top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מתקדם למתקדמים - על תקליטי פרוג שכנראה לא הכרתם - חלק 3

עודכן: 7 בינו׳



שנות ה-70 היו עידן זהב לרוק מתקדם, עם להקות אייקוניות כמו פינק פלויד, ג'נסיס ויס ששלטו בסצנה. עם זאת, היו הרבה תקליטים פחות מוכרים אך מרשימים באותה מידה שיצאו במהלך תקופה זו שראויים להכרה. במאמר זה, אתעמק בכמה מהפנינים הנסתרות של הרוק המתקדם משנות ה-70, ואספר עליהם עם פרטי מידע שמצאתי מעיתוני עבר עלומים.


על להקת REFUGEE, שהוציאה תקליט נהדר אחד בשנת 1974 ונעלמה.


הקלידן פטריק מוראז: "כשלהקת הנייס הייתה לקראת פירוק, עם עזיבתו של קית' אמרסון, החלפתי בזמנו מספרי טלפון עם לי ג'קסון ובריאןן דוויסון ואמרתי להם, 'אם אי פעם תצטרכו זוג ידיים נוסף, תתקשרו אליי'. הם לא התקשרו אליי במשך ארבע שנים. אבל יום אחד, בדיוק כשסיימתי להקליט את המוסיקה לסרט בשם THE INVITATION, שזכה בפרס בפסטיבל קאן, לי התקשר ואמר לי להגיע אליהם, כי הוא ובריאן רוצים להקים איתי שלישיה. למחרת הגעתי ללונדון ואז החל המסע המשותף שלנו עם להקת REFUGEE".


בזמן שלי ג'קסון ניסה בכוח לשמר את להקתו JACKSON HEIGHTS, היה שקוע דוויסון בצרות; בעיות האלכוהול שלו החמירו עד כדי איבוד שליטה וחוסר אפשרות לנגן. נישואיו השניים סבלו והתמוטטו בהתאם. בסוף 1972 התארח דוויסון באלבום LIFEMASK של רוי הארפר אך הביקוש עבורו לסשנים היה דליל והמצב נראה עגום. בינתיים תכננו ג'קסון ומוראז את צעדם הבא והמשותף במוסיקה.


התכנון המקורי של שניהם היה הרחבתה של להקת JACKSON HEIGHTS אך כתיבת המוסיקה שלהם יחדיו הובילה להבנה כי מדובר כאן במשהו שונה לגמרי ודרוש מתופף שיודע לנגן אותה היטב. ג'קסון ידע מיד את מי הוא רוצה למשימה הזו. הלחץ הגדול ביותר הופעל על מוראז, כי כולם ידעו שהשלישייה החדשה הזו תקבל השוואה מיידית ללהקת הנייס והוא יאלץ לעמוד כל הזמן בהשוואה מול קית' אמרסון, שהיה בשנת 1974 אחד האורגניסטים הפופולריים ביותר.



למעשה, אמרסון הציע לג'קסון ודוויסון את מוראז כמחליף ראוי להמשיך את להקת הנייס במקומו, אך בתקופה ההיא של 1970 היו השניים מותשים נפשית מפירוק הלהקה בלל חברם הקלידן והעדיפו להפסיק את פעילותה.


ביום החזרות הראשון של REFUGEE, דוויסון היה כה נרגש ועצבני ששתה המון והגיע לחדר החזרות עם האנג אובר רציני. אך מכאן המצב רק השתפר וכל מי ששמע את הלהקה בחזרות נדהם מהעובדה הברורה שפטריק מוראז היה עדיין קלידן אלמוני בשלב הזה. זמן קצר לפני כן הוא הנהיג להקה טובה בשם MAINHORSE שלא הצליחה להתרומם והשאירה תקליט אחד טוב, שיצא בשנת 1971, ומוסיקה שהקליטה לפסקול של סרט.



הכל החל עם להקה זו בשנת 1969 כשמוראז הגיע ללונדון עם הבסיסט ז'אן ריסטורי במטרה למצוא זמר ומתופף. לאחר שפרסמו מודעה בעיתון המלודי מייקר, הם ניגשו לערוך אודישנים ומצאו את המתופף בן ה-17, ברייסון גרהאם. להרכב הצטרף גם הסולן לשעבר של להקת WORLD OF OZ, דייויד קיובינק.


אבל לצד קיובינק הם מצאו כי גם הזמר של להקת IF הבריטית פנוי ומוכן להצטרף אליהם. אז מוראז החליט לקבוע לפי משימה: על השניים הוטל לכתוב תוך עשר דקות מילים ללחן שניתן להם. קיוביק הצליח לכתוב מהר יותר את המילים לשיר ושמו PALE SKY וניצח.


החבורה טסה לשווייץ ושם הוחלט לקרוא ללהקה בשם MAINHORSE AIRLINES. את האישור נתן להם המיליונר השבדי סאם מיסגס, שמימן את הסיפור. באותה תקופה הוא מימן להקה נוספת ושמה סופרטרמפ, שתחזיר לו בהמשך את השקעתו ובגדול (בניגוד למוראז וחבריו).


בשנת 1970 חתמה הלהקה, שקיצרה את שמה, בחברת התקליטים 'פולידור' ושנה לאחר מכן יצא תקליטה. המכירות לא היו היסטריות וההרכב לא שרד את האכזבה. השירים נגישים ועסיסיים (תקשיבו ל- BASIA האהוב עליי). גם הקטע המסיים, GOD, נפלא, ארוך ופרוגרסיבי להפליא.


במלודי מייקר לא התלהבו מהאלבום וכך נכתב בביקורת: "לרוב מדובר בתקליט עם גיטרות בוערות ואורגן שנשמע כיוצא מבית הספר של קית' אמרסון. אבל זה הרכב שגרתי עם מוסיקה שגרתית. זה פשע להיות בינוני בביזנס הזה". בעיתון SOUNDS נכתב בביקורת: "יש להם רעיונות מעניינים בצלילים ובעיבודים. אבל האלבום צפוי ברובו".

עכשיו אחזור, ברשותכם אל המשך בנייתה של להקת REFUGEE.


שלושת חברי הלהקה ערכו חזרות רבות במטרה להופיע עוד לפני הקלטת אלבום הבכורה. זו הייתה החלטה נבונה. ההופעה הראשונה ל-2 בדצמבר 1973 במועדון ROUNDHOUSE שבלונדון, כשהרפרטואר נע בין חומר מקורי חדש ושירים ישנים של הנייס.


ההקלטות הפכו פוריות ביותר כשמוראז מלהטט בין קלידיו באולפן ובאופן מרשים. קטע הפתיחה האינסטרומנטלי שכתב, PAPILLON, נקרא כך כי חברי הלהקה הרגישו שצלילי סינטי המוג מזכירים להם פרפרים. גם סרטו של סטיב מקווין, שהיה להיט גדול אז בבתי הקולנוע, השפיע.



הקטע השני באלבום, SOMEDAY, מכיל בתוכו הרבה כאב ולא סתם. הוא נכתב על התפרקות נישואיו הראשונים של לי ג'קסון. צד א' של התקליט נחתם עם היצירה הארוכה THE GRAND CANYON SUITE. מוראז כתב את המוסיקה ליצירה זו אחרי שצפה בסרט דוקומנטרי של הבי.בי.סי על הגרנד קניון. הוא ביקש מג'קסון לכתוב לזה מילים אך הבסיסט נתקף במחסום יצירתי עד שבלילה חלם שהוא עף מעל קניון תוך שימוש בידייו ככנפיים.


צד ב' של האלבום נפתח בקטע האינסטרומנטלי RITT MICKLEY. השם המוזר בא בעקבות מבטאו השוויצרי של מוראז כשבא להגיד את המילה RHYTHMICALLY (קצבי). והקטע שחותם את האלבום נקרא CREDO והוא יצירה מתקדמת ומרשימה מאד לאלבום מנצח.


אחד האנשים שהתרשמו מאד לטובה מהאלבום של REFUGEE היה קית׳ אמרסון. ג'קסון הגיע לביתו עם ההקלטה כדי להשמיע לו ולקבל פידבק. התגובה של אמרסון הייתה כתדהמה. אבל האלבום לא נמכר לרוב כשיצא, למרות שהביקורות היו חיוביות והעתיד נראה מבטיח. היה אף דיבור על הקלטת אלבום שני ויציאה לסיבוב הופעות בארה"ב כלהקת חימום לאריק קלפטון.

אבל בסוף הקיץ של 1974, אירע הדבר שפירק את הלהקה.


דוויסון המתופף קרא כהרגלו את מגזין המלודי מייקר ולפתע נחו עיניו על כתבה ובה דווח על פרישתו של הקלידן ריק וויקמן מלהקת יס. הוא נסע מיד לביתו של מוראז, הראה לו את העיתון ואמר לו שבטח להקת יס תרדוף אחריו. מוראז השיב שאם תגיע הצעה כזו אז הוא ידחה אותה על הסף.

אך דוויסון היה מודאג מאד ובצדק. השיחה הזו עם מוראז לא הרגיעה אותו.



אחרי שלהקת יס ניסתה ללא הצלחה כמה קלידנים מחליפים לוויקמן (כולל את ואנגליס, הקלידן של קט סטיבנס והקלידן של להקת WALLY) גילה המנהל של הלהקה, בריאן ליין, את שמו של מוראז. ליין הזמין את מוראז לחזרה ושם הוצעה לו עבודה בלהקה ותמורת שכר מפתה. מוראז הסכים וכינס את שני חבריו ל-REFUGEE להודיע להם על פרישתו לטובת הלהקה הגדולה ההיא.


זרקור על להקת הפרוג GRACIOUS


להקת הפרוג הבריטית GRACIOUS הוקמה עוד באמצע שנות השישים על ידי הגיטריסט אלן קאודרוי והמתופף/זמר פול דייויס. שניהם למדו באותו בית ספר ובתחילה הם קראו לעצמם SATAN'S DECIPLES, בהשפעת האווירה הקתולית בבית ספרם. אחרי כמה שנים ומיליון קאברים לשירים - הצטרף אליהם הקלידן מרטין קיטקאט. הבסיסט טים ויטלי היה הבא בתור להצטרף.


השם GRACIOUS הומצא על ידי מנהלם החדש. קאודרוי לא סבל את השם הזה אך הוא נאלץ לסגת מסירובו כי היה במיעוט. מה גם שלא היה לו רעיון אחר להציע. להרכב היה אף העונג להיות להקת החימום לקינג קרימזון. הדבר השפיע מאד על קיטקאט הקלידן לקנות מלוטרון.


בשנת 1969 הקליטה הלהקה תקליטון, לחברת פולידור, עם השירים BEAUTIFUL ו- OH WHAT A LOVELY RAIN. התקליטון לא נחל הצלחה והלהקה פנתה ליצירה פרוגרסיבית יותר ועבדה על יצירה שקראה לה OPUS 31 ובה ביקשה לתאר את ארבע העונות כגרסה מודרנית ליצירה של ויואלדי.



ב-2 בדצמבר 1969 התקבלה הצעה מחברת התקליטים המתקדמת החדשה, VERTIGO, לחתום על חוזה הקלטות. חברי הלהקה, שרצו דווקא לחתום בחוזה אחר שהוצע להם מטעם חברת התקליטים ISLAND, מצאו את עצמם בסוף חותמים להצעה הראשונה.


קיטקאט ביקש בזמנו מחברת המלוטרון בה הוא קנה את הכלי שלו, שתסדר לו צלילים מובילים בשני צידי המלוטרון. המלוטרון האורגינלי נבנה כך שבמקלדת הימנית שלו נמצאו כל הצלילים המובילים (חלילים, STRINGS, BRASS וכו') ואילו במקלדת השמאלית היו הצלילים הפחות מובילים (צ'לו, גיטרה). הבעיה הייתה להעביר בין הסאונדים במלוטרון. כל מעבר סאונד היה לוקח כעשרים שניות עד שמערכת הסלילים של הסאונד שנבחר הייתה יושבת במקומה מול ראשי הטייפים שבתוך המלוטרון. בהופעות זה היה פשוט סיוט לעשות מעבר צלילים. בבקשתו זו, קיטקאט הבטיח לעצמו סאונדים מובילים בשני צדדי המלוטרון.


באביב 1970 יצא אלבום הבכורה של הלהקה (עם העטיפה הלבנה הנפתחת). בארה"ב הוא יצא בחברת CAPITAL ועם עיצוב עטיפה שונה. יש בתקליט הבכורה הזה מוטיבים קלאסיים לצד הרמוניות בסגנון הביטלס, קטעי בוגי לצד רוק מתקדם מרחף ורווי מלוטרונים. הקטעים כאן מורכבים למדי ושונים זה מזה. זה מדהים לחשוב שחלק מחברי הלהקה פסעו לראשונה באולפן הקלטות להקלטת הדבר הזה. טכנאי ההקלטה באולפני פיליפס, יו מרפי, לא היה איש נחמד והוסיף מתח לאווירת ההקלטה.


הצד הראשון של האלבום הוא יצירת סוויטה בשלושה חלקים.

