top of page
Search
  • Noam Rapaport

רוק מתקדם למתקדמים - על תקליטי פרוג שכנראה לא הכרתם - חלק 2

Updated: Dec 17, 2022



ביוני בשנת 1972 יצא אחד האלבומים המקוריים יותר בתחום הרוק המתקדם של תחילת שנות השבעים. הוא גאוני, מרשים, מקורי, מרתק ומי שמחפש מוסיקה באמת מקורית חייב להכיר אותו.


זה האלבום הכפול, שנקרא 666, של להקת APHRODITE'S CHILD שיכול בקלות להיחשב כאלבום סולו גאוני של קלידן הלהקה, ואנגליס פאפאטאנאיסו.


יצירת האלבום הזה סימנה למעשה את הסוף של "בנה של אפרודיטה" כלהקה מצליחה ואת התחלת דרכו האמנותית האמיתית של ואנגליס.


בשנת 1967 הוקמה הלהקה הזו ביוון. ואנגליס פאפאטאנאיסו בקלידים, דמיס רוסו בבס ושירה, המתופף לוקאס סידראס והגיטריסט סילבר קולוריס. בשנת 1967 קראו לעצמם ארבעת החברים בשם "הסט של פאפאטאנאיסו" והוציאו סינגל אחד בשם PLASTIC NEVERMORE. הרביעיה הבינה שהסיכוי שלה לפריצה יהיה רק במידה והם יעברו ללונדון, שהייתה אז מרכז העניינים בתרבות המוסיקה. קולוריס הגיטריסט נאלץ לפרוש ברגע בו הלהקה החליטה לעזוב, בגלל שהוא קיבל צו גיוס מיידי לצבא היווני.



השלישייה ניסתה להיכנס ללונדון אך נדחתה בגלל בעיה של אישורי עבודה מתאימים. לפיכך הם פנו לכיוון פריס. בפריס הם הרגישו עוד יותר מבודדים וחסרי יכולת לעבוד בשל בלגאן ששרר שם באותו הזמן: שביתת תחבורה כללית, שביתה תעשייתית ושביתה אלימה של הסטודנטים. בזמן הקשה הזה הם הצליחו בכל זאת ליצור קשר עם אחד מאנשי חברת התקליטים "פיליפס", שהביא לחתימתם שם, תוך שינוי שם להקתם ל"בנה של אפרודיטה".

וכאן החל השינוי שהוביל לקריירה מצליחה ומרשימה ביותר עבור הלהקה. סינגלים מעולים כגון RAIN AND TEARS ו- IT'S FIVE O'CLOCK צעדו גבוה במצעדים באירופה. סינגלים נוספים ושני אלבומים מצליחים בשנים 1968-1969 מיצבו את הלהקה גבוה מאד מבחינת פופולאריות. האלבום השני IT'S FIVE O'CLOCK אף הוקלט באולפני TRIDENT שבמרכז לונדון.


בשנת 1970 נערכה באחד ממועדוני הלילה המפורסמים בפריז מסיבת עיתונאים גדולה בהשתתפות עשרות אמנים. באותה מסיבת עיתונאים, שנערכה על ידי הלהקה, הודיע דובר מטעמה כי בזה הרגע הפכה משלישייה לרביעייה. לאחר מכן עלתה הרביעייה לבמה, שאכלסה כמה דקות לפני כן כמה חשפניות, ונתנה את הופעתה הראשונה בהרכב המורחב. הגיטריסט היה כמובן סילבר קולוריס, החבר המקורי שהצטרף מחדש לחבריו.



בזמן שקולוריס היה חייל ושלושת חבריו הצליחו באירופה, הם דאגו לשלוח לו כל תקליט ותקליטון שיצא להם כדי שיתעדכן בעניינים. הם אף שלחו לו תווים של שיריהם כדי לקבל ממנו הערות בנוגע לעיבודיהם. כמו כן נשלחו אליו כתבות מעיתונים וגם סכום כסף מהלהקה כדמי כיס. סילבר היה אז החבר הרביעי והבלתי נראה של הלהקה. עד שהגיע זמנו להצטרף אליה בחזרה באופן רשמי.


בזמן הזה החלו להתגלות סדקים בתוך הלהקה. זה קרה כשהלהקה כבר נתפסה כלהקת צמרת. ההצלחה הגדולה החלה לשבור את המעטפת. ואנגליס החל להראות סימנים של תיסכול וחוסר שביעות רצון מהכיוון המוסיקלי של הלהקה בשוק הפופ.



למרות שהוא נחל הצלחה אדירה - הוא היה מאד לא מסופק. מלכתחילה הוא רצה לנגן אך ורק את המוסיקה שלו ולא של אחרים. בפאריס הוא הרוויח מספיק כסף עם הלהקה בכדי שיוכל לפתוח אולפן משלו למימוש יצירותיו. ואנגליס היה מתוסכל עד כדי כך שהוא למעשה נעדר מסיבוב ההופעות של הלהקה באותה השנה באיטליה ובספרד. הקלידן היווני חאריס צ'אלקיטיס החליף אותו שם. פגישה בפריס בין ואנגליס לבין עוד יווני שגלה משם לצרפת, קוסטאס פריס, הוביל למסע יצירתי חדש ומעניין עבור הקלידן השאפתן.


קוסטאס פריס היה אחד מבמאי הקולנוע המבטיחים ביוון. הוא נפגש לראשונה עם ואנגליס ב-1966 כשהוא צילם סרט עם להקתו המוקדמת של ואנגליס - FORMYNX. ב-1968 ערק הבמאי הצעיר לפריס בגלל הבלגאן הפוליטי שגאה אז ביוון.


פריס החל לעבוד על סרט קיצוני שמראה את השינוי החברתי במערב אירופה בעקבות מרד הסטודנטים הגדול של 1968. לפרויקט הזה חיפש פריס מלחין מתאים שיספק את המוסיקה האווירתית. אז הוא מצא את ואנגליס.



ואנגליס לא התלהב מהרעיון על הסרט אך התלהב מדרכו האמנותית של פריס וביקש ממנו לכתוב את התסריט ליצירה חדשה שהוא רקח כאלבום הבא של "בנה של אפרודיטה". פריס הסכים וכתב תסריט. הקונספט שלו ליצירה היה מין קרקס גדול שמציג מופע גרנדיוזי בשם "אפוקליפסה".

