רוק מתקדם למתקדמים - על תקליטי פרוג שכנראה לא הכרתם - חלק 2

שנות ה-70 היו תקופה מהפכנית עבור תעשיית המוזיקה, עם תקליטי רוק מתקדם אגדיים וידועים רבים שיצאו במהלך אותה תקופה. עם זאת, היו גם תקליטים רבים פחות מוכרים שהיו פורצי דרך וחדשניים באותה מידה, אך לא הצליחו לקבל את ההכרה הראויה. האלבומים האלו היו לעתים קרובות ניסיוניים, לקחו סיכונים עם צלילים ומבנים לא שגרתיים שדחפו את הגבולות של מה שנחשב אז למוזיקת מיינסטרים. למרות חוסר ההצלחה המסחרית שלהם, התקליטים הללו זכו מאז למעמד של קאלט בקרב חובבי מוזיקת רוק וכיום נחשבים לכמה מהיצירות המשפיעות ביותר בז'אנר הרוק המתקדם. במאמר זה, אחקור כמה מתקליטי הרוק המתקדמים הפחות מוכרים אך האגדיים הללו משנות ה-70.

בשנת 1971 יצא אחד האלבומים המקוריים יותר בתחום הרוק המתקדם של תחילת שנות השבעים. הוא גאוני, מרשים, מקורי, מרתק ומי שמחפש מוסיקה באמת מקורית חייב להכיר אותו.

זה האלבום הכפול, שנקרא 666, של להקת APHRODITE'S CHILD שיכול בקלות להיחשב כאלבום סולו גאוני של קלידן הלהקה, ואנגליס פאפאטאנאיסו.

יצירת האלבום הזה סימנה למעשה את הסוף של "בנה של אפרודיטה" כלהקה מצליחה ואת התחלת דרכו האמנותית האמיתית של ואנגליס.

בשנת 1967 הוקמה הלהקה הזו ביוון. ואנגליס פאפאטאנאיסו בקלידים, דמיס רוסו בבס ושירה, המתופף לוקאס סידראס והגיטריסט סילבר קולוריס. בשנת 1967 קראו לעצמם ארבעת החברים בשם "הסט של פאפאטאנאיסו" והוציאו סינגל אחד בשם PLASTIC NEVERMORE. הרביעיה הבינה שהסיכוי שלה לפריצה יהיה רק במידה והם יעברו ללונדון, שהייתה אז מרכז העניינים בתרבות המוסיקה. קולוריס הגיטריסט נאלץ לפרוש ברגע בו הלהקה החליטה לעזוב, בגלל שהוא קיבל צו גיוס מיידי לצבא היווני.

השלישייה ניסתה להיכנס ללונדון אך נדחתה בגלל בעיה של אישורי עבודה מתאימים. לפיכך הם פנו לכיוון פריס. בפריס הם הרגישו עוד יותר מבודדים וחסרי יכולת לעבוד בשל בלגאן ששרר שם באותו הזמן: שביתת תחבורה כללית, שביתה תעשייתית ושביתה אלימה של הסטודנטים. בזמן הקשה הזה הם הצליחו בכל זאת ליצור קשר עם אחד מאנשי חברת התקליטים "פיליפס", שהביא לחתימתם שם, תוך שינוי שם להקתם ל"בנה של אפרודיטה".

וכאן החל השינוי שהוביל לקריירה מצליחה ומרשימה ביותר עבור הלהקה. סינגלים מעולים כגון RAIN AND TEARS ו- IT'S FIVE O'CLOCK צעדו גבוה במצעדים באירופה.

סינגלים נוספים ושני אלבומים מצליחים בשנים 1968-1969 מיצבו את הלהקה גבוה מאד מבחינת פופולאריות. האלבום השני IT'S FIVE O'CLOCK אף הוקלט באולפני TRIDENT שבמרכז לונדון.

בשנת 1970 נערכה באחד ממועדוני הלילה המפורסמים בפריז מסיבת עיתונאים גדולה בהשתתפות עשרות אמנים. באותה מסיבת עיתונאים, שנערכה על ידי הלהקה, הודיע דובר מטעמה כי בזה הרגע הפכה משלישייה לרביעייה. לאחר מכן עלתה הרביעייה לבמה, שאכלסה כמה דקות לפני כן כמה חשפניות, ונתנה את הופעתה הראשונה בהרכב המורחב. הגיטריסט היה כמובן סילבר קולוריס, החבר המקורי שהצטרף מחדש לחבריו.

בזמן שקולוריס היה חייל ושלושת חבריו הצליחו באירופה, הם דאגו לשלוח לו כל תקליט ותקליטון שיצא להם כדי שיתעדכן בעניינים. הם אף שלחו לו תווים של שיריהם כדי לקבל ממנו הערות בנוגע לעיבודיהם. כמו כן נשלחו אליו כתבות מעיתונים וגם סכום כסף מהלהקה כדמי כיס. סילבר היה אז החבר הרביעי והבלתי נראה של הלהקה. עד שהגיע זמנו להצטרף אליה בחזרה באופן רשמי.

בזמן הזה החלו להתגלות סדקים בתוך הלהקה. זה קרה כשהיא כבר נתפסה כלהקת צמרת. ההצלחה הגדולה החלה לשבור את המעטפת. ואנגליס החל להראות סימנים של תיסכול וחוסר שביעות רצון מהכיוון המוסיקלי של הלהקה בשוק הפופ.

למרות שהוא נחל הצלחה אדירה - הוא היה מאד לא מסופק. מלכתחילה הוא רצה לנגן אך ורק את המוסיקה שלו ולא של אחרים. בפאריס הוא הרוויח מספיק כסף עם הלהקה בכדי שיוכל לפתוח אולפן משלו למימוש יצירותיו. ואנגליס היה מתוסכל עד כדי כך שהוא למעשה נעדר מסיבוב ההופעות של הלהקה באותה השנה באיטליה ובספרד. הקלידן היווני חאריס צ'אלקיטיס החליף אותו שם. פגישה בפריס בין ואנגליס לבין עוד יווני שגלה משם לצרפת, קוסטאס פריס, הוביל למסע יצירתי חדש ומעניין עבור הקלידן השאפתן.

קוסטאס פריס היה אחד מבמאי הקולנוע המבטיחים ביוון. הוא נפגש לראשונה עם ואנגליס ב-1966 כשהוא צילם סרט עם להקתו המוקדמת של ואנגליס - FORMYNX. ב-1968 ערק הבמאי הצעיר לפריס בגלל הבלגאן הפוליטי שגאה אז ביוון.

פריס החל לעבוד על סרט קיצוני שמראה את השינוי החברתי במערב אירופה בעקבות מרד הסטודנטים הגדול של 1968. לפרויקט הזה חיפש פריס מלחין מתאים שיספק את המוסיקה האווירתית. אז הוא מצא את ואנגליס.

ואנגליס לא התלהב מהרעיון על הסרט אך התלהב מדרכו האמנותית של פריס וביקש ממנו לכתוב את התסריט ליצירה חדשה שהוא רקח כאלבום הבא של "בנה של אפרודיטה". פריס הסכים וכתב תסריט. הקונספט שלו ליצירה היה מין קרקס גדול שמציג מופע גרנדיוזי בשם "אפוקליפסה".

מופע שיש בו אקרובטים... רקדנים... פילים... סוסים... ונמרים...

אך בזמן שהמופע הקרקסי מתרחש קורה משהו מטריד מחוץ לאוהל הקרקס. המשהו הזה בא בצורת אסון גדול אפוקליפטי שממיט אלוהים בעצמו. הקהל בתוך הקרקס נוטה להאמין שמה שקורה מחוץ לאוהל הוא חלק מהמופע עצמו. אך הכרוז של הקרקס, שמבין היטב כי בחוץ שורר אסון אמיתי - נהיה היסטרי. בסופו של דבר אוהל הקרקס ניתק ממקומו ועף ושתי ההתרחשויות (מופע הקרקס מול האסון האמיתיׂ) מתאחדות למופע אחד שהוא למעשה קרב בין טוב לרע.

ואנגליס החל להלחין את היצירה תחת השם APOCALYPSE. הוא יצק אלמנטים של רוק, אוונגארד, מוסיקה יוונית וג'אז-חופשי ביצירתו. חברי הלהקה נכנסו ב-1970 לאולפני EUROPA SONOR שבפריס בכדי להקליט את האלבום הבא עם היצירה הזו על הקרקס האפוקליפטי. הפעם הצטרף אליהם בחזרה הגיטריסט המקורי קולוריס, שהשלים בינתיים את שירותו הצבאי. שירי הפופ נדחקו הצידה לטובת יצירה ארוכה ומורכבת מאד.

בקטע שפותח את האלבום, BABYLON, המתופף הוא ואנגליס (ולא לוקאס סידראס). ומשם התקליט מטלטל את המאזין באוקיינוס של סגנונות שונים עד מטורפים. אחד הקטעים הידועים יותר בתקליט הוא THE FOUR HORSEMEN, שבו מפליא רוסוס בשירתו מלאת ההבעה. ההפקה מסביב לקולו מקורית ומרשימה ביותר. ואי אפשר לדבר על האלבום הזה בלי להזכיר את הקטע שמסיים אותו, BREAK, שאף יצא כסינגל. הסולן בשיר הזה הוא המתופף סידראס (ואנגליס הוא זה שעונה לו בעליצות מאחור). השיר הזה נחשב לאחד משיאיה היצירתיים של הלהקה.

בסשנים לקטע שנקרא THE BEAST הוקלט ואנגליס כשהוא צועק לחבריו ללהקה הוראות ביוונית תוך כדי נגינה. חלק מההוראות נכנסו לתקליט עצמו.

האווירה לא הייתה קלה באולפן ההקלטות. שלושת חברי הלהקה, ואנגליס, רוסוס וסידראס רבו כל הזמן ביניהם וכלל לא תיקשרו באופן הרמוני זה עם זה. בזמן ההקלטות הם עמדו רחוקים זה מזה בפינות האולפן (כל אחד עם אשתו או חברתו, שהייתה צמודה לו) ותיקשרו ביניהם דרך טכנאי ההקלטות (רוג'ר רוץ') או קוסטאס פריס. רק כשהתחילו לנגן - חזרו החברים להביט זה בזה באופן חברותי יותר. ברגע שהסתיימה הנגינה, הם חזרו להיות אויבים.

קטע שערורייתי אחד שהוקלט לאלבום מנע ממנו לצאת כבר ב-1971. אני מדבר על קטע שנקרא "∞" ובו מאלתרת השחקנית היווניה איירין פאפאס פסוקים מתוך ספר ההתגלות הנוצרי. הבעיה הגדולה הייתה שפאפאס הקליטה את הפסוקים האלה באופן בו היא נשמעת כאילו היא בעת משגל ומגיעה במהלכו לשיאים שיכולים להתפרש כאורגזמות. ואנגליס מנגן כאן ברקע בכלי הקשה. זהו קטע אמנותי לא פחות ממהמם. מומלץ להשמיעו בפול ווליום ברמקולים העוצמתיים שלכם, באמצע הלילה. השכנים יאהבו אתכם מאד לאחר מכן.

כשהמיקסים הסופיים לאלבום הוצגו בפני חברת התקליטים, סירבו אנשיה, פה אחד, לאפשר ליצירה הזו לצאת. הם דרשו שהקטע עם איירין פאפאס ייחתך מהאלבום בטענה שמדובר בקטע פורנוגרפי. ואנגליס לא הסכים לדרישה וכתוצאה מכך עוכבה יציאת האלבום במשך שנה מאז הקלטתו.