הקטע הראשון, INTRODUCTION, הוא בדיוק כפי ששמו משקף. הוא מציב לנו את הסיפור של גן עדן מול גיהנום. הקטע הבולט באלבום הוא הקטע השני שנקרא HEAVEN, שיש בו לו מעט קטעי ריחוף שמיימיים יפהפיים. עבור חברי הלהקה, לשמוע באולפן את יצירתם עם צלילי מלוטרון כאלו היה כתחושת אורגזמה. דמעות של אושר נקוו בעיניהם. הקטע שחותם את צד א' נקרא HELL והוא כמובן בא לשקף מוסיקלית את נוראיות המקום ההוא.

צד ב' נפתח בפוגה ברה מינור לצ'מבלו, שתי גיטרות ובס.


לאחר מכן מגיעה היצירה הארוכה שנקראת THE DREAM. המוטיבים הפסיכדליים הולכים כאן יד ביד עם הרוק המתקדם הסימפוני. פשוט יפהפה, אך אלן קאודרוי הגיטריסט סיפר: "רצינו להקליט את היצירה הזו בחלקים ואז לחברם, אבל המפיק אמר לנו לנגן את הכל בבת אחת, כי מסתבר שהוא לא רצה להשקיע זמן נוסף אחר כך כדי לערוך את זה".



עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי פרסם ביקורת על התקליט ביולי 1970: "הלהקה מטפסת עם הבאך שלה על העץ הלא נכון. לעשות עיבודי רוק ליצירות קלאסיות כבר לא ממש עושה לנו את זה. הלהקה מנגנת טוב למדיי אך התוצאה של המוסיקה שלה משעממת ויומרנית".

עיתון DISC הבריטי פרסם ביקורת בספטמבר 1970: "הלהקה הטובה הזו עושה שימוש טוב עם המלוטרון שלה. יש להם צליל מרשים והמוסיקה שלהם טובה וקשה לקטלוג. לפעמים זה אפל ומריר ולפעמים שקט ויפהפה".


בעיתון RECORD BUYER נכתב בביקורת אז: "זה תקליט מאד מוזר. הוא נע בין צליל פראי לצליל מתקתק. הקטע THE DREAM מתנודד בטירוף ויש שם פסנתר חשמלי בסגנון ג'אזי. התופים מוקלטים באופן מוזר ונשמעים כאילו הם בחדר אחר משאר הלהקה. השירה הורסת פה ושם את המוסיקה אבל האלבום נותר מרתק".



באותה שנה הוקלט גם תקליטון בשם ONCE ON A WINDY DAY, שבהופעות נמתח עד לכדי 18 דקות עם סולואים והשפעות מקינג קרימזון. אך חברת התקליטים דרשה לקצץ את העניין לפורמט של תקליטון ולחץ רב נוצר מזה.


כשהגיע הזמן להופיע בפסטיבל האי ווייט, מול מאות אלפי אנשים, קרה ללהקה דבר שהעיב על ההופעה; המלוטרון של קיטקאט הפסיק לפתע לעבוד. דווקא כשהלהקה ביצעה בהשמעת בכורה את יצירתה החדשה, SUPERNOVA. כשקיטקאט ניסה לתקן את הכלי, מיהרו המצלמות לתעד אותו כאילו מדובר בגימיק מוסיקלי, כפי שנהג לעשות קית' אמרסון לאורגן שלו.



חברי הלהקה הקליטו בקיץ של 1971 אלבום שני ומצוין, ששמו המקורי היה אמור להיות SUPERNOVA, אך הוא נדחה על ידי חברת התקליטים ויצא באיחור רב, תחת השם THIS IS... GRACIOUS. גם הפעם טכנאי ההקלטה היה יו מרפי ומריבות רבות פרצו באולפן בין חברי הלהקה. כשהתקליט יצא - הלהקה הייתה מפורקת. הפירוק הרשמי נעשה ב-5 באוגוסט 1971.



בנוסף למריבות המוסיקליות, גם העניינים העסקיים, אותם ניהל מנהלה שבכלל היה רופא שיניים, לא הביאו כסף טוב לקופה. לכן היצירה המרהיבה הזו יצאה בתת-לייבל קטן של חברת פיליפס שנהג להדפיס תקליטים מוזלים של אמנים ולהציגם בכותרת THIS IS... לכן כך גם נקרא אלבום זה, בסופו של דבר.



תת-הלייבל הזה היה כה זול עד שבצד האחורי של התקליט המקורי הודפסה פרסומת שלא קשורה כלל לאלבום. את עטיפת האלבום השני אייר רוג'ר דין, אך סגנון האיור שלו כאן שונה מהסגנון הידוע שלו בהמשך לעטיפות של יס, גרינסלייד ועוד...


צד א' של התקליט השני הזה מכיל יצירה ארוכה בת ארבעה חלקים בשם SUPER NOVA. במקור היו אמורים להיות ביצירה הזו חמישה חלקים, אך הזמן המוגבל על גבי הויניל אילץ את חברי הלהקה לקצר אותה קצת. הקטע החמישי היה אמור להיות השיר WHAT'S COME TO BE, שנכלל בצד השני של האלבום.


אחד הקטעים בצד השני נקרא CBS, בגלל שהלהקה אהבה אז את להקת שיקגו המצליחה, שהייתה חתומה בחברת התקליטים ההיא. קיטקאט אף השתמש בקטע זה בצליל כלי הנשיפה במלוטרון שלו, כדי לדמות את הגישה של שיקגו. בעיתון רקורד מירור נכתב אז ביקורת לא נלהבת.


הלהקה התאחדה, ב-6 באפריל 1972, להופעה אחת במועדון מארקי בלונדון. הכרטיסים נחטפו חיש מהר, אך היה ברור לחברי הלהקה שאין טעם להמשיך כל עוד אין כסף בעניין.


על האלבום TIME IS של להקת הרוק המתקדם הבריטית RAW MATERIAL, שיצא בנובמבר 1971.



לפני זה, נלך קצת לאחור; שני מייסדי הלהקה היו האורגניסט קולין קאט והבסיסט פיליפ גאן. אחרי שהם עזבו את הקולג', הם החליטו לצרף אליהם נגנים נוספים והגיטריסט, ג'ון ברקהרסט, הצטרף. פול יאנג הושם בעמדת התופים. הלהקה החדשה הוציאה שני תקליטונים ויצאה למצוא קהל במועדונים השונים. באחת מגיחותיה היא נתקלה בסקסופוניסט מיק פלצ'ר - שלפני כן היה חבר בלהקות DANIEL ו- STEAM.


כשהקשבתי לאלבום הבכורה של להקה זו, שנקרא כשם הלהקה, לא נפלתי ממנו. אבל האלבום השני הזה שלה? פה חבריה שכנעו אותי ביצירתם, שיצאה בנובמבר 1971 בחברת התקליטים NEON.


"כשנכנסנו למשרד של חברת התקליטים RCA, אמרנו, 'אנחנו רוצים את דיק טיילור (לשעבר מלהקת THE PRETTY THINGS) שיפיק את האלבום השני שלנו, כי הוא באמת יודע מה אנחנו רוצים", אמר פול יאנג. "הם

הסכימו עד כשבוע לפני שהגיע הזמן להיכנס לאולפן ונודע לנו שמי שיפיק אותנו הוא בחור בשם מיקי קלארק". קלארק היה הבוס באולפני ההקלטה צ'אפל, הפיק לפני כן את האלבום היחיד של להקת ROOM (שנקרא PRE FLIGHT). "ניסינו לשכנע את החברה שדיק הוא האיש המתאים לנו אבל הם שכנעו אותנו שמיקי מפיק טוב, אבל דיברתי איתו על כוס קפה ושאלתי מה הוא הפיק בעבר, והוא אמר, את השיר 'שני בנים קטנים' של רולף האריס, מה שבאמת גרם ללב שלי לשקוע". עבור קולין הקלידן, "מיקי לעולם לא יכל לסבול את רולף האריס. בכל פעם שרצית להרגיז אותו, פשוט עברת על פניו ושרקת את השיר הזה של רולף האריס שהוא הפיק".


ההקלטות של TIME IS נעשו באולפני קומאנד בלונדון."האלבום נעשה תוך 40 שעות - וזה כלום", אמר פול. "לא ציפינו לשישה חודשים, אבל חשבנו שנקבל יותר מ-40 שעות! אנחנו צעירים ונאיבים. הם אמרו, 'פשוט תעברו על הדברים שלכם, אל תפסיקו אם אתם עושים טעויות, שחרר את עצמכם ואז נגיע לדבר אמיתי!' עשינו טעויות, וכמובן שלא נתנו לנו לעשות את זה שוב. מיקי קלארק לא עשה כלום, באמת - הוא פשוט נתן לנו להמשיך עם זה. ידענו מה לעשות, כמו שביצענו את השירים בהופעה. ההפקה לא הייתה קרובה לטוב כמו שדיק טיילור היה עושה את זה. באותם ימים לא היה לך הרבה מה לומר. באופן מוזר, זה תפס אנשים לאורך השנים, אבל כשחושבים על מה שהיה בזמנו, זו לא יצירה מכוננת. היו בו כמה שירים נהדרים, אבל היה קשה לנגן אותם על הבמה".




התקליט TIME IS נקרא כך בהשראת ציטוט של אלברט איינשטיין על כך ש"הזמן הוא חומר הגלם האמיתי היחיד". את העטיפה עיצב קית' מקמילן (שהכינוי שלו היה KEEF), אבל הלהקה לא אהבה את מה שהיה שם עם שעון החול. מבחינתם, צילום הפיצוץ לא היה אפקטיבי.



זה נפתח עם צלילי רוח סערה ומקפיאה שמובילים לתוך המערה של ICE QUEEN. קטע נהדר זה שפותח את האלבום מזכיר לי, משום מה, את היצירה KILLER של ואן דר גראף ג'נרייטור. והאמת? אין בזה שום רע!



משום מה, הביקורות על האלבום לא חיוביות. במלודי מייקר נכתב עליו כך: "כמה שהלהקה הזו מנסה להיות יצירתית, היא לא יצירתית דיה. אז יש לנו פה קטעים ארוכים שמנסים להגיע לשיאים אבל מתמוטטים בגלל המחסור ביסודות".


צרה נוספת נחתה כשהנהלת הלהקה החליטה שצריך להוסיף לה גיטריסט, קליף הומווד. לא כולם בלהקה התלהבו מההחלטה כי ידעו גם שהכסף המועט שקיבלו יחולק מעכשיו בין יותר אנשים. התקליט נכשל בזמן אמת, נשכח למשך הרבה שנים ורק חפרני רוק מתקדם חרוצים מגלים אותו. אם תשאלו אותי, אגיד לכם שזה אלבום פשוט נהדר, שהפך מאד נדיר עם הזמן, בקרב אספני ויניל.


הפעם אני שם זרקור על האלבום A TIME BEFORE THIS של להקת JULIAN'S TREATMENT שיצא בשנת 1970.


ובכן, יש לנו פה אלבום כפול ומיוחד שמביא מוטיבים של מדע בדיוני עם ניחוחות רוק מתקדם ובהם הצליל הבולט במיוחד של אורגן ההאמונד, מידיו של מנהיג החבורה והמלחין, ג'וליאן ג'יי סאווארין, שגם עסק בכתיבת סיפורי מדע בדיוני ומותחנים יחד איתו היו בלהקה גם דל ווטקינס בגיטרה וחליל, ג'ון דובר בבס וג'ק דראמונד בתופים. הנשק הסודי בלהקה הזו היא הזמרת קאת'י פרודן שמביאה דרמה בריאה לדבר הנהדר הזה, שהוא עיבוד מוסיקלי לאחד מסיפוריו של סאווארין.


ב-9 במרץ בשנת 1970 הופיעה הלהקה במועדון מארקי הלונדוני ואז פורסמה כתבה על הלהקה במלודי מייקר: "השם הזה של הלהקה הוא לא המקורי ביותר בו נתקלנו אבל הוא בהחלט מקיים את שעומד מאחוריו. ג'וליאן ג'יי סאווארין, האיש שמאחורי הפרויקט, מקווה באמת לרפא את העולם מהאדישות שאופפת לא מעטים בקהל עולם הפופ. את הלהקה הזו הקים סאווארין, שמנגן באורגן, לפני חצי שנה. המטרה שלו הייתה להציג באופן מוסיקלי מחזה, בן שלושה חלקים, שכתב. כיום הוא מרוצה מהביקורת החיובית שהוא מקבל מהתקליט. ג'וליאן: 'נהגתי מזה זמן רב לכתוב סיפורי מדע בדיוני. זה התחיל כתחביב ואז זה הפך לספר. הכיוון שלי הוא ליצור טרילוגיית תקליטים שתכסה את הסיפור שכתבתי'. אני תוהה האם מדובר בלהקה אמיתית או בפרויקט של איש אחד ונגני ליווי מסביבו.



ג'וליאן מסביר: 'ברור ששאר חברי הלהקה לא נלהבים על מדע בדיוני כמוני. אני שופט אנשים לפי המחויבות שהם מסוגלים לתת לפרויקט הזה. היה לנו רגע לא טוב בלהקה הזו לפני כחודשיים אבל הצלחנו להישאר מאוחדים. כל אחד בלהקה הזו הוא אינדיבידואליסט וגם מחויב למוסיקה שלנו. אנחנו נתפרק אחרי השלמת שלושת האלבומים'.

