top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מתקדם איטלקי - תקליטים חשובים



כמה מילים על להקה מדהימה ושמה LE ORME.



בשנות השבעים ידע הרוק המתקדם פריחה גדולה מאד בארצות כמו איטליה. לכל מי שחיפש יצירות מתקדמות ולא מצא אותן באנגליה, האופציה לעבור לאיטליה פתחה שער לאוקיינוס של יצירות ולהקות נהדרות. אחת הלהקות האהובות שהצליחו באיטליה בזמן אמת הייתה שלישיה בשם LE ORME (העקבות). להקה זו קמה בשנת 1966 כלהקת פופ-רוק פסיכדלית ולאחר מספר שירי תקליטונים הוציאה, בשנת 1969, אלבום בשם AD GLORIUM, הנחשב לאחד המובילים בפסיכדליה האיטלקית.


בשנת 1970 הפך ההרכב לשלישיה וחבריו חתמו על חוזה הקלטות עם חברת פיליפס, כשהמוזיקה שינתה כיוון בהתאם לטריו קלידים-בס-תופים פרוגרסיבי, כשההשוואה ללהקת אמרסון, לייק ופאלמר בלתי נמנעת. יש כאן את טוני פאגליאודה, קלידן וירטואוז שמפליא לנגן באורגן ההאמונד, המלוטרון, הפסנתר ושלל סינטיסייזרים. אלדו טאגליאפידרה הבסיסט הוא גם זמר נהדר בעל קול עדין ומלטף (מזכיר בגישה את גרג לייק ?) והמתופף הוא וירטואוז יצירתי שנקרא מיצ'י דיי רוסי.


בנוגע לאורגן ההאמונד; פאגליאודה רכש את ההאמונד הראשון שלו ביד שניה, עם מגבר לזלי, כי האמונד עלה אז באיטליה כמעט כמו דירה. בשנת 1970 הוא נכח בפסטיבל האי ווייט, שנערך באנגליה, ועמד מהופנט מול הבמה כשקית' אמרסון הציג, עם שני אורגני האמונד, גם סינטיסייזר מוג מפלצתי בגודלו וברעשים שהוציא. האלבום הראשון שלו עם חבריו, כשלישייה, כבר היה מוכן ונקרא COLLAGE, אך פאגליאודה השתוקק לשים בו צלילים שהם מעבר להאמונד. הוא לא יכל להשיג מוג כמו של אמרסון וחש מתוסכל מאד. למזלו היה סטודנט לאלקטרוניקה שהיה לו סינטיסייזר קטן יותר והסכים להשאיל לו להקלטה. פאגליאודה הצליח להוציא כמה צלילים ממכשיר זה להקלטה הקיימת של COLLAGE והתקליט יצא לחנויות, בשנת 1971, ולשביעות רצונו. בזכות יחסי ציבור נרחבים ברדיו האיטלקי בזמנו זכה התקליט להצלחה גדולה מאד ונחשב עד היום לאהוב ביותר.


זמן קצר לאחר מכן הצליח פאגליאודה להשיג סיטיסייזר מיני-מוג דרך חבר מוזיקאי שהיה באנגליה. הוא התהדר בכך שהמיני מוג שלו אף היה עם מספר סדרתי נמוך יותר מזה של קית' אמרסון!


בשנת 1972 שחררה הלהקה את אלבומה השני, כלהקת רוק מתקדם, שנקרא UOMO DI PEZZA ׁ(או בתרגום - איש שבנוי מחלקים).



הפעם קיבלה המוזיקה קיבלה גוון קלאסי עם עיבודים מורכבים, מפוארים ומעניינים שמאד מזכירים את ELP אך עדיין שומרים על LE ORME כלהקה מקורית ולא חקיינית במודע.


השירה של פאגליאודה היא בשפה האיטלקית. אבל רגע... אל תיבהלו, כי גם מי שלא מבין את השפה ייהנה מקול השירה המלטף וממצלול ההברות בשפה הזו. המילים האיטלקיות נשמעות כה עדינות שהן משמשות ככלי נוסף ומעניין במרקם של המוזיקה.


שבעה קטעים נהדרים יש באלבום הזה. יצירות של להקה שגאה במה שהיא עושה ומעניקה למאזין חוויה אולטימטיבית של רוק מתקדם ברמה גבוהה מאד, עם מלודיות קליטות ומענגות. גם תקליטון יצא ללהקה באותה שנה, עם גרסה באנגלית לאחד משירי האלבום, A CHILD'S PLAY, שנחשב כיום פריט לאספנים. באותה שנה הופיעה LE ORME על הבמות באיטליה עם להקת ג'נסיס ופיטר האמיל (שהיה בחופשה מוואן דר גראף ג'נרטור שהוקפאה באותו זמן). החיבור עם האמיל הוביל לכתיבתו את המילים לגרסה האנגלית של האלבום הבא, FELONA E SORONA, שיצא ב-1973.



הרעיון לאלבום באנגלית נוצר כשטוני סטראטון סמית, מנהל חברת התקליטים CHARISMA, בה היו חתומות ג'נסיס וואן דר גראף ג'נרייטור, ביקש להוציא את הגרסה הזו אצלו. יש כאן יצירה אחת על שני כוכבי לכת שסובבים אחד סביב השני ללא מגע ביניהם. כוכב אחד הוא מלא אור ושמש ואילו השני חשוך ומלא במגפות. אך במהלך היצירה מתהפך הגורל של שני הכוכבים. אני, אישית, מעדיף את גרסת התקליט האיטלקית.


באותה שנה יצא גם אלבום בהופעה שנקרא IN CONCERTO. סאונד הקלטה לא משובח בתוספת גרסה ארוכה ומתישה של קטע שיצא במקור רק על תקליטון בשם TRUCK OF FIRE הופכים את האלבום הזה ללא מומלץ וחבל.



אלבום משנת 1974, שנקרא CONTRAPPUNTI, עדיין הכיל פה ושם גוונים של רוק מתקדם, עם שלושה קטעים אינסטרומנטליים, מתוך שבע הרצועות. כבר מקטע הפתיחה אפשר להבין כי השלושה ידעו בהחלט כיצד לעשות רוק מתקדם ובדיוק כמו שצריך.



אבל האופנות השתנו והלהקה חשה כי עליה לשנות כיוון מוזיקלי כדי לשרוד. אז נוסף לה חבר רביעי, הגיטריסט טולו מרטון. לאחר תקליט אחד, שלא ממש הצליח, הוא הוחלף בגיטריסט אחר, ג'רמנו סראפין.


אבל מפה הלכה הלהקה למקום אחר לגמרי ומסחרי יותר.


על התקליט הבינלאומי של להקת BANCO, משנת 1975...



לאחר שחברת MANTICORE, של אמרסון לייק ופאלמר, צדה ברשתה את להקת PFM - היא החליטה לנסות זאת שוב והפעם עם BANCO. אז הוקלט התקליט הזה שגם בעיניי (תיכף תקראו את המבקר הבריטי שכתב על זה) מהווה אכזבה קלה לעומת מה שקדם לו. האלבום מכיל ברובו גרסאות באנגלית ליצירות שהוקלטו לפני כן (וטוב יותר) באיטלקית. מכירותיו לא הצליחו לפרוץ את הלהקה לשווקים הבריטי והאמריקני ובתחושת תבוסה חזרה הלהקה להמשיך ולפעול באיטליה.


אז הנה עכשיו הביקורת על התקליט ברקורד מירור הבריטי: "לפי כמות הכסף ששפכה חברת MANTICORE לקידום המוצר הזה, נדמה היה לי שמדובר בלא פחות ממוצר ברמה של 'צינורות טבעתיים' או עוד אלבום של ריק ווייקמן. ובכן, זה לא וזה אלבום שממש לא ראוי להיות מתויג בזרם הפרוגרסיב. כמה צלילים מוזרים לא הופכים תקליט למתקדם. גם לא שירה חסרת כיוון ואורגיות של צלילי פסנתר קלאסי חסרי השראה. זה פשוט שום כלום מנופח בחשיבות עצמית שלא אמור להאיר עיניים לאף אחד".


קית' אמרסון: "החברה העסקית שהקמנו בלהקה נקראה MANTICORE ומטרתה הייתה טובה; לתת הזדמנות ללהקות אחרות, כמו שהייתה לנו באמרסון, לייק ופאלמר. אני יכול להשוות את זה למה שהביטלס ניסו עם חברת אפל.


מאד אהבנו להקות כמו PFM, PAVLOV'S DOG, STRAY, BANCO ועוד. רצינו שאנשים ישמעו עליהן. אבל לאחר זמן הבנו שהחברה הזו היא צרה ושיש לנו מספיק צרות בלטפל בלהקה שלנו. זה הפך להיות עסק יקר, אז המנהל שלנו עשה עסקה למכור את הכל לחברת מוטאון, וכך הצלחנו לקבל קצת כסף ולחתוך בהפסדים".


כך סיפר צ'זארה מונטי, צלם העטיפה: "הכוח של באנקו, בהשוואה ללהקת PFM, זה שהייתה בחזית שלה דמות כל כך כריזמטית עם הסולן, פרנצ'סקו ג'י דיאקומו. חיפשתי רעיון לעטיפה אבל בסופו של יום לא הייתי מרוצה. היה לי קצת חומר בנאלי ללא בשר. בערב, לאחר ארוחת הערב, החלטתי ללכת עם וונדה לקולנוע מתחת לבית, אני לא זוכר איזה סרט זה היה, הייתי מוסח ומבואס וטרוד ממחשבות, חיפשתי את הפתרון שיגרום לי להיות מרוצה. ואז אני לא יודע מה קרה, אבל לפני סיום ההקרנה, שכנעתי את אשתי שאנחנו חייבים ללכת. עלינו לאולפן, זה היה כבר אחרי חצות; התקשרתי למלון בו שהו חברי הלהקה, חלקם כבר ישנו. אמרתי לפרנצ'סקו שיתכונן מיד שאאסוף אותו ולמרות הזמן וההצעה, לא היה היסוס מצידו. למרבה המזל וונדה שאלה בבוקר מכונית מאחותה. נסעתי למלון קולומבו ופרנצ'סקו כבר חיכה לנו בדלת. המכונית הייתה מאד קטנה ולהכניס אותו לרכב היה הישג, בשל גודלו. ואז החל לרדת שלג, מה שהפך את הרחובות לחלקים והיקשה על הנהיגה.


