רוק מתקדם למתקדמים - על תקליטי פרוג שכנראה לא הכרתם - חלק 3

שנות ה-70 היו עידן זהב לרוק מתקדם, עם להקות אייקוניות כמו פינק פלויד, ג'נסיס ויס ששלטו בסצנה. עם זאת, היו הרבה תקליטים פחות מוכרים אך מרשימים באותה מידה שיצאו במהלך תקופה זו שראויים להכרה. במאמר זה, אתעמק בכמה מהפנינים הנסתרות של הרוק המתקדם משנות ה-70, ואספר עליהם עם פרטי מידע שמצאתי מעיתוני עבר עלומים.

על להקת REFUGEE, שהוציאה תקליט נהדר אחד בשנת 1974 ונעלמה.

הקלידן פטריק מוראז: "כשלהקת הנייס הייתה לקראת פירוק, עם עזיבתו של קית' אמרסון, החלפתי בזמנו מספרי טלפון עם לי ג'קסון ובריאןן דוויסון ואמרתי להם, 'אם אי פעם תצטרכו זוג ידיים נוסף, תתקשרו אליי'. הם לא התקשרו אליי במשך ארבע שנים. אבל יום אחד, בדיוק כשסיימתי להקליט את המוסיקה לסרט בשם THE INVITATION, שזכה בפרס בפסטיבל קאן, לי התקשר ואמר לי להגיע אליהם, כי הוא ובריאן רוצים להקים איתי שלישיה. למחרת הגעתי ללונדון ואז החל המסע המשותף שלנו עם להקת REFUGEE".

בזמן שלי ג'קסון ניסה בכוח לשמר את להקתו JACKSON HEIGHTS, היה שקוע דוויסון בצרות; בעיות האלכוהול שלו החמירו עד כדי איבוד שליטה וחוסר אפשרות לנגן. נישואיו השניים סבלו והתמוטטו בהתאם. בסוף 1972 התארח דוויסון באלבום LIFEMASK של רוי הארפר אך הביקוש עבורו לסשנים היה דליל והמצב נראה עגום. בינתיים תכננו ג'קסון ומוראז את צעדם הבא והמשותף במוסיקה.

התכנון המקורי של שניהם היה הרחבתה של להקת JACKSON HEIGHTS אך כתיבת המוסיקה שלהם יחדיו הובילה להבנה כי מדובר כאן במשהו שונה לגמרי ודרוש מתופף שיודע לנגן אותה היטב. ג'קסון ידע מיד את מי הוא רוצה למשימה הזו. הלחץ הגדול ביותר הופעל על מוראז, כי כולם ידעו שהשלישייה החדשה הזו תקבל השוואה מיידית ללהקת הנייס והוא יאלץ לעמוד כל הזמן בהשוואה מול קית' אמרסון, שהיה בשנת 1974 אחד האורגניסטים הפופולריים ביותר.

למעשה, אמרסון הציע לג'קסון ודוויסון את מוראז כמחליף ראוי להמשיך את להקת הנייס במקומו, אך בתקופה ההיא של 1970 היו השניים מותשים נפשית מפירוק הלהקה בלל חברם הקלידן והעדיפו להפסיק את פעילותה.

ביום החזרות הראשון של REFUGEE, דוויסון היה כה נרגש ועצבני ששתה המון והגיע לחדר החזרות עם האנג אובר רציני. אך מכאן המצב רק השתפר וכל מי ששמע את הלהקה בחזרות נדהם מהעובדה הברורה שפטריק מוראז היה עדיין קלידן אלמוני בשלב הזה. זמן קצר לפני כן הוא הנהיג להקה טובה בשם MAINHORSE שלא הצליחה להתרומם והשאירה תקליט אחד טוב, שיצא בשנת 1971, ומוסיקה שהקליטה לפסקול של סרט.

הכל החל עם להקה זו בשנת 1969 כשמוראז הגיע ללונדון עם הבסיסט ז'אן ריסטורי במטרה למצוא זמר ומתופף. לאחר שפרסמו מודעה בעיתון המלודי מייקר, הם ניגשו לערוך אודישנים ומצאו את המתופף בן ה-17, ברייסון גרהאם. להרכב הצטרף גם הסולן לשעבר של להקת WORLD OF OZ, דייויד קיובינק.

