top of page
Search
  • Noam Rapaport

רוק מתקדם למתקדמים - על תקליטי הפרוג שכנראה לא הכרתם - חלק 1

Updated: Dec 16, 2022



על להקת WARM DUST...


לקראת אמצע שנת 1970 יצא לאור אלבומה הראשון (והכפול) של להקה זו, שהאורגניסט שלה היה פול קאראק (שבהמשך יצליח בלהקות סקוויז, מייק והמכונאים וגם בשמו). שם אלבום הבכורה הנהדר היה AND I COME TO PASS ובעיתון DISC נכתב עליו בזמנו: "הלהקה לא נשענת על צלילים אלקטרוניים מיוחדים אלא על צליל קלאסי יותר, עם קומבינציה עדינה של חליל / אורגן וסקסופון. יש כאן מלודיה רבה ויש ללהקה הזו הרבה מה להגיד מוזיקלית".



בסוף אותה שנה יצא אלבומה השני של הלהקה, PEACE FOR OUR TIME, שנכתב עליו במלודי מייקר: "כשלהקה באה להביע את דעתה על מלחמה ומשווקת זאת עם המון אייטמים עליה ועל דעותיה בעניין, זה מעורר חשד. התוצאה לא טובה". השיווק המוגזם של הלהקה אכן גרם לה לביקורות שליליות על אלבום מעניין זה, כולל ביקורת שלילית גם בעיתון רקורד מירור.


קאראק סיפר בזמנו למלודי מייקר: "נכון, הגזמנו עם הצורה השיווקית הזו. העלונים שהפצנו היו אמורים לצאת ביחד עם האלבום, אך לצערנו נדחה זמן יציאתו והעלונים לבדם הגיעו למערכות העיתונים ועיצבנו אנשים. המכתבים האלו נתפסו בעיניהם כהטפה, אבל אנחנו לא עד כדי כך נחושים להטיף". עוד אלמנט שעיצבן אנשים בשיווק הלהקה היה שליחת פרחים לבנים ביום זכרון לחללי הצבא הבריטי. הדבר גרם ללוח הופעות מדולדל מהרגיל. אמרגנים לא רצו להתעסק עם הלהקה הזו. "מה שהעציב אותנו הוא שאנשים חשבו כי אנחנו גימיק חולף, מבלי שטרחו אפילו להקשיב למוזיקה שלנו", נאנח קאראק. "האלבום שלנו אינו פוליטי כלל וכלל". למרות זאת, בין הקטעים נשמעים חברי הלהקה מדברים על החלטות מלחמתיות גרועות או רשעות מצד המוסד הפוליטי.




בשנת 1972 יצא האלבום האחרון של להקה זו ששמו כשמה. גולת הכותרת שלו היא היצירה הארוכה שבצד השני, THE BLIND BOY, שמחולקת לחמישה פרקים וכוללת ציטוט מיצירה קלאסית של סיבליוס.


על להקת BLONDE ON BLONDE...


למרות שם הלהקה שהועתק משם אלבומו של בוב דילן, שיצא בשנת 1966, מדובר בהרכב וולשי שיצר מוזיקה שנעה בין הפסיכדליה והפרוגרסיב. לאלבומם הראשון הם החליטו לקרוא בשם CONTRASTS בגלל הניגודים המעניינים שיש בו, בין כלי הנגינה השונים והסגנונות המוזיקליים, מרוק חשמלי לפופ מתוזמר היטב וביניהם גם פולק פסטורלי. לעיתים מגיעים השינויים בתוך שיר אחד. כמו, למשל, בקטע הפותח שנקרא RIDE WITH CAPTAIN MAX.

למרות ששם הלהקה הושפע מדילן, החליטה חברת התקליטים לתרגמו מילולית אותו ואת שם האלבום. כך נוצרה העטיפה עם דוגמנית העירום שצולמה מגבה. כך שהעטיפה נפתחה כשמצידה האחד בעיקר שיערה של הדוגמנית ובצד השני ישנה החשוף ועליו עכביש טרנטולה (עוד קישור קלוש הפעם לבוב דילן והספר שלו?).



בתחילה רצו חברי הלהקה שהטרנטולה יהיה גם בצבע בלונדיני, אך גן החיות שממנו נלקחה העכביש סירב בתוקף לרססו עם צבע.


עיתון מלודי מייקר בביקורתו על תקליט זה, שיצא בשנת 1969: "זה אלבום בכורה מרשים. חברי הלהקה מערבבים את קולותיהם באופן חכם עם ארטילריה מוזיקלית משובחת. הלחנים אינטליגנטיים וזו להקה שבהחלט כדאי לעקוב אחריה".


שנה לאחר מכן הקליטה הלהקה אלבום שני ושמו REBIRTH. זאת כי זמר הלהקה, ראלף דנייר, עזב אותה והוחלף עם דייב ת'ומס. גם עמדת הגיטריסט השתנתה. התוצאה המוזיקלית הייתה רוקיסטית יותר. על העטיפה שוב הייתה אישה עירומה, רק שהפעם בציור. וכמובן שהיא בלונדינית. הרי ללהקה קוראים... נכון, השבתם נכון.



ובצד השני של העטיפה נראים חברי הלהקה יוצאים מבטנה של אותה אישה. כדי להדגיש כנראה את הלידה מחדש. חברי הלהקה לא סבלו את העטיפה הזו, כי לא נעשתה שום התייעצות עמם בעניין לפני כן. עבורם זה היה עיצוב נאיבי וקיטשי.


בעיתון DISC נכתב בביקורת: "המוזיקה מקורית. חברי הלהקה כותבים יחדיו את המוזיקה עם מילים מעניינות ועיבודים מלאי מחשבה. נעים מאד להקשיב לזה".



במלודי מייקר כתבו כך: "בינוניות זו איכות גרועה. והתקליט הזה הוא שיעור כיצד להיות ממוצע. המוזיקה מלאה בקלישאות וחסרת השראה. החומר המוזיקלי רדוד והשירה גרועה".

קיבלתם כאן שתי ביקורות שונות מאד בגישתן. אז עכשיו תורכם להקשיב. מה דעתכם?

בשנת 1971 יצא אלבומה השלישי של הלהקה ושמו REFLECTIONS ON A LIFE.


על להקת HEAVEN...