בסטודיו התמקמתי ונתתי לו את המגף שקניתי שנים קודם לכן בלונדון: זה היה דגם מפורסם בשימוש הביטלס. אז ביקשתי במבוכה מסוימת מפרנצ'סקו להתפשט בעירום; הפתיע אותי שהוא לא הניד עפעף. נתתי לו פטיש, שמתי כובע על ראשו ודחפתי את המשקפיים במעלה האף... השאר הוא עשה זאת. הוא היה יוצא דופן, שחקן נהדר. סיימנו עם עלות השחר ועם מילאנו שקועה בשלג. באמת הייתי מרוצה. אבל כשחברת התקליטים השתמשה בתמונות שלי לפוסטרים הגדולים שלה לשיווק, לא קיבלתי על זה אפילו לירה. ואת פרנצ'סקו לא ראיתי שוב מאז".



והנה כמה מילים על התקליט של BANCO שאני מ-מ-ש אוהב - DARWIN.



קודם כל, ב-3 במאי בשנת 1972 יצא התקליט הראשון של להקת BANCO DEL MUTUO SOCCORSO - זה עם עטיפה ובה קופת חיסכון בצורת חזיר. תקליט זה נחשב לאחת מיצירות המופת הבלתי מעורערות של הרוק הפרוגרסיבי. זה היה קשה עד בלתי אפשרי להוציא יצירה שתשתווה לזה. אבל אצל להקת באנקו זה קרה. התקליט השני, DARWIN, נשאר עם עוצמתו המפעימה והקסם שלו לא נפגע.


הלהקה העדיפה לכתוב ללא הגבלות ומגבלות. היה זה המפיק שלה, אלסנדרו קולומביני, שהציע תיאוריה האבולוציוניזם כקונספט לתקליט. שאר חברי הלהקה חיבקו במהרה את הרעיון. המוזיקה נבעה מדרך ההוויה שלהם. הם לא עקבו אחר אופנות וטרנדים. רוק מתקדם כמו זה, כשהוא נולד, זו הייתה, מעצם טבעה, מוזיקה ניסיונית ועיוות של סגנונות קיימים. משיר של שלוש דקות נוצרה סוויטה, מהכנסת קצב ועד ההתנסות עם

מוזיקה קלאסית. השורשים שלהם היו מגוונים ועמוקים, מוצקים. האחים הקלידנים בלהקה אהבו מאד מוזיקה קלאסית סימפונית ופוסט-רומנטית של המאה ה-19, אך הפליאו להביא אותה ללחנים והביצועים עם שימוש תזזיתי במקלדות אופנתיות אז. השימוש בפסנתר, הסינטיסייזר ואורגן ההאמונד פה מפיל לי את הלסת כל פעם מחדש.


הנה מה שסיפר מעצב העטיפה, צ'זארה מונטי: "השם של האלבום השני שלהם היה מאוד שובה לב. ממשיך הלאה בהיגיון של מהעטיפה של תקליט הבכורה שלהם, עם קופת החיסכון. אז התחלתי את עבודתי מחפץ שייצג את הנושא, מכאן הזיווג של צ'ארלס דרווין בחלוף הזמן שהוביל ישר לשעון שהיה שייך לאבא שלי. צילמתי את פרנצ'סקו מאחור, כאילו היה דרווין עצמו, והכנסתי אותו במקום מחוגי שעון. בעטיפה הפנימית שמתי תמונה בה חברי הלהקה מחזיקים מגש גדול עם עשרות שעונים".


על להקת PANNA FREDDA, שהוציאה בשנת 1971 את האלבום הנהדר UNO.



תקליט זה מייצג היטב את הצליל של הפרוג האיטלקי בתחילת הסבנטיז. עם זאת, לא הרבה יחסית מכירים את הדבר הזה. התקליט UNO הוקלט אך נדחה לא מעט זמן עד צאתו, כששיריו אף שודרו לפני צאתו ברדיו האיטלקי. חברת התקליטים, בה הייתה הלהקה חתומה, לא התאמצה להוציאו בזמן וכשיצא כבר לא הייתה להקה מאחוריו.


בעיקרון, כל קטעי התקליט נכתבו על ידי הזמר / אורגניסט, אנג'לו ג'רדינלי, אם כי בקטע השני בתקליט יש גניבה ברורה מהיצירה HEAVEN של להקת GRACIOUS הבריטית (שגם באה כרצועה שניה בתקליט הבכורה שלה משנת 1970). ג'רדיני יודע לנגן היטב באורגן ההאמונד וגם שאר חברי הלהקה לא מתעצלים בכלי הנגינה שלהם.


באופן מפליא, שמות הקטעים בתקליט תורגמו על גבי העטיפה לאנגלית, דבר שמביא להשערה כי תקליט זה נועד גם לצאת מחוץ לאיטליה - דבר שלא קרה בסוף.


על האלבום של להקת APOTEOSI.



אפותיאוזיס היא הפעולה של העלאת מישהו למעמד של אלוהים והלהקה עם שם זה הגיעה מדרום איטליה והייתה אחת מאותן להקות משניות שהוציאה רק אלבום בודד לפני שנעלמה.


היא נבנתה על הגרעין של שלושת האחים איידה (מאסימו, פדריקו וסילבנה) והמוסיקה שלהם התבססה היטב על הקלידים של מאסימו (שהיה רק בן 14 אז!) והקול הדקיק של סילבנה. פדריקו היה הבסיסט בחבורה. יחד איתם היו פרנקו וינצ'י (גיטרה, שירה), ומרצ'לו סוראסה (תופים).


למרות שחברי הלהקה היו צעירים מאוד, הם ניגנו מספיק זמן כדי לספק לנו פה פרוג משובח ביותר ומפתיע, אבל התקליט יצא רק בשנת 1975, בחברת תקליטים קטנה, ובהפצה מוגבלת, שגרמה לעותקים מקוריים מזה להפוך לפריט אספנות. האב של משפחת איידה הוא שהפיק את התקליט. ללהקה היה סאונד, שהזכיר כמה להקות אנגליות כמו אבל עדיין שמר על מגע הפרוג האיטלקי הטיפוסי עם נגינת קלידים מרשימה מאד.


האלבום כולל שמונה רצועות, כשהצד הראשון הוא סוויטה ארוכה ללא הפסקות. חברי הלהקה ניסו יותר מאוחר ליצור מוסיקה מסחרית יותר אך גם זה לא עבד.


על התקליט הנפלא של להקת MAXOPHONE.



להקת MAXOPHONE הוקמה בשנת 1973 במילנו על ידי שישה מוזיקאים צעירים מצוינים שהצליחו למזג רוק עם ג'אז והשפעות קלאסיות בצורה מאוד אישית. ההרכב המקורי כלל את אלברטו רבסיני (שירה, בס, גיטרה אקוסטית, חליל), סרג'יו לאטואדה (קלידים, שירה), רוברטו ג'וליאני (גיטרה, פסנתר, שירה), ליאונרדו סקיאבונה (קלרינט, חליל, סקסופון), מאוריציו ביאנקיני (קרן צרפתית, חצוצרה, ויברפון, כלי הקשה, שירה) וסנדרו לורנצטי (תופים).


המוזיקה שלהם בוצעה היטב ועשירה ברעיונות, אבל הם הצליחו להוציא רק אלבום אחד בשם הלהקה בשנת 1975 לפני שנפרדו בגלל הצרות הכלכליות של חברת התקליטים שלהם. המילים של האלבום לא נכתבו על ידי חברי הלהקה אלא על ידי כמה "חברים-תמלילנים" שעזרו להם לתאר במילים את מה שהם ניסו לתאר בצלילים. התוצאה הכללית נהדרת...


תקליט זה הוא אלבום נפלא, מלא באווירה חלומית ועיבודים מורכבים. הפתיחה אפילו יצאה בזמנו כסינגל, אבל חברי הלהקה לא הגיעו להצלחה שהם ראויים לה. גם גרסה באנגלית של התקליט שוחררה כדי להשיק את הלהקה לחו"ל, אך זו הייתה בחירה לא מוצלחת, והגרסה האיטלקית נחשבת בדרך כלל טובה יותר.

למרות שהאלבום לא זכה להצלחה הראויה בזמן אמת, ככל שחלפו השנים הוא הפך לאלבום חובה למעריצים פרוגרסיביים.


על תקליט הבכורה של להקת QUELLA VECCHIA LOCANDA.



זוהי אחת מלהקות הפרוג הרבות שהוקמו ברומא בתחילת שנות השבעים והוציאה את אלבום הבכורה הקונספטואלי שלה בשנת 1972. בהרכב היו ג'ורג'יו ג'ורג'י (שירה, חליל), מאסימו רוסלי (פסנתר, אורגן, מלוטרון, מוג, שירה), דונלד לאקס (כינור), פטריק טריינה (תופים וכלי הקשה), רומואלדו קולטה (בס) וריימונדו מריה קוקו (גיטרות חשמליות ואקוסטיות, שירה).


היה להם רקע קלאסי חזק והמוזיקה שלהם היא שילוב מעניין מאוד של השפעות קלאסיות עם רוק ופולק. עטיפת האמנות היפהפייה מנסה לתאר את תוכן האלבום, שבא לדבר על מערכות יחסים קשות ובדידות.

לאלבום הזה יש הרבה רצועות בולטות המשלבות את הסאונד האיטלקי המחתרתי הקלאסי של שנות ה-70 עם שילוב מוצק של שלווה ויופי. שירה מאוד אקספרסיבית ומלאה בטקסטורות הרמוניות.


הכינור הוא כלי הנגינה הבולט ביותר, שכן הוא לא רק משמש כבסיס לכל אותם אינטרלודים בהשראה קלאסית, אלא גם מופיע כמלווה משלים לחלקי הגיטרה החשמלית ברוב החלקים הכבדים יותר. זה מראה שדונלד לאקס, למרות שהיה האחרון שנכנס ללהקה, הפך למוקד המוזיקלי העיקרי בה.


בואו ניכנס למה שקורה בתקליט...


