רוק מסביב לשעון - מה קרה ברוק והפופ של פעם ביום אחד - 18 במאי

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-18 במאי בעולם של רוק קלאסי?

ב-18 במאי בשנת 1965 נרשם כאוס בלהקת הקינקס.

להקת הקינקס ידועה לא רק בלהיטיה המיוחדים כי אם גם ביחסי אנוש לא מזהירים בין חבריה. מנהיג הלהקה – כותב השירים - הזמר ריי דייויס, לא סבל את אחיו הצעיר והגיטריסט דייב, שלא סבל את המתופף מיק אבורי שלא ממש חיבב את הבסיסט פיט קווייף. במאי 1965 החריפו העניינים בין דייב ומיק עד זוב דם. הסיפור הפעם מתחיל ב-18 במאי 1965, כשדייב הוזמן אחרי הופעה למסיבה בסומרסט, בה חולקו סמים ואלכוהול באופן חופשי וזה מאד שימח את ליבו.

שאר חברי הלהקה, שידעו כי סיבוב הופעותיהם נתון בסכנה אם לא יגררו אותו החוצה משם, החליטו לפעול. דייב ראה את חברי להקתו נכנסים למסיבה, הוא רתח מזעם ובמכונית, בדרך חזרה, הוא פצח בקרב אגרופים עם ריי, אחיו הגדול. כשהגיעו למלון, קווייף הבסיסט ואבורי המתופף החלו לברוח בבהלה פנימה אך דייב זרק מזוודה גדולה שפגעה בגבו של המתופף. זה הסתובב לאחור והחל לרדוף אחרי דייב במטרה לפגוע תוך הענקת אגרוף עסיסי בפניו. ובכן, זה רק הקדימון.

למחרת הופיעו הקינקס בקארדיף. שם אורגנו חדרי הלבשה נפרדים למניעת בלגאן ודייב נאלץ להגיע עם משקפי שמש כדי להסתיר את הפנסים בעיניו מתוצרת המתופף אבורי.

הכאוס פרץ אחרי ביצוע השיר השני בהופעה; דייב פנה לאבורי ושאל בעוקצנות, "למה שלא תוציא את השמוק שלך ותתופף איתו על תוף הסנר? זה בטח יישמע טוב יותר ממה שאתה עושה עכשיו". אז שלח את רגלו ובעט בחוזקה במערכת התופים. מיד לאחר מכן הוא חזר לעמדת המיקרופון שלו והחל לנגן את השיר הבא. אבורי ראה באותו רגע מסך אדום מול עיניו, שיחרר מצילה אחת ממערכת התופים שלו, ניגש אל מאחורי דייב והנחית את המצילה החדה על ראשו של הגיטריסט הסורר. דייב התעלף במקום ודם החל לנזול בכמויות על הבמה. אבורי המבוהל נמלט מהזירה כי היה בטוח שהרג אותו ושהמשטרה מיד תרדוף אחריו. 5,000 איש בקהל לא האמינו למה שראו כשריי דייוויס עמד בהלם מוחלט מהצד שלו של הבמה והחל לצעוק בהיסטריה, "הוא הרג את אחי!".

דייב הובהל לבית החולים המקומי וזכה ל- 16 תפרים בראשו. אבורי המבוהל התחבא בבית חברו העיתונאי קית' אלת'ם, שפרסם הודעה שקרית בעיתון בנוגע למקום הימצאו. הסיפור הזה של הריב הפך מאז להיקרא בשם THE KINKS KONTROVERSY, דייב התאושש וחברי הלהקה נאלצו להמשיך ביחד ולקיים, בחריקת שיניים, חוזים עליהם חתמו.

ב-18 במאי בשנת 1966 הקליטה להקת ההוליס את השיר BUS STOP שכתב גרהאם גולדמן (שבשנות השבעים היה כוכב בזכות להקתו 10CC).

המנהל של הלהקה, מייקל כוהן, אמר להם שהוא מכיר בחור יהודי ומוכשר בן 16 שגר קרוב אליהם שטוען כי הוא כותב שירים. ההוליס צעדו לביתו ושם השמיע להם גולדמן הצעיר את השיר הזה, שנכתב על זוג צעיר שנפגש ביום גשום בתחנת אוטובוס והאהבה בין השניים החלה לפרוח כשחלקו יחדיו מטריה.

גרהאם גולדמן כתב את השיר הזה בעת שנסעתי באוטובוס מס' 95 שבמנצ'סטר, שם גר אז עם משפחתו. גרהאם נאש, אחד מחברי הלהקה אז, סיפר שמים לאחר מכן לרולינג סטון: "השיר הזה הוא האהוב עליי ביותר מתקופתי בהוליס כי הקלטנו אותו בשלמותו בשעה ורבע והוא הפך ללהיט ענק. גרהאם גולדמן היה אז רק בן 16 ואנחנו נדהמנו מהשירים שכתב".

