top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-14 במאי בעולם הרוק

עודכן: 15 במאי



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.



אז מה קרה ב-14 במאי (14.5) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "מבקרי המוסיקה יודעים להכאיב כהוגן, אבל במבט לאחור - הקטילה שלהם עשתה דווקא טוב" (גרג לייק, מלהקת אמרסון, לייק ופאלמר, בעיתון מלודי מייקר, בשנת 1970)


ב-14 במאי בשנת 2015 מת בביתו בשנתו גיטריסט הבלוז המשפיע בי. בי. קינג. בן 89 במותו. הגיטרה "לוסיל" נותרה מיותמת.



קינג, שקולו והגיטרה המייללת העלו אותו משדות הכותנה של מיסיסיפי לבמה העולמית ופסגת הבלוז האמריקני, מת בביתו בלאס וגאס.


ג'ון פודנברג, חוקר מקרי המוות של מחוז קלארק אמר כי הסיבה היא שבץ המיוחס לסוכרת מסוג 2. קינג היה במצב בריאותי ירוד, אך המשיך להופיע עד אוקטובר 2014, אז ביטל סיור, וציין כי זה מהתייבשות ותשישות הנובעים מהסוכרת.


"רציתי לחבר את הגיטרה שלי לרגשות אנושיים", כתב קינג באוטוביוגרפיה שלו. רבים מהשירים שהוא שר, כמו הלהיט הגדול ביותר שלו, THE THRILL IS GONE ("אני עוד אמשיך לחיות / אבל כל כך בודד שאני אהיה"), היו שירים של כאב והתמדה.


הוא אומץ על ידי מעריצי הרוק של שנות השישים והשבעים, שנשארו נאמנים לו עם התבגרותם יחד. נגינתו השפיעה על רבים מנגני גיטרת הרוק המצליחים ביותר של התקופה, כולל אריק קלפטון וג'ימי הנדריקס.

הייתה זו הופעה שלו, בשנת 1968, בפילמור ווסט שבסן פרנסיסקו, שהייתה רגע פריצת הדרך המסחרית שלו. בהתחלה הוא ראה בקהל שבא לראותו "אנשים לבנים בעלי שיער ארוך". אז אמר למנהל ההופעות שלו בכעס, "אני חושב שהם הזמינו אותנו למקום הלא נכון". אז ניגש האמרגן ובעל הבית, ביל גרהאם, למיקרופון הציג אותו בפני הקהל: "גבירותיי ורבותיי, אני מביא לכם את יו"ר הדירקטוריון, בי. בי. קינג".

"כולם קמו ואני בכיתי," אמר קינג. "זו הייתה התחלת סיפור האהבה שלי עם הקהל הלבן".


קינג ידע עושר אמיתי והסיפוק האישי והמקצועי היה אדיר. לאורך כל זה הוא נשאר עם האהבה הגדולה של חייו, הגיטרה שלו. הוא סיפר את הסיפור אלפי פעמים; כיצד הופיע באולם ריקודים בתחילת שנות החמישים, כאשר שני גברים הסתכסכו ביניהם והפילו, במהלך המריבה, תנור נפט שגרם להתלקחות. קינג נמלט מהאש ואז נזכר בגיטרה שלו, שעלתה 30 דולר וכיצד הוא רץ חזרה פנימה לבניין הבוער כדי לחלץ אותה.


לאחר מכן נודע לו כי המאבק בין השניים היה על אישה ושמה לוסיל. קינג החליט לקרוא לגיטרה שלו בשם הזה. "קראתי לה לוסיל כדי להזכיר לי לא לחזור על אותו מעשה מטופש", אמר.


בשנת 1972 הוא הגיע לחמש הופעות בישראל, כשהוא לבוש בהידור בחליפה ומגובה בשבעה נגנים. הופעתו הראשונה פה נערכה בקונכייה האקוסטית שהייתה ברמת החייל.


הקהל הישראלי העניק לו חום רב ומגדולי אמני הרוק הישראלי, יצחק קלפטר, סיפר לי כיצד אף ג'מג'ם איתו במועדון הג'אז, "בר-ברים". מידע נוסף שסופר לי, מהנוגעים בדבר,על הופעה ספציפית זו (כולל תמונה מאותו אירוע!) נמצא בהרצאה מעניינת שבניתי על קלפטר - גיבור אמיתי של רוק ישראלי.