להקות שיקגו ודם, יזע ודמעות הצמיחו גל אדיר של להקות בראס-רוק (רוק עם כלי נשיפה), שחלקן טובות מאד וחלקן הן חיקוי עלוב ותו לא. להקת HEAVEN הבריטית היא מהסוג הראשון וצליליה משומרים להפליא באלבום משנת 1971 ושמו BRASS ROCK 1.


האלבום הופק על ידי ריקי פאר, ששנה לפני כן היה ממפיקי פסטיבל האי ווייט הידוע. הלהקה אותה הפיק הורכבה משישה אנשים שיצרו מוזיקה שצריכה קצת סבלנות כדי באמת להיכנס אליה. יש פה גרוב מדליק, שירה מחוספסת (עוד ניסיון להביא זמרים בעלי מרקמי קולות שמזכירים את להקת שיקגו). וכל המוזיקה הזו נעטפה בעטיפה מאד מושקעת שמקבלים עמה תמונה של צלב, כשמוציאים אותה מקיפוליה.


אז מה היו הביקורות אז? ובכן,

במלודי מייקר נכתב: "המוזיקה פה כבדה, יצירתית וחסרת מנוחה. ברור שיש פה זיקה ללהקת שיקגו - ולא רק בגלל שזה אלבום בכורה כפול, כמו שעשתה שיקגו. התופים והגיטרות נפלאים אך העסק מתקלקל עם השירה".


בעיתון ביט אינסטרומנטל נכתב אז: "יש פה את אחת העטיפות המרהיבות יותר והמוזיקה באה עם רעיונות מקוריים".


בעיתון CREEM נכתב: "העטיפה של האלבום נפתחת למימדים מפלצתיים. כשפתחתי אותה היא כמעט ניפצה את השעון שעמד על השידה שלי. אבל המוזיקה היא סוג של קיטש".


לקראת סוף 1973 יצא תקליט פרוג מעניין ללהקה הבריטית, FUSION ORCHESTRA. שמו הוא SKELETON IN ARMOUR.


הסאונד של להקה זו נשמע כתמהיל של ג'ת'רו טול, יס וקורטוב ג'ניס ג'ופלין כשהכל בא עם רוק מתקדם תזזיתי ווירטואוזי להפליא, עם שינויים מפתיעים במוזיקה. השירה האנרגטית בקעה מגרונה של ג'יל סווארד. היה נראה אז שעתיד ורוד מצפה ללהקה, אך היא התפרקה במהרה. סווארד עברה שנים של נסיונות מוזיקליים לא ברורים (כולל שירה בלהקת בראנדי), עד שהקימה, בשנת 1980, את להקת שאקאטאק.


בכל מקרה, נחזור לשנת 1973. אז הנה נגלה מה נכתב בביקורות העיתונים על התקליט. בשביל זה צללתי לארכיונים השונים:

בעיתון DISC נכתב אז: "אני חסר נשימה! הלהקה הזו פרצה לסלון שלי כמו טנק ישראלי בשדה קרב. נכנעתי מיד. לא הייתה ברירה. ההרכב הזה כולל את הזמרת הטובה ביותר שחייבת לקבל תואר זה בשנת 1974. קוראים לה ג'יל סווארד. אל תחמיצו את הלהקה".

בעיתון MUSIC WEEK נכתב אז: "הלהקה בודקת מחוזות מוזיקליים שונים אך תמיד נשארת בשליטה ומהודקת. הצליל גדול אך לעיתים כלי ההקשה בולטים מדי. לג'יל סווארד מגיע קרדיט גדול על שירתה. היא גם מנגנת בפסנתר חשמלי".


על התקליט FAR CANAL של הלהקה הבריטית הנהדרת JODY GRIND. זה אלבומה השני של הלהקה והוא יצא בשנת 1970.


ללהקה הצטרף, לפני הקלטת אלבום זה, הגיטריסט / בסיסט ברני הולנד, שסיפר: "אחרי שהלהקה שהייתה חבר בה, BLUESOLOGY, התפרקה, הייתה תקופה שבה לא הייתי באף להקה, למרות שהשתתפתי בכמה ג'אם סשנים שבהם אפשר לפגוש אנשים. במהלך התקופה הזו הסתובבתי עם בחור אקצנטרי בשם מייק קאפל שעשה 'מופעי אור' ללהקה בשם THE PRETTY THINGS. שכרנו יחדיו דירה בדרום לונדון.


ביום שעברנו לגור שם, עישנו חומר טוב והחלטנו לצבוע את הדירה מחדש. צבענו את כל הקירות בשחור ואת כל הריהוט בוורוד וכשבעל הבית חזר באותו לילה הוא זרק את שנינו וסירב להחזיר את הפיקדון שלנו. אז מייק ואני עברנו לדירה אחרת, הפעם במערב לונדון, ליד גני קיו. יום אחד, בתחילת 1970, נשמעה דפיקה בדלת וזה היה ויו פרינס (שהיה פעם המתופף עם THE PRETTY THINGS) שהגיע לעשן משהו טוב. הוא אמר לנו שהוא הולך לבשל ארוחת ערב מסורתית של יום ראשון, אז מייק ואני יצאנו אחר הצהריים לבקר כמה בנות שהכרנו ונתנו לו להמשיך עם זה.


כשחזרנו, הוא הגיש מגש ענק של תפוחי אדמה צלויים - ושום דבר אחר, רק תפוחי אדמה צלויים - לא בדיוק מה שמייק ואני ציפינו. לא עבר זמן רב עד שקיבלתי הצעה נוספת להצטרף ללהקה. גרתי בדירה בסנט ג'ורג' סקוור והבחור הזה הופיע בשם טים הינקלי - והוא השמיע לי אלבום שנקרא ONE STEP ON של הלהקה שלו, שנקראה JODY GRIND. זה היה שם של מנגינה מאת מוזיקאי הג'אז הוראס סילבר. באלבום הזה היו טים הינקלי באורגן, איבן זגני בגיטרה ובארי ווילסון בתופים. טים עמד לעשות אלבום נוסף וחיפש גיטריסט ומתופף חדש".


התקליט של הלהקה יצא בשנת 1969 והוא דוגמה נהדרת להמחשת הרוק המתקדם בגל הראשון. הצד הראשון שלו בא עם קטע ארוך, שמתפוצץ בהמשכו עם גרסה ל- PAINT IT BLACK של הסטונס.



