רוק סטורי - כתבות עיתון נדירות על אלטון ג'ון

עיתוני הרוק של אז מספקים, עד היום, זוויות נדירות ומעניינות מאחורי הצלילים, האמנים, הלהקות והתקליטים. לכן אני אוסף רבים מהם ופה, בבלוג המוסיקה שלי, אני שמח לשתף אתכם מהם.

אז הפעם אני לוקח אתכם אל כתבות שאספתי ותרגמתי על אלטון ג'ון בסבנטיז, שוודאי תספקנה עבורכם זוויות מעניינות שלא הכרתם אודותיו. בואו נצא לדרך...

אלטון ג'ון מודל ינואר 1971

"אמריקה עשתה לי וללהקתי הרבה טוב", הוא גילה אז לכתב NME. "זה גרם לנו לנגן הרבה יותר טוב, אנחנו צמודים יותר. כל כך טובים שאני לא מאמין בזה לפעמים. אני ממש מרוצה, וכך גם די מאריי (הבסיסט) ונייג'ל אולסון (המתופף). אריק קלפטון בא לראות אותנו באחת ההופעות שלנו והוא אמר שהוא לא מאמין שאנחנו הרכב בריטי, כי היינו כל כך צמודים ופ'אנקיים.

דבר אחד שגורם לנו לנגן טוב הוא שאנחנו מסתדרים טוב ביחד. אנחנו רק שלושה, מספר קומפקטי ביותר. אנחנו שמחים לדעת שאנחנו הולכים לעשות הופעה טובה. אל תבין אותי לא נכון. אנחנו צריכים להילחם הרבה זמן כדי לזכות בקהל, במיוחד במקומות כמו סן פרנסיסקו. הקהל האהוב עליי הוא מהסוג של 'בסופו של דבר'. קהל כזה שאתה מנצח אם אתה עובד ממש קשה. זה אתגר וזה שומר אותך בעירנות כך שאם אתה עובד קשה ועושה סט טוב, אז הפרס הוא שהקהל בצד שלך.

קהלים של סן פרנסיסקו נחשבים לקהלים של 'אף פעם', הם כל כך אדישים. הם ראו הכל בעבר ולא מתרשמים מכלום, ובכל זאת הצלחנו לנצח אותם אחרי מאבק קשה".

בזמן סיבוב ההופעות, הפסנתר של אלטון סופק על ידי האמרגן בכל הופעה.

"מעולם לא נתקלתי בפסנתר גרוע בארצות הברית, אבל באנגליה זה נראה אחרת. אני מוכן להשלים עם פסנתר כנף קטן, אבל בהופעה אחת שעשינו לפני כמה ימים, כל מה שסופק היה פסנתר רגיל ולא מכוון. מה אעשה? אני לא מתכוון לעשות בלגאן ולסרב להופיע כי הצעירים שילמו כדי לראות אותנו. אז הייתי צריך לעשות כמיטב יכולתי. לחלק מהאמרגנים אין מושג קלוש במי הם בוגדים. למה הצעירים צריכים לסבול? הם שילמו כדי לראות הופעה טובה והם זכאים לזה.

אחד הדברים הכי מרגשים בסיבוב ההופעות האמריקני שעשינו היה תכנית 'חיה' עבור רדיו ABC בניו יורק. הם רצו שנעשה את זה בפעם הראשונה שהיינו שם אבל לא היו לנו את אישורי העבודה הדרושים. הסאונד היה מצוין. אני לא יודע אם אתה כבר מודע לזה, אבל יש מעט מאוד רדיו חי בארצות הברית אז כשזה קורה, זה יוצר עניין מיידי. היה לנו קהל של כ-100 איש וקיבלנו באזז כזה שהופענו שעה וחצי ללא הפרעה. הם עצרו את החדשות, הפרסומות, הכל, ופשוט רצו עוד.

חברת התקליטים שלנו הקליטה את זה לשמונה רצועות והחזרתי את ההקלטות לכאן, ואנחנו מתכוונים להפיק את זה כתקליט חי בקרוב מאוד. אני מצפה שישוחרר תקליט זה כי האווירה כל כך נהדרת שהיא גורמת לי להרגיש שהוא בעצם יותר טוב מגרסת אולפן".