הפתיח "פרולוגו" (פרולוג) מתאר במוזיקה ובמילים נוף עגום של בדידות וניכור, עם בית ישן ורעוע ביער חשוך שבו אפילו התולעים מסרבות לחיות ושאהבה לחיים מקבלת בתמורה שנאה. התווים הראשונים בתקליט באים מיצירה של ברהמס ואז המוזיקה מתפתחת בצורה משתנה לפני שהיא נרגעת. אז מגיעות המילים - "הקירות האלו חסרי חום וחשוכים / אתה לא יכול למצוא כאן שום דבר מלבד כאב / אור, אני מחפש אותך / חיים, אני רץ אחריכם”.


הקטע UN VILLAGGIO UN;ILLUSIONE (כפר, אשליה) מתאר ריצה נואשת ותזזיתית דרך אדמה חרוכה עם צמא לחיים. "יש כפר בחוץ / הוא פתוח לכולם אבל לא לי / גורלי נורא / אני צריך מישהו לידי...”. שינוי פתאומי בקצב מדגיש את הפחד מסירוב ואת התחושה שכדורים שנורו מהכפר עלולים לחדור לגוף ולהרוג.

"ריאלטה" (ריאליטי) היא בלדה חלומית יפהפיה שבה אשליית האימה נמסה והתקווה עולה אך רק לרגע אחד. "אני יכול לנשום / אני יכול לראות את האור / כאב, שנאה ואהבה לא הגיוניים לי עכשיו / אני מסתכל על השמיים שדומים לי / מתחילה להתחולל סערה / צעקות, ברקים, רוח... הם לא שמים לב לאנשים שסובלים ומקנאים בדבש שלהם... אני חולם על משהו שיכול לתת לי שלווה אמיתית ... מי יכול להבין את המציאות הזו?”.


הקטע IMMAGINI STOCATE (תמונות לא ממוקדות) הוא רצועה קצרה שבה יוצא ריף גיטרה אגרסיבי מתוך צלילים ניסיוניים. "אני חולם, אני חושב שכן / הכל חשוך סביבי / רק כוחות מסתוריים יכולים להסביר”.

החלום הפסיכדלי מתפוגג בקטע הבא, ILL CIECO (האיש העיוור) שבו צלילי החיים מחזירים אותנו למציאות והמילים מתארות פגישה עם עיוור הזקוק למישהו לידו שיעזור לו.


הקטע "דיאלוג" (דיאלוג) הוא רצועה מורכבת שבה השפעות קלאסיות משתלבות עם רוק ונגיעה של ג'אז בדיאלוג המוזיקלי בין האיש המבוהל שנאסר מהחברה לבין העיוור. רגשות חיוביים חדשים מתעוררים לחיים.

בקטע VERSO LA LOCANA (הגעה לפונדק) הכינור מוביל את הדרך אל בית השמחה. "אלף צללים רצים לכיווני / בוא ידידי / הדרך ארוכה אבל אני אוביל אותך / זה הפונדק...”.


השיר האחרון SOGNO RISVEGLIO E (חלום, ער ו...) נפתח בתבנית פסנתר עדינה, ואז נכנסים הכינור והחליל. "הגג מתפורר / הקירות נופלים / בתיאטרון של העולם". יש פה תיאור של התפוררות שרומזת שמה שמתפורר הוא בית הבדידות הנורא ביער האפל.


להקה זו הוציאה תקליט שני משובח, IL TEMPO DELLA GIOGIA, ואז סיימה את דרכה.



על אלבומה הנהדר של להקת L'UOVO DI COLOMBO, שיצא בשנת 1973.



להקה זו, שפעלה ברומא, הייתה עוד אחת מאותן להקות שיצרו אלבום ללא תמיכה מחברת התקליטים שלהן ונעלמו זמן קצר מאד לאחר צאתו.


ובכן, אלבום נהדר עתיר אנרגיה, שינויי מקצבים מעניינים ועבודת כלי נגינה מפתיעה (עם צלילי האמונד וסינטיסייזר נהדרים). זה עם שירתו הטובה (באיטלקית) של טוני ג'ונטה (שם משפחתו האמיתי היה טרטריני ואחר כך היה הזמר בלהקת CHERRY FIVE). לא פעם נשמעת להקה זו דומה בסגנונה ללהקת אמרסון, לייק ופאלמר או להקת LE ORME.


מומלץ ביותר!


על להקת MURPLE שהוציאה בשנת 1974 את תקליטה היחיד.



רביעיה זו, שהגיעה מרומא, לא קיבלה את תשומת הלב שהגיעה לה על תקליטה היפהפה, שנקרא LO SONO MURPLE. חברת התקליטים הגרמנית, BASF FARE, היא שהוציאה את התקליט אך היה זה זמן רב לאחר שהוקלט.


יש בתקליט הזה, שבא עם עטיפה נפתחת, סוויטה ארוכה שמחולקת לשני צדדים, שמבוססת על סיפורו של פינגווין. המוזיקה משובחת, עם השפעות מהעולם הקלאסי במיוחד בתחום הקלידים.


שנה לאחר צאת האלבום הזה, שלא זכה להימכר היטב, הקליטו חברי הלהקה תקליט עם הזמרת ג'נפרנקה מונטדורו באלבום שנקרא DONNA CIRCO. למרות שחברי הלהקה היו מוכנים להקליט את תקליטם השני, הוחלט לפרק את החבילה.


בשנת 2007 התאחדו שלושה מחברי הלהקה כדי להקליט אלבום חדש.


על האלבום של IL VOLO.



להקה זו הייתה מעין סופר-גרופ שבסיסה במילאנו, שהוקמה בשנת 1974 ובאותה שנה הוציאה את תקליטה זה. כל חברי הלהקה היו מוזיקאים מנוסים שהיו בעבר בלהקות אחרות ושיתפו פעולה עם אמנים נוספים.


שנים של עבודה קשה כאנשי הקלטות וכחברים בלהקות אחרות הביאו מוזיקליות וניסיון ניכרים. לא כולם יאהבו את התקליט שיצא להם ביחד. יהיו שיטענו כי חסרה פה מקוריות, בעוד שאחרים ייצאו נלהבים.

גם אם התקליט לא זורח בגלל המקוריות שלו, המוזיקה בו ממש טובה והפתיח מבטיח מאוד. זה מתחיל באינטרו אינסטרומנטלי שנמשך יותר משתי דקות ושכולל עבודת בס טובה ואווירה מעוררת ומסתורית. אפשר להעריך פה אינטראקציה טובה בין קלידים לגיטרות. המוזיקה זורמת בהתמדה, רצועה אחר רצועה, יש כמה רגעים אקוסטיים ומלודיים והאיכות הממוצעת ממש טובה. המילים דווקא חסרות השראה. מספיק להבין שבשיר הפתיחה שר הזמר על להיות כמו יתוש באפריקה.


נראה כי מדי פעם התמלילן בחר את המילים כמעט באקראי, בגלל הצליל שלהן ולא בגלל המשמעות שלהן. עד כדי כך שיש פה "סימפוניה של נעלי הטניס" שמתאר זוג נעלי ספורט כמטאפורה לחופש. הממממ....

בסך הכל, המוזיקה מבוצעת היטב אבל בסופו של דבר סבלה הלהקה מסוג של "משבר זהות" ולכן הוציאה אלבום טוב, אך לא חיוני, שיש המחשיבים אותו עדיין כקלאסיקת פרוג איטלקי.


על תקליטה של להקת CHERRY FIVE שיצא בשנת 1975. האם זו באמת להקה? בואו לקרוא...



אף על פי שבעטיפה של התקליט מופיעים רק שני שמות של מוזיקאים, הזמר טוני טרטריני (לשעבר מלהקת L'UOVO DI COLOMBO) והמתופף קרלו בורדיני (שגם ניגן בצמד "ראסטיצ'לי ובורדיני"), הלהקה הזו הכילה גם שלושה מחברי להקת GOBLIN - הקלידן קלאודיו סימונטי, הגיטריסט מאסימו מורנטה ונגן הבס פאביו פיגמנטלי.


במקור נקראה הלהקה, שהוקמה על ידי סימונטי ומורנטה, בשם "אוליבר" והגיעה לאנגליה בסוף 1973 כדי לעבור אודישן לזמר האנגלי קלייב "ארטמן" היינס. הוא היה לזמן קצר בלהקה, הקליט כמה דברים איתה ואז פוטר ממנה.


עם הזמר החדש, טוני טרטריני, הקליטה החבורה את מה שעתיד להפוך לאלבומה הראשון והיחיד ב-1974, אך עד מהרה הוא נגנז כאשר קרלו בורדיני סירב לחתום על חוזה עם חברת התקליטים CINEVOX מכיוון שהדבר עלול לפגוע בקריירה שלו כמוזיקאי סשנים. האחרים המשיכו עם מתופף חדש, השאירו בחוץ את בורדיני וטרטריני והקליטו, כלהקת GOBLIN, את האלבום PROFONDO ROSSO.


האלבום שלא יצא נגנז לכמה שנים וראה אור רק בינואר 1976 בשם CHERRY FIVE (שם שבאמת לא היה שייך ללהקה אמיתית). כאמור, רק טרטריני ובורדיני צויינו על העטיפה, אולי בגלל שמישהו חשב שציון שאר החברים יכול לפגוע בקריירה של GOBLIN?


קראתי בזמנו תיאור שהאלבום נשמע כמו להקת יס מודל 1972 רק שהקלידן בה הוא טוני קיי ולא ריק ווייקמן. תיאור מעניין. זה אלבום עם הרבה צלילי קלידים שמושר באנגלית ועם השפעות חזקות מג'נסיס ויס. הוא מכיל שישה קטעים ארוכים ושווים האזנה.


על התקליט CARONTE של להקת THE TRIP, שיצא בשנת 1971.



להקת THE TRIP התחילה כלהקה בריטית שהגיעה, בשנות השישים, לאיטליה כדי לחפש שם את מזלה. בשורותיה היה גיטריסט צעיר ושמו ריצ'י בלאקמור (כן כן - ההוא שהקים אחר כך את דיפ פרפל). יחד עמו היו ארוויד אנדרסון (בס ושירה) ובילי גריי (גיטרה ושירה). יחד עמם היה מתופף ושמו איאן ברואד.


