רוק מתקדם למתקדמים - על תקליטי הפרוג שכנראה לא הכרתם - חלק 1

מאמר זה, ראשון משלושה בבלוג מוסיקה זה, מתעמק בעולם של תקליטי מוזיקת רוק מתקדם של שנות ה-70, שהינם פחות מוכרים מאותה תקופה. בעוד אלבומי פרוג-רוק אייקוניים רבים מאותה תקופה עדיין נחגגים היום, היו גם פנינים רבות פחות מוכרות שלעתים קרובות מתעלמים מהן. המאמר שלי מדגיש כמה מהאוצרות הנסתרים הללו, מספק מידע רקע על האמנים והאלבומים ומתאר את הסגנונות והחידושים המוזיקליים הייחודיים שלהם. בסך הכל, המאמר משמש כמדריך למי שמחפש לחקור את הפינות הלא ברורות יותר של עולם הרוק המתקדם.

על להקת WARM DUST...

לקראת אמצע שנת 1970 יצא לאור אלבומה הראשון (והכפול) של להקה זו, שהאורגניסט שלה היה פול קאראק (שבהמשך יצליח בלהקות סקוויז, מייק והמכונאים וגם בשמו). שם אלבום הבכורה הנהדר היה AND I COME TO PASS ובעיתון DISC נכתב עליו בזמנו: "הלהקה לא נשענת על צלילים אלקטרוניים מיוחדים אלא על צליל קלאסי יותר, עם קומבינציה עדינה של חליל / אורגן וסקסופון. יש כאן מלודיה רבה ויש ללהקה הזו הרבה מה להגיד מוסיקלית".

בסוף אותה שנה יצא אלבומה השני של הלהקה, PEACE FOR OUR TIME, שנכתב עליו במלודי מייקר: "כשלהקה באה להביע את דעתה על מלחמה ומשווקת זאת עם המון אייטמים עליה ועל דעותיה בעניין, זה מעורר חשד. התוצאה לא טובה". השיווק המוגזם של הלהקה אכן גרם לה לביקורות שליליות על אלבום מעניין זה, כולל ביקורת שלילית גם בעיתון רקורד מירור.

קאראק סיפר בזמנו למלודי מייקר: "נכון, הגזמנו עם הצורה השיווקית הזו. העלונים שהפצנו היו אמורים לצאת ביחד עם האלבום, אך לצערנו נדחה זמן יציאתו והעלונים לבדם הגיעו למערכות העיתונים ועיצבנו אנשים. המכתבים האלו נתפסו בעיניהם כהטפה, אבל אנחנו לא עד כדי כך נחושים להטיף". עוד אלמנט שעיצבן אנשים בשיווק הלהקה היה שליחת פרחים לבנים ביום זכרון לחללי הצבא הבריטי. הדבר גרם ללוח הופעות מדולדל מהרגיל. אמרגנים לא רצו להתעסק עם הלהקה הזו. "מה שהעציב אותנו הוא שאנשים חשבו כי אנחנו גימיק חולף, מבלי שטרחו אפילו להקשיב למוסיקה שלנו", נאנח קאראק. "האלבום שלנו אינו פוליטי כלל וכלל". למרות זאת, בין הקטעים נשמעים חברי הלהקה מדברים על החלטות מלחמתיות גרועות או רשעות מצד המוסד הפוליטי.

בשנת 1972 יצא האלבום האחרון של להקה זו ששמו כשמה. זה לא תקליט ממש מעניין בעיניי אך גולת הכותרת שלו היא היצירה הארוכה שבצד השני, THE BLIND BOY, שמחולקת לחמישה פרקים וכוללת ציטוט מיצירה קלאסית של סיבליוס.

על להקת BLONDE ON BLONDE...

למרות שם הלהקה שהועתק משם אלבומו של בוב דילן, שיצא בשנת 1966, מדובר בהרכב וולשי שיצר מוסיקה שנעה בין הפסיכדליה והפרוגרסיב. לאלבומם הראשון הם החליטו לקרוא בשם CONTRASTS בגלל הניגודים המעניינים שיש בו, בין כלי הנגינה השונים והסגנונות המוסיקליים, מרוק חשמלי לפופ מתוזמר היטב וביניהם גם פולק פסטורלי. לעיתים מגיעים השינויים בתוך שיר אחד. כמו, למשל, בקטע הפותח שנקרא RIDE WITH CAPTAIN MAX.

למרות ששם הלהקה הושפע מדילן, החליטה חברת התקליטים לתרגמו מילולית אותו ואת שם האלבום. כך נוצרה העטיפה עם דוגמנית העירום שצולמה מגבה. כך שהעטיפה נפתחה כשמצידה האחד בעיקר שיערה של הדוגמנית ובצד השני ישנה החשוף ועליו עכביש טרנטולה (עוד קישור קלוש הפעם לבוב דילן והספר שלו?).

בתחילה רצו חברי הלהקה שהטרנטולה יהיה גם בצבע בלונדיני, אך גן החיות שממנו נלקחה העכביש סירב בתוקף לרססו עם צבע.

עיתון מלודי מייקר בביקורתו על תקליט זה, שיצא בשנת 1969: "זה אלבום בכורה מרשים. חברי הלהקה מערבבים את קולותיהם באופן חכם עם ארטילריה מוסיקלית משובחת. הלחנים אינטליגנטיים וזו להקה שבהחלט כדאי לעקוב אחריה".

שנה לאחר מכן הקליטה הלהקה אלבום שני ושמו REBIRTH. זאת כי זמר הלהקה, ראלף דנייר, עזב אותה והוחלף עם דייב ת'ומס. גם עמדת הגיטריסט השתנתה. התוצאה המוסיקלית הייתה רוקיסטית יותר. על העטיפה שוב הייתה אישה עירומה, רק שהפעם בציור. וכמובן שהיא בלונדינית. הרי ללהקה קוראים... נכון, השבתם נכון.

ובצד השני של העטיפה נראים חברי הלהקה יוצאים מבטנה של אותה אישה. כדי להדגיש כנראה את הלידה מחדש. חברי הלהקה לא סבלו את העטיפה הזו, כי לא נעשתה שום התייעצות עמם בעניין לפני כן. עבורם זה היה עיצוב נאיבי וקיטשי.

בעיתון DISC נכתב בביקורת: "המוסיקה מקורית. חברי הלהקה כותבים יחדיו את המוסיקה עם מילים מעניינות ועיבודים מלאי מחשבה. נעים מאד להקשיב לזה".

במלודי מייקר כתבו כך: "בינוניות זו איכות גרועה. והתקליט הזה הוא שיעור כיצד להיות ממוצע. המוסיקה מלאה בקלישאות וחסרת השראה. החומר המוסיקלי רדוד והשירה גרועה".

קיבלתם כאן שתי ביקורות שונות מאד בגישתן. אז עכשיו תורכם להקשיב. מה דעתכם?

בשנת 1971 יצא אלבומה השלישי של הלהקה ושמו REFLECTIONS ON A LIFE.

על להקת HEAVEN...

להקות שיקגו ודם, יזע ודמעות הצמיחו גל אדיר של להקות בראס-רוק (רוק עם כלי נשיפה), שחלקן טובות מאד וחלקן הן חיקוי עלוב ותו לא. להקת HEAVEN הבריטית היא מהסוג הראשון וצליליה משומרים להפליא באלבום משנת 1971 ושמו BRASS ROCK 1.

האלבום הופק על ידי ריקי פאר, ששנה לפני כן היה ממפיקי פסטיבל האי ווייט הידוע. הלהקה אותה הפיק הורכבה משישה אנשים שיצרו מוסיקה שצריכה קצת סבלנות כדי באמת להיכנס אליה. יש פה גרוב מדליק, שירה מחוספסת (עוד ניסיון להביא זמרים בעלי מרקמי קולות שמזכירים את להקת שיקגו). וכל המוסיקה הזו נעטפה בעטיפה מאד מושקעת שמקבלים עמה תמונה של צלב, כשמוציאים אותה מקיפוליה.

אז מה היו הביקורות אז? ובכן,

במלודי מייקר נכתב: "המוסיקה פה כבדה, יצירתית וחסרת מנוחה. ברור שיש פה זיקה ללהקת שיקגו - ולא רק בגלל שזה אלבום בכורה כפול, כמו שעשתה שיקגו. התופים והגיטרות נפלאים אך העסק מתקלקל עם השירה".

בעיתון ביט אינסטרומנטל נכתב אז: "יש פה את אחת העטיפות המרהיבות יותר והמוסיקה באה עם רעיונות מקוריים".

בעיתון CREEM נכתב: "העטיפה של האלבום נפתחת למימדים מפלצתיים. כשפתחתי אותה היא כמעט ניפצה את השעון שעמד על השידה שלי. אבל המוסיקה היא סוג של קיטש".

שאלתי את הגיטריסט-זמר בלהקה, טרי סקוט, מדוע לא הוקלט תקליט שני שלה. הוא ענה לי: "חברת התקליטים CBS כבר לא רצתה עוד רוק בסגנון הזה של כלי נשיפה וביקשה ממני להקים גירסה רוקית יותר של HEAVEN". כששאלתי אותו מה הוא השיר האהוב עליו ביותר באלבום, הוא ענה לי DOWN BY THE MISSION.

לקראת סוף 1973 יצא תקליט פרוג מעניין ללהקה הבריטית, FUSION ORCHESTRA. שמו הוא SKELETON IN ARMOUR.

הסאונד המיוחד של להקה זו בא עם גישת רוק מתקדם תזזיתית ווירטואוזית להפליא כשעם זה יש את השירה האנרגטית שבקעה מגרונה של ג'יל סווארד. זה הרכב שאין לי ספק שרבים מחובבי הפרוג-רוק, שאוהבים למצוא גם להקות פחות מוכרות, יתאהבו בו. תזמורת הפיוז'ן הזו הוקמה בלונדון בשנת 1969 על ידי שלושה חברים - הגיטריסטים קולין דוסון וסטן לנד יחד עם המתופף דייב בל. החזרות הראשונות נערכו עם בסיסט הסשן דייב ווילר, לפני שמיק סלומן הפך לבסיסט הקבוע שלהם. לאחר מספר הופעות בקולג'ים ובפסטיבלים עזב סלומן ובמקומו בא דייב קאוול. זה היה ב-1971, בזמן שהם צירפו, בצעד מפתיע, את הזמרת הצעירה ג'יל סוורד, שתביא איתה גם את כישרונותיה בנגינה בקלידים ובחליל. הם חתמו על חוזה עם חברת התקליטים הקטנה MOTHER RECORDS אבל לא מצאו שם בית טוב ועזבו כדי למצוא את מקומם בחוזה עם חברת EMI. בנובמבר הופיע תקליט הבכורה והיה נראה אז שעתיד ורוד מצפה ללהקה.

קונפליקטים פנימיים, היעדר חוזה הקלטות בטוח ושינויים בהרכב נעשו עדשבשנת 1975 נותר בה רק החבר המייסד היחיד, דייב בל. סווארד עברה שנים של נסיונות מוסיקליים לא ברורים (כולל שירה בלהקת בראנדי), עד שהקימה, בשנת 1980, את להקת שאקאטאק.

בכל מקרה, נחזור לשנת 1973. אז הבה נגלה מה נכתב בביקורות העיתונים על התקליט. בשביל זה צללתי לארכיונים השונים:

בעיתון DISC נכתב אז: "אני חסר נשימה! הלהקה הזו פרצה לסלון שלי כמו טנק ישראלי בשדה קרב. נכנעתי מיד. לא הייתה ברירה. ההרכב הזה כולל את הזמרת הטובה ביותר שחייבת לקבל תואר זה בשנת 1974. קוראים לה ג'יל סווארד. אל תחמיצו את הלהקה".

בעיתון MUSIC WEEK נכתב אז: "הלהקה בודקת מחוזות מוסיקליים שונים אך תמיד נשארת בשליטה ומהודקת. הצליל גדול אך לעיתים כלי ההקשה בולטים מדי. לג'יל סווארד מגיע קרדיט גדול על שירתה. היא גם מנגנת בפסנתר חשמלי".

על התקליט FAR CANAL של הלהקה הבריטית הנהדרת JODY GRIND. זה אלבומה השני של הלהקה והוא יצא בשנת 1970.

התקליט הראשון של הלהקה הזו יצא בשנת 1969 והוא דוגמה נהדרת להמחשת הרוק המתקדם בגל הראשון (ומה שהרבה אוהבי רוק מתקדם אוהבים לכנות, תקופת PROTO PROG). מדובר בשלישייה (דבר שהיה כבר די נפוץ בימים ההם בעולם הרוק) שביקשה להציג תוצרת חמה ונלהבת. הצד הראשון של התקליט בא עם קטע ארוך, שמתפוצץ בהמשכו עם גרסה ל- PAINT IT BLACK של הסטונס ואני מאד אוהב את הצליל הזה.

בעיתון MUSIC BUSINESS WEEKLY לא התרשמו אז מתקליט זה: "זו הופעה די חסרת חיים וכבר שמענו הרבה מוסיקה שכזו לפני כן. אבל העטיפה נחמדה".

בעיתון MUSIC NOW נכתב אז בביקורת: "זו להקה חדשה עבורי. אני אוהב את הצליל שלה. זה שילוב של רוק מתקדם, פופ, ג'אז ובלוז שמוצג באופן מקצועי. חוץ מהשיר PAINT IT BLACK, שאר החומר מקורי. מחיאות כפיים לסולו התופים של בארי וילסון בקטע INTERACTION".

לפני הקלטת אלבומה השני של הלהקה הצטרף אליה הגיטריסט / בסיסט ברני הולנד, שסיפר: "אחרי שהלהקה שהייתי חבר בה, BLUESOLOGY, התפרקה, הייתה תקופה שבה לא הייתי באף להקה, למרות שהשתתפתי בכמה ג'אם סשנים שבהם אפשר לפגוש אנשים. במהלך התקופה הזו הסתובבתי עם בחור אקסצנטרי בשם מייק קאפל שעשה 'מופעי אור' ללהקה בשם THE PRETTY THINGS. שכרנו יחדיו דירה בדרום לונדון.