אלטון לא תמיד רצה להופיע, כפי שסיפר אז: "ממש לא רציתי לעשות הופעות אז כי עשיתי הכל עם להקת BLUESOLOGY, בה הייתי חבר. כל מה שרציתי לעשות זה לשבת ולכתוב שירים. אתה יודע כמה אני עצלן: שנאתי את הרעיון של להרכיב להקה ולעשות חזרות, אבל כשהאלבום האחרון התקבל כל כך טוב, קיבלתי את ההרגשה שיהיה טוב לצאת לדרכים ועכשיו - רק שישה חודשים לאחר מכן - אני חושב שנייג'ל נחשב בין חמשת מתופפי הרוק המובילים בעולם, יש לו הרבה יותר ביטחון. לכולנו יש. אני חושב שאפילו הוא מופתע מהשיפור שלו".

אלטון ג'ון מודל פברואר 1971 - בכתבה ברקורד מירור הבריטי.

כך כתב העיתונאי ביל מקאליסטר, שגם ראיין אותו פה: "נראה שקל לומר עכשיו, אחרי האירוע, אבל תמיד ידעתי שאלטון ג'ון יהיה סופרסטאר. התג "סופרסטאר" מעולם לא התרחש אצלי כלפיו עד שעיתון פופ אחר יישם אותו, אך במובן מסוים אלטון הוא סופרסטאר, תצחקו או לא. יש לו איכות, הילה, נוכחות, אינדיבידואליות. וכישרון. השיר שלו, 'ליידי סמנתה' היה הדבר הראשון ששמעתי ממנו. ניגנתי את זה ללא הפסקה והתפעלתי מפשטותו. הכל אהבתי בו; את הטיפול הווקאלי, העיבוד, המוזיקליות והמילים. לא ידעתי דבר על אלטון ג'ון מלבד העובדה שהסינגל שלו נוגן הרבה ברדיו, אבל ידעתי שאני רוצה לראיין אותו.

הייתה תקופה מתוסכלת כששום דבר לא קרה בעניין. כמה ניסיונות עם משרד היחצ"נות של חברת התקליטים שלו, כדי לארגן זמן מתאים לראיון, סוכלו בדרך זו או אחרת. התחלתי לשכוח מהעניין כשלפתע נחת על שולחני עותק מאלבומו הראשון, EMPTY SKY. העניין שלי בו התחדש.

התחושה הפנימית ההיא, כי כאן כישרון מרכזי שחיכה להתגלות, הניעה אותי לנסות שוב לראיינו. הפעם זה היה קל יותר. ראשית, זמני היה חופשי יותר והתחלתי לקבל על עצמי עבודות, כעוסק חופשי, באופן קבוע. שנית, נדרשו רק שלושה ניסיונות לארגן ראיון מסודר. חברת התקליטים שלו התארגנה מחדש ו והלן וולטרס, ממשרד היחצ"נות שלו, שמאז הפכה להיות חברה קרובה, הבטיחה לי שזה יקרה ועם קפה, ביסקוויטים ואווירה נוחה. הראיון הראשון שלי עם אלטון ג'ון כלל גם את התמלילן שלו, ברני טאופין. ברגע שנכנסתי לחדר, יכולתי לומר שהם היו תאומים מוזיקליים. העובדה שהם הדגישו נקודה זו במהלך השיחה שלנו רק העצימה זאת.

ברני לא אמר הרבה וכשהוא עשה, זה היה בחן חביב. רג' (אלטון) דיבר כל הזמן וזה הצדיק את מה שחשבתי, שהם היו כוכבים כקומבינציה. ראיתי אותם לעתים רחוקות אחרי זה, אבל בכל פגישה אנחנו הכרנו זה את זה יותר טוב. מצאנו את הטעם שלנו, שהיה דומה מבחינות רבות. רג' ואני אוהבים בעיקר את אותה מוזיקה, ברני ואני קראנו את אותם הספרים והתחלתי להכיר אותם כאנשים.

האנלוגיה שיכולתי לחשוב עליה היא כציור ובו הורה צופה בילדו שגדל ועף למעלה, אבל אני מעדיף לחשוב על זה כמו שאני גדל ועולה איתם ומתפתח עם המוזיקה שלהם.

כשהפריצה של אלטון ג'ון קרתה, זה טילטל את כולם. זה קרה באופן כה פתאומי, בלי אזהרה. זה היה לגמרי חדש ומדהים עבורם. בשבועות האחרונים הם התבגרו הרבה ולקבוע איתם לראיון הזה היה קשה. "רג' פשוט לא רוצה לעשות עוד ראיונות", הלן אמרה. "הוא עייף מהלחץ הרב". ידעתי את זה, כמובן, אבל לא ויתרתי בקלות והצלחתי. לא החלטנו לדבר על משהו מסוים אלא פשוט דיברנו.

