רוק מתקדם - על מכונה רכה ומשפיעה ששמה סופט מאשין

להקת סופט מאשין הבריטית היא להקת רוק פורצת דרך שקמה בסוף שנות ה-60 והפכה לאחת הלהקות המשפיעות ביותר בז'אנר ושמו רוק מתקדם. הסאונד של הלהקה, שהוקמה במקור בקאנטרברי, אנגליה, התפתח מרוק פסיכדלי לפיוז'ן (ג'אז-רוק), עם יצירות מורכבות ואימפרוביזציה. ההרכב המוקדם של סופט מאשין כלל כמה מהמוזיקאים המוכשרים יותר של אותה תקופה, כולל רוברט וויאט, מייק רטלדג', יו הופר וקווין איירס. הגישה הניסיונית של הלהקה למוסיקה והנכונות שלה לפרוץ גבולות עזרו להגדיר את הצליל של התקופה ולהעניק השראה. אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שנחשפתי למוסיקה של להקה זו; הייתי אז, בתחילת שנות ה-90, חייל במודיעין ואחד מהחיילים האחרים במוצב סיפר לי שיש לו תקליטי רוק מתקדם. קבענו להיפגש באחת החופשות והוא שם בידי את תקליט הבכורה של סופט מאשין (כמו גם תקליט של להקת מאגמה!). הקשבתי לצלילים של המכונה הרכה ומוחי השתגע מהדבר הנהדר הזה. מאז הפכתי למאזין נלהב ביותר שעוקב אחרי המוסיקה הזו. כיום, המורשת של סופט מאשין ממשיכה להדהד בקרב מעריצי הרוק המתקדם ומוזיקה אקספרימנטלית. לכן, במאמר זה, אביא לכם את סיפורה של להקה זו, שאני מאד אוהב גם את הסיפור שלה, משנת 1968 ועד העפתו של רוברט וויאט ממנה - וכן, זה כולל גם המון פרטי מידע נדירים מאז שאספתי עבורכם. רוצים ליהנות אחר כך מעוד תכני רוק מתקדם? בשביל זה רקחתי לכם הרצאות מוסיקה מיוחדות וגם פודקאסטים מומלצים להאזנה באתר זה.

"ההיסטוריה של להקת סופט מאשין נשענה על הצורך של חבריה לזרוק זה את זה החוצה ממנה".

(רוברט וויאט, מגזין Q)

אבל רגע, הנה קצת על התחלת להקת רוק מיוחדת זו

לאחר שקבעה את שמה מרומן מאת וויליאם בורוז משנת 1966,"המכונה הרכה" (למרות שהחברים גם הופיעו תחת השם MISTER HEAD), הם דחפו את המוזיקה שלהם לכיוון הניסיוני והאלתור, הופיעו רבות לצד להקת מחתרת בריטית אחרת, פינק פלויד, והבטיחו את מעמדם כאחת מלהקות המחתרת החדשניות יותר של

אז. בשנת 1967, הלהקה הוציאה את התקליטון הראשון שלה, LOVE MAKES SWEET MUSIC. אבל זמן קצר לאחר מכן אולצה הלהקה להצטמצם מארבעה לשלוה; הגיטריסט, דייויד אלן, שתוקפה של אשרת השהייה שלו בבריטניה פג, נאלץ להישאר בצרפת. שלושת הנותרים היו המתופף רוברט וויאט, הבסיסט קווין איירס והקלידן מייק רטלדג' שיצר צלילים מרשימים עם האורגן שלו, אותו חיבר לאפקטים כמו FUZZ.

אלן, כמובן, ימשיך להקים את להקת גונג. בינתיים פנו האחרים להקליט את תקליט הבכורה.

בדצמבר 1968 יצא בארה"ב (בלבד) תקליט הבכורה של סופט מאשין.

לא מעט להקות נחשבות צמחו משם והתיוג CANTERBURY PROG ROCK מתייחס ללהקות ואמנים שהעניין שלהם הוא לאו דווקא רוק. זה יכול להיות גם ג'אז ואוונגארד יצוקים לכלי נגינה חשמליים. הלהקה החשובה ביותר בזרם הזה הייתה סופט מאשין, שהקליטה תקליטון לפני תקליט זה וערכה עוד מספר הקלטות, שיצאו רק שנים לאחר מכן, אך תקליט בכורה זה הוא שסלל את מסלול ההמראה של סצנת הקאנטרברי, שנמשכה גם כמה שנים בתוך שנות השבעים.

