רוק מתקדם למתקדמים - על תקליטי הפרוג שכנראה לא הכרתם - חלק 1

מאמר זה, ראשון משלושה בבלוג מוסיקה זה, מתעמק בעולם של תקליטי מוזיקת רוק מתקדם של שנות ה-70, שהינם פחות מוכרים מאותה תקופה. בעוד אלבומי פרוג-רוק אייקוניים רבים מאותה תקופה עדיין נחגגים היום, היו גם פנינים רבות פחות מוכרות שלעתים קרובות מתעלמים מהן. המאמר שלי מדגיש כמה מהאוצרות הנסתרים הללו, מספק מידע רקע על האמנים והאלבומים ומתאר את הסגנונות והחידושים המוזיקליים הייחודיים שלהם. בסך הכל, המאמר משמש כמדריך למי שמחפש לחקור את הפינות הלא ברורות יותר של עולם הרוק המתקדם.

על להקת WARM DUST...

לקראת אמצע שנת 1970 יצא לאור אלבומה הראשון (והכפול) של להקה זו, שהאורגניסט שלה היה פול קאראק (שבהמשך יצליח בלהקות סקוויז, מייק והמכונאים וגם בשמו). שם אלבום הבכורה הנהדר היה AND I COME TO PASS ובעיתון DISC נכתב עליו בזמנו: "הלהקה לא נשענת על צלילים אלקטרוניים מיוחדים אלא על צליל קלאסי יותר, עם קומבינציה עדינה של חליל / אורגן וסקסופון. יש כאן מלודיה רבה ויש ללהקה הזו הרבה מה להגיד מוסיקלית".

בסוף אותה שנה יצא אלבומה השני של הלהקה, PEACE FOR OUR TIME, שנכתב עליו במלודי מייקר: "כשלהקה באה להביע את דעתה על מלחמה ומשווקת זאת עם המון אייטמים עליה ועל דעותיה בעניין, זה מעורר חשד. התוצאה לא טובה". השיווק המוגזם של הלהקה אכן גרם לה לביקורות שליליות על אלבום מעניין זה, כולל ביקורת שלילית גם בעיתון רקורד מירור.

קאראק סיפר בזמנו למלודי מייקר: "נכון, הגזמנו עם הצורה השיווקית הזו. העלונים שהפצנו היו אמורים לצאת ביחד עם האלבום, אך לצערנו נדחה זמן יציאתו והעלונים לבדם הגיעו למערכות העיתונים ועיצבנו אנשים. המכתבים האלו נתפסו בעיניהם כהטפה, אבל אנחנו לא עד כדי כך נחושים להטיף". עוד אלמנט שעיצבן אנשים בשיווק הלהקה היה שליחת פרחים לבנים ביום זכרון לחללי הצבא הבריטי. הדבר גרם ללוח הופעות מדולדל מהרגיל. אמרגנים לא רצו להתעסק עם הלהקה הזו. "מה שהעציב אותנו הוא שאנשים חשבו כי אנחנו גימיק חולף, מבלי שטרחו אפילו להקשיב למוסיקה שלנו", נאנח קאראק. "האלבום שלנו אינו פוליטי כלל וכלל". למרות זאת, בין הקטעים נשמעים חברי הלהקה מדברים על החלטות מלחמתיות גרועות או רשעות מצד המוסד הפוליטי.

בשנת 1972 יצא האלבום האחרון של להקה זו ששמו כשמה. זה לא תקליט ממש מעניין בעיניי אך גולת הכותרת שלו היא היצירה הארוכה שבצד השני, THE BLIND BOY, שמחולקת לחמישה פרקים וכוללת ציטוט מיצירה קלאסית של סיבליוס.

על להקת BLONDE ON BLONDE...

למרות שם הלהקה שהועתק משם אלבומו של בוב דילן, שיצא בשנת 1966, מדובר בהרכב וולשי שיצר מוסיקה שנעה בין הפסיכדליה והפרוגרסיב. לאלבומם הראשון הם החליטו לקרוא בשם CONTRASTS בגלל הניגודים המעניינים שיש בו, בין כלי הנגינה השונים והסגנונות המוסיקליים, מרוק חשמלי לפופ מתוזמר היטב וביניהם גם פולק פסטורלי. לעיתים מגיעים השינויים בתוך שיר אחד. כמו, למשל, בקטע הפותח שנקרא RIDE WITH CAPTAIN MAX.

למרות ששם הלהקה הושפע מדילן, החליטה חברת התקליטים לתרגמו מילולית אותו ואת שם האלבום. כך נוצרה העטיפה עם דוגמנית העירום שצולמה מגבה. כך שהעטיפה נפתחה כשמצידה האחד בעיקר שיערה של הדוגמנית ובצד השני ישנה החשוף ועליו עכביש טרנטולה (עוד קישור קלוש הפעם לבוב דילן והספר שלו?).