אבל לצד קיובינק הם מצאו כי גם הזמר של להקת IF הבריטית פנוי ומוכן להצטרף אליהם. אז מוראז החליט לקבוע לפי משימה: על השניים הוטל לכתוב תוך עשר דקות מילים ללחן שניתן להם. קיוביק הצליח לכתוב מהר יותר את המילים לשיר ושמו PALE SKY וניצח.

החבורה טסה לשווייץ ושם הוחלט לקרוא ללהקה בשם MAINHORSE AIRLINES. את האישור נתן להם המיליונר השבדי סאם מיסגס, שמימן את הסיפור. באותה תקופה הוא מימן להקה נוספת ושמה סופרטרמפ, שתחזיר לו בהמשך את השקעתו ובגדול (בניגוד למוראז וחבריו).

בשנת 1970 חתמה הלהקה, שקיצרה את שמה, בחברת התקליטים 'פולידור' ושנה לאחר מכן יצא תקליטה. המכירות לא היו היסטריות וההרכב לא שרד את האכזבה. השירים נגישים ועסיסיים (תקשיבו ל- BASIA האהוב עליי). גם הקטע המסיים, GOD, נפלא, ארוך ופרוגרסיבי להפליא.

במלודי מייקר לא התלהבו מהאלבום וכך נכתב בביקורת: "לרוב מדובר בתקליט עם גיטרות בוערות ואורגן שנשמע כיוצא מבית הספר של קית' אמרסון. אבל זה הרכב שגרתי עם מוסיקה שגרתית. זה פשע להיות בינוני בביזנס הזה". בעיתון SOUNDS נכתב בביקורת: "יש להם רעיונות מעניינים בצלילים ובעיבודים. אבל האלבום צפוי ברובו".

עכשיו אחזור, ברשותכם אל המשך בנייתה של להקת REFUGEE.

שלושת חברי הלהקה ערכו חזרות רבות במטרה להופיע עוד לפני הקלטת אלבום הבכורה. זו הייתה החלטה נבונה. ההופעה הראשונה ל-2 בדצמבר 1973 במועדון ROUNDHOUSE שבלונדון, כשהרפרטואר נע בין חומר מקורי חדש ושירים ישנים של הנייס.

ההקלטות הפכו פוריות ביותר כשמוראז מלהטט בין קלידיו באולפן ובאופן מרשים. קטע הפתיחה האינסטרומנטלי שכתב, PAPILLON, נקרא כך כי חברי הלהקה הרגישו שצלילי סינטי המוג מזכירים להם פרפרים. גם סרטו של סטיב מקווין, שהיה להיט גדול אז בבתי הקולנוע, השפיע.

הקטע השני באלבום, SOMEDAY, מכיל בתוכו הרבה כאב ולא סתם. הוא נכתב על התפרקות נישואיו הראשונים של לי ג'קסון. צד א' של התקליט נחתם עם היצירה הארוכה THE GRAND CANYON SUITE. מוראז כתב את המוסיקה ליצירה זו אחרי שצפה בסרט דוקומנטרי של הבי.בי.סי על הגרנד קניון. הוא ביקש מג'קסון לכתוב לזה מילים אך הבסיסט נתקף במחסום יצירתי עד שבלילה חלם שהוא עף מעל קניון תוך שימוש בידייו ככנפיים.

צד ב' של האלבום נפתח בקטע האינסטרומנטלי RITT MICKLEY. השם המוזר בא בעקבות מבטאו השוויצרי של מוראז כשבא להגיד את המילה RHYTHMICALLY (קצבי). והקטע שחותם את האלבום נקרא CREDO והוא יצירה מתקדמת ומרשימה מאד לאלבום מנצח.

אחד האנשים שהתרשמו מאד לטובה מהאלבום של REFUGEE היה קית׳ אמרסון. ג'קסון הגיע לביתו עם ההקלטה כדי להשמיע לו ולקבל פידבק. התגובה של אמרסון הייתה כתדהמה. אבל האלבום לא נמכר לרוב כשיצא, למרות שהביקורות היו חיוביות והעתיד נראה מבטיח. היה אף דיבור על הקלטת אלבום שני ויציאה לסיבוב הופעות בארה"ב כלהקת חימום לאריק קלפטון.

אבל בסוף הקיץ של 1974, אירע הדבר שפירק את הלהקה.