"הקריירה שלי תהיה קצרה. אולי שנה או שנה וחצי", אמר אלטון. "אז ארצה לפרוש ולהיעלם לאלמוניות. יש לי המון התחייבויות לשנה הזו ולשנה הבאה, וכשאסיימן אז אפרק את להקת הליווי שלי. מבחינתי זה מצוין לפרוש כשאהיה בשיאי. אני רואה כל כך הרבה אמנים אחרים שממשיכים אחרי השיא שלהם ומתחילים להחליק למטה. יש לנו עוד שני סיבובי הופעות באמריקה השנה וזהו זה. לא אעשה דבר לאחר מכן. התעייפתי מכל עניין סיבובי ההופעות. כשהלהקה תתפרק, המתופף, נייג'ל אולסון, יפנה לענייני הפקות. הוא מעדיף להפיק מאשר לתופף. כרגע הוא מאד נהנה להפיק את אלבום הסולו שלו. טרם שמעתי את זה. הבסיסט, די מאריי, ימשיך לנגן גם אחר כך. הוא תמיד יצליח. כשהרכבתי את הלהקה הזו, האמת שלא התלהבתי מיד מנייג'ל.

אבל לא אמרתי כלום כי רציתי לתת לו הזדמנות להוכיח את עצמו. אנשים אמרו לי להיפטר ממנו כי חשבו שהוא לא מספיק טוב, אבל בחרתי לחכות עם זה וזה עבד, בגלל שהוא השתפר כל כך הרבה. אני לא חושב שהוא יודע עד היום שהוא היה מועמד להיזרק החוצה, אם הייתי מקשיב לאחרים. אבל זה נחמד לחשוב שהם היו הצריכים לאכול את הכובע ואני הרווחתי. נייג'ל היה מתופף פופ והוא הרבה יותר מזה עכשיו. באמת שלא יכולתי לאחל לעצמי להקה טובה יותר. ליאון ראסל כבר אמר לדי מאריי שיש מקום עבורו בלהקה שלו, אם הוא ירצה את זה. זו מחמאה אמיתית. אה, עוד נקודה חשובה בשמירה על נייג'ל הייתה שהוא יכול לשיר וזה היה מאוד חשוב. גם נייג'ל וגם די שרים טוב מאוד וזה בולט בהרכב שלנו. זה מאד מוזר לדבר על ההרכב הזה כמשהו שבקרוב יתפרק, אבל זה חייב להיות. זה בלתי נמנע. אני רוצה להיכנס לתחום הסרטים כשחקן, אבל זה לא פשוט. בשביל להצליח בזה, עליי לפרוש מעולם המוזיקה ולהתמסר לזה. אולי פה ושם אעשה מופע, אם אנשים עדיין ירצו אותי".

פינת "מכתבים למערכת" והפעם זה הוא קורא של המלודי מייקר, ששלח למערכת העיתון ביולי 1971:

"זה ממש נפשע בעיניי שעבודתו המתוזמרת של פול באקמאסטר לא מקבלת את הקרדיט שכה מגיע לה. מדובר בגאון אמיתי! תקשיבו לאלבומים של אלטון ג'ון ולאונרד כהן ותבינו. באלבום של לאונרד כהן אין שום איזכור את שמו. והגיחוך הגדול מגיע בפסקול הסרט FRIENDS, של אלטון ג'ון (במרכאות) כשבעטיפה כתוב ש'המוזיקה נכתבה על ידי אלטון ג'ון וברני טאופין'. ומתחת לזה קיבל פול קרדיט ממש קטן, כשלמעשה רוב האלבום נכתב דווקא על ידו. אז נו באמת, סופרסטארים! עכשיו כשביססתם את מעמדכם בפסגה, לפחות תנו קרדיט ראוי לאלו שעזרו לכם להגיע לשם".

בתחילת שנות ה-70 נחשב המתופף של אלטון ג'ון, נייג'ל אולסון, לכוכב. אז הנה על אולסון מודל אוגוסט 1971.