מופע שיש בו אקרובטים... רקדנים... פילים... סוסים... ונמרים...


אך בזמן שהמופע הקרקסי מתרחש קורה משהו מטריד מחוץ לאוהל הקרקס. המשהו הזה בא בצורת אסון גדול אפוקליפטי שממיט אלוהים בעצמו. הקהל בתוך הקרקס נוטה להאמין שמה שקורה מחוץ לאוהל הוא חלק מהמופע עצמו. אך הכרוז של הקרקס, שמבין היטב כי בחוץ שורר אסון אמיתי - נהיה היסטרי. בסופו של דבר אוהל הקרקס ניתק ממקומו ועף ושתי ההתרחשויות (מופע הקרקס מול האסון האמיתיׂ) מתאחדות למופע אחד שהוא למעשה קרב בין טוב לרע.



ואנגליס החל להלחין את היצירה תחת השם APOCALYPSE. הוא יצק אלמנטים של רוק, אוונגארד, מוסיקה יוונית וג'אז-חופשי ביצירתו. חברי הלהקה נכנסו ב-1970 לאולפני EUROPA SONOR שבפריס בכדי להקליט את האלבום הבא עם היצירה הזו על הקרקס האפוקליפטי. הפעם הצטרף אליהם בחזרה הגיטריסט המקורי קולוריס, שהשלים בינתיים את שירותו הצבאי. שירי הפופ נדחקו הצידה לטובת יצירה ארוכה ומורכבת מאד.


בקטע שפותח את האלבום, BABYLON, המתופף הוא ואנגליס (ולא לוקאס סידראס). ומשם התקליט מטלטל את המאזין באוקיינוס של סגנונות שונים עד מטורפים. אחד הקטעים הידועים יותר בתקליט הוא THE FOUR HORSEMEN, שבו מפליא רוסוס בשירתו מלאת ההבעה. ההפקה מסביב לקולו מקורית ומרשימה ביותר. ואי אפשר לדבר על האלבום הזה בלי להזכיר את הקטע שמסיים אותו, BREAK, שאף יצא כסינגל. הסולן בשיר הזה הוא המתופף סידראס (ואנגליס הוא זה שעונה לו בעליצות מאחור). השיר הזה נחשב לאחד משיאיה היצירתיים של הלהקה.



בסשנים לקטע שנקרא THE BEAST הוקלט ואנגליס כשהוא צועק לחבריו ללהקה הוראות ביוונית תוך כדי נגינה. חלק מההוראות נכנסו לתקליט עצמו.


האווירה לא הייתה קלה באולפן ההקלטות. שלושת חברי הלהקה, ואנגליס, רוסוס וסידראס רבו כל הזמן ביניהם וכלל לא תיקשרו באופן הרמוני זה עם זה. בזמן ההקלטות הם עמדו רחוקים זה מזה בפינות האולפן (כל אחד עם אשתו או חברתו, שהייתה צמודה לו) ותיקשרו ביניהם דרך טכנאי ההקלטות (רוג'ר רוץ') או קוסטאס פריס. רק כשהתחילו לנגן - חזרו החברים להביט זה בזה באופן חברותי יותר. ברגע שהסתיימה הנגינה, הם חזרו להיות אויבים.



קטע שערורייתי אחד שהוקלט לאלבום מנע ממנו לצאת כבר ב-1971. אני מדבר על קטע שנקרא "∞" ובו מאלתרת השחקנית היווניה איירין פאפאס פסוקים מתוך ספר ההתגלות הנוצרי. הבעיה הגדולה הייתה שפאפאס הקליטה את הפסוקים האלה באופן בו היא נשמעת כאילו היא בעת משגל ומגיעה במהלכו לשיאים שיכולים להתפרש כאורגזמות. ואנגליס מנגן כאן ברקע בכלי הקשה. זהו קטע אמנותי לא פחות ממהמם. מומלץ להשמיעו בפול ווליום ברמקולים העוצמתיים שלכם, באמצע הלילה. השכנים יאהבו אתכם מאד לאחר מכן.

כשהמיקסים הסופיים לאלבום הוצגו בפני חברת התקליטים, סירבו אנשיה, פה אחד, לאפשר ליצירה הזו לצאת. הם דרשו שהקטע עם איירין פאפאס ייחתך מהאלבום בטענה שמדובר בקטע פורנוגרפי. ואנגליס לא הסכים לדרישה וכתוצאה מכך עוכבה יציאת האלבום במשך שנה מאז הקלטתו.



מעצב עטיפת האלבום, ג'רארד פאלק, הוא זה שהחליט לשנות את שם האלבום המקורי (APOCALYPSE) למספר 666, בטענה שהמילה "אפוקליפסה" כבר קיבלה שימוש בכמה יצירות אחרות. לטענתו, המילה הזו כבר איבדה מכוחה. הוא רצה שם חזק שיבלוט כמה שיותר. וכך הוא עלה על הרעיון של 666. במקור עוצבה העטיפה ברקע שחור עם הכיתוב 666 בלבן. אך ואנגליס ביקש לשנות את הרקע לאדום.



הסאגה הזו של אי-הוצאת האלבום הביאה להכנת מסיבה מיוחדת במלאת שנה לאי-הוצאתו. המסיבה נערכה באולפן ההקלטות בו הוקלט האלבום. במסיבה הזו נכחו כל חברי הלהקה, קוסאטס פריס, איירין פאפאס וחברים קרובים שלהם. אדם נוסף שהגיע למסיבה היה הצייר סלבאדור דאלי, שהכריז על האלבום כמאסטרפיס ואף רצה לערוך עימו מיצג סוריאליסטי בברצלונה (שלא יצא לבסוף).


באוקטובר 1971 החלו התפרסמו בעיתונים הידיעות על התפרקותה של הלהקה. זאת לאחר שואנגליס פרש קודם לכן ושני האחרים הביאו במקומו קלידן מחליף לסיבוב ההופעות. בינתיים שיחרר רוסוס לרדיו שיר שהפך ללהיט, WE SHALL DANCE. וכך החל לרקוד את דרכו מחוץ ללהקה. בינתיים פיזר לעיתונים את דעתו השלילית כלפי האלבום 666, שעוד לא יצא ואינו מכיל את סגנונו המוסיקלי המועדף. לבסוף, לאחר לחץ מאסיבי ביקורתי, התקפלה חברת התקליטים והוציאה את האלבום, בסוף 1971, אך ורק בצרפת, בלייבל המתקדם VERTIGO.