מעצב עטיפת האלבום, ג'רארד פאלק, הוא זה שהחליט לשנות את שם האלבום המקורי (APOCALYPSE) למספר 666, בטענה שהמילה "אפוקליפסה" כבר קיבלה שימוש בכמה יצירות אחרות. לטענתו, המילה הזו כבר איבדה מכוחה. הוא רצה שם חזק שיבלוט כמה שיותר. וכך הוא עלה על הרעיון של 666. במקור עוצבה העטיפה ברקע שחור עם הכיתוב 666 בלבן. אך ואנגליס ביקש לשנות את הרקע לאדום.

הסאגה הזו של אי-הוצאת האלבום הביאה להכנת מסיבה מיוחדת במלאת שנה לאי-הוצאתו. המסיבה נערכה באולפן ההקלטות בו הוקלט האלבום. במסיבה הזו נכחו כל חברי הלהקה, קוסאטס פריס, איירין פאפאס וחברים קרובים שלהם. אדם נוסף שהגיע למסיבה היה הצייר סלבאדור דאלי, שהכריז על האלבום כמאסטרפיס ואף רצה לערוך עימו מיצג סוריאליסטי בברצלונה (שלא יצא לבסוף).

באוקטובר 1971 החלו התפרסמו בעיתונים הידיעות על התפרקותה של הלהקה. זאת לאחר שואנגליס פרש קודם לכן ושני האחרים הביאו במקומו קלידן מחליף לסיבוב ההופעות. בינתיים שיחרר רוסוס לרדיו שיר שהפך ללהיט, WE SHALL DANCE. וכך החל לרקוד את דרכו מחוץ ללהקה. בינתיים פיזר לעיתונים את דעתו השלילית כלפי האלבום 666, שעוד לא יצא ואינו מכיל את סגנונו המוסיקלי המועדף. לבסוף, לאחר לחץ מאסיבי ביקורתי, התקפלה חברת התקליטים והוציאה את האלבום, בסוף 1971, אך ורק בצרפת, בלייבל המתקדם VERTIGO.

ההוצאה של האלבום המשיכה להתעכב בשאר הארצות. בספרד הוא הוחרם לגמרי. לאנגליה הוא הגיע רק ביוני 1972 ומיד נתן שם את אותותיו. ג'ון אנדרסון (הסולן של להקת יס) הכריז כבר אז שזה אחד האלבומים מלאי ההשראה והמשפיעים ביותר. אך זה היה מאוחר מדי ללהקה שהתפרקה.

על עטיפת האלבום נרשם שהוא נוצר תחת השפעת SAHLEP. הרבה חשבו אז שזה סוג של סמים או שם של דמות שטנית אך למעשה מדובר במשקה חם ומתוק שהיה מאד פופולארי ביוון. או בקיצור - סחלב.

ואנגליס המשיך משם ליצור שרשרת אדירה של אלבומים שהפכו אותו לאחד המלחינים המקוריים והשאפתניים ביותר. דמיס רוסוס פנה לכיוון השני והתמקד בהפיכתו לכוכב פופ מצליח עם שירים מתקתקים וקלילים בניחוח יווני. אך רוסוס ואנגליס לא איבדו קשר. רוסוס תרם את קולו לכמה מיצירותיו של ואנגליס (כולל שירה בפסקול הסרט "בלייד ראנר" שהלחין ואנגליס).

האלבום 666 נחשב עד היום לאחד המיוחדים ביותר שיצאו מהתקופה ההיא. הוא מיוחד וייחודי ונראה שקשה מאד לעקוף אותו מבחינת מקוריות. מאז צאת האלבום לא התאחדה הלהקה מחדש וזה, מן הסתם, גם לא יקרה. בעיתון עולם הקולנוע נכתב, בשנת 1971: "משמיעה ראשונה לאלבום 666 הנמצא ברשותנו, נראה שסגנון מקצבם הידוע של חברי 'בנה של אפרודיטה' עדיין נשאר כפי שהיה. רוב לחני הפזמונים מורכבים מצלילים אחדים מתוך הפולקלור היווני, מלודיות מזרחיות אחרות ומוסיקת פופ קצבית". לפי דיווח זה - אני בספק אם מי שכתב את הידיעה ההיא באמת הקשיב אז ברצינות לאלבום.

על תקליט הבכורה של להקת IF, שיצא בשנת 1970.

בשנת 1969 קם ז'אנר מצליח שנקרא ג'אז-רוק, כשהכוח המניע בסגנון הגיע דווקא מארה"ב עם להקות כמו "דם יזע ודמעות" ו"שיקגו". הסגנון הזה עירב אימפרוביזציה ביחד עם הפקה מתוחכמת, חטיבת קצב רוקית לכל דבר וכלי נשיפה בולטים. ברור שגם קלידן הוסיף לרוב את צליליו וכל התמהיל יצר משהו מאד מעניין.

הקונספט הזה הגיע במהרה לבריטניה ואחת הלהקות הבולטות שפעלה בו הייתה IF. הלהקה נוסדה על ידי הסקסופוניסטים דיק מוריסי ודייב קווינסי ביחד עם הגיטריסט טרי סמית', שהגיעו מחוגי הג'אז בבריטניה. הם צירפו אליהם את ג'ים ריצ'רדסון בבס, דניס אליוט בתופים, ג'ון מילינג בהאמונד ופסנתר ואת ג'יי הודג'קינסון כזמר מוביל בעל קול חם ועתיר נשמה.

אלבום הבכורה של הלהקה הוקלט בשנת 1970 באולפני איילנד שבלונדון. בעיתון RECORD RETAILER נכתב בביקורת עליו בזמנו: "אחת הלהקות בעלות הצליל הכי טרי שיש כיום בסביבה. ברור שייערכו השוואות לדם, יזע ודמעות ושיקגו וכדאי לכל מי שעושה אותן, לתת ללהקת IF ביקורת טובה בעניין".

בעיתון מלודי מייקר נכתב: "יש פה כוח רציני וחשוב למוסיקת הדמיון המודרנית, ששואבת מההתלהבות של הרוק עם הכישורים של הג'אז המוקדם. הצליל שנוצר הוא עשיר ומקורי".

בעיתון MUSIC NOW נכתב: "המוסיקה פה מכה בך בין האוזניים ומיד. המאזין יוצא מהקשבה למוסיקה הזו עם רושם טוב. הלהקה הזו תעורר רעש גדול בעולם המוסיקה".

בעיתון TIME OUT נכתב בביקורת: "התקליט הזה מפספס הרבה אפשרויות שניתנות ללהקה הזו להגיע אליהן. כאילו מסך התאטרון נתקע באמצע הדרך שלו למעלה, עם תחילת הצגה. אולי זה בגלל פשטות החומר".

ברקורד מירור נכתב בביקורת: "אני תמיד חשדן כלפי להקות שמוסיפות חטיבת כלי נשיפה, והאלבום הזה בא כהפתעה גמורה וחיובית. הלהקה הזו תהיה מאד חשובה".

בעיתון RECORD BUYER נכתב: "גם אם התקליט הזה לא לגמרי מוצלח, הוא מראה הבטחה רבה מנגנים כה מוכשרים אלו. יש בתקליט שבעה שירים עם הרבה ניצוץ ותעוזה. הלהקה הזו מוכיחה שלא רק דם, יזע ודמעות ולהקת שיקגו מסוגלות לעבוד היטב בפורמט הזה".

אלבומה השני של להקת IF נקרא IF2. הוא יצא בשנת 1970 והנה מה שנכתב עליו בביקורות העבר:

במלודי מייקר הבריטי נכתב בינואר 1971: "חבל שלאלבום הזה יש עטיפה משעממת ושם משעמם עוד יותר. טרי סמית' הוא הכוכב של ההרכב הזה. נגינתו בגיטרה מהירה וזורמת והוא מוסיקאי ממש מתקדם. תקשיבו גם לנשיפה מלאת המטען של דייב קווינסי ודיק מוריסי".

בעיתון RECORD RETAILER נכתב: "היו כמה אלמנטים שנויים במחלוקת בתקליטה הראשון של הלהקה, אבל החטיבה עם שבעת חבריה התהדקה מאז באופן ניכר ומציגה מוסיקה נהדרת פה. השירים חזקים ושירתו של ג'יי וו. הודג'קינסון מתאימה בדיוק לתמהיל כלי הנגינה".

בעיתון MUSIC NOW נכתב אז: "עבורי, הם טובים כמו להקות שיקגו ודם, יזע ודמעות. יש רגעים שהיא אף טובה מהן. יש פה התלהבות והפלת מגבלות שמעניקות ניחוח ג'אזי אמיתי המתובל במקצבי רוק. זה טוב, יצירתי ומהנה".

בעיתון JAZZ JOURNAL נכתב: "הלהקה מנגנת ג'אז בועט שמזכיר את שיקגו ודם, יזע ודמעות. אבל אני מוצא את האלבום משעמם ואולי זו להקת ג'אז-רוק אחת יותר מדי".

התקליט LORD OF THE RINGS, של בו הנסון, יצא בשבדיה בספטמבר 1970.

בשנת 1972 הפך כישרון מולטי-אינסטרומנטליסט שוודי נודע לקהל רחב יותר ברחבי אירופה וארה"ב עם הוצאת אלבום מוסיקלי ייחודי בהשראת ספרו של טולקין, שר הטבעות.

לפני צאתו לדרך עצמאית זו היה הנסון חבר בצמד ההאמונד-תופים, הנסון וקרלסון (עם המתופף ג'אן קרלסון). הכימיה המוסיקלית בין שניהם הייתה מיידית והם הוציאו מספר תקליטים מומלצים מאד.

אחרי צאת תקליטם השלישי, MAN AT THE MOON, בשנת 1969, הודיע הנסון כי החליט לנסות לבדו בעולם המוסיקה. הסצנה המוסיקלית בשוודיה השתנתה פלאים בזמן ההוא, גם הודות לגל הלהקות המתקדמות שהגיע מאנגליה.

אז לקח הנסון את שר הטבעות כנושא ליצירתו הבאה. המשאבים הכלכליים להקלטה היו מוגבלים, כשהנסון שכר בית בשטוקהולם כדי לעבוד בו. זה היה בקיץ 1969 והוא שאל מכשיר הקלטה עם ארבעה ערוצים, כשהמתופף רון קארלסון עוזר לו. הנסון ניגן בהקלטה באורגן האמונד, גיטרה, בס ובסינטיסייזר מוג. טכנאי ההקלטה, אנדרס לינד, ביקש לנסות את האולפן היחיד אז בשבדיה עם שמונה ערוצים, ושם נוספו לפרויקט החלילן סטן ברגמן והסקסופוניסט גאנר ברגסטן.

התקליט יצא בחברת תקליטים חדשה וקטנה, SILENCE RECORDS, ומיד הפך לרב מכר בשבדיה. עותקים מזה החלו למצוא את דרכם לאנגליה והיצירה הגיעה גם לאזניו של טוני סטראטון-סמית', אז הבעלים של חברת תקליטים חדשה למוסיקה מתקדמת בשם CHARISMA. ייקח לו כשנתיים להוציא את היצירה הזו דרך החברה שלו. זה ישתלם לו כי התקליט יגיע במצעד הבריטי למקום ה-34.

בשנת 1975 יצא תקליט יפהפה ללהקת הרוק המתקדם האוסטרלית, סבסטיאן הארדי, ושמו FOUR MOMENTS.

להקה זו נחשבת ללהקת הרוק פרוג-סימפונית הראשונה באוסטרליה וזה הוא אלבום הבכורה הקלאסי שלה כשהמאזינים יבחינו מיד בהשפעה חזקה של להקת יס וקאמל על זה, עם צלילי מלוטרון שופעים.

הצד הראשון של התקליט בא עם יצירת הנושא, כשנושא אחד חוזר בה על עצמו, אך עובר סדרה של וריאציות לפני שהוא חוזר לצורתו המקורית. התוצאה נהדרת ומשאירה טעם לעוד. צד ב' מורכב משתי רצועות אינסטרומנטליות נהדרות. מדובר במוסיקה מקסימה שהלכה לאיבוד אז, בזרם השוצף של אלבומי פרוג רוק.