ביום שעברנו לגור שם, עישנו חומר טוב והחלטנו לצבוע את הדירה מחדש. צבענו את כל הקירות בשחור ואת כל הריהוט בוורוד וכשבעל הבית חזר באותו לילה, הוא זרק את שנינו וסירב להחזיר את הפיקדון שלנו. אז מייק ואני עברנו לדירה אחרת, הפעם במערב לונדון, ליד קיו גארדנס. יום אחד, בתחילת 1970, נשמעה דפיקה בדלת וזה היה ויו פרינס (שהיה פעם המתופף עם THE PRETTY THINGS) שהגיע לעשן משהו טוב. הוא אמר לנו שהוא הולך לבשל ארוחת ערב מסורתית של יום ראשון, אז מייק ואני יצאנו אחר הצהריים לבקר כמה בנות שהכרנו ונתנו לו להמשיך עם זה.

כשחזרנו, הוא הגיש מגש ענק של תפוחי אדמה צלויים - ושום דבר אחר, רק תפוחי אדמה צלויים - לא בדיוק מה שמייק ואני ציפינו לו. לא עבר זמן רב עד שקיבלתי הצעה נוספת להצטרף ללהקה. גרתי בדירה בסנט ג'ורג' סקוור והבחור הזה הופיע בה יום אחד כדי לבקר שותף שגר איתי בה. שמו היה טים הינקלי והוא השמיע לי אלבום שנקרא ONE STEP ON של הלהקה שלו, שנקראה JODY GRIND. הכרתי את השם הזה כשם של מנגינה שכתב פסנתרן הג'אז, הוראס סילבר. באלבום הזה היו טים הינקלי באורגן, איבן זגני בגיטרה ובארי ווילסון בתופים. טים עמד לעשות אלבום נוסף וחיפש גיטריסט ומתופף חדשים".

האלבום השני של הלהקה, FAR CANAL, הוקלט באולפן SOUND TECHNIQUES בלונדון בשלושה ימים בלבד. הוא מתחיל עם צלילי אקוסטית נפלאים שמציגים את כל מבנה השיר השראשון, WE'VE HAD IT, לפני שהשירה וצליל הלהקה, עם הבס-תופים, אורגן האמונד וגיטרה חשמלית נכנסים לסיפור. קטעים נוספים שאהובים עליי פה הם BATH SISTER הכבד והאפקטיבי כמו גם JUMP BED SHED הרוקי. אבל בשלב זה של צאת תקליטה השני, הלהקה כבר לא קיבלה הרבה תמיכה מההנהלה שלה וזה בסופו של דבר מה שהפיל אותה, בדיוק כשהחלה באמת להמריא.

בעיתון DISC נכתב אז בביקורת על התקליט: "זה אלבום שני מצוין. החברים יודעים לנגן מוטיבים של מוצרט ובאך בגיטרות ובאורגן, דבר שמעניק להם צליל קלאסי. מצד שני, הם יודעים לנגן כמו להקת CREAM והם מביאים פה תקליט טוב יותר מתקליט הבכורה שלהם".

בעיתון TIME OUT נכתב אז בביקורת: "ללהקה הזו יש היסטוריה של חילופי נגנים. זה אולי מסביר מדוע היא עדיין לא התקבעה היטב בסצנת המועדונים. הסאונד שלה מזכיר את להקת טראפיק. לפי תקליט זה, זו להקה מהיותר לא מוערכות מספיק בסביבה".

על להקת FELT באלבומה היחיד משנת 1971.

להקה זו נוסדה באלבאמה בסוף שנות השישים כשמייק ג'קסון הגיטריסט (שהיה אז בן 17) חיפש נגנים שיקליטו עמו את השירים שכתב. הוא מצא שני חברים מבית הספר שלו; הבסיסט טומי גילסטראפ והמתופף מייק ניל. הרביעי להצטרף היה גיטריסט ושמו סטאן לי, שסיפק גיטרת קצב. הרביעייה ערכה חזרות אינטנסיביות בחנות של אביו של מייק ניל. החזרות נקבעו לשעות הלילה בהן הייתה החנות סגורה כשלילה אחד עבר ליד החנות בחור בעל קשרים. הוא אהב מאד את ששמע ואירגן לבחורים סשן בן שלוש שעות להקלטת דמואים.

טכנאי האולפן, בו הוקלטו הדמואים, כה התלהב מהלהקה שהמשיך איתה את הסשן אל תוך הלילה. התוצאה באה בצורת חמישה שירים גמורים עם העלאת תפקידים ווקאלים הרמוניים. לאחר הסשן הזה, נתקלה הלהקה באורגניסט האמונד בשם אלן דאלרימפל, שהיה מבוגר מהשאר אך הצטרף כחבר מן המניין. הקלטות הדמו נשלחו לדודו של מייק ג'קסון, שהיה כנר ידוע בנאשוויל וסיפק את שירותיו לכוכבי קאנטרי ידועים בשנות החמישים והשישים. הדוד הכנר הצליח לשכנע את חברו, המפיק בוב טוברט, להפיק את הלהקה.

מקדמה בסך 2,000 דולרים גרמה לחברי הלהקה לחשוב שהנה הם בדרך לפריצה הגדולה והאלבום הבודד הוקלט, ב-1971 ובמשך יומיים בלבד. התקליט יצא בלייבל בשם NASCO והכיל חומר שנשען על מוטיבים של בלוז, ניצוצות רוק מתקדם והרמוניות ווקאליות מעניינות.

אבל כחודש אחרי צאת האלבום פרש מייק ג'קסון לטובת לימודי נצרות והפך למאמין אדוק. דבר זה קטע את אפשרות המשך פעילות הלהקה. עותק מקורי של האלבום נחשב לפריט אספנים לא קטן.

יש להקות נהדרות מתקופת תחילת הסבנטיז שעשו מוסיקה נהדרת אך מעטים יחסית מכירים אותן. אחת שכזו היא FUZZY DUCK.

להקה זו הייתה בשנת 1971 בת טיפוחיו של המפיק גורדון מילס, שלשמו נצמדו אמנים מהצד האחר של הסקאלה כגון טום ג'ונס ואנגלברט האמפרדינק. היה זה כשמילס חיפש להקה ללייבל החדש שהקים והשמועה הגיעה לאוזניו של הגיטריסט הראשון של הלהקה. חברי הלהקה, שחשדו כי זה תכסיס של מילס לחדור לשוק המחתרתי, נענו להצעה.

חברי הלהקה הגיעו מלהקות מחתרתיות קודמות, כגון ANDROMEDA, GREATEST SHOW ON EARTH, TUCKY BAZZARD ועוד. התקליט היחיד של הלהקה יצא לשוק בספטמבר 1971, כחצי שנה לאחר שהוקלט. בהפרש חצי השנה הזו פרש מהלהקה הגיטריסט שהביא אותה ללייבל של גורדון מילס.

הבסיסט של הלהקה, מייק הוקסוורת', סיפר: "אני הפקתי את האלבום הזה כי לא סמכתי על מפיקים בריטיים וחשתי שהכי טוב שנעשה זאת בעצמנו עם הסאונד שלנו. הפקתי בעבר תקליט ללהקת אנדרומדה והאמת היא שלהפיק זה לא דבר כה קשה. אם אתה יכול לעבוד עם טכנאי אולפן טוב אז אין סיבה שלא תהיה תוצאה טובה".

סולן הלהקה, גארת' וואט-רוי, הוסיף: "אנחנו רוצים להעניק לקהל שלנו הופעות מהנות כמו שעושה להקת THE FACES. אנחנו רוצים להביא הומור לבמה, לצד המוסיקה הרצינית שלנו. יותר מדי להקות מנסות כיום להציג לקהל תדמית עגמומית. זה לא מתאים לנו. אנחנו רוצים ליהנות".

תקליטה היחיד של הלהקה הוא מפגן של רוק מתקדם מהסוג הטוב. עותק ויניל מקורי שלו שווה הרבה כסף, אך המוסיקה שיצאה מאז על גבי דיסקים וגם תקליטים מחודשים - שווה בהחלט את ההקשבה של חובבי הז'אנר. כבר משיר הפתיחה, TIME WILL BE YOUR DOCTOR, ברור שיש פה עסק עם להקה שיודעת להביא צליל כבד וראוי. המתופף פול פרנסיס, מעניק פה תיפוף נהדר. מומלץ גם לבדוק את להקתו הקודמת, TUCKY BAZZARD. יש בתקליט את צליל אורגן ההאמונד הבשרני שאני כה אוהב, שתוקף ומפנק לצד הגיטרות החשמליות. הסולואים נהדרים ולא ארוכים מדי.

עיתון 'ביט אינסטרומנטל' פרסם בביקורתו: "הלהקה הזו נמנעה מהשגיאות של להקות אחרות שניסו גם הן להציב צליל כבד. השירה ברורה דיה כדי להבין את המילים ואיזון הכלים נכון. הבעיה היחידה היא שהלהקה מנסה פה ושם כמה צלילים שונים בו זמנית. אבל זה לא גורע מההנאה".

עיתון 'רקורד מירור' פרסם: "אני בטוח שהלהקה הזו, בעלת השם הנוראי, נהנתה מאד כשעשתה תקליט זה. אבל לצערי ההנאה הזו לא מגיעה גם אליי. החומר בתקליט טבול יותר מדי ב'ריפים' וחסר טעם. יש יותר מדי תקליטים טובים שיצאו בזמן האחרון, כדי לאפשר לנו להתעלם מכאן והלאה מתקליט זה".

ככה הם המבקרים של הזמן ההוא. עכשיו בואו תקשיבו להמלצתי - זה פגזזז!

קבלו את האלבום WE ARE EVERYTHING YOU SEE של להקת LOCOMOTIVE הבריטית, שהגיעה מבירמינגהם.

כמה שהאלבום הזה נהדר! רוק מתקדם בריטי בימיו הראשונים יחסית. האיש שהוביל את הלהקה מוסיקלית היה האורגניסט נורמן היינס. למרות שהאלבום היה אמור לצאת, לפי הדיווחים מזמן אמת, כבר בפברואר 1969, הוא ספג עיכוב רב בגלל בעיות מול חברת התקליטים EMI (שרצתה לכלול בתוכו גם כמה קטעים בסגנון סקא) ויצא רק בסוף אותה שנה. אחרי הכל, הקלידן נורמן היינס וחבריו כבר לא רצו לשחרר מוזיקת סקא ידידותית כפי שעשו לפני כן. הם רצו להתקדם. אז אלבום זה נפתח בהקדמה מתוזמרת שמובילה לשיר MR ARMAGEDDON המוחץ (אותו יקליט היינס, זמן לא רב לאחר מכן, לאלבומו DEN OF INQUITY). קטע נוסף אהוב נעליי בתקליט הוא YOU MUST BE JOKING.

חובבי הפרוג, שאוהבים לקטלג כל דבר עד כדי לעיסתו, אוהבים לקרוא לתקופה של צאת האלבום הזה בשם PROTO PROG. וגם אלבום זה מקוטלג כך, כי הוא משקף את הימים הראשונים של אותו ז'אנר. בעיתון DISC הבריטי כתבו בביקורת עליו כך: "זה אלבום מתקדם מבלי להימרח יותר מדי. יש פה שירים מעניינים וביצועים טובים. אל תחשבו שהתקליטונים שלהם, בסגנון הפופ, משקפים אותם. החברים משמעותיים הרבה יותר באלבום הזה".

במלודי מייקר נכתב ביקורת: "אלבום עתיר דמיון שנמצא שנות אור הרחק מהתקליטון שלהם עם השיר RUDI'S IN LOVE". וברקורד מירור נכתב על האלבום כך: "זו אחת הלהקות המוכשרות יותר. החצוצרה והסקסופונים נשמעים חזקים. חלק מהאלבום לעיתים נתלה באוויר אך הבסיס שלו משכנע".

הדוקומנט היחיד שיש לי של הלהקה הזו בסרט וידאו זה STUTTGART STRUDEL, בו מופיעה גם להקת פינק פלויד. הוא צולם בשנת 1969 (בשחור לבן) ופשוט מהנה ביותר לצפייה (וגם נדיר מאד בשלמותו).

יש תקליטים שקשה לא להתאהב בהם. אחד כזה הוא של להקת ASGAERD הבריטית, משנת 1972, שהמוסיקה בו נשמעת כשילוב של אוריה היפ, קנזאס ויס. למרות שתקליט זה נשמע מתאים יותר לצאת בשנת 1970, ולא בשנת 1972 - הוא לא מבייש את הפירמה.

להקת אסגרד נוצרה בסוף 1971 כאשר הזמר ג'יימס סמית' והמתופף איאן סנואו, (שניהם לשעבר מלהקת סטונהאוס) חברו לגיטריסט והזמר לשעבר של להקת בולדוג בריד, רוד האריסון. סמית', סנואו והאריסון גייסו את הבסיסט דייב קוק, הכנר פיטר אורגיל והסולן השני טד בארטלט. הם לקחו את שמם משם ארמון האלים במיתולוגיה הנורדית.

תקליטם יצא ביוני 1972, עם שמונה שירים.

זה נפתח עם קטע הנושא הנהדר, IN THE REALM OF ASGAERD, וממשיך בריף עוצמתי בשיר FRIENDS. לא פעם זה נשמע כאילו קן הנסלי, מאוריה היפ, הוא ששר כאן, אך ברור שלא, כי זהו טד בארטלט ששר בהרמוניה עם הגיטריסט רודני האריסון, שחתום על כתיבת רוב השירים. אחד הצלילים הבולטים בלהקה הוא הכינור של פיטר אורגיל.

בעיתון MUSIC WEEK נכתב בזמנו בביקורת: "להקה ששרה של אודין ות'ור, יום הדין ותקופת הלידה מחדש, כנראה שאינה חושבת על מסחריות. התקליט הזה לא יימכר הרבה".

בעיתון NME נכתב אז בביקורת: "יש פה מיסטיות בסגנון המודי בלוז וקינג קרימזון. אבל זה לא הדבר הכי מיוחד ששמעתי".