בספטמבר 1966 פרש בלאקמור כדי לחזור ללונדון וגם ברואד עזב. במקומם נכנסו להרכב שני נגנים איטלקיים: האורגניסט הפנטסטי ג'ו וסקובי והמתופף פינו סימון. בהרכב הזה הגיעה ההחתמה לחברת התקליטים RCA ובשנת 1970 יצא התקליט הראשון, שנשא את שמה של הלהקה. באותה שנה כיכבו ארבעת חבריה בסרט TERZO CANALE, שהיה מין קומדיית נונסנס על להקה שעוברת מסע כדי לנגן בפסטיבל ברומא. בסרט זה הוצג שיר פרוגרסיבי אדיר בשם FANTASIA, שיצא רק על גבי תקליטון.


אבל גולת הכותרת של הלהקה הזו הגיעה בשנת 1971, עם צאת אלבומה השני, שנקרא CARONTE. כבר מצלילי אורגן ההאמונד בתחילת התקליט אפשר להבין כי לפנינו להקה שהולכת להטיס אותנו כמו שצריך בשמי הפרוגרסיב.


זה אלבום קונספט בהשראת הזיכרון של כמה גיבורי רוק מתים כמו ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין. אמנות העטיפה נלקחה מאיוריו של גוסטב דורה לקומדיה האלוהית של דנטה אליגיירי, שעובדו מחדש באירוניה ובמגע של צבע בסגנון פופ-ארט כדי לתאר את תוכן האלבום, כמסע בגיהנום.


ואחרי הפתיחה האינסטרומנטלית המרהיבה ביותר מגיע הקטע הבולט של התקליט, שנקרא TWO BROTHERS. זו יצירה שמתחילה בחריקת צמיגים של מכונית ונמשכת לתוך מפגן מיוחד במינו של רוק משובח ועתיר דינמיקה. אם לא ציינתי קודם - הלהקה שרה באנגלית (למי מכם שחושש ממוזיקה בשפה האיטלקית).


אחרי הטירוף של TWO BROTHERS, שחותם את הצד הראשון, מגיע הזמן להירגע קצת עם תחילת צד ב' ובו בלדה מקסימה על ג'ייני הקטנה (עם צלילי מלוטרון מענגים והישענות על מותה הטרי יחסית של ג'ניס ג'ופלין). משם העסק ממשיך ומעניק לנו צלילים משובחים ביצירה, "השעה האחרונה והמחווה לג'ימי הנדריקס". האלבום נחתם עם תזכורת לקטע הפתיחה.


לאחר צאת CARONTE פרשו סימון המתופף וגקיי הגיטריסט מהלהקה, שהוציאה עוד שני אלבומי פרוג משובחים, אך מבחינתי זה התקליט הטוב ביותר של להקה זו. אז למי שלא מכיר ואוהב מוזיקה מתקדמת ואנרגטית צפויה הפתעה גדולה מאד פה, עם קלאסיקה ברורה זו.


על התקליט ATLANTIDE של להקת THE TRIP.



זה הוא אלבום האולפן השלישי של להקה זו והוא יצא בשנת 1972, עם הרכב מחודש בהשתתפות ג'ו וסקובי (קלידים, שירה), ארוויד אנדרסון (בס, שירה) ופיוריו צ'יריקו (תופים, כלי הקשה) שנכנס לאחר עזיבתו של מתופף הלהקה המקורי, פינו סינונה.


הגיטריסט בילי גריי עזב את הלהקה לקריירת סולו ולא הוחלף, אז הלהקה המשיכה כשלישייה שפנתה לצליל שנשען על קלידים ומדי פעם הזכיר את אמרסון, לייק ופאלמר. התוצאה הראשונה של ההרכב החדש הזה היא אלבום קונספט בהשראת המיתוס של אטלנטיס. עטיפת התקליט המצוירת, המורכבת והיפהפיה באה לתאר את התוכן המוסיקלי המורכב.



הפתיחה האינסטרומנטלית, שבאה כשם התקליט, נועדה להראות זריחה מרהיבה ביבשת אטלנטיס. זה מתחיל ברכות על ידי צלילי פסנתר חשמלי עדינים, ואז הקצב עולה וזרועות השעון מתחילות ללכת אחורה, מהר יותר ויותר. כשהקצב נרגע, המוסיקה מעלה באוב נוף חלומי ואקזוטי.


לאחר מכן מגיע הקטע EVOLUZIONE שבו המוסיקה והמילים מתארות את סימני החיים הראשונים ביבשת המסתורית והציוויליזציה שלה שבה מוחות ריקים עוקבים בעיוורון אחר המנהיג הנבחר שלהם, הנבחר, שמתגלה כאיש רע וחסר רחמים שמתריס מול אמא טבע ומחפש עוד כוח לעצמו.


בקטע השלישי, LEADER, אנשי אטלנטיס מאמינים במנהיגם ובהבטחותיו לחיים טובים יותר בעתיד בו האנרגיה שולטת... ואז בא הקטע שחותם את הצד הראשון, ENERGY, ומתאר באופן אינסטרומנטלי את הרגע שבו האנרגיה, שמקורה בכוח בלתי מוגבל, מתפרצת. הטירוף של המנהיג מתפוצץ וכל בני האדם הופכים לעבדים.

הקטע ORA X פותח את הצד השני של התקליט ונותן קול לטירוף של המנהיג שרוצה להיות מלך לעולמי עד, אבל הרעם מתקרב ואנרגיה פורצת דרך נושבת במנהיג וחסידיו כלפי למעלה.


הקטע ANALISI הוא סוג של אזהרה לעתיד. האשליה לרתום את אמא טבע מתפוררת כאשר גברים שאינם משתמשים בכוחותיה החיוניים בצורה הנכונה ונסחפים בכוחה. יבשת שלמה נהרסה על ידי תאוות בצע כי המונים טיפשים לא נלחמו כדי לחיות בחופשיות אלא בחרו למלא אחר הבטחותיו הריקות של מנהיג חסר מצפון וחסר רחמים.


קצב של צעדה אפלה מוביל את הדרך אל שתי הרצועות האינסטרומנטליות האחרונות, DISTRUZIONE (הרס) מתאר אנרכיה וקטקליזם וכולל סולו תופים. התקליט נחתם עם IL VUOTO (הריק) הקצר שסוגר את האלבום ומתאר את הרגעים האחרונים של אטלנטיס, שנמחקה מהמפות ושקעה בים. הניצחון של אמא טבע היה חסר רחמים. אין ספק שהקונספט שהתקליט בא לתאר עדיין ממשי גם לימינו.


על תקליטה הרביעי והאחרון של להקת THE TRIP, שנקרא TIME OF CHANGE ויצא בשנת 1973.



חברי הלהקה פה הם ג'ו וסקובי (קלידים, שירה), ארוויד אנדרסן (בס, שירה) ופוריו צ'יריקו (תופים וכלי הקשה). הסאונד הכולל מאופיין בהשפעות קלאסיות וג'אז אף חזקות יותר מבעבר.


הפתיח, "רפסודיה", הוא יצירה ארוכה, מורכבת ומפוצלת שממלאת את כל הצד הראשון של התקליט. לפי ויקיפדיה, רפסודיה במוזיקה היא יצירה חד-פעמית שהיא אפיזודית אך משולבת, במבנה זורם חופשי, וכוללת מגוון של מצבי רוח, צבע וטונאליות מנוגדים מאוד. זו אווירה של השראה ספונטנית ותחושת אימפרוביזציה שהופכות את היצירה לחופשית יותר בצורתה מאשר סט של וריאציות.


המוזיקה והמילים ביצירה שבצד הראשון מעוררות נופים חלומיים ושמים אינסופיים בהם אפשר לשחרר את הדמיון ולהמריא בטיסה. נראה שעטיפת התקליט המצוירת באה לתאר את התוכן של היצירה הארוכה הזו.

הקטע האינסטרומנטלי התוסס, FORMULA NOVA, פותח את הצד השני של התקליט ומזכיר את אמרסון, לייק ופאלמר. זה מתחיל עם פסנתר ג'אזי בחזית וקווי בס תזזיתיים, ואז, לאחר הפסקת תופים, האורגן משתלט ומוביל לגמר פרוגרסיבי. לאחר מכן מגיע עוד רצועה אינסטרומנטלית, DE SENSIBUS (הכותרת, בלטינית, פירושה "על החושים").


הקטע CORALE מביא אווירה הנשלטת על ידי עוגב כנסייה והשפעות קלאסיות חזקות. המילים מזמינות אותך להשתחרר מהכלא של חיים חסרי משמעות ולהרים את המבט אל השמחה והשלווה.


הקטע AD LIBITUM סוגר את האלבום עם יצירה סולו לפסנתר שבה ג'ו וסקובי נשמע בוחן את האפשרויות לעבור מקלאסי לג'אז, מבלוז לראג'טיים.


לאחר צאת תקליט זה עזב צ'יריקו המתופף כדי להקים את להקת ARTI & MESTIERI. השניים הנותרים ניסו להמשיך את הלהקה עם מציאת מתופף אחר, אך פציעתו של אנדרסן בתאונה שמה סוף לסיפור. אכן, כפי ששם התקליט הנהדר הזה אומר, הגיע זמן לשינוי.


על האלבום PALEPOLI של להקת OSANNA, שיצא בשנת 1973.



אלבום זה נחשב בדרך כלל לאלבום הטוב ביותר של להקה זו, שהגיעה מנאפולי, והאמת שזה אלבום שקשה מאוד להגדיר אותו. זוהי עבודה רעיונית פילוסופית על גורלו של האדם והיא מפתחת כמה רעיונות שכבר היו נוכחים באלבום הבכורה שלהם, L'UOMO. הוא תוכנן כמחזמר שיוצג בבתי הקולנוע בעזרת שחקנים ורקדנים וכולל שתי סוויטות ארוכות המופרדות ביניהן.


ההרכב של אוסנה כלל אז את לינו ויירטי (שירה, גיטרה אקוסטית, קלידים), דנילו רוסטיצי (גיטרה, אורגן, שירה), אליו ד'אנה (חליל, סקסופון), ללו ברנדי (בס) ומסימו גוארינו (תופים וכלי הקשה). לאורך האלבום ניכר כי מטרת הנגנים הייתה לחוות דרכים חדשות, לחצות סגנונות ולחקור טריטוריות מוזיקליות חדשות בשילוב השפעות בריטיות עם מסורת ים תיכונית.