עשר שנים לאחר מכן חזר בי. בי. קינג להופיע פה ושוב והזיע על הבמה הישראלית, כשכל טיפת זיעה שלו היא הבלוז בכבודו ובעצמו.


ב-14 במאי בשנת 1971 יצא האלבום השלישי של צמד הקארפנטרס. לא יודע איך להסביר לכם את זה, אבל משהו במוזיקה שלהם מצליח לגעת בי מאד.



SIDE 1

1. Rainy Days and Mondays

2. Saturday

3. Let Me be the One

4. (A Place to) Hideaway

5. For All We Know


SIDE 2

1. Superstar

2. Druscilla Penny

3. One Love

4. Bacharach - David Medley

5. Sometimes


תקליט זה, שגם מכונה THE TAN ALBUM, ביסס את המוניטין של קארן קארפנטר כאחד מזמרות הפופ המוכשרות ביותר בדור שלה. נאמר כי כוחן של הקלטות אלה הוא שגרם לאחיה הפסנתרן, ריצ'רד קארפנטר, לבקש ממנה להגיש את השירים כשהיא בפרונט במקום לשיר ולנגן מאחורי התופים. כמו כן, זה התקליט הראשון שמציג את לוגו הצמד המוכר.


אבל לא היה קל לעשות את התקליט הזה. ריצ'רד חש אבוד כשניסה למצוא שירים טובים. "חשתי שהמזל מתחיל להיגמר לי אז. הצלחתי למצוא את WE'VE ONLY JUST BEGUN מפרסומת לבנק למשכנתאות ואת FOR ALL WE KNOW מסרט". למזלו, חיכו כמה שירים במשרדי חברת התקליטים שנכתבו על ידי הצמד שכתב את WE'VE ONLY JUST BEGUN - פול וויליאמס ורוג'ר ניקולס. עדיין, שנים לאחר מכן, ריצ'רד לא היה מרוצה מהתקליט: "אני חושב שרוב המעריצים שלנו מאד אוהבים את התקליט הזה, שהגשים את מטרתו עבורנו, עבור חברת התקליטים ועבור המעריצים. אבל אני ידעתי שיכולתי לעשות בו עבודה טובה יותר".


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על תקליט זה: "הקארפנטרס עושים תקליטונים טובים. "קרוב אליך" היה פופ במיטבו. הקול הראשי של קארן קארפנטר עתיר נשמה, בעוד שהעיבוד היה עם מוזיקה של אמצע הדרך. הטריק הצליח והתקליטון נמכר ביותר משני מיליון עותקים בארצות הברית בלבד.


השיר שפותח את התקליט הזה, RAINY DAYS AND MONDAYS נכתב הוא דוגמה מעולה למלאכת המוזיקה של אמצע הדרך. המנגינה בלתי נשכחת בעליל. העיבוד של ריצ'רד משתמש בכלי נשיפה כנקודת הנגד המושלמת לנגינת הפסנתר החשמלי הרגישה שלו. ושוב, הקול של קארן הוא האלמנט המרכזי בהצלחת התקליט. אמנם יש לה את כל האיכויות של זמרת פופ טובה, אבל היא גם משתמשת בהרעדת קול מעט מוגזם כדי להעניק לעצמה איכות צליל טיפה מעורפלת, תוך שהיא מתנסחת בעדינות ובקלות.


עם תקליטון אחד מצוין (CLOSE TO YOU) ואחד מקובל (WE'VE ONLY JUST BEGUN) שנתן לו יתרון, קיוויתי שהקארפנטרס יהיו תענוג בלתי צפוי. למרבה הצער, התקליט מראה כי הקארפנטרס הם רגילים כמו שכולכם ידעתם שהם מלכתחילה. אני לא יודע מה זה שונה כשהם מקליטים שירים לתקליטים במקום לתקליטונים, אבל מה שזה לא יהיה, עליהם לעצור את זה מיד.


ריצ'רד יכול לעבד, לנגן בפסנתר ולשיר יפה ברקע, אבל שלושת השירים שהוא כתב לתקליט הם כה מחרידים עד שנדהמתי שהמפיק שלהם הרשה לשחרר אותם. מקומם במיוחד היה הרעיון שלו לעקוב אחר הביצוע הנהדר של קארן בשיר SUPERSTAR, של ליאון ראסל ובוני ברמלט, עם טיפוס משלו על גרופיות בשם "דרוסילה פני".