בעיתון לייף סטייל האוסטרלי נכתב אז כך בביקורת על תקליט זה: "סבסטיאן הארדי היא לא סתם עוד להקת רוק אוסטרלית ממוצעת. אבל התחושה שיש הי שהיה צריך להיות משהו יותר מהותי למוסיקה שלה מאשר הישענות על TUBULAR BELLS של מייק אולדפילד.

המוסיקה נמצאת באזור הרוק הרך, האינטליגנטי והמורכב עם גוונים קלאסיים בניחוח ג'אז. היצירה בצד הראשון מזכירה מאד את יצירתו של אולדפילד. בעוד שאצל אולדפילד העבודה הייתה, יותר מכל דבר, תרגיל בטכניקה ווירטואוזיות קלה, עבור סבסטיאן הארדי ההיבט הזה חשוב ומשפיע רק במידה וזה קשור למוסיקה. הנגנים פה יודעים מתי להצניע את יכולותיהם לטובת המוסיקה בכללותה".

בעיתון THARUNKA נכתב אז בביקורת:"זה כנראה ייקח קצת זמן עד שסבסטיאן הארדי תעשה משהו מרגש מוסיקלית. ראיתי אותה לראשונה לפני חודשים כשעשתה גרסה בימתית של TUBULAR BELLS. עכשיו, עם 'ארבעה רגעים', יש לנו מוסיקה שנכתבה על ידי הלהקה אבל מושפעת כמובן מעבודה מוקדמת של להקות פוקוס ויס".

פינת "פרוג איטלקי" - והפעם זה האלבום של להקת APOTEOSI.

אפותיאוזיס היא הפעולה של העלאת מישהו למעמד של אלוהים והלהקה עם שם זה הגיעה מדרום איטליה והייתה אחת מאותן להקות משניות שהוציאה רק אלבום בודד לפני שנעלמה.

היא נבנתה על הגרעין של שלושת האחים איידה (מאסימו, פדריקו וסילבנה) והמוסיקה שלהם התבססה היטב על הקלידים של מאסימו (שהיה רק בן 14 אז!) והקול הדקיק של סילבנה. פדריקו היה הבסיסט בחבורה. יחד איתם היו פרנקו וינצ'י (גיטרה, שירה), ומרצ'לו סוראסה (תופים).

למרות שחברי הלהקה היו צעירים מאוד, הם ניגנו מספיק זמן כדי לספק לנו פה פרוג משובח ביותר ומפתיע, אבל התקליט יצא רק בשנת 1975, בחברת תקליטים קטנה, ובהפצה מוגבלת, שגרמה לעותקים מקוריים מזה להפוך לפריט אספנות. האב של משפחת איידה הוא שהפיק את התקליט. ללהקה היה סאונד, שהזכיר כמה להקות אנגליות כמו אבל עדיין שמר על מגע הפרוג האיטלקי הטיפוסי עם נגינת קלידים מרשימה מאד.

האלבום כולל שמונה רצועות, כשהצד הראשון הוא סוויטה ארוכה ללא הפסקות. חברי הלהקה ניסו יותר מאוחר ליצור מוסיקה מסחרית יותר אך גם זה לא עבד.

הפעם ברצוני להציג לכם את A TAB IN THE OCEAN של להקת נקטאר, שיצא באוקטובר 1972.

להקת נקטאר היא ללא ספק אחת הלהקות הבריטיות המיוחדות יותר לטעמי שצצו בזרם הרוק המתקדם. חברי הלהקה עברו בתחילת דרכם המשותפת לגרמניה ושם מצאו הצלחה גדולה. רבים טועים לחשוב שלמעשה מדובר בלהקה גרמנית, אך החבורה הבריטית הזו החלה לצמוח בהמבורג בשנת 1969.

מתופף הלהקה, רון האודן, התחיל את מסלולו המוסיקלי בלהקות קצב בשפילד ומשם עבר לצרפת. שם הוא פגש את הבסיסט דרק 'מו' מור. השניים החלו לעבוד יחדיו בלהקה. בשנת 1967 הם נתקלו באורגניסט אלן 'טאף' פרימן והחליטו להקים להקה חדשה בשם PROPHECY. כשהופיעו במועדון סטאר קלאב (ההוא שהופיעו בו גם הביטלס, לפני פריצתם הגדולה) הם פגשו בגיטריסט רוי אלברייטון שהצטרף ללהקתם.

האודן: "לפני הופעת הבכורה עם אלבריטטון החלטנו שאם ההופעה תהיה גרועה, אז נצא לדרך חדשה תחת השם POLLEN. ואם ההופעה תהיה טובה, נקרא לעצמנו NEKTAR".

בהמבורג צירפה הלהקה, שכמובן הפכה להיקרא נקטאר, בטכנאי תאורה ושמו מיק ברוקט, שלפני כן עבד עבור פינק פלויד. תוך כמה חודשים הפכה נקטאר לסנסציה בגרמניה, כשהיא מספקת על הבמה צלילים נועזים ונשטפת צבעים עזים מהתאורה של ברוקט.

אלבום הבכורה של הלהקה, "מסע למרכז העין" יצא בשנת 1971 והפך מאז לקלאסיקה.

אלברייטון: "גרנו יחדיו בבית בכפר גרמני שנקרא SEEHIME. לא היו לנו הרבה רהיטים מלבד שולחן קפה, שני כיסאות ואקווריום ענק שקיבלנו בירושה מהדייר הקודם שהיה שם. יום אחד שוחחנו על שם לאלבום הבא. זאת בעודנו מביטים לכיוון האקווריום הזה. לפתע מישהו תהה בקול, מה יקרה אם נזרוק לתוך האקווריום הזה טבלית אל.אס.די. עם התהיה הזו מצאנו את השם של האלבום".

האלבום הוקלט באולפן ובו 16 ערוצי הקלטה. מור הבסיסט: "כולנו הושפענו מלהקות כמו יס ויצירת הנושא של האלבום הזה משקפת זאת היטב. אני חושב שהצלחנו למתוח את עצמנו מוסיקלית פה. במהלך ההקלטה היה כל אחד מאיתנו עם הכלי שלו בחדר קטן נפרד בתוך האולפן הגדול. לכל חדר שכזה היה גם חלון ולכן יכולנו לראות אחד את השני בשביל לסמן דברים תוך כדי נגינה".

אז בואו נתחיל עם רחשי הים שמובילים אותנו ליצירת הנושא, שתופסת את כל 16 הדקות של הצד הראשון. מה אגיד לכם? ככה צריך לעשות מוסיקה מתקדמת! ממהלכי הפתיחה המרשימים של אורגן ההאמונד אנו מובלים על ידי הלהקה למסע מופלא. גם שאר הקטעים, שמאכלסים את הצד השני של האלבום, ראויים ביותר. הקטע הפותח את צד ב' הוא DESOLATION VALLEY שמביא עמו רוק לצד אלמנטים ג'אזיים. ויש את CRYING IN THE DARK הכבד להפליא שמתחבר היטב לקטע המסיים, ובעיניי אחד מרגעי השיא הגדולים של להקת נקטאר, שהוא השיר KING OF TWILIGHT.

האלבום הפך בזמנו להצלחה והביא את הלהקה לפופולריות רבה גם באנגליה ובשאר אירופה. פרנק זאפה בחר בנקטאר כלהקת החימום שלו, כשהגיע להופעות באירופה, לקידום האלבום OVERNITE SENSATION.

בשנת 1976 יצא התקליט במיקס חדש לגמרי, שלדעתי פחות טוב מהמיקס המקורי.

מקדונלד וג'יילס - אלבום פרוג משובח משנת 1970, משני יוצאי להקת קינג קרימזון.

ההצלחה העצומה של האלבום IN THE COURT OF THE CRIMSON KING מאת להקת קינג קרימזון הייתה למעשה מתנה מלאה בקוצים. האלבום שיצא ב-1969 זכה באופן מיידי לביקורות נלהבות ומכירות טובות בהתאם. בעקבות הביקוש, נדדה הלהקה בנובמבר של אותה שנה לסיבוב הופעות בארה"ב. מתחים צצו מיד עם הגיעם לארה"ב, בעקבות אי רצונם של נגן המלוטרון והחליל איאן מקדונלד והמתופף מייקל ג'יילס להמשיך במסע. למקדונלד היו שתי סיבות לרצות לחזור לאנגליה: הראשונה בגלל שהוא חש כי קרימזון לא מספקת את הצד המוסיקלי היותר קליל שהוא רצה להגיע אליו. אלא הלהקה מושכת אותו לצד האפל של המוסיקה. סיבה שניה הייתה געגועיו לחברתו החדשה שחיכתה לו באנגליה. מקדונלד, שנטרף מרוב געגועים לחברתו פשוט רצה לעזוב הכל ולחזור אליה.

שני אלו הודיעו לשאר חברי הלהקה על רצונם לעזוב במהלך הופעתם האחרונה בפילמור ווסט בסן פרנסיסקו ב-16 בדצמבר 1969.

גם הבסיסט גרג לייק מצא באותה הופעה מפלט משלו. הוא קיבל הזמנה מהקלידן קית' אמרסון להקים ביחד להקה משלהם. מקדונלד כבר החל לכתוב מוסיקה חדשה עם מטרה להקליט אותה במסגרת פרויקט חדש. וכך הוא וג'יילס הוחתמו מיידית בחברת ISLAND. בינתיים חזר מייק ג'יילס לקינג קרימזון בתור נגן סשנים להקלטת האלבום השני IN THE WAKE OF POSEIDON. בראשו הייתה מטרה אחת - להרוויח כסף מהסשנים האלה. חברת התקליטים של הלהקה ראתה במקדונלד את היוצר המרכזי של קרימזון, ולפיכך ציפתה שיעניק לה תקליט שיהיה מסחרי מאד. לכן גם מימנה את ההקלטות והשניים נכנסו לאולפני ההקלטה של ISLAND עם פיטר ג'יילס (אחיו של מייק) על הבס. הגישה שלהם הייתה דומה לזו של להקת טראפיק באותו הזמן. כלומר, שלושה נגנים שמקליטים שכבות של תפקידים בעצמם במקום להעסיק נגנים מבחוץ.

לעיתון NME אמר מקדונלד בזמנו על הפרויקט הזה: "אני רוצה לעשות מוסיקה שאומרת דברים טובים במקום דברים רעים". ומייקל ג'יילס אמר שנים רבות לאחר מכן: "עזבתי את קינג קרימזון כי לא רציתי לחיות את חיי בבועת להקת רוק קלסטרופובית של מציאות מוגבלת. המציאות שלי הייתה אז ועדיין היום, ליהנות מחיים מאוזנים".

אחד השירים הראשונים שהוקלטו היה הקטע הפותח של האלבום, SUITE IN C (כלומר "סוויטה בסולם דו"). הקטע הזה נכתב על ידי מקדונלד בזמן שהיה בדרכים עם קרימזון והשתגע מגעגועים לחברתו. סטיב וינווד התארח בקטע הזה באורגן. השיר IS SHE WAITING נכתב בקיץ של 1969 ואף הוצע לקינג קרימזון להקלטה. אך קרימזון לא הקליטה אותו מעולם. השיר FLIGHT OF THE IBIS הוא לחן מוקדם לשיר של קרימזון CADENCE AND CASCADE. קרימזון עשו חזרות על הלחן הזה עם המילים של CADENCE AND CASCADE, אך הפרישה של מקדונלד ניתקה את המנגינה מהמילים וכך הלחן עבר אליו בעוד המילים נשארו אצל קרימזון. היצירה הארוכה BIRDMAN נכתבה למעשה בשנת 1968. רעיון היצירה בא מהתמלילן פיט סינפילד ומקדונלד כתב לזה את המנגינה. רוברט פריפ: "קיוויתי שזה יהיה החלק המרכזי באלבום השני של קינג קרימזון אבל יאן לא אהב את הגיטרה שלי במוסיקה שלו".