בתחילה רצו חברי הלהקה שהטרנטולה יהיה גם בצבע בלונדיני, אך גן החיות שממנו נלקחה העכביש סירב בתוקף לרססו עם צבע.

עיתון מלודי מייקר בביקורתו על תקליט זה, שיצא בשנת 1969: "זה אלבום בכורה מרשים. חברי הלהקה מערבבים את קולותיהם באופן חכם עם ארטילריה מוסיקלית משובחת. הלחנים אינטליגנטיים וזו להקה שבהחלט כדאי לעקוב אחריה".

שנה לאחר מכן הקליטה הלהקה אלבום שני ושמו REBIRTH. זאת כי זמר הלהקה, ראלף דנייר, עזב אותה והוחלף עם דייב ת'ומס. גם עמדת הגיטריסט השתנתה. התוצאה המוסיקלית הייתה רוקיסטית יותר. על העטיפה שוב הייתה אישה עירומה, רק שהפעם בציור. וכמובן שהיא בלונדינית. הרי ללהקה קוראים... נכון, השבתם נכון.

ובצד השני של העטיפה נראים חברי הלהקה יוצאים מבטנה של אותה אישה. כדי להדגיש כנראה את הלידה מחדש. חברי הלהקה לא סבלו את העטיפה הזו, כי לא נעשתה שום התייעצות עמם בעניין לפני כן. עבורם זה היה עיצוב נאיבי וקיטשי.

בעיתון DISC נכתב בביקורת: "המוסיקה מקורית. חברי הלהקה כותבים יחדיו את המוסיקה עם מילים מעניינות ועיבודים מלאי מחשבה. נעים מאד להקשיב לזה".

במלודי מייקר כתבו כך: "בינוניות זו איכות גרועה. והתקליט הזה הוא שיעור כיצד להיות ממוצע. המוסיקה מלאה בקלישאות וחסרת השראה. החומר המוסיקלי רדוד והשירה גרועה".

קיבלתם כאן שתי ביקורות שונות מאד בגישתן. אז עכשיו תורכם להקשיב. מה דעתכם?

בשנת 1971 יצא אלבומה השלישי של הלהקה ושמו REFLECTIONS ON A LIFE.

על להקת HEAVEN...

להקות שיקגו ודם, יזע ודמעות הצמיחו גל אדיר של להקות בראס-רוק (רוק עם כלי נשיפה), שחלקן טובות מאד וחלקן הן חיקוי עלוב ותו לא. להקת HEAVEN הבריטית היא מהסוג הראשון וצליליה משומרים להפליא באלבום משנת 1971 ושמו BRASS ROCK 1.

האלבום הופק על ידי ריקי פאר, ששנה לפני כן היה ממפיקי פסטיבל האי ווייט הידוע. הלהקה אותה הפיק הורכבה משישה אנשים שיצרו מוסיקה שצריכה קצת סבלנות כדי באמת להיכנס אליה. יש פה גרוב מדליק, שירה מחוספסת (עוד ניסיון להביא זמרים בעלי מרקמי קולות שמזכירים את להקת שיקגו). וכל המוסיקה הזו נעטפה בעטיפה מאד מושקעת שמקבלים עמה תמונה של צלב, כשמוציאים אותה מקיפוליה.

אז מה היו הביקורות אז? ובכן,

במלודי מייקר נכתב: "המוסיקה פה כבדה, יצירתית וחסרת מנוחה. ברור שיש פה זיקה ללהקת שיקגו - ולא רק בגלל שזה אלבום בכורה כפול, כמו שעשתה שיקגו. התופים והגיטרות נפלאים אך העסק מתקלקל עם השירה".

בעיתון ביט אינסטרומנטל נכתב אז: "יש פה את אחת העטיפות המרהיבות יותר והמוסיקה באה עם רעיונות מקוריים".

בעיתון CREEM נכתב: "העטיפה של האלבום נפתחת למימדים מפלצתיים. כשפתחתי אותה היא כמעט ניפצה את השעון שעמד על השידה שלי. אבל המוסיקה היא סוג של קיטש".

לקראת סוף 1973 יצא תקליט פרוג מעניין ללהקה הבריטית, FUSION ORCHESTRA. שמו הוא SKELETON IN ARMOUR.

הסאונד של להקה זו נשמע כתמהיל של ג'ת'רו טול, יס וקורטוב ג'ניס ג'ופלין כשהכל בא עם רוק מתקדם תזזיתי ווירטואוזי להפליא, עם שינויים מפתיעים במוסיקה. השירה האנרגטית בקעה מגרונה של ג'יל סווארד. היה נראה אז שעתיד ורוד מצפה ללהקה, אך היא התפרקה במהרה. סווארד עברה שנים של נסיונות מוסיקליים לא ברורים (כולל שירה בלהקת בראנדי), עד שהקימה, בשנת 1980, את להקת שאקאטאק.