קווין איירס היה בן 17, כשפרש מביה"ס ושכר חדר בבית הוריו של רוברט וויאט ב- LYDDEN (שליד דובר). דייויד אלן שכר גם הוא חדר באותו בית. וויאט ואלן השמיעו לאיירס מוזיקת ג'אז ללא הרף והוא שנא את זה. עם זאת, הוא מצא שפה משותפת עם השניים בתחום השירה והכתיבה.

בשלב מסוים פגשו החברים איש עסקים עשיר, בשם ווס בראנסון, שהבטיח לתת להם כסף כדי שיקימו להקה. הוא טען שהם העתיד והוא קיים את הבטחתו; הוא שלח להם כסף והם הקימו את סופט מאשין. בתחילה הם היו ארבעה, אך דייויד אלן נתקל בבעיית אישורים לחזור לאנגליה ונאלץ להיפרד משלושת האחרים שהמשיכו לדרכם, מבחינה פיזית ומוזיקלית.

המוזיקה של סופט מאשין הייתה רחוקה שנות אור ממוזיקת פופ של התקופה. הלהקה הייתה נסיונית ביותר ובין כה חבריה לא ניגנו מעולם את אותו השיר פעמיים ובאותה צורה. תמיד הם רצו לשנות את עיבודיהם, דבר שלא מתאים לשוק הפופ כלל.

"המוזיקה שלנו," אמר בזמנו קווין איירס, "היא רק הרחבה של מה שהתעסקנו בו כשהתגוררנו יחד בקאנטרברי. זו הדרך בה אנו מעדיפים לבלות, ולא במשחקי קריקט או גולף. אנחנו עובדים, מרוויחים לחם ויוצרים מוזיקה. כשאנחנו מופיעים, אנחנו לא חושבים על דברים כמו לרצות את הקהל הצעיר שמולנו. המוזיקה שלנו שונה".

ההקלטות לאלבום הופקו בידי צ'אס צ'נדלר (הבסיסט לשעבר של האנימלס, שהפך למנהלו האישי של ג'ימי הנדריקס) וטום וילסון, שהפיק לאמנים כמו בוב דילן, מחתרת הקטיפה ופרנק זאפה ואמהות ההמצאה. כל האלבום הוקלט וקיבל מיקס סופי תוך ארבעה ימים בלבד. טום וילסון אמנם רשום כמפיק האלבום, אך במהלך ההקלטות לאלבום הזה הוא היה עסוק יותר בבנות זוגו, ששהו עמו בחדר הבקרה, ופחות בלהקה שניגנה מולו. לכן הקליט אותה כפי שחבריה ניגנו ולא טרח לתקן אותם כי לא טרח באמת להקשיב למה שהקליט. אולי זו הסיבה להצלחת האלבום מבחינה מוזיקלית? החיספוס בהפקה מאפשר למאזין לקבל את הלהקה כפי שהיא נשמעה באמת, ללא אפקטים מיותרים. כשמקשיבים לאלבום הזה יודעים בדיוק שכך הסופט מאשין נשמעו גם בהופעה בתקופה ההיא.

מלבד וויאט יש באלבום הזה כוכב אחד מיוחד שנוצץ לאורך כל הדרך, וזה הקלידן מייק ראטלג', שהוא למעשה מהפכן בגישתו לנגינת האורגן. בזמן שקלידנים אחרים העדיפו בתקופה ההיא את אורגן ההאמונד ומגבר הלזלי, ניגן רטלדג' על אורגן LOWRY שהיה מחובר ישירות למגבר מארשאל. ראטלג' הוא אולי הקלידן היחיד שכשמקשיבים לו קשה להבין מה הרקע שלו ומה מתחולל בתוך מוחו בזמן הנגינה שלו. הוא כה ייחודי ומיוחד. דווקא קווין איירס, שפרש אחרי האלבום הזה לטובת קריירת סולו אמנותית מופלאה, די נחבא באלבום הזה. הוא בקושי שר כאן ומתפקד כנגן בס שתומך בשני חבריו המהפכניים. בלעדיו, שני האחרים היו מתפוצצים לכיוונים שונים ולא צפויים לחלוטין ולכן איירס הוא הדבק בכל הסיפור של האלבום הזה.