השיר TOMORROW'S PEOPLE ששר בתקליט מייק ג'יילס נכתב למעשה במקור לאלבום של ג'יילס, ג'יילס ופריפ (שיצא ב-1968) אך כמובן לא נכלל בו.

תהליך ההקלטה, שהסתיים ביולי 1970, לא היה קל. ג'יילס: "אני זוכר במהלך ההקלטות את רוג'ר ווטרס, מלהקת פינק פלויד, כשהוא נכנס כדי לדבר עם טכנאי ההקלטה שלנו, בריאן האמפריז".

האמפריז: "ידעתי על קינג קרימזון אבל חוץ מזה לא היה לי מושג למה לצפות כאשר התבקשתי להקליט את האלבום שלהם. השניים הוכיחו שהם מוסיקאים טובים מאוד שיודעים מה הם רוצים ואיך להשיג את זה. היו זמנים בהם פרץ ויכוח ביני לבינם - הרי הייתי פשוט טכנאי ההקלטה - אבל הכל הסתדר מבלי שנשפך דם. זה היה תענוג לעבוד עמם למרות שבטח הזדקנתי מהר יותר במהלך ההקלטה הזו".

מקדונלד וג'יילס לא הצליחו להתמקד בעבודת המיקס ולכן הזמן התארך עד שהגיעו לתוצאה כלשהי. פיטר ג'יילס הביט בהם מהצד וחשב לעצמו שכנראה כל הפרויקט הזה לא יתרומם. אחרי כל הזמן שהושקע בהקלטות לא נשאר זמן ראוי לעשות מיקס טוב. ובגלל שהלייבל שלהם השקיע בזה כמות אדירה של כסף, לא נותרה להם ברירה אלא לספק את האלבום איך שלא יהיה. עטיפת האלבום צולמה בפארק ריצ'מונד בלונדון כשמקדונלד וג'יילס מחבקים בה את נשותיהם (שרלוט בייטס - חברתו של מקדונלד אליה הוא התגעגע כל כך ובגללה עזב את קרימזון, ומארי ג'יילס אשתו של מייקל). התקליט יצא בנובמבר 1970 והוא מכיל 45 דקות מלאות בניחוחות של הביטלס, ג'אז, רוק ופולק.

הביקורות לאלבום היו מעורבות והמכירות כשלו. עיתון DISC פרסם בנובמבר 1970: "בניגוד לקינג קרימזון, אין אגרסיות במוסיקה פה, שמקרינה חמימות ורומנטיקה. העטיפה מתאימה מאד למוסיקה. תקליט בכורה נהדר".

מצד שני היה זה עיתון 'מלודי מייקר' שפרסם כך: "מקדונלד וג'יילס היו האורות הקדמיים בקינג קרימזון. זה תקליט טוב אך הוא לא מוסיף שום אלמנט מעניין למוסיקה המעניינת מאד שיוצרת להקת האם ממנה פרשו. יש בעיה גדולה כיום לקינג קרימזון וגם לצמד הזה - שני הגופים חסרי זהות מוסיקלית".

בעיתון בלפסט טלגרף נכתב כך: "האלבום הראשון של צמד זה מצדיק את הצעד שהם עשו. זה נהדר. קשה לתייג את המוסיקה שלהם, ולמי אכפת מה זה? הכל מעובד באופן יפהפה. סטיבי ווינווד מתארח בקטע אחד וזה בטח נחמד כשיש חברים כאלו. אבל הוא רק תבלין נוסף - הם לא באמת צריכים אותו".

בעיתון לסטר כרוניקל פחות התלהבו: "שני חברים לשעבר מקינג קרימזון הפיקו אלבום מעניין, למרות שכמו המודי בלוז, מצאתי בעבודת הצמד הזה יומרנות. זה אירוני בגלל ששני אלו עזבו את קרימזון כדי לחזור למוסיקה פשוטה. אלבומם הבא ודאי יהיה טוב יותר".

אחת הסיבות לכישלון הייתה סירוב מצד ההרכב לצאת להופעות קידום מכירות. מייק ג'יילס לא ראה את עצמו חוזר שוב לסיבובי הופעות. החוויה עם קרימזון הייתה טראומטית בשבילו. בראיון משותף בזמנו, הם דיברו על אלבום שני וציינו כי ישנו את גישת ההקלטה בו לעומת האלבום הראשון. התכנון הפעם היה להקליט הכל באופן חי ולתקן טעויות לאחר מכן, כלקחים מהבלגאן של האלבום הראשון.

אך האלבום השני לא יצא לדרך ובתחילת 1971 יצאו מקדונלד וג'יילס לדרכיהם הנפרדות. מייק ג'יילס הפך להיות מתופף סשנים עסוק מאד. גם מקדונלד פנה לתחום הזה כשבשנת 1974 קיבל הזמנה מפתה, להתארח באלבום RED של קינג קרימזון, ואף הייתה תוכנית שהוא יצטרף שוב ללהקה כחבר. הוא הסכים, הגיע להקלטות אך לתדהמתו, רוברט פריפ (שהיה אז מנהיג הלהקה) הודיע לשאר הלהקה שהוא מסיים את פעילותה. את ההצלחה הגדולה, אך קצרת המועד, השיג כשהקים עם הגיטריסט מיק ג'ונס את להקת FOREIGNER.

האלבום של מקדונלד וג'יילס משנת 1970 נשאר אלבום מומלץ בקרב כל מי שאוהב את קינג קרימזון, למרות שהכיוון שלו שונה מזו של הלהקה. קודם כל, אין בתקליט הזה כלל מלוטרון. להזכירכם, המלוטרון הוא אחד מסימני ההיכר הבולטים ביותר של קרימזון. כמו כן, השירים כאן קלילים ופשוטים יותר מאלה של קרימזון.

ג'יילס: "האלבום נועד להיות אולפני ללא הופעות לקידומו. יאן רצה לחיות ולעבוד בניו יורק ואני רציתי להישאר בלונדון ולעשות יותר עבודות הקלטה לאמנים אחרים ולבנות סטודיו משלי בדורסט. הכל היה רעיון טוב בזמנו ובמשך השנים אנשים רבים אמרו שמקדונלד וג'יילס הוא אחד התקליטים המיוחדים להם. זה מספיק עבורי, כך שכל הצלחה מסחרית בעניין היא בונוס".

האלבום יצא בשתי מהדורות דיסק שונות מאד זו מזו. המהדורה הישנה שיצאה ביפן מכילה את האלבום כפי שהוא. כמה שנים אחר כך הוציא מקדונלד את האלבום בעצמו. אך הוא עשה לאלבום מיקס שונה לגמרי עם עריכות שונות ואף תפקידי שירה ונגינה שונים מאלה של התקליט המקורי. לכן אני ממליץ להשיג את שתי הגירסאות.

הנה על אלבום הבכורה של להקת SKIN ALLEY הבריטית, שיצא בשנת 1970.

להקה זו הוקמה על ידי הבסיסט תומס קרימבל והמתופף אלווין פופ בסתיו 1968. ההרכב המקורי כלל את השניים ביחד עם מקס טיילור בגיטרה, וג'רמי סגר בשירה. טיילור וסאגאר עזבו בתחילת 1969, ואת מקומם החליפו קרישטוף הנריק יושקביץ שניגן באורגן האמונד ומלוטרון ובוב ג'יימס שניגן בסקסופון, חליל, גיטרה ושירה.

במהלך נסיעה ארוכה ברכב הם קיימו דיון בנושא מציאת שם ללהקה. הם נקלעו לרעיון ש"סמטה" (ALLEY) הייתה סמל לבריחה מעולם מוסיקת הבלוז המילה "עור" (SKIN) באה עם קונוטציה של עוני כשהיא קרובה בעיניהם למילה SKINT (מרושש). נו טוב, ככה זה כשיש מה לגלגל.

תקליט הבכורה הזה הוקלט באולפן של חברת התקליטים CBS ששכן ברחוב אוקספורד הלונדוני ובו ארבעה ערוצים, כשבכסא המפיק ישב גיטריסט להקת THE PRETTY THINGS לשעבר, דיק טיילור. לפי דברי יושקביץ, לטיילור לא היה מושג מה הם עושים באולפן.

יושקביץ: "כל השירים בתקליט היו התוצאה הסופית של עבודה על רעיונות מוסיקליים שעבדנו עליהם במהלך חזרות. כפי שציין תומס על עטיפת האלבום, ארבעתנו באנו מסביבות מוסיקליות שונות והצלחנו לכנס את ההשפעות הסותרות לעתים קרובות לקונצנזוס שהפך לסקין אלי. שיר אחד, TAKE HEED, שאורכו 28 שניות בערך נוצר באופן מקרי. שכרנו צ'מבלו לשימוש באחד השירים וכשהוא הגיע התיישבתי לנגן בו כדי להתרגל לתחושת הקלידים שלו. לא ידעתי שמקליטים אותי עם זה.

השיר MOTHER PLEASE HELP YOUR CHILD התחיל כשיר שגיבשתי בהתייחס לאביב של פראג בשנת 1968. זה תיאר תקופה קצרה של תקווה אופורית ואופטימיות בצ'כוסלובקיה עם עלייתו של דובצ'ק לשלטון. זו תקווה שנופצה באכזריות עם ההגעה של טנקי ברית ורשה. לפזמון השתמשתי בשירת אבירות עתיקה ששרו אבירים פולנים שיצאו לקרב. את השיר MARSHA כתבתי במקצב חמישה רבעים כשבראשי נמצא הפסנתרן דייב ברובק (כשכמובן הקטע TAKE FIVE, שדווקא חיבר הסקסופוניסט ברביעיית הג'אז שלו, פול דזמונד, היה להיט פורץ דרך).

ובכן, יש פה תקליט בכורה מקסים של הרכב שפעל בגל הראשון של הרוק המתקדם. זה נפתח עם LIVING IN SIN המקסים ובו תפקידי כלי נשיפה מרנינים.

בואו נראה מה כתבו על התקליט בביקורות העבר שאני מרכז לכם פה:

במלודי מייקר נכתב ש"זה תקליט מעניין, מגוון ולא מתפשר מטעם להקה בריטית שחזקה מבחינה מוסיקלית. יש פה מלוטרון, סקסופון וחליל, אך יש פה קצת מחסור בסטייל ובמקוריות".

בעיתון DISC נכתב: "ברור שהלהקה הזו מורכבת ממוסיקאים טובים, שמנגנים במגוון של כלים. יש פה שימוש חכם במלוטרון מבלי להציף אותו. העיבודים מלאי מחשבה. עם זאת - מה לעזאזל הופך את האלבום הזה שלהם למשעמם? ובכן, הרבה להקות כמותה משתמשות באותו סולם ומותחות את הקטעים יתר על המידה מבחינת זמנים". ברור שזה עניין של טעם, אבל אתם יודעים שחשוב לי להביא גם את קולות התקופה.

עכשיו זה תורכם פשוט לשים את האלבום ולהיכנס לזה בעצמכם.

הפעם על אלבום הבכורה של להקת PAVOLV'S DOG ששמו PAMPERED MENIAL. זה יצא בשנת 1975.

שנת 1975 הביאה את ניחוחות הרוק המתקדם מכיוון בלתי צפוי - סנט לואיס. עם שילוב מעניין של כינור, מלוטרון ושירתו של דייויד סורקאמפ שנשמעת כשירת אדם ששאף באותו רגע בלון הליום.