ללהקה הייתה גם פעילות חיה אינטנסיבית, כאשר חבריה היו לבושים כולם בבגדים מיוחדים ועם פניהם מצוירות. שיתוף הפעולה עם קבוצות תיאטרליות הוליד מופעים מעניינים וייחודיים לקהל האיטלקי של אז. הלהקה גם הופיעה אז לצד ג'נסיס בסיבוב ההופעות המוקדם שלה באיטליה. מי יודע אם מופע הבמה של אוסנה נתן השראה להופעות הבמה של פיטר גבריאל...


למרבה הצער, דברים לא הלכו טוב בין חברי הלהקה, אחרי PALEPOLI, והיא הגיעה לפירוק במהלך ההקלטה של האלבום LANDSCAPE OF LIFE, שאיתו ניסו חברי הלהקה לפרוץ לשווקים בחו"ל אך נכשלו.


על שנותיה הראשונות של להקת PFM.



איטליה הייתה אחת הארצות הראשונות, אם לא הראשונה, שקיבלה בזרועות פתוחות את ניצני הרוק המתקדם. להקות כמו ג'נסיס וגם ואן דר גראף ג'נרייטור התקבלו בהתלהבות רבה יותר באיטליה מאשר באנגליה, כשהחלו את דרכן הפרוגרסיבית.


המצעד האיטלקי של האלבומים הוצף בתקליטי רוק מתקדם מארצות אחרות והדבר הביא לתחילתה של סצנה ובה שלל להקות איטלקיות מושפעות שהחלו ליצור את הרוק המתקדם שלהן. במקרים לא מעטים היצירות הפכו לשם דבר בתחום ואף האפילו לא מעט על אלו של הלהקות הבריטיות.


ומכל הלהקות האיטלקיות, העומדת בראש החנית הייתה להקת P.F.M, שנוסדה בשנת 1970 במילאנו. היא גם הייתה הראשונה שנחלה הצלחה גדולה מחוץ לאיטליה.


שם הלהקה הוא ראשי תיבות של PREMIATA FORNERIA MARCONI, שהיה שם המאפיה בה ערכו חברי הלהקה את החזרות המוזיקליות שלהם יחד. בתחילה הם בצעו קאברים ליצירות של קינג קרימזון וג'ת'רו טול. הרצון להתקדם הוביל ליצירת חומר מקורי.


מכאן החל כדור השלג להתגלגל והלהקה הוציאה באיטליה שני אלבומים מופלאים. התקליט הראשון, STORIA DI UN MINUTO (בתרגום - היסטוריה בדקה) יצא בשנת 1972 והביא לעולם צליל של להקה שבטוחה בתבשיל שלה. העיבודים והביצועים המתוחכמים הפכו את האלבום לאחד החשובים ביותר בפרוג האיטלקי. הקטע הסוחף A FESTA, שנמצא בצדו הראשון, הפך למוכר מאד אצל איטלקים רבים אז. מתופף הלהקה, פראנץ די צ'וצ'ו סיפר: "אנחנו הבטחנו אחד לשני בלהקה, כבר מההתחלה, שכל תקליט חייב להיות שונה מקודמו".


באותה שנה יצא לאור אלבומה השני של הלהקה, PER UN AMICO (בתרגום - למען חבר) שלא אכזב כלל. בעת סיבוב ההופעות באיטליה לקידום האלבום השני נתקלה הלהקה בקית' אמרסון. דבר הוביל לדבר ובסוף השנה הגיע גרג לייק, הבסיסט של אמרסון לייק ופאלמר, למסיבה לכבוד צאת התקליט PER UN AMICO. הוא התרשם מאד והחליט לעשות מעשה. בשלב ההוא הייתה להקת אמרסון לייק ופאלמר עסוקה בהקמת חברת תקליטים משלה. המטרה הייתה להוציא דרך החברה את המוזיקה שלה וגם לעודד דרכה אמנים אחרים ששלושת המוזיקאים הבריטים חשו כי כדאי לקדמם. לייק הזמין את חברי P.F.M ללונדון על מנת להופיע שם מול קהל של עיתונאים ואנשי תעשיית המוזיקה.


הצלחת המופע הזה הובילה להחתמה של הלהקה בחברת התקליטים MANTICORE. בפברואר 1973 התייצבה הלהקה באולפני COMMAND שבלונדון, ביחד עם פיט סינפילד (התמלילן לשעבר של קינג קרימזון) על מנת לעבוד על 'התקליט האנגלי הראשון' שלהם.


הבסיס ללחנים של התקליט הזה הגיע מלחני האלבומים האיטלקיים שהיו ללהקה קודם לכן. הלהקה, שהתוודעה לאולפני הקלטה משוכללים יותר באנגליה, נכנסה לפרויקט בהתלהבות רבה מאד.


פיט סינפילד: "אהבתי מאד לעבוד עם פי.אף.אם. הם ייצגו מבחינתי רוח חופשית של ים. הייתה להם חמימות בגישה המוזיקלית, אם כי המתופף שלהם היה מהיר מדי לטעמי - כמו קארל פאלמר. היה תסכול רב עבורי בזה שהמילים הטובות ביותר שלי נכתבו לשני האלבומים של הלהקה הזו. זאת כי חבריה הגו אותם בקושי רב עם המבטא האיטלקי שלהם ולכן 'בלעו' פה ושם מילים חשובות". ההזדמנות שאמרסון וחבריו נתנה ללהקה הייתה סוג של חרב דו כיוונית. מצד אחד, האפשרות להקליט באנגליה הייתה דרך להגיע לקהל רב יותר באנגליה ובארה"ב. מצד שני, התרבות האיטלקית התנגשה לעיתים בתרבויות הבריטית והאמריקאית - שלא תמיד ראו בעין יפה את המוזיקאים הזרים.


ב-24 במרץ 1973 ביצעה הלהקה את הופעת הבכורה שלה בתיאטרון ABC שבלונדון. עיתון מלודי מייקר הבריטי כתב ביקורת: "חברי הלהקה הם מוזיקאים לא רעים. הבעיה הגדולה היא שהם איטלקים ששרים באנגלית". אך הביקורת הצוננת הזו לא מנעה מהקהל הבריטי לחבק לחיקו את התקליט PHOTOS OF GHOSTS, שיצא באוקטובר 1973.


הקטע הפותח את האלבום הוא RIVER OF LIFE, שפתח בגרסתו האיטלקית את התקליט PER UN AMICO. יש משהו מופלא ברוק המתקדם השל P.F.M. יש בו מורכבות רבה מצד אחד אך גם הרבה רומנטיקה מצד שני. השיר השני שבתקליט נקרא CELEBRATION והוא עיבוד מחדש לקטע E FESTA מאלבומה הראשון של הלהקה. הגרסה הזו הפכה בארצנו להיות אות הפתיחה של מצעד הפזמונים הלועזי בגל הקל.


כל השירים בתקליט הם באנגלית, חוץ מקטע אחד אינסטרומנטלי וקטע מדהים אחר שמושר בשפה האיטלקית. לא יודע מה איתכם אבל בשבילי האיטלקית נשמעת פנטסטי במוזיקה הזו. גם אם אני לא מבין את המילים ברובן, הן נשמעות ענוגות ומענגות. אין מה להירתע מהן. והאמת? אני מ-א-ד אוהב את PHOTOS OF GHOSTS, אך עדיין מעדיף את שני האלבומים הראשונים שבשפה האיטלקית.


כמו כן, יצאה גירסת רימסטר של התקליט בדיסק, עם דיסק בונוס ובו חומרים נדירים מהסשנים. אני מאד ממליץ על ההוצאה הזו.


שנת 1974 ראתה אלבום נוסף בדמות L'ISOLA DI NIENTE (אי השממון) שקיבל גם הוא גירסה באנגלית עם אלבום בשם THE WORLD BECAME THE WORLD. בסיסט חדש הצטרף ללהקה (פטריק ג'יבאס, לשעבר מלהקת AREA). גם הפעם נכתבו המילים באנגלית על ידי סינפילד. להקת PFM פרצה את הגבול ויצאה לסיבוב הופעות בארה"ב. היה ברור כי יש צורך בזמר מוביל ולהרכב נכנס ברנרדו לאנזטי, לשעבר מלהקת ACQUA FRAGILE המעולה.


הוא גר בעבר בארה"ב וידע לשיר היטב באנגלית ובקול ברור. עמו הקליטה הלהקה את האלבום הנהדר CHOCOLATE KINGS. בגלל שהוא יצא רק באנגלית, הוא זכה לפחות הצלחה באיטליה מקודמיו. מדובר באלבום עם יצירות רוק מתקדם מרשימות ביותר שלחובב פרוג אמיתי אסור להחמיצן.


אבל האופנה המוזיקלית השתנתה וגם להקה זו החלה לסבול בהתאם. מאורו פאגאני, הכנר והחלילן המקורי בלהקה, החליט לפרוש ממנה. היה ניסיון להחליפו בכנר האמריקאי גרג בלוק, אך ההחלקה במדרון לא נעצרה.

אז אם חשקה נפשכם ברוק מתקדם שהוא פשוט אליפות, גשו לאחד האלבומים שמניתי פה של להקת PFM ותעופו על זה.


והפעם משהו מסחרר למדי, שיצא בשנת 1972 בשם YS, והלהקה שביצעה אותו היא IL BALLETTO DI BRONZO.



להקה זו החלה לפעול בנאפולי בסוף שנות השישים ובשנת 1970 הוציאה אלבום בכורה בסגנון פסיכדלי, בשם SIRIO 2222.


שנתיים לאחר מכן יצא המאסטרפיס הזה, עם הרכב מחודש בהשתתפות חברי הלהקה המייסדים לינו אג'לו (גיטרה) וג'יאנצ'י סטינגה (תופים) יחד עם ויטו מנזארי (בס) וג'יאני לאונה (שירה, אורגן, פסנתר, מלוטרון, מוג ועוד).


זה אלבום קונספט שנוצר בהשראת האגדה על עיר מיתית שנבנתה על חוף בריטניה ולאחר מכן נבלעה על ידי האוקיינוס. יש פה הרבה שינויים בקצב (שחובבי פרוג אוהבים לרוב), קלידים נפלאים ועסיסיים, סולאי גיטרה מסחררים, צלילי בס חזקים ותיפוף אנרגטי. הקשבה ראשונה עלולה לגרום להצפת יתר. הקשבות נוספות יביאו את העדנה.