השיר האחרון באלבום, קטע קצר בשם BOX 25/4 LID, מסמל את השלב הבא של סופט מאשין. זאת כי בקטע הזה מנגן מייק ראטלג' בפסנתר ביחד עם בסיסט ושמו יו הופר, שעבד אז כסבל הציוד של הלהקה. בהמשך הפך הופר לבסיסט של הלהקה, מיד אחרי שאיירס פרש, ומאז הפך לאחר הנגנים הגדולים והמשפיעים של סצנת הרוק המתקדם מקאנטרברי.

עטיפת האלבום הייתה מרהיבה לעין. העותקים הראשונים כללו עיצוב שאיפשר לחלק הפנימי של העטיפה להסתובב בצורה מעגלית (כמו העטיפה שלד זפלין עיצבה לאלבומה השלישי, שנתיים לאחר מכן). בזמן שאלבום הבכורה הזה יצא לאור בארה"ב בלבד הייתה הלהקה כבר מפורקת עקב תשישות מסיבוב הופעות קשה.

אך הפתעה לא נעימה ציפתה לחברי הלהקה הנותרים כשקיבלו תזכורת מחברת התקליטים PROBE כי חתמו על חוזה שמחייב אותם לאלבום נוסף ואם הם לא יקיימו את שהבטיחו, יעמדו מול תביעה משפטית. איירס, שנפש אז באיביזה, סירב לחזור ללהקה כי חש כי אינו מסוגל לתפקד בה יותר. המזון המקרוביוטי שאכל גרם לו להתרסקות. שיערו נשר, הליבידו שלו שאף לאפס וחייו היו מרוקנים, כפי שסיפר שנים לאחר מכן. בנוסף, הוא חש שהכיוון הג'אזי של הלהקה לא מתאים לו כלל. וויאט וראטלג' נאלצו להמשיך הלאה וגייסו אליהם את הופר הבסיסט וביחד הקליטו את האלבום השני והמופתי VOLUME TWO, וכך הצילו את הלהקה מצלילה לתהומות השיכחה.

התקליט הזה של סופט מאשין הוא ההתחלה האמיתית של הרוק המתקדם. הוא לא יומרני מצד אחד אך מאתגר מאד מצד שני. ההשפעות של מוזיקת הג'אז, אותה ינק וויאט באופן אדוק, ניכרות פה היטב. וזה עוד לפני מעבהנור הלהקה בהמשך לאזורי ג'אז-רוק נרחבים יותר בהמשך.

גבירותיי ורבותיי, קבלו את הלהקה המתקדמת ביותר - המכונה הרכה!

לאחר מכן פרש קווין איירס מהלהקה... הנה מה שהוא סיפר על ימיו המוקדמים בסופט מאשין:

"באוגוסט 1966 הייתי בן 16 וכבר מחוץ לבית ספר. אז שכרתי חדר בבית הוריו של רוברט וויאט - LYDDEN, שליד DOVER. גם הגיטריסט דייויד אלן גר שם. הוא ורוברט וויאט חשפו אותי בדירה ההיא למוזיקת הג'אז. אמנים כמו ארצ'י שפ, תלוניוס מונק וכאלה. אני חשבתי בתחילה, 'מה זה הדבר המוזר הזה?'. לא היה לי מושג ירוק בג'אז. כל מה שהכרתי עד אז התבסס על התקליט 'צלילי המוזיקה' שהוריי נהגו להשמיע. לא התחברתי לג'אז הזה שלהם, אבל מצאתי מכנה משותף עימם באהבה לשירה הכתובה. פה מצאתי את עצמי בחברת אנשים חכמים וסקרנים מאד. אז לא ידעתי לנגן בגיטרה, אבל ראיתי שיש מולי אנשים מעניינים שכדאי לי ללמוד לנגן כדי להיות איתם.