גולדמן: "החלק האמצעי בשיר הגיע אליי ממש במקרה כשנסעתי באוטובוס. זה היה מסוג הרגעים הנדירים בהם מלודיה מכה בך כך. רציתי כל כך להגיע כבר לתחנה שלי, לרדת מהאוטובוס ולרוץ הביתה כדי לכתוב את זה". בתחילה היה אמור השיר להגיע ללהקת 'מתבודדי הרמן', כי מנהל אותה להקה היה נשוי אז לאחותו של גולדמן, אך האחרון חשב כי השיר הזה לא יתאים להם.

סולן אותה להקה, פיטר נון, סיפר: "גרהאם לא רצה שנקליט את השיר הזה כי הוא היה בטוח שזה לא מתאים לנו. אבל ברגע ששמענו את הגרסה של ההוליס, באנו לגרהאם ואמרנו לו שאנחנו חייבים להקליט את זה! אז ג'ון פול ג'ונס, שלקח את השיר לעיבוד, המציא אותו מחדש עבורנו. הגירסה של ההוליס פחות טובה מהגרסה שלנו. הגירסה שלהם נשמעת כמו גירסת דמו בעוד הגירסה שלנו היא יצירת אומנות. ג'ון פול ג'ונס כמובן הצליח בהמשך גם כבסיסט של לד זפלין".

ב-20 ביוני 1966 הגיע השיר בגירסה של ההוליס למקום החמישי במצעד הבריטי.

ב-18 במאי בשנת 1979 יצא התקליט LODGER של דייויד בואי, שהוא האחרון מטרילוגיית ברלין.

יש בו שילוב מעניין ביותר עם אלמנטים מבתי היוצר של סקוט ווקר, בריאן אינו ומקצבים אפריקניים. אז נכון שאין בו להיט מהגדולים ביותר שלו, אבל אצל דייויד בואי היצירה הכללית חשובה יותר מעוד איזה שלאגר.

בואי היה אמן של שינויים ובתקליט הזה רצה ליצור עוד פרסונה חדשה. הפעם החליט לעזוב את ברלין ולהקליט במקום עם אווירה שונה. את המקום הזה בחר בשווייץ הנינוחה יותר, אם כי עדיין אווירת ברלין לא נמוגה לחלוטין. במקור נועד להיקרא תקליט זה בשם 'תאונות מתוכננות' או 'למרות הקווים הישרים' כשבסוף החליט לקרוא לו בשם LODGER. בריאן אינו נמצא גם בתקליט זה, שהפעם הופק על ידי בואי עם טוני ויסקונטי. השפעתו של אינו על בואי הייתה גם בהצגת טעויות מוסיקליות כדבר מכוון. אינו גם הביא לבואי תקליט שהפך לפורץ דרך עבורו.

היה זה NITE FLIGHTS, שהוציאו האחים ווקר. מי שיקשיב לאלבום הזה של סקוט ווקר ושני אחיו (לא באמת - רק בשם), יבין הרבה יותר על יצירתו של בואי.

אפשר לראות בתקליט הזה של בואי כממשיכו של התקליט NITE FLIGHTS. היצירה החדשה של בואי הוקלטה באולפני MOUNTAIN שהיו בקומת הקרקע של קזינו מונטרה, ממש מול אגם ז'נבה. הקזינו נהרס בשריפה שהתרחשה במהלך הופעה של פרנק זאפה ב-4 בדצמבר 1971, אבל הבניין שוחזר בשנת 1975 והפך לאולפן הקלטה. במהלך קיץ 1978, להקת קווין הקליטה חלק גדול של התקליט שלה, JAZZ, באולפנים החדשים. על מנת להשיג צליל חזק, להקה זו הצליחה לשכור את הסלון הגדול של הקזינו, שאירח בעבר בקביעות הופעות במהלך פסטיבל הג'אז של מונטרה. לרוע המזל, בואי לא היה מסוגל להשיג את האולם הגדול ונאלץ להסתפק באולפן הקטן שם.

"לאולפן היה צליל כל כך מת", נזכר טוני ויסקונטי. "הרצפה הייתה עם שטיחים מקיר לקיר, הקירות היו מכוסים שטיחים והיו אריחים אקוסטיים בתקרה. ניסינו לשכור את האולם הגדול, אבל לא הצלחנו להשיג אותו, אז נאלצנו להקליט הכל בחדר הקטן, המחניק והחם הזה. יש לי כל כך הרבה תמונות של בריאן אינו עם חזה חשוף שם מקרוב חום. ברגע שקיבלנו טייק טוב - כולם מיהרו לעבר הדלתות ולצאת לאוויר הצח. הם אפילו לא רצו לשמוע את התוצאה".