המילים המעורפלות מציירות תמונות איומות של ייסורים ופחד ואין ספק שיש מצב רוח אפל סביב כל האלבום שלא מומלץ למי שמחפש משהו להירגע איתו.


הקטע הפותח, INTRODUZIONE (מבוא) קובע את האווירה. קול על טבעי אומר לשורד האחרון מהי "המציאות האמיתית" ואז מורה לו לצאת למסע כדי לספר לכולם את מה שהוא שמע. ההצגה מתחילה... הקול דוחק חזק והאדם האחרון מרגיש את כאב הדברים שהבין, כאב הדברים שחווה... "שירתו של יום סוער / עלה אחרון של עץ גוסס / יום השמש הראשון באפריל / גוף חם, יד קרובה אליו...”. אלבום לא קל לעיכול ראשוני.


הקטע PRIMO INCOTRO (פגישה ראשונה) מתאר את החלק הראשון של המסע. הגיבור ממשיך ללכת, הוא חוצה מישורים והרים והולך עוד ועוד בלי לחזור אחורה. לבסוף הוא נתקל באדם אחר... "אדם נמצא שם ופניו מופנות / הקיסוס כבר מכסה את גופו / שחור הוא הדם על פצעי אוזניו הקרועות...". בשלב זה, הקול המסתורי מאלץ את הניצול לצעוק את כל מה שהוא מרגיש שגוסס בתוכו. הרוח סוחבת את המילים הלאה והגיבור מתחרש...


הקטע SECOND INCONTRO (מפגש שני) מתחיל בשירת "א-קפלה". הגיבור חירש עכשיו אבל הוא עדיין יכול לראות. הוא רואה נשים בחושך שמוכנות לבגוד או גברים טובים שמתים בזמן שהרשעים והחזקים חיים וצוהלים. הניצול לא יכול לעצור והולך רחוק יותר עד שהוא פוגש אדם אחר עם זרועותיו פרושות על צלב. הוא מתקרב ויכול לראות שבעיניו של הצלוב יש מסמרים. "הוא הרגיש את הכאב של הפצעים האלה / ואז האור כבה...". עכשיו הגיבור שלנו חירש ועיוור!


תודו שזה קונספט חזק מאד. ג'יאני לאונה: "עדיין היום אני לפעמים חושב מה הניע אותי לכתוב את השירים האלו ולא מצאתי שום תשובה. זו מוזיקה שעדיין מאד מרגשת אותי".


לאחר תקליט זה היה תיכנון לעשות את התקליט הבא עם המפיק-טכנאי של להקת יס, אדי אופורד, אך הלהקה התפרקה בשנת 1973 לאחר יציאתו של הסינגל LA TUA CASA COMODA (הבית שלך נוח). קטע זה יצא כבונוס בגרסת דיסק של האלבום. כמו כן, חלק מהאלבום YS הוקלט גם בשפה האנגלית וזה יצא לפני שנים בגרסת דיסק נפרדת וראויה.


הפעם אלך לאלבום שעורר לא פעם שערוריה בארצנו, בגלל גניבה מוזיקלית ברורה. זה התקליט APPUNTI PER UN'IDEA FISSA של להקת CAPSICUM RED, שיצא בשנת 1972.



חובבי מוזיקה איטלקית רבים מכירים את הלהקה הזו רק בשמה, כי לזמר והגיטריסט שלה, רד קנציאן, הייתה קריירה מוצלחת מאוד עם להקת הפופ POOH.


העסק עם קפסיקום רד החל על ידי המפיק, פינו מסרה, כשגילה את קנציאן ולקח אותו ללייבל החדש שלו BLA BLA בשנת 1970. כדי למשוך את ההתעניינות בעיתונות האיטלקית, הוצגה קפסיקום רד כלהקה זרה והטריק עזר להצלחת שני הסינגלים שלה.


הסינגל הראשון, OCEAN, הוקלט על ידי קנציאן עם נגני אולפן, והיה ללהיט ענק באיטליה ואף שימש כמנגינה מרכזית בתוכנית טלוויזיה. סינגל נוסף, TARZAN, הגיע זמן קצר לאחר מכן, לאחר שהוקלט בלונדון עם הנגנים של להקת STONE THE CROWS אבל לא הצליח כמו קודמו.


שני הסינגלים האלו הכילו שירים מסחריים שרחוקים מאוד מצליל האלבום השלם.


כדי לתמוך בקנציאן בהופעות החיות, נבחרו כמה מוזיקאים ושוב הגיעו האסטרטגיות השיווקיות התוססות של חברת התקליטים לעורר עניין בלהקה. אז נמסר שקנציאן נולד לאב איטלקי באנגליה, שהוא התחיל לנגן באותה מדינה ושהלהקה הוקמה בלונדון, שם נפגשו המוזיקאים והופיעו לראשונה ביחד.


בשנת 1972 יצא האלבום השלם ובו יש לרוב מוזיקה מתקדמת עם השפעות קלאסיות.


הצד הראשון מכיל את היצירה PATETICA הארוכה שמקורה בבטהובן ומביאה הרבה ניחוחות של אורגן האמונד. הצד השני בא עם שלושה שירים קצרים יותר שאחד מהם, RABBIA AND POESIA, גרם לסערה תרבותית בארצנו. מי שיקשיב לשיר זה, יגלה ללא מאמץ כי יש בו את לחן השיר "אני ואתה", שהלחין מיקי גבריאלוב למילותיו של אריק איינשטיין.


במשך שנים דאגו אנשים בארצנו להאשים את מיקי כי הוא גנב את הלחן מהלהקה האיטלקית. הרי מה הכי הגיוני? שישראלי יגנוב מאיטלקי, נכון? בסוף מסתבר כי ההיפך הוא הנכון - ואת ההסבר המפורט וההגיוני שסיפק לי מיקי בשיחותיי עמו, תמצאו לקריאה בספר שלי על הרוק הישראלי.


הלהקה הזו הגיעה לסיומה בשנת 1973 ואלבומה היחיד לא נחשב לפסגת הרוק המתקדם האיטלקי, אך הוא נחמד להאזנה.


על התקליט המיוחד TERRA IN BOCCA - POESIA DI UN DELITTO ("אדמה בפה - שירה של פשע") של להקת I GIGANTI, שיצא בשנת 1971.



זו הייתה בעצם רביעייה ווקאלית, פעילה משנת 1964. חבריה היו חלק מסצנת "הקצב האיטלקי" ואפילו הופיעו לצד הביטלס באחת הגיחות שלהם לאיטליה.


כל החברים היו גם זמרים טובים והניגוד היפה בין הקולות השונים שלהם (כולל טון הבס של המתופף, אנריקו מריה פאפס) היה אחד האלמנטים המרשימים בהפקותיהם.


בשנת 1971 החליטו החברים לשנות את הכיוון המוזיקלי שלהם והוציאו את התקליט המתקדם והשאפתני היחיד שלהם, שהוא אלבום קונספט מורכב על עניינים של כנופיית מאפיה. המילים נכתבו על ידי העיתונאי פיירו דה רוסי והן נוצרו בהשראת ראיון עם אסיר זקן.


המוזיקה הולחנה על ידי וינס טמפרה ומינו די מרטינו ופורשה על ידי הלהקה בעזרת כמה מוזיקאים אורחים מעולים. האלבום הזה נתפס כאופרת רוק והוא היה אף אמור להיות מוצג בתיאטרון, אבל הוא הוחרם במהרה מהשמעה על ידי התקשורת והיה כישלון מסחרי גם בגלל זה. לאחר זמן מה הלהקה התפרקה כשהיא עדיין המומה ומאוכזבת. החרם על התקליט בא כי המילים עוסקות ברצח שבוצע ב-1936 בכפר בסיציליה וענייני מאפיה היו דברים שעדיין היה קשה להתמודד מולו באיטליה. המאפיה הייתה אז ערך מקודש שם.


קשה מאד למצוא את ההדפסה המקורית של האלבום (במיוחד עם הפוסטר). העטיפה והפוסטר יוצאי הדופן עוצבו על ידי ג'יאני סאסי. המוזיקה שבפנים מורכבת מאד ומטלטלת אותנו למחוזות פרוגרסיביים, עם צלילי מקלדות אהובים כמלוטרון, האמונד, סינטיסייזר ועוד.


האלבום מתחיל עם גיטרה אקוסטית פשוטה ועם שירה המציגה את הנושא המרכזי. קול השירה משחק את התפקיד של חבר של נער שנרצח והוא בא לתאר את זירת הפשע - "הם מצאו אותך שרוע / עם ארבעה כדורים נעוצים בחזה / הם ירו בך בבוגדנות / לא נתנו לך לחשוד בכלום / עכשיו אתה שוכב בלי הנעליים / בשיח קוצני / בעוד הסירות שזוכרות אותך מאז שהיית ילד שטות על הים / מישהו כבר רץ בסמטה / בזמן שהמשטרה החולפת נושאת את גופתך ללא חיים לביתך עדיין מנמנת...”.


לאחר מסע בתוך הסיפור הזה, התקליט מסתיים עם חזרה לנושא הפתיחה - "כמה תקוות כמה אשליות / היו לך על העולם הזה / הרגו אותך בלי סיבה / כמו שהיו הורגים חייל במלחמה / מצאו אותך שרוע / עם ארבעה כדורים נעוצים בחזה / חשבת שאתה כמעט בן אלמוות / אבל מתת בדרך מקובלת / כשהיית רק בן שש עשרה...”.


עכשיו רק נותר לכם להקשיב ליצירה הבאמת מיוחדת זו ולהחליט בעצמכם אם מדובר במאסטרפיס או לא. לדעתי - זה מאסטרפיס!


על להקת ACQUA FRAGILE



להקה זו תיזכר בעיקר, בעיני רבים, כזו שסיפקה ללהקת PFM את הזמר ברנרדו לנזטי, אחרי קיץ 1975, יותר מאשר עבור שני אלבומים מצוינים שעשתה עד אז.


זמן קצר לאחר מכן שאר חברי הלהקה מקבלים את הצעתו לשנות את השם ל"מים שבירים", ועם זה הם קיבלו את ההזדמנות לחמם את ההופעות של PFM. עובדת היות חברי הלהקה פועלים בפארמה, עיר מוזיקלית אך רחוקה מהמרכז, הענישה אותם בגלל שסצנת התקליטים האמיתית קרתה במילאנו או ברומא. למרבה המזל, עם דחיפת המלצה של PFM הגיעה הלהקה להקלטת האלבום הראשון בשנת 1973. העובדה שהלהקה שרה באנגלית גרמה לאי נוחות מצד חברת התקליטים שביקשה להתמקד אך ורק במוזיקה איטלקית. ההשפעות נעו בין ג'נסיס וג'נטל ג'יאנט לניחוחות מהחוף המערבי של ארה"ב.