"אני לא תמיד רוצה להיות ידוע כמתופף של אלטון ג'ון ולא שום דבר אחר", אמר אז אולסון לכתב ה-עיתון SOUNDS. "אני חייב לו כל כך הרבה, אבל זה יהיה נחמד אם אוכל לעשות את זה גם לבד עם הרעיונות שלי והדברים שלי". אולסון ביקש אז להצליח עם אלבום הסולו שלו, "תזמורת התוף והמקהלה של נייג'ל אולסון" שיצא ובו אולסון ניגן עם חבריו הקרובים.

אולסון: "אני חושב שאולי אנשים יהיו קצת מופתעים מהאלבום. זה לא ממש כבד, נכון? אני פשוט לא עוסק במוזיקה כבדה. אני רק רוצה לעשות את סוג הדברים שאני מאוד נהנה מהם”.

אולסון פנה לתיפוף לאחר שהתייאש מנגינה בגיטרה. "ניגנתי בגיטרה ושרתי בלהקה. זה היה כאשר הביטלס נכנסו לסצנה וויתרתי על הגיטרה כי לא הצלחתי לנגן את רצפי האקורדים כראוי! הייתי אז ממש ביישן ולא אהבתי להיות בחזית. אז החלטתי להיות מאחור עם התופים. כשהצטרפתי ללהקת PLASTIC PENNY זה היה שינוי עצום עבורי. קפצתי מלהיות כלום ללהיות משהו. באותה תקופה עבדתי במוסך לאגזוזים, אז זינקתי ישר מתחתית משאיות עם שמן שמטפטף עליי לפסגת העסק. הייתי אז טיפש מאוד בהתנהלות עם הכסף שלי. בזבזתי את זה כמו מים ופשוט לא היה אכפת לי".

אבל הוא התחיל לדאוג כשהלהקה הזו לא עמדה בקצב ודעכה. אולסון דעך יחד איתה. זו הייתה תקופה גרועה וכשהלהקה התפצלה זה החמיר והמתופף חש שאין מוצא. סיבוב הופעות בארצות הברית עם ספנסר דייוויס וכמה הופעות עם להקת אוריה היפ הביאו קצת כסף, אבל זה עדיין לא היה המקום הראוי לנייג'ל אולסון. באותה תקופה החל בחור בשם אלטון ג'ון לעורר גלים.

אולסון הצטרף לתופף איתו, ביחד עם חברו הבסיסט די מאריי (שניגן איתו לפני כן אצל ספנסר דייויס). אלטון לקח את השניים לסיבוב הופעות בארצות הברית וזכה להצלחה נהדרת. זה היה בשנת 1970 ושנה לאחר מכן אלטון הוא כבר סופרסטאר.

אולסון: "אני לא אוהב את התיאור הזה, סופרסטאר. זה יכול להיות הרבה דברים. אבל אם מישהו הוא כוכב-על, אז זה אלטון. הוא עבד כל כך קשה עבור הלהקה בארצות הברית ונראה שהוא לעולם לא יפסיק לעבוד. האיש הוא משוגע אבל משוגע מדהים ומופלא. כולנו חברים ביחד וזה כמו משפחה גדולה. מעולם לא היו ויכוחים. אני מניח שזה בגלל שכולנו יודעים בדיוק מה קורה".

באלבום הסולו הראשון שלו השתמש אולסון בחומרים שנכתבו בעיקר על ידו. "הייתי רוצה ש-14 מוזיקאים ייסעו יחד להופעות עם שירי התקליט. אני יודע שזה יעבוד. אני לגמרי בעניין של מוזיקה. אין שום דבר אחר שאני רוצה לעשות. אני פריק מוזיקלי, אם תרצו. מעולם לא הייתי כל כך מאושר. עם זאת אני מבין שבעסק הזה יום אחד אתה יכול לקום לעולם שמשי ולמחרת הכל עלול לקרוס. אבל אני יודע שלעולם לא אוכל לעשות עבודה פקידותית יותר".

וכבונוס, הנה הביקורת בזמנו מהרולינג סטון על תקליט הסולו הזה של נייג'ל אולסון: "אין בו תזמורת תופים, למרות מה שהכותרת מציעה. יש פה קבוצה ווקאלית קטנה. מנגנים איתו די מאריי וקיילב קוואי, שמנגנים גם עם אלטון ג'ון. גם שני חברי להקת COCHISE נמצאים פה והזמרת קת'י מקדונלד, ששרה עם ליאון ראסל.