לקח לי שנתיים כדי ללמוד את הכלי הזה. למדתי בגלל שאהבתי מאד את וויאט ואלן. ניגנתי איתם עד שהחלטתי לעזוב למיורקה. רוברט הגיע איתי והיינו אורחיו של רוברט גרייבס, שנתן לנו מקום לגור בו. דייויד אלן גם הצטרף אלינו מיד לאחר מכן. ואז פגשנו בחור אמריקאי בשם ווס ברונסון, שהיה איש עסקים עשיר שהתמחה במכירת מסגרות לתמונות. הוא בא אלינו והצהיר, 'אתם העתיד מבחינתי. אני הולך לתת לכם כסף כדי להקים להקה'. והוא אכן עשה זאת. חזרנו לאנגליה והוא דאג לשלוח לנו לשם מעטפות עם כסף כדי לקנות ציוד נגינה. בזמן הזה החלטתי להיות הבסיסט בלהקה. כך התחלנו לעבוד כסופט מאשין. היינו רביעייה - רוברט וויאט, מייק ראטלאדג' האורגניסט, דייויד אלן ואני.

בשלב מסויים אלן נאלץ לעזוב אותנו כי נתקע עם ענייני ויזה כשחזרנו מצרפת לאנגליה. הפכנו לשלישיה. אלן הקים בהמשך בצרפת את להקת גונג. חתמנו באנגליה על חוזה עם בחור בשם מייק ג'פרי, שהיה המנהל של להקת האנימלס. הייתה לו חברה עסקית בשם ANIM. הבסיסט של האנימלס, צ'אס צ'אנדלר, גילה את ג'ימי הנדריקס בארה"ב והחליט להביאו לאנגליה ולהפוך אותו לכוכב. הנדריקס אהב את מה שעשינו בלהקה. הוא הסתקרן מהמשקלים הריתמיים השונים שעשינו בשירים שלנו. זמן קצר לאחר מכן מצאנו את עצמנו לפתע ביחד עם השלישייה של הנדריקס בסיבובי הופעות בארה"ב. זה מה ששם את סופט מאשין על המפה. בסיבוב הראשון שלנו עם הנדריקס היה כל הסיפור עבורי כקלישאת הסקס, סמים ורוק אנד רול.

בסיבוב ההופעות השני עם הנדריקס כבר הייתי במקום אחר ועם תזונה מיקרוביוטית. לא שתיתי כלל. לא עישנתי. לא עשיתי סמים. השואו ביז האמריקאי כבר לא עניין אותי אז אבל הייתי מחוייב לסופט מאשין. לעיתים הייתי כה חלש מהתזונה המיקרוביוטית שהכילה אורז וירקות בלבד והחולשה הזו הביאה אותי לעלות לבמה, כשאנשים תומכים בי פיזית. לא היה לי פרוטאין בגוף. השיער החל לנשור והליבידו צנח לאפס. כל זה, עם הצורך לנגן לצד הנדריקס במשך שישה ימים בשבוע, היה יותר מדי עבורי. החלטתי שאני חייב לצאת מהמעגל הזה. זה היה בספטמבר 1968.

עזבתי את סופט מאשין והלכתי לגור באיביזה. החרטה היחידה שלי בעניין הפרישה הייתה הידיעה שאני למעשה עוזב את המשפחה שלי. כנראה זו הייתה המשפחה היחידה בשבילי".

איירס עזב את להקת סופט מאשין, לאחר סיבוב ההופעות בארה"ב בעקבות צאת אלבום הבכורה שלהם. כשחברת התקליטים דרשה מהלהקה לחזור לפעילות, הוא היה היחיד משלושת החברים שלא הסכים והחליט להמשיך ולחצוב את דרכו בקריירת סולו. בסוף 1969 הוא הוציא את תקליט הבכורה המעולה שלו, JOY OF A TOY. זו הייתה התחלה נהדרת לקריירה פורה למדי במהלך שנות השבעים.

איירס היה תעלומה שאי אפשר היה לעמוד בפניה;

הוא היה גאון אקזוטי וחסר דאגות מעידן הרוק הפסיכדלי והמתקדם של אנגליה ואמנותו הייתה נגישה לארה"ב בעיקר באמצעות תקליטי יבוא שקשה היה למצוא. בארצנו יחידים שמעו עליו בסוף הסיקסטיז.

שלושת תקליטי הסולו הראשונים שלו הם בעיניי חוד החנית שלו. הם שונים זה מזה ועדיין מחוברים יחדיו כפנינים בשרשרת.

הראשון בהם נקרא JOY OF A TOY, שיצא בשנת 1969 ומכיל שירים קצרים, יפהפיים ומפותלים לרוב. איירס ידע ליצור מלודיות מושלמות בשיריו ולהפכן לקטעים שחפים ממסחריות. יש בתקליט זה עונג רב, יופי, מיסתורין ושובבות. תקשיבו לשירים כמו GIRL ON A SWING (עם צליל המלוטרון - מנדולינה שבו) או THE LADY RACHEL המתוזמר להפליא. לאוהבי סופט מאשין - החבר'ה מתארחים בתקליט פה ושם.