דוויסון המתופף קרא כהרגלו את מגזין המלודי מייקר ולפתע נחו עיניו על כתבה ובה דווח על פרישתו של הקלידן ריק וויקמן מלהקת יס. הוא נסע מיד לביתו של מוראז, הראה לו את העיתון ואמר לו שבטח להקת יס תרדוף אחריו. מוראז השיב שאם תגיע הצעה כזו אז הוא ידחה אותה על הסף.

אך דוויסון היה מודאג מאד ובצדק. השיחה הזו עם מוראז לא הרגיעה אותו.

אחרי שלהקת יס ניסתה ללא הצלחה כמה קלידנים מחליפים לוויקמן (כולל את ואנגליס, הקלידן של קט סטיבנס והקלידן של להקת WALLY) גילה המנהל של הלהקה, בריאן ליין, את שמו של מוראז. ליין הזמין את מוראז לחזרה ושם הוצעה לו עבודה בלהקה ותמורת שכר מפתה. מוראז הסכים וכינס את שני חבריו ל-REFUGEE להודיע להם על פרישתו לטובת הלהקה הגדולה ההיא.

זרקור על להקת הפרוג GRACIOUS

להקת הפרוג הבריטית GRACIOUS הוקמה עוד באמצע שנות השישים על ידי הגיטריסט אלן קאודרוי והמתופף/זמר פול דייויס. שניהם למדו באותו בית ספר ובתחילה הם קראו לעצמם SATAN'S DECIPLES, בהשפעת האווירה הקתולית בבית ספרם. אחרי כמה שנים ומיליון קאברים לשירים - הצטרף אליהם הקלידן מרטין קיטקאט. הבסיסט טים ויטלי היה הבא בתור להצטרף.

השם GRACIOUS הומצא על ידי מנהלם החדש. קאודרוי לא סבל את השם הזה אך הוא נאלץ לסגת מסירובו כי היה במיעוט. מה גם שלא היה לו רעיון אחר להציע. להרכב היה אף העונג להיות להקת החימום לקינג קרימזון. הדבר השפיע מאד על קיטקאט הקלידן לקנות מלוטרון.

בשנת 1969 הקליטה הלהקה תקליטון, לחברת פולידור, עם השירים BEAUTIFUL ו- OH WHAT A LOVELY RAIN. התקליטון לא נחל הצלחה והלהקה פנתה ליצירה פרוגרסיבית יותר ועבדה על יצירה שקראה לה OPUS 31 ובה ביקשה לתאר את ארבע העונות כגרסה מודרנית ליצירה של ויואלדי.

ב-2 בדצמבר 1969 התקבלה הצעה מחברת התקליטים המתקדמת החדשה, VERTIGO, לחתום על חוזה הקלטות. חברי הלהקה, שרצו דווקא לחתום בחוזה אחר שהוצע להם מטעם חברת התקליטים ISLAND, מצאו את עצמם בסוף חותמים להצעה הראשונה.

קיטקאט ביקש בזמנו מחברת המלוטרון בה הוא קנה את הכלי שלו, שתסדר לו צלילים מובילים בשני צידי המלוטרון. המלוטרון האורגינלי נבנה כך שבמקלדת הימנית שלו נמצאו כל הצלילים המובילים (חלילים, STRINGS, BRASS וכו') ואילו במקלדת השמאלית היו הצלילים הפחות מובילים (צ'לו, גיטרה). הבעיה הייתה להעביר בין הסאונדים במלוטרון. כל מעבר סאונד היה לוקח כעשרים שניות עד שמערכת הסלילים של הסאונד שנבחר הייתה יושבת במקומה מול ראשי הטייפים שבתוך המלוטרון. בהופעות זה היה פשוט סיוט לעשות מעבר צלילים. בבקשתו זו, קיטקאט הבטיח לעצמו סאונדים מובילים בשני צדדי המלוטרון.

באביב 1970 יצא אלבום הבכורה של הלהקה (עם העטיפה הלבנה הנפתחת). בארה"ב הוא יצא בחברת CAPITAL ועם עיצוב עטיפה שונה. יש בתקליט הבכורה הזה מוטיבים קלאסיים לצד הרמוניות בסגנון הביטלס, קטעי בוגי לצד רוק מתקדם מרחף ורווי מלוטרונים. הקטעים כאן מורכבים למדי ושונים זה מזה. זה מדהים לחשוב שחלק מחברי הלהקה פסעו לראשונה באולפן הקלטות להקלטת הדבר הזה. טכנאי ההקלטה באולפני פיליפס, יו מרפי, לא היה איש נחמד והוסיף מתח לאווירת ההקלטה.