הבעיה היא שאולסון אינו האדם המתאים להוביל דבר שכזה. לכן התקליט נטול הנהגה וכיוון. מנהיג בהרכב חייב להיות בעל כשרון יוצא מן הכלל בשירה או בנגינה. למרות שאולסון מתופף נהדר מאחורי אלטון ג'ון, בתקליט הזה שלו אין ביצועים מרשימים. והשירה שלו אינה מיוחדת. גם לקת'י מקדונלד יש את אותה הבעיה. היא שרה מבלי להרשים. אולסון מציג מחסור בכיוון אפילו בשמות השירים, כששיר אחד נקרא I'M COMING HOME ושיר אחר נקרא I CAN'T GO HOME AGAIN. יש בתקליט ביצוע טוב לשיר NATURE'S WAY, ששייך ללהקת ספיריט. הבה נקווה שבתקליט הסולו הבא שלו ישקיע אולסון יותר מאמץ".

אלטון ג'ון מודל נובמבר 1971. "נראה שאנשים באמת אוהבים אותי או באמת שונאים אותי".

זו הייתה שנה עמוסה עבור אלטון ג'ון. הוא חזר מסיבוב הופעות מוצלח ביותר בארה"ב, כשהוא מילא את התיאטרון היווני שבלוס אנג'לס כל לילה במשך שבוע.

אלבומו האחרון, MADMAN ACROSS THE WATER, זכה לביקורות טובות אך משהו בו נתקע מבחינת מכירות. אלטון סבר אז שזה האלבום המתוזמר האחרון שיעשה ושהוא רוצה לחזור לאלבום קצבי, אותו יקליט בצרפת. אלטון לעיתון SOUNDS: "אני אשמח לעשות אלבום מהסוג של רוד סטיוארט או ניל יאנג, כי הגיע הזמן לשינוי. הוספת הגיטריסט החדש בשנה הבאה (דייבי ג'ונסטון) תיתן לנו יותר מרחב לדעתי. הוכחנו טוב יותר מכולם שפסנתר, בס ותופים יכולים לעשות זאת היטב במופע רוק חזק, אך כרגע אין כמעט מקום לבצע סולו. אני צריך לספק קצב בפסנתר ואני חושב שמישהו טרי בהרכב יוריד ממני קצת אחריות ויעניק לנו חיים חדשים".

התוכניות העתידיות ככללו גם הוצאת חלק גדול מהאקט הבימתי בו אלטון דילג וקפץ ובשלב זה הדבר הפך טרחני עבורו. בהמשך הדרך הוא כמובן יחזור לזה. בינתיים הוא המשיך להיפגע מביקורות.

"הצלחנו מאוד בארצות הברית ואני רוצה שאנשים יידעו את זה ולא יתעלמו מההישג. דבר כזה אכן מרגיז אותי. התרגזתי מאוד בשבועיים הראשונים ואז הביקורת נגדי הגיעה לרמה מאוד נבזית. לא אכפת לי שיהיו ביקורת שליליות אך בונות על אלבומים, אבל כשהם התחילו לומר דברים כמו שהאלבום של לזלי דאנקן (הזמרת שאלטון טיפח אז - נ.ר) היה בסדר למרות שהייתי בו - ובכן זה רע מרושע".

"הכל יוצא משליטה בבריטניה. כלומר כל ההלבשה שלי התחילה כבדיחה, משהו לצחוק, דבר ספונטני, ואנשים התייחסו לזה ברצינות. אני מפסיק לקפוץ על הבמה כי לדעתי זה הפסיק להיות ספונטני. זאת אומרת שכולם יודעים עכשיו שבשלב מסוים בערב אני אבעט בשרפרף הפסנתר ואכנס לתעלולים מטורפים. זה אקט שנשחק בעיניי".

"סצנת הרוק עומדת בקיפאון בבריטניה. מאז שחזרתי מארה"ב, שלושת האלבומים החדשים היחידים שאהבתי היו מלהקת אמריקה, לינדיספארן ולהקת יס. יש כל כך הרבה זבל. מוזיקה הפכה טכנית ומדויקת מדי וזה איבד את כל הגולמיות המקסימה הזאת. האלבומים של טי רקס ורוד סטיוארט הם אלבומי הרוק הטובים ביותר ששמעתי כל השנה כי יש בהם רק רוק'נ'רול גולמי גס. אני חושב שהרוק נעשה מלוטש מדי והדבר הנורא הוא שאין מוזיקאים צעירים שמחזירים את האנרגיה הזו למוזיקה. להקת FREE הייתה הלהקה הצעירה והיחידה שעשתה את זה אבל היא התפרקה".