בכל מקרה, נחזור לשנת 1973. אז הבה נגלה מה נכתב בביקורות העיתונים על התקליט. בשביל זה צללתי לארכיונים השונים:

בעיתון DISC נכתב אז: "אני חסר נשימה! הלהקה הזו פרצה לסלון שלי כמו טנק ישראלי בשדה קרב. נכנעתי מיד. לא הייתה ברירה. ההרכב הזה כולל את הזמרת הטובה ביותר שחייבת לקבל תואר זה בשנת 1974. קוראים לה ג'יל סווארד. אל תחמיצו את הלהקה".

בעיתון MUSIC WEEK נכתב אז: "הלהקה בודקת מחוזות מוסיקליים שונים אך תמיד נשארת בשליטה ומהודקת. הצליל גדול אך לעיתים כלי ההקשה בולטים מדי. לג'יל סווארד מגיע קרדיט גדול על שירתה. היא גם מנגנת בפסנתר חשמלי".

על התקליט FAR CANAL של הלהקה הבריטית הנהדרת JODY GRIND. זה אלבומה השני של הלהקה והוא יצא בשנת 1970.

ללהקה בריטית זו הצטרף, לפני הקלטת אלבום זה, הגיטריסט / בסיסט ברני הולנד, שסיפר: "אחרי שהלהקה שהייתה חבר בה, BLUESOLOGY, התפרקה, הייתה תקופה שבה לא הייתי באף להקה, למרות שהשתתפתי בכמה ג'אם סשנים שבהם אפשר לפגוש אנשים. במהלך התקופה הזו הסתובבתי עם בחור אקצנטרי בשם מייק קאפל שעשה 'מופעי אור' ללהקה בשם THE PRETTY THINGS. שכרנו יחדיו דירה בדרום לונדון.

ביום שעברנו לגור שם, עישנו חומר טוב והחלטנו לצבוע את הדירה מחדש. צבענו את כל הקירות בשחור ואת כל הריהוט בוורוד וכשבעל הבית חזר באותו לילה הוא זרק את שנינו וסירב להחזיר את הפיקדון שלנו. אז מייק ואני עברנו לדירה אחרת, הפעם במערב לונדון, ליד גני קיו. יום אחד, בתחילת 1970, נשמעה דפיקה בדלת וזה היה ויו פרינס (שהיה פעם המתופף עם THE PRETTY THINGS) שהגיע לעשן משהו טוב. הוא אמר לנו שהוא הולך לבשל ארוחת ערב מסורתית של יום ראשון, אז מייק ואני יצאנו אחר הצהריים לבקר כמה בנות שהכרנו ונתנו לו להמשיך עם זה.

כשחזרנו, הוא הגיש מגש ענק של תפוחי אדמה צלויים - ושום דבר אחר, רק תפוחי אדמה צלויים - לא בדיוק מה שמייק ואני ציפינו. לא עבר זמן רב עד שקיבלתי הצעה נוספת להצטרף ללהקה. גרתי בדירה בסנט ג'ורג' סקוור והבחור הזה הופיע בשם טים הינקלי - והוא השמיע לי אלבום שנקרא ONE STEP ON של הלהקה שלו, שנקראה JODY GRIND. זה היה שם של מנגינה מאת מוסיקאי הג'אז הוראס סילבר. באלבום הזה היו טים הינקלי באורגן, איבן זגני בגיטרה ובארי ווילסון בתופים. טים עמד לעשות אלבום נוסף וחיפש גיטריסט ומתופף חדש".

התקליט של הלהקה יצא בשנת 1969 והוא דוגמה נהדרת להמחשת הרוק המתקדם בגל הראשון. הצד הראשון שלו בא עם קטע ארוך, שמתפוצץ בהמשכו עם גרסה ל- PAINT IT BLACK של הסטונס.

האלבום השני של הלהקה, FAR CANAL, הוקלט באולפן SOUND TECHNIQUES בלונדון בשלושה ימים בלבד. בשלב זה הלהקה כבר לא קיבלה הרבה תמיכה מההנהלה שלה וזה בסופו של דבר הפיל אותה, בדיוק כשהחלה באמת להמריא.

בעיתון DISC נכתב אז בביקורת על התקליט: "זה אלבום שני מצוין. החברים יודעים לנגן מוטיבים של מוצרט ובאך בגיטרות ובאורגן, דבר שמעניק להם צליל קלאסי. מצד שני, הם יודעים לנגן כמו להקת CREAM והם מביאים פה תקליט טוב יותר מתקליט הבכורה שלהם".