ההוצאה של האלבום המשיכה להתעכב בשאר הארצות. בספרד הוא הוחרם לגמרי. לאנגליה הוא הגיע רק ביוני 1972 ומיד נתן שם את אותותיו. ג'ון אנדרסון (הסולן של להקת יס) הכריז כבר אז שזה אחד האלבומים מלאי ההשראה והמשפיעים ביותר. אך זה היה מאוחר מדי ללהקה שהתפרקה.


על עטיפת האלבום נרשם שהוא נוצר תחת השפעת SAHLEP. הרבה חשבו אז שזה סוג של סמים או שם של דמות שטנית אך למעשה מדובר במשקה חם ומתוק שהיה מאד פופולארי ביוון. או בקיצור - סחלב.



ואנגליס המשיך משם ליצור שרשרת אדירה של אלבומים שהפכו אותו לאחד המלחינים המקוריים והשאפתניים ביותר. דמיס רוסוס פנה לכיוון השני והתמקד בהפיכתו לכוכב פופ מצליח עם שירים מתקתקים וקלילים בניחוח יווני. אך רוסוס ואנגליס לא איבדו קשר. רוסוס תרם את קולו לכמה מיצירותיו של ואנגליס (כולל שירה בפסקול הסרט "בלייד ראנר" שהלחין ואנגליס).


האלבום 666 נחשב עד היום לאחד המיוחדים ביותר שיצאו מהתקופה ההיא. הוא מיוחד וייחודי ונראה שקשה מאד לעקוף אותו מבחינת מקוריות. מאז צאת האלבום לא התאחדה הלהקה מחדש וזה, מן הסתם, גם לא יקרה.


על תקליט הבכורה של להקת IF, שיצא בשנת 1970.


בשנת 1969 קם ז'אנר מצליח שנקרא ג'אז-רוק, כשהכוח המניע בסגנון הגיע דווקא מארה"ב עם להקות כמו "דם יזע ודמעות" ו"שיקגו". הסגנון הזה עירב אימפרוביזציה ביחד עם הפקה מתוחכמת, חטיבת קצב רוקית לכל דבר וכלי נשיפה בולטים. ברור שגם קלידן הוסיף לרוב את צליליו וכל התמהיל יצר משהו מאד מעניין.


הקונספט הזה הגיע במהרה לבריטניה ואחת הלהקות הבולטות שפעלה בו הייתה IF. הלהקה נוסדה על ידי הסקסופוניסטים דיק מוריסי ודייב קווינסי ביחד עם הגיטריסט טרי סמית', שהגיעו מחוגי הג'אז בבריטניה. הם צירפו אליהם את ג'ים ריצ'רדסון בבס, דניס אליוט בתופים, ג'ון מילינג בהאמונד ופסנתר ואת ג'יי הודג'קינסון כזמר מוביל בעל קול חם ועתיר נשמה.


אלבום הבכורה של הלהקה הוקלט בשנת 1970 באולפני איילנד שבלונדון. בעיתון RECORD RETAILER נכתב בביקורת עליו בזמנו: "אחת הלהקות בעלות הצליל הכי טרי שיש כיום בסביבה. ברור שייערכו השוואות לדם, יזע ודמעות ושיקגו וכדאי לכל מי שעושה אותן, לתת ללהקת IF ביקורת טובה בעניין".


בעיתון מלודי מייקר נכתב: "יש פה כוח רציני וחשוב למוזיקת הדמיון המודרנית, ששואבת מההתלהבות של הרוק עם הכישורים של הג'אז המוקדם. הצליל שנוצר הוא עשיר ומקורי".

בעיתון MUSIC NOW נכתב: "המוזיקה פה מכה בך בין האוזניים ומיד. המאזין יוצא מהקשבה למוזיקה הזו עם רושם טוב. הלהקה הזו תעורר רעש גדול בעולם המוזיקה".

בעיתון TIME OUT נכתב בביקורת: "התקליט הזה מפספס הרבה אפשרויות שניתנות ללהקה הזו להגיע אליהן. כאילו מסך התאטרון נתקע באמצע הדרך שלו למעלה, עם תחילת הצגה. אולי זה בגלל פשטות החומר".


ברקורד מירור נכתב בביקורת: "אני תמיד חשדן כלפי להקות שמוסיפות חטיבת כלי נשיפה, והאלבום הזה בא כהפתעה גמורה וחיובית. הלהקה הזו תהיה מאד חשובה".

בעיתון RECORD BUYER נכתב: "גם אם התקליט הזה לא לגמרי מוצלח, הוא מראה הבטחה רבה מנגנים כה מוכשרים אלו. יש בתקליט שבעה שירים עם הרבה ניצוץ ותעוזה. הלהקה הזו מוכיחה שלא רק דם, יזע ודמעות ולהקת שיקגו מסוגלות לעבוד היטב בפורמט הזה".


אלבומה השני של להקת IF נקרא IF2. הוא יצא בשנת 1970 והנה מה שנכתב עליו בביקורות העבר:


במלודי מייקר הבריטי נכתב בינואר 1971: "חבל שלאלבום הזה יש עטיפה משעממת ושם משעמם עוד יותר. טרי סמית' הוא הכוכב של ההרכב הזה. נגינתו בגיטרה מהירה וזורמת והוא מוזיקאי ממש מתקדם. תקשיבו גם לנשיפה מלאת המטען של דייב קווינסי ודיק מוריסי".


בעיתון RECORD RETAILER נכתב: "היו כמה אלמנטים שנויים במחלוקת בתקליטה הראשון של הלהקה, אבל החטיבה עם שבעת חבריה התהדקה מאז באופן ניכר ומציגה מוזיקה נהדרת פה. השירים חזקים ושירתו של ג'יי וו. הודג'קינסון מתאימה בדיוק לתמהיל כלי הנגינה".


בעיתון MUSIC NOW נכתב אז: "עבורי, הם טובים כמו להקות שיקגו ודם, יזע ודמעות. יש רגעים שהיא אף טובה מהן. יש פה התלהבות והפלת מגבלות שמעניקות ניחוח ג'אזי אמיתי המתובל במקצבי רוק. זה טוב, יצירתי ומהנה".