ויסקונטי ובואי זכו לביקור של מיק ג'אגר במהלך עריכת המיקס של התקליט באולפני רקורד פלאנט בניו יורק, והם העניקו לו השמעה בלעדית של אחד השירים. ג'אגר העניק ביקורת על מה ששמע, לפני שקם ויצא החוצה עם מילות הפרידה: "בסדר, אני עוזב. אני הולך לסשן של ג'וני מיטשל לראות אם אני יכול לחבל גם בזה".

העטיפה של התקליט לא יכולה להשאיר את המביטים בה כאדישים. בואי מככב בה כקורבן של תאונה כלשהי. אפו נראה שבור ותנוחת גופו נראית ככזו שגוף אנושי חי לא יכול להציגה. לקהל הרחב לא היה קל, כנראה, לקבל עטיפה שכזו אך עבור בואי הייתה פה הצהרה אומנותית, כשבעטיפה הפנימית נראות גם תמונות של תינוק שוכב ולצדו תמונת גופתו השוכבת של צ'ה גווארה.

זמן לאחר מכן הודו בואי וגם ויסקונטי כי התקליט לא קיבל את המיקס הראוי לו. האחרון אף ערך מיקס חדש לאלבום בקופסה של בואי ושמה A NEW CAREER IN A NEW TOWN. עדיין, מעטים מציבים את התקליט הזה כרגעיו הגדולים באמת של בואי. סוג של יצירה למעמיקים יותר בקטלוג שלו.

עיתון מלודי מייקר פרסם בביקורתו כי 'זה תקליט פופ נחמד אך חסר פנים. צפו למכירות נאות ממנו'. עיתון NME הוסיף כי 'זה תקליט מדכא ואני אוהב את זה'. הרולינג סטון גרס בביקורתו כי 'התקליטים של בואי אינו אירועים, למרות שמי שעושה אותם מתעקש לכנותם כך, למרות שהוא מציגם כאירועים בלב חצוי. רעיונות רבים שלו מתנוססים כדגל אך אי אפשר למצוא את התורן שלו. התקליט הזה ייחשב כאירוע רק אם נוכל בעתיד לראותו כשלב ביניים בין העבר לעתיד'.

בעיתון קורייר ג'ורנל, מקנטאקי, נכתב אז בביקורת: "התקליט החדש של דיוויד בואי הוא אלבום האולפן הראשון של הזמר הבריטי מזה יותר משנה וחצי. במקביל לכך שהוא נדחף על ידי חברת התקליטים שלו להפוך לאלבומו הפופולרי ביותר, הוא נותר סתמי יותר, אם לא מורכב יותר, מכל היצירות הרבות האחרות שלו. לאחר שנאבקתי עם האלבום במשך יותר מחודש, בניסיון להבין על מה מדובר ואז ניסיתי להסביר את זה, החלטתי שיש לי שתי אלטרנטיבות: או לזרוק את כל העניין ולא לכתוב ביקורת תקליט בכלל, או להתאמץ בכל זאת.

אז כמו בסרטים הטובים ביותר של מיכלאנג'לו אנטוניוני, התקליט מעורר התרגשות למרות עדינות השירים שלו והנטייה של המילים והלחן להישכח לאחר השמעת התקליט. בואי מעולם לא התעסק בנגינת מוזיקת ​​רוק כמו ביצירת יצירות מופת. עם זאת, מעריצי בואי עדיין מתעניינים, כי כמו בהרבה מוזיקת ​​רוק'נ'רול, העבודה של בואי עצמו מספקת דרך להסתכל על דברים מלבד הסטטוס קוו.

זה הוא אלבום בעיקר של עמדה וגישה. התמונות שבואי מתעד הן במסגרות הקפאה. כמו אצל אנטוניוני, מה שהכי חשוב עבור בואי זה מה שקורה כרגע ולא ממה הרגע צמח או לאן הוא יוביל ולמי זה קורה. השימוש של בואי במוזיקה כאן, בנגינה ובעיבוד, הוא הטוב ביותר שלו מאז התקליט DIAMOND DOGS. זאת בעזרת בריאן אינו, שמסיים כאן את שיתוף הפעולה בן שלושת האלבומים שלו עם בואי. הצליל המתקבל יוצר מתח מבלי להיות חזק או מנוגד. המנגינות מספיק מוצקות כדי להעניק לכידות לכל שיר, אך אינן בלתי נשכחות מספיק כדי להישאר. ככה זה צריך להיות. שכן בואי צייר את עצמו כגיבור קיומי וכל שיר הופך למקרה בלבד שחולף עם בוא השיר הבא.

עדיין, מסגרת התקליט היא כה רחבה, שגם אם החומר בו מאכזב, הדרך בה הוא מוצג מביאה את השלב המעניין ביותר בשילוב של בואי-אינו".