האלבום השני של הלהקה, FAR CANAL, הוקלט באולפן SOUND TECHNIQUES בלונדון בשלושה ימים בלבד. בשלב זה הלהקה כבר לא קיבלה הרבה תמיכה מההנהלה שלה וזה בסופו של דבר הפיל אותה, בדיוק כשהחלה באמת להמריא.


בעיתון DISC נכתב אז בביקורת על התקליט: "זה אלבום שני מצוין. החברים יודעים לנגן מוטיבים של מוצרט ובאך בגיטרות ובאורגן, דבר שמעניק להם צליל קלאסי. מצד שני, הם יודעים לנגן כמו להקת CREAM והם מביאים פה תקליט טוב יותר מתקליט הבכורה שלהם".


בעיתון TIME OUT נכתב אז בביקורת: "ללהקה הזו יש היסטוריה של חילופי נגנים. זה אולי מסביר מדוע היא עדיין לא התקבעה היטב בסצנת המועדונים. הסאונד שלה מזכיר את להקת טראפיק. לפי תקליט זה, זו להקה מהיותר לא מוערכות מספיק בסביבה".


על להקת FELT באלבומה היחיד משנת 1971.


להקה זו נוסדה באלבאמה בסוף שנות השישים כשמייק ג'קסון הגיטריסט (שהיה אז בן 17) חיפש נגנים שיקליטו עמו את השירים שכתב. הוא מצא שני חברים מבית הספר שלו; הבסיסט טומי גילסטראפ והמתופף מייק ניל. הרביעי להצטרף היה גיטריסט ושמו סטאן לי, שסיפק גיטרת קצב. הרביעייה ערכה חזרות אינטנסיביות בחנות של אביו של מייק ניל. החזרות נקבעו לשעות הלילה בהן הייתה החנות סגורה כשלילה אחד עבר ליד החנות בחור בעל קשרים. הוא אהב מאד את ששמע ואירגן לבחורים סשן בן שלוש שעות להקלטת דמואים.


טכנאי האולפן, בו הוקלטו הדמואים, כה התלהב מהלהקה שהמשיך איתה את הסשן אל תוך הלילה. התוצאה באה בצורת חמישה שירים גמורים עם העלאת תפקידים ווקאלים הרמוניים. לאחר הסשן הזה, נתקלה הלהקה באורגניסט האמונד בשם אלן דאלרימפל, שהיה מבוגר מהשאר אך הצטרף כחבר מן המניין. הקלטות הדמו נשלחו לדודו של מייק ג'קסון, שהיה כנר ידוע בנאשוויל וסיפק את שירותיו לכוכבי קאנטרי ידועים בשנות החמישים והשישים. הדוד הכנר הצליח לשכנע את חברו, המפיק בוב טוברט, להפיק את הלהקה.


מקדמה בסך 2,000 דולרים גרמה לחברי הלהקה לחשוב שהנה הם בדרך לפריצה הגדולה והאלבום הבודד הוקלט, ב-1971 ובמשך יומיים בלבד. התקליט יצא בלייבל בשם NASCO והכיל חומר שנשען על מוטיבים של בלוז, ניצוצות רוק מתקדם והרמוניות ווקאליות מעניינות.

אבל כחודש אחרי צאת האלבום פרש מייק ג'קסון לטובת לימודי נצרות והפך למאמין אדוק. דבר זה קטע את אפשרות המשך פעילות הלהקה. עותק מקורי של האלבום נחשב לפריט אספנים לא קטן.


יש להקות נהדרות מתקופת תחילת הסבנטיז שעשו מוזיקה נהדרת אך מעטים יחסית מכירים אותן. אחת שכזו היא FUZZY DUCK.


להקה זו הייתה בשנת 1971 בת טיפוחיו של המפיק גורדון מילס, שלשמו נצמדו אמנים מהצד האחר של הסקאלה כגון טום ג'ונס ואנגלברט האמפרדינק. היה זה כשמילס חיפש להקה ללייבל החדש שהקים והשמועה הגיעה לאוזניו של הגיטריסט הראשון של הלהקה. חברי הלהקה, שחשדו כי זה תכסיס של מילס לחדור לשוק המחתרתי, נענו להצעה.


חברי הלהקה הגיעו מלהקות מחתרתיות קודמות, כגון ANDROMEDA, GREATEST SHOW ON EARTH, TUCKY BAZZARD ועוד. התקליט היחיד של הלהקה יצא לשוק בספטמבר 1971, כחצי שנה לאחר שהוקלט. בהפרש חצי השנה הזו פרש מהלהקה הגיטריסט שהביא אותה ללייבל של גורדון מילס.


הבסיסט של הלהקה, מייק הוקסוורת', סיפר: "אני הפקתי את האלבום הזה כי לא סמכתי על מפיקים בריטיים וחשתי שהכי טוב שנעשה זאת בעצמנו עם הסאונד שלנו. הפקתי בעבר תקליט ללהקת אנדרומדה והאמת היא שלהפיק זה לא דבר כה קשה. אם אתה יכול לעבוד עם טכנאי אולפן טוב אז אין סיבה שלא תהיה תוצאה טובה".


סולן הלהקה, גארת' וואט-רוי, הוסיף: "אנחנו רוצים להעניק לקהל שלנו הופעות מהנות כמו שעושה להקת THE FACES. אנחנו רוצים להביא הומור לבמה, לצד המוסיקה הרצינית שלנו. יותר מדי להקות מנסות כיום להציג לקהל תדמית עגמומית. זה לא מתאים לנו. אנחנו רוצים ליהנות".


תקליטה היחיד של הלהקה הוא מפגן של רוק מתקדם מהסוג הטוב. עותק ויניל מקורי שלו שווה הרבה כסף, אך המוסיקה שיצאה מאז על גבי דיסקים וגם תקליטים מחודשים - שווה בהחלט את ההקשבה של חובבי הז'אנר. כבר משיר הפתיחה, TIME WILL BE YOUR DOCTOR, ברור שיש פה עסק עם להקה שיודעת להביא צליל כבד וראוי. המתופף פול פרנסיס, מעניק פה תיפוף נהדר. מומלץ גם לבדוק את להקתו הקודמת, TUCKY BAZZARD. יש בתקליט את צליל אורגן ההאמונד הבשרני שאני כה אוהב, שתוקף ומפנק לצד הגיטרות החשמליות. הסולואים נהדרים ולא ארוכים מדי.