בעיתון JAZZ JOURNAL נכתב: "הלהקה מנגנת ג'אז בועט שמזכיר את שיקגו ודם, יזע ודמעות. אבל אני מוצא את האלבום משעמם ואולי זו להקת ג'אז-רוק אחת יותר מדי".


התקליט LORD OF THE RINGS, של בו הנסון, יצא בשבדיה בספטמבר 1970.


בשנת 1972 הפך כישרון מולטי-אינסטרומנטליסט שוודי נודע לקהל רחב יותר ברחבי אירופה וארה"ב עם הוצאת אלבום מוזיקלי ייחודי בהשראת ספרו של טולקין, שר הטבעות.

לפני צאתו לדרך עצמאית זו היה הנסון חבר בצמד ההאמונד-תופים, הנסון וקרלסון (עם המתופף ג'אן קרלסון). הכימיה המוזיקלית בין שניהם הייתה מיידית והם הוציאו מספר תקליטים מומלצים מאד.


אחרי צאת תקליטם השלישי, MAN AT THE MOON, בשנת 1969, הודיע הנסון כי החליט לנסות לבדו בעולם המוזיקה. הסצנה המוזיקלית בשוודיה השתנתה פלאים בזמן ההוא, גם הודות לגל הלהקות המתקדמות שהגיע מאנגליה.


אז לקח הנסון את שר הטבעות כנושא ליצירתו הבאה. המשאבים הכלכליים להקלטה היו מוגבלים, כשהנסון שכר בית בשטוקהולם כדי לעבוד בו. זה היה בקיץ 1969 והוא שאל מכשיר הקלטה עם ארבעה ערוצים, כשהמתופף רון קארלסון עוזר לו. הנסון ניגן בהקלטה באורגן האמונד, גיטרה, בס ובסינטיסייזר מוג. טכנאי ההקלטה, אנדרס לינד, ביקש לנסות את האולפן היחיד אז בשבדיה עם שמונה ערוצים, ושם נוספו לפרויקט החלילן סטן ברגמן והסקסופוניסט גאנר ברגסטן.



התקליט יצא בחברת תקליטים חדשה וקטנה, SILENCE RECORDS, ומיד הפך לרב מכר בשבדיה. עותקים מזה החלו למצוא את דרכם לאנגליה והיצירה הגיעה גם לאזניו של טוני סטראטון-סמית', אז הבעלים של חברת תקליטים חדשה למוזיקה מתקדמת בשם CHARISMA. ייקח לו כשנתיים להוציא את היצירה הזו דרך החברה שלו. זה ישתלם לו כי התקליט יגיע במצעד הבריטי למקום ה-34.


פינת "פרוג איטלקי" - והפעם זה האלבום של להקת APOTEOSI.


אפותיאוזיס היא הפעולה של העלאת מישהו למעמד של אלוהים והלהקה עם שם זה הגיעה מדרום איטליה והייתה אחת מאותן להקות משניות שהוציאה רק אלבום בודד לפני שנעלמה.


היא נבנתה על הגרעין של שלושת האחים איידה (מאסימו, פדריקו וסילבנה) והמוזיקה שלהם התבססה היטב על הקלידים של מאסימו (שהיה רק בן 14 אז!) והקול הדקיק של סילבנה. פדריקו היה הבסיסט בחבורה. יחד איתם היו פרנקו וינצ'י (גיטרה, שירה), ומרצ'לו סוראסה (תופים).


למרות שחברי הלהקה היו צעירים מאוד, הם ניגנו מספיק זמן כדי לספק לנו פה פרוג משובח ביותר ומפתיע, אבל התקליט יצא רק בשנת 1975, בחברת תקליטים קטנה, ובהפצה מוגבלת, שגרמה לעותקים מקוריים מזה להפוך לפריט אספנות. האב של משפחת איידה הוא שהפיק את התקליט. ללהקה היה סאונד, שהזכיר כמה להקות אנגליות כמו אבל עדיין שמר על מגע הפרוג האיטלקי הטיפוסי עם נגינת קלידים מרשימה מאד.


האלבום כולל שמונה רצועות, כשהצד הראשון הוא סוויטה ארוכה ללא הפסקות. חברי הלהקה ניסו יותר מאוחר ליצור מוזיקה מסחרית יותר אך גם זה לא עבד.


הפעם ברצוני להציג לכם את A TAB IN THE OCEAN של להקת נקטאר, שיצא באוקטובר 1972.


להקת נקטאר היא ללא ספק אחת הלהקות הבריטיות המיוחדות יותר לטעמי שצצו בזרם הרוק המתקדם. חברי הלהקה עברו בתחילת דרכם המשותפת לגרמניה ושם מצאו הצלחה גדולה. רבים טועים לחשוב שלמעשה מדובר בלהקה גרמנית, אך החבורה הבריטית הזו החלה לצמוח בהמבורג בשנת 1969.


מתופף הלהקה, רון האודן, התחיל את מסלולו המוזיקלי בלהקות קצב בשפילד ומשם עבר לצרפת. שם הוא פגש את הבסיסט דרק 'מו' מור. השניים החלו לעבוד יחדיו בלהקה. בשנת 1967 הם נתקלו באורגניסט אלן 'טאף' פרימן והחליטו להקים להקה חדשה בשם PROPHECY. כשהופיעו במועדון סטאר קלאב (ההוא שהופיעו בו גם הביטלס, לפני פריצתם הגדולה) הם פגשו בגיטריסט רוי אלברייטון שהצטרף ללהקתם.

האודן: "לפני הופעת הבכורה עם אלבריטטון החלטנו שאם ההופעה תהיה גרועה, אז נצא לדרך חדשה תחת השם POLLEN. ואם ההופעה תהיה טובה, נקרא לעצמנו NEKTAR".



בהמבורג צירפה הלהקה, שכמובן הפכה להיקרא נקטאר, בטכנאי תאורה ושמו מיק ברוקט, שלפני כן עבד עבור פינק פלויד. תוך כמה חודשים הפכה נקטאר לסנסציה בגרמניה, כשהיא מספקת על הבמה צלילים נועזים ונשטפת צבעים עזים מהתאורה של ברוקט.


אלבום הבכורה של הלהקה, "מסע למרכז העין" יצא בשנת 1971 והפך מאז לקלאסיקה.