כשהוא מעודד מהצלחת תקליט הבכורה, פנה איירס להקים להקה משלו ושמה THE WHOLE WORLD. הבסיסט בה היה מייק אולדפילד.

השנה היא 1969. מייק אולדפילד היה אז חבר בלהקה בשם BAREFOOT, כשלפתע צילצל הטלפון ובו הודעה כי הוא מוזמן לאודישן בחברת EMI. הצרה של אולדפילד הייתה שזה היה מבחן לעמדת בסיסט, דבר שהוא כלל לא היה. למרות נסיונו להסביר את העניין שהוא גיטריסט ולא בסיסט, נאמר לו כי זה אודישן שלא כדאי לו להסס פן יפספס.

כמו כן נאמר לו שתחכה לו בבחינה גיטרה בס אך הוא חייב להביא מגבר משלו בחנות השכרת ציוד בשם SOUND CITY. היה זה מגבר גדול בעוצמת 100 וואט. אולדפילד הבין כי לפניו משימת סחיבה גדולה מאד. המגבר היה גדול מאד במימדיו והמשקל שלו היה כבד בהתאם. הוא נרתם למשימה והתחיל לסחוב את המגבר, בעוד מנהלו פיטר ג'נר, שלא ממש אהב אותו, נהנה להביט בו מבעד חלון המשרד שלו ולהתענג על מאמציו הקשים מנשוא של המוזיקאי הצעיר והמתוסכל הזה. אולדפילד המסכן נאלץ גם לסחוב באותו זמן גיטרה חשמלית משלו, ללא עזרה ממישהו.

לא היה לו כסף להזמין מונית ומנהלו אפילו לא חשב להשקיע בו את הדבר הקטן הזה. היה ברור כי יש פה אקט של התעללות מכוונת. אולדפילד חרק שיניים וסחב את המגבר והגיטרה במדרגות הנעות של הרכבת התחתית. כשהגיעה הרכבת, הוא גייס את כל כוחותיו כדי לדחוק את הציוד הכבד שלו פנימה לקרון. המחזה היה משעשע לעוברים והשבים אך נוראי מבחינת אולדפילד.

כשהגיע עם הציוד הנדרש, למשרדי EMI, הוא היה מיוזע כולו. בעודו מטפטף זיעה רבה הוא גילה מולו דמות, שהייתה לבושה כקאובוי. זה היה הבחור שחיפש בסיסט ללהקתו החדשה. קראו לו קווין איירס. השניים ערכו היכרות חטופה שבה הביע איירס חביבות גדולה מאד כלפי אולדפילד המסכן. לאחר מכן הציג איירס לאולדפילד את שאר הנגנים שבלהקתו: קלידן אוואנגארדיסט בשם דייויד בדפורד שתיפקד גם כמלחין ומתזמר קלאסי. כמו כן חיכה שם בחור מצחיק וקירח בשם לול קוקסהיל, שניגן סקסופון.

ואז הגיע זמן האודישן. איירס התחיל לנגן את שיריו, שלא נשמעו לאולדפילד כמשהו יוצא מגדר הרגיל. הוא החליט לעטר אותם בנגינת בס מלודית במקום באספקת קצב בלבד. הגישה הזו גרמה לאיירס להבין כי יש לו פה עסק עם בחור יצירתי והחליט לצרפו ללהקתו ללא היסוס.

אולדפילד בינתיים חשב על הסיוט שמצפה לו בסחיבת המגבר בחזרה לחנות ממנה הושכר. למזלו, הוא התבשר כי הוא יכול להשאיר את המגבר במקום האודישן. אולדפילד הרוויח באודישן הזה דבר נוסף, מעבר להיותו הבסיסט החדש. הוא הרוויח את קווין איירס, שפרש את כנפיו עליו ולקח אותו תחת חסותו. איירס החליט ללמד את אולדפילד לא רק על מוזיקה אלא גם על החיים עצמם.