עיתון 'ביט אינסטרומנטל' פרסם בביקורתו: "הלהקה הזו נמנעה מהשגיאות של להקות אחרות שניסו גם הן להציב צליל כבד. השירה ברורה דיה כדי להבין את המילים ואיזון הכלים נכון. הבעיה היחידה היא שהלהקה מנסה פה ושם כמה צלילים שונים בו זמנית. אבל זה לא גורע מההנאה".


עיתון 'רקורד מירור' פרסם: "אני בטוח שהלהקה הזו, בעלת השם הנוראי, נהנתה מאד כשעשתה תקליט זה. אבל לצערי ההנאה הזו לא מגיעה גם אליי. החומר בתקליט טבול יותר מדי ב'ריפים' וחסר טעם. יש יותר מדי תקליטים טובים שיצאו בזמן האחרון, כדי לאפשר לנו להתעלם מכאן והלאה מתקליט זה".


ככה הם המבקרים של הזמן ההוא. עכשיו בואו תקשיבו להמלצתי - זה פגזזז!

קבלו את האלבום WE ARE EVERYTHING YOU SEE של להקת LOCOMOTIVE הבריטית, שהגיעה מבירמינגהם.


כמה שהאלבום הזה נהדר! רוק מתקדם בריטי בימיו הראשונים יחסית. האיש שהוביל את הלהקה מוזיקלית היה האורגניסט נורמן היינס. למרות שהאלבום היה אמור לצאת, לפי הדיווחים מזמן אמת, כבר בפברואר 1969, הוא ספג עיכוב רב ויצא רק בסוף אותה שנה. זה נפתח בהקדמה מתוזמרת שמובילה לשיר MR ARMAGEDDON המוחץ.


חובבי הפרוג, שאוהבים לקטלג כל דבר עד כדי לעיסתו, אוהבים לקרוא לתקופה של צאת האלבום הזה בשם PROTO PROG. וגם אלבום זה מקוטלג כך, כי הוא משקף את הימים הראשונים של אותו ז'אנר. בעיתון DISC הבריטי כתבו בביקורת עליו כך: "זה אלבום מתקדם מבלי להימרח יותר מדי. יש פה שירים מעניינים וביצועים טובים. אל תחשבו שהתקליטונים שלהם, בסגנון הפופ, משקפים אותם. החברים משמעותיים הרבה יותר באלבום הזה".


במלודי מייקר נכתב ביקורת: "אלבום עתיר דמיון שנמצא שנות אור הרחק מהתקליטון שלהם עם השיר RUDI'S IN LOVE". וברקורד מירור נכתב על האלבום כך: "זו אחת הלהקות המוכשרות יותר. החצוצרה והסקסופונים נשמעים חזקים. חלק מהאלבום לעיתים נתלה באוויר אך הבסיס שלו משכנע".


הדוקומנט היחיד שיש לי של הלהקה הזו בווידאו נמצא בסרט בשם STUTTGART STRUDEL, בו מופיעה גם להקת פינק פלויד. הוא צולם בשנת 1969 (בשחור לבן) ופשוט מהנה ביותר לצפייה (וגם נדיר מאד).


יש תקליטים שקשה לא להתאהב בהם. אחד כזה הוא של להקת ASGAERD הבריטית, משנת 1972, שהמוזיקה בו נשמעת כשילוב של אוריה היפ, קנזאס ויס. למרות שתקליט זה נשמע מתאים יותר לצאת בשנת 1970, ולא בשנת 1972 - הוא לא מבייש את הפירמה.


להקת אסגרד נוצרה בסוף 1971 כאשר הזמר ג'יימס סמית' והמתופף איאן סנואו, (שניהם לשעבר מלהקת סטונהאוס) חברו לגיטריסט והזמר לשעבר של להקת בולדוג בריד, רוד האריסון. סמית', סנואו והאריסון גייסו את הבסיסט דייב קוק, הכנר פיטר אורגיל והסולן השני טד בארטלט. הם לקחו את שמם משם ארמון האלים במיתולוגיה הנורדית.

תקליטם יצא ביוני 1972, עם שמונה שירים.

זה נפתח עם קטע הנושא הנהדר, IN THE REALM OF ASGAERD, וממשיך בריף עוצמתי בשיר FRIENDS. לא פעם זה נשמע כאילו קן הנסלי, מאוריה היפ, הוא ששר כאן, אך ברור שלא, כי זהו טד בארטלט ששר בהרמוניה עם הגיטריסט רודני האריסון, שחתום על כתיבת רוב השירים. אחד הצלילים הבולטים בלהקה הוא הכינור של פיטר אורגיל.


בעיתון MUSIC WEEK נכתב בזמנו בביקורת: "להקה ששרה של אודין ות'ור, יום הדין ותקופת הלידה מחדש, כנראה שאינה חושבת על מסחריות. התקליט הזה לא יימכר הרבה".

בעיתון NME נכתב אז בביקורת: "יש פה מיסטיות בסגנון המודי בלוז וקינג קרימזון. אבל זה לא הדבר הכי מיוחד ששמעתי".


ההשוואה למודי בלוז לא נעשתה סתם; התקליט הזה יצא בלייבל THRESHOLD שהקימו המודיז. עם זאת, זה לא כל כך דומה למודי בלוז, מלבד התכונה של להיות יותר מושפע מהפופ מאשר מרוק מתקדם. כשהאלבום יצא, הוא לא נמכר היטב כי המודי בלוז התמקדו בניסיון להתמודד עם להקות ואמנים אחרים שהיו חתומים בחברה שלהם כדי לקדם אותם ולראות את האור בקצה המנהרה. האלבום עצמו הקדים לחלוטין את זמנו ושנים רבות לאחר מכן מעריצי פרוג סוף סוף ראו בו קלאסיקה.


שנת 1970 הניבה לא מעט אלבומי רוק מתקדם באנגליה. אחת הלהקות המבטיחות אז נקראה THE GREATEST SHOW ON EARTH.


במקור הייתה זו להקה שניגנה מוזיקת נשמה עם חטיבת כלי נשיפה, אך התפתחה ליצירת מוזיקה מתקדמת יותר. חברת התקליטים EMI, שחיפשה להחתים את התשובה שלה ללהקות כמו דם, יזע ודמעות ושיקגו - מצאה את מבוקשה עם להקה זו. עם זאת, הלהקה סיפקה משהו שונה.