אחרי שהקשבתי לדעותיו של ג'וליאן בנוגע לחיי העבר והעתיד של האנושות על גבי כדור הארץ - נראה לי שקהל המועדונים לא יקבל בחיבוק רב את הלהקה הזו כשתבוא להופיע מולו.


ג'וליאן: 'ברור שהמוסיקה שלנו תישמע מוזרה לקהל. וברור שאני לא יכול לבוא ולומר לאנשים שהמטרה שלי היא לחנך אותם. הקהל האוהד ביותר שלנו כרגע נמצא בקולג'ים. אנחנו רוצים שאנשים יקשיבו למוסיקה שלנו ויחליטו בעצמם מה לעשות איתה. אני לא מצפה מאנשים לאהוב את זה. עם זאת אני בטוח שזה יצליח בסופו של דבר. מסביבנו יש מספיק להקות שעובדות על מוסיקה גופנית. אנו באים לדבר אל הנפש'. כרגע נמצא בחנויות תקליטון חדש שיצא מהלהקה הזו, שנקרא PHANTOM CITY. זה שיר שנלקח מהאלבום הכפול הראשון וג'וליאן נראה מופתע שהתקליטון הזה נמכר".



עד כאן הכתבה שמצאתי במלודי מייקר והנה מה שמבקר הבית של עיתון קנסינגטון פוסט כתב על ההופעה של הלהקה במארקי:

"רעש גדול מאד היה הדבר הראשון שפגע בי במועדון הפופ האפלולי של סוהו. ההגברה הגיעה לנקודת שבירת אוזניים ותווי בס כמעט קרעו את המעיים. צלילים עפו מהמגברים ופגעו בעור התוף כמו גושי גרניט. המתופף לקח סולו ששמעתי אותו מתחרה רק על ידי בתו בת השנה של חבר שלי ובידיה כפית וצלחת.


זו הייתה להקה שנקראה 'הטיפול של ג'וליאן'. היא באה ממערב לונדון והוקמה לפני כשנה. האלבום הראשון והסינגל הראשון שלה אמורים לצאת בחודש הבא. אז הם התחילו לנגן, עם תופים, שתי גיטרות ואורגן. הרעש היה שם בהחלט, אבל מורכבות ודמיון שנשמעו לעתים נדירות ניכרו מאחורי הרמקולים הצורמים.


ככל שהאוזניים שלי התרגלו, הרגשתי יותר ויותר את הדופק של המוסיקה ואת המומחיות שהושקעה בה. האמרגן של הלהקה המליץ לי לנסות ולשמוע סביב הרעש. באמצע השיר הראשון עלתה לבמה החברה האחרונה והאטרקטיבית ביותר. קאת'י פרודן בת ה-21 עם שיער אדום עד המותניים וקול ענק. הייתי רוצה לשמוע את זה פחות מעוות על ידי ההגברה של המארקי.



ג'וליאן אמר לי אחר כך, 'שלא היינו הציוויליזציה האנושית הראשונה על פני כדור הארץ. נניח שהיו לפנינו אנשים שהשמידו את עצמם כמעט לחלוטין עם פצצה גרעינית או משהו כזה'. הוא המשיך והרחיב את התיאוריה שלו שייתכן שהאנשים האלו היו מכוכב אחר. הוא השווה אותם לאירופים שלפני מאות שנים יכלו לצאת בסירת משוטים כדי למצוא איים באוקיינוס ​​השקט.


כשהם מצאו את האי שלהם, הם נשארו במקום ויצרו ציוויליזציה חדשה. ג'וליאן: 'כתבתי ספר על זה במקור אבל אף אחד לא היה רוצה לקרוא על זה עדיין, אז בתור מוסיקאי ניסיתי להביא את זה לתוך המוסיקה. שאר חברי הלהקה מתעניינים יותר במוסיקה מאשר בתיאוריה, אבל הם מוכנים ללכת איתי. היה לי מזל למצוא את האנשים האלו, קאת'י הצטרפה אלינו רק לפני ארבעה חודשים'...



...האלבום הראשון שלהם עוסק ב'זמן שלפני': עם הקולוניסטים המקוריים של ג'וליאן. האלבום השני שלהם עדיין בשלב ההכנה וימחיש את הזמן הנוכחי, כשהאלבום השלישי יעסוק בעתיד כפי שג'וליאן רואה אותו. אני לא מצויד מבחינה פילוסופית לדון בעתיד התיאוריות של ג'וליאן, אבל המוסיקה שלו טובה ואני חושב שנשמע עוד הרבה מהטיפול של ג'וליאן".



הנה ביקורת שמצאתי על האלבום במלודי מייקר: "עם כל הכבוד, ארבעה צדדים של אורגן מהדהד וקולות נשיים יוצרים שעמום חוצה גלקסיות".

בעיתון רקורד מירור נכתב בביקורת: "בדרך כלל, אלבומים המתובלים באפקטים אולפניים נופלים למחלקת היומרנות המאוסה, אבל האלבום הזה לא עושה זאת ואף מצליח להעביר אותנו לעולם עתיר דימויים".

בעיתון ביט אינסטרומנטל נכתב בביקורת: "זו חוויה קוסמית בצורת תריסר פרקים, המתפרשת על פני ארבעה צדדים. זו הפקה מנצחת שעושה שימוש מושלם בקולות, אפקטים ונגינה".


למי שאהב את האלבום ורוצה לגשת לחלק השני של הסיפור, שייגש לאלבום הבא של סאווארין, שהפעם יצא תחת שמו בשנת 1973 (ולא בשנת 1971 כפי שכמה מקורות טועים ומטעים) ונקרא WAITERS ON THE DANCE.



יש באלבום הזה את אותו קו מוסיקלי של קודמו, כשהזמרת הפעם היא ג'ו מיק, שהייתה לפני כן חברה בלהקת CATAPILLA.

בעיתון DISC נכתב בביקורת על האלבום, במרץ 1973: "האלבום מבוסס על ספר בשם זה, שנכתב על ידי מר סאווארין. ההאזנה לאלבום תהיה אפקטיבית יותר לאחר שתקראו את הספר, שזכה לביקורות טובות. האלבום מהנה מאד".



להקת EKSEPTION ההולנדית נחשבת כיום לאחת המצליחות יותר שיצאו מהולנד בסוף שנות השישים. העיבודים המתקתקים-יחסית ליצירות קלאסיות ידועות הפכו את הלהקה לפופולרית מאד גם לאלו שלא חיפשו את הרוק המתקדם שלהם עם 'רוק'.



קלידן הלהקה, ריק וואן דר לינדן, הוביל בגאווה את ההרכב הזה עם נגינה מופלאה באורגן ההאמונד, המלוטרון, הפסנתר והצ'מבלו שלו.


הכל התחיל עם החמישית של בטהובן, הקטע שפותח את אלבום הבכורה של הלהקה. אך הקטע הקלאסי הגיע במקרה למחנה הלהקה. זה היה כשחבריה נכחו בפסטיבל להקות והחליטו להביא קטע שייחד אותם מהשאר. מישהו מהם הציע לאלתר על החמישית של בטהובן וכך התחיל קונספט שנמשך כמה אלבומים וסיבובי הופעות ארוכים, כולל גיחה לארצנו באפריל 1972.



בכל אופן, ההופעה בפסטיבל ההוא גרמה לחברת 'פיליפס' להתעניין בלהקה ולהחתימה. אך כשהגיע הרגע להקליט את החמישית של בטהובן נתקלה הלהקה במחסום ממנהל התזמורת הפילהרמונית של הולנד שסירב לתת לתזמורתו להקליט את הקטע בשביל להקת רוק. הוא ראה בזאת חילול קודש.


בלית ברירה פנתה הלהקה לחפש ביצוע של תזמורת אחרת ולהשתילו בביצוע שלה. הפיתרון הגיע מלקיחת ביצוע שכזה מתקליט קלאסי קיים.


בתקופה ההיא מנתה הלהקה חמישה חברים: הראשון הוא ריק וואן דר לינדן באורגן. בשלב הזה כבר היה לו עבר מוסיקלי עשיר כנגן עוגב מקצועי שהופיע עם התזמורת הפילהרמונית מהאג. השני בלהקה הוא ריק ואן דר ברוק שמומחה לכלי נשיפה ממתכת. ברוק החל לנגן בגיל שמונה ושלוש שנים לאחר מכן הוא כבר התיישב בלהקה יצוגית של הולנד בשם 'סקיימאסטרס'. השלישי הוא דיק רמלניק שמנגן בסקסופון וחליל. הבסיסט הוא קור דקר והמתופף הוא פיטר דה ליאו.


בשנת 1971 צירפה הלהקה לשורותיה את הזמר (הקצת בינוני לטעמי) סטיב אלט. ההרכב הזה עם אלט הקליט את התקליט השלישי המצויין שנקרא EKSEPTION 3. זהו סוג של תקליט קונספטואלי שמבוסס על סיפור עם מוסר השכל.




עלילת הסיפור בתקליט מתרחשת על כוכב לכת קטן בשם B612. יש בכוכב הזה שני הרי געש פעילים וגר בו נסיך שתפקידו היומי הוא לטאטא את אותם הרי געש. יום אחד מוצא הנסיך פרח מוזר שמאלץ אותו לשרתו ולדאוג לכל מחסורו. הנסיך עושה את הנדרש אך לא מקבל הכרת תודה מהפרח. הפרח והנסיך באו, לפי תיאורים שסיפקו בזמנו חברי הלהקה, לשקף את פער הדורות.


על להקת CRESSIDA.


להקת CRESSIDA הבריטית הוציאה שני אלבומים נהדרים ב-1970 וחזרה בסוף אותה שנה אל תהום השכחה למשך שנים ארוכות. האלבומים האלו נחשבים מאז לפריט אספנים רציני, בין השאר בשל העובדה שיצאו בלייבל VERTIGO הידוע והנחשק.


הרכב הלהקה כלל את אנגוס קולן בשירה. ג'ון הייוורת' בגיטרה (באלבום הראשון), ג'ון קאלי בגיטרה (באלבום השני), פיטר ג'נינגס באורגן האמונד, פסנתר ומלוטרון, קווין מקארת'י בבס ואיאן קלארק בתופים.


להקת קרסידה החלה להופיע ברחבי לונדון בשנת 1968 ולאחר גישוש לחתימה בחברת ELEKTRA הגיעה הצעה מפתה מחברת PHILLIPS לתת-הלייבל שלה, שנקרא כאמור VERTIGO.


באוגוסט 1969 נערך אודישן לקלידן וג'נינגס זכה בתפקיד. גם הלהקה זכתה באורגניסט האמונד כשרוני מאד. ההרכב החדש נסע מיד לאחר הצטרפותו של ג'נינגס להמבורג להופעות במועדון סטאר קלאב.



מיד עם החזרה מגרמניה, נכנסו חברי הלהקה לאולפן WESSEX כדי להקליט את אלבומם הראשון. האולפן היה מהיחידים בתקופה ההיא שהפעיל מיקסר עם 16 ערוצי הקלטה. חדר האולפן היה ענקי והתנאים הללו ריגשו מאד את הלהקה, שהתרגלה להקליט עד אז את הדמואים (הקלטות דוגמה) שלה באולפן קטן וצפוף. הלהקה הגיעה מוכנה וחמה להקלטה, שהסתיימה חיש מהר. ג'נינגס שם את ידיו גם על המלוטרון ששכן שם. תריסר שירים הוקלטו לאלבום הבכורה, כשרובם נכתבו על ידי קולן הסולן והייוורת' הגיטריסט.



באחת מהופעותיה של הלהקה, במועדון MARQUEE הלונדוני, הגיעה הזמנה מפתיעה ביותר להופיע בצ'כיה, בפסטיבל שנקרא BRATISLAVA FESTIVAL. המשכורת שולמה לחברי הלהקה בכסף מקומי, שלא היה לו שום ערך במערב. לכן הם נאלצו לבזבז את כולו עד צאתם חזרה לאנגליה.


תאריך יציאת אלבומם נקבע ליום שישי, ה-13 בפברואר 1970. שלושה אלבומים של VERTIGO יצאו באותו יום: זה של קרסידה, אלבום הסולו הראשון של רוד סטיוארט ובאופן לא מפתיע - האלבום הראשון של בלאק סאבאת', שהכי התאים מהשלושה לתאריך היציאה.


האלבום של קרסידה קיבל ביקורות חיוביות והושמע הרבה יחסית ברדיו. גם המכירות נראו מעודדות. עיתון DISC פרסם בפברואר 1970: "הלהקה הזו התגלתה על ידי אוסי ביירן, שגילה גם את הבי ג'יז. תקליט הבכורה הוא מקורי לגמרי ויש בו חומר טוב בסגנון 'אמצע הדרך' שלא משעמם לרגע. התקליט יעניין חובבי פופ וגם חובבי מוסיקה מתקדמת".