"אני חושב שקשה ללהקה חדשה לצמוח כאן. חבריה צריכים להלקות את עצמם למוות במשך שנתיים לפני שיהיה להם סיכוי. בכל מקרה, רובם עוסקים עכשיו בכדורגל במקום להתחיל להקים להקות".

"עכשיו זו רק עבודה ולא נותר שום קסם. אני מתכוון לג'יימס טיילור, שנחשב גדול בעולם אבל הוא לא ממש מרגש, הוא קצת משעמם לראות בהופעה. להקת פיירפורט קונבנשן מאוד משעשעת ואני אוהב לצפות בה, כך גם להקות THE FACES וטי רקס וזהו בערך. אני לא יודע לאן אני שייך. נראה שאנשים באמת אוהבים אותי או באמת שונאים אותי".

אלטון ג'ון מודל ינואר 1973. "אני לא מקשיב לאלבומים שלי יותר".

בתקופה זו הופיע אלטון ג'ון בניו יורק ואחת מהופעותיו המיוחדות הייתה בתאטרון קרנגי הול היוקרתי.

אלטון לעיתון NME: "ובכן, זה המקום הקטן ביותר בו הופענו בסיבוב האחרון, אבל זה היה מקום כל כך קסום. פשוט יש בו את התחושה הנכונה ואני חייב להופיע בו גם בשנה הבאה. הקהל בניו יורק באמת משגע אותי. אני חושב שלקהל הזה יש קטע משלו, למרות שאני מעדיף לעבוד בחוף המערבי של אמריקה, שם יש קצת שמש. ניו יורק זה מקום לצאת ממנו ברגע שהיית שם שלושה-ארבעה ימים. עכשיו כבר לא אכפת לי עכשיו, אבל נהגתי לשנוא את זה".

בהופעות שילב אלטון שיר חדש שיצא כתקליטן ושמו DANIEL.

אלטון: "כשעשינו את האלבום האחרון ("אל תירו בי, אני רק הפסנתרן") אז השיר 'דניאל' סומן מיד לצאת כתקליטון אחרי CROCODILE ROCK. זה לא שיר שחושבים עליו כלהיט מיידי. אבל רוב האנשים ששמעו את זה פעמיים או שלוש מיד נתפסו לזה. כמו כן, הוא שונה לחלוטין מרוק הקרוקודיל. המו"ל שלי, דיק ג'יימס, התרגז מאד מהבחירה בשיר זה כתקליטון. אבל רציתי את זה, בין אם יצליח או אם לא. מבחינתי זה אחד השירים הטובים ביותר שברני ואני כתבנו. דיק התנגד ואילצתי אותו ללכת הפעם בדרכי. אז הוא אמר 'אני לא מתכוון לפרסם את זה ומבחינתי אני מתנער מזה'. אמרתי לו שאני הולך לרכוש מקום למודעות בעמוד מלא בעיתונים המסחריים. אבל הדבר המצחיק הוא שהוא אמר שהוא ישלם עבור המודעות אם השיר יגיע לעשירייה הראשונה. ובכן, הצלחתי, נכון?".

אנשים שמו לב שעל הפסנתר של אלטון בהופעותיו יש תמונה של דוריס דיי. האם הייתה בכך משמעות?

אלטון: "לא ממש. חבר שלי, לארי סמית', ואנוכי יצאנו למונטריאול ושם מצאנו בחנות את הזבל הכי מדהים שאפשר למצוא, זאת אומרת שהוא היה שם שנים, הכל היה מאובק ומצאנו תמונה נהדרת של אלביס פרסלי ותמונה נהדרת של דוריס דיי. אז החלטנו לקנות אותה ולארי פשוט תקע אותה על הפסנתר לילה אחד ומאז היא שם. זה מין קמע להופעות. אני לא חושב שדוריס יודעת את זה".

על הצורך לשנות שירים בהופעות: "כל סיבוב הופעות משנה את הפורמט כי לא יכולנו להשמיע את אותם השירים כל הזמן. לדוגמא, השיר TAKE ME TO THE PILOT. לא נעשה את זה יותר כי כל כך נמאס לי לשיר את זה, אז יש לנו שירים חדשים מוכנים, אבל אתה לא יכול לנגן את כל השירים החדשים בהופעה כי אנשים באים לשמוע את אלו שהם אוהבים ומכירים. זה קצת מקומם לבצע את אותו שיר במשך שנתיים!

