת ולנטיין' היא זו שהכי קרובה לקולוסיאום בהופעה חיה. אבל אולי אני טועה; אולי האווירה של הופעה היא כל כך עניין של להיות שם ושל דברים חזותיים, שאי אפשר לתעד אותה בתקליט. אנשים קנו את התקליטים שלנו כי הם ראו אותנו על הבמה, במקום לבוא ולראות אותנו כי הם שמעו תקליט".

ג'יימס בראון על עוני וכבוד: "אף פעם לא שמים לב אליך אם אתה עני. לא משנה איזה צבע אתה, כולכם נראים אותו דבר. בערך אז הבנתי שאני רוצה שכולם יקראו לי 'מיסטר'. אתה מבין, אף פעם לא ראיתי את עצמי קודם כל כאדם שחור, כי אני אדם בעל מעמד ואידיאלים משלי. פיתחתי את השירה שלי מעבודה קשה. הצרחות הגיעו קצת יותר מאוחר. זה חלק מההופעה שלי עכשיו".

טוני מקפי (גיטריסט להקת גראונדהוגס) על הופעות החימום לרולינג סטונס: "קבלות הפנים היו בערך מה שציפינו, באמת. הן היו די מנומסות. יכולנו בקלות להיתקע בגלל העובדה שלא כולם התלהבו, אבל זו הייתה קבלת פנים טובה בכך שהם היו מאוד קשובים. למעשה, רק הסטונס קיבלו קבלות פנים נלהבות, וגם אז, ההתלהבות הראשונית דעכה באמצע ההופעה שלהם". על האלבום SPLIT: "זה מתייחס לחוויה שהייתה לי בשנה שעברה. אני מניח שאפשר לקרוא לזה סכיזופרניה, אבל בשבילי זו הייתה תחושה מפחידה ועזה, שאלה גדולה שלא יכולתי לענות עליה. כדי לגרש את השד הזה כתבתי משהו שהוא גם צד שלם של האלבום אני עדיין מקבל הבזקים של זה לפעמים. הרבה מהצלילים המוזרים ששומעים בתקליט הזה נוצרו למעשה באולפן עם הגיטרה והמגבר שלי".

כריס סקווייר (מלהקת יס) על שיתוף הפעולה האולפני עם הטכנאי אדי אופורד: "לפעמים היינו מציעים הצעות והוא היה אומר אם הן אפשריות או לא. לעתים קרובות הוא היה מעלה רעיון חלופי מתוך הידע הטכני העצום שלו".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459