התקליט הראשון של הלהקה נקרא HORIZONS והביקורות עליו היו כך:

בעיתון BUSINESS WEEKLY נכתב: "מבחינה מוזיקלית הם טובים ומלהיבים. יש פה גיטרה בלוזית ואורגן יציב. מצד שני, חטיבת כלי הנשיפה אינה בולטת דיה. המוזיקה די חוזרת על עצמה".


ברקורד מירור נכתב אז: "התקליט הזה חסר את המקוריות שלהקה צריכה בשביל תקליט בכורה. אבל יש פה רגעים מהנים. צריך מישהו שיהדק את החומר שלהם".


בעיתון MUSIC NOW נכתב: "הקול של הזמר פה מזכיר את רוג'ר צ'אפמן מלהקת פאמילי והמוזיקה נדמה שנלקחה מלהקות אחרות. יש אפילו חצוצרה באחד השירים שמזכירה עיבוד של ברט קאמפפרט. התקליט בסך הכל נחמד אך מבולגן מדי".



באותה שנה יצא גם תקליט השני של הלהקה, שנקרא THE GOING'S EASY. זה היה אלבומה האחרון של הלהקה. לא כולם השתכנעו מהתקליט הזה, כמו, למשל, עיתון MUSIC BUSINESS, שפרסם אז בביקורתו: "זו ממש לא ההופעה הגדולה ביותר על פני כדור הארץ. יש פה מוזיקה מונוטונית מדי".


מצד שני, הרקורד מירור אהב: "זה תקליט חזק עם שילוב בין מסחריות לפרוגרסיביות". התקליט לא נמכר וזה הוביל להתפרקותה של הלהקה.

לדעתי האישית, מומלץ מאד להקשיב לשני האלבומים האלו.


ריק ווייקמן למלודי מייקר, בשנת 1974: "להקת WALLY באמת נהדרת. היא מזכירה לי את להקת יס בתחילת דרכה. חברי הלהקה רעננים בגישתם ומסורים לדבר, עם נגינת רעיונות מקוריים".


ובכן, להקת WALLY הייתה להקת רוק בריטית שניגנה תערובת של פרוג רוק וקאנטרי (כן כן...).

אולי האירוע החשוב ביותר להזנקת הקריירה של הלהקה היה ההשתתפות בתחרות הכשרונות, NEW ACT, בשנת 1973. היא אורגנה על ידי המלודי מייקר, והלהקה הגיעה לשלב הגמר, שנערך עם הופעות חיות באולם ראונדהאוס בלונדון. עם זאת, היא לא ניצחה אבל הגיעה לידיעתו של השדרן הפופולרי, בוב האריס. דרך אגב, הלהקה הזוכה, בחוזה הקלטות, באותה תחרות הייתה להקת DRUID.


הפרס השני ניתן ללהקת WALLY, עם הקלטת סשן לתוכנית הרדיו של האריס בבי.בי.סי. הוא לקח את הלהקה תחת כנפיו והצליח להשיג חוזה הקלטה עם חברת התקליטים, אטלנטיק רקורדס.


אלבום הבכורה הופק על ידי האריס ביחד עם ריק ווייקמן. האלבום מציג, כאמור, שילוב של פרוג רוק וקאנטרי, כשלצליל הקאנטרי אחראית גיטרת הלפ-סטיל שניגן פול מידלטון, והכינור שניגן פיט סייג', אבל המוזיקה מכילה אלמנטים גם ממוזיקה עממית אירית ולכן הלהקה קרובה יותר להיות להקת פולק מאשר להקהת פרוג סימפונית. השימוש במלוטרון, אורגן האמונד והרמוניום הטעה כמה אנשים, שכן היצירה היחידה שמתקרבת לפרוג פה היא TO THE URBAN MAN, עם 14 הדקות שלה. יצירה נוספת שמתקרבת למוזיקת ​​פרוג, במידה מסוימת, היא הרצועה הפותחת, THE MARTYR.


אבל עם כל הרצון העסק, העסק לא ממש הצליח להתרומם והתפרק במהרה.


בפברואר 1970 יצא תקליט הבכורה של להקה בריטית חדשה ומבטיחה - אטומיק רוסטר.


המתופף, קארל פאלמר: "אחרי הסיבוב הראשון שעשיתי עם ארת'ור בראון, שהיה מוצלח מאוד - אמרתי לוינסנט קריין האורגניסט, 'אני חושב שזה חסר טעם להסתובב בניו יורק. אני הולך לחזור ולבדוק מה הלאה. אם אתה רוצה לעשות את זה ביחד, בוא נקים שלישייה'. זה כל מה שעניין אותי באותו זמן כי הייתי פנאטי לגבי הלהקות כמו CREAM וג'ימי הנדריקס אקספריינס וכל הדברים האלו. אבל באותו זמן וינסנט לא היה במצב טוב. הוא היה בבית משוגעים, אז זה היה קצת קלוש. אמרתי, 'תראה, אני אשמח מאוד לעבוד איתך שוב, היית ג'נטלמן, אבל זה יעבוד רק אם אוכל לשלוט במה שאנחנו עושים'. הוא אמר, 'טוב, זה בסדר. אם אתה רוצה לדאוג לארגון של זה, אולי אני פשוט אתרכז בלהשיג את המוזיקה המתאימה לנו ואז נוכל לשבת ולדבר על הכיוון'...".



שם הלהקה נבחר בזכות נגן בס של להקה אחרת; בעוד פאלמר וקריין בארה"ב, בסיבוב עם ארתור בראון, הם בילו ערב אחד בניו יורק. פאלמר: "בערך שבוע אחרי שהחלטנו שאנחנו עוזבים את ארתור, יצאנו יחד, עם חברתו של וינסנט דאז, לכפר במנהטן, שם חיו כל האמנים. יצא, והלכתי לדירה של הבחורה הזו שהתנדבה להסביר לוינסנט מדוע עליו להפסיק לצרוך אל.אס.די, כי ברור שהבעיה הנפשית שלו צצה מזה. בכל מקרה, האדם שהיא בחרה לדבר עליו היה נגן הבס בלהקה הזו שנקראת RHINOCEROS. הוא לקח הרבה חומרים כימיים ובסופו של יום התחיל לקרוא לעצמו 'התרנגול האטומי'. שמעתי את השם ולא יכולתי שלא לצחוק – זה שם נהדר. כשחזרנו לאנגליה אמרתי לוינסנט, 'למה שלא נקרא ללהקה שלנו התרנגול האטומי?'...".