ההשוואה למודי בלוז לא נעשתה סתם; התקליט הזה יצא בלייבל THRESHOLD שהקימו המודיז. עם זאת, זה לא כל כך דומה למודי בלוז, מלבד התכונה של להיות יותר מושפע מהפופ מאשר מרוק מתקדם. כשהאלבום יצא, הוא לא נמכר היטב כי המודי בלוז התמקדו בניסיון להתמודד עם להקות ואמנים אחרים שהיו חתומים בחברה שלהם כדי לקדם אותם ולראות את האור בקצה המנהרה. האלבום עצמו הקדים לחלוטין את זמנו ושנים רבות לאחר מכן מעריצי פרוג סוף סוף ראו בו קלאסיקה.

שנת 1970 הניבה לא מעט אלבומי רוק מתקדם באנגליה. אחת הלהקות המבטיחות אז נקראה THE GREATEST SHOW ON EARTH.

במקור הייתה זו להקה שניגנה מוסיקת נשמה עם חטיבת כלי נשיפה, אך התפתחה ליצירת מוסיקה מתקדמת יותר. חברת התקליטים EMI, שחיפשה להחתים את התשובה שלה ללהקות כמו דם, יזע ודמעות ושיקגו - מצאה את מבוקשה עם להקה זו. עם זאת, הלהקה סיפקה משהו שונה.

התקליט הראשון של הלהקה נקרא HORIZONS והביקורות עליו היו כך:

בעיתון BUSINESS WEEKLY נכתב: "מבחינה מוסיקלית הם טובים ומלהיבים. יש פה גיטרה בלוזית ואורגן יציב. מצד שני, חטיבת כלי הנשיפה אינה בולטת דיה. המוסיקה די חוזרת על עצמה".

ברקורד מירור נכתב אז: "התקליט הזה חסר את המקוריות שלהקה צריכה בשביל תקליט בכורה. אבל יש פה רגעים מהנים. צריך מישהו שיהדק את החומר שלהם".

בעיתון MUSIC NOW נכתב: "הקול של הזמר פה מזכיר את רוג'ר צ'אפמן מלהקת פאמילי והמוסיקה נדמה שנלקחה מלהקות אחרות. יש אפילו חצוצרה באחד השירים שמזכירה עיבוד של ברט קאמפפרט. התקליט בסך הכל נחמד אך מבולגן מדי".

באותה שנה יצא גם תקליט השני של הלהקה, שנקרא THE GOING'S EASY ונפתח עם פצצת קצב בשם BORDERLINE, שמתפתחת היטב לאורך תשע הדקות שלה, כולל פתיחת גיטרה חשמלית מוטרפת בסגנון ג'ימי הנדריקס. יש בתקליט גם רגעים רכים כמו בבלדה MAGIC WOMAN TOUCH. שימו לב גם ליופי בקטע LOVE NAGNET.

זה היה אלבומה האחרון של הלהקה. לא כולם השתכנעו מהתקליט הזה, כמו, למשל, עיתון MUSIC BUSINESS, שפרסם אז בביקורתו: "זו ממש לא ההופעה הגדולה ביותר על פני כדור הארץ. יש פה מוסיקה מונוטונית מדי". גם במלודי מייקר טענו אז ש"יש פה עירבוביה של בלוז, נשמה, רוק כבד ורוק מתקדם, כשהתחושה היא כמו של איש פחדן שעומד באמצע שני צבאות מאיימים ואינו יודע לאן לרוץ".

מצד שני, הרקורד מירור אהב: "זה תקליט חזק עם שילוב בין מסחריות לפרוגרסיביות". התקליט לא נמכר וזה הוביל להתפרקותה של הלהקה.

לדעתי האישית, מומלץ מאד להקשיב לשני האלבומים האלו.

ריק ווייקמן למלודי מייקר, בשנת 1974: "להקת WALLY באמת נהדרת. היא מזכירה לי את להקת יס בתחילת דרכה. חברי הלהקה רעננים בגישתם ומסורים לדבר, עם נגינת רעיונות מקוריים".

ובכן, להקת WALLY הייתה להקת רוק בריטית שניגנה תערובת של פרוג רוק וקאנטרי (כן כן...).

אולי האירוע החשוב ביותר להזנקת הקריירה של הלהקה היה ההשתתפות בתחרות הכשרונות, NEW ACT, בשנת 1973. היא אורגנה על ידי המלודי מייקר, והלהקה הגיעה לשלב הגמר, שנערך עם הופעות חיות באולם ראונדהאוס בלונדון. עם זאת, היא לא ניצחה אבל הגיעה לידיעתו של השדרן הפופולרי, בוב האריס. דרך אגב, הלהקה הזוכה, בחוזה הקלטות, באותה תחרות הייתה להקת DRUID.

הפרס השני ניתן ללהקת WALLY, עם הקלטת סשן לתוכנית הרדיו של האריס בבי.בי.סי. הוא לקח את הלהקה תחת כנפיו והצליח להשיג חוזה הקלטה עם חברת התקליטים, אטלנטיק רקורדס.

אלבום הבכורה הופק על ידי האריס ביחד עם ריק ווייקמן. האלבום מציג, כאמור, שילוב של פרוג רוק וקאנטרי, כשלצליל הקאנטרי אחראית גיטרת הלפ-סטיל שניגן פול מידלטון, והכינור שניגן פיט סייג', אבל המוסיקה מכילה אלמנטים גם ממוסיקה עממית אירית ולכן הלהקה קרובה יותר להיות להקת פולק מאשר להקהת פרוג סימפונית. השימוש במלוטרון, אורגן האמונד והרמוניום הטעה כמה אנשים, שכן היצירה היחידה שמתקרבת לפרוג פה היא TO THE URBAN MAN, עם 14 הדקות שלה. יצירה נוספת שמתקרבת למוסיקת ​​פרוג, במידה מסוימת, היא הרצועה הפותחת, THE MARTYR.

אבל עם כל הרצון העסק, העסק לא ממש הצליח להתרומם והתפרק במהרה.

בפברואר 1970 יצא תקליט הבכורה של להקה בריטית חדשה ומבטיחה - אטומיק רוסטר.

המתופף, קארל פאלמר: "אחרי הסיבוב הראשון שעשיתי עם ארת'ור בראון, שהיה מוצלח מאוד - אמרתי לוינסנט קריין האורגניסט, 'אני חושב שזה חסר טעם להסתובב בניו יורק. אני הולך לחזור ולבדוק מה הלאה. אם אתה רוצה לעשות את זה ביחד, בוא נקים שלישייה'. זה כל מה שעניין אותי באותו זמן כי הייתי פנאטי לגבי הלהקות כמו CREAM וג'ימי הנדריקס אקספריינס וכל הדברים האלו. אבל באותו זמן וינסנט לא היה במצב טוב. הוא היה בבית משוגעים, אז זה היה קצת קלוש. אמרתי, 'תראה, אני אשמח מאוד לעבוד איתך שוב, היית ג'נטלמן, אבל זה יעבוד רק אם אוכל לשלוט במה שאנחנו עושים'. הוא אמר, 'טוב, זה בסדר. אם אתה רוצה לדאוג לארגון של זה, אולי אני פשוט אתרכז בלהשיג את המוסיקה המתאימה לנו ואז נוכל לשבת ולדבר על הכיוון'...".

שם הלהקה נבחר בזכות נגן בס של להקה אחרת; בעוד פאלמר וקריין בארה"ב, בסיבוב עם ארתור בראון, הם בילו ערב אחד בניו יורק. פאלמר: "בערך שבוע אחרי שהחלטנו שאנחנו עוזבים את ארתור, יצאנו יחד, עם חברתו של וינסנט דאז, לכפר במנהטן, שם חיו כל האמנים. יצא, והלכתי לדירה של הבחורה הזו שהתנדבה להסביר לוינסנט מדוע עליו להפסיק לצרוך אל.אס.די, כי ברור שהבעיה הנפשית שלו צצה מזה. בכל מקרה, האדם שהיא בחרה לדבר עליו היה נגן הבס בלהקה הזו שנקראת RHINOCEROS. הוא לקח הרבה חומרים כימיים ובסופו של יום התחיל לקרוא לעצמו 'התרנגול האטומי'. שמעתי את השם ולא יכולתי שלא לצחוק – זה שם נהדר. כשחזרנו לאנגליה אמרתי לוינסנט, 'למה שלא נקרא ללהקה שלנו התרנגול האטומי?'...".

אבל המאניה דיפרסיה של קריין שוב הרימה את ראשה והוא התאשפז לחודש. הוא יצא משם מוכן לפעולה.

פאלמר: "זה לא היה קשור לחלוטין לסמים עם וינסנט - הוא היה חולה נפש. כשהוא יצא מהמוסד כבר קיבלתי את הארגון של רוברט סטיגווד (RSO) בתור הנהלת הלהקה. למעשה, רוברט קרא לי לעשות עבורו כמה סשנים של הקלטות, מה שעשיתי ולא ממש רציתי לעשות, אבל הייתי צריך את הכסף. הם היו אנשים ממש מוזרים ונפלאים - אני אפילו לא אגלה מי זה! אבל זה הוביל אותי לדון עם ההנהלה בניהול של הלהקה החדשה שלנו".

לאחר שפאלמר וקריין לא הצליחו להשיג את בריאן ג'ונס, ג'ק ברוס, ריק גרץ' או ג'ון פול ג'ונס כבסיסט, וראו את הבחירה הסופית עם גרג רידלי, כשהוא מעדיף לפנות להקמת להקת האמבל פיי, פנו השניים לפרסם מודעות דרושים בעיתוני המוסיקה. כתוצאה מכך, נערכו בין שבועיים לארבעה שבועות של אודישנים עם "כמה מהאנשים הגרועים ביותר ששמעתי בחיי", לפי קריין.

קארל פאלמר הסכים: "זה היה ממש גרוע. סטיב האו הגיע וחשבנו שהוא נגן רע. ניגנו כמה דברים ביחד והוא ניגן סוג של חומר מופשט, וזה היה נחמד - זה היה מחוץ לנורמה אבל באמת היינו צריכים שיהיה לנו צד ג'אזי/בלוזי ללהקה. רצינו שיקרה משהו מהסוג שעשה ג'ימי סמית'. כשניסינו לנגן עם סטיב קצת ג'אז ובלוז, זה התפרק בצורה אומללה. באותו שלב, במקום ללכת על נגן גיטרה ראשי ולחייב את וינסנט להשתמש בפדלי בס, החלטנו שאנחנו צריכים להתרכז בלהשיג זמר ונגן בס, שאולי מנגן בכלי אחר - כי נגני הגיטרה (באנגליה) פשוט לא היו כל כך טובים בסוף שנות השישים".

זאת עד שניק גרהאם, סטודנט להנדסה אזרחית מסאות'המפטון, הגיע ויתגלה כבסיסט היחיד שיהיה לאטומיק רוסטר אי פעם. הוא לא היה בסיסט מקצועי וזו הייתה הלהקה הראשונה המשמעותית שלו.

אטומיק רוסטר יצאה להמראה במסלול התעופה. "הצלחנו להפליא בשנה הראשונה", אמר פאלמר, "זה היה כמו ליפול מהמיטה. הייתה לנו קבוצת מעריצים. ויכולנו לנגן בלונדון, במקומות כמו הראונדהאוס, בכל סוף שבוע. הלכנו להופיע בכל מקום חוץ מאמריקה - לכל מקום באירופה. הלהקה הייתה ענקית בסקנדינביה מסיבה לא ידועה. זה היה דבר שנודע מפה לאוזן. היו אז מעגלי מועדונים ותיאטרון חזקים מאוד בכל מקום בעולם - המוסיקה החיה פרחה. וכמובן עם כל מה שיצא מאלבום מצליח כמו זה של ארתור (בראון), כולם רצו לראות מה תעשה. היו רק שני נגני קלידים באנגליה באותה תקופה: קית' אמרסון ווינסנט קריין. ובריאן אוגר, אולי. לווינסנט היה צליל אורגן מעולה, והוא היה מעבד מדהים. הוא לא היה נגן 'סולו' מדהים אבל הוא היה כותב טוב מאוד. הידע המוסיקלי ואוצר המילים שלו היה רחב מאוד"...

החזרות נערכו בבית מבודד ללא הגבלות של זמנים. הלהקה התהדקה היטב.

הלהקה הקליטה במהרה את התקליט הראשון שנקרא ATOMIC RO-O-OSTER שיצא בלייבל הפרוגרסיבי B&C. הגישה הגורפת של קריין לחיים - שמעולם לא טופלה באמת - כבר הייתה מוטבעת במילות השיר שלו. "טוב, זה היה חלק מהמקום בו וינסנט היה," אמר פאלמר, "זו הייתה אחת הבעיות. אפשר לשמוע שהוא היה מוטרד, אבל הרבה אנשים די אהבו את זה באותה תקופה - מילים על שיסוף פרקי הידיים. וגם ניק גרהאם נטה לכיוון הזה. זו הייתה להקה אפלה מאוד - וזה היה חלק מהמשיכה שלה באותה תקופה. אבל זו גם הייתה להקה מאוד מצחיקה".

"אני חושב שאולי חלק מהמילים שלנו יכולות להשתמש בקצת הומור", הודה קריין בפני עיתון זיגזג, לפני יציאת האלבום הראשון. ״רובן נראות קודרות או מבשרות על משהו נורא שעומד לקרות, אתה מזדקן. אין בזה הרבה הומור".

זמן קצר לאחר מכן עזב ניק גרהאם והוחלף במהרה על ידי הגיטריסט/זמר, ג'ון קאן. פאלמר: "ניק לא הבין את הלחצים שאתה צריך לעמוד בהם כמוסיקאי מקצועי. הוא גם הציק לנו שברצונו לחזור לאוניברסיטה - מה שהוא לא עשה בסופו של דבר. אני חושב שהוא חשב שלהיות בלהקת רוק זה אורח חיים קל אבל זה לא. אם אתה רוצה לשמור על סטנדרט, לשמור על משהו, לבנות וכל שנה להיות גדול יותר - זה לוקח הרבה זמן ועבודה ולניק לא היה את אותו מוסר עבודה כמונו. ניסינו לשמור על סטנדרט מסוים ושנינו המשכנו אליו. ג'ון קאן היה הרבה יותר טוב מהבחינה הזו".