בסופו של דבר, לקארפנטרס יש יותר דברים בעד מאשר נגד. אין ספק שהם תרמו רבות בז'אנר המוגבל מטבעו של מוזיקת ​​אמצע הדרך הקלילה. הם מביאים קצת נשמה קלילה ורגישות למוזיקה שהיא בבסיסה מיובשת באופן רגשי (כמעט). יש להם קסם שנעים להעריץ אותו מרחוק והם כן יוצרים תקליטונים משובחים, סימן קריאה!".


ב-14 במאי בשנת 1982 יצא התקליט החמישי של להקת הקלאש ושמו COMBAT ROCK. כן, זה עם הלהיטים ROCK THE CASBAH (שתורגם בארצנו ובטעות ל"רוק בקסבה") ו- SHOULD I STAY OR SHOULD I GO.



SIDE 1

1. Know Your Rights

2. Car Jamming

3. Should I Stay Or Should I Go

4. Rock The Casbah

5. Red Angel Dragnet

6. Straight To Hell


SIDE 2

1. Overpowered By Funk

2. Atom Tan

3. Sean Flynn

4. Ghetto Defendant

5. Inoculated City

6. Death Is A Star


במקור תוכנן המוצר הזה לצאת כאלבום כפול ובשם RAT PATROL, אך הרעיון נגוז לאחר התגוששות פנימית בתוך הלהקה. הגיטריסט, מיק ג'ונס, ערך מיקס לגרסה הראשונה, אך שאר החברים לא היו מרוצים ממנה ועבודת המיקס הועברה לגלין ג'ונס, כשבתהליך זה הפך העסק לתקליט בודד.


ברולינג סטון נכתב בביקורת: "עבור הלהקה הזועמת האחרונה של הרוק, החיים בצמרת לא בדיוק היו חגיגה שמאלנית. בבריטניה, שם הפשע האמיתי היחיד של הלהקה היה יציאתה מהאופנה, הקלאש נקטלו מעיתונות צינית שהייתה שתויה מפ'אנק ועתידנות, ועל ידי צאצאי הפאנק שהעריצו אותה ועתה טוענים כי התמסחרה.

כאן, במדינת רייגן, המבקרים האמריקנים מעריכים אותה כמצפון המהפכני המפורש של הרוק, בעוד שצעירים כבדי מתכת רואים בעמדה החברתית של הלהקה ובעוצמת הבמה המדהימה שלה את הרולינג סטונס שמעולם לא היו להם. בקיצור, הקלאש נופלים בין הכסאות.


אבל המסר של התקליט החמישי הזה רועם, זועם ושאפתני מבחינה מוזיקלית עם תריסר שירים. תקליט זה הוא הכרזה על מצב חירום אמיתי והוא מסמך פרובוקטיבי ותובעני של כעס פאנק קלאסי. התחושה המוחצת של התקליט לאבדון הממשמש ובא מציעה שלקלאש עדיין אין תשובה סופית לשאלה המוזיקלית עתיקת היומין: אחרי שנשמעת אזעקה, מה עוד להקת רוק'נ'רול יכולה לעשות?


לרוב, התקליט חסר פתרונות מעשיים לבעיות. במקביל, יש פה קרב רוק מסעיר עם רוק'נ'רול מעורר השראה. מעל הכל, זה הוא תקליט של שירי קרב. בעוד שרוב נביאי השקר והמתלוננים הבלתי פוסקים שנשטפו על ידי הגל החדש ממתינים לעולם חדש ואמיץ, הקלאש נאבקים בשיניים, בציפורניים ובגיטרה כדי להציל את העולם שיש לנו, ובאופן היחיד שהם מכירים. לתקליט אין אולי את התשובות, אך ייתכן שזו האזהרה האחרונה שלנו".