עיתון RECORD MIRROR פרסם במרץ 1970: "התקליט די חלש מבחינת נגינה. יש פה מיזוג של מוסיקה מתקדמת לצד הרמוניות פופ. זה מין בן כלאיים מוסיקלי ורעיון טוב שוודאי ימשיך לצמוח עם מיקוד. יש פה קטע אחד נהדר והוא WINTER IS COMING AGAIN. הוא מוחץ את כל השאר".


עיתון RECORD RETAILER בביקורתו: "זה מוצר ראשון מהלהקה הבריטית הזו שגיבשה לעצמה קהל עם הופעותיה במועדון מארקי ומועדונים אחרים. פיטר ג'נינגס, שמנגן פה באורגן, בפסנתר ובצ'מבלו, הוא הכוכב פה. עדיין, הלהקה התברכה בקולו עתיר הצבעים של אנגוס קולן. המוסיקה זורמת כהלכה ומגוונת וכולה מקורית. העטיפה מושכת".

במלודי מייקר נכתב על התקליט: "זו להקה נחמדה שנופלת באמצע, בין התקדמות לסטטוס קוו. היא מנגנת באופן נקי וממש מלודי אבל ללא ניצוץ מיוחד".


בעיתון MUSIC NOW נכתב: "העובדה שאני מוצא את האלבום לא מעניין היא עצובה אבל נראה לי שזה יעניין אנשים שאוהבים פופ עם נגיעות ג'אזיות. התקליט יותר מדי נקי בצליל שלו. זה מקצועי, בהפקה ובנגינה, אך נקי מדי. השירים נחמדים אך גם משעממים".

בעיתון GRAMOPHONE נכתב בביקורת: "זה אלבום לא מעניין והדבר מפתיע בשל העובדה שאת הלהקה הזו גילה אוסי ביירן, שיש לו חלק בהצלחתה של הבי ג'יז. מעניין מתי הלהקות 'המתקדמות' שלנו יתחילו באמת להתקדם".



לוח ההופעות הצפוף של הלהקה כלל גם נסיעה למינכן לסדרת הופעות בת שבועיים במועדון שנקרא BLOW UP. כריס פארלו, שהיה אז הסולן של להקת קולוסיאום (שגם הופיעה שם באותו הזמן) עלה לשיר עם קרסידה וביחד הם ניגנו כמה סטנדרטים של בלוז. החוויה המרנינה של הלהקה במינכן העניקה לג'נינגס הקלידן השראה לכתוב את היצירה הנהדרת MUNICH שתפאר את אלבומה השני של הלהקה. אך לא הכל היה נעים במינכן כי שם גם החלו חילוקי דעות בין חברי הלהקה והוחלט על שינוי בעמדת הגיטריסט.



לאחר כמה ימי אודישנים הצטרף, במאי 1970, הגיטריסט ג'ון קולי ומיד עם הצטרפותו חזרה הלהקה למינכן לעוד הופעות כשאופטימיות רבה נושבת בקרב בחבריה. חברת והתקליטים, שהייתה מרוצה מתגובת הקהל לאלבום הראשון, הסכימה לאשר הקלטת אלבום שני.


בסוף יוני 1970, אחרי חזרות שנערכו לכתיבת ועיבוד חומר חדש, נכנסה הלהקה לאולפני IBC. בשלב הזה הייתה להקת קרסידה בטוחה בעצמה באולפן וידעה כיצד להשתמש בו כראוי ליצירתה. שינוי מהותי בשלב הזה היה המעבר משירים קצרים ליצירות ארוכות. כמו כן הוחלט על הבאת תזמורת קטנה שתעניק מימד קלאסי-תזמורתי לחלק מהשירים.



האלבום השני, שנקרא ASLUM, נע בין שירים קצרים מאד ליצירות רחבות יריעה. הקטע MUNICH הוא לטעמי הקטע היפה ביותר שהלהקה אי פעם הקליטה. כל האלבום הזה נע בצורה מושלמת בין סגנונות שונים ולעיתים אף מנוגדים. עבור קולי, הגיטריסט החדש, הסשנים לאלבום לא היו קלים. המגבר הרגיל שלו זמזם והוציא באולפן רעשים לא נעימים שגרמו לטכנאי ההקלטה לומר לו להשתמש במגבר אחר שנמצא שם. הדבר גרם לקולי לאבד את הצליל שהיה כה רגיל לנגן בו וכך הוא נאבק בעור שיניו על מנת לנגן כמו שצריך עם צליל ראוי.


התפקידים התזמורתיים לאלבום נוספו באולפני WESSEX, ב-11 בספטמבר 1970 כשהמעבד התזמורתי והמנצח היה גרהאם הול. אך ההתלהבות הגדולה הפכה במחנה הלהקה למרירות ענקית שהובילה להתפרקות מהירה. המחסור בהופעות הביא להתמרמרויות בענייני כספים ובנובמבר של 1970 פנו חברי הלהקה לכיוונים שונים.


באופן אירוני, האלבום ASYLUM יצא לחנויות כמה חודשים לאחר הפירוק וקיבל ביקורות מעורבות. זה כבר לא שינה הרבה כי כבר לא הייתה להקה בשביל לקדם את המוצר.

עיתון DISC פרסם בפברואר 1971: "זה אלבום שני ונהדר. הרבה יותר טוב מהראשון". עיתון RECORD MIRROR פרסם: "אלבום מלא במחשבה. הוא לא תמיד מצליח להתרומם למעלה אך יש בו לא מעט רגעים ששווים האזנה".

בעיתון NME נכתב: "יש פה הרבה חלקים טובים, אך כשמחברים אותם יחד - מתקבל שעמום גדול".


קלארק המתופף עבר ללהקת אוריה היפ והלם בתופיו בהצלחה באלבומה השלישי LOOK AT YOURSELF, זה עם היצירה JULY MORNING. קולן הזמר עבר לשיר בלהקת BLACK WIDOW והקליט עמה את אלבומה השלישי.


ההרכב המקורי של קרסידה התאחד שנים רבות לאחר מכן לסדרת הופעות.


על האלבום BALLAD OF A PEACEFUL MAN, שיצא בשנת 1971 עם להקת GRAVY TRAIN הבריטית.


זה הוא תקליטה השני של להקה זו והוא יצירת אמנות מפוארת עם שילוב של פרוג עדין (בצד הראשון של התקליט) לצד רגעי נפץ מרשימים (בצד השני). יש בו הרבה צלילי גיטרה כבדה מזמר הלהקה, נורמן בארט, שגם מפליא להעניק לנו צלילי מקלדות וינטג' אהובים. נגינת חליל נפלאה של ג'יי די יוז ותזמורים עשירים הופכים גם הם את התקליט לנהדר. לבארט גם יש אופי מיוחד בקולו שאני מאד אוהב להקשיב לו. בקיצור - הרכב מופלא, שלא זכה להצלחה שבאמת מגיעה לו.


בעיתון SOUNDS נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "זה נראה לא הוגן שהלהקה הזו נותרת בלתי ידועה לרוב כשהיא מסוגלת להביא מוסיקה שכזו. החזון שלה נע בין רוק כבד למוסיקה עדינה. הרבה תשומת לב ניתנה לבניית העיבודים פה בכל שיר. אין פה רצון להבליט בכוח דברים והתוצאה באה עם תקליט מספק מאד ועוצמתי".


באפריל בשנת 1974 יצא התקליט HAMBURGER CONCERTO של להקת פוקוס ההולנדית.


אמנם באלבום הכפול, "פוקוס 3" (שיצא בשנת 1973) היו דברים מעולים, הוא גם נתקע פה ושם בגלל סולואים מוגזמים של גיטרה ותופים - וחבל. לאחר מכן יצא ללהקה תקליט בהופעה, שנערכה באולם ריינבאו בלונדון. זה היה שיא הצלחתה. ואז היא הייתה אמורה להקליט תקליט המשך ל"פוקוס 3", אבל אז היא נכנסה לאחת מהתקופות הרעות שלה; הגיטריסט יאן אקרמן לא רצה לדבר עם אף אחד ולמתופף פייר ואן דר לינדן נמאס והוא החליט לפרוש, לטובת הקמת הרכב עם קלידן להקת EKSEPTION בעבר, ריק ואן דר לינדן. הם יקראו ללהקתם בשם TRACE.


שאר חברי פוקוס הבינו שחבל לפרק עסק כה מצליח והוסיפו את המתופף הבריטי, קולין אלן, שלפני כן היה חבר בלהקה הסקוטית STONE THE CROWS. אלן הגיע מסגנון שונה לחלוטין של מוסיקה ולכן תיפופו היה יותר יצוק ופחות גמיש מזה של פייר ואן דר לינדן. למרות זאת, משהו עבד היטב בשילוב הכוחות וזה תורגם בהצלחה לתקליט HAMBURGER CONCERTO, שנחשב בעיניי לתקליט הגדול האחרון של להקת פוקוס.



זה נפתח עם DELITAE MUSICAE - יצירה קצרה מימי הביניים שמנגן אקרמן בלאוטה בעוד חברו, הקלידן טיס ואן ליר, מנגן בחליל. היצירה הזו, ללא ספק, הראתה את אהבתו של אקרמן למוסיקה מימי הביניים. משם זה עובר לקטע מתפרץ בשם HAREM SCAREM התזזיתי עם אינטראקציה מלאה של חברי הלהקה.

הצליל הקלאסי של להקת פוקוס נשמר פה ומגיע במלוא התעופה בקטע הבא, LA CATHEDRAL DE STRASBOURG, עם נגינת הקלידים הדרמטית של ואן ליר (שאפילו מזכיר ביודל קצרצר את להיטה הגדול של הלהקה מהעבר, HOCUS POCUS). צד א' מסתיים בהצלחה עם הקטע BIRTH.

אז מגיעה, בצד השני, יצירת הנושא המרהיבה. זה מתחיל בגוון קלאסי, אבל אז זה הופך לקטע פרוג רוק מעולה.



ברולינג סטון התייחסו לתקליט זה רק כשנתנו ביקורת לאלבום שבא אחריו: "התקליט 'המבורגר קונצ'רטו', הוא אלבום קונספט שהדברים לא מתחברים בו והוא לא זכה לקבלה מצד הקהל והמבקרים".


אבל היו שהתלהבו אז, כמו עיתון גרין ביי גאזט, מוויסקונסין, שם כתב מבקר הבית: "אם אתם קוראים את הטור הזה בעקביות, אתם יודעים שיש לי הרבה מאוד כבוד לפוקוס, הקוסמים של הולנד. עם הגעתו של אלבומם החדש, 'המבורגר קונצ'רטו', ההולנדים המעופפים ממחישים מדוע במשך השנתיים וחצי האחרונות הם היו החלוצים של מה שעכשיו הוא בית ספר של להקות קונספטואליות.


לשמור בהצלחה על נושא לאורך אלבום זה הישג בפני עצמו, אבל פוקוס עשתה קריירה של שילוב תכונות של רוק ומוסיקה קלאסית ביצירות מסוחררות ועשירות בעיבודים. באותו הזמן, פוקוס שומרת על תחושת כוח מוקפדת שלעיתים נוכחת בקלאסיקה אבל טבועה בנוסחת הרוק. בתקליט החדש, טיס ואן ליר ושות' כתבו אופרה קומית המציגה את אמנותם במיטבה עד כה. הם משכפלים צליל תזמורת מלאה בכלי הנגינה שלהם.

התקליט הוא לא רק אוסף של שירים. הוא נאמן לכותרתו, עם רעיונות מבוססים שהוכנו במינימום יומרה ומקסימום רגישות מטלטלת".



בעיתון מונטריאול סטאר, מקנדה, נכתב אז בביקורת: "האירופאים לוקחים מוסיקה אמריקאית, כלומר ג'אז ורוק'נ'רול, בקפדנות רבה, מה שמוביל ללהקות רבות כמו הרביעייה ההולנדית פוקוס. קונצ'רטו המבורגר היא היציאה השאפתנית ביותר עבור הלהקה והיא מדגימה היטב את החוזקות והחולשות בגישתם הווירטואוזיות האינסטרומנטלית של חבריה.


חלק ניכר מההצלחה של הלהקה נובע מהסאונד הגדול שלה שנשטף עם טיס ואן ליר. כאשר הם שולטים בדינמיקה של הסאונד הכולל הזה, פוקוס במיטבה. האלבום מתחיל בצורה מבטיחה עם שלושת הקטעים הראשונים. למרבה הצער, הדברים מסתבכים בקטע האחרון של הצד הראשון. והצד השני מוקדש לקונצ'רטו ההמבורגרים שהוא בעיקר תרגיל בומבסטי באופרת רוק שבו אפילו הסולואים, בסגנון של צ'יק קוריאה, מאבדים את דרכם".


האלבום הזה לא כולל שום סולו תופים, בניגוד לאלבומים הקודמים של הלהקה, אבל לקולין אלן לא היה צורך בהם. זה באמת אלבום נהדר ואני ממליץ עליו בחום רב. ההמבורגר מוכן ועשוי נהדר בשבילכם.


על התקליט PRE-FLIGHT של להקת ROOM הבריטית, שיצא בשנת 1970.