מחפשים הרצאה מעשירה על דייויד בואי? תמצאו להזמנה באתר את ההרצאה "חמש שנים של דייויד בואי 1973-1967". חוויה לכל מי שרוצים לצלול עמוק יותר.

ב- 18 במאי בשנת 1966 השתמשה להקת הביטלס בפעם הראשונה בחטיבת כלי נשיפה לשיר שלה.

זה היה בהקלטת השיר GOT TO GET YOU INTO MY LIFE. היה זה לפני שהגיע טרנד ה-BRASS ROCK עם להקות כדם, יזע ודמעות ושיקגו.

היה זה סשן ארוך, באורך 12 שעות, שהתחיל בשתיים וחצי בצהריים.

אחד מנגני הסקסופון טנור, פיטר קו, סיפר: "פול מקרטני וג'ורג' מרטין רצו לשים בשיר החדש שהלהקה מקליטה כלים מתחום הג'אז. לא היו תווים רשומים בשבילנו לנגן. פול התיישב מול הפסנתר והחל לנגן לנו את מה שבראשו. זאת בעת שהפלייבק הבסיסי הושמע באוזניות שלראשנו. ניסינו כמה פעמים להקליט את התפקיד שלנו, עד שג'ון לנון קפץ מכסאו בחדר הבקרה ורץ אלינו עם האגודל למעלה, כשהוא צועק שהצלחנו. רינגו לא היה בעניינים. הוא ישב בפינת האולפן ועסק במשחקים".

יחד עם פיטר קו ניגנו גם החצוצרנים אדי ת'ורנטון, איאן האמר ולס קונדון. סקסופון נוסף נוגן על ידי אלן בראנסקומב.

ודרך אגב, את השיר הזה לא כתב פול על בחורה אלא על... מריחואנה.

ב-18 במאי בשנת 1970 - שערורייה וכאוס בהפקת המחזה "שיער" בישראל.

זה היה בבוקר יום שני, 18 במאי, באולם 'הדר' שבגבעתיים, כשאורי אלוני (איש עיתון להיטון), ביקש לראיין את שחקני המחזמר המצליח. בעודו מצלם את השחקנים בחזרתם, נזעק לכיוונו הבמאי שתקף אותו ודרש ממנו שימסור לו את סרט הצילום שצילם. אלוני סירב לדרישתו התקיפה אך הבמאי הזועם לא שעה להפצרותיו, חטף ממנו את המצלמה ו... הסיפור השלם של מה שקרה, נמצא בספר שכתבתי - "רוק ישראלי 1973-1967".

ב-18 במאי בשנת 1980 התאבד איאן קרטיס, זמר להקת ג'וי דיוויז'ן.

זמר להקת ג'וי דיוויז'ן הבריטית, איאן קרטיס בן ה-23, היה כנטע זר בחייו ורק המילים בשירים שכתב נתנו לעולם תובנה קטנה על המורכבות שבנפשו. בתחילת הקריירה שלה נתפסה ג'וי דיוויז'ן כלהקת פוסט-פאנק ששמה התייחס לקבוצות של נשים יהודיות שאולצו לענג חיילים נאצים במחנות ריכוז ושיריה התרכזו בנושאים אפלים כמו בדידות, ניכור ודיכאון.

קרטיס שמר את עניין מחלת האפילפסיה שלו בסוד אפילו מחברי הלהקה האחרים עד שקרה לו התקף רציני, בדצמבר 1978, בדרך הביתה מהופעה. מצבו החמיר בגלל אורות מהבהבים שהיו במועדונים בהם הופיע (דבר שגורם לחולי אפילפסיה להתקפים), כמו גם צריכת אלכוהול. תרופות שנקבעו על ידי רופאו גרמו לשינויי מצבי רוח קיצוניים.

תקליט הבכורה, UNKNOWN PLEASURES, זכה לביקורות טובות אבל זו הייתה תחילתה של תקופה קשה אף יותר לקרטיס. בתחילת 1980 הגיעה הלהקה לסיבוב הופעות באירופה ושם הוא פיתח רומן עם העיתונאית הבלגית, אניק הונורה. למרות הבעיות הרגשיות שהרומן גרם לו, קרטיס בחר לקחת את הונורה איתו להמשך הסיבוב. בשובו לביתו, נתקף באשמה וניסה להתאבד, כשהוא לוגם המון אלכוהול וחותך את מפרקי כפות ידיו.

הוא הצליח לשרוד את זה אבל הטראומות של תקופה זו בחייו תועדו בתקליט השני והאחרון של ג'וי דיוויז'ן, CLOSER. "הוא היה האויב הכי גרוע שלו", אמר הבסיסט פיטר הוק, לרולינג סטון, בשנת 2013. "הרופא אמר לו, כאשר אובח