כיצד הגיע המלוטרון לידיו של דאג רייברן האורגניסט? הנה מפיו: "מייק סאפרון, שהיה המתופף בהרכב הקלאסי שלנו אז, ראה מודעה קטנה בעיתון והראה לי אותה. חיפשתי מזה זמן רב לקנות מלוטרון אבל אפילו ללא יכולתי למצוא מידע על הכלי הזה. לא האמנתי למראה עיניי במודעה הזו. הכתובת הייתה בפרבר מחוץ לסיינט לואיס. הכלי שכן באיזה מרתף של נער. זה לא היה מקום אידיאלי למצוא בו מלוטרון! הוא היה מדגם M400 והראשון שראיתי בחיי. הבחור שמכר את זה לא ידע במה באמת מדובר. הוא חשב שזה עוד אורגן פשוט. בדקתי אצלו שזה עובד ומיד העמסתי לרכב. לאחר כמה ימים בהם למדתי את הכלי, העברתי אותו לחדר החזרות שלנו, שהיה בבית של סאפרון, וכך הוא נכנס לצליל הלהקה".

לא היה אז שם ללהקה והשירים שנכתבו בחדר החזרות קיבלו ניחוח תיאטרלי. בינתיים לא הצליחו הם להופיע ולהרוויח כסף. המצב הכלכלי שלהם היה רע. אבל המוסיקה הייתה טובה וצלילי המלוטרון נמהלו היטב עם צלילי הכינור של זיגפריד קארוור.

תהליך ההקלטה של אלבום הבכורה לא היה חף מבעיות שהגיעו בעיקר מכיוון המפיקים. הם לא איפשרו לאחרים בלהקה לכתוב שירים, חוץ מהזמר דייויד סורקאמפ. סאפרון והגיטריסט, סטיב סקורפינה, הורשו לקבל, כל אחד, שיר אחד בלבד שלהם לאלבום. הקלידן השני, דייויד המילטון, לא הורשה להכניס כלל שירים.

תקליט הבכורה יצא בנס גדול. חברי הלהקה יצאו לסיבובי הופעות כדי לשווקו, בעיקר לצד להקת 'אי.אל.או', שהגיעה להופעות בארה"ב. הביקורות היו לא רעות, אך התקליט לא הושמע ברוב תחנות הרדיו. הנהלת הלהקה לא הסכימה להוציא אותה לסיבובי הופעות באירופה ובאוסטרליה. היה זה צעד שגוי.

עיתון 'רולינג סטון' פרסם בביקורתו על תקליט הבכורה: "הדבר הראשון ששמים אליו לב בתקליט הזה הוא קולו המעוות של דייויד סורקאמפ. הוא ממש נשמע כמו מארטי באלין אחרי שאיפת גז הליום. האפקט הזה לא נעים בכלל. הלהקה מנגנת היטב וכותבת עיבודים יפים, אבל מי שרוצה ליהנות באמת מהתקליט הזה, צריך להתרגל לקול הזה של הזמר. זה לצערי רפלקס שיידרשו לו אין ספור התניות כדי לממשו".

בעיתון "ברטן מייל" הבריטי נכתב בביקורת אז: "השירה פה דומה לדונלד דאק גריאטרי וזה כיבה אותי מהלהקה הזו כששמעתי את הסינגל שלה, אבל כששמעתי את האלבום הבנתי שהקול של דיוויד סורקאמפ הוא טעם נרכש שנעזר בלהקה ממש טובה. השיר 'ג'וליה', בלדה שנבחרה בתור הסינגל, מייצג מהחומרים האיטיים יותר של הלהקה".

בעיתון "פיטסבורג פרס" נכתב אז: "אף פעם לא שמעתם קול כמו של דיוויד סורקאמפ. זה כמו אדם אחרי שאיפה בריאה של גז צחוק, אבל הוא חזק ותמיד נשאר בסולם. וזה רק אחד הדברים הטובים באלבום בכורה חזק כל כך של להקה חדשה טובה שכזו. למרות שאין סולואים מורחבים, ברור שכל שבעת חברי הלהקה יכולים לנגן; השילוב הקבוצתי שלהם טוב מאוד. עשו לעצמכם טובה, תאמצו את האלבום הזה ותראו כמה זמן לוקח לכל השאר 'לגלות' אותם".

בעיתון "מונטריאול סטאר" נכתב: "פסנתר רך מתנגן מרחוק ונשמע כמו ריק ווייקמן. פתאום מישהו או משהו עם קול סופרן צורח 'ג'וליה' כאילו הוא נמחץ עם החלק האמצעי התחתון שלו על ידי רכבת. הטוויטר ברמקול שלי נקרע לשמע הקול החזק הזה. אני מתאושש מההלם, כמה דקות אחר כך, לשמוע קול יללה מגובה בכינור, מלוטרון וכלי הרוק'נרול הרגילים. האם זה יכול להיות קול אנושי ששר? - אני שואל את עצמי. או שמא אני מנגן את התקליט הזה במהירות 78 סל"ד?

הקול הזה גבוה יותר מדוני אוסמונד אחרי שנטל ספיד או יוקו אונו שרה במקלחת או חזק יותר מארצ'י באנקר שצועק על מיטהד. דייויד סורקאמפ מנפץ את המחסום הבלתי נראה בין צליל לאור. בינתיים יצאה הלהקה לדרך לכבוש את כדור הארץ עם הייחודיות והזוהר שלה, וזו קפיצה ענקית עבור הכלב של פבלוב".

כשאני חושב על רוק מתקדם עם פלמנקו, יש להקה אחת ברורה שעולה במחשבתי. קוראים לה CARMEN.

זו להקה שבהחלט הקדימה את זמנה, אפילו בתקופה ההיא בה נראה כי אפשר לעשות הכל בתחום הרוק המתקדם. מנהיג הלהקה היה דייויד אלן (לא ההוא מלהקת גונג...), שהיה בנם של גיטריסט פלמנקו מקצועי ורקדנית פלמנקו. כשהיה ילד, הוא ואחותו אנג'לה השתתפו במופעי הפלמנקו של הוריהם במועדון 'אל סיד' שבלוס אנג'לס. דייויד ניגן בגיטרה במופעים האלו בעוד אחותו רקדה.

בשלב מאוחר יותר חש דייויד כי אף אחד עד אז לא שילב בין רוק למוסיקת פלמנקו. לפיכך ניגש למלאכה ליצור דבר שכזה בעצמו.

הוא ואחותו פגשן רקדן ברזילאי/מקסיקני בשם רוברטו אמראל, שגדל ברחובות של מזרח לוס אנג'לס. בשנת 1971 הקימו השלושה הרכב בשם ROSE. לאחר מכן מצאו את המתופף הבריטי בריאן גלאסקוק ואת נגן הבס נייג'ל גריגס. אך הקהל המקומי בלוס אנג'לס לא ידע כיצד 'לאכול' את הלהקה הזו. גריגס הבסיסט החליט שנמאס לו מארה"ב ופרש מהלהקה. בריאן המתופף המליץ ללהקה על אחיו הבסיסט ג'ון, שהצטרף במקומו.

עם הצטרפותו של ג'ון גלאסקוק הפך שם הלהקה להיקרא CARMEN. אלן החליט לקרוא ללהקה בשם הזה על פי האופרה הידועה של ביזה. הוא רצה שדימויים של צוענים, תשוקות וסיפורי ספרד ישולבו ביצירתו. וכך נדדה החבורה ללונדון ומצאה שם את המתופף פול פנטון. עכשיו הגיע הזמן לחפש חברת תקליטים, אך אלה לא הבינו מה בדיוק לעשות עם הלהקה התזזיתית הזו, ששילבה הופעת רוק עם ריקודי פלמנקו באופן מסחרר. אנג'לה ניגנה במלוטרון וסינטיסייזר כשלא עסקה בתפקידי ריקוד סוערים.

רוברטו אמראל ניגן בויבראפון, קסטנייטות וגם סיפק קולות רקע שהיו מהודקים לקצב הכללי של גלאסקוק ופנטון. הלהקה ביצעה סיבובי הופעות באנגליה, צרפת ויפן לפני שהוחתמה על ידי חברת התקליטים EMI לחוזה עבור שני תקליטים. לחברי הלהקה היה זה קל לממש את החוזה כי היא עסקה בכתיבת השירים שלה כבר מזה שנה וחצי.

תקליט הבכורה של הלהקה, שנקרא FANDANGOS IN SPACE, הופק על ידי טוני ויסקונטי ויצא בשנת 1973. הקונספט היה להביא את סיפורי ספרד מימי הביניים למסגרת של רוק. ויסקונטי הגיע יום אחד למסיבה שערך חברו דייויד בואי ושם המליץ לו על הלהקה שהוא מפיק. בואי הסתקרן, הקשיב, נדהם והחליט כי הלהקה תשתתף בספיישל טלוויזיוני שהוא הולך לצלם בשם 1980 FLOOR SHOW.

בשנת 1974 יצא תקליט שני, DANCING ON A COLD WIND, שהשתיק את כל אלו שחשבו כי מדובר בלהקה שהיא גימיק בלבד. התקליט זכה לתשבוחות אדירות חברי הלהקה עסקו בסיבובי הופעות אך נדרש להם בכל פעם ארבע שעות כדי להציב על הבמה את סט התפאורה שלהם, דבר שצימצם להם את האפשרויות להופיע במועדונים קטנים. לאחר זמן מה הפכה להקה זו ללהקת חימום מבוקשת עבור להקות כמו 'שה נה נה' או אי.אל.או. כארמן ללהקת החימום עבור ג'ת'רו טול וגלאסקוק נהנה להביט במופע שלה ולבלות עם חבריה כל יום. מבלי לדעת זאת, איאן אנדרסון סימן אותו כבסיסט שיחליף את הבסיסט שהחליט לפרוש, ג'פרי האמונד-האמונד. בינתיים החלו הסדקים להיפער בתוך להקת כארמן.

חברי הלהקה גילו שההכנסות שלהם מסיבובי ההופעות כלהקת חימום נמוכות מההוצאות. מתופף הלהקה נפצע כשנפל מסוס ואילו ג'ון גלאסקוק נאלץ להשלים הכנסה כקוטף תפוחי אדמה בחווה. הוא הצליח להגיע להסכם עם בעל החווה שיוכל להשתמש בה בהמשך כמקום להקלטות. וכך החל לכתוב חלק משירי תקליטה השלישי של הלהקה, שייקרא THE GYPSIES. אך הלהקה התפרקה מיד עם סיום ההקלטות לתקליט זה וגלאסקוק קיבל את ההצעה המיוחלת להצטרף לג'ת'רו טול.

חברות וחברים - אל תחמיצו את הלהקה המדהימה הזו! שימו לפניכם צלחת עם טאפס, תמזגו כוס סנגריה ותעופו על המוסיקה הזו.

על האלבום RAINDANCE של להקת GRYPHON הבריטית.

ובכן, מדובר פה בעוד להקת רוק פרוגרסיבית שדי נשכחה עם הזמן. קודם כל, הלהקה הנהדרת הזו החזיקה מעמד רק כארבע שנים, שבמהלכן לא היה ברור מה זו באמת הלהקה הזו, שהחלה את דרכה בנגינת מוסיקה ממאות קודמות ומהאלבום השלישי הפכה פתאום למכונת רוק מתקדם משומנת. הייתה זו חבורת בחורים עם השכלה מוסיקלית מתקדמת שהתמחו בצורות מוסיקה מימי הביניים. הלהקה הזו לא ניסתה להיות נגישה ובכוונה. לא היה לה רצון להתחבב על הקהל. אין אחד מחברי הלהקה שניסה להתבלט מעל חבריו (בניגוד ללהקות פרוג מתקדמות וידועות שבהן תמיד היה מישהו, או יותר מאחד, שדחף את עצמו קדימה.