להקה זו הגיעה מדורסט וקיבלה חוזה הקלטות בחברת התקליטים DERAM לאחר שזכתה במקום השני בתחרות כשרונות שערך עיתון מלודי מייקר (הלהקה המנצחת הייתה GINHOUSE).


במודעת הפרסום של תקליטה היחיד נכתב, "להקה חדשה עם מוסיקה מקורית עתירת דמיון". ובכן, אני מצטרף להמלצה זו ודוחק בכל מי שחושבים שרוק מתקדם זה רק מוסיקה בסגנון יס וג'נסיס - תקשיבו לאלבום זה. יש בו הפתעות נהדרות, כולל תזמור עשיר שבוקע כך לפתע בתוך התקליט. השילוב של להקת רוק זו, נטולת קלידים, לצד תזמורת סימפונית הינו לא פחות ממרשים.

התקליט יצא בזמנו ב-500 עותקים בלבד והפך מאז לפריט אספנים נחשק.



בעיתון MUSIC NOW נכתב בביקורת עליו בזמנו: "הלהקה והעיבודים טובים וקול הבחורה ששרה פה הוא אטרקטיבי. אבל החומר לא חזק וזה נשמע כאלבום קונספט שקשה להיכנס אליו. זה חבל, כי הצלילים שבאים מהתקליט בהחלט אטרקטיביים ועשויים היטב".


במלודי מייקר נכתב אז בביקורת: "לחברי הלהקה (הגיטריסטים סטיב אדג' וכריס ויליאמס, הבסיסט רוי פאט והמתופף בוב ג'נקינס) מנגנים ומעבדים היטב ביחד. הצרה היא שהם לוקחים את עצמם ברצינות רבה מדי. אין קמצוץ של משהו לכייף איתו במוסיקה שלהם. הישועה לא מגיעה בשירתה של ג'יין קוורן. הלהקה השקיעה, ללא ספק, מחשבה רבה במוסיקה שלה ויש פה שימוש מעניין בתזמורת כלי קשת וכלי נשיפה, אבל זה לא אלבום שארצה להקשיב לו שוב".


אחד הסודות השמורים יותר של עולם הרוק המתקדם הבריטי יצא דווקא בשנת 1977, כשהמותג 'פרוג רוק' נחשב לנחלת עבר דינוזאורית וברנשים עם שיער קוצני וסיכות ביטחון באף נחשבו לאופנה השולטת באנגליה. בכל זאת, מי שיקשיב לאלבום GARDEN SHED, של להקת 'אינגלנד', יגלה יצירה מדהימה שלעיתים נשמעת כלהקת יס אך מצליחה להישאר בכל זאת בתחום היצירה המקורית.


ככה זה כשהכתיבה המוסיקלית מלאה ברעיונות מקוריים. האלבום הזה מכיל את כל מה שאוהבי פרוג-סימפוני צריכים: צלילים בשרניים של אורגני האמונד, מלוטרון וסינטים אנלוגיים. משקלים ריתמיים מורכבים. יצירות ארוכות. בקיצור - ללקק את התקליט.


להקת אינגלנד נוסדה בשנת 1975 כשלישייה. כך סיפר הקלידן מרטין ווב: "הגיטריסט ג'יימי מוזס ואנוכי נתקלנו יום אחד במתופף מארק איבוטסון ושלושתנו החלטנו להקים להקה. ההפתעה הגדולה הייתה לגלות מה התחבא במסחרית עמה נהג להסיע את התופים שלו. באחוריים של אותה מכונית נח לו מלוטרון מדהים מדגם MARK II. וזה עוד באזור בו אתה ממש לא מצפה לגלות כלים שכאלה. היו לי קלידים אחרים באמתחתי אבל מלוטרון עוד לא היה לי. זו הייתה תגלית מרעישה בשבילי".


השלושה ניסו להוציא את המלוטרון מהרכב אך ללא הצלחה. הכלי היה כבד מדי. בסוף, אחרי מספר נסיונות קשים, הצליח הכלי המרשים הזה למצוא את מקומו על הבמה בהופעה במיידסטון, בה ניגן איתם בסיסט מזדמן.


מרטין ממשיך לספר: "התחלנו לעניין אנשים מחברות תקליטים לבוא ולשמוע אותנו, אבל בעודנו מחפשים החליט לפתע מארק המתופף לפרוש מהעניין. ג'יימי ואני נחרדנו והחלטנו שהוא רשאי לפרוש אבל הוא בהחלט לא הולך לקבל בחזרה את המלוטרון הזה. לכן כשמארק שלח, שבוע לאחר מכן, מישהו לאסוף את מערכת התופים שלו מאיתנו, החבאנו את המלוטרון וכך היצלנו אותו".



בשנת 1976 הגיע חוזה ההקלטות המיוחל שהוליד בחודש מרץ, בשנת 1977, את האלבום GARDEN SHED. זו הייתה כבר להקה בהרכב שונה, עם המתופף ג'ודי לי (בעל סאונד תוף הסנר המיוחד מאד), הגיטריסט פראנק הולאנד (שהחליף את מוזס) והבסיסט מרטין הנדרסון. מרטין ווב ניסר את המלוטרון שלו לשתי מקלדות שונות, כדי להפוך את הכלי לנייד יותר.


ההקלטות של ערוצי הבסיס לתקליט הזה נעשו באולפן ההקלטות הנייד של הרולינג סטונס, שקלט את הצלילים שהלהקה ניגנה באולם בו התמקמה במיידסטון. מרטין ווב: "אהבנו מאד את הצליל של האולם וביקשנו מהמפיק דייויד היצ'קוק, שעבד גם עם ג'נסיס, להקליט שם. כמו כן לא היינו צריכים לשלם על השימוש באולם, כי היו לנו קשרים טובים עם הנהלת המקום. אבל כשהקשבנו לתוצאה המוקלטת, נחרדנו לגלות שהצלילים רחוקים ממה שרצינו. כך נאלצנו להיגרר לאולפן הקלטות מקצועי ולעבוד שם מחדש על התקליט".



אבל הרצון 'להתקדם' נתקל ברצונות של גופים אחרים להתקדם לכיוון שונה. חלו שינויים בהרכב האנשים בחברת התקליטים בה הייתה חתומה הלהקה. המנהל החדש בחברה לא רצה כלל לשמוע על דברים שסוכמו לפני שהגיע לתפקיד. ללהקה היה מזל גדול שהתקליט שלה בכלל יצא לאור, לאור השינויים. עטיפת התקליט, שעוצבה במקור ברקע אדום, יצאה בדפוס עם רקע כתום. כשחברי הלהקה באו לחברה כדי להצביע על הבעיה, הם נענו כי זה יצריך הכנה מחדש של העטיפה ואם הם לא יקבלו את הכתום כצבע העטיפה, התקליט לא ייצא כלל. וכשהאלבום יצא - יצאו בהתאם אנשי מחלקת השיווק לחופשה. כך שהכל הלך נגד הסיכויים להצליח.


מרטין ווב: "לאחר חצי שנה בה אכלנו את החרא הזה, החלטנו בלהקה להיפטר מהמנהל שלנו והתחלנו לעבוד על חומר חדש, עם בסיסט אחר, שבאמצע התהליך הודיע לנו שאשתו דוחקת בו לעבור לגור באזור מרוחק ולכן הוא חייב לפרוש. כל הבלגאן הזה גרם להנהלה החדשה שלנו להעיף אותנו מהמדרגות. הם איבדו בנו עניין. כדי להתקיים נאלצנו למכור כמה פריטים מציוד הנגינה שלנו. עם הכסף קנינו מכונית מסחרית ויצאנו לדרכים כדי לעניין משרדי הנהלה לקחת אותנו. מצאנו מישהו שישווק את הופעותינו, אבל הכסף היה רע. הופענו כחימום ללהקת רנסאנס באיזשהו מקום וקיבלנו חמישים ליש"ט, בעוד שהדלק להופעה עלה לנו יותר! זה הגיע במהרה לנקודת שבירה".


התקליט צלל בהתאם לתהום, אך שנים לאחר מכן הגיח שוב והפך לפנינת פרוגרסיב מרהיבה. מרטין ווב הפך בהתאם לגיבור-מלוטרון, שאף זכה לרכוש מלוטרון נוסף וחשוב. מדובר במלוטרון הלבן (מדגם M400) שטוני באנקס, קלידן ג'נסיס, הביא לבמות בשנת 1972, כשחדל לסחוב את המלוטרון MARK II המפלצתי בגודלו. את המלוטרון הלבן הזה ניתן לראות בעטיפת התקליט GENESIS LIVE. מרטין ווב: "המלוטרון היה במצב לא טוב. הוא לא היה תקין כשרכשתי אותו ואני לא זוכר כמה כסף זה עלה".


ההקלטות לאלבום ההמשך יצאו רק בשנת 1996, תחת השם THE LAST OF THE JUBBLIES. סאונד ההקלטה לא משביע רצון וגם המוסיקה פחות מרהיבה לטעמי. לעומת זאת, האלבום GARDEN SHED? - חובה להאזנה!


על תקליט הבכורה של להקת EAST OF EDEN, שיצא בשנת 1969 ונקרא MERCATOR PROJECTOR.


באלבום הזה, שנחשב בעיניי לטוב של הלהקה, היו הכנר והחלילן דייב ארבוס, הסקסופוניסט רון קיינס, הגיטריסט והסולן ג'ף ריצ'רדסון, הבסיסט סטיב יורק והמתופף דייב דאפונט. דייב ארבוס היה במקרה אותו בחור שינגן בכינור בשיר "באבא אוריילי" הקלאסי של להקת המי.


שירי האלבום זורקים אותנו, המאזינים, למקומות שונים בעלי אווירה שונה. יש את הקטע הפותח המעולה, NORTHERN HEMISPHERE שמוביל אותנו ל- ISADORA העליז. יש גם את השיר המהפנט BATHERS ועוד. יש פה גם שיר אחד שהייתי מקצץ בכיף, CENTAUR WOMAN ובו סולו בס מיותר של סטיב יורק, שהודה בהמשך כי זה מביך אותו לשמוע את זה.

השירים באלבום הזה הם בו זמנית נגישים וניסיוניים, קשים ומרגיעים בעדינות. בעוד שהלהקה לא דוחה את שורשי הרוק והבלוז שלה, היא גם דוחפת את המעטפת עם נופי הסאונד העשירים שלה, המעוררים מצבי רוח רבים ושונים. האלבום כולו הוא שילוב מרתק של פסיכולוגיה, השפעות מזרח תיכוניות, פרוג-רוק וג'אז-רוק, כשאפקטים אלקטרוניים מוזרים ומשובחים כלולים מעת לעת.



עטיפת התקליט האחורית כוללת תמונה של חברי הלהקה כולם לבושים בלבוש מצרי ומאופרים. זוהי אבן דרך בהולדת הרוק המתקדם שביססה את הלהקה כאקט מרכזי, במיוחד בצרפת, שם היו לה כמה סינגלים מובילים והצלחה יחסית גדולה. גם אריאל זילבר שלנו קיבל הצעה להצטרף אליה, כפי שהוא סיפר לי - והסיפור שלה איתה נמצא בספר שכתבתי על הרוק הישראלי.


בעיתון רקורד מירור נכתב בזמנו בביקורת: "זה תקליט מוזר - ומספיק לקבוע את זה בהתבוננות בעטיפה. כמו כן, זה תקליט מעניין מאד. העיבודים בכל שיר לוקחים לעולמות שונים. השיר ISADORA הוא הבולט עם צלילי נשיפה נהדרים".


צאת התקליט ציינה בזמנו את אחד האקטים המרגשים והמתקדמים ביותר באותן שנות הזהב, שכיום רובם מתעלמים ממנו. הוא ספוג אקזוטיות, מהעטיפה המרהיבה (עם גב אישה מקועקע בכבדות) ועד לשמו ("הקרנת מרקטור" היא הקרנת מפה גלילית המעוותת את צורתם וגודלם של חפצים גדולים). זה אלבום שכל מעריץ פרוג שמכבד את עצמו צריך לנסות לפחות פעם אחת.


הפעם אני כותב על להקת T2 הבריטית שהקליטה אלבום נהדר בשנת 1970 ושמו IT'LL ALL WORK OUT IN BOOMLAND.


אותה שלישיה הורכבה מפיט דאנטון (בתופים, שירה, מלוטרון וכתיבת השירים), הבסיסט ברנרד ג'ינקס והגיטריסט הנהדר קית' קרוס, שהיה רק בן 17 בעת הקלטת האלבום ואפשר כיום להצהיר כי הוא אחד מגיבורי הגיטרה החבויים של הרוק הבריטי הקלאסי.


גם שני חבריו ללהקה לא היו מבוגרים ממנו באופן משמעותי והתוצר המוסיקלי שיצא להם מפעים בכוחו וביופיו. השפעותיו הגדולות ביותר של קרוס בתקופה הזו באו משלושה גיטריסטים; ג'ף בק, ג'ימי הנדריקס ואולי האלסל (שניגן בתקופה של 1970 בלהקת PATTO ולפני כן היה בלהקת TIMEBOX).


את התקליט של הלהקה היה קשה למצוא אפילו בזמן אמיתי בשל העובדה שהוא קיבל יחסי ציבור עלובים.