אלברייטון: "גרנו יחדיו בבית בכפר גרמני שנקרא SEEHIME. לא היו לנו הרבה רהיטים מלבד שולחן קפה, שני כיסאות ואקווריום ענק שקיבלנו בירושה מהדייר הקודם שהיה שם. יום אחד שוחחנו על שם לאלבום הבא. זאת בעודנו מביטים לכיוון האקווריום הזה. לפתע מישהו תהה בקול, מה יקרה אם נזרוק לתוך האקווריום הזה טבלית אל.אס.די. עם התהיה הזו מצאנו את השם של האלבום".


האלבום הוקלט באולפן ובו 16 ערוצי הקלטה. מור הבסיסט: "כולנו הושפענו מלהקות כמו יס ויצירת הנושא של האלבום הזה משקפת זאת היטב. אני חושב שהצלחנו למתוח את עצמנו מוזיקלית פה. במהלך ההקלטה היה כל אחד מאיתנו עם הכלי שלו בחדר קטן נפרד בתוך האולפן הגדול. לכל חדר שכזה היה גם חלון ולכן יכולנו לראות אחד את השני בשביל לסמן דברים תוך כדי נגינה".



אז בואו נתחיל עם רחשי הים שמובילים אותנו ליצירת הנושא, שתופסת את כל 16 הדקות של הצד הראשון. מה אגיד לכם? ככה צריך לעשות מוזיקה מתקדמת! ממהלכי הפתיחה המרשימים של אורגן ההאמונד אנו מובלים על ידי הלהקה למסע מופלא. גם שאר הקטעים, שמאכלסים את הצד השני של האלבום, ראויים ביותר. הקטע הפותח את צד ב' הוא DESOLATION VALLEY שמביא עמו רוק לצד אלמנטים ג'אזיים. ויש את CRYING IN THE DARK הכבד להפליא שמתחבר היטב לקטע המסיים, ובעיניי אחד מרגעי השיא הגדולים של להקת נקטאר, שהוא השיר KING OF TWILIGHT.



האלבום הפך בזמנו להצלחה והביא את הלהקה לפופולריות רבה גם באנגליה ובשאר אירופה. פרנק זאפה בחר בנקטאר כלהקת החימום שלו, כשהגיע להופעות באירופה, לקידום האלבום OVERNITE SENSATION.

בשנת 1976 יצא התקליט במיקס חדש לגמרי, שלדעתי פחות טוב מהמיקס המקורי.


מקדונלד וג'יילס - אלבום פרוג משובח משנת 1970, משני יוצאי להקת קינג קרימזון.


ההצלחה העצומה של האלבום IN THE COURT OF THE CRIMSON KING מאת להקת קינג קרימזון הייתה למעשה מתנה מלאה בקוצים. האלבום שיצא ב-1969 זכה באופן מיידי לביקורות נלהבות ומכירות טובות בהתאם. בעקבות הביקוש, נדדה הלהקה בנובמבר של אותה שנה לסיבוב הופעות בארה"ב. מתחים צצו מיד עם הגיעם לארה"ב, בעקבות אי רצונם של נגן המלוטרון והחליל איאן מקדונלד והמתופף מייקל ג'יילס להמשיך במסע. למקדונלד היו שתי סיבות לרצות לחזור לאנגליה: הראשונה בגלל שהוא חש כי קרימזון לא מספקת את הצד המוזיקלי היותר קליל שהוא רצה להגיע אליו. אלא הלהקה מושכת אותו לצד האפל של המוזיקה. סיבה שניה הייתה געגועיו לחברתו החדשה שחיכתה לו באנגליה. מקדונלד, שנטרף מרוב געגועים לחברתו פשוט רצה לעזוב הכל ולחזור אליה.

שני אלו הודיעו לשאר חברי הלהקה על רצונם לעזוב במהלך הופעתם האחרונה בפילמור ווסט בסן פרנסיסקו ב-16 בדצמבר 1969.


גם הבסיסט גרג לייק מצא באותה הופעה מפלט משלו. הוא קיבל הזמנה מהקלידן קית' אמרסון להקים ביחד להקה משלהם. מקדונלד כבר החל לכתוב מוזיקה חדשה עם מטרה להקליט אותה במסגרת פרויקט חדש. וכך הוא וג'יילס הוחתמו מיידית בחברת ISLAND. בינתיים חזר מייק ג'יילס לקינג קרימזון בתור נגן סשנים להקלטת האלבום השני IN THE WAKE OF POSEIDON. בראשו הייתה מטרה אחת - להרוויח כסף מהסשנים האלה. חברת התקליטים של הלהקה ראתה במקדונלד את היוצר המרכזי של קרימזון, ולפיכך ציפתה שיעניק לה תקליט שיהיה מסחרי מאד. לכן גם מימנה את ההקלטות והשניים נכנסו לאולפני ההקלטה של ISLAND עם פיטר ג'יילס (אחיו של מייק) על הבס. הגישה שלהם הייתה דומה לזו של להקת טראפיק באותו הזמן. כלומר, שלושה נגנים שמקליטים שכבות של תפקידים בעצמם במקום להעסיק נגנים מבחוץ.



לעיתון NME אמר מקדונלד בזמנו על הפרויקט הזה: "אני רוצה לעשות מוזיקה שאומרת דברים טובים במקום דברים רעים". ומייקל ג'יילס אמר שנים רבות לאחר מכן: "עזבתי את קינג קרימזון כי לא רציתי לחיות את חיי בבועת להקת רוק קלסטרופובית של מציאות מוגבלת. המציאות שלי הייתה אז ועדיין היום, ליהנות מחיים מאוזנים".


אחד השירים הראשונים שהוקלטו היה הקטע הפותח של האלבום, SUITE IN C (כלומר "סוויטה בסולם דו"). הקטע הזה נכתב על ידי מקדונלד בזמן שהיה בדרכים עם קרימזון והשתגע מגעגועים לחברתו. סטיב וינווד התארח בקטע הזה באורגן. השיר IS SHE WAITING נכתב בקיץ של 1969 ואף הוצע לקינג קרימזון להקלטה. אך קרימזון לא הקליטה אותו מעולם. השיר FLIGHT OF THE IBIS הוא לחן מוקדם לשיר של קרימזון CADENCE AND CASCADE. קרימזון עשו חזרות על הלחן הזה עם המילים של CADENCE AND CASCADE, אך הפרישה של מקדונלד ניתקה את המנגינה מהמילים וכך הלחן עבר אליו בעוד המילים נשארו אצל קרימזון. היצירה הארוכה BIRDMAN נכתבה למעשה בשנת 1968. רעיון היצירה בא מהתמלילן פיט סינפילד ומקדונלד כתב לזה את המנגינה. רוברט פריפ: "קיוויתי שזה יהיה החלק המרכזי באלבום השני של קינג קרימזון אבל יאן לא אהב את הגיטרה שלי במוזיקה שלו".