חברי הלהקה היו ריצ'רד הארווי שניגן בחליליות, הרמוניום, עוגב, פסנתרים, מנדולינה, גלוקנשפיל וגם שר. בריאן גולנד ניגן בבאסון וחלילית טנור. גראהם טיילור -הופקד על הגיטרות, ושר. דייויד אוברלה היה בתופים, טימפני ושאר כלי הקשה. פיליפ נסטר הצטרף בבס ובשירה בשנת 1974 כששנה לאחר מכן החליף אותו מלקולם בנט. הלהקה התמקדה בנגינה, אולי כי השירה לא הייתה הצד החזק שלה. והנה באלבומה הרביעי, שיצא בשנת 1975, יש רגעים מוסיקליים חזקים מאד.

אין אלבום של להקת גריפון שנשמע כרעהו והאלבום RAINDANCE הוא שילוב מקיף של כל ההשפעות שהלהקה השתמשה בהן עד אז. נשמע גם שסיבוב ההופעות של להקה זו עם להקת יס, אותה היא חיממה, השפיע עליה מוסיקלית.

איזה עונג זה הקטע הפותח, DOWN THE DOG, עם צלילי הקלאווינט השובביים שמובילים ל'פזמון' האינסטרומנטלי שבקטע זה שהוא קליט אך פרוגרסיבי להפליא. זה ממש נשמע בסגנון של להקת קאמל. הקטע השני הוא קטע הנושא האווירתי והיפהפה שמוביל אותנו לביצוע מפתיע לשיר של הביטלס, MOTHER NATURE'S SON. האלבום, מצד אחד, זורק אותנו, המאזינים, לסגנונות מוסיקליים שונים ונראה כי זה האלבום הכי לא אחיד מארבעת אלבומי הלהקה הראשונים. אבל מצד שני, הלוואי וגם היום היו מביאים לי אלבום לא אחיד שכזה ועוד עם ציור עטיפה מופלא שכזה.

על התקליט השני של להקת FLASH (עם הגיטריסט, פיטר בנקס, לשעבר מלהקת יס) ושמו IN THE CAN.

בעיתון רקורד מירור נכתב על תקליט זה בביקורת: "למעשה, כל להקה שהוקמה כתוצאה ממישהו שעזב את יס נשמעת בסופו של דבר נשמעת כמותה. זהו האלבום השני של להקת פלאש, אחרי 12 חודשים ביחד, ונראה שהם עדיין מחפשים את המרכיב החמקמק הזה - מקוריות. השירה עמוסה יתר על המידה, ונראה שכל אחד מהנגנים סובל מתסמונת אינסטרומנטלית, לנסות קצת יותר מדי".

במלודי מייקר נכתב בביקורת אז: "פלאש נצמדת למטרתה עם עיבודים הרפתקניים ומסובכים, עם שינויי קצב וסולם שאוחזים מבלי לאבד את קווי המלודיה החזקים והמרשימים, אותם מניח פיטר בנקס בזריזות ובדמיון. זה אלבום בולט שבו הם יכולים להיות גאים".

אלבום זה כבר היה גמור כמעט לגמרי, כשלהקת פלאש יצאה לסיבוב הופעות באמריקה. בינתיים פנה המפיק של האלבום, דרק לורנס, לערוך מיקסים ללא שיתוף הלהקה ואישורה, על החומרים שהוקלטו - כולל שיר אחד לא גמור שבו הוא הביא זמרי רקע שאינם קשורים ללהקה.

ובכן, מאחורי הקלעים המצב להכנת התקליט היה לא קל בכלל; בנקס מסומן בעולם הרוק המתקדם כאחת הטרגדיות. הוא פוטר מלהקת יס רגע לפני פריצתה הגדולה, עם הגיטריסט שהחליף אותו, סטיב האו. נגינת הגיטרה החשמלית של בנקס קנתה לו מעריצים כפיט טאונסנד והייתה בעלת חזון ויצירתית כמו זו של המחליף האגדי והרב-תכליתי שלו.

זה מקובל כעובדה שזה היה בנקס שהגה את השם יס, ושהוא היה המוקד בהופעות החיות של הלהקה. "פיטר היה גאון מעונה, כמו כל כך הרבה אנשים שנולדו עם מתנות מדהימות", אמרה אשתו לשעבר, סידוני ג'ורדן. כל הפרק של יס הציק לבנקס בשאלות מנקרות, גם כשהקים את הלהקה הבאה שלו, פלאש, עם הזמר קולין קרטר, הבסיסט ריי בנט והמתופף מייק האו.

המסלול של להקה זו היה מבולגן והדיבורים על החלפת בנקס בלהקה, עם גיטריסט אחר, עלו במהלך ההקלטות לאלבום IN THE CAN. היה זה המפיק, דרק לורנס, שהציע ללהקה לזרוק את בנקס ולהשיג מישהו כמו אריק קלפטון או ריצ'י בלאקמור, שניהם חברים שלו.

הלהקה סירבה לקבל את ההצעה הזו כשמיד לאחר מכן תכנן בנקס להחליף את קרטר בסידוני ג'ורדן. הלהקה התפרקה, באלבקרקי, ניו מקסיקו, לפני שעברה את הצעד הבא להצלחה המיוחלת. מאז התנגדה ג'ורדן לתפיסה שהיא אחראית לנזק הבלתי הפיך שספגה ללהקת פלאש. קרטר הזמר, שטען שחיזרו אחריו להצטרף ללהקת קפטיין ביונד, הודה שפשוט נעשו טעויות איומות.

בנקס: "לא היינו מרוצים מהתקליט השני הזה ולכן קראנו לו IN THE CAN. לא היה לנו מושג שהאלבום יעבור מיקס ללא אישור של הלהקה. אני זוכר שהייתי באמריקה בסיבוב הופעות, וכשהיינו בניו יורק קיבלתי עם המיקס שדרק עשה. עם זה נאמר לי, 'זה האלבום החדש שלך, מקווה שתאהב אותו. הוא יוצא בעוד ארבעה שבועות!' אני זוכר שזרקתי את זה מהחלון.

האלבום הזה בהחלט מיומן יותר מקודמו, מבחינת נגינה - הקצב ננעל הרבה יותר טוב אבל עדיין היינו פזרניים עם העיבודים שלנו, אבל היה לנו מושג קצת יותר טוב מה אנחנו מסוגלים לעשות. בהחלט היינו בטוחים יותר וזה היה קל יותר. הפעם היה קצת יותר קשה לעבוד עם דרק לורנס. כמו בפעם הראשונה, לעתים קרובות הוא לא היה מופיע בפגישות להקלטה. במבט לאחור, זה כנראה היה טוב יותר עבורנו, אבל בזמנו אני זוכר שחשבתי, 'זה לא בסדר - מפיק צריך להיות כאן כל הזמן'. כיום אני לא בהכרח מאמין שזה נכון.

בזמנו אני זוכר שהייתי די לא מרוצה מזה. הובטח לנו יותר זמן להקליט את האלבום השני, אבל למרבה הצער זה הפך לעבודה נמהרת. זה באמת לא היה גמור. למרות שאני אוהב את האלבום, אבל אני שומע בו דברים שלא גמורים. היינו להקה כזו שלעולם לא תסיים עד שמישהו ישרוק במשרוקית הסיום. זו תמיד הייתה עבודה בתהליך. אתה לא מסיים עד שמישהו יכבה את החשמל. אז כנראה דרק היה זה ששרק במשרוקית.

כשאני מאזין לדברים אחרים שיצאו באותה תקופה, אני לא יודע על להקה אחרת שעשתה משהו כמו פלאש. מה שעשינו בתקליט השני היה ביזארי. בזמנו זה נשמע לי שמרני אך במבט לאחור, יש שם דברים ממש יצירתיים".

האלבום נפתח עם השיר הארוך LIFETIME. בנקס: "אני אוהב את הגרוב הלטיני הקטן והמוזר הזה בו, שבקושי הייתי מודע אליו באותו זמן. זה מאוד מהיר וזה מתנדנד כיצירה מוזרה. זה נשמע מאוד אופטימי".

השיר השני הוא MONDAY MORNING EYES, שנכתב על ידי ריי בנט. הלהקה ניסתה להביא את השיר הזה להופעותיה על הבמות, אך ללא הצלחה. בנקס: "הייתי מתאר את השיר כיצירה נסיונית שיכולה הייתה כמעט לעבוד".

בנקס על BLACK AND WHITE: "זה היה קצת יותר כתרגיל מוסיקלי, עם הרבה קטעים קטנים וחכמים. אבל, אולי בגלל היעדר מקלדות זה לא ממש עבד. זה לא ממש הצליח גם על הבמה. עבור הקהל זה אולי היה קצת תמוה, כי יש פה הרבה דגש על חלקים מסוימים שאינם באמת נחוצים. זה כמו לשים יותר מדי פסיקים במשפט. פלאש היו טובים מאוד בזה. אני חושב שהגרסה המוקלטת של השיר די טובה, אבל היא לא גמורה. זה נשמע לא גמור וזהו. אבל לא הייתי רוצה להוסיף לזה שום דבר עכשיו".

הקטע STOP THAT BANGING בא לאחר מכן. בנקס: "זה סולו תופים שהשתבש - מייקל עשה את זה כשהייתי באולפן הסמוך, עבדתי על משהו, והוא השתעמם והקליט סולו תופים. זה היה רק ​​הוא וטכנאי ההקלטה. אני חושב שאמרנו, 'המשך, תעשה סולו תופים'. מייקל לא כתב שירים, אז כדי שגם הוא יקבל קצת קרדיט, מה עוד הוא יכל לעשות? מה שקרה הוא שהסליל נתקע על ראשי הטייפ במכשיר ההקלטה ולכן הסתובב לאט יותר בסוף סולו התופים הזה. אז במהלך סוף הסולו זה נשמע כאילו התופים מואצים, למעשה זו הייתה תקלה אולפנית. אני זוכר שמייק אמר, 'עשיתי את הסולו הזה אבל המכונה השתגעה!'. הקשבנו לזה והחלטנו לשמור את זה".

בנקס על הקטע האחרון, THERE NO MORE: "אני אוהב את השיר הזה, למרות שהוא לא גמור, במיוחד בסוף עם זמרי הסשן שהובאו על ידי דרק, ללא אישורנו. זה שיר מאוד יוצא דופן, עם הרבה סולמות, במיוחד בהקדמה. אבל אז זה נכנס לסוג של מנגינה מתוקה כשקולין שר. ואז זה חוזר לסוג של קטעים זוויתיים ומשוננים שלא ממש השתלבו עם השירה. הקהל תמיד היה קצת מבולבל כשביצענו את זה על הבמה".

גם עטיפת התקליט נעשתה ללא אישור הלהקה. בנקס: "לא ראיתי את זה עד שבוע לפני שזה היה אמור לצאת - ושנאתי את זה! הסתכלתי על זה בתדהמה. לא הייתה לכך סיבה - זוג שדיים עירומים? זה לא היה קשור למוסיקה שלנו בכלל. זו אולי העטיפה הגרועה של כל הזמנים והאלבום לא נמכר היטב".

על התקליט THE POLITE FORCE של להקת EGG, שיצא בשנת 1971.

לאחר אלבום בכורה, שיצא במרץ 1970 בחברת תקליטים קטנה ושמה NOVA, הובן שמצב המכירות לא מרקיע שחקים. למרות זאת זכו שלושת חברי הלהקה לרתום אליהם קהל קטן אך אוהד. זאת הודות להופעות חימום שהם עשו ללהקות ידועות יותר באנגליה. השמועה על הלהקה הגיעה גם לאוזניו של איש חברת התקליטים DECCA, המפיק ני סלייבן, שראה בביצה הזו מתמודדת רצינית להגיע לרמת הפופולריות של להקה אחרת מקאנטרברי, סופט מאשין.