בעיתון RECORD RETAILER נכתב אז בביקורת על תקליט הבכורה: "השלישיה הזו מביאה לנו שמונה קטעים, כשהראשון בהם הוא הסינגל החדש, FRIDAY THE 13TH. זה אלבום די טוב שמגיע לו לקבל קהל. העטיפה סוריאליסטית".

בעיתון DISC נכתב: "הלהקה של וינסנט קריין מביאה פה חומר מעל הממוצע. ניק גרהאם שר עם רגש. המתופף, קארל פאלמר, אנרגטי מאד. רוב השירים כבדים, די פריקיים. בתוך כל זה בא השיר WINTER היפהפה והעדין".

בעיתון ביט אינסטרומנטל נכתב אז: "זה אלבום מלהיב ועוצמתי. זו ביצה ענקית מהתרנגול הזה".

בעיתון FRIENDZ נכתב אז: "בהקשבה הראשונה זה נשמע כריצת מרתון בה מתחרים אורגן ותופים. בהקשבה נוספת מצאתי שהנושא המרכזי הוא מירוץ העכברים שכולנו נתונים בו. המילים קצת בנאליות אך אמיתיות. ההפקה יכלה להיות רצינית יותר אך עדיין זה תקליט רציני עם אמירה".

היה הייתה, באמצע הסבנטיז, להקה פרוגרסיבית בשם DRUID, או שמא זו להקה שחיקתה את להקת יס וכך, למעשה, לא התקדמה אלא הלכה לאחור? שירתו של דיין (אין שם משפחה?) מחקה יותר מדי את זו של ג'ון אנדרסון. בכל אופן, צליליה של הלהקה מהנים מאד, עם צלילי מקלדות כהאמונד ומלוטרון וגם חטיבת קצב יצוקה אך גמישה.

השורשים של דרואיד חוזרים לשנת 1970 עם שלישייה שקראה לעצמה מגוט. הם הוסיפו קלידן, הופיעו במשך שנים במועדונים במועדונים ואף זכו בתחרות של עיתון מלודי מייקר, שזיכה אותם בכלי נגינה חדשים וחוזה הקלטות.

אלבום הבכורה, TOWARDS THE SUN, הופיע בשנת 1975 ומיד ספג גם ביקורות שליליות בשל הדמיון ליס. דרואיד אף חיממה פה ושם את להקת יס בהופעות. השירה של דיין עוצבה, כאמור, לזו של ג'ון אנדרסון והבס של ניל ברואר בא עם הסגנון הקלאסי המזוהה עם כריס סקוויר. עם זאת, שאר חברי הלהקה יוצאים מהנוסחה של יס. הקלידים של אנדרו מקרורי, למשל, לא נשמעים כאילו יצאו מהאצבעות של ריק ווייקמן או טוני קיי.

לדרואיד היו כישורים אינסטרומנטליים מצוינים וכל המהלכים הנכונים להיות להקת רוק פרוגרסיבית סימפונית, עם מלוטרון והאמונד מתערבלים, סינטיסייזרים אנלוגיים סוחפים, בס רועם וכמה משירות הפלצט הגבוהות יותר שנשמעו אי פעם מלהקת רוק מתקדם. כתיבת השירים של דרואיד לא בליגה של להקת יס אבל הצליל בהחלט פיצה על חלק מזה. עדיין, המוסיקה מאתגרת.

הלהקה הוציאה אלבום נוסף, FLUID DRUID, ואחריו קיפלה את הציוד.

על להקת BLACK WIDOW ואלבומה הראשון, משנת 1970, שנקרא SACRIFICE.

באותה שנה פורסמה כתבה במלודי מייקר שדנה בעניין שילוב מוסיקת רוק עם מאגיה שחורה. אפילו הומצא לזה שם השם ROCCULT (רוק וקאלט).

לפי הכתבה, הקללה הוטלה על להקת BLACK WIDOW הבריטית שבאה לשלב בין הרוק לטקסים. השילוב של הרוק והמאגיה השחורה גרם למנהלי אולמות רבים לברוח הרחק ולא לרצות להזמין את הלהקה. גם מבקרי מוסיקה לא היו מוכנים לקבל זאת.

במרץ 1970 הציגה להקה בריטית זו את הופעת הבכורה שלה מול קהל עיתונאים וכתב עיתון רקורד מירור דיווח: "אלוהינו שבשמיים! הופעות בכורה לתקשורת אינן מה שהיו בעבר. עתה הגיע הזמן לחשיפה נשית מוגזמת ומסוכנת מול חבורת אנשי תקשורת תמימים שהפכה בין רגע לחבורת תאבי סקס מזילי ריר. מה ההורים שלנו יחשבו? אני מצאתי את עצמי משתומם רבות מול המופע הזה וחששתי לקום ממקומי כדי להזמין משקה מול הדבר הזה. ההופעה של BLACK WIDOW גרמה לי לחוש מתוח וניסיתי בכל כוחי להפנות מבט מהעירום המופגן שעל הבמה. אבל השטן שבי ניצח וקרע את ידיי המכסות מעיניי. לצדי מצאתי עיתונאים אחרים שחשו בדיוק כמוני".

להקת BLACK WIDOW הבריטית נוסדה באנגליה בשנת 1969 מפירוקה של להקה אחרת בשם PESKEE GEE. מקורה של הלהקה הזו בלסטר, שבמרכז אנגליה, והרבה זוכרים את הלהקה בעיקר בגלל דימויי הכת השטנית שחבריה שתלו במוסיקה שלהם ואף בהופעתם בתקופה ההיא. הרבה השוו את הלהקה ללהקת בלאק סאבאת', למרות שאוזי אוסבורן וחבריו נטו לרוק הכבד בעוד BLACK WIDOW הייתה נטועה ברוק המתקדם של התקופה. עם זאת, רבים ציקצקו בלשונם מול האלמנט השטני של האלמנה השחורה וראו בו כגימיק ותו לא.

מתופף הלהקה, קלייב בוקס, סיפר בזמנו לעיתון מלודי מייקר: "באופן אישי, אני כבר שלוש שנים מתעניין בתחום הזה. כשהתחלנו עם הלהקה הזו, חיפשנו אלמנט שיוסיף להופעה שלנו ואני הצעתי שקסם שחור יעשה את העבודה. ההופעה כוללת חיזור מכושף ואחריו טקס הקרבה. הכל אותנטי ואנחנו מביאים לבמה דמות ושמה ליידי אסתרות', אותה מגלמת בחורה צעירה. ליידי אסתרות' אינה שד. היא אלה עם המון שדים שמתרוצצים בתוכה ללא שליטה. כשהתחלנו להופיע כך, קיבלנו טלפונים רבים ממכשפות אמיתיות שהביעו את התנגדותן למעשינו. הן טענו שטקסים כאלה, כמו שאנו עושים, אסורים לתצוגה לקהל כי בדרך זו אנו מגלים סודות אסורים".

חברי הלהקה, לצד בוקס, היו האורגניסט זוט טיילור, הגיטריסט ג'ים גאנון, הזמר קיפ טרבור, הבסיסט ג'ף גריפית'ס ונגן כלי הנשיפה קלייב ג'ונס.

האלבום SACRIFICE הוא לטעמי הטוב ביותר של הלהקה, שהתחילה כהבטחה גדולה וסיימה באנונימיות יחסית אחרי ארבעה תקליטים. הוא הוקלט באולפני DE LANE LEA שבלונדון ובתקופה הזו הלהקה הופיעה כשבמהלך הופעתה התבצע מעין טקס הקרבה של אישה שעלתה לבמה עירומה לגמרי. השאלה שנשאלה אז אם זה היה גימיק או משהו אמיתי. כך תעתעה הלהקה בכלי התקשורת.

הסינגל מהאלבום היה השיר COME TO THE SABBAT, שהיה השיר הכי קליט שבו. אך רדיו הבי.בי.סי מיהר להחרימו וההשמעות ברדיו לא קרו. חברי הלהקה הקליטו לשיר הזה מקהלה של כמה ילדים בני 15 שהגיעו מבית הספר ששכן סמוך לאולפן.

הלהקה הלכה רחוק עם מסרי המאגיה השחורה שלה כקטע אמנותי והדבר גם מנע ממנה להופיע בארה"ב. זאת בגלל שזמן קצר לפני כן אירעה שם תקרית הטבח המזעזעת של צ'ארלס מנסון וחברי קבוצתו.

בנוסף, חברי הלהקה יצרו קשר עם אדם שעסק במאגיה שחורה בשם אלכס סאנדרס, שעזר רבות ללהקה מבחינת התכנים באלבום ובהופעות החיות, שבהן זמר הלהקה היה "מקריב" בחורה עירומה. לעיתים אותה בחורה עירומה על הבמה הייתה אישתו של סאנדרס, שקראו לה מאקסין.

קלייב בוקס: "סאנדרס היה מודאג מאד כשהופענו כי חשש שיקרה לנו משהו. הוא חש ששיתוף הקהל שלנו בטקס יכול להביא למשהו שלילי. לכן הוא יעץ לנו כיצד לעשות את הטקס מבלי לעורר דברים קשים מדי. אני לא חושב שיש סיבה לפחד, למרות שקרו פה ושם תקלות ברכב ההסעות שלנו שנגמרו בתאונות".

אלבום הבכורה הזה שלהם הגיע למקום ה-32 במצעד הבריטי ועיתון DISC פרסם ביקורת במרץ 1970: "הנה עוד אלבום שמתעסק במאגיה שחורה. הרבה מחשבה הושקעה פה בעיבודים וההפקה כך שהמילים הנוראיות מוחבאות למזלנו מאחורי ביצועי נגינה טובים".

בעיתון RECORD RETAILER נכתב בביקורת: "העטיפה מרשימה יותר מהמוסיקה".

בעיתון MUSIC NOW נכתב: "נאמר לי מחבריי שהלהקה הזו מבצעת מאגיה שחורה על הבמה. לא ראיתיה בהופעה אבל לפי מה שאני שומע בתקליט, זה אמור להיות מהנה מאד. ההפקה הסטריאופונית מרשימה, עם צלילים שקופצים מצד לצד. זה אלבום לשעת בוקר מוקדמת, כשכל העולם עדיין ישן".

בעיתון MUSIC BUSINESS WEEKLY נכתב: "נראה שהטרנד הזה של רוק ומאגיה שחורה לא יחזיק מעמד זמן רב, אז רוצו מהר לקנות את זה כל עוד זה חם".

בעיתון RECORD REVIEW נכתב: "חברת סי.בי.אס בטח רוצה שתאמינו שזה הוקלט אי שם במערה חשוכה, אבל אין שום דבר שטני בתקליט הזה חוץ מהמחיר שלו. אין פה שום דבר חדש ולכן אני מבין מדוע החברה השתמשה בתג המאגיה השחורה כגימיק שיווקי".

עכשיו, הבה נחזור לאותה ידיעת ROCCULT במלודי מייקר בה ניסו חברי הלהקה להתגונן באומרם "אנחנו לא שטניים, אלא פשוט באנו לבדר". לכתב העיתון הם אמרו: "רוב התגובות השליליות באות ממבקרי מוסיקה שלא מבינים מה היא מאגיה שחורה. הם ישר חושבים שמדובר בדבר שטני. אבל אנחנו לא עוסקים בזה אישית אלא זה משהו שאנחנו רק קוראים עליו. עכשיו שופטים אותנו לרעה ולא משמיעים את התקליט שלנו ברדיו. באולמות הגדולים גם לא מרשים לנו להעלות לבמה את הבחורה שמופיעה איתנו. ברור שאנחנו לא רוצים להיתקע בתדמית המאגיה הזו. בהמשך כנראה נמשיך להביא תכנים מהתחום הזה, אך באופן פחות ברור. לקח לנו שישה חודשים להכין את המופע ואירגנו אותו עוד לפני שהטרנד של המאגיה השחורה הגיע לפה. מה שבטוח, הענקנו הרבה חשיפה, בגלל מה שאנחנו עוברים, ללהקה אחרת שמשתמשת בתכנים כאלה". (הכוונה הייתה לבלאק סאבאת' - נ.ר).

איזה יופי של אלבום הוא זה... להקת WALRUS הבריטית באלבום יחיד שיצא בתחילת 1971.

"הלהקה הזו מביאה את הסגנון המקפיץ שלה, עם עיבודים עתירי כוח, שירה טעימה לאוזן וחטיבת כלי נשיפה סוערת. האלבום הזה הוא היכרות לקראת מה שוודאי עוד נגלה על הלהקה הזו, ואם נשפוט לפיו - מצפה ללהקה הזו עתיד ורוד". (ביקורת בעיתון "מלודי מייקר")

"יש פה צליל עשיר אך מעט מקוריות בעיבודים. אחרי כמה שירים זה שיעמם אותי" (ביקורת בעיתון "דיסק אנד מיוזיק אקו")

עכשיו, אחרי שקראתם את שני הצדדים, שימו את האלבום ותישאבו פנימה, כבר מצלילי הפתיחה הקצביים של WHO CAN I TRUST.

להקת MOGUL THRUSH הבריטית, שהוציאה תקליט אחד שהוקלט ביוני 1970 שיצא בתחילת 1971, ידועה בעיקר בגלל שני חברים בה - הבסיסט ג'ון ווטון והגיטריסט ג'יימס לית'רלנד.

ווטון היה אז רגע לפני הצטרפות ללהקת פאמילי ומשם לחצוב את דרכו הלאה בקינג קרימזון, רוקסי מיוזיק, אוריה היפ, UK, אסיה ועוד. לית'רלנד היה, לפני כן, הגיטריסט-זמר בלהקת קולוסיאום.

שמה של הלהקה בא משם מופע של הקומיקאי, ספייק מאליגן, MOGUL THRASHER והצליל שלה שם גם אלמנטים של פ'אנק ומוסיקת נשמה. במקור היא נקראה בשם JAMES LITHERLAND'S BROTHERHOOD והיו מעורב בה גם בה נגן האורגן בריאן אוגר, שהיה מנהל הלהקה, ניגן בתקליט וסיפר: "החבר'ה האלו היו ממש מוכשרים. האלבום שלהם היה למעשה במקום הראשון ברדיו לוקסמבורג במשך חודש".