הלהיט הבולט בתקליט הוא ROCK THE CASBAH, שנכתב על ידי מתופף הלהקה, טופר הידון, שבמקור רקח מילים גסות ביותר ששונו פה ושם על ידי גיטריסט הלהקה, ג'ו סטראמר. למרבה האירוניה, הידון פוטר מהלהקה לפני צאת התקליט, בגלל התמכרותו לסמים, ולא נהנה מהצלחת השיר. אופן תיפופו פה מרשים ביותר, אך בקליפ שצולם לשיר רואים את המחליף שלו, טרי צ'יימס.


לשורה הראשונה של מילות השיר היה מקור ספציפי; המנהל של הלהקה, ברני רודס, היה מתוסכל מהסשנים המוקדמים של התקליט כשכל שיר הפך ארוך מדי. באחד הסשנים הוא צעק בתסכול, "האם הכל צריך להיות ארוך כמו ראגה הודית?!" סטראמר חזר באותו לילה מהאולפן לחדרו בבית המלון וכתב במכונת כתיבה, 'המלך אמר לאנשי הבוגי שחייבים להוריד את הראגה'. הוא הביט על זה ומסיבה כלשהי החל לחשוב על מה שמישהו אמר לו קודם לכן, שמי שייתפס באירן עם תקליט דיסקו, ייענש באלימות חמורה נגדו. זה שימש השראה לשאר המילים, על העם שמתריס נגד האיסור של השליט הערבי, שאריף.


להיט נוסף מהתקליט בא עם SHOULD I STAY OR SHOULD I GO. שיר זה משתמש בטכניקה מאוד יוצאת דופן: מילים ספרדיות שמהדהדות את המילים באנגלית.


את החלקים הספרדיים שר עם ג'ו סטראמר הזמר ג'ו אילי, שבא מטקסס ואלבומו משנת 1978 קיבל את תשומת הלב של חברי הלהקה כששמעו אותו באנגליה. כשאילי ולהקתו הופיעו בלונדון, הקלאש הלכו להופעה ולקחו אותם לאחר מכן לבילוי בעיר. הם הפכו לחברים טובים, וכשהקלאש הגיעו לטקסס ב-שנת 1979, הם הופיעו בכמה הופעות ביחד. הם נשארו בקשר, וכשהקלאש חזרו לאמריקה בשנת 1982, הם עשו עוד הופעות ביחד ואילי הצטרף אליהם לאולפן "אלקטריק ליידי" בניו יורק.


אילי: "נכנסתי לאולפן בזמן שהם עבדו על החלקים של השיר. הם עבדו על השיר כבר כמה שעות ושרטטו אותו די טוב. אבל אני חושב שזה היה הרעיון של סטראמר, כי הוא הגיע לחלק הזה ומיד אמר, 'ספרדית תעזור לי להביע את הדברים האלו'. אז עבדנו על טקסט ספרדי, שדווקא אינו מתורגם מילה במילה עם מה שמושר באנגלית". לדברי סטראמר, אדי גרסיה, טכנאי הסאונד שהיה באולפן, התקשר לאמו בברוקלין וביקש ממנה לתרגם חלק מהמילים בטלפון.


בעיתון "קורפוס כריסטי טיימס", מטקסס, נכתב אז בביקורת על התקליט: "בחלק העליון של האלבום כתוב THE CLASH COMBAT ROCK ולכן זה מציג משמעות כפולה. חברי הלהקה כנראה מעולם לא התחשבו עם הצלחתם כשזינקו מחבילת הפאנק בשנת 1977. כרטיסים להופעות שלהם באוסטין בשבוע הבא זמינים לרכישה בחנות התקליטים פה, קרייג'ס, וזה כמו סימן בטוח לקבלה המונית כשלט חוצות בהוליווד. הזמר, ג'ו סטראמר, הפך עכשיו לבלתי נסבל - זמן קצר לפני סיבוב ההופעות הענק שלהם באנגליה ובארה"ב. הוא נעלם פתאום, מה שגרם לביטולים של כל התאריכים. סטראמר חזר אבל לא ברור כמה הוא מתחרט.


הקלאש עדיין כל כך נבונים מבחינה פוליטית ופזיזים מוזיקלית עד שהמסר עולה ברגליים קודם. אתה בקושי מודע לכך שמראים לך כמה מדכא פה".