האלבום מורכב מארבעה קטעים נהדרים ומתקדמים באופן שאינו פומפוזית אלא מושחז להפליא עם סאונד גיטרה נהדר ועיבודים מופלאים שנותנים לשירים להישמע רעננים וכובשים. יש כאן בגרות מוסיקלית והקטע הראשון באלבום בא להראות למאזין שהלהקה הזו יודעת מהו רוק. זה הקטע הכי רועש באלבום שמזכיר לי פתיחה רוקית של אלבום בכורה אחר, זה של קינג קרימזון, שאחריו מגיעות הפנינים המכשפות והמלטפות.


הקטע השני, J.L.T, הוא פנינה אמיתית עם עיבודים מקסימים של כלי נשיפה וצלילי מלוטרון מענגים. הקטע השלישי ממשיך את היופי הזה עם NO MORE WHITE HORSES והגיטרה של קית' קרוס נותנת פה את הטון כשסקציית כלי הנשיפה מוסיפה טקסטורה עשירה ונכונה. צד ב' של התקליט מכיל יצירה אחת ארוכה שנקראת MORNING. הלוואי וכל בוקר שלי היה ככה.



אחרי האלבום הזה פרש קית' קרוס מהלהקה. הקלטות לאלבום השני נגנזו בזמן אמת ויצאו רק שנים אחרי כן על דיסק (באיכות לא גבוהה כי המקור בא מקסטה ולא מסרט מאסטר). רבים מאוהבי המוסיקה המתקדמת הבריטית מהתקופה ההיא, מציינים את אלבום הבכורה הזה של T2 כאלבום מופת. יכול גם להיות שזה אחד הסודות השמורים יותר של עולם הרוק. אחרים יגידו כי המוסיקה פה נמתחת מדי על חשבון תוכן, אבל מה שבטוח הוא שמדובר פה בשלישיית רוק שיצרה סאונד מרהיב ומלא מחשבה.


הביקורות בעיתוני העבר לא היו חיוביות...


במלודי מייקר נכתב אז בביקורת על התקליט: "זו כנראה להקה טובה בהופעה חיה, אבל היא נוטה להמשיך ולהמשיך ולהמשיך. יש רק ארבעה קטעים בתקליט. היצירה הארוכה מכילה כלי נגינה שהולבשו זה על זה, אך מדוע מהלך האקורדים בקושי משתנה? הצד הראשון טוב יותר".


ברקורד מירור נכתב בביקורת: "זו להקה מעניינת שסובלת מחומר שדוף. זה נשמע כמקרה של נגנים מוכשרים מאד שנתקלו בקושי רב למלא שני צדדים של תקליט, אז הם החליטו למתוח את העניין לדברים שהם ריקניים וחסרי משמעות. המוסיקה נמשכת ולא מגיעה לנקודה כלשהי".


בעיתון SOUNDS נכתב בביקורת אז: "זו להקה טובה אך התקליט לא יעשה לה טוב. כתקליט בכורה, יש פה הבטחה רבה אבל גם הרבה פינוק עצמי".


ועכשיו על תקליט הבכורה של להקת BEGGARS OPERA ושמו ACT ONE.


את הלהקה הקים בגלזגו הגיטריסט ריקי גארדינר, שסיפר: "ההשפעות שלי ושל חבריי ללהקה, כשהתחלנו, נעו בין פרנק סינטרה, אופרות איטלקיות, קלאסיקות גרמניות, ג'ורג' פורמבי ושאר אלמנטים שהשפיעו על להקות רוק מתקדם אחרות מהתקופה". עם גארדינר היו אלו הזמר מרטין גריפית'ס, הבסיסט מרשאל ארסקין, הקלידן אלן פארק והמתופף ריימונד ווילסון. הם עבדו בעבודות מזדמנות כדי להשיג כסף לציוד וגם קיבלו הלוואה, בסך 1000 ליש"ט, מדודו של גארדינר.

את שם להקתם לקחו החבר'ה מהאופרה שהלחין ג'ון גיי, בשנת 1727.


בשנת 1970 חתמה הלהקה על חוזה עם חברת התקליטים הפרוגרסיבית, VERTIGO (שהייתה תת-לייבל בחברת פיליפס) ובהמשך אותה שנה יצא האלבום הראשון, שנקרא ACT ONE ובא עם עטיפה מרהיבה. גארדינר: "החומר שביצענו בו הגיע בעיקר מדברים שכבר עשינו בהופעותינו ולכן לא היה צריך יותר מיום אחד כדי להקליט את הכל, באולפני DE LANE LEA בלונדון".



במלודי מייקר שיבחו את התקליט בביקורת וציינו ש"הלהקה הזו ממשיכה את הקו של להקת הנייס". גם עיתון SOUNDS ציין בביקורתו שהלהקה הזו מזכירה את הנייס והוסיפה שיש פה גם ניחוחות לד זפלין. אבל בביקורת הזו כתבו גם ש"החומר חלש והאלתורים משעממים".


במוסף הארץ (הישראלי, כמובן) נכתב בזמנו בביקורת, תוך תרגום שם התקליט, באופן שגוי, ל'פעולה ראשונה': "אם להקת 'הנחמדים' (הנייס - נ.ר) ידועה, מוכרת ואהודה בארץ - הנה להקת 'אופרת הקבצנים' (להקה סקוטית) שאינה מוכרת כמעט. שיריה אינם מושמעים ברדיו וגם את תקליטה קשה להשיג".


מאותן הקלטות לאלבום יצא גם בשנת 1971 התקליטון SARABANDE, שהצליח בגרמניה ובהולנד.


הנה על אלבומה היחיד של שלישיית הרוק המתקדם הבריטית, QUATERMASS, שיצא במאי 1970.


מתופף הלהקה, מיק אנדרווד, היה חבר לפני כן בלהקת EPISODE SIX שכללה גם זמר אלמוני בשם איאן גילאן ובסיסט עוד יותר אלמוני בשם רוג'ר גלובר. אנדרווד המליץ לחברו הגיטריסט, ריצ'י בלאקמור, לקחת את גילאן וגלובר ללהקת דיפ פרפל בסוף 1969, כשחבריה רצו להיפטר מהסולן והבסיסט המקוריים (רוד אוונס וניק סימפר).


להקת EPISODE SIX התפרקה בהתאם והמתופף החליט להקים להקה עם האורגניסט פיטר רובינסון והבסיסט ג'ון גוסטאפסון. רובינסון היה אז נגן סשנים מבוקש באנגליה וניגן בלא מעט תקליטים. גוסטאפסון היה דמות ידועה מאד בעולם המוסיקה של אז. לפני הלהקה הזו הוא ניגן בלהקת MERSEYBEATS והיה מקורב מאד גם לביטלס, כאחד שגר באותם ימי ליברפול העליזים.



שם הלהקה, QUATERMASS, לקוח משמו של מדען בדוי, פרופסור ברנארד קווטרמאס, שכיכב בסדרת מדע בדיוני טלוויזיונית שהפיק בשנות החמישים רדיו הבי.בי.סי הבריטי.


התקליט הזה מומלץ ביותר לכל מי שאוהב את הרוק המתקדם שלו עם אורגן האמונד בשרני וחטיבת קצב מעולה מאחוריו. הקטע ENTROPY, שפותח את האלבום, בא עם רעשי סינטיסייזר מוג, אותו סינטיסייזר מפלצתי שהיה אז התגלית החדשה בתחום הצלילים האלקטרוניים. זו הייתה משימה קשה ביותר לפיטר רובינסון לתכנת את הסינטיסייזר הזה, כך שלבסוף הוא הקליט רעשים רנדומליים שיצאו מהכלי.


השיר BLACK SHEEP OF THE FAMILY הוקלט בתחילה באולפני EMI, באבי רואד, אך התוצאה לא סיפקה את חברי הלהקה והם עברו לאולפני ADVISION, שם הוקלט הטייק שנמצא בתקליט. פיטר רובינסון ניגן כאן באורגן האמונד מדגם L100 וזה אותו דגם בו ניגן קית' אמרסון בתקופת להקת הנייס (לפני שרכש לעצמו גם אורגן האמונד C3, בתחילת ימי ELP).


שיר זה נכתב על ידי סטיב האמונד, שהיה גיטריסט וחבר קרוב של פיטר רובינסון כששניהם ניגנו בלהקתו של הזמר כריס פארלו בשנת 1967. האמונד כתב גם את השירים MAKE UP YOUR MIND ו - GEMINI ובשנת 1970 הוא היה חבר בלהקת FAT MATTRESS, שהונהגה על ידי נואל רדינג (הבסיסט לשעבר של ג'ימי הנדריקס). השיר הזה הוקלט גם על ידי להקתו של רדינג, אך לדעתי הגרסה של QUATERMASS טובה ועוצמתית יותר.



הכבשה השחורה הזו גרמה חמש שנים אחרי הקלטתה כאן להפוך לסיבה העיקרית בגללה פרש ריצ'י בלאקמור מלהקת דיפ פרפל. בלאקמור רצה להקליט קאת השיר הזה ושאר חברי להקתו התנגדו, אז הוא פרש מהם והקליט את השיר באלבום הראשון של להקתו החדשה, ריינבאו.


בסוף האלבום של QUATERMASS חוזר שוב הקטע ENTROPY (שפתח את האלבום) והפעם עם שירתה של קארין סטיגמארק, שהייתה אישתו של מפיק האלבום, אנדרס הנדריקסון.


עיתון DISC פרסם ביקורת על התקליט: "יש בתקליט הזה מוסיקליות ומקוריות רבה עם עיבודים חכמים".

עיתון 'מלודי מייקר' פרסם: "זה באמת לא יאמן התחכום והאינטליגנציה שיש כיום לעולם הפופ להציע. התוצאה של הלהקה הזו היא מפעימה. זה תקליט שאסור להחמיץ אותו".

על עטיפת האלבום המיוחדת סיפר המעצב אוברי פאוואל: "אני זוכר היטב את התוכנית הטלוויזיונית שהבי.בי.סי הפיק עם הדמות של המדען שעל שמו נקראה הלהקה. לכן עיצבתי את העטיפה בשחור-לבן. את צילום הבניין עשינו ליד תחנת הרכבת התחתית ויקטוריה, שבלונדון. והדמויות הפרה-היסטוריות עם הכנפיים נחתכו על ידנו מתוך ספר והודבקו בדבק רגיל".



השלישייה התפרקה בסוף 1970 עקב בעיות כלכליות וחוסר שיווק האלבום מצד חברת התקליטים. כיום הוא נחשב לקלאסיקה.


על תקליטה של להקת CZAR, שיצא בשנת 1970.


להקת CZAR הוציאה אלבום אחד בלבד, שהפך עם השנים לפנינה נחשבת, שהרבה מחפשים אחריה בהוצאת ויניל מקורית. האלבום הזה קרם עור וגידים כשחברת התקליטים פיליפס ביקשה מהגילגול הקודם של הלהקה, שנקרא TUESDAYS CHILDREN, להקליט עבורה תקליט. הסשנים להקלטת האלבום נערכו באולפן הקלטות במרכז לונדון, מה-17 בינואר 1969 ונמשכו לסירוגין עד ה-27 בפברואר 1970, כשרובן נעשו בשעות הקטנות מאד של הלילה, כשהאולפן לא היה עסוק בהקלטת אמנים גדולים יותר.


השיר הראשון שהוקלט היה עיבוד של הלהקה ל- EIGHT MILES HIGH של הבירדס. בגירסה של CZAR הושחל בפנים גם ציטוט מ'מארס', שהלחין גוסטב הולסט ליצירה THE PLANETS. היצירה הזו של הולסט הייתה מאד פופולארית בזמנו בקרב מוסיקאי רוק בריטים. אך בעלי הזכויות של הולסט לא הסכימו לאפשר ללהקה לשחרר את ההקלטה עם העיבוד שלה ליצירה. כך נעשה לכל אמן או להקה שבאו להשתמש בקטע הזה של המלחין. דרך אגב, היחיד שקיבל אישור לשימוש היה מנפרד מאן, לשירו JOYBRINGER משנת 1973.


כמו כן, חברת פיליפס רצתה מחברי הלהקה אלבום שיכיל רק חומר מקורי. זה היה הצ'אנס לכותב השירים המרכזי בלהקה, הבסיסט-זמר פול קנדריק, להביא את כשרונו להגשמת הדבר.


האורגניסט, בוב הודג'ס: "חזרנו לאולפן בסביבות מאי 1969 וסיימנו את האלבום בפברואר 1970".