השיר TOMORROW'S PEOPLE ששר בתקליט מייק ג'יילס נכתב למעשה במקור לאלבום של ג'יילס, ג'יילס ופריפ (שיצא ב-1968) אך כמובן לא נכלל בו.


תהליך ההקלטה, שהסתיים ביולי 1970, לא היה קל. ג'יילס: "אני זוכר במהלך ההקלטות את רוג'ר ווטרס, מלהקת פינק פלויד, כשהוא נכנס כדי לדבר עם טכנאי ההקלטה שלנו, בריאן האמפריז".


האמפריז: "ידעתי על קינג קרימזון אבל חוץ מזה לא היה לי מושג למה לצפות כאשר התבקשתי להקליט את האלבום שלהם. השניים הוכיחו שהם מוזיקאים טובים מאוד שיודעים מה הם רוצים ואיך להשיג את זה. היו זמנים בהם פרץ ויכוח ביני לבינם - הרי הייתי פשוט טכנאי ההקלטה - אבל הכל הסתדר מבלי שנשפך דם. זה היה תענוג לעבוד עמם למרות שבטח הזדקנתי מהר יותר במהלך ההקלטה הזו".



מקדונלד וג'יילס לא הצליחו להתמקד בעבודת המיקס ולכן הזמן התארך עד שהגיעו לתוצאה כלשהי. פיטר ג'יילס הביט בהם מהצד וחשב לעצמו שכנראה כל הפרויקט הזה לא יתרומם. אחרי כל הזמן שהושקע בהקלטות לא נשאר זמן ראוי לעשות מיקס טוב. ובגלל שהלייבל שלהם השקיע בזה כמות אדירה של כסף, לא נותרה להם ברירה אלא לספק את האלבום איך שלא יהיה. עטיפת האלבום צולמה בפארק ריצ'מונד בלונדון כשמקדונלד וג'יילס מחבקים בה את נשותיהם (שרלוט בייטס - חברתו של מקדונלד אליה הוא התגעגע כל כך ובגללה עזב את קרימזון, ומארי ג'יילס אשתו של מייקל). התקליט יצא בנובמבר 1970 והוא מכיל 45 דקות מלאות בניחוחות של הביטלס, ג'אז, רוק ופולק.


הביקורות לאלבום היו מעורבות והמכירות כשלו. עיתון DISC פרסם בנובמבר 1970: "בניגוד לקינג קרימזון, אין אגרסיות במוזיקה פה, שמקרינה חמימות ורומנטיקה. העטיפה מתאימה מאד למוזיקה. תקליט בכורה נהדר".

מצד שני היה זה עיתון 'מלודי מייקר' שפרסם כך: "מקדונלד וג'יילס היו האורות הקדמיים בקינג קרימזון. זה תקליט טוב אך הוא לא מוסיף שום אלמנט מעניין למוזיקה המעניינת מאד שיוצרת להקת האם ממנה פרשו. יש בעיה גדולה כיום לקינג קרימזון וגם לצמד הזה - שני הגופים חסרי זהות מוזיקלית".


בעיתון בלפסט טלגרף נכתב כך: "האלבום הראשון של צמד זה מצדיק את הצעד שהם עשו. זה נהדר. קשה לתייג את המוזיקה שלהם, ולמי אכפת מה זה? הכל מעובד באופן יפהפה. סטיבי ווינווד מתארח בקטע אחד וזה בטח נחמד כשיש חברים כאלו. אבל הוא רק תבלין נוסף - הם לא באמת צריכים אותו".


בעיתון לסטר כרוניקל פחות התלהבו: "שני חברים לשעבר מקינג קרימזון הפיקו אלבום מעניין, למרות שכמו המודי בלוז, מצאתי בעבודת הצמד הזה יומרנות. זה אירוני בגלל ששני אלו עזבו את קרימזון כדי לחזור למוזיקה פשוטה. אלבומם הבא ודאי יהיה טוב יותר".

אחת הסיבות לכישלון הייתה סירוב מצד ההרכב לצאת להופעות קידום מכירות. מייק ג'יילס לא ראה את עצמו חוזר שוב לסיבובי הופעות. החוויה עם קרימזון הייתה טראומטית בשבילו. בראיון משותף בזמנו, הם דיברו על אלבום שני וציינו כי ישנו את גישת ההקלטה בו לעומת האלבום הראשון. התכנון הפעם היה להקליט הכל באופן חי ולתקן טעויות לאחר מכן, כלקחים מהבלגאן של האלבום הראשון.



אך האלבום השני לא יצא לדרך ובתחילת 1971 יצאו מקדונלד וג'יילס לדרכיהם הנפרדות. מייק ג'יילס הפך להיות מתופף סשנים עסוק מאד. גם מקדונלד פנה לתחום הזה כשבשנת 1974 קיבל הזמנה מפתה, להתארח באלבום RED של קינג קרימזון, ואף הייתה תוכנית שהוא יצטרף שוב ללהקה כחבר. הוא הסכים, הגיע להקלטות אך לתדהמתו, רוברט פריפ (שהיה אז מנהיג הלהקה) הודיע לשאר הלהקה שהוא מסיים את פעילותה. את ההצלחה הגדולה, אך קצרת המועד, השיג כשהקים עם הגיטריסט מיק ג'ונס את להקת FOREIGNER.

האלבום של מקדונלד וג'יילס משנת 1970 נשאר אלבום מומלץ בקרב כל מי שאוהב את קינג קרימזון, למרות שהכיוון שלו שונה מזו של הלהקה. קודם כל, אין בתקליט הזה כלל מלוטרון. להזכירכם, המלוטרון הוא אחד מסימני ההיכר הבולטים ביותר של קרימזון. כמו כן, השירים כאן קלילים ופשוטים יותר מאלה של קרימזון.