האלבום הוקלט על ידי הטכנאי אדי אופורד (אז גם טכנאי ההקלטה של להקות יס ואמרסון, לייק ופאלמר) באולפני ADVISION במערב לונדון.

הלהקה הזו סומנה כהבטחה גדולה אבל, לפי אוגר, "הם איבדו את דעתם היכן שהוא בדרך. הצד הסקוטי של הלהקה, שהרכיב את חטיבת כלי הנשיפה, הלך מאחורי גבי ובדרך הצליחו גם לגנוב את המתופף רובי מקינטוש, מלהקתי הראשית, OBLIVION EXPRESS. מאד נחמד מצדם. הם גם קרעו להקה אחרת שעזרתי לה אז, FOREVER MORE, בלקיחת נגנים ממנה ללהקתם החדשה - AVARAGE WHITE BAND. בגלל הבלגאן הזה הפסדתי חוזה הקלטה".

נראה היה שהלהקה הזו נועדה להתרסקות מההתחלה. ווטון לא נראה נרגש מזה, כפי שאוגר סיפר: "הוא היה נגן בס גזעי. היה לו צליל בס נהדר והוא ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא היה אדם יוצא מגדר הרגיל".

בעיתון NME נכתב בביקורת על התקליט אז: "בריאן אוגר הפיק את התקליט הזה, והוא חייב להיות מאוד מרוצה ממנו. השישייה מפיקה מוסיקה מתקדמת מעניינת וקלה להאזנה, תוך שימוש בכלי נשיפה כדי להבדיל עם צלילי הקול והמיתרים הרכים יותר".

בעיתון MUSIC BUSINESS WEEKLY נכתב: "סתם עוד אלבום פרוגרסיב כבד מכמה מוסיקאים מהשורה הראשונה שעדיין לא הופיעו כיחידה יצירתית".

בעיתון רקורד מירור נכתב בביקורת: "אלבום ראשון יצירתי, גם אם מופק יתר על המידה... יש המון עיבודים מעניינים, אבל קווי הנשיפה והסולו של כלי הנשיפה נוטים להיסחף לריפים מוכרים מדי".

בעיתון SOUNDS נכתב בביקורת: "שישה קטעים יש פה, שנוצרו על ידי גיטריסט הקולוסיאום לשעבר, ג'יימס לית'רלנד. יש הרבה מה להמליץ ​​על האלבום הזה - עבודת כלי נשיפה וקצב טובה עם הרבה התרגשות ונושאים קליטים; אבל מקלקלים את זה כמה קטעים גרועים ומיותרים וכמה עבודות גיטרה משעממת מלית'רלנד".

בעיתון MUSIC NOW נכתב: "השיר הראשון מזכיר מיד את להקת קולוסיאום המוקדמת. האלבום הזה כנראה כבר מיושן, כיוון שהוקלט לפני כחצי שנה, ואינו מייצג יותר את הלהקה בהופעה חיה".

להקת STILL LIFE הוציאה את אלבומה היחיד, שנושא את שמה, בשנת 1971, בחברת התקליטים הבריטית הנחשבת לאספנים, ורטיגו.

מדובר ברוק מתקדם בתקופתו הראשונה, כשדווקא אפשר לשמוע פה דמיון ללהקת אוריה היפ או אטומיק רוסטר. הכלי המרכזי בצליל הלהקה הוא אורגן ההאמונד של טרי הוואלס. יש שיגידו ששירי האלבום אינם מפותחים דיים, אך הנגינה, לדעתי, בהחלט מחפה על זה.

ברקורד מירור נכתב ביקורת בזמנו: "יש פה מלודיות ארוכות ומשעממות מדי, ללהקה שצליל האורגן הוא במרכזה. הלהקה הזו מקצועית אך לא נעה לכיוון מסויים".

במלודי מייקר נכתב אז: "זו לא להקה דוממת, כפי שאנשים יחשבו בגלל שמה. הכלי הדומיננטי פה הוא האורגן האנרגטי, שלעיתים נשמע מקפץ יותר מדי, כתרנגולת שערפו את ראשה בעודה חיה. התקליט אנרגטי אבל יש דרכים נוספות לעשות אנרגיה מאשר למרוח לחנים משוגעים".

הנה על להקה שאני מאד אוהב מאז ושמה JONESY הבריטית. אתם לא מכירים? ובכן, הנה ההזדמנות.

הלהקה הוקמה בתחילת 1972 על ידי הגיטריסט ג'ון ג'ונס ונגן המלוטרון, ג'ימי קלת'. הם גייסו את המתופף, ריצ'רד תומאס, כשאז החליט אחיו של ג'ונס, הבסיסט ג'יפסי ג'ונס, שהוא מעדיף לעזוב את לימודי הפסיכולוגיה שלו ולהתמקד בבס בלהקת רוק.

הלהקה הושלמה ובאותה שנת 1972 יצא תקליטה הראשון והנהדר NO ALTERNATIVE. ברור שבמוסיקה של הלהקה הזו יש השפעות של להקות כמו יס וקינג קרימזון, אם כי עדיין זה נשמע מקורי, עם תוספת נגיעות ג'אזיות מהגיטרה של ג'ונס, שבזמנו אמר לרקורד מירור: "לאו דווקא קרימזון היא ההשפעה העיקרית. מי שמקשיב לזאפה ולג'ון מקלאפלין ומיילס דייויס, ייהנה מאד גם מהמוסיקה שלנו".

בסופו של דבר, זה אלבום מהנה מאד להקשבה. לחובבי המלוטרון - יש פה הרבה מהצליל הנהדר של הכלי הזה.

בעיתון רקורד מירור נכתב אז בביקורת: "הנה להקה חדשה ומבטיחה. יש פה רק שישה קטעים, כך שיש זמן לפתח כל אחד מהם". בעיתון מלודי מייקר נכתב: "הלהקה הזו משתמשת במלוטרון אך לא התקדמה הרבה מאלבומה השני של קינג קרימזון. המילים די בנאליות והשירה לא משהו. מבחינת נגינה, יש פה פוטנציאל".

עם הרצון להתקדם, היה ברור לחברי ג'ונסי שעליהם להשיג תקליטון-להיט כדי לקבל קהל רחב יותר. בשטח הזה, לא הצליח להם. ג'ונס: "ברור שאנו צריכים את הכסף אבל זה לא המוטיב העיקרי שלנו ביצירת מוסיקה. אנחנו מרוויחים את הכסף שלנו גם בדברים שאנו עושים מחוץ ללהקה".

יום אחד נתקל ג'ונס הגיטריסט באלן בואן, שניגן בעיקר בחצוצרה, הנהיג הרכבים בעבר תחת שמו וביקש להימלט מנגינת חצוצרה סטנדרטית לטובת עשיית מוסיקה מתקדמת. הוא לא מצא את ההרכב הנכון וחיכה כשנה עד שנתקל בהזדמנות להצטרף לג'ונסי.

ההרכב המורחב הקליט את האלבום השני, KEEPING IN המשובח, שכבר מצלילי הפתיחה שלו, עם השיר MASQUARADE, לא יכולתי שלא להתאהב בלהקה הזו. צליל המלוטרון נשפך לאורך כל האלבום וזה מגיע לשיאים מופלאים בקטע המסיים, CHILDREN.

בעיתון NME נכתב ביקורת עליו אז: "זה אלבום מעולה. אלן בואן מהווה תוספת חשובה מאד. השירים טובים יותר מאלו שבאלבום הקודם והעיבודים (כולל כלי מיתר) ממש מעניינים".

בעיתון SOUNDS נכתב בביקורת: "לרוב, הקטעים נמתחים מעבר לרעיונות שמבססים אותם. נראה לי שהיה צריך עורך טוב לאלבום הזה. ככה זה כשלהקה רוצה להפיק לבד את אלבומיה. הלהקה מסוגלת לעשות דברים טובים אך הבנייה שלה את השירים מובילה בסוף לכלום. נראה לי שחסר חוש הומור באלבום הזה".

במלודי מייקר נכתב: "חמישייה שלא שונה באמת מלהקת יס או קינג קרימזון, בעלת צליל נעים להקשבה".

האלבום האחרון שהלהקה הוציאה בזמן אמת היה GROWING, שראה אור בשנת 1973. הפעם ההשפעה הג'אזית צעדה קדימה יותר ובאומץ. זה אכן אלבום שגדל על המאזין ששומע אותו. במלודי מייקר נכתב בביקורת עליו: "האלבום מממש את השם שלו. הוא מציג כוח גולמי ודו שיח דרמטי בין הנגנים. המטרה פה אינה לסבך את העניינים המוסיקליים. הכיוון הוא ברור וכל כלי נגינה פה נחשב".

בעיתון MUSIC WEEK נכתב אז: "ללא ספק, זו אחת הלהקות המעניינות יותר בזירה. אבל חבל שגם אחת הפחות מוערכות. זה האלבום השני שלה השנה והוא מציג רעיונות מתקדמים, עם צלילים חשמליים מעניינים. תרשמו היטב את שמה של הלהקה הזו כהבטחה גדולה לשנת 1974".

אבל, למרות המשפט האחרון של הביקורת האחרונה, הלהקה לא הצליחה להתקדם הלאה.

שימו לב, שלושת אלבומיה של הלהקה יצאו במלואם באנתולוגיה בשם MASQUARADE, עם שני דיסקים, בתוספת קטעי בונוס.

השנה היא 1971 וללהקה בריטית בשם TONTON MACOUTE יצא תקליט יחיד.

שנת 1971 הייתה תקופה מעניינת למוסיקה בכלל, שלא לדבר על הסצנה הפרוגרסיבית החדשה שנוצרה. עם לידתה של חברת תקליטים בשם NEON (קצרת המועד) הגיעו להקות חד-פעמיות שלא נמכרו היטב בזמן אמת וכיום קטלוג הלייבל הוא אגדה בקרב אספני תקליטים.

דוגמה נוצצת לאיכות של מה שהופק על ידי הלייבל בזמנו מגיעה בדמות האלבום הזה, שהוא אלבום ג'אז/פרוג יפהפה עם קטעים ובהם חליל, קווי בס מספקים ונגינת פסנתר/אורגן מצוינת.

הסיפור החל לפני כן, עם להקה בשם WINDMILL, שנוהלה על ידי צוות כותבי השירים קן הווארד ואלן בלייקלי, שתחת חסותם היו גם מתיוס סאות'רן קומפורט, THE HERD ודייב די, דוזי, ביקי, מיק וטיץ'. הרבה הבטחה סומנה ללהקה זו.

למרבה הצער, הלהקה נמנעה מהצלחה, בעקבות מותו הטרגי של חבר בה, דיק סקוט, יחד עם אשתו, בתאונת דרכים בגרמניה, בזמן סיבוב הופעות בשנת 1970. בסופו של דבר, הנותרים התאגדו מחדש כרביעיה עם זהות חדשה ומדיניות מוסיקלית שונה. השם, TONTON MACOUTE, בא משם המשמר שהגן על הדיקטטור מהאיטי, פאפא דוק דובלייה.

האלבום כולל שבע יצירות המבוצעות בסגנון שנע בין פסיכדליה לג'אז חופשי. עם נגיעה של אמריקה הלטינית וצפון אפריקה (מוסיף במיוחד את הבולרו בסגנון ראוול בקטע FLYINS SOUTH IN WINTER, שממש נשמע דומה למה שעשתה לאחר מכן להקת קאמל). גולת הכותרת של הלהקה היא נגינתו של דייב נואלס. טכניקת החליל שלו מאוד דומה לאיאן אנדרסון מג'ת'רו טול. יחד עם זאת, כל הארבעה הם חברים שווים בלהקה; אין מוסיקאי דומיננטי מובהק פה. השירה אולי לא מגיעה לרמת המוסיקה, אבל בשום מקרה לא מפחיתה את איכות התקליט. המוסיקה באלבום, למרות שהיא קשה לביצוע, קלה מספיק לתפיסה.

אז מה נכתב עליו בביקורות עיתוני העבר? הנה...

בעיתון RECORD AND TAPE RETAILER נכתב: "רביעיה חדשה מברקשייר שמציגה מגוון סגנונות, מג'אז ועד רוק. דייב נואלס, המולטי אינסטרומנטליסט, תורם היטב לצליל, בעיקר בסקסופונים ובחליל. חלק מהשירים חלשים ואחרים ארוכים מדי".

במלודי מייקר נכתב אז: "הלהקה הזו נראית צועדת בדרך להפוך להיות מקורית, אך עדיין אינה יודעת כיצד להגיע לשם. כרגע היא נשמעת מנסה יותר מדי לגעת בהכל. עם זאת, כתקליט ראשון זה מאמץ ראוי".

בעיתון HI FI NEWS נכתב אז: "החדשות הרעות הן שהשירה בלהקה הזו אינה טובה. החדשות הטובות באות מהתחום האינסטרומנטלי. זה כיף להאזין לתקליט הזה. אז בואו נשכח מהחדשות הרעות, בסדר?".

בשנת 1970 יצא תקליט רוק מתקדם נהדר ללהקה בריטית ושמה WEB. שם האלבום היה I SPIDER והזמר-קלידן של הלהקה, דייב לוסון, סיפר כיצד זה קרה:

"הייתי בלהקה בשם EPISODE SIX, שכנראה ידועה בעיקר בשל היותם של איאן גילאן הסולן ורוג'ר גלובר, נגן הבס, בה. הם עזבו את הלהקה כדי להצטרף לדיפ פרפל והשאר חיפשו מוסיקאים שימלאו את החסר. הצטרפתי בקלידים והבאתי איתי מתופף בשם אלן קולטר ובחור בשם טוני דנג'רפילד שהיה בעבר בלהקת הליווי של הזמר לורד סאץ'. כשהצטרפנו, התדמית של הלהקה השתנתה מעט, מכיוון שזו הייתה בעיקר להקת קאברים לשירי פופ. התחלנו להציג גרסאות כיסוי לחומרים של להקות כמו טראפיק והפכנו ללהקה שבה נפגשו רוקרים קשים עם רוקרים רכים.