אבל המאניה דיפרסיה של קריין שוב הרימה את ראשה והוא התאשפז לחודש. הוא יצא משם מוכן לפעולה.


פאלמר: "זה לא היה קשור לחלוטין לסמים עם וינסנט - הוא היה חולה נפש. כשהוא יצא מהמוסד כבר קיבלתי את הארגון של רוברט סטיגווד (RSO) בתור הנהלת הלהקה. למעשה, רוברט קרא לי לעשות עבורו כמה סשנים של הקלטות, מה שעשיתי ולא ממש רציתי לעשות, אבל הייתי צריך את הכסף. הם היו אנשים ממש מוזרים ונפלאים - אני אפילו לא אגלה מי זה! אבל זה הוביל אותי לדון עם ההנהלה בניהול של הלהקה החדשה שלנו".

לאחר שפאלמר וקריין לא הצליחו להשיג את בריאן ג'ונס, ג'ק ברוס, ריק גרץ' או ג'ון פול ג'ונס כבסיסט, וראו את הבחירה הסופית עם גרג רידלי, כשהוא מעדיף לפנות להקמת להקת האמבל פיי, פנו השניים לפרסם מודעות דרושים בעיתוני המוזיקה. כתוצאה מכך, נערכו בין שבועיים לארבעה שבועות של אודישנים עם "כמה מהאנשים הגרועים ביותר ששמעתי בחיי", לפי קריין.



קארל פאלמר הסכים: "זה היה ממש גרוע. סטיב האו הגיע וחשבנו שהוא נגן רע. ניגנו כמה דברים ביחד והוא ניגן סוג של חומר מופשט, וזה היה נחמד - זה היה מחוץ לנורמה אבל באמת היינו צריכים שיהיה לנו צד ג'אזי/בלוזי ללהקה. רצינו שיקרה משהו מהסוג שעשה ג'ימי סמית'. כשניסינו לנגן עם סטיב קצת ג'אז ובלוז, זה התפרק בצורה אומללה. באותו שלב, במקום ללכת על נגן גיטרה ראשי ולחייב את וינסנט להשתמש בפדלי בס, החלטנו שאנחנו צריכים להתרכז בלהשיג זמר ונגן בס, שאולי מנגן בכלי אחר - כי נגני הגיטרה (באנגליה) פשוט לא היו כל כך טובים בסוף שנות השישים".


זאת עד שניק גרהאם, סטודנט להנדסה אזרחית מסאות'המפטון, הגיע ויתגלה כבסיסט היחיד שיהיה לאטומיק רוסטר אי פעם. הוא לא היה בסיסט מקצועי וזו הייתה הלהקה הראשונה המשמעותית שלו.



אטומיק רוסטר יצאה להמראה במסלול התעופה. "הצלחנו להפליא בשנה הראשונה", אמר פאלמר, "זה היה כמו ליפול מהמיטה. הייתה לנו קבוצת מעריצים. ויכולנו לנגן בלונדון, במקומות כמו הראונדהאוס, בכל סוף שבוע. הלכנו להופיע בכל מקום חוץ מאמריקה - לכל מקום באירופה. הלהקה הייתה ענקית בסקנדינביה מסיבה לא ידועה. זה היה דבר שנודע מפה לאוזן. היו אז מעגלי מועדונים ותיאטרון חזקים מאוד בכל מקום בעולם - המוזיקה החיה פרחה. וכמובן עם כל מה שיצא מאלבום מצליח כמו זה של ארתור (בראון), כולם רצו לראות מה תעשה. היו רק שני נגני קלידים באנגליה באותה תקופה: קית' אמרסון ווינסנט קריין. ובריאן אוגר, אולי. לווינסנט היה צליל אורגן מעולה, והוא היה מעבד מדהים. הוא לא היה נגן 'סולו' מדהים אבל הוא היה כותב טוב מאוד. הידע המוזיקלי ואוצר המילים שלו היה רחב מאוד"...


החזרות נערכו בבית מבודד ללא הגבלות של זמנים. הלהקה התהדקה היטב.

הלהקה הקליטה במהרה את התקליט הראשון שנקרא ATOMIC RO-O-OSTER שיצא בלייבל הפרוגרסיבי B&C. הגישה הגורפת של קריין לחיים - שמעולם לא טופלה באמת - כבר הייתה מוטבעת במילות השיר שלו. "טוב, זה היה חלק מהמקום בו וינסנט היה," אמר פאלמר, "זו הייתה אחת הבעיות. אפשר לשמוע שהוא היה מוטרד, אבל הרבה אנשים די אהבו את זה באותה תקופה - מילים על שיסוף פרקי הידיים. וגם ניק גרהאם נטה לכיוון הזה. זו הייתה להקה אפלה מאוד - וזה היה חלק מהמשיכה שלה באותה תקופה. אבל זו גם הייתה להקה מאוד מצחיקה".



"אני חושב שאולי חלק מהמילים שלנו יכולות להשתמש בקצת הומור", הודה קריין בפני עיתון זיגזג, לפני יציאת האלבום הראשון. ״רובן נראות קודרות או מבשרות על משהו נורא שעומד לקרות, אתה מזדקן. אין בזה הרבה הומור".

זמן קצר לאחר מכן עזב ניק גרהאם והוחלף במהרה על ידי הגיטריסט/זמר, ג'ון קאן. פאלמר: "ניק לא הבין את הלחצים שאתה צריך לעמוד בהם כמוזיקאי מקצועי. הוא גם הציק לנו שברצונו לחזור לאוניברסיטה - מה שהוא לא עשה בסופו של דבר. אני חושב שהוא חשב שלהיות בלהקת רוק זה אורח חיים קל אבל זה לא. אם אתה רוצה לשמור על סטנדרט, לשמור על משהו, לבנות וכל שנה להיות גדול יותר - זה לוקח הרבה זמן ועבודה ולניק לא היה את אותו מוסר עבודה כמונו. ניסינו לשמור על סטנדרט מסוים ושנינו המשכנו אליו. ג'ון קאן היה הרבה יותר טוב מהבחינה הזו".