ג'יילס: "האלבום נועד להיות אולפני ללא הופעות לקידומו. יאן רצה לחיות ולעבוד בניו יורק ואני רציתי להישאר בלונדון ולעשות יותר עבודות הקלטה לאמנים אחרים ולבנות סטודיו משלי בדורסט. הכל היה רעיון טוב בזמנו ובמשך השנים אנשים רבים אמרו שמקדונלד וג'יילס הוא אחד התקליטים המיוחדים להם. זה מספיק עבורי, כך שכל הצלחה מסחרית בעניין היא בונוס".


האלבום יצא בשתי מהדורות דיסק שונות מאד זו מזו. המהדורה הישנה שיצאה ביפן מכילה את האלבום כפי שהוא. כמה שנים אחר כך הוציא מקדונלד את האלבום בעצמו. אך הוא עשה לאלבום מיקס שונה לגמרי עם עריכות שונות ואף תפקידי שירה ונגינה שונים מאלה של התקליט המקורי. לכן אני ממליץ להשיג את שתי הגירסאות.


הנה על אלבום הבכורה של להקת SKIN ALLEY הבריטית, שיצא בשנת 1970.


להקה זו הוקמה על ידי הבסיסט תומס קרימבל והמתופף אלווין פופ בסתיו 1968. ההרכב המקורי כלל את השניים ביחד עם מקס טיילור בגיטרה, וג'רמי סגר בשירה. טיילור וסאגאר עזבו בתחילת 1969, ואת מקומם החליפו קרישטוף הנריק יושקביץ שניגן באורגן האמונד ומלוטרון ובוב ג'יימס שניגן בסקסופון, חליל, גיטרה ושירה.


במהלך נסיעה ארוכה ברכב הם קיימו דיון בנושא מציאת שם ללהקה. הם נקלעו לרעיון ש"סמטה" (ALLEY) הייתה סמל לבריחה מעולם מוזיקת הבלוז המילה "עור" (SKIN) באה עם קונוטציה של עוני כשהיא קרובה בעיניהם למילה SKINT (מרושש). נו טוב, ככה זה כשיש מה לגלגל.


תקליט הבכורה הזה הוקלט באולפן של חברת התקליטים CBS ששכן ברחוב אוקספורד הלונדוני ובו ארבעה ערוצים, כשבכסא המפיק ישב גיטריסט להקת THE PRETTY THINGS לשעבר, דיק טיילור. לפי דברי יושקביץ, לטיילור לא היה מושג מה הם עושים באולפן.



יושקביץ: "כל השירים בתקליט היו התוצאה הסופית של עבודה על רעיונות מוזיקליים שעבדנו עליהם במהלך חזרות. כפי שציין תומס על עטיפת האלבום, ארבעתנו באנו מסביבות מוזיקליות שונות והצלחנו לכנס את ההשפעות הסותרות לעתים קרובות לקונצנזוס שהפך לסקין אלי. שיר אחד, TAKE HEED, שאורכו 28 שניות בערך נוצר באופן מקרי. שכרנו צ'מבלו לשימוש באחד השירים וכשהוא הגיע התיישבתי לנגן בו כדי להתרגל לתחושת הקלידים שלו. לא ידעתי שמקליטים אותי עם זה.


השיר MOTHER PLEASE HELP YOUR CHILD התחיל כשיר שגיבשתי בהתייחס לאביב של פראג בשנת 1968. זה תיאר תקופה קצרה של תקווה אופורית ואופטימיות בצ'כוסלובקיה עם עלייתו של דובצ'ק לשלטון. זו תקווה שנופצה באכזריות עם ההגעה של טנקי ברית ורשה. לפזמון השתמשתי בשירת אבירות עתיקה ששרו אבירים פולנים שיצאו לקרב. את השיר MARSHA כתבתי במקצב חמישה רבעים כשבראשי נמצא הפסנתרן דייב ברובק (כשכמובן הקטע TAKE FIVE, שדווקא חיבר הסקסופוניסט ברביעיית הג'אז שלו, פול דזמונד, היה להיט פורץ דרך).


ובכן, יש פה תקליט בכורה מקסים של הרכב שפעל בגל הראשון של הרוק המתקדם. זה נפתח עם LIVING IN SIN המקסים ובו תפקידי כלי נשיפה מרנינים.


בואו נראה מה כתבו על התקליט בביקורות העבר שאני מרכז לכם פה:

במלודי מייקר נכתב ש"זה תקליט מעניין, מגוון ולא מתפשר מטעם להקה בריטית שחזקה מבחינה מוזיקלית. יש פה מלוטרון, סקסופון וחליל, אך יש פה קצת מחסור בסטייל ובמקוריות".


בעיתון DISC נכתב: "ברור שהלהקה הזו מורכבת ממוזיקאים טובים, שמנגנים במגוון של כלים. יש פה שימוש חכם במלוטרון מבלי להציף אותו. העיבודים מלאי מחשבה. עם זאת - מה לעזאזל הופך את האלבום הזה שלהם למשעמם? ובכן, הרבה להקות כמותה משתמשות באותו סולם ומותחות את הקטעים יתר על המידה מבחינת זמנים". ברור שזה עניין של טעם, אבל אתם יודעים שחשוב לי להביא גם את קולות התקופה.

עכשיו זה תורכם פשוט לשים את האלבום ולהיכנס לזה בעצמכם.


הפעם על אלבום הבכורה של להקת PAVOLV'S DOG ששמו PAMPERED MENIAL. זה יצא בשנת 1975.


שנת 1975 הביאה את ניחוחות הרוק המתקדם מכיוון בלתי צפוי - סיינט לואיס. עם שילוב מעניין של כינור, מלוטרון ושירתו של דייויד סורקאמפ שנשמעת כשירת אדם ששאף באותו רגע בלון הליום.


כיצד הגיע המלוטרון לידיו של דאג רייברן האורגניסט? הנה מפיו: "מייק סאפרון, שהיה המתופף בהרכב הקלאסי שלנו אז, ראה מודעה קטנה בעיתון והראה לי אותה. חיפשתי מזה זמן רב לקנות מלוטרון אבל אפילו ללא יכולתי למצוא מידע על הכלי הזה. לא האמנתי למראה עיניי במודעה הזו. הכתובת הייתה בפרבר מחוץ לסיינט לואיס. הכלי שכן באיזה מרתף של נער. זה לא היה מקום אידיאלי למצוא בו מלוטרון! הוא היה מדגם M400 והראשון שראיתי בחיי. הבחור שמכר את זה לא ידע במה באמת מדובר. הוא חשב שזה עוד אורגן פשוט. בדקתי אצלו שזה עובד ומיד העמסתי לרכב. לאחר כמה ימים בהם למדתי את הכלי, העברתי אותו לחדר החזרות שלנו, שהיה בבית של סאפרון, וכך הוא נכנס לצליל הלהקה".