יום אחד הוזמנה הלהקה שלנו הלהופיע במערב המדינה וחלקנו את הבמה עם להקה בשם WEB שהיה לה סולן בשם ג'ון ל. ווטסון. הם היו בעצם להקה בהשפעת מוסיקת נשמה, אבל הם עניינו אותי כי היו להם שני מתופפים, קני בורידג' ולני רייט. לני גם ניגן בויברפון וכלי הקשה שנתנו ללהקה צליל שונה ועכשווי מאוד.

אז דיברתי עם החבר'ה בלהקה אחרי ההופעה והם העירו שהם אהבו את מה שאני מנגן בקלידים. ג'ון ל. ווטסון רצה להמשיך בקריירת סולו ושאר החבר'ה בלהקה רצו ללכת לכיוון מוסיקלי אחר".

"רצינו ללכת לכיוון אחר", אמר המתופף לני רייט אז למלודי מייקר, "והשירה של ג'ון לא התאימה לזה. הוא לא רצה ללכת בדרך הזו, אז הייתה לנו פרידה ידידותית שבה קבענו לעזור לו להקליט אלבום סולו משלו כדי להעלות אותו לקריירה חדשה". הם היו זקוקים לזריקה מחודשת של רעיונות ודייב לוסון היה המושיע.

רייט: "הכיוון הנוכחי נובע מדייב, כי בעוד שלפני כן היו לנו שלושה מתוך ארבעה אנשים בלהקה שכולם כותבים חומר, עכשיו אנחנו רק מתרכזים בדברים שלו. אז התמקמנו במנזר כדי להתחיל לעשות חזרות. היינו במנזר שלושה או ארבעה חודשים ועבדנו על המוסיקה, עם קצת כסף מחוזה ההקלטות החדש שלנו עם חברת פולידור.

ביולי נכנסנו לאולפן והקלטנו את האלבום הראשון שלנו, שייצא בעוד כחודש. אנחנו משנים את העיבודים כל הזמן מכיוון שאנחנו צריכים להבין את הקטעים טוב יותר. זה אומר הרבה על הכתיבה של דייב שאנחנו הולכים להשתמש רק בשירים שלו, ומה שאנחנו רוצים זה כיוון בודד, אבל בלי מונוטוניות. הרפרטואר שלנו לא גדול מדי כרגע, אז אנחנו משקיעים בכל שיר שהופך להיות יצירה ארוכה".

למרבה הצער, ההצלחה נמנעה מהלהקה, בעקבות מותו הטרגי של חבר בה, דיק סקוט, יחד עם אשתו, בתאונת דרכים בגרמניה, בזמן סיבוב הופעות בשנת 1970. בסופו של דבר, הנותרים התאגדו מחדש כרביעייה עם זהות חדשה ומדיניות מוסיקלית שונה. השם, TONTON MACOUTE, בא משם המשמר שהגן על הדיקטטור מהאיטי, פאפא דוק דובלייה.

האלבום כולל שבע יצירות המבוצעות בסגנון שנע בין פסיכדליה לג'אז חופשי. עם נגיעה של אמריקה הלטינית וצפון אפריקה (מוסיף במיוחד את הבולרו בסגנון ראוול בקטע FLYINS SOUTH IN WINTER, שממש נשמע דומה למה שעשתה לאחר מכן להקת קאמל). גולת הכותרת של הלהקה היא נגינתו של דייב נואלס. טכניקת החליל שלו מאוד דומה לאיאן אנדרסון מג'ת'רו טול. יחד עם זאת, כל הארבעה הם חברים שווים בלהקה; אין מוסיקאי דומיננטי מובהק פה. השירה אולי לא מגיעה לרמת המוסיקה, אבל בשום מקרה לא מפחיתה את איכות התקליט. המוסיקה באלבום, למרות שהיא קשה לביצוע, קלה מספיק לתפיסה.

רייט למלודי מייקר: "אנחנו עורכים סיבוב הופעות באוקטובר (1970), בכל רחבי בריטניה כדי לקדם את האלבום שלנו. בנובמבר אנו מקווים לעשות סיבוב הופעות בן עשרה ימים בסקנדינביה, שם גם ישוחרר האלבום. המוצר צריך להיות טוב. אנחנו מרגישים שעם האלבום בהחלט הצלחנו, ומאוד מנחם לדעת שיש לך אלבום בסדר גודל כזה מאחוריך כבר בהתחלה".

לוסון: "כשהאלבום יצא, יצאנו לדרכים כדי לקדם אותו. הופעה בלתי נשכחת הייתה בפסטיבל MIDNIGHT SUN בשטוקהולם. נראה היה שהשוודים אהבו אותנו. טסנו לשוודיה משדה התעופה של לוטון במטוס חכור והקונצרט היה ממש טוב ונתן לנו היכרות עם קהל שוודי.

בשלב הזה שקלנו לשנות את השם שלנו כי לשאר החבר'ה בלהקה נמאס מהשם WEB שנכתב בצורה שגויה. לפעמים קראו לנו WEBB ופעמים אחרות THE WEBB ולכולם נמאס מזה. בתור להקה קיבלנו שכר שבועי דל מאוד מההנהלה שלנו, אבל המצב נהיה כל כך גרוע שבסופו של דבר טום האריס (הסקסופוניסט והחלילן) נאלץ לעזוב את הלהקה כי היו לו אישה ומשפחה לפרנס ולא הרווחנו מספיק. לא היה מספיק כסף כדי לתמוך במספר המוסיקאים בלהקה, אז החלטנו לשנות את שמנו ללהקת SAMURAI וחתמנו על חוזה עם חברת תקליטים אחרת.

אז מה אמרו הביקורת מזמן אמת על התקליט I SPIDER? בואו נגלה:

במלודי מייקר נכתב: "כל החומר הוא פרי יצירתו של חברם החדש, נגן האורגן והזמר, דייב לוסון, ורמת הנגינה גבוהה כי הכתיבה דורשת מיומנות ביצוע. ברור שהושקעה הקפדה רבה בחישוב הנחמדות של הנגינה וההפקה, וזה החזיר דיבידנדים טובים. אחרי זה אנשים צריכים להתחיל לדרג את WEB כלהקה חשובה".

בעיתון RECORD RETAILER נכתב אז: "העטיפה היא הטרנד-אוף הגדול ביותר מכל עטיפה שנעשתה השנה, והמוסיקה לא הרבה יותר טובה. זה רעיון של מישהו על פיוז'ן ג'אז-רוק, אבל זה יצא משליטה איפשהו. פסנתר קוקטייל נפול וגיטרות חשמליות מטושטשות, ושירה עם תחושה של רגש שווא ועומק כביכול שפשוט לא מצליחים להגיע אלינו. אלו דברים לא מאוד מעוררי השראה".

בעיתון MUSIC NOW נכתב: "כל הלחנים הם של הסולן ואיש הקלידים דייב לוסון, שממציא מילים נחמדות עם איזון של דימויים והומור".

בעיתון NME נכתב: "התערבות חכמה של תבניות מוסיקליות מגוונות, הנשלטות על ידי האורגן של דייב לוסון. השירה שלו זוכה לעיוותים מיוחדים לפעמים ובסך הכל זה סט ג'אז-רוק מעניין".

התקליט של להקת SAMURAI בא כהמשך ישיר ללהקת WEB. אז מה קרה שם שהביא את זה? בואו לקרוא.

התקליט הוקלט במרץ 1971 וזכה למוניטין כיצירת רוק מתקדמת ופורצת דרך באמת. בהרכב היו אז דייב לוסון (קלידים, שירה), טוני אדוארדס (גיטרה), ג'ון איטון (בס), לני רייט (תופים, ויברפון, כלי הקשה) וקני בוורידג' (תופים וכלי הקשה), אליהם הצטרפו בהקלטה טוני רוברטס (סקסופונים, קלרינט וחליל) ודון פיי (סקסופונים וחליל).

דייב לוסון: "סמוראי זה שם שתמיד אהבתי. כשהייתי נגן בתזמורת הצבאית, הוצבתי במזרח הרחוק ושם התוודעתי לטוהר התורה הזו וחשיבות הפוקוס של הסמוראי כלוחם. חשתי שאני ממוקד כמוסיקאי ולכן הכל התחבר לי היטב...

...חתמנו ​​עם חברת התקליטים גריניץ' גרמופון, שהייתה לייבל עצמאי בבעלותו של כותב השירים לס ריד. אני לא חושב שקיבלנו יותר זמן באולפן כשעשינו את האלבום 'סמוראי' מאשר הכנת האלבום I SPIDER, שעשינו לפני כן. כלהקה, סמוראי לא החזיקה מעמד זמן רב. יצאנו להופעות בלי כלי נשיפה, אבל זה היה חסר מאד כי המוסיקה נכתבה עם כלי נשיפה בה. לא היו לחברת התקליטים הקטנה ההיא סכומי כסף עצומים לזרוק עלינו. טוני ריבס, שהיה נגן בס עם הבלוזברייקרס ולהקת קולוסיאום, היה מנהל מחלקת הכשרונות של הלייבל והוא עשה עבודה טובה עם משאבים מוגבלים, שהביאה לנו כמות לא מבוטלת של עיתונות ודחיפה, אבל בתור להקה, המוסיקה שלנו לא פגעה בהרבה אנשים באופן מיידי; אני חושב שלמוסיקה שלנו לקח זמן לגדול על אנשים. כשאתה חושב על מה שהושקע בכתיבת יצירה ועל המאמץ שהושקע ביצירת יצירה, אני חושב שחובה על המאזין להתאמץ גם להעריך את המוסיקה. אני חושב שלמוסיקה הטובה ביותר לוקח קצת זמן להעריך.

לני רייט התחיל לדבר על לעשות דברים אחרים. אני חושב שטוני ריבס הזכיר לי שדייב גרינסלייד שוקל להקים להקה עם שני נגני קלידים ושאל אם אני מעוניין להיות חלק מזה איתו. כולם בסמוראי הסתדרו יחד, אבל עם הופעות שהפכו מועטות, זה היה בלתי נמנע שנעצור. את המושכות המוסיקליות תפס גרינסלייד שם ניגנתי איתו ועם טוני ריבס ואנדרו מקולוק".

אז מה נכתב אז בביקורות העיתונים על תקליט זה של להקת סמוראי? בואו נגלה...

בעיתון SOUNDS נכתב אז: "המוסיקה של סמוראי נוטה לצוף בלי לתפוס את תשומת הלב שלך לעתים קרובות מאוד, גם אם אתה מקשיב חזק, היכולות הטכניות שלהם לא מועדפות. אין הרבה מה להמליץ ​​על המוסיקה. זה לא כל כך עדין, לא מהותי וחסר אומץ".

בעיתון RECORD AND TAPE RETAILER נכתב: "זו להקה בריטית אקלקטית עם עקבות קבועים של ג'אז ומוסיקה מזרחית, שהתמזגו לפורמט רוק בסיסי. עם זאת יש תחושה מתמדת שהלהקה מנסה להיות שאפתנית מדי, ושואפת יותר מדי לאפקט, מה שיוצר כמה רגעים מבוזבזים".

בעיתון NME נכתב: "נראה שהלהקה היא בת חמש נפשות, אבל שבעה שמות מיוחסים למוסיקה הצורבת בתקליט הזה. אני חייב להודות שהמוסיקה גרמה לי לשמור על זמן עם כף הרגל, וזה יוצא דופן עבור דברים כבדים ומתקדמים".

במלודי מייקר נכתב: |"הסמוראים שיכללו סדרה עדינה של מנגינות, לרוב רכות, אם כי לא חסרות אומץ כשצריך - אבל יש יותר מדי קווי דמיון עם יותר מדי להקות אחרות".

בעיתון רקורד מירור נכתב: "לסמוראים יש יתרון מיידי על פני רוב הלהקות האחרות המוכוונות לכלי נשיפה בכך שיש לה צליל אינדיבידואלי מיוחד. זה קשור לכתיבה ולעיבודים של נגן הקלידן דייב לוסון. מבחינה ווקאלית ולירית, הם פחות מרשימים מהמוסיקה, המילים לרוב מידרדרות לבנאליות מוזרה והשירה לפעמים מושפעת מדי. אבל, מלבד התלונות הללו, לא סביר שתמצאו להקת כלי נשיפה טובה יותר השנה".

בשנת 1969 הבין הקלידן רוד ארג'נט כי הגיע הזמן לשים את להקת הזומביס בארון נעול. הוא חבר לבסיסט הלהקה ההיא, כריס ווייט, וביחד יצאו למסע של הקמת להקה חדשה לגמרי. הלהקה הזו הפכה להיקרא ארג'נט.

על מנת להשיג את המטרה הזו הצליח מנהלם, מל קולינס (בלי קשר לנגן כלי הנשיפה ההוא מקינג קרימזון), להשיג עסקה מול חברת התקליטים סי.בי.אס בה יוכלו שני אלו לתפקד ככותבי שירים ומפיקים לאמנים אחרים על מנת לממן את חזונם. הם אף פתחו חברת הפקות בשם NEXUS. האמנים שהפיקו בתחילה, במסגרת עסקה זו, היו שני תקליטונים להרכב בשם FREE FERRY ותקליטון (שנגנז) לצמד בשם מייק ופארינה. גם זמר העבר דאפי פאוואר הופק על ידם אז עם קטע בשם HELLHOUND.

בינתיים המשיכו השניים לרקוח את הבסיס ללהקתם. את עמדת הבסיסט אכלס בן דודו של ארג'נט, ג'ים רדפורד (שנפרד מעולמנו לא מזמן). הגיטריסט-זמר היה ראס באלארד, שהביא חבר שהכיר מלהקה משותפת קודמת בשם בוב הנריט. בתחילה הוצע על ידי הנריט המתופף בשם SILVER SURFER. אך במהרה הובן כי אין אפשרות להשתמש בשם בגלל זכויות יוצרים עליו. לאחר מכן היה זה באלארד שהציע לקרוא ללהקה על שמו של הקלידן, שבתחילה היסס כי חש לא בנוח מהעניין. אך עידוד משאר חברי הלהקה הביא אותו להסכים לכך.