בעיתון "ספוקמן רביו", מוושינגטון, הכתירו את התקליט, "יצירה נועזת של רוק גלובלי". כך נכתב בביקורת שם: "כמו האלבום האחרון של הקלאש או השניים האחרונים, אם אתם רוצים לספור את התקליטון המורחב של הלהקה, התקליט החדש הוא יצירה נועזת של רוק גלובלי. שוב הקלאש שמו את עצמם בביטחון במעמד הרואי, בניסיון להשתלט על הפוליטיקה העולמית. שוב הם משתמשים בשילוב של סגנונות מוזיקליים גלובליים, מפשטות אסייתית לפ'אנק שחור וגם לגראז' של צעירים בארה"ב.


זה הוא הצעד הבא ההגיוני בסולם עבור הקלאש, שמתעקשת לדחוף את המוזיקה שלה עד הקצה. עם כל תקליט. מעריצי הקלאש, שמרגישים כאילו הלהקה אזלה מאז שהתרחקה מהצלילים הגולמיים והצורמים של התקליט הראשון שלה (כנראה האלבום הטוב ביותר שיצא מסצנת הפאנק הבריטית של 1977), ללא ספק ימצאו שזה יותר מערך רעיונות מאשר אלבום מוזיקה.


אכן, התקדמות מוזיקלית תמיד נשמעת טוב מכיוון שקונספט טוב יוצא לא בהכרח ממוזיקה טובה. תקליט זה מספק המחשה של הרעיון הזה, כי אם לומר זאת בפשטות - לפעמים הרעיונות החדשים עובדים ולפעמים לא. ובכן, יש הרבה רעיונות חדשניים שמסתובבים על התקליט המאופק ביותר הזה של הלהקה.


צליל הגיטרה בוצי כמו נהר המיסיסיפי. קולות הרקע מושרים בספרדית, בשיר SHOULD I STAY. המילים הן יותר אסוציאציה חופשית מאשר פגיעות ישירות בפאנק. כשונאי ההיפים הידועים לשמצה, הקלאש אימצה את עבודתו של המשורר ההיפי, אלן גינסברג, על ידי שילוב חלק מקריאותיו בשיריה. למרבה הפלא, הרושם הכללי שהאלבום הזה משאיר הוא שמדובר בעבודה ממוקדת עם פחות יציאות ממה שאפשר לצפות באלבום כל כך ניסיוני. הספינה של הקלאש שוב הצליחה להתקדם תוך כדי הפיכת השולחן מול המאזינים שלה".


ההקלטות עברו באופן צורמני, כשג'ונס זעם על כך שהמיקסים המקוריים שלו לשיריו נטבחו בניגוד לרצונו, וזה היה בשילוב עם גורמים אחרים (כגון חזרתו של המנהל השנוי במחלוקת, ברני רודס) שהביאו להתמוטטות הלהקה ופיטוריו של ג'ונס בשנת 1983.


ב-14 במאי בשנת 1971 הופיעה להקת טי רקס ברויאל אלברט הול בלונדון. הצלם, מיק רוק, היה שם ותקתק במצלמתו. אחת התמונות הועברה לחברת עיצוב העטיפות, HIPGNOSIS, שהפכה אותה לעטיפה מנצחת בתקליט ELECTRIC WARRIOR, שמיצב את מנהיג הלהקה, מארק בולאן, ככוכב גדול.



ב- 14 במאי בשנת 1976 התחשמל למוות קית רלף, שהיה הסולן של להקת היארדבירדס ואחרי כן המייסד והסולן של להקת רוק מתקדם ושמה רנסאנס.



הזמר הבריטי, קית' רלף, מעולם לא היה בריא במיוחד; אסטמה כרונית כמעט עלתה לו בחייו בשלוש הזדמנויות נפרדות והבחירה שלו להיות הזמר המוביל ונגן המפוחית בלהקה החשמלית, היארדבירדס, לא היה כה הגיוני. עם זאת, להקתו נחלה הצלחה גדולה מאד ואף הצמיחה שלושה גיטריסטים מעולים – אריק קלפטון, ג'ף בק וג'ימי פייג'.


בשנת 1968 העסק דעך ופייג' המשיך עם חבורה חדשה לה קרא בשם "היארדבירדס החדשים" עד ששינה את שמה ללד זפלין. רלף והמתופף ג'ים מקארטי פנו לכיוון אחר והקימו צמד אקוסטי בשם TOGETHER. אחרי זמן קצר הם צירפו אליהם את הקלידן ג'ון הוקן, הבסיסט לואי קנאמו ורלף צירף גם את אחותו הזמרת, ג'יין רלף. להקת רנסאנס נולדה.