סלייבן ניגש לחברה שלו ולחץ להוציא אלבום שני, שייצא בלייבל המתקדם שהקימה החברה בשם DERAM. כך יצא THE POLITE FORCE.

התקליט הזה מכיל שלושה קטעים בצדו הראשון, כשצד ב' שבו מוקדש ליצירה אחת ארוכה, שחולקה לארבעה חלקים. הקטע הפותח והמרשים, שנקרא A VISIT TO NEWPORT HOSPITAL, לא רחוק מוסיקלית מיצירתה של להקת קראוואן. ביצירה נהדרת זו מספרים חברי הלהקה גם על מקרים לא נעימים שחוו בשנת 1968, עוד כשנקראו בשם URIEL וביקשו להתאכסן בבית מלון באי ווייט. בעלת המלון הביטה בהם מבט אחד וזה הספיק לה כדי לפסול את הלהקה המוזנחת מלהתאכסן אצלה ואפילו מלשהות שם בשעות היום. הם נאלצו לישון במכונית המסחרית של מתופף הלהקה, קלייב ברוקס. מה קרה שם באי ווייט? מונט קמבל שר, בין השאר, ש"בילינו את הזמן בלהתחמק מבריונים מגולחי ראש ומזרועות החוק".

קמבל: "מעולם לא חשבנו אז שאנו להקה מתקדמת. קראנו לעצמנו להקת מחתרת. היינו בעד ערכי ההיפים והפסיכדליה. לא הבנו אז שהמוסיקה שלנו דורשת המון ריכוז והיא למעשה מוסיקה פסיכדלית בהילוך אחורי".

במאי 1971 נכנסה הלהקה לאולפני מורגאן כדי להקליט את האלבום השני הזה שלה. כשהגיע זמנו לצאת, נבהלו אנשי חברת התקליטים מהתוצרת הקשה לעיכול, עבור מוחות מסחריים, וסירבה להוציא אותו לאור. חברי הלהקה לא האמינו שזה קורה להם והרוח פסקה מלנשוב במפרשיהם. במאמץ אחרון הם הגיעו לפגישה עם חברת התקליטים ובה הצליחו לשכנעם להוציא את זה לאור, אם כי זה קרה בדחייה ניכרת.

ברקורד מירור נכתב בביקורת על אלבום זה: "זה אלבום שאפתני מאד. הוא לא מושלם. יש בו רגעים מפריעים. אל תצפו להתלהבות מיידית בהקשבה הראשונה".

בעיתון NME נכתב בביקורת: "הבסיסט, מונט קאמבל, שר בשקט והיטב בשיר הפותח. מאחוריו יש חבורת מוסיקאים מיומנת. המוסיקה שלהם לעיתים קשה למעקב". במלודי מייקר נכתב: "זו אחת הלהקות המקוריות יותר שיש. אין בה מוסיקה צפויה שנשענת על נוסחה. יש בה המון פיתולים מפתיעים". בעיתון DISC פרסמו כך: "המוסיקה עוצמתית. זה כה כבד שיש סכנה שזה יעקם את מכשיר הפטיפון שלכם".

חברי הלהקה אז היו הבסיסט והזמר מרטין קאמבל, האורגניסט דייב סטיוארט והמתופף קלייב ברוקס. קאמבל סיפר ב-1971: "היינו רביעייה במשך שלוש שנים, אבל הגיטריסט המוביל שלנו עזב כדי ללמוד באוניברסיטה. שמעתי שכרגע הוא עזב את האוניברסיטה כדי להקים להקה משלו. הוא קצת איחר בהחלטה להתחיל בענייני המוסיקה". לגיטריסט ההוא קראו סטיב הילאג'.

התקליט הראשון של הלהקה יצא בחברת תקליטים ושמה NOVA, שהייתה תת-לייבל של חברת 'דקא'.

קאמבל: "זה היה לייבל זול והחוזה שעשינו שם לא היה טוב, אבל קיבלנו מקדמה כספית שהייתה חשובה לנו. אין בכוונתנו להיות עשירים מהמוסיקה שלנו. אנחנו לא כוכבי פופ. כיום אנחנו לא מרוצים מהתקליט הראשון שעשינו, כי כבר התקדמנו מאז. חברת התקליטים החליטה לזרוק את השם הקודם שלנו, URIEL, לטובת משהו ברור יותר מבחינתם. כך נולדה הביצה. אין לנו בעיה עם זה שאין לנו כסף, אבל העיקר שלנו הוא לא להיכנס לחובות. טוב לנו כרגע כשלישייה גם מבחינה כלכלית. כולנו גרים כרגע בבתים של הורינו, כך שאין לנו הרבה הוצאות כלכליות. התקליט השני שלנו גם יצא בלייבל ההוא אבל אנחנו מתכוונים להתחיל לחפש חברת תקליטים אחרת לתקליט הבא. אי אפשר לרקוד לצלילי המוסיקה שלנו. יש לנו את היכולת לנגן רוק'נ'רול אבל אנחנו לא רוצים. בכוונתנו להמשיך בקו המוסיקלי שלנו ולהתעקש שגם לנו יש מקום ראוי בעולם המוסיקה".

על הביצה הזו נכתב שיש בה את הכישרון והסאונד של אמרסון, לייק ופאלמר אך אין בה את הבומבסטיות ומידת ההצלחה של הלהקה הידועה ההיא. יש בזה משהו. אבל לא היה לביצה הזו סיכוי לשרוד זמן רב מבלי שתישבר וביולי 1972 קמבל עזב אותה לטובת לימודי הלחנה בקולג' המלכותי. "חשתי אז שכל התנועה המתקדמת שניסינו ליצור בעולם המוסיקה נשטפה על ידי אמנים נוצצים כמו דייויד בואי וסלייד. חשתי נבגד".

ברוקס המתופף פנה לאייש את עמדת התופים בלהקת THE GROUNDHOGS וסטיוארט הקלידן אייש את עמדת הקלידים בלהקת KHAN ולאחר מכן נכנס, במקום דייויד סינקלייר, לשעבר איש קראוואן, בלהקת ׳האטפילד והצפון׳.

סטיוארט הצליח לארגן, בשנת 1974, הקלטת אלבום שלישי עם חבריו ללהקת EGG, שנקרא THE CIVIL SURFACE. התקליט בא מרעיון שלו לשמר חומרים שנכתבו לפני שקמבל עזב את הלהקה אך טרם הוקלטו. תקליט זה יצא בין שני תקליטים של האטפילד והצפון והוא נשמע כחוליה חשובה מאד בשרשרת כל הרוק המתקדם שיצא אז מאזור קאנטרברי.

אז איזה תקליט רוק מתקדם שומעים היום? ובכן, זה SPACE SHANTY של להקת KHAN שיצא בשנת 1972.

להקה זו הוקמה באפריל 1971 על ידי הגיטריסט סטיב הילאג', סטודנט לשעבר מאוניברסיטת קנט בקנטרברי.

הילאג' השיג את הגיטרה הראשונה שלו בגיל תשע וההשפעות המוקדמות שלו כללו את סקסופוניסט הג'אז ג'ון קולטריין ואתגיטריסט הרוק ג'ימי הנדריקס, לאחר שנכח באחד המופעים הראשונים בלונדון של אותה אגדת גיטרה חדשה אז.

הלהקה הראשונה של הילאג' נקראה URIEL והיא הוקמה, בזמן שהוא למד בשנתו האחרונה בבית הספר "סיטי אוף לונדון", יחד עם הקלידן דייב סטיוארט, הבסיסט / זמר מונט קמפבל והמתופף קלייב ברוקס, שגויס באמצעות מודעת דרושים במלודי מייקר. בהשראת אמנים כמו CREAM והנדריקס, להקת יוריאל ניגנה קומץ הופעות מקומיות עם רפרטואר המורכב כולו מגרסאות כיסוי ושהייה במלון RYDE CASTLE באי וייט בקיץ 1968, לפני שהילאג' עזב ללמוד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה בקנטרברי.

בעוד עמיתיו לשעבר אימצו את הכינוי החדש ללהקתם, EGG, וחתמו באמצע 1969 על חוזה תקליטים עם הלייבל הפרוגרסיבי החדש NOVA, סטיב הילאג' המשיך את לימודיו שנקטעו בקיץ 1969 כאשר עמיתיו לשעבר פנו אליו כדי לנגן בסשנים לאלבום פסיכדלי לא ברור ודל תקציב שייצא תחת השם הבדוי ARZACHEL.

הילאג' ניגן בתקליט וחזר ללימודיו. באפריל 1971 הוא עזב את האוניברסיטה וחזר ללונדון כדי ליצור את הגלגול הראשון של KHAN עם ניק גרינווד בבס. דיק הנינגהם בקלידים ופיפ פיילה בתופים. באמצעות קשרי חברות עם חברי להקת קרוואן (גם היא מקנטרברי), הילאג' חתם עם המנהל שלה, טרי קינג, שבתורו השיג עסקת אלבום חד פעמית עם הלייבל של DERAM, בדצמבר 1971.

פיילה והנינגהם עזבו והילאג' קרא לחברו הוותיק, דייב סטיוארט, להתארח בקלידים. את עמדת התופים אייש אריק פיצ'י.

ההקלטות התקיימו באולפנים של חברת DECCA בצפון לונדון, כשהחומר שהוקלט יהווה בסיס לרוק החלל שהילאג' יחקור מאוחר יותר הן בלהקת גונג והן באלבומי הסולו שלו.

הילאג' נהג להגיע לאולפן עם תרשימים מצוירים כדי להעביר את האווירה שהוא רצה להשיג בכל שיר. היו להם כמה בעיות בניסיון להוסיף קצת אפקט פסיכדלי לחלקי הגיטרה באלבום. כתוצאה מכך, בוזבז המון זמן בהקלטות, אך התוצאה באה עם אלבום שיצא ביוני 1972, בקושי נמכר ומאז הפך פריט נדיר לאספני וינילים.

במלודי מייקר נכתב אז בביקורת על התקליט: "למעט הד מדי פעם מהגיטרה המובילה, הלהקה מתרכזת במוסיקה כבדה למדי, הכוללת ריפים ג'אזיים בחלק מהקטעים. המוסיקה נאבקת באבירות רבה, אך בהכרח נגררת על ידי מילות השירים".

בעיתון RECORD COLLECTOR נכתב אז בביקורת: "עוד להקת רוק מתקדמת מגיעה אלינו. רוב הרצועות הולחנו על ידי הגיטריסט סטיב הילאג', אם כי הוא גם שיתף פעולה פה עם הבסיסט ניק גרינווד. אם אתם בעניין של צלילים פרוגרסיביים, אולי תאהבו את זה. אם לא, פשוט תשכח מזה".

בעיתון MUSIC WEEK נכתב בביקורת: "עוד אפוס רוק-חללי, הפעם חסר כושר המצאה או אפילו טעם. ללהקה הזו אין מושג מה לעשות עם נושאים מוסיקליים בסיסיים, והיא מבזבזת שני צדדים של אלבום באמירת מעט מאוד".

בעיתון SOUNDS נכתב אז בביקורת על התקליט: "זה אלבום מתוכנן היטב, בביצוע טוב מאוד עם כמה קטעים ממש מצוינים. כמו סולו הגיטרה הכפול לקראת סוף שיר הנושא. אבל בכל זאת יש בו משהו שהופך אותו לפשוט פחות ממה שהוא אמור להיות מבחינה לוגית. יכול להיות שהחומר לא מספיק חזק או שהלהקה לא לוקחת מספיק סיכונים ולכן מותחת את הצלילים".

מי רוצה להקת פרוג מיד שניה? אם כן, קבלו את SECOND HAND.