אולדפילד, שהתנתק מאביו שנהג לריב עימו באופן מטורף, ראה באיירס סוג של דמות אב מבורכת. הוא היה אז בן 16 וזו הייתה הפעם הראשונה בה הפך למוזיקאי אמיתי, שהמוזיקה הייתה עבורו כל עולמו.

איירס, עם הלהקה החדשה, יצא להופעות וגם הוציא בשנת 1970 את התקליט SHOOTING AT THE MOON, שמאד שונה מקודמו - עם תמהיל של שירי פופ לצד מוזיקת אוואנגארד. זה אלבום אדיר בעיניי, שנפתח עם השיר העליז MAY I שבא ככרטיס כניסה מפתה לעולם הזה. מיד לאחר מכן מגיע הקטע RHEINHARDS & GERALDINE הפרוגרסיבי שבאמצע שלו אנו נופלים לעולם אוואנגארדי מוזיקלי מזרם ה- MUSIQUE CONCRETE עתיר העריכות והאפקטים. אם צלחתם את זה בהנאה - שאר האלבום הוא כמתנה בשבילכם.

הלהקה הזו של איירס לא המשיכה בשלמותה לתקליטו הבא, שיצא בשנת 1971, תחת השם WHATEVERSHEBRINGSWESING. יש המחשיבים את זה כאלבומו הטוב ביותר ולדעתי הקטע המתוזמר הפותח אותו, THERE IS LOVING / AMONG US הוא מהיפים ביותר שיש. רוברט וויאט מתארח גם הוא באלבום זה.

וויאט אף היה חבר לרגע בלהקה של איירס, כפי שאולדפילד מספר:

״בעת שעבדתי עם קווין איירס הייתה להקה אחת שיצרה ׳באז׳ רציני מאד בתחום הג׳אז-רוק. שמה היה CENTIPEDE. המנהיג שלה היה הפסנתרן קית׳ טיפט. מדי פעם נהגנו להופיע על אותה במה עם הלהקה הזו, שמנתה כמות אדירה של מוזיקאים, כולל רוברט וויאט. הייתה שם גם אשתו של טיפט, ג׳ולי, שהייתה לפני כן זמרת פופ נהדרת בשם ג׳ולי דריסקול, לפני ששינתה את שם משפחתה לזה של בעלה. אנשים נדהמו מהמופע של ההרכב הזה, זה היה מופע דינמי עם קטעים רועשים ביותר לצד קטעים שקטים באופן כמעט טוטאלי. אני לא אוהב ג׳אז. אני איש של מוזיקה קלאסית ועממית. אך למרות זאת ניסיתי להבין את התופעה הזו של טיפט ולהקתו. כשיצא התקליט הכפול של ההרכב הזה - התאכזבתי קשות. זה היה רחוק שנות אור ממה שחוויתי עימו על הבמה. הלהקה הזו בהחלט הייתה השראה עצומה עבורי. הרעיון הזה שלה השפיע עליי קשות...

...בשלב מסוים החליט לפתע רוברט וויאט שהוא רוצה להצטרף אלינו באופן קבוע כמתופף. קווין איירס הסכים לכך מיד. בשניה שהוא הצטרף הפכו ההופעות לחוויה אחרת לגמרי. רוברט היה מדהים ויצירתי בטירוף.

למעשה שנאתי תופים עד לרגע בו רוברט הצטרף אלינו. הוא היה חוויה לצפייה. הוא היה מנגן שיר ואז לפתע היה נכנס למין קטע שנראה כמו נפילה אפילפטית, כשהוא מוציא מפיו קולות משונים ועושה דברים מוזרים. מוזיקלית, נדהמתי מהאופן בו הוא שמר תמיד על הקצב בקטע שנראה כאוטי לגמרי. וויאט היה אז כוכב גדול. הוא ניגן תופים בסגנון יחודי שלא נעשה לפניו. להקת סופט מאשין הייתה אז להקת האלים של מוזיקת הג׳אז רוק. הדבר לא ממש הונצח בתקליטיהם אך בא לידי ביטוי מקסימלי בהופעות של הלהקה. הקהל היה נטרף מהם. אני הערצתי אותם ולקבל את רוברט ללהקה בה אני מנגן היה דבר מדהים עבורי. הוא היה הגיבור שלי. הדבר המבאס איתו היה שהוא תמיד נראה מדוכא וחסר שימחה. הוא היה מלא בכעס וייסורים. מעולם לא ראיתי עד אז מישהו כל כך אומלל. אבל כשהוא לפתע עזב אותנו וללהקה חזר המתופף הקודם, הבנתי כי הנה אני חוזר מוזיקלית למקום פחות טוב".