בשנת 1969 החלה הלהקה לבצע סיבוב הופעות מינורי אך יעיל לחיזוקה במועדונים בגרמניה ואיטליה. ההופעה המוצלחת ביותר התרחשה במועדון PN HIT שבמינכן. עם כוחות חדשים ושימחה בלב התקבצו הנגנים באולפני SOUND TECHNIQUES שבלונדון ליצירת תקליט הבכורה שלהם. התוצאה הראשונה שיצאה מהסשנים הייתה בארה"ב עם תקליטון של השיר LIAR, עם צד ב' שהכיל את השיר SCHOOLGIRL.

התקליט השלם יצא בארה"ב בנובמבר 1969, חודשיים לפני שיצא באנגליה. הצליל הכללי של האלבום מזכיר מאד את להקת הזומביס עם ניחוח 'כבד' יותר. התגובה הכללית של השוק הייתה אדישות כמעט מוחלטת. להקת THREE DOG NIGHT לקחה את השיר LIAR ועשתה לו גירסת כיסוי.

כריס ווייט היה חבר שווה בלהקה אם כי תפקידו היה הפעם מאחורי הקלעים ככותב שירים ומפיק. הלהקה הופיעה בעיקר עם חומר מקורי חדש. השיר היחיד שצלח מימי הזומביס להופעות בתקופה הזו היה TIME OF THE SEASON.

עיתון 'מלודי מייקר' פרסם ביקורת על התקליט בפברואר 1970: "הנה קומבינציה טובה של שירים טובים, שירה משובחת ונגינה מלאת רגש וחסרת מאמץ. זהו עונג יצוק".

עיתון RECORD MIRROR פרסם את הביקורת שלו באותו חודש: "זה תקליט שנמצא במרחק רב מהזומביס. אין ספק שתהיה פה פתיחת דלת לדבר חדש ומלהיב שעוד נשמע ממנו".

עיתון רולינג סטון פרסם: "כמה שנים אחורה, שחררה להקה בשם הזומביס תקליט גאוני, אך נשכח, בשם ODESSEY AND ORACLE. מאז אותו תקליט התפרקה הלהקה ההיא. אורגניסט הלהקה ההיא צץ עכשיו עם להקה חדשה והוציא תקליט טוב למדי. אין שיר אחד חלש בתקליט. הקטע הפותח שבו נהדר. קולו של ארג'נט נשמע אוורירי בדומה לזה של חברו לשעבר בזומביס, קולין בלונסטון. ארג'נט מצליח להביא את המקלדות השונות שלו להישמע יחדיו כמו תזמורת. מאחר והלהקה הייתה קיימת רק חצי שנה כשהקליטה תקליט זה - אנו מצפים לתקליט שנה מרשים מאד".

על התקליט THREE PARTS TO MY SOUL, של להקת DR Z הבריטית, שיצא בשנת 1971.

למרות שההרכב הזה דומה למבנה של אמרסון, לייק ופאלמר - כלומר קלידים, בס ותופים - המוסיקה שלו שונה לחלוטין, כשצליל הקלידים המוביל בא דווקא מהצ'מבלו. יש פה מקצבים מורכבים ושירים, עם תתי חלקים, שמפלרטטים עם הפרוג. השירה נשמעת יותר כשירת זעם מאשר שירה מלודית ויש בזה אפקט מעניין (למרות שיש כאלו שיראו בזה את הנקודה החלשה בלהקה).

את הלהקה הזו הוביל קית' מוריס, הקלידן וזמר הלהקה שאחז בדוקטורט במוסיקה ולימד את רזי המוסיקה באוניברסיטה. לצדו היו אלו בוב ווטקינס בתופים, ורוב ווטסון בבס.

הלהקה החלה כרביעייה, הוציאה תקליטון, ביולי 1970, אך צומצמה לטריו, כשבאה להקליט אלבום זה, שבקושי נמכר בזמן אמת והפך מאז לאחד האייטמים היקרים יותר לאספני הקטלוג של חברת התקליטים, ורטיגו.

במלודי מייקר נכתב אז בביקורת: "אנחנו רואים עתה כמה להקות שצצות מדי חודש מחברת ורטיגו, מבלבלות את קהל הצרכנים ונעלמות מיד לאחר מכן. מי רוצה אותן? ובכן, הנה עוד אחת שקיימת כשנתיים וכנראה תחזיק מעמד רק עוד יומיים. יש פה כמה רעיונות מעניינים אבל זו לא סיבה להוציא אלבום שלם. אני לא מאמין שזה יימכר היטב".

בעיתון רקורד מירור נכתב אז בביקורת: "יש פה קונספט נחמד והעטיפה מקורית. הבעיה מגיעה בביצוע המוסיקלי, אבל אפילו פה זה לא ממש שגוי. אני מניח שתקליטה השני של הלהקה הזו יהיה מיוחד אף יותר".

כמה שהמוסיקה הזו יפה - להקת FANTASY.

להקת בריטית זו קיבלה בשנת 1972 גב רציני ביותר על ידי החתמתה בחברת התקליטים פולידור וקבלת מימון נדיב וטכנאי הקלטות מיומן מאד (פיטר סיימס). אך כל הנתונים האלו לא עזרו לה לפרוץ. כשבחברת התקליטים הבינו שאין כאן ג'נסיס או ואן דר גראף ג'נרייטור - הבעיטה החוצה הייתה בלתי נמנעת.

מאז, אלבומה הראשון של הלהקה, PAINT A PICTURE (שהוקלט ויצא בשנת 1973) נחשב לאלבום נהדר בקרב חובבי הרוק המתקדם והמלודי בסגנון להקות כמו המודי בלוז. למעשה, עותקים מקוריים של האלבום הזה נמכרים היום במחירים גבוהים מאד.

פנטזי הוקמה בשנת 1970 תחת השם CHAPEL FARM וניגנה בעיקר קאברים. עד שטרגדיה איומה בדיוק כשהחברים עמדו לנגן באודישן לתחרות שערך עיתון המוסיקה הבריטי הנחשב "מלודי מייקר". בעוד הלהקה מתכוננת לעלות לבמה ולהתחיל את האודישן צנח הגיטריסט שלה, בוב וואן, דרך חלון האולם אל מותו. מה שהעצים את הטרגדיה הייתה העובדה שזה היה בדיוק יום הולדתו ה-18.

חברי הלהקה ההמומים אספו את שבריהם אחרי זמן מה וחזרו לתפקד כלהקה. הם אף שינו את שמם ל- FIREQUEEN. אחרי שהם שלחו דמואים לחברות כמו DECCA, הייתה זו חברת פולידור שלקחה אותם. אחד התנאים לחתימה היה ששם הלהקה חייב להשתנות. מה גם שהשם הנוכחי היה קרוב מדי לשם של להקת QUEEN שבדיוק החלה אז לפרוץ.

חברת פולידור קבעה ששם הלהקה יהיה FANTASY, למרות שחברי הלהקה שנאו את השם. לא הייתה להם ברירה. החוזה שנחתם הוגבל לשלוש שנים אך חברת פולידור לא הבינה את המוסיקה שפנטזי יצרה ולפיכך נוצר מחסום בשיווק.

סיבה נוספת הייתה שפולידור לא יכלה לשווק להקה שלא התחייבה במאה אחוזים לעסקי המוסיקה. כל אחד מחבריה המשיך בעבודה היומיומית הקבועה שלו, שלא הייתה קשורה למוסיקה. הדבר פגם בשיווק.

האלבום שיצא כלל מוסיקה שהיא בניחוח רוק מתקדם מלודי עם עיבודים עדינים, כשהשיר THE AWARD הוקדש לחברם הגיטריסט שנהרג. הסינגל שיצא מהאלבום, POLITELY INSANE, הכיל בצד ב' קטע שלא נכנס לאלבום ולכן מבוקש כיום בשוק האספנים. האלבום לא נמכר היטב כשיצא ומספר ההופעות היה מצומצם גם כן.

שנה לאחר מכן חזרו חברי הלהקה להקליט אלבום שני (עם אותו טכנאי הקלטות) אך הפעם האווירה הייתה קשה מאד. טכנאי ההקלטות לא היה באותו ראש עם הלהקה. כמו כן, חברת פולידור דחתה את ההקלטות ולא הסכימה להוציאן לאור. תחושת תבוסה הייתה באוויר. ההקלטות האלה ראו אור על גבי דיסק רק הרבה שנים לאחר מכן, תחת השם BEYOND THE BEYOND.

חברי הלהקה הם:

פול לורנס - שירה, גיטרת 12 מיתרים

דייויד ריד - בס, שירה

דייויד מטקאלף - פסנתר, אורגן, מלוטרון, שירה

[פיטר ג'יימס - גיטרה מובילה, שירה

ג'ון וובסטר - תופים, שירה

בואו עכשיו ותקשיבו ליצירתם. זה זורם ממש כמים בנהר יפהפה.

על התקליט ARENA, של להקת MARSUPILAMI הבריטית, שיצא בשנת 1971.

תקליט זה יצא במרץ 1971 והוא האלבום השני והאחרון של להקה זו, שלקחה את שמה מהדמות המצוירת הבדיונית שיצר האמן הבלגי, אנדרה פראנקווין. בתחילה התבססה הלהקה על אווירת מוסיקת פולק והתפתחה ללהקה הרפתקנית. בהרכב היו האחים פרד ולירי חסון (הראשון בשירה ראשית ומפוחית ​​והשני בקלידים), דייב לברוק (גיטרה), ריצ'רד לאת'ן היקס (בס), ג'סיקה סטנלי קלארק (חליל, שירה) ומייק פוראקר (תופים). בהתחלה גררה הלהקה השוואות מול הרכבים כמו QUINTESSENCE ו-GRYPHON, אך בהחלט היה לה מה להציע בכוחות עצמה. אלבום הבכורה, שנקרא כשם הלהקה, יצא בשנת 1970 וזכה לתשומת לב חיובית הן בעיתונות המוסיקה המיינסטרים והן בפרסומים המחתרתיים.

לתקליטה השני של הלהקה הוחלט ליצור קונספט המבוסס על קרקסי הגלדיאטורים בזירות של רומא העתיקה, בשיתוף התמלילן בוב ווסט. התקליט הוקלט באולפני טאנג'רין ברחוב בולס פונד לונדון (שם הקליטו חברי ג'ריקו ג'ונס שלנו את התקליט JUNKIES MONKEYS AND DONKEYS. היה זה אולפן פחות טוב, טכנית, מאולפנים אחרים שפעלו אז בסביבה, אך תוך מספר ימים הושלמה כל העבודה על התקליט. לתהליך ההקלטה הצטרף הקלידן פיטר בארדנס, כיועץ שגם ניגן פה ושם. בהמשך יקים בארדנס את להקת קאמל, כמובן.

חברת התקליטים, טרנסאטלנטיק, ניגשה לשווק את התקליט עם המשפטים היומרניים אלו: "מרסופילמי היא להקה כבדה. כמה מצליליה לא שמעתם מעולם לפני כן. כמה מהקומבינציות האינסטרומנטליות שלה לא נוסו לפני כן".

במלודי מייקר נכתב אז בביקורת: "למרות שהלהקה השקיעה הרבה מחשבה ועבודה בתקליט, יש פה תחשה של התרופפות מוסיקלית". בעיתון DISC נכתב בביקורת: "זה אלבום שני בלתי נסלח. הם נשמעים כמו גרסה רעה של פינק פלויד ביום גרוע". עדיין, שנים לאחר מכן נחשב תקליט זה לפיסת פרוג חשובה. לחברי הלהקה זה כבר היה מאוחר מדי.

על התקליט LADY LAKE, שהוא השני של הלהקה הבריטית GNIDROLOG, שיצא בסוף 1972.

בזמן אמת, מעטים ביותר שמעו על הלהקה הזו. היא הייתה מסוג הלהקות שפעלו בסצנה אך נותרו די במחשכים. הפרסום הגדול ביותר שלה אז היה, כשקולין גולדרינג, שניגן בה בגיטרה, סקסופון, חלילים וגם שר - ניגן בכלי RECORDER (חלילית) בשיר ALL GOOD PEOPLE שהקליטה להקת יס לתקליטה השלישי.

את להקת GNIDROLOG הקים קולין עם אחיו התאום, סטיוארט, שניגן בגיטרה מובילה (מדגם גיבסון SG). את השם שלהם יצרו מעיוות שם משפחתם של האחים גולדרינג. יחד איתם היו פיטר קאולינג בבס ובצ'לו ונייג'ל פגרום בתופים, חליל, פסנתר ואבוב.

בשנת 1972 יצאו שני תקליטי להקתם, כשהראשון מהם נקרא IN SPITE OF HARRY'S TOE-NAIL, ושנים לאחר מכן הפכו פריטים לאספני וינילים מתקדמים.

רבים מחשיבים את LADY LAKE כטוב מהשניים והוא הוקלט באולפני מורגאן שבלונדון (שם הקליטו חברי הצ'רצ'ילים שלנו, באותה תקופה, את התקליט JERICHO).

בעיתון SOUNDS נכתב בזמנו בביקורת על תקליט זה: "כשקיבלתי את התקליט הזה, הקשבתי לו ומצאתי להקה ממש מתקדמת. למרות שחברי הלהקה לא מסכימים שיגדירו אותם כלהקת ג'אז, יש תחושה רבה של ג'אז פה והשימוש בכלי הנשיפה מעניק להם מנעד מלודי נרחב. פה ושם מפריע לי קולו של קולין גולדרינג, אבל בסה"כ מדובר באחד האלבומים המלהיבים יותר שהופקו לאחרונה מלהקה בריטית חדשה".

אבל כשבועיים לאחר סיום הקלטת התקליט הזה התפרקה הלהקה, כשחבריה נותרו חברים. אבל חברת התקליטים התעקשה להשאירם ביחד כשסטיוארט גולדרינג לא יכל להיות ובחר להיות מחוץ לעניין. היה לו לא קל לראות את חבריו חורקים שיניים וממשיכים עם גיטריסט מחליף, ג'ון נייטסברידג', שניגן את תפקידיו.

לקולין גולדרינג לא היה קל עם המצב, של להמשיך את הלהקה חרף הרצון לצאת ממנה, והוא חטף התמוטטות עצבים. הוא לא חזר לעולם הרוק המתקדם לאחר מכן.