התקליט השני יצא בשנת 1974 ונקרא MASS MEDIA STARS. גם הפעם הלהקה שרה באנגלית וההפקה ראויה מאד. לאחר מכן הצטרף קלידן להקת THE TRIP להרכב, נשאר שם כמה חודשים ועזב. הלהקה התפרקה בשנת 1975.



על תקליטה המופלא של להקת ALPHATAURUS, שיצא בשנת 1973.



ההרכב, שנוסד בשנת 1970 במילנו, כלל את מישל בווארו (שירה), פייטרו פלגריני (קלידים), גידו וסרמן (גיטרה), אלפונסו אוליבה (בס) וג'ורג'יו סנטאנדראה (תופים). הם הוציאו רק אלבום אחד במסגרת להקתם עבור MAGMA RECORDS, לייבל עצמאי שהוקם על ידי חבר להקת NEW TROLLS, ויטוריו די סקלזי, עם אחיו אלדו (שיקים את להקת PICCHIO DAL POZZO).


אלבום זה חלף כמעט ללא תשומת לב, והלהקה התפרקה לאחר זמן מה במהלך הסשנים להקלטת אלבום שני שיצא, לא בשלמותו, רק בשנת 1993. אף על פי כן, עבודת הבכורה המצוינת הזו הפכה מאוחר יותר לאלבום קאלט בקרב מעריצי פרוג איטלקי.


ציור העטיפה נפלא ומתאר בצורה מושלמת את תוכן האלבום. זה ציור של אדריאנו מרנגוני שפרוס על עטיפה משולשת ובו יונים לבנות עם ענפי זית במקורן שמטילות פצצות על נוף חלומי.


מצב הרוח באלבום תלוי בין חלום לסיוט ובמילים יש פחד ממלחמה גרעינית ובתקווה לעולם טוב יותר, בעוד שהמוזיקה שמעטרת אותן לא פחות ממפעימה.


המתח נמס, אחרי שני קטעים, לתוך CHROMA האינסטרומנטלי הקצר והחלומי היפהפה שנשמע מאד סימפוני.


אחריו מגיע הקטע LA MENTE VOLA (המוח טס) שהוא עוד רצועה ארוכה ומורכבת שמתחילה בקצב מהפנט המוביל להתעוררות פתאומית הכוללת שירה דרמטית וצלילי סינטי מוג מיוחדים - "פתאום אתה רואה את השמש / אתה נושם אוויר, אתה מרים פרח / אתה לא יודע יותר מה היית אתמול / עכשיו אתה יודע / מה הרצון לטרוף / עכשיו אתה יודע / מה הכוח לקוות...”. זה אחד הקטעים האהובים עליי יותר בכל קטלוג הפרוג האיטלקי.


אתם אוהבים את הפרוג רוק שלכם עם הרבה הפתעות וצלילי מקלדות וינטג' מענגות? זה בדיוק התקליט בשבילכם.


על תקליטה השני של להקת LATTE E MIELE, שיצא בשנת 1973 ונקרא PAPILLON.



היה זה עוד ניסיון למזג השפעות קלאסיות עם רוק, פופ וג'אז - במה שנשמע קרוב מאד ללהקת ELP - אבל לא כולם השתכנעו מטיבה של יצירה זו, שלטעמי האישי נשארה מעניינת ביותר, למרות שקטעי השירה יכלו להיות טובים יותר.


הלהקה נוצרה בשנת 1971 ובמהרה גובשה כשלישיית קלידים באותו סגנון כמו ELP או LE ORME האיטלקית. לחברי הלהקה הייתה טכניקה טובה אבל נוסחת הקלידים/בס/תופים שלהם הייתה חוזרת על עצמה ומעורבבת עם קול מלודי עם תוצאה לא משכנעת מדי.

הפרויקט של PAPILLON התחיל כסיפור אגדה שמיועד לילדים, לאחר מכן שולבו כמה סוגיות מוסריות בסיפור כולל אפליית השונה.



יצירת הנושא היא סוויטה ארוכה המחולקת לשמונה חלקים (פתיח ושבעה קטעים נוספים) המספרת את סיפורה של בובה מעץ בשם פפיון. העלילה נשענת על הסיפור של פינוקיו כשהפתיח האינסטרומנטלי המצוין קובע את האווירה.


מיד לאחר מכן מתואר לנו בשירה שהבובה בורחת ממחנה של מופע נודד שבו היא נועדה לבדר את הציבור. לאחר הבריחה, פפיון מגיע לשוק של כפר שם הוא פוגש ילדה קטנה שמעוררת את רגשותיו. אנשי הכפר חושבים שהוא רוצה לפגוע בילדה ומכניסים אותו למעצר. אחר כך הם מעמידים אותו למשפט ופפיון נידון למוות. רגע לפני ההוצאה להורג הוא מתחיל לבכות והופך לילד קטן ממשי שבסוף מצליח לברוח מגורלו המר.


צד ב' של התקליט נפתח עם עוד סוויטה ארוכה שנשענת על יצירה של בטהובן (PATHETIQUE). גם צד זה הוא חגיגה לאוהבי הפרוג רוק בשנותיו הטובות וצליליו המיוחדים. שימו לב - אלבום זה הוקלט גם בגרסה אנגלית אך יצא לאור רק שנים רבות לאחר מכן.


כשאומרים לחובבי הרוק המתקדם האיטלקי את השם MUSEO ROSENBACH, בדרך כלל מתפשט על פניהם חיוך גדול עת הם נזכרים בתקליטה המפואר של הלהקה, משנת 1973, ושמו 'זרטוסטרה'.



אז הנה כמה פרטי מידע על הלהקה והתקליט שלא נודעו בקרב אוהביהם. להקה זו נוסדה בצפון איטליה בדצמבר 1971, על חורבות להקת קאברים ושמה 'קווינטה סטראדה', שניגנה חומרים של לד זפלין, גראנד פאנק, הנדריקס וכדומה. עם פירוק הלהקה החל תהליך הרכבת להקה חדשה כשיצירה אחת החלה כבר לקרום אור וצלילים. זו יצירת הנושא של התקליט שייצא בהמשך.


בתחילת 1972 היה עדיין חסר שם ללהקה כשלפתע הבזיק הרעיון לפי טרנד השמות ששרר אז בקרב הלהקות האיטלקיות להרכיב שמות לפי מקומות, בניינים, מאפיות, בנקים וכדומה. אז החליטה הלהקה להרכיב את שמה ממוזיאון, כששמו של אוטומר ארנסט רוזנבאך, שהיה מו"ל גרמני, צץ מספר בספריה שקרא בסיסט הלהקה. הוא אהב את שמו ורץ להציע את השם לחבריו. במהלך חודשי החורף והאביב של 1972 ניסתה הלהקה להרכיב רעיונות מוסיקליים מקוריים ובקיץ של אותה שנה כבר קמה סוויטת 'זרטוסטרה', שהושלמה בנובמבר 1972. אז הוקלט דמו עימה שנשלח לחברת התקליטים 'קאסה ריקורדי', שהוציאה לפני כן את תקליטיה המופתיים של להקת באנקו. אותה חברת תקליטים הביעה עניין ובינואר 1973 נחתם חוזה לשלושה תקליטים, שהראשון בהם נדרש לצאת באפריל 1973. זאת כי הלהקה נקבעה להופיע בפסטיבל המוסיקה האוואנגארדית שנקבע, בחודש יוני, בנאפולי.



בתחילת פברואר נכנסה הלהקה לאולפן ההקלטות ואחרי חמישה עשר ימים הושלמה המשימה. אבל עיצוב העטיפה, עם קולאז' הפנים של הנביא זרטוסטרה עם הרקע השחור ואלמנטים של מוסוליני יצרו שערוריה וחברי הלהקה הואשמו כי הם פאשיסטים. התקליט הוחרם מהשמעה ברדיו והשיווק סבל בהתאם. גם בהופעות חשה הלהקה כי עויינות מופנית כלפיה מהקהל.


אבל יצירת הנושא נשארה לא פחות ממפעימה, עם מפלי המלוטרון המענגים והנגינה המהודקת של החברים. קונספט היצירה הוא דיאלוג שזרטוסטרה מבצע עם מספר דמויות. הבסיסט ונגן המלוטרון של הלהקה, אלברטו מורנו, למד אז פילוסופיה באוניברסיטה של מילאנו, אז הייתה לו היכרות מעמיקה עם יצירותיו של ניטשה. מורנו: "כשהקלטנו את התקליט, מיד חשבנו לעשות אלבום קונספט, דומה לתקליט DARWIN של להקת (הרוק המתקדם האיטלקית) בנקו. השתמשנו בדמות של זרטוסטרה - הגרסה הבדיונית של ניטשה לדמות ההיסטורית - כי שפת הספר עשירה בתמונות מעוררות חושים. המבנה של היצירה ALSO SPRACH ZARATHUSTRA מבוסס על 'נאומים' שנשא זרטוסטרה. החלטנו לבנות סוויטה שסיפרה את הירידה של זרטוסטרה מההר לאחר תקופה של מדיטציה והמפגשים עם דמויות מסוימות, המייצגות אסכולות שונות".



בפתיחת היצירה הוא מופיע וקולו, שבא עם אפקט מרוחק ועתיר הד, נועד לשקף את קול הדמות המרכזית כשהוא נישא בעמק. אבל חברי הלהקה לא היו מרוצים בזמנו מהתוצאה וכל עניין החרם הוסיף למתיחות הקשה. כשהגיע זמנה של הלהקה להופיע באותו פסטיבל אוואנגארדי, ניצבו מולה גופי מחאה שהפריעו למהלך התקין של ההופעה. הקהל לא הביע התלהבות והלהקה חזרה מנאפולי כשמפרשיה נטולי רוח. לאחר עוד כמה הופעות ספורות נערכה, בספטמבר 1973, פגישת להקה בה הוחלט לקחת הפסקה עד סוף השנה. חברת התקליטים מיהרה להגיב כי לפי החוזה חייבת הלהקה לספק לה עוד שני תקליטים. חברי הלהקה, שעסקו בעבודות אחרות ובלימודים אקדמאיים, לא מצאו את הזמן לפעילות שוטפת בלהקה. חברת התקליטים הבינה כי לא תצליח לקבל את שהובטח לה וניאותה לשחרר את מוסאו רוזנבאך מהחוזה.