בשנת 1969 הייתה להקת SECOND HAND הבריטית אחרי אלבום אחד מעולה שמעטים הכירו, בשם REALITY. כיום נחשב האלבום הזה לאחד הטובים יותר בתחום הפסיכדליה הבריטית, אך אז הוא צלל במהרה לתהום השכחה. יש בו מימד אפל ועמוק שמשאיר אותו רענן גם כיום, זמן רב לאחר שנוצר. עיתון 'ביט אינסטרומנטל' הבריטי פרסם עליו ביקורת באפריל 1969: "תקליט זה מכיל צליל עשיר. יש פה הכל חוץ מסיטאר. הרבה תיכנון ומחשבה הושקעו בתקליט, שהוקלט במשך כשנתיים. יש ללהקה הזו המון פוטנציאל".

חברי הלהקה המתוסכלים הבינו אז שדרכם הקצרה די הגיעה לסיום. הגיטריסט המקורי שלהם, בוב גיבונס שהיה אז רק בן 16, נפל תחת לחצים אדירים מצד משפחתו ללכת ולהרוויח כסף עם נטישת החלום לנגן, שנחשב כמותרות. המצב השפיע עליו קשה עד שבשנת 1977 התאבד.

שאר חברי הלהקה קיבלו צ'אנס נוסף להחיות את להקתם (שנקראה כך בגלל שכל ציוד הנגינה שלה היה יד שניה) בזכות המפיק, ויק קירי, שעזר להם מאד באלבומם הראשון. הוא הקים אולפן הקלטות חדש כשביום אחד בהיר פגש כמה אנשים שסיפרו לו שהם רוצים לצלם סרט שייקרא DEATH MAY BE YOUR SANTA CLAUS. קירי לא חשב פעמיים והביא לפרויקט את הלהקה שכה האמין בה. הצילומים עם הלהקה לסרט ארכו יום אחד וביצועי שיריה בו יהפכו בהמשך לבסיס תקליטם השני. חשוב להדגיש כי בסרט מופיעים שירים אלו בגרסאות שונות לחלוטין ממה שייצא בהמשך על גבי ויניל.

הסרט לא הצליח להתרומם מסחרית אך קירי ידע שיש בלהקה שהמליץ עליה רעיונות משובחים למוסיקה. לכן הוא יצא למשימת איתור חברת תקליטים. אך לא הייתה אחת שרצתה לקבל ידיה את הלהקה הפריקית הזו. אז החליט קירי להקים לייבל משלו ולהקליט את התקליט DEATH MAY BE YOUR SANTA CLAUS.

חברי הלהקה בעת ההקלטות היו:

רוב אליוט: שירה (אז גם זמר בלהקה ושמה STRIDER)

קן אליוט: אורגן, מלוטרון, פסנתר, שירה

ג'ורג' הארט: בס

קיריין אוקונור: תופים, ויבראפון, כלי הקשה, קולות רקע

האלבום יצא באפריל 1971 ועיתון DISC פרסם אז בביקורתו: "החומר המוסיקלי של הלהקה הזו מוזר בהחלט. נשמע כי חברי הלהקה השתעשעו עם כל כפתור באולפן ההקלטה. צד ראשון של התקליט תזזיתי ביותר. צד שני אף תזזיתי יותר. יש פה יותר אסופה של צלילים מוזרים מאשר שירים ברורים וזה בהחלט לא תקליט שמשמיעים לסבא וסבתא".

במלודי מייקר נכתב בביקורת אז: "המוסיקה מנוגנת ללא הרבה אש, אך עם הרבה מומחיות ומחשבה. עבודת הקלידים של קן אליוט טובה אך מחלקת השירה פה זקוקה לשיפוץ. חלק מהקטעים (ובמיוחד FUNERAL) סובלים מעודף עיבוד וההפקה לפעמים עמוסה מדי. הקטע CYCLOPS, שפותח את הצד השני, הוא אולי הטוב ביותר".

בעיתון RECORD COLLECTOR נכתב בספטמבר 1972: "עם כזה שם לתקליט, איש לא צריך להיות מופתע לגבי התוכן. המוסיקה מצוינת ומנוגנת היטב. יש פה כמה צלילים יוצאים מן הכלל".

אלף העותקים הראשונים שהודפסו אזלו במהירות. בהדפסות הבאות הוחלט להשמיט את הקטע הנהדר (לטעמי) FUNERAL ולפתוח את האלבום עם שיר הנושא המטורף והמטריף. אחד הכלים הדומיננטיים בתקליט הוא המלוטרון, שהיה שייך למנפרד מאן ופשוט נח באולפן, כשהלהקה באה להקליט שם. קן אליוט לא היסס והניח עליו את ידיו המכשפות והתוצאה? מעלפת!

אבל שדרני תחנות הרדיו לא רצו לשמוע על המוסיקה המוזרה הזו ומנעו ממאזיניהם להיחשף לזה. הגורל נחתם... האלבום נכשל... הלהקה הייתה מתוסכלת, אך עם השנים צצו הצלילים וקיבלו חותמת של יהלום שחבל לפספסו.

בעיניי מדובר באחר מאלבומי הרוק המתקדם היותר טובים ששמעתי ובפעם הראשונה שהקשבתי לו בחנות התקליטים נשמטה לסתי לאדמה מרוב תדהמה.

במהלך שנת 1971 חשה הלהקה צורך בהעסקת גיטריסט קבוע. אחרי אודישנים רבים נבחר מייק מגיל, ההרכב המחודש שינה את שמו לשם הלא מסחרי, CHILLUM, ותחת זה הוקלט האלבום השלישי שנידון לגורל דומה. במלודי מייקר נכתב בביקורת עליו אז: "אם יש דבר אחד לא טוב בתקליט הזה, הוא שהתוכן בו בעיקר מאולתר. כמה חסרות פה מלודיות שידביקו את העניינים לזרימה טובה. הצלילים פה כה מנותקים זה מזה שקשה למאזין לאחוז בהם יחדיו. הנגינה פה די דמיונית ומזכירה פה ושם את סופט מאשין".

בתחילת שנת 1973 היו חברי להקת יס במנוחה, לאחר סיבוב הופעות מתיש ברחבי העולם. ג'ון אנדרסון, סולן הלהקה, לא היה מאלו שיכלו לשבת בצד ולא להעסיק את עצמם בזמן הפנוי. לכן לקח על עצמו את משימת הפקת אלבום הבכורה של להקת הרוק המתקדם BADGER.

ללהקה הזו יש קשר ישיר ליס, כי הקלידן שלה היה טוני קיי, שהוא הראשון שאייש את עמדת הקלידים בה עד שהועף לטובת הקלידן ריק וויקמאן. הבסיסט בלהקת BADGER היה דייויד פוסטר, חבר קרוב של אנדרסון שגם כתב איתו את שיר הנושא לתקליטה השני של יס - TIME AND A WORD. האלבום היחיד של הלהקה, ONE LIVE BADGER, הוקלט באולם ריינבאו הלונדוני באותו ערב בו הופיעה להקת יס והקליטה את עצמה לאלבום והסרט YESSONGS.

זמר וגיטריסט הלהקה, בריאן פאריש, סיפר: "ערכנו חזרות רבות ועדיין לא נקראנו BADGER עד הרגע האחרון. יום אחד קיבלנו בהפתעה שיחת טלפון ובה נאמר לנו שאנחנו הולכים להופיע עם יס ואחר כך גם עם בלאק סאבאת'. באותה שיחה נאמר לנו שאנחנו הולכים להקליט את ההופעה, כי להקת יס גם כך מביאה לאולם אולפן הקלטה נייד, שהיה שייך לרולינג סטונס'".

רוב הלהקות לא יוצאות לאור עם מוצר ראשון שמוקלט בהופעה חיה. פאריש הסביר: "זו ממש לא הייתה הכוונה שלנו לעשות את אלבום הבכורה שלנו כך. אבל עלות ההפקה עלתה לנו רק שני סלילי טייפ, אז הלכנו על זה. למעשה, הייתה לנו הופעה שלישית בגלאזגו, שם היינו טובים יותר משתי ההופעות הראשונות בריינבאו יחדיו. אבל לא הקליטו אותנו שם, לצערי. לאחר מכן קבעו לנו זמן באולפני ADVISION כדי לערוך מיקסים ותיקונים להקלטה החיה. לא היה לנו זמן לשבת על זה ברצינות כי סיבוב ההופעות עם בלאק סאבאת' נשף בעורפנו".

רוב ההקלטות לתקליט הזה נלקחו מהמופע שנערך ב-15 בדצמבר 1972, כשג'ון אנדרסון הציע לחברי הלהקה להוסיף אלמנט שלא היה קיים כלל בהופעה. פאריש מספר: 'את ההופעה סיימנו עם השיר ON THE WAY HOME. ג'ון לקח את זה לאולפן והציע לנו להוסיף בסוף השיר קולות גוספליים, שלא היו כלל על הבמה. עשינו כפי שביקש ואפשר לומר שזה הראש המוסיקלי שלו. הוא עשה פה דבר שהוא מאד 'יס', עם כל הקולות האלו'.

בשיר אחר בתקליט, שהביצוע שלו נלקח מההופעה השנייה, קרתה לפתע תקלה במכשיר ההקלטה. לא היה זמן לתיקונים רבים ולכן חציו השני של השיר הודבק מההקלטה של ההופעה הראשונה. הדבר גרם לשינוי קל במהירות הביצוע, אך ללהקה לא הייתה ברירה. היא נמצאה במצב בו אפשר לומר ש'זה מה שיש. קחו את זה או לא'. דבר אחד בטוח, אם הלהקה הזו הייתה מקליטה את האלבום הזה באולפן, הייתה יוצאת פנינה פרוגרסיבית אמיתית. וכדי להמחיש את הקשר של הלהקה הזו ליס - היה זה רוג'ר דין, מעצב העטיפות הגדול, שהעניק את מגע הזהב שלו גם פה.

הביקורת בזמנו בעיתון רולינג סטון על התקליט ONE LIVE BADGER:

"התקליט האהוב ביותר עליי לאחרונה הוא זה של הלהקה, שמנהיגה הוא טוני קיי, לשעבר מלהקת יס. יש כמה סיבות להצלחת התקליט הזה. הבולטת מהן היא עצם הקלטתו בהופעה חיה. דרוש אומץ רב לעשות צעד שכזה כתקליט בכורה. סיבה נוספת היא אורך השירים הנכון, שמצד אחד מאפשר מספיק מקום להתבטאות של הנגנים ומצד שני לא גורם למאזינים לשובע. טוני קיי, שהועף מלהקת יס כי לא רצה לנגן בקלידים מתקדמים, מנגן בכלים האלו בהצלחה רבה וללא המניירות האמרסוניות המוגזמות".

ובעיתון מניו יורק (פוסט סטאר) נכתב אז בביקורת כך: "אחד התקליטים יוצאי הדופן של שנות ה-70, האלבום הזה מציג להקה חדשה שבוודאי תהפוך לאחת הלהקות המובילות. אלבומה הראשון הוא אלבום בהופעה חיה, שהוקלט על אותו ציוד כמו האלבום YESSONGS של יס ובאותו מופע. (ההקלטה של ​​BADGER, שחיממה את יס חדה יותר מזו של הלהקה הידועה יותר).

הלהקה מורכבת מנגן הקלידים טוני קיי, לשעבר מלהקת יס; הגיטריסט בריאן פאריש, המתופף רוי דייק והבסיסט דייב פוסטר. יש שש מנגינות מורחבות באלבום הזה, וכל אחת טובה מהשנייה. המוסיקליות של הלהקה מדהימה, עם פאריש שמגיע ככישרון גיטרה גדול, ועבודת הפסנתר והאורגן של קיי עומדת בסטנדרט גבוה. עבודת הבס מרגשת מאוד, והתיפוף חד כפי שתשמעו. באדג'ר כל כך טובה שאין סיכוי שתסתפק במקום השני. זה תקליט של חמישה כוכבים".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.