על תקליט הבכורה שלה, שיצא בשנת 1969, פרסם עיתון המוזיקה הבריטי 'דיסק אנד מיוזיק אקו: "זו מוזיקה שמנצחת כל ניסיון לתייגה". אבל ההבטחה הוחלפה במהרה בתחושה חמצמצה, כשניסיון לפרוץ לשוק האמריקני נתקל בתגובות לא נעימות של הקהל המקומי, שלא חשק במוזיקה מתקדמת. במהלך הניסיון להקליט תקליט שני הבין רלף שרנסאנס מתפרקת לו בידיים והחליט לפרוש ממנה ולהפיק אמנים אחרים, כולל להקת MEDICINE HEAD שבה אף שימש כבסיסט. רבים לא יודעים אך בזכותו נוצרה עטיפת תקליט המופת FOXTROT של להקת הרוק המתקדם ג'נסיס. היה זה המאייר פול ווייטהד, חברו הקרוב של רלף, שסיפר כי הוא נהג להגיד על בחורה יפה, SHE IS SUCH A FOX (היא כזו חתיכה). ווייטהד לקח את דבריו באופן מילולי ונוצרה עטיפה אייקונית.


בשנת 1974 הקים רלף את להקת ארמגדון שהוציאה תקליט אחד בשמה, שנה לאחר מכן. התקליט נכשל במכירות והלהקה דעכה. באותם ימים חזר רלף ליצור מוזיקה עם חברי להקת רנסאנס לשעבר. הם הקליטו דמואים ותיכננו עתיד משותף. בזמן ההוא הייתה כבר להקת רנסאנס (בהרכב המאוחר שלה) הרכב מצליח מאד, בהנהגת הזמרת אנני הסלאם, שגם הייתה אז בעלת הזכויות על השם ומנעה מרלף ומחבריו להשתמש בו. אז הם החליטו להיקרא בשם ILLUSION (על שם תקליטם השני כרנסאנס שיצא בשנת 1970).


במרץ 1976 עזב רלף את אשתו ועבר להתגורר עם שני בניו הקטנים בדירה במידלסקס (מחוז בדרום מזרח אנגליה). שם המשיך לעבוד על השירים לפרויקט החדש כשב- 14 במאי 1976 ירד דני בן השמונה לאולפן הביתי ששכן במרתף הבית ומצא את אביו שוכב על הרצפה ללא תזוזה, כשהוא אוחז בגיטרה שלו. הבן המבוהל רץ מיד לטלפון להזעיק אליהם את דודתו ג'יין. רלף הובהל לבית החולים אך הגיע לשם ללא רוח חיים. מסתבר שהוא חיבר את הגיטרה שלו למגבר מערכת הסטריאו שלו וכששמע רעש קבוע ומטריד מהרמקולים, החליט לנתק את כבל ההארקה מהתקע החשמלי. היה זה צעד פזיז שהביא להתחשמלות קטלנית בגיל 33.


ואם הזכרתי את להקת רנסאנס וג'נסיס - מחפשים הרצאות על רוק מתקדם? הרצאות מוסיקה שלי הן בדיוק עבורכם, להזמנה : 050-5616459



ב-14 במאי בשנת 1973 יצא תקליט הופעה של הגיטריסט האירי, רורי גאלאגהר. ההופעה הוקלטה בסיבוב הופעות באירופה, בפברואר ובמרץ 1972.



התקליט LIVE IN EUROPE הוא אלבום הסולו השלישי של הגיטריסט הנערץ הזה, לאחר שהנהיג את שלישיית TASTE עד שנת 1970. הוא הוקלט בגרמניה, צרפת ואנגליה במהלך תקופה של שנה וחצי עמוסות בהופעות של גאלאגהר ולהקתו, שהורכבה מגרי מקאווי בבס ווילגר קאמבל בתופים.