בגלל התקופה הארוכה בה הוקלט האלבום חלו גם שינוים באולפן עצמו בתקופה הזו. מיקסר ארבעת הערוצים הוחלף בשמונה ערוצים והפך את התקליט למוצר שהוקלט בשני האופנים. לפני כמה שנים התכתבתי עם בוב הוג'ס, שסיפר לי כי המלוטרון איתו הם הקליטו באולפן היה מדגם MARK2 (זה מהדגמים הגדולים מבחינה פיזית) שהיה שייך אז לאורגניסט האגדי גרהאם בונד. המלוטרון נח באולפן והלהקה השתלטה עליו כשהיא מוציאה ממנו את המיטב. הוג'ס טען שזה היה לא קל לכוון את המלוטרון הזה בכדי שיתאים בגובה הצלילים שלו בדיוק לשאר הכלים. אבל חוסר הדיוק בכיוון שלו הוא מה שנותן לו גם אופי אפל ומעניין בהקלטה. אפשר לשמוע זאת היטב בקטע שפותח את האלבום, TREAD SOFTLY ON MY DREAMS. בשיר הזה הוג'ס ניגן גם בפסנתר כנף, מחברת סטיינויי, שרבץ באולפן. בשיר השני, 'ססיליה', נשמע הודג'ס מנגן, חוץ מההאמונד והמלוטרון, גם בצ'מבלו. הצליל של הלהקה הינו כבד ומחתרתי, כמו שאני אוהב בתקליטי הפרוג המוקדמים.


אחד השירים היפים באלבום, TODAY, נכתב על ידי גיטריסט הלהקה, מיק וויר. הוא גם זה ששר כאן והוג'ס ניגן בשיר הזה על כלי שנקרא צלסטה (בנוסף למלוטרון המופלא). שירים נוספים שהוקלטו במהלך ההכנות לתקליט אך לא נכנסו הם DOUBTFUL NELLIE ו- RITUAL FIRE DANCE.



התקליט המקורי יצא בתת-הלייבל FONTANA. הודג'ס: "האלבום יצא בפונטנה, אין לי מושג מדוע, רצינו שהוא ייצא בלייבל ורטיגו, שהוא הלייבל המתקדם של חברת פיליפס, אבל זה לא קרה ומעולם לא נאמר לנו מדוע זה נמצא דווקא בפונטנה. לא היה כמעט פרסום או קידום לאלבום, ואני חושב שרק 500 עותקים הודפסו בהתחלה. אני יודע שקיבלנו צ'ק תמלוגים בסביבות 70 ליש"ט שהושקעו בתיקון דוושת הקלאץ' עבור הטנדר של הלהקה. אחרי הכישלון המסחרי של האלבום, אני חושב שכולנו התאכזבנו כי חשבנו שזה אלבום טוב עם כמה יצירות מצוינות בו. לא נקבעו לנו כמעט הופעות וזה היה מצב עגום ביותר".


עותק מקורי של התקליט שווה היום כסף רב. במרוצת השנים יצאו גם וינילים בוטלגים שהעתיקו את האלבום עצמו עם העטיפה (אך הלייבל על הויניל היה לבן לגמרי במקום הצבע השחור המקורי של מדבקת FONTANA על התקליט). על עטיפת התקליט המוזרה אפשר לראות את פרצופו של פול קנדריק הבסיסט ועמה צילום של דוב עם כתר על ראשו. מעניין מדוע לא ניצבת שם תמונת להקה.



צלם העטיפה הזו היה פיטר סמית', שלפני כן עשה עטיפות לג'ון מאייאל (האלבומים CRUSADE ו- BARE WIRES), להקת קולוסיאום, JUICY LUCY, להקת PENTANGLE (באלבום BASKET OF LIGHT) ואת עטיפת האלבום הראשון של אוריה היפ. סגנונו האהוב היה לקחת שני צילומים שונים ולהדביקם יחדיו. את הדוב המפוחלץ (לא חשבתם שזה דוב חי, נכון?) לקח סמית' מחנות של אביזרים בלונדון.


להקת CZAR הקליטה לאחר צאת האלבום עוד סינגל אחד זניח (עם השיר OH LORD I'M GETTING HEAVY) שיצא מהכיוון הפרוגרסיבי. הודג'ס: "חברת לפיליפס עדיין הייתה כנראה אמונה בנו, כי חזרנו לאולפן באוקטובר 1970 כדי להקליט את התקליטון הזה, שזכה לביקורות טובות וקצת השמעות ברדיו. מצב ההופעות התחזק מאמצע 1970, עשינו כמה הופעות בכל חודש אבל עדיין המצב לא היה טוב. לא הרשו לי לנגן עם אחרים והייתי חייב להיות זמין כל הזמן לפעילות כלשהי של CZAR. בסוף 1970 לא הייתי מרוצה ממה שקורה, התרחקנו מצליל הפרוג -רוק של האלבום שעשינו ולא הייתי מרוצה ממספר ההופעות. בתחילת 1971 החלטתי להפסיק עם זה. ההופעה האחרונה שלי עם הלהקה הייתה במועדון הג'אז של רוני סקוט, ברחוב אוקספורד בלונדון. זה היה ב-4 בינואר 1971".



הנה מה שהיה להודג'ס לספר על שירי התקליט הזה של CZAR:

על TREAD SOFTLY ON MY DREAMS: "זהו השיר היחיד שאין בו אורגן האמונד. צליל המלוטרון הוא השולט בו והיו לנו בעיות איומות עם כוונון המלוטרון בהקלטה הזו, אבל אני חושב שזה מוסיף אופי לצליל. ניגנתי גם בפסנתר פה. זה היה פסנתר האולפן של חברת פיליפס, מתוצרת סטיינוויי, שהפיק צליל ממש טוב ואידיאלי לנגינת רוק".


על השיר CECILIA: "הצלחתי לשלב בשיר אורגן, מלוטרון, צ'מבלו ופסנתר (בעיקר בשל העובדה שפיליפס אז שדרגה את האולפן ל-8 ערוצים, במקום 4 ערוצים בהם הוקלט שאר האלבום. זה היה השיר האחרון שהקלטנו לתקליט".


על השיר FOLLOW ME: "היינו בטוחים שזה יהיה הסינגל המסחרי שלנו, אבל זה לא קרה".

על השיר DAWNING OF A NEW DAY, שחתם את הצד הראשון: "זה היה החלק הראשון של מה שעתיד להיות רצף שירים, שלא הושלם".


הצד השני נפתח עם השיר BEYOND THE MOON: "זהו שיר מוזר בקצב 6/8 שכולל את מיק ווייר שמנגן בגיטרת סלייד שיצר מגיטרה חשמלית ישנה שהייתה לו במשך שנים. אמנם ביצענו את השיר כמה פעמים בהופעה, אך מכיוון שמיק נאלץ להחליף גיטרה ולשבת עם הגיטרה סלייד על ברכיו כדי לנגן אותו, זה היה קצת קשה לעשות זאת על הבמה".


על השיר TODAY: "זה היה השיר היחיד שנכתב על ידי מיק לתקליט. מיק היה טוב בכתיבת בלדות דרמטיות וזו הייתה אחת הטובות שכתב אז".


על השיר החותם A DAY IN SEPTEMBER: "שיר זה לא הסתיים מכיוון שבמקור הוא לא נועד להיות באלבום, אך הוחלף במקום RITUAL FIRE DANCE, שלא ניתן היה להשתמש בו מסיבות של זכויות יוצרים. אני מניח שההקלטה הזו דומה ביותר לצליל הלהקה על הבמה. אין ספק שהיינו מוסיפים כלים בו אם היינו חושבים שזה יגיע לתקליט".


על תקליטי להקת RARE BIRD



הכל החל כשלאורגניסט גרהאם פילד (שם אמיתי - גרהאם סטאנספילד) נמאס ללמד מוסיקה בבתי ספר והוא החליט להתחיל לכתוב מוסיקה מקורית. ההשפעה הגדולה עליו באה מלהקת פרוקול הארום ולכן החליט להימנע מהכנסת גיטרה למוסיקה שלו, כי ראה בה כקלישאה. הוא לא בזבז זמן ופרסם מודעה בעיתון לחיפוש נגנים שיעבדו עמו. זה היה באוגוסט 1968 והראשון להצטרף אליו למסע היה קלידן שני ושמו דייב קאפינטי. הם החלו להקים להקה שרצו לקרוא לה LUNCH.


לאחר כמה חודשים של נסיונות, הסתיימה לה ארוחת הצהריים והשניים החליטו להתקדם וערכו אודישן לבסיסט וזמר. לאודישן נכנסו סטיב גולד וכריס רנדאל (שהיו חברים בלהקה ושמה THE FRUIT MACHINE). גולד לא ידע לנגן בבס אך ידע לשיר היטב. השניים רצו אותו מיד ולכן הוא מיהר ללמוד לפרוט בארבעה מיתרים. רנדאל נאלץ לצאת משם בידיים ריקות.


בשנת 1968 החליט המתופף, מארק אשטון, לעבור מקאנטרברי ללונדון ושם הוא נתקל בגיטריסט של להקת הנייס, דייבי אוליסט. השניים דיברו על הקמת להקה חדשה. אשטון סיפר בזמנו למלודי מייקר: "במשך ארבעה חודשים עבדתי על כתיבת שירים עם הגיטריסט דייבי אוליסט, שהיה בלהקת הנייס ופוטר ממנה".


קאפינטי, פילד וגולד חיפשו נואשות מתופף וקאפינטי לא הפסיק לנדנד לחברו שיצטרף. אשטון הסכים והארבעה ניגשו לעבוד על חומרים ולהקליט הקלטת דמו כדי לעניין עמה חברת תקליטים. אשטון הצליח לדוג בחיפושיו את טוני סטראטון, סמית', שאז ניהל את להקת הנייס. סמית' בא לשמוע את הלהקה בחדר חזרות, התלהב והסכים לייצגה.


אשטון: "אני זוכר שהצעתי לקרוא ללהקה AMBITIOUS BAG. אבל זה כמובן לא קיבל את הסכמת הרוב". כשהתכתבתי ארוכות עם אשטון (שמאז שינה את שמו למארק ויי והפך צייר מצליח) הוא סיפר לי: "ביקשתי מטוני, שהפך המנהל החדש שלנו, להמציא שם שתהיה בו המילה BIRD. משום מה אהבתי את המילה הזו מאד". עם זאת, מקורות אחרים מצביעים דווקא על פילד האורגניסט כממציא השם. ועכשיו, עם שם יפה ונדיר, הוחתמה הלהקה לחברת התקליטים החדשה של סטראטון-סמית', שנקראה CHARISMA. להקה זו הייתה הראשונה מרשימת אמנים שיצטרפו בהמשך (כמו ג'נסיס, ואן דר גראף ג'נרייטור, לינדיספארן ועוד).


את דרכה הבימתית החלה הלהקה בהופעת בכורה שנערכה במועדון MOTHERS שבבירמינגהם. היה זה מועדון קטן (עד 200 איש) ששכן מעל חנות רהיטים אך נחשב למקום הופעות מבוקש ביותר.

חודשיים מהקמתה כבר הקליטה הלהקה את תקליט הבכורה שלה, באולפני טריידנט שבמרכז לונדון. המפיק היה ג'ון אנת'וני, שהיה אז טירון בענייני הפקות תקליטים ולשמו הוצמד קרדיט רק בהקלטת תקליט הבכורה של ואן דר גראף ג'נרייטור. חברי הלהקה ניגנו בכלים הבאים: פילד באורגן האמונד B3, קאפינטי בפסנתר חשמלי שחובר לאפקט FUZZ, גולד בגיטרת בס של גיבסון ואשטון בתופים מתוצרת חברת לודוויג.



התקציב להקלטת האלבום לא היה גבוה ולכן הכל הוקלט בחופזה רבה ועבר תהליך מיקס מהיר ביותר. למזלם, חברי הלהקה ערכו מספיק חזרות ככדי להיכנס לאולפן כשהם ממוקדים.



האלבום הזה, שיצא בנובמבר 1969, כלל בתוכו את הלהיט הענק SYMPATHY, שנכתב על ידי אורגניסט הלהקה, גרהאם פילד כמחאה נגד המלחמה והאלימות של אז. לא תאמינו אבל ההשראה לשיר הזה באה לפילד מזונה שניגשה יום אחד לנקות לו את האוטו תמורת פרוטות. הוא חש חמלה אדירה כלפיה. הרגש הזה הביא אותו לכתיבת השיר. חברי הלהקה לא סימנו כלל את השיר הזה כלהיט פוטנציאלי ולכן ההפתעה הייתה אדירה כשהצליח. הכל בזכות אנת'וני המפיק שהתעקש כי יש פה פוטנציאל. מה רבה הייתה שמחתם כשהגיעו להצטלם עם השיר לתוכנית הלהיטים הטלוויזיונית הפופולרית, טופ אוף דה פופס. גם בישראל הושמע אז השיר רבות.





אבל עם ההצלחה באה גם החמצה. אשטון רצה לדחוף את הלהקה לאירופה, אך נתקל בהתנגדות, כפי שסיפר: "מאד רציתי שנופיע במקומות כמו איטליה וצרפת. אני זוכר איך הוריי התקשרו בהתלהבות מחופשתם בצרפת כדי לבשר לי שהשיר במקום הראשון שם. זו הייתה הזדמנות פז עבורנו לבנות קהל רב באירופה. אבל האחרים החליטו שנתרכז בעבודה באנגליה. אמרתי להם שזו טעות אומללה והזמן אכן הוכיח זאת. לפחות הצלחת התקליטון איפשרה לנו לקנות ציוד טוב יותר להקה, אבל ההחמצה הייתה אדירה".