עוד פנינת פרוג רוק - להקת AFFINITY.

להקה זו הוחתמה לחברת התקליטים VERTIGO בשנת 1970 וחבריה היו לינדה הויל בשירה, מו פוסטר על הבס, מייק ג'אפ בגיטרה, לינטון נייף באורגן האמונד וגראנט סרפל בתופים. הכל החל באוניברסיטת SUSSEX, כששני סטודנטים למדעים (נייף וסרפל) הקימו להקת ג'אז ושנה לאחר מכן הצטרף אליהם פוסטר. ג'אפ הוא הבא שהצטרף, לאחר שעבר אודישן ובשלב הזה הם החלו לקרוא לעצמם AFFINITY, על שם אלבום של פסנתרן הג'אז אוסקר פיטרסון.

ההרכב הושלם בקיץ של 1968 עם הצטרפותה של הזמרת הצעירה לינדה הויל, שעבדה אז כמורה לאנגלית וניחנה בקול שמתאים לשירת ג'אז וגם רוק. הרבה הישוו אותה לג'ולי דריסקול הבריטית (ששרה אז עם נגן ההאמונד בריאן אוגר) או לגרייס סליק, הזמרת של להקת ג'פרסון איירפליין האמריקנית. הויל הודתה שדריסקול היוותה השפעה עצומה עליה.

ההופעה הראשונה של AFFINITY נערכה, ב-5 באוקטובר 1968, במועדון REVOLUTION שבלונדון. הויל: "אני זוכרת שראיתי את ג'ון לנון ופול מקרטני בקהל פעם אחת, וסטיבי וונדר הצטרף אלינו עם מפוחית בלילה מדהים אחד. לא היינו במיוחד ראוותניים כמבצעים, כי שתמיד ניסינו להיות מוזיקליים ככל האפשר". מאז, הופיעה הלהקה לא מעט במועדון הג'אז של רוני סקוט בלונדון. הויל: "לאחר זמן מה הובאה הקלטת הדגמה שהכנו לרוני סקוט, שפתח חברה לניהול אמנים. רוני עיצב מחדש את הקומה העליונה של המועדון שלו כדי למשוך קהל צעיר יותר. הוא קיבל את רוג'ר דין (מעצב עטיפות התקליטים הידוע בהמשך - נ.ר) לעצב את העניין, אז זה בסופו של דבר נראה כמו חוות לטקס סוריאליסטית בניהולו של סלבדור דאלי. אלוהים יודע כמה זה בטח עלה! הופענו שם הרבה, וזה באמת הרגיש כמו בבית". אבל בשלב מסוים אולצה הויל הזמרת לשבות משירה בהוראת הרופא שלה, בגלל יבלות במיתרי הקול. היא נחה היטב ולאחר מכן חזרה הלהקה להופיע.

הויל: "מכיוון שמעולם לא היה לי מוניטור בהופעות, אף פעם לא יכולתי לשמוע את עצמי שרה. כתוצאה מכך דחפתי את הקול שלי חזק מדי וזה גרם ליבלות על מיתרי הקול שלי. הייתי צריכה ללכת לראות מומחה שניתח אותי ואסר עליי לדבר במשך חודש שלם (שהיה קשה להפליא!). רוני סקוט תמיד הגן עלי, ומצא לי מורה לשירה קלאסית בשם מייבל קוראן, ששינתה הכל בכך שהראתה לי איך לשיר בעוצמה מהבטן שלי, במקום לצרוח. בינתיים, הלהקה ניגנה הופעות אינסטרומנטליות וחלק מהמוזיקה שהם עשו בהיעדרותי יצאה על גבי דיסק".

בהמשך הגיעה החתמה בחברת התקליטים VERTIGO להקלטת אלבום, באולפני טריידנט שבמרכז לונדון. להקלטת האלבום השתמשה הלהקה בציוד הבא: סרפל המתופף ניגן על מערכת ROGERS SILVER עם תוף סנר של לודוויג. מו פוסטר פרט בגיטרת פנדר ג'אז בס. מייק ג'אפ ניגן עם גיטרת גיבסון לס פול חשמלית או אקוסטית מתוצרת מארטין. נייף ניגן באורגן האמונד B3 עם מגבר לזלי 122 ולעיתים הוא ניגן גם בפסנתר חשמלי מתוצרת וורליצר.

השיר שפותח את האלבום, I AM AND SO YOU ARE, הגיע ללהקה מגירסה שהקליט אלן האל, שבשלב מאוחר יותר הקים את להקת לינדיספארן המצליחה. ג'ון פול ג'ונס (הבסיסט של לד זפלין) כתב את עיבוד כלי הנשיפה כאן ורוני סקוט היה אחד הנשפנים בשיר הזה.

האלבום יצא במאי 1970 וזכה לביקורות אוהדות בעיתונות הבריטית. המוסיקה של ההרכב באלבום הזה היא תמהיל של רוק מתקדם, פולק, פסיכדליה, פולק, ג'אז, בלוז ומוסיקת נשמה. האלבום מבוקש מאד בקרב חובבי רוק קלאסי וגם בקרב אספנים בגלל היותו מודפס בלייבל הנחשק בקרב אספנים של ורטיגו. הויל: "הכל סודר דרך המשרד של רוני סקוט - העסקה הייתה למעשה עם חברת פיליפס, שרצתה להכניס אותנו ללייבל החדש שלה, ורטיגו. כמעט נפלנו כשקיבלנו מקדמה של 2,000 ליש"ט (אותה השקענו מיד ברכישת ציוד). אבל הייתי מרוצה רק חלקית מהתקליט. כמו רוב המוזיקאים, אני נוטה לשמוע את הטעויות כשאני מאזינה להקלטות שלי..."

עטיפת האלבום המיוחדת עוצבה ללא התערבות גדולה מצד הלהקה, שרק ביקשה שהצבעים לעטיפה יהיו כ"נגטיב" (דבר שהחל לצוץ בתקופה ההיא בהרבה עטיפות של אלבומים). הרבה חשבו כי לינדה הויל הזמרת היא שמצולמת על העטיפה, אך זו לא היא. למעשהף בתחילה הוצע שרוג'ר דין יעצב את עטיפת התקליט, אך הויל לא הבינה מה הוא רוצה להביא והטילה וטו. התוצאה, עם תמונת הדוגמנית, גם לא השביעה את רצונה.

עיתון DISC פרסם ביקורת ביוני 1970: "אלבום טוב מאד. הלהקה באמת צריכה להצליח בזכות זה. המוסיקה מניעה וכבדה. הזמרת, לינדה הויל, נעה בין הקול המלטף לזה שיכול לבקע חומות. יש פה גירסה נהדרת, בת 15 דקות, לשיר 'לאורך מגדל השמירה'".

עיתון מלודי מייקר: "זו להקה מבטיחה מאד. עם זאת, היא סובלת מדבר שמאפיין את להקות הרוק הבריטי; כשמישהו מנגן סולו, חבריו מנגנים מאחוריו באופן מכאני עם מעט רגישות למה שהסולן מנגן. מצד שני, יש יתרונות בעיבודים. נגינת האורגן של לינטון נייף טובה יותר מכל מה ששמעתי עד כה מקית' אמרסון. לינדה הויל היא זמרת קשוחה, בליגה של גרייס סליק".

עיתון 'ביט אינסטרומנטל': "המוסיקה פה מגובשת ומהודקת. הגרוב שלה מזכיר עבודות של אמני ג'אז כמו ג'ון פאטון וג'ימי סמית. נגינת האורגן מרשימה מאד".

עם זאת, בשלב הזה הודיעה הויל כי היא פורשת מההרכב. היא כבר התעייפה מהופעות ללא כסף בצדן וגם נפרדה מלינטון הקלידן. היא הקליטה אלבום סולו לחברת התקליטים 'ורטיגו' בשם PIECES OF ME, כשלצדה עבד קארל ג'נקינס.

לאחר מכן היא החליטה לא להמשיך לעסוק כזמרת. שאר חברי הלהקה ניסו להמשיך עם זמרת אחרת, ויוויאן מקוליף (שהייתה בלהקת PRINCIPAL EDWARDS MAGIC THEATRE), אך העסק התפרק מיד לאחר מכן.

בשנת 1971 יצא באנגליה אלבום נפלא שנתקל בחומת אדישות גבוהה, אך הפך עם השנים לקלאסיקת פרוג. אני מדבר על להקת SPRING הבריטית, ואלבום הבכורה שלה (שנקרא על שמה).

יש בהרכב הלהקה שני אנשים שהתברגו בשלב מאוחר יותר בתחום המוסיקה: הראשון הוא הסולן פאט מוראן, שהפך להיות טכנאי הקלטות מבוקש מאד שעבד בין היתר עם להקת קווין ורוברט פלאנט. הוא מת בשנת 2011. השני הוא המתופף פיק ווית'רס שמצא את תהילתו כמתופף המקורי של להקת הדייר סטרייטס בארבעת אלבומיה הראשונים. במרץ 1971 חתמה להקת ספרינג לחברת התקליטים RCA. אחד הצלילים הבולטים בה היה כלי המלוטרון.

כבר מהקטע הראשון, שנקרא (EIGHT BY TEN) THE PRISONER, אפשר לשמוע את צליליו המופלאים של הכלי הזה. מרטינז הגיטריסט סיפר: "המלוטרון היה כלי די חדש אז. מדי פעם היו שניים מאיתנו שניגנו בו באותו זמן, כי לכלי הזה היו שתי מקלדות נפרדות".

ההקלטות לאלבום נערכו מה-1 ועד ה-4 בדצמבר 1970 באולפני 'רוקפילד'. לאחר מכן הועבר התהליך להמשך עבודה באולפני טריידנט.

חשוב מאד לציין שגירסת הדיסק של האלבום מכילה מיקס שונה מזה שיצא באלבום המקורי. העותק שקניתי בזמנו הכיל את המיקס המקורי. כשיצאה גירסת הדיסק, נדהמתי לגלות שמדובר בגירסאות שונות באופן ניכר לאוזן. מה שבולט במיוחד זה שהשירה של פאט מוראן בדיסק שונה לגמרי מזו שבתקליט. כך שלמעשה מומלץ לחפש את שתי הגירסאות. גירסת התקליט יצאה בתת-לייבל של חברת RCA שנקרא NEON.

עטיפת התקליט המהודרת בילבלה את חברי הלהקה. מצד אחד, חברת התקליטים השקיעה בהפקת עטיפה שנפתחת לשלושה חלקים. מצד שני, לא נעשה מצידה כל שיווק רציני לקידום תקליט זה. החייל שמצולם בעטיפה זו היה מרטין סאייאל, מנהל ההופעות של הלהקה אז.

הלהקה הקליטה אלבום שני, שנגנז ויצא רק המון זמן אחרי שהלהקה כבר התפרקה. האלבום השני רחוק באיכותו ורמתו מהאלבום הראשון והמופלא. האלבום השני של ספרינג יצא לפני כמה שנים על גבי דיסק רשמי אך אל תמהרו לחשוב שהאלבום השני הוא פנינה כמו הראשון כי הוא לא... ואין שם אפילו תו אחד של מלוטרון (האם התקלקל להם אז המכשיר?).

עיתון DISC פרסם ביקורת על התקליט ביוני 1971: "אלבום שמסתיר בתוכו באופן מדהים מוסיקה משעממת מאד. היצירתיות פה מוגבלת מאד עד כדי כך שיש לתהות האם חברת התקליטים באמת ידעה מה היא עושה".

עיתון 'מלודי מייקר' כתב על התקליט באותו חודש: "כשקיבלתי את התקליט שמתי אותו על הפטיפון עם ספקנות. אך ההפתעה הייתה גדולה מאד עם צליל עשיר ומיוחד, בזכות המלוטרון. לעיתים המילים של השירים שאפתניות מדי אך האלבום סך הכל נהדר להקשבה. בעיקר בשעת לילה מאוחרת".

בעיתון RECORD AND TAPE RETAILER נכתב בביקורת אז: "זה רק קצת כבד יותר מהסאונד של הבי ג'יז. הרבה שימוש במלוטרון מוסיף גיוון, אבל זו לא להקה שצריך להתלהב ממנה".

בעיתון SOUNDS נכתב בביקורת: "הנחתי את התקליט על הפטיפון עם חשש, אבל זה בא לי כהפתעה גמורה ונעימה. יש פה צליל מקורי עם שימוש נרחב במלוטרון. לעיתים המילים כבדות מדי ויומרניות, אך עם הליווי המלנכולי לרוב, זה מסתדר. זה אלבום להקשבה בשעת לילה מאוחרת".

הרבה אנשים הוטעו על ידי המידע בדף הדיסק שציין כי ללהקה היו שלושה מלוטרונים בעוד שלמעשה היו בלהקה שלושה נגני מלוטרון על כלי אחד. ועדיין - זהו אחד מאלבומי המלוטרון היפים ביותר שיש. רוב האלבום הוקלט באולפני TRIDENT, חוץ משני שירים שהוקלטו באולפני ROKFIELD. מפיק האלבום הזה היה גאס דאג'ן (שגם הפיק אז את אלבומיו של אלטון ג'ון). ההפקה הנהדרת של דאג'ן העניקה לאלבום אווירה רגועה יחסית. דבר לא שכיח באלבומי רוק מתקדם של אז.

דאדג'ן כתב בעטיפה המקורית כי קיבל, בחורף 1970, הזמנה לבקר באולפן הקלטות חדש בשם 'רוקפילד'. הוא הגיע והתרשם מאד לטובה מהמקום. והבונוס שקיבל עם ביקורו היה להקת ספרינג, שבדיוק ערכה שם חזרות. חברת RCA לא התרשמה מאיכות החומר של הלהקה והחליטה להעיפה ממנה אחרי כישלון האלבום במכירות. הסכסוכים הפנימיים הפכו לשגרה יומית. מרטינז הגיטריסט רצה לשמר את הקו הפרוגרסיבי בעוד שאר הלהקה רצתה ללכת לכיוונים ג'אזיים יותר. ב-17 באפריל 1972 התפרקה הלהקה ללא שוב.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.