בנוגע לתקליט WHATEVERSHEBRINGS WE SING - כמו בתקליטיו הקודמים של איירס; השירים כה שונים זה מזה אך עדיין מתחברים יחדיו, אולי בגלל נוכחותו הכובשת של יוצרם, לחטיבה אחת.

באפריל 1969 פורסמה כתבה על סופט מאשין בעיתון ביט אינסטרומנטל:

"כאשר החרוזים, הפעמונים והאווירה הסוערת של הפסיכדליה הגיעו לחופינו לראשונה לפני כשנתיים, צצו שתי להקות מיוחדות שאומצו לתנועה ההיפית. אחת מהן הייתה הפינק פלויד. השניה הייתה סופט מאשין, עם מייק רטלדג' על האורגן, רוברט וויאט בתופים, וקווין איירס בבס.

אבל בעוד שהפלויד מצאו את עצמם נמביאים להיטים מסחריים לוהטים, מוציאים סינגלים ואלבום ראשון שנמכר בהמון לציבור רחב בהרבה מאשר רק לקהל הפרחים, ה-סופט מאשין מעולם לא השיגה שום פריצת דרך לקהל ההמוני, למרות שהתחילה עם קהל עוקבים פנאטי לא פחות. ההופעות שלה היו אולי חלוציות יותר מאלה של הפלויד. להפתעת כולם, סופט מאשין נעלמה כמעט ללא עקבות. רק לאחרונה נשמע משהו על הקבוצה לאחר היעדרות של יותר משנה.

מעשה ההיעלמות הממושך שלה נובע מביקור ממושך בארה"ב, שם חבריה קטפו הצלחה רבה. הרבה יותר הצלחה ממה שקרה להם באנגליה. היה להם סינגל אחד שיצא בחברת פולידור שלא עשה שום דבר מרהיב והוביל למצוקה כלכלית קשה וכמעט הפך את המוזיקאים לרעבים ממש כשלעתים קרובות אפילו לא היה להם מספיק כסף לקנות בנזין כדי להגיע להופעה.

נקודת המפנה הגיעה כאשר המנהל שלהם, מייק ג'פריס, שגם דואג לג'ימי הנדריקס, סידר להם לצאת לסיבוב הופעות בארצות הברית עם ג'ימי. בזמן הזה, אמריקה הייתה קשובה לרעיונות חדשים בפופ, והסגנון של הסופט מאשין, שהסתמך במידה רבה יותר מהפופ הקודם על אימפרוביזציה, היה בהחלט סחורה טובה. אמריקה הייתה המקום האידיאלי עבור הלהקה לרכז את האנרגיות שלה.

הסיור הראשון הזה עם הנדריקס היה כל כך מוצלח שהלהקה נשארה שם אחרי שסיימה. כבר מההתחלה היא הופיעה בפני קהל של חמישה וששת אלפים איש וזכתה להערכה רבה יותר מאשר באנגליה. בכל הארץ היה טוב. חבריה חששו מהמוניטין של ערים כמו דאלאס - אבל המקומות הגרועים ביותר שהם היו צריכים להופיע בהם היו בפרברים של ניו יורק.

האלבום הראשון שלהם נמצא כרגע במקום החמישים במצעד האלבומים האמריקאי ועדיין עולה לאחר שלושה חודשים. למרות שהלהקה חזרה לאנגליה מאז ספטמבר האחרון של 1969 (עכשיו עם בסיסט חדש, יו הופר), עדיין יש ספק אם הוא יודפס גם כאן באנגליה. חברת התקליטים TRACK לא הוציאה את התקליט בזמן אמת, כי המדיניות שלה באותה תקופה הייתה להתרכז בסינגלים להיטים, והלהקה לא הייתה כאן כדי לקדם את המוצר שלה.

כעת החברים סיימו לעבוד על אלבום שני, שהפיקו בעצמם. הוא הוקלט באולפני אולימפיק בלונדון, בתחילת השנה. שוב, הזמן היה לוחץ. לרוברט לא הייתה מערכת תופים לעשות חזרות מחוץ לאולפן אז הוא נאלץ לנסות ולחשוב מה לעשות בראש שלו.