עיתון NME כתב על תקליט הבכורה של הלהקה בדצמבר 1969: "תקליט זה מראה כמה רחוק התקדמה המוסיקה בשנים האחרונות. הלהקה הזו מביאה פה את הגישה המוסיקלית של להקת הנייס ויש דמיון ברור בין שתי הלהקות, בייחוד בשיר הפתיחה שנקרא ICEBERG".


האם חברי הלהקה צפו הצלחה נוספת כמו עם להיטם? אשטון למלודי מייקר: "אני בטוח שלא נצליח להשיג את מה שהשגנו עם SYMPATHY. האמת שהשיר הזה הוקלט בידיעה שיהיה פשוט שיר בתקליט. לא שיערנו שהוא יהפוך לדבר כה מצליח. אנו חייבים לעשות משהו שונה ולכן לא נמהר להוציא תקליטון נוסף. כרגע אנו מקליטים שירים לתקליט הבא שלנו. לד זפלין היא להקה שאנו מושפעים ממנה מבחינת דינמיקה מוסיקלית. הם כובשים את הבמה. לכן הם הלהקה הגדולה בעולם. וג'ון בונהאם הוא ממש מתופף כבד. הוא אחד המתופפים הכבדים היחידים שאינם צפויים בתיפופם. אני, לעומתו, לא מתופף כבד. אני מושפע מאד מג'אז. האמת שיש לי תוכנית ערמומית. כשנצא להופעות בארה"ב בחודש מאי - אביא עמי שלושה תופי בס".


הלהקה אכן הגיעה להופעות בארה"ב אך גם שם פוספסה ההזדמנות. אשטון הטיל את האשמה על סטראטון-סמית', שהגיע ללוות את הלהקה אך נעלם שם דווקא ברגעים הכי קריטיים. אשטון: "מה קרה לו? אני יודע, אך מפאת כבודו עדיף שלא אספר את זה. ניסינו ליצור איתו קשר והוא לא ענה. היינו נטושים שם. במקום לערוך ראיונות שיווקיים נותרנו להופיע במקומות מחורבנים ולהתפלל שהמנהל שלנו יואיל בטובו לחזור. בסוף היה זה הסוכן שלנו בחברת התקליטים, שנאלץ לטוס ולחלץ אותנו משם".


ביולי 1970 פורסם במלודי מייקר את שאירע ללהקה בעת שהופיעה בארה"ב: "כמעט כל מה שיכול לקרות ללהקת רוק בריטית שבאה להופיעה בארה"ב, קרה לציפור נדירה. המופע הראשון שלהם בסיבוב האמריקני התרחש באולם ARAGON שבשיקגו ואורגן ההאמונד של גרהאם פילד שבק שם חיים. ועדיין קיבלה הלהקה תשואות מהקהל המקומי. אחד בקהל, שהגיע בכלל להקשיב לגרייטפול דד (שלא הגיעו בסוף בגלל בעיות בדרכים) הציע לפילד לעזור לו לתקן את האורגן. למחרת השניים הביאו את האורגן למילוואקי ועבדו כתריסר שעות לתיקונו בגאראז' של מישהו שם. למחרת אותו בחור הגיע להופעה כדי לבדוק אם האורגן שתיקן פועל כראוי. חברי הלהקה נתקלו שם גם במשטרה המקומית שעצרה את רכב ההסעות שלהם בצד כי הפנסים שבו לא דלקו כראוי. בתחילה הוא היה גס רוח אך כשראה כי מדובר בחבורה מנומסת הוא התרכך והתנדב לנסוע לפניהם כדי לשמש המאיר שלהם".


סיבוב ההופעות הזה החזיר את חברי הלהקה לאנגליה כשהם מבולבלים ובידיעה שנכשלו במשימתם. סטיב גולד: "כל הטיול הזה היה גרוע מבחינת תכנון. בשלב מסוים נשארנו בניו יורק בתקווה לקבל כמה הזמנות לשידורים חיים, אך לא היו כאלו. סטראטון-סמית' הצליח לקבוע לנו עבודה שם כניצבים בסרט שצולם בניו יורק, תמורת כמה פרוטות, כדי שנוכל לשלם את חשבון המלון".



לקראת הקלטת האלבום השני הוחלט לפי רוב בלהקה שהיא תפיק את עצמה. אשטון לא הסכים לקביעה הזו וסבר שזו טעות. שנים לאחר מכן הוא סיפר שהאלבום AS YOUR MIND FLIES BY מנופח מדי ולא טוב כמו הראשון. למרות זאת, אשטון סיפר לי על היצירה המרכזית שתופסת את כל הצד השני באלבום עם תוספת המקהלה: "זכור לי שהיו תריסר זמרים באולפן של טריידנט. צפיתי בהם שרים וממש התרגשתי. גרהאם פילד ניצח עליהם".


הביקורות בזמן אמת הלכו כך: "הצד הראשון מכיל ארבעה שירים ובצד השני יש יצירת קונספט. ההפקה טובה מאד והאווירה נשלטת לגמרי. הלהקה הזו בהחלט התקדמה" (עיתון MUSIC NOW). "זה כבר רחוק מאד מהלהיט שהיה לה והשירים ממש ראויים להקשבה. חבל שצד ב' משעמם ויש בו בזבוז כישרון" (עיתון RECORD RETAILER).


עם זאת, לא היה זמן מספיק לכתוב חומר חדש לאלבום. אשטון: "נאלצנו להופיע המון במקומות עלובים ובתוכניות טלוויזיה חסרות משמעות. זה לא הותיר לנו זמן לכתוב שירים. לכן נכנסנו לאולפן לא ממש מוכנים". הפעם נערכו ההקלטות באולפני IBC שבמרכז לונדון.


התקליט יצא בספטמבר 1970, הכיל מוסיקה מדהימה אך נכשל במכירות כקודמו. בעיתון NME נכתב בביקורת עליו: "עם השפעות קלאסיות ברורות, מוסיקליות גבוהה ושימוש עתיר דמיון בכלי נגינה - באה הלהקה עם תקליט טוב מקודמו. זה כנראה הדבר שיגרום לפריצה לה היא כה מייחלת". אבל הפריצה לא הגיעה וגולד נאנח שנים לאחר מכן: "הועפנו מחברת התקליטים מיד לאחר צאת האלבום, בגלל שלא מכרנו תקליטים".


בינואר 1971 פורסם בעיתון להיטון שהלהקה אמורה להגיע לארץ. חיים סבן, שהיה אז אמרגן, טען שחתם חוזה עם הלהקה ליום העצמאות הקרוב. באותו גיליון פורסמה ביקורת על התקליט הראשון של הלהקה, שמן הסתם יצא בחו"ל זמן רב לפני כן.



גם עיתון 'עולם הקולנוע' יצא בזמן ההוא עם כתבה בנושא: "להקת ציפור נדירה ("אהדה") הינה אחת מהלהקות הרבות העתידות לפקוד אותנו ביום העצמאות הקרוב. החוזה להבאת הלהקה ארצה נחתם עם אמרגניה בשבוע החולף". אך במרץ של 1971 פורסמה בלהיטון ידיעה על פירוקה של הלהקה והרצון להביאה ארצה הפך לחלום רחוק. כשסיפרתי על כך לאשטון, הוא ענה לי: "לא היה לי כלל מושג שאוהבים אותנו בישראל. לא שמענו על הזמנה להגיע אליכם ובאמת חבל שזה לא קרה".


אשטון ופילד פרשו מהלהקה וגולד סיפר על אכזבתו מסטראטון -סמית': "הוא נהג לקחת כספי תמלוגים שהגיעו לנו והשקיע אותם בלהקות אחרות שהחתים". גם לאשטון היה מה לספר עליו, כשכתב לי: "טוני היה איש מעניין אך הוא לא אהב לשלם תמלוגים. כשעזבתי את ציפור נדירה, הוא הציע לנהל אותי אך סירבתי בדיוק בגלל הסיבה הזו".


בשנת 1971 בחר פילד להקים שלישיית רוק מתקדם ושמה FIELDS, שהקליטה והוציאה אז תקליט בכורה. בגלל שאני אוהב להביא אליכם את התמונה, באופן הקרוב ביותר לאירוע עצמו, הנה כתבה ששלפתי מארכיון רקורד מירור, עם גילויים מעניינים: "לפני כמה חודשים היה גרהאם פילד, האורגניסט של להקת RARE BIRD, מדוכדך מאד. הלהקה הזו שלו התפרקה והוא חשב לפרוש מהמוסיקה ולחזור למשרת-העבר הבטוחה יותר שלו בתור מורה. זה לא היה הצד המוסיקלי שגרם לו לדיכדוך שכזה אלא התככים שמאחורי הקלעים. זאת כי ארבעת חברי RARE BIRD עצמם היו אנשים שמחים שלא התווכחו ביניהם ותמיד שמחו להיות ביחד כאנשים וכמוסיקאים.



ההחלטה להישאר במוסיקה הגיעה לפילד כשערך יום אחד ארוחת צהריים ביחד עם רוברט פריפ, מנהיג להקת קינג קרימזון. פריפ היה זה שעודד את פילד לנסות שוב את מזלו במוסיקה עם להקה חדשה וקונספט ברור של אי הבאת גיטריסט ללהקה. כפי שעשה בלהקתו הקודמת. פריפ לא עצר פה וגם המליץ לפילד על מתופף ללהקתו. היה זה אנדי מקולוק, שניגן לפני כן בתקליט LIZARD של קינג קרימזון ופרש מהלהקה בתיסכול. מקולוק הסכים ואף הביא עמו חבר שהכיר להשלמת העניין.


אלן בארי הוא גיטריסט שמנגן בגיטרה כפולת-צוואר על מנת לספק בס וגם גיטרה. מה שאומר שהוא יכול לנגן גיטרה בזמן שפילד יספק לו בס עם האורגן שלו ולהיפך. 'אנחנו יצאנו מגדרנו צרוב שמחה כשגילינו שבארי אינו איש של סולואי גיטרות', אמר פילד. "אפשר להשוות אותו לרוברט פריפ - גיטריסט שלא כופה את הגיטרה שלו ללא צורך על המוסיקה". 'בארי יכול לשיר היטב. ממש כמו מקרטני. והוא גם מאד אוהב להאזין לבאך'. האלבום של להקת FIELDS הולך לצאת ממש בקרוב והוא יהיה שילוב של שירים עם ניחוח של רוק עם מוטיבים קלאסיים.



'כתבנו את האלבום בבית של פילד', אמר מקולוק המתופף. 'יש שם דברים שיכולנו לעשות טוב יותר אם היינו לפני כן בסיבוב הופעות של חצי שנה, מה שכמובן לא עשינו'.

'יש לנו בעיה להחליט בנוגע לכיוון המוסיקלי של הלהקה. אני חושב שהאלבום השני של הלהקה ראוי להיות אלבום כפול. תקליט אחד ממנו יכיל יצירות ארוכות והשני שירים קצרים'.


עד כאן הכתבה ההיא. להקת FIELDS אמנם הקליטה אלבום שני אך הוא לא יצא בזמן אמת אלא שנים לאחר מכן בשם CONTRASTS. אלן בארי כבר לא היה ובמקומו היה זה פרנק פארל, שהיה לפני כן בלהקת סופרטרמפ. אך התככים שפילד דיבר עליהם בתחילת הכתבה חזרו שוב אחרי צאת התקליט הראשון של הלהקה. חברת התקליטים איבדה עניין ולא רצתה להוציא את התקליט השני הזה. הדבר שבר לגמרי את פילד שעזב את עולם מוסיקת הרוק ולא שב אליו מאז.



גולד וקאפינטי החליטו להמשיך לפעול בשם RARE BIRD והצליחו להשיג חוזה הקלטות בחברת התקליטים פולידור. הפעם הוחלט על שינוי כיוון מוסיקלי מהותי. גולד עזב את הבס וחזר לנגן בגיטרת ליווי, כפי שעשה לפני שהצטרף בתחילה ללהקה. פול קאראס הצטרף כבסיסט, פרד קלי אחז במקלות התופים וצ'ד קרטיס הצטרף כגיטריסט הראשי.


החבורה החדשה הקליטה, ביוני וביולי של 1972, את התקליט EPIC FOREST באולפני LANSDOWNE שבלונדון. התוצאה באה עם מוסיקה שהפתיעה רבות את מעריצי הלהקה, אך בעיניי היא פשוט מעולה.



התקליט יצא בנובמבר 1972 עם עטיפה נפתחת, פוסטר ובהדפסה הבריטית אף צורף תקליטון בונוס עם שלושה שירים. המוסיקה, בניגוד לשני האלבומים הקודמים, הכילה הרבה צלילי גיטרה חשמלית ואף הרמוניות ווקאליות בסגנון קרוסבי, סטילס ונאש. ולמרות זאת, התקליט לא הצליח מסחרית.


והנה כבונוס - תמונה נדירה מאד ממעריב לנוער 1971 בה רואים חנות תקליטים ישראלית ('אנטנה' בכיכר נוח שבגבעתיים) עם לקוח שמביט בתקליטה השני והמופתי של להקת ׳ציפור נדירה׳... הבחורה זוהתה ככרמלה כהן שלומי.



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page