כך הסתיים בזמנו סיפורה של להקה שיצרה תקליט מקורי ומתקדם ביותר, שזכה להערצה רבה רק שנים רבות לאחר צאתו.


הפעם אני מתמקד בפרנקו בטיאטו. לקהל הרחב הוא לא אומר הרבה אך לחובבי הרוק המתקדם והנסיוני, הוא שם ידוע ביותר.



בטיאטו היה, למעשה, דברים רבים במהלך הקריירה הנרחבת שלו. הוא היה זמר ביט בסיקסטיז. משם הוא הפך להיות יוצר אוואנגארד מתקדם, כשאלבום הסולו הראשון שלו, FETUS, יצא בשנת 1972, תוך מיזוג מלודיה איטלקית עם צלילים אלקטרוניים ניסיוניים. התוצאה היא אלבום קונספט שנכתב בשיתוף עם סרג'יו אלברגוני והמפיק פינו מסרה והוקלט בעזרת צוות מוזיקאים מיומן.


על פי ההערות שנלוו לתקליט, אלבום זה "מוקדש לחלוטין" לאלדוס האקסלי ויצירותיו, ובפרט ל"עולם חדש אמיץ", רומן שצופה התפתחויות בטכנולוגיית רבייה, לימוד שינה, מניפולציה פסיכולוגית והתניה אופרנטית שבאים לשנות את החברה. כותרת המשנה של התקליט היא "חזרה לעולם החדש".


אין ספק שמדובר באלבום מהז'אנר הפרוגרסיבי אבל עם נגיעות מקוריות ביותר. בטיאטו נהג להשתמש בו בקומפוזיציה מינימלית עם עיבוד עשיר, תוך שימוש נרחב בסינטיסייזר ה-VCS3 (זה שגם להקות כמו קינג קרימזון ופינק פלויד השתמשו בו).


הפתיחה היא רצועה קצרה בשלושה חלקים שמתחילה רק בשירה ואפקטים קוליים עם פעימות לב. המילים מתארות את תחושותיו של תינוק שמתגבש אט אט ברחם אמו... "עוד לא נולדתי / וכבר הרגשתי את פעימות הלב / עוד לפני הלידה שלי / הרגשתי שנולדתי בלי אהבה...".


בהמשך מגיעות גם מילים כמו "התאים שלי ישתנו ולגוף שלי יהיו חיים חדשים / אנחנו נטייל מסביב לשמש, מהר יותר מהאור / כמכונות זמן בניגוד לרצון הזמן”.


זה אלבום שקשה להגדירו אבל לי אישית קל להגדירו כמענג במוזרותו ונועזותו. זו יצירת מופת של סיכונים שעובדת בכל פעם מחדש. זה מסע מיוחד באורך של כ-35 דקות מרתקות, עם יוצר שהוא תעלומה אמיתית.

בטיאטו תכנן להצליח בבריטניה, והופיע שני מופעים באולם "ראונדהאוס" שבלונדון. הוא תמך בלהקות כמו מאגמה ואש רא טמפל ופרנק זאפה כינה את עבודתו של בטיאטו בתואר "גאוני".


אבל לרוע המזל שלו, תקופת נסיעתו לאנגליה נקטעה, כנראה בגלל תאונת הדרכים, שאילצה אותו לחזור לאיטליה לצורך טיפול בבית חולים. הופעות באנגליה, עם נגן כלי ההקשה היפני, סטומו יאמאשטה, בוטלו כמו גם סיבוב הופעות עם המלחין ג'ון קייג'. תאונת הדרכים כה השפיעה על הקריירה של בטיאטו, עד כי אלבום בכורה זה, בגרסת השפה האנגלית, נגנז ובטיאטו הכנוע נאלץ לחזור לאיטליה ולפעול שם במשרה מלאה.


אלבום הסולו השני שלו, POLLUTION, יצא ב-1973 והמשיך את אותו קו מוזיקלי, אם כי יותר כלי נגינה רוקיים קיבלו בו שימוש. כפי שניתן לנחש, תוכן המוזיקה והמילים כרוך בבעיות סביבתיות ובביקורת נוקבת נגד העולם המתועש. למרות הנושא, זה כנראה האלבום הקל והנגיש ביותר של תקופת הפרוג של פרנקו בטיאטו. כאן כל הרצועות כרוכות יחד ויוצרות סוויטה ארוכה עם נושאים חוזרים.


התקליט אף הצליח היטב במכירות באיטליה. מאז המשיך בטיאטו לפעול במרץ רב ולמצב את עצמו כאושיה מוזיקלית יוצרת וחשובה מאד באיטליה.


שני האלבומים האלו מומלצים מאד כנקודת פתיחה להכרת היצירה של בטיאטו.


על התקליט CONCERTO GROSSO PER I של להקת NEW TROLLS הנהדרת, שיצא בשנת 1971.



להקה זו, עם כל המוזיקה הטובה שעשתה, היא גם מהקשות יותר לאיסוף מקסימלי של החומרים שלה. זאת כי חבריה השתנו לרוב, הלהקה שינתה את שמה כמה פעמים, היו גם מריבות לא קלות בין החברים - וגם כמה להיטים שהצליחו באיטליה.


זו אחת הלהקות המתקדמות הפופולריות יותר באיטליה והיא פסעה בסגנונה בכמה תחומים - אם זה פסיכדליה, פרוגרסיב, רוק כבד ופופ. ברשותכם, וכיאה למגזין זה, אשאר עם הלהקה בתקופה הפרוגרסיבית שלה.


בסוף שנת 1970, לאחר שנתיים מאז הקמתה, השתנה הרכב החברים בלהקה. הקלידן המקורי, מאורו צ'יארוגי, עזב והיא המשיכה כרביעיה. שנה לאחר מכן היא הוציאה את תקליטה הידוע ביותר - CONCERTO GROSSO PER I. המוזיקה לתקליט זה נכתבה על ידי המלחין לואיס אנריקה בקלוב ועובדה ללהקת רוק עם תזמורת פילהרמונית.


הלהקה פגשה את בקלוב לפני כן, כשעבדו ביחד על מוזיקה לסרט LA VITTIMA DESIGNATA. היה זה שילוב מוצלח שהוליד את הרעיון לתקליט CONCERTO GROSSO.


זו הייתה יצירה שאפתנית שנחשבת עד היום כקלאסיקה מהחשובות ביותר בעולם הרוק האיטלקי. זה היה הניסוי הראשון מסוג זה באיטליה, יתר על כן הוא היה די מוצלח והוא פתח את הדרך ליצירות אחרות באותו סגנון. למסע הזה הצטרף ללהקה הקלידן מאוריציו סאלבי, שצלילי ההאמונד שלו נשמעים בצד השני של התקליט שהיה רב המכר הברור של הלהקה.


הצד הראשון של התקליט מורכב מארבעה חלקים שיוצרים יחדיו יצירה עתירת דרמה ויופי.


הפרק הראשון הוא "אלגרו" האינסטרומנטלי התוסס, שנפתח עם מוזיקה שנשמעת כמו ג'ת'רו טול, אך לא כחיקוי. בפרק השני, ADAGIO, השירה (באנגלית) היא איטית ומלטפת - "מאחל לך להיות כל כך קרוב אליי... מחכה שהשמש תזרח שוב / מגלה שהיא הלכה רחוק מדי / למות, לישון, אולי לחלום...". המילים הקצרות נוצרו בהשראת המלט של שייקספיר. הפרק השלישי הוא יצירה מלנכולית יפהפיה והפרק הרביעי, שנקרא SHADOWS, מוקדש לג'ימי הנדריקס, שמת קצת לפני כן.


את החצי השני של האלבום תופס ג'אם ממושך, שהכוכבים בו עם סאלבי הקלידן ודי פאלו הגיטריסט. חבל שהיו חייבים להשחיל שם גם סולו תופים, בימים בהם המון הרכבי רוק חשבו שזה מגניב לשים סולו תופים גם בתקליט ולא לשמר את זה רק בהופעות.


ועדיין, מדובר בתקליט חשוב ואהוב ביותר ששווה לכם לאסוף אותו לחיקכם.


על להקת SEMIRAMIS, שהוציאה בשנת 1973 את התקליט DEDICATO A FRAZZ.



מעטים יחסית מכירים את הלהקה הזו ומעטים יותר אף יודעים שהזמר / גיטריסט בה, מישל זרילו, הקליט את התקליט הזה עם להקתו כשהיה בן 16 בלבד.


להקת SEMIRAMIS הייתה ללהקה שהורכבה מחמישה בני נוער מרומא והתבססה על עבודת הגיטרה של זרילו כמו גם תפקידי הקלידים של ג'מפיירו ארטג'יאני ואחיו הגדול של זרילו, מאוריציו.


הלהקה הוקמה בשנת 1970 על ידי מאוריציו ובני הדודים - המתופף ממו פולבאנו והבסיסט מרצ'לו רדויד. בשנת 1972 הצטרף אליהם מישל זרילו. יחדיו הם קבעו שהשם SEMIRAMIS מתאים ללהקתם, שהוא שמה של מלכת בבילון. אבל פולבאנו המתופף נאלץ במהרה לעזוב את הלהקה כי הוא היחיד שאחז בעבודה קבועה שאינה קשורה במוזיקה. החליף אותו חבר של הלהקה, פאולו פאנצה, שהביא עמו את ג'מפיירו ארטג'יאני.


התקליט שלהם יצא, כאמור, בשנת 1973, והכיל בעטיפתו ציור של גורדון פגטר, צייר בריטי שגר ברומא ועבד בחברת התקליטים RCA. יש בו יצירות מורכבות עם שינויי מקצבים, אך ההפקה לא מושלמת. עדיין, נחשב התקליט בגדר קלאסיקה לאוהבי הפרוג האיטלקי.


למרות שהלהקה הופיעה לא מעט אז, הסיפור שלה הסתיים בשנת 1974.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page