הצד הראשון של האלבום הוא יצירת סוויטה בשלושה חלקים.

הקטע הראשון, INTRODUCTION, הוא בדיוק כפי ששמו משקף. הוא מציב לנו את הסיפור של גן עדן מול גיהנום. הקטע הבולט באלבום הוא הקטע השני שנקרא HEAVEN, שיש בו לו מעט קטעי ריחוף שמיימיים יפהפיים. עבור חברי הלהקה, לשמוע באולפן את יצירתם עם צלילי מלוטרון כאלו היה כתחושת אורגזמה. דמעות של אושר נקוו בעיניהם. הקטע שחותם את צד א' נקרא HELL והוא כמובן בא לשקף מוסיקלית את נוראיות המקום ההוא.

צד ב' נפתח בפוגה ברה מינור לצ'מבלו, שתי גיטרות ובס.

לאחר מכן מגיעה היצירה הארוכה שנקראת THE DREAM. המוטיבים הפסיכדליים הולכים כאן יד ביד עם הרוק המתקדם הסימפוני. פשוט יפהפה, אך אלן קאודרוי הגיטריסט סיפר: "רצינו להקליט את היצירה הזו בחלקים ואז לחברם, אבל המפיק אמר לנו לנגן את הכל בבת אחת, כי מסתבר שהוא לא רצה להשקיע זמן נוסף אחר כך כדי לערוך את זה".

עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי פרסם ביקורת על התקליט ביולי 1970: "הלהקה מטפסת עם הבאך שלה על העץ הלא נכון. לעשות עיבודי רוק ליצירות קלאסיות כבר לא ממש עושה לנו את זה. הלהקה מנגנת טוב למדיי אך התוצאה של המוסיקה שלה משעממת ויומרנית".

עיתון DISC הבריטי פרסם ביקורת בספטמבר 1970: "הלהקה הטובה הזו עושה שימוש טוב עם המלוטרון שלה. יש להם צליל מרשים והמוסיקה שלהם טובה וקשה לקטלוג. לפעמים זה אפל ומריר ולפעמים שקט ויפהפה".

בעיתון RECORD BUYER נכתב בביקורת אז: "זה תקליט מאד מוזר. הוא נע בין צליל פראי לצליל מתקתק. הקטע THE DREAM מתנודד בטירוף ויש שם פסנתר חשמלי בסגנון ג'אזי. התופים מוקלטים באופן מוזר ונשמעים כאילו הם בחדר אחר משאר הלהקה. השירה הורסת פה ושם את המוסיקה אבל האלבום נותר מרתק".

באותה שנה הוקלט גם תקליטון בשם ONCE ON A WINDY DAY, שבהופעות נמתח עד לכדי 18 דקות עם סולואים והשפעות מקינג קרימזון. אך חברת התקליטים דרשה לקצץ את העניין לפורמט של תקליטון ולחץ רב נוצר מזה.

כשהגיע הזמן להופיע בפסטיבל האי ווייט, מול מאות אלפי אנשים, קרה ללהקה דבר שהעיב על ההופעה; המלוטרון של קיטקאט הפסיק לפתע לעבוד. דווקא כשהלהקה ביצעה בהשמעת בכורה את יצירתה החדשה, SUPERNOVA. כשקיטקאט ניסה לתקן את הכלי, מיהרו המצלמות לתעד אותו כאילו מדובר בגימיק מוסיקלי, כפי שנהג לעשות קית' אמרסון לאורגן שלו.

חברי הלהקה הקליטו בקיץ של 1971 אלבום שני ומצוין, ששמו המקורי היה אמור להיות SUPERNOVA, אך הוא נדחה על ידי חברת התקליטים ויצא באיחור רב, תחת השם THIS IS... GRACIOUS. גם הפעם טכנאי ההקלטה היה יו מרפי ומריבות רבות פרצו באולפן בין חברי הלהקה. כשהתקליט יצא - הלהקה הייתה מפורקת. הפירוק הרשמי נעשה ב-5 באוגוסט 1971.