בעיתון RECORD RETAILER נכתב אז בביקורת על תקליט הבכורה: "השלישיה הזו מביאה לנו שמונה קטעים, כשהראשון בהם הוא הסינגל החדש, FRIDAY THE 13TH. זה אלבום די טוב שמגיע לו לקבל קהל. העטיפה סוריאליסטית".

בעיתון DISC נכתב: "הלהקה של וינסנט קריין מביאה פה חומר מעל הממוצע. ניק גרהאם שר עם רגש. המתופף, קארל פאלמר, אנרגטי מאד. רוב השירים כבדים, די פריקיים. בתוך כל זה בא השיר WINTER היפהפה והעדין".

בעיתון ביט אינסטרומנטל נכתב אז: "זה אלבום מלהיב ועוצמתי. זו ביצה ענקית מהתרנגול הזה".

בעיתון FRIENDZ נכתב אז: "בהקשבה הראשונה זה נשמע כריצת מרתון בה מתחרים אורגן ותופים. בהקשבה נוספת מצאתי שהנושא המרכזי הוא מירוץ העכברים שכולנו נתונים בו. המילים קצת בנאליות אך אמיתיות. ההפקה יכלה להיות רצינית יותר אך עדיין זה תקליט רציני עם אמירה".


היה הייתה, באמצע הסבנטיז, להקה פרוגרסיבית בשם DRUID, או שמא זו להקה שחיקתה את להקת יס וכך, למעשה, לא התקדמה אלא הלכה לאחור? שירתו של דיין (אין שם משפחה?) מחקה יותר מדי את זו של ג'ון אנדרסון. בכל אופן, צליליה של הלהקה מהנים מאד, עם צלילי מקלדות כהאמונד ומלוטרון וגם חטיבת קצב יצוקה אך גמישה.


השורשים של דרואיד חוזרים לשנת 1970 עם שלישייה שקראה לעצמה מגוט. הם הוסיפו קלידן, הופיעו במשך שנים במועדונים במועדונים ואף זכו בתחרות של עיתון מלודי מייקר, שזיכה אותם בכלי נגינה חדשים וחוזה הקלטות.


אלבום הבכורה, TOWARDS THE SUN, הופיע בשנת 1975 ומיד ספג גם ביקורות שליליות בשל הדמיון ליס. דרואיד אף חיממה פה ושם את להקת יס בהופעות. השירה של דיין עוצבה, כאמור, לזו של ג'ון אנדרסון והבס של ניל ברואר בא עם הסגנון הקלאסי המזוהה עם כריס סקוויר. עם זאת, שאר חברי הלהקה יוצאים מהנוסחה של יס. הקלידים של אנדרו מקרורי, למשל, לא נשמעים כאילו יצאו מהאצבעות של ריק ווייקמן או טוני קיי.


לדרואיד היו כישורים אינסטרומנטליים מצוינים וכל המהלכים הנכונים להיות להקת רוק פרוגרסיבית סימפונית, עם מלוטרון והאמונד מתערבלים, סינטיסייזרים אנלוגיים סוחפים, בס רועם וכמה משירות הפלצט הגבוהות יותר שנשמעו אי פעם מלהקת רוק מתקדם. כתיבת השירים של דרואיד לא בליגה של להקת יס אבל הצליל בהחלט פיצה על חלק מזה. עדיין, המוזיקה מאתגרת.


הלהקה הוציאה אלבום נוסף, FLUID DRUID, ואחריו קיפלה את הציוד.


על להקת BLACK WIDOW ואלבומה הראשון, משנת 1970, שנקרא SACRIFICE.


באותה שנה פורסמה כתבה במלודי מייקר שדנה בעניין שילוב מוזיקת רוק עם מאגיה שחורה. אפילו הומצא לזה שם השם ROCCULT (רוק וקאלט).


לפי הכתבה, הקללה הוטלה על להקת BLACK WIDOW הבריטית שבאה לשלב בין הרוק לטקסים. השילוב של הרוק והמאגיה השחורה גרם למנהלי אולמות רבים לברוח הרחק ולא לרצות להזמין את הלהקה. גם מבקרי מוזיקה לא היו מוכנים לקבל זאת.


במרץ 1970 הציגה להקה בריטית זו את הופעת הבכורה שלה מול קהל עיתונאים וכתב עיתון רקורד מירור דיווח: "אלוהינו שבשמיים! הופעות בכורה לתקשורת אינן מה שהיו בעבר. עתה הגיע הזמן לחשיפה נשית מוגזמת ומסוכנת מול חבורת אנשי תקשורת תמימים שהפכה בין רגע לחבורת תאבי סקס מזילי ריר. מה ההורים שלנו יחשבו? אני מצאתי את עצמי משתומם רבות מול המופע הזה וחששתי לקום ממקומי כדי להזמין משקה מול הדבר הזה. ההופעה של BLACK WIDOW גרמה לי לחוש מתוח וניסיתי בכל כוחי להפנות מבט מהעירום המופגן שעל הבמה. אבל השטן שבי ניצח וקרע את ידיי המכסות מעיניי. לצדי מצאתי עיתונאים אחרים שחשו בדיוק כמוני".



להקת BLACK WIDOW הבריטית נוסדה באנגליה בשנת 1969 מפירוקה של להקה אחרת בשם PESKEE GEE. מקורה של הלהקה הזו בלסטר, שבמרכז אנגליה, והרבה זוכרים את הלהקה בעיקר בגלל דימויי הכת השטנית שחבריה שתלו במוזיקה שלהם ואף בהופעתם בתקופה ההיא. הרבה השוו את הלהקה ללהקת בלאק סאבאת', למרות שאוזי אוסבורן וחבריו נטו לרוק הכבד בעוד BLACK WIDOW הייתה נטועה ברוק המתקדם של התקופה. עם זאת, רבים ציקצקו בלשונם מול האלמנט השטני של האלמנה השחורה וראו בו כגימיק ותו לא.