לא היה אז שם ללהקה והשירים שנכתבו בחדר החזרות קיבלו ניחוח תיאטרלי. בינתיים לא הצליחו הם להופיע ולהרוויח כסף. המצב הכלכלי שלהם היה רע. אבל המוזיקה הייתה טובה וצלילי המלוטרון נמהלו היטב עם צלילי הכינור של זיגפריד קארוור.


תהליך ההקלטה של אלבום הבכורה לא היה חף מבעיות שהגיעו בעיקר מכיוון המפיקים. הם לא איפשרו לאחרים בלהקה לכתוב שירים, חוץ מהזמר דייויד סורקאמפ. סאפרון והגיטריסט, סטיב סקורפינה, הורשו לקבל, כל אחד, שיר אחד בלבד שלהם לאלבום. הקלידן השני, דייויד המילטון, לא הורשה להכניס כלל שירים.


תקליט הבכורה יצא בנס גדול. חברי הלהקה יצאו לסיבובי הופעות כדי לשווקו, בעיקר לצד להקת 'אי.אל.או', שהגיעה להופעות בארה"ב. הביקורות היו לא רעות, אך התקליט לא הושמע ברוב תחנות הרדיו. הנהלת הלהקה לא הסכימה להוציא אותה לסיבובי הופעות באירופה ובאוסטרליה. היה זה צעד שגוי.



עיתון 'רולינג סטון' פרסם בביקורתו על תקליט הבכורה: "הדבר הראשון ששמים אליו לב בתקליט הזה הוא קולו המעוות של דייויד סורקאמפ. הוא ממש נשמע כמו מארטי באלין אחרי שאיפת גז הליום. האפקט הזה לא נעים בכלל. הלהקה מנגנת היטב וכותבת עיבודים יפים, אבל מי שרוצה ליהנות באמת מהתקליט הזה, צריך להתרגל לקול הזה של הזמר. זה לצערי רפלקס שיידרשו לו אין ספור התניות כדי לממשו".


בעיתון "ברטן מייל" הבריטי נכתב בביקורת אז: "השירה פה דומה לדונלד דאק גריאטרי וזה כיבה אותי מהלהקה הזו כששמעתי את הסינגל שלה, אבל כששמעתי את האלבום הבנתי שהקול של דיוויד סורקאמפ הוא טעם נרכש שנעזר בלהקה ממש טובה. השיר 'ג'וליה', בלדה שנבחרה בתור הסינגל, מייצג מהחומרים האיטיים יותר של הלהקה".


בעיתון "פיטסבורג פרס" נכתב אז: "אף פעם לא שמעתם קול כמו של דיוויד סורקאמפ. זה כמו אדם אחרי שאיפה בריאה של גז צחוק, אבל הוא חזק ותמיד נשאר בסולם. וזה רק אחד הדברים הטובים באלבום בכורה חזק כל כך של להקה חדשה טובה שכזו. למרות שאין סולואים מורחבים, ברור שכל שבעת חברי הלהקה יכולים לנגן; השילוב הקבוצתי שלהם טוב מאוד. עשו לעצמכם טובה, תאמצו את האלבום הזה ותראו כמה זמן לוקח לכל השאר 'לגלות' אותם".



בעיתון "מונטריאול סטאר" נכתב: "פסנתר רך מתנגן מרחוק ונשמע כמו ריק ווייקמן. פתאום מישהו או משהו עם קול סופרן צורח 'ג'וליה' כאילו הוא נמחץ עם החלק האמצעי התחתון שלו על ידי רכבת. הטוויטר ברמקול שלי נקרע לשמע הקול החזק הזה. אני מתאושש מההלם, כמה דקות אחר כך, לשמוע קול יללה מגובה בכינור, מלוטרון וכלי הרוק'נרול הרגילים. האם זה יכול להיות קול אנושי ששר? - אני שואל את עצמי. או שמא אני מנגן את התקליט הזה במהירות 78 סל"ד?


הקול הזה גבוה יותר מדוני אוסמונד אחרי שנטל ספיד או יוקו אונו שרה במקלחת או חזק יותר מארצ'י באנקר שצועק על מיטהד. דייויד סורקאמפ מנפץ את המחסום הבלתי נראה בין צליל לאור. בינתיים יצאה הלהקה לדרך לכבוש את כדור הארץ עם הייחודיות והזוהר שלה, וזו קפיצה ענקית עבור הכלב של פבלוב".


כשאני חושב על רוק מתקדם עם פלמנקו, יש להקה אחת ברורה שעולה במחשבתי. קוראים לה CARMEN.


זו להקה שבהחלט הקדימה את זמנה, אפילו בתקופה ההיא בה נראה כי אפשר לעשות הכל בתחום הרוק המתקדם. מנהיג הלהקה היה דייויד אלן (לא ההוא מלהקת גונג...), שהיה בנם של גיטריסט פלמנקו מקצועי ורקדנית פלמנקו. כשהיה ילד, הוא ואחותו אנג'לה השתתפו במופעי הפלמנקו של הוריהם במועדון 'אל סיד' שבלוס אנג'לס. דייויד ניגן בגיטרה במופעים האלו בעוד אחותו רקדה.


בשלב מאוחר יותר חש דייויד כי אף אחד עד אז לא שילב בין רוק למוזיקת פלמנקו. לפיכך ניגש למלאכה ליצור דבר שכזה בעצמו.


הוא ואחותו פגשן רקדן ברזילאי/מקסיקני בשם רוברטו אמראל, שגדל ברחובות של מזרח לוס אנג'לס. בשנת 1971 הקימו השלושה הרכב בשם ROSE. לאחר מכן מצאו את המתופף הבריטי בריאן גלאסקוק ואת נגן הבס נייג'ל גריגס. אך הקהל המקומי בלוס אנג'לס לא ידע כיצד 'לאכול' את הלהקה הזו. גריגס הבסיסט החליט שנמאס לו מארה"ב ופרש מהלהקה. בריאן המתופף המליץ ללהקה על אחיו הבסיסט ג'ון, שהצטרף במקומו.