בזכות אלבום ההופעה הזה הוא אף זכה בשנת 1972 בפרס הגיטריסט הטוב ביותר של עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי הנחשב. גאלאגהר קיבל את הבשורה הטובה הזו בזמן שהופיע בממפיס. הוא החליט לא לטרוח ולהגיע לטקס מתן הפרס מפני שההופעות החיות היו חשובות לו יותר. אך אנשי המלודי מייקר לקחו את העניין כצעד מתנשא של הגיטריסט. שנה לאחר מכן הפרס עבר ליאן אקרמן מלהקת פוקוס ההולנדית, שאמר על גאלאגהר שאמנם לא יצא להם להיפגש אך הוא מעריץ את נגינתו מאד.


אחיו, דונאל גאלאגהר, סיפר: "רורי היה נבוך מאד בקבלת הפרס הזה ממלודי מייקר. והאמת? הגיע לו לקבל את הפרס. קלפטון, אחד הגדולים אז, לא עבד אז כלל אלא הסתגר בביתו וניסה לחבוט בהתמכרותו להרואין. קיבלנו את הבשורה על הפרס הזה כשהיינו בסיבוב הופעות בממפיס. אני זוכר שהצעתי לרורי לדחות את התאריכים בממפיס כדי לטוס ולקבל את הפרס. רורי החליט שאינו רוצה לנוח על זרי הדפנה של פרס שיינתן בשנה הבאה למישהו אחר".


באירופה היה אז גאלאגהר שם דבר בקרב אוהבי גיטרות חשמליות אך בארה"ב לא הכירו אותו כמעט בכלל. אופן שירתו היה דבר שלא התקבל בברכה אצל כולם. היו כאלה שהעדיפו כי יעסיק זמר מקצועי בזמן שהוא מנגן. אבל בסופו של דבר, כשרורי ניגן - זו הייתה שירתו האמיתית.


רורי גאלאגהר הוא הדבר הגדול ביותר שיצא מאירלנד מאז ואן מוריסון. 'זו עיירה מוזרה, זאת", הוא מהרהר ומקמט לאט את עיניו. "לא הייתי כאן מהימים הראשונים עם להקת TASTE".


זה היה לפני יותר מחמש שנים. במשך ארבע שנים הוא הוביל את TASTE, אחת הלהקות הצמודות והבלוזיות ביותר בסביבה, ובנה קהל נאמן בבריטניה ובאירופה. הביקור האחד של TASTE בארה"ב היה כהופעת חימום ללהקת בליינד פיית'. כאשר הלהקה התפצלה בשנה שעברה, הרבה אנשים הופתעו. אבל זה היה צריך להיות. 'אני והבנים פשוט רצינו לנגן דברים שונים. הם רצו לכתוב את המוסיקה שלהם; סוג של ג'אז פיוז'ן. הם הקימו להקה שבוע אחרי שנפרדנו. ברור שהם רצו לעשות משהו מהיר מאוד. הם לקחו את המנהל ואני נותרתי לבדי להתקדם הלאה'.


הוא נזהר מזינוק הפופולריות שלו. 'תאר לעצמך שאתה כוכב העל של השנה שעברה. נראה לי בזבוז לעבוד ולעבוד במשך שנים, לייצב את המוסיקה שלך ואז לעשות את זה גדול, כמו שיש אנשים שעושים, ופשוט להפוך לאיזושהי אישיות. אתה מנגן פחות, אתה מופיע פחות, אתה מסתובב פחות. זה הופך למשהו אחר לגמרי. אותה דמות של מוסיקאי צעיר בדימוס לא מעניינת אותי'.


גאלאגהר, בן 23, הוא אדם רציני, מבוגר וחכם משנותיו. הוא מכיר היטב את עסקיו, ולא מפתיע, הוא מוצא את זה חסר. 'העניין הוא לארגן כמה שאתה יכול בעצמך, להישאר מחוץ למערכת ככל שתוכל, ובכל זאת להיות נוכח מספיק כדי לארגן את ההופעות והתקליטים שלך. לפעמים חיכיתי יותר מדי זמן שאנשים אחרים יארגנו דברים עבורי ואז הייתי צריך להמשיך ולעשות את זה בכל מקרה'.


על הבמה גאלאגהר רועד ומזיע. פתאום במהלך שיר, הוא יזנק ממש ליד הבסיסט שלו, גרי מקאבוי, או המתופף, ווילגר קמפבל, וידחק בהם להמשיך. שרירי הפנים של רורי מתפתלים עם הגיטרה שלו. 'אם אני עושה משהו איטי, אני לא זז הרבה. אבל בלילות מסוימים אני יוצא לשם ויש כל כך הרבה התרגשות שיש לי אפשרות לזוז קצת'.