בשנה הקודמת הופיע אלטון בפסטיבל בול שבלונדון ועם תזמורת. אלטון: "כן, זה היה קצת ניסוי ותהיה, כי ככה זה תמיד עם תזמורת. אבל מנקודת המבט של הלהקה שלי, זו הייתה הפעם הראשונה שהגיטריסט דייבי ג'ונסטון ניגן איתנו על הבמה. בדיוק סיימנו להכין את האלבום 'הונקי שאטו' כשיצאנו לדרכים והימרנו עם שירי האלבום הזה בחלק הראשון. לא השמענו שירים ישנים. הוא התקבל טוב מאוד, אך החלק עם התזמורת היה מורט עצבים מכיוון שיש מחסום כזה בין מוזיקאי פופ למוזיקאים קלאסיים. שמחתי כשזה נגמר. זה היה כמו סיוט של שבועיים שהצטבר, כי זו הייתה טירחה להיפגש עם הנגנים הקלאסיים. התאמנו במשך שלושה ימים וזה עדיין היה סיוט. זאת אומרת, נהניתי בסוף, זו הייתה חוויה נהדרת, אבל אני לא חושב שאחזור על זה שוב. החיים קצרים מכדי לעבור את כל הדרמות האלה, אני חושב".

בהופעה בקרנגי הול הפתיע אלטון את הקהל עם השיר SINGING IN THE RAIN, ביחד עם תפאורה מרהיבה, כוריאוגרפיה ומקהלה. אלטון: "אני חייב להודות שזה לא היה הרעיון שלי, אלא של לארי סמית'. הוא נהג לעשות את זה עם להקת בונזו דוג דו דה באנד והוא הציע שאעשה את זה. חשבתי שהוא השתגע לגמרי. בכל מקרה, הסכמתי וחשבנו שזה יהיה נהדר לעשות את כל הקטע עם בנות, נצנצים וגמדים ושאר דברים והחלטנו לעשות את זה בלוס אנג'לס. זה עבד כל כך טוב שחשבנו שזה יהיה אידיאלי גם בקרנגי הול. אנחנו צוחקים במהלך הביצוע אבל אנחנו מנסים להיות קצת יותר רציניים כשכל הבנות והנצנצים דולקים. זה פשוט משהו שאני מאוד נהנה ממנו. לא אכפת לי לעשות אלבום של דברים כאלה, אבל אני לא חושב שהקהל הצעיר שלי יבין את זה. זה באמת רק בשביל ההומור. אני רוצה לעשות מחזמר גדול מאוד אבל אני לא יודע אם זה יקרה אי פעם".

ואם שאלתם איזה אלבום אלטון הכי אהב שלו באותה תקופה, אז הנה תשובתו: "זו שאלה שתמיד מגיעה. באמת שאין לי תקליט מועדף. אני לא מקשיב להם יותר. אני זוכר כל אחד מהם כשאני מכין אותם ולכל אחד מהם יש אווירה מסוג אחר. אני עדיין אוהב מאוד את EMPTY SKY. אני מניח שזה לא האלבום האהוב עלי, אבל זה היה האלבום הראשון שעשיתי אי פעם ואני זוכר שהקלטתי אותו בשעת לילה מאוחרת. אני עדיין חושב שזה תקליט נהדר מבחינתי. יש בו כמה דברים נוראיים אבל זה פשוט אלבום שאני מאוד גאה בו. אשמח לעשות אלבום שכל כולו המוזיקה שלי, אבל אני לא חושב שאני מסוגל לכתוב את המילים. אני די שמח לעבוד עם ברני טאופין כצוות. עדיין לא התחלנו לממש את הפוטנציאל. אנחנו מצליחים רק מזה שנתיים וחצי כך שאנחנו באמת טירונים. אשמח לעשות אלבום סולו לחלוטין אבל האם הוא יצליח? אשמח לעשות את זה יום אחד, בטח".

אלטון ג'ון מודל נובמבר 1974.

אלטון ג'ון היה עסוק אז בסיבוב הופעות אמריקני והוא היה מרוצה. אמנית הימום הייתה הזמרת קיקי די (זו שבהמשך תשיר איתו בדואט המצליח DON'T GO BREAKING MY HEART).