מתופף הלהקה, קלייב בוקס, סיפר בזמנו לעיתון מלודי מייקר: "באופן אישי, אני כבר שלוש שנים מתעניין בתחום הזה. כשהתחלנו עם הלהקה הזו, חיפשנו אלמנט שיוסיף להופעה שלנו ואני הצעתי שקסם שחור יעשה את העבודה. ההופעה כוללת חיזור מכושף ואחריו טקס הקרבה. הכל אותנטי ואנחנו מביאים לבמה דמות ושמה ליידי אסתרות', אותה מגלמת בחורה צעירה. ליידי אסתרות' אינה שד. היא אלה עם המון שדים שמתרוצצים בתוכה ללא שליטה. כשהתחלנו להופיע כך, קיבלנו טלפונים רבים ממכשפות אמיתיות שהביעו את התנגדותן למעשינו. הן טענו שטקסים כאלה, כמו שאנו עושים, אסורים לתצוגה לקהל כי בדרך זו אנו מגלים סודות אסורים".



חברי הלהקה, לצד בוקס, היו האורגניסט זוט טיילור, הגיטריסט ג'ים גאנון, הזמר קיפ טרבור, הבסיסט ג'ף גריפית'ס ונגן כלי הנשיפה קלייב ג'ונס.

האלבום SACRIFICE הוא לטעמי הטוב ביותר של הלהקה, שהתחילה כהבטחה גדולה וסיימה באנונימיות יחסית אחרי ארבעה תקליטים. הוא הוקלט באולפני DE LANE LEA שבלונדון ובתקופה הזו הלהקה הופיעה כשבמהלך הופעתה התבצע מעין טקס הקרבה של אישה שעלתה לבמה עירומה לגמרי. השאלה שנשאלה אז אם זה היה גימיק או משהו אמיתי. כך תעתעה הלהקה בכלי התקשורת.


הסינגל מהאלבום היה השיר COME TO THE SABBAT, שהיה השיר הכי קליט שבו. אך רדיו הבי.בי.סי מיהר להחרימו וההשמעות ברדיו לא קרו. חברי הלהקה הקליטו לשיר הזה מקהלה של כמה ילדים בני 15 שהגיעו מבית הספר ששכן סמוך לאולפן.

הלהקה הלכה רחוק עם מסרי המאגיה השחורה שלה כקטע אמנותי והדבר גם מנע ממנה להופיע בארה"ב. זאת בגלל שזמן קצר לפני כן אירעה שם תקרית הטבח המזעזעת של צ'ארלס מנסון וחברי קבוצתו.



בנוסף, חברי הלהקה יצרו קשר עם אדם שעסק במאגיה שחורה בשם אלכס סאנדרס, שעזר רבות ללהקה מבחינת התכנים באלבום ובהופעות החיות, שבהן זמר הלהקה היה "מקריב" בחורה עירומה. לעיתים אותה בחורה עירומה על הבמה הייתה אישתו של סאנדרס, שקראו לה מאקסין.

קלייב בוקס: "סאנדרס היה מודאג מאד כשהופענו כי חשש שיקרה לנו משהו. הוא חש ששיתוף הקהל שלנו בטקס יכול להביא למשהו שלילי. לכן הוא יעץ לנו כיצד לעשות את הטקס מבלי לעורר דברים קשים מדי. אני לא חושב שיש סיבה לפחד, למרות שקרו פה ושם תקלות ברכב ההסעות שלנו שנגמרו בתאונות".


אלבום הבכורה הזה שלהם הגיע למקום ה-32 במצעד הבריטי ועיתון DISC פרסם ביקורת במרץ 1970: "הנה עוד אלבום שמתעסק במאגיה שחורה. הרבה מחשבה הושקעה פה בעיבודים וההפקה כך שהמילים הנוראיות מוחבאות למזלנו מאחורי ביצועי נגינה טובים".



בעיתון RECORD RETAILER נכתב בביקורת: "העטיפה מרשימה יותר מהמוזיקה".

בעיתון MUSIC NOW נכתב: "נאמר לי מחבריי שהלהקה הזו מבצעת מאגיה שחורה על הבמה. לא ראיתיה בהופעה אבל לפי מה שאני שומע בתקליט, זה אמור להיות מהנה מאד. ההפקה הסטריאופונית מרשימה, עם צלילים שקופצים מצד לצד. זה אלבום לשעת בוקר מוקדמת, כשכל העולם עדיין ישן".


בעיתון MUSIC BUSINESS WEEKLY נכתב: "נראה שהטרנד הזה של רוק ומאגיה שחורה לא יחזיק מעמד זמן רב, אז רוצו מהר לקנות את זה כל עוד זה חם".


בעיתון RECORD REVIEW נכתב: "חברת סי.בי.אס בטח רוצה שתאמינו שזה הוקלט אי שם במערה חשוכה, אבל אין שום דבר שטני בתקליט הזה חוץ מהמחיר שלו. אין פה שום דבר חדש ולכן אני מבין מדוע החברה השתמשה בתג המאגיה השחורה כגימיק שיווקי".


עכשיו, הבה נחזור לאותה ידיעת ROCCULT במלודי מייקר בה ניסו חברי הלהקה להתגונן באומרם "אנחנו לא שטניים, אלא פשוט באנו לבדר". לכתב העיתון הם אמרו: "רוב התגובות השליליות באות ממבקרי מוזיקה שלא מבינים מה היא מאגיה שחורה. הם ישר חושבים שמדובר בדבר שטני. אבל אנחנו לא עוסקים בזה אישית אלא זה משהו שאנחנו רק קוראים עליו. עכשיו שופטים אותנו לרעה ולא משמיעים את התקליט שלנו ברדיו. באולמות הגדולים גם לא מרשים לנו להעלות לבמה את הבחורה שמופיעה איתנו. ברור שאנחנו לא רוצים להיתקע בתדמית המאגיה הזו. בהמשך כנראה נמשיך להביא תכנים מהתחום הזה, אך באופן פחות ברור. לקח לנו שישה חודשים להכין את המופע ואירגנו אותו עוד לפני שהטרנד של המאגיה השחורה הגיע לפה. מה שבטוח, הענקנו הרבה חשיפה, בגלל מה שאנחנו עוברים, ללהקה אחרת שמשתמשת בתכנים כאלה". (הכוונה הייתה לבלאק סאבאת' - נ.ר).


איזה יופי של אלבום הוא זה... להקת WALRUS הבריטית באלבום יחיד שיצא בתחילת 1971.


"הלהקה הזו מביאה את הסגנון ה