האלבום החדש שלו, "קפטיין פנטסטיק", כבר הוקלט באולפני קאריבו לפני תחילת הסיבוב הזה, אך הוא נותר בהיחבא כדי לאפשר שנה מיציאתו של האלבום הקודם, CARIBOU, במקום להציף את השוק בתקליטי אלטון ג'ון, כפי שקרה בעבר. אלטון תיאר אותו כך בעיתון SOUNDS: "יש פה רק חוויות של ברני (טאופין) ושלי מתחילת דרכנו ביחד. לא מדובר עכשיו בסדרה של אלבומים ובהם ההיסטוריה שלי. פשוט הגדרנו את הרעיון של האכזבות והדברים שלנו. זה ממש לא אלבום קונספט. יש שם גם כמה שירים אישיים. זו הפעם הראשונה שכתבנו אלבום שבו ברני קיבל את סדר הפעולות של השירים לפני שכתבתי את הלחנים. זה היה מוזר מאוד, אבל זה הסתדר טוב".

אלטון גם הישווה בין האלבום הנוכחי שלו לאלבום עם הפטיין הפנטסטי: "ובכן, 'קאריבו' נעשה בערך כעשרה ימים, בעוד שהפעם היו לנו שלושה או ארבעה חודשי חופש, ביטלנו את ההופעות באנגליה ובאירופה כי היינו מותשים. וכשהגענו לאולפני קאריבו, הפעם הזמנו זמן אולפן לחמישה שבועות. מעולם לא הייתה לנו את האפשרות לעשות זאת. גם עם 'קאריבו' היו כמה בעיות אישיות; כולם צעקו זה על זה כי היינו עייפים. אני עדיין אוהב את האלבום, אני מעדיף אותו מאשר האלבום DON'T SHOOT ME, למשל".

גם ג'ון לנון התארח באולפן והקליט עם אלטון גירסה ל"לוסי ברקיע היהלומים".

לאחר שאלטון התארח בשירו של לנון, WHATEVER GETS YOU THRU THE NIGHT, הסכים לנון בשמחה לבוא ולעזור לאלטון בהקלטת השיר שרקח בשנת 1967 לביטלס.

לנון הגיע לאולפן ונחרד לגלות כי אינו זוכר כלל את האקורדים של השיר. הגיטריסט של אלטון, דייבי ג'ונסטון, התנדב להזכיר לחיפושית לשעבר את אותם אקורדים אבודים. מצד שני, לנון לא ניגן כלל את השיר משנת 1967, כך שלא היה לו באמת במה להתבייש.

בעוד שלאלטון הייתה דעה מוצקה בנוגע לעיבוד השיר, לנון תרם רעיונות משלו לסשן. מקצב הרגאיי לקראת סוף השיר היה רעיון שלו (שאני אישית חושב כי הוא חסר טעם ולא קשור - עניין של טעם אישי). לכן הקרדיט בתקליטון ציין את גיטרת הרגאיי של דוקטור וינסטון או בוגי. וינסטון היה שמו האמצעי של לנון (על שם וינסטון צ'רצ'יל).

אלטון: “ג'ון ממש נהנה, אלא שהוא לא הצליח להתרגל לגובה (האולפן היה ממוקם גבוה בהרים - נ.ר). הוא נאלץ למהר כל הזמן למיכל החמצן. הסתדרתי איתו ממש כי הוא עובד בדיוק כמוני באולפן. צחקנו כל הזמן. יש לי באמת חיבה מאוד חזקה אליו".

אלטון היה עסוק מאד באותה שנה ובנובמבר הוא כבר תכנן את מופע חג המולד שלו בהאמרסמית' בלונדון, שישודר באופן חי בטלוויזיה.

"אני לא מתכוון לעשות שירים חדשים בכלל בהופעה הזו. כשהאלבום החדש ייצא, אנחנו נעשה הופעה מיוחדת שבה אנו ננגן את כל האלבום הזה. אז בחג המולד נבצע שירים ישנים, כולל כאלו שלא עשיתי, כמו השיר LEVON. אני גם רוצה לעודד את המתופף שלי, נייג'ל אולסון, לצאת מאחורי מערכת התופים שלו כדי לבצע את הסינגל שלו, עם גרסה מחודשת של הקלאסיקה של המארבלס, ONLY ONE WOMAN".

על התופעה של אמני רוק שהחלו לעזוב את אנגליה, כדי להימלט מתשלום מס הכנסה גבוה מאד: "אני לא עוזב. אני לא יכול לעזוב את קבוצת הכדורגל שלי".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.