הוא ניגן שעתיים וחצי באותו הלילה בלוטון. במהלך ההופעה הוא קרע שישה מיתרים. 'מעולם לא קרעתי כל כך הרבה. לילה מוזר'. הוא יושב מאחורי הקלעים, אחרי ההופעה, ובוהה מולו. הוא נראה עייף. הזיעה התייבשה על פניו. הוא מסיט את השיער מפניו. 'אני אוהב לנגן לאנשים. לפעמים אני קצת עצבני, מתוח, אבל זה הכל. אני מופיע מול אנשים מגיל תשע'.


במכונית בדרך חזרה ללונדון רורי נרגע. יש לו סיבה להרגיש טוב. הוא הקליט את הרצועות הראשונות לאלבום ההופעה החיה שלו. הוא במצב רוח לדבר. 'יהיו תיקונים אחד או שניים, אולי'.


למרות כל הכבוד שלו למוסיקאים המבוגרים, גאלאגהר רואה כמה דמויות עכשוויות חשובות לא פחות, אולי יותר מכך. 'יש מעטים שמראים לאן הכל הולך. אני באמת אוהב את ריי קודר וג'ון האמונד. הם חשובים הרבה יותר מכוכבי העל של הגיטרה. הם חוקרים הרבה יותר לעומק. ומאוד אהבתי את אל ווילסון עם להקת CANNED HEAT. חבל שהוא מעולם לא עשה אלבום משלו. נגינת הסלייד שלו והמפוחית שלו היו מאוד מיוחדות. פגשתי אותו פעם אחת. לא דיברנו הרבה. אבל הוא באמת תקוע במוחי. אני לא מתלהב מבחור שפשוט מנגן טוב על גיטרה. זה חייב להיות מעבר לזה'.


כשהמכונית ממהרת ללב לונדון, רורי מכונס עמוק יותר במושבו. הוא פונה לנהג שלו: 'זו הייתה עיר מוזרה, אתה יודע. מתי אי פעם קרעתי שישה מיתרי גיטרה בלילה אחד?'...".



ב- 14 במאי בשנת 1968 שהו פול מקרטני וג'ון לנון, מלהקת הביטלס, בארה"ב במסע לקידום חברת התקליטים החדשה שלהם, APPLE.



ביום הזה הם הסכימו להגיע ולהתראיין בתוכנית האירוח הפופולרית מאד של ג'וני קארסון. אך לרוע המזל קארסון היה אז בחופשה ומחליפו גרם להם המון בושות בשידור ישיר.


מה בדיוק קרה שם, מול המצלמות ומאחורי הקלעים? גם את זה תמצאו בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459



ב-14 במאי בשנת 1969 הופיעה להקת רוק מתקדם ושמה קינג קרימזון במועדון REVOLUTION בלונדון.



זו הייתה הפעם הראשונה בה גיטריסט הלהקה, רוברט פריפ, ישב על כסא במהלך ההופעות. הדבר הזה הפך מכאן ואילך לאחד מסימני ההיכר שלו. לאחר ההופעה ניגש אל פריפ ג'ימי הנדריקס, שהיה מעריץ של הלהקה, כדי לשבחו על מה שראה ושמע.


ב-14 במאי בשנת 1971 יצא תקליט האוסף RELICS של להקת פינק פלויד.



תקליט זה החל בהצעה של חברת התקליטים EMI, בעקבות הצלחת האלבום ATOM HEART MOTHER במצעד האלבומים הבריטי. הדרישה למוצר חדש של פינק פלויד בשוק התקליטים הייתה גדולה אך חבריה היו אז רק באמצע ההכנות לתקליט הבא, שייקרא MEDDLE.


לפיכך הוחלט על אוסף לא שיגרתי שיכלול חומרים נדירים, כמה קטעי אלבומים וגם שירי תקליטונים מהעבר שלא יצאו באלבומים המלאים. כמו כן הוחלט שהאוסף הזה ייצא בתת-הלייבל המוזל של החברה שנקרא STARLINE. השם המלא של האלבום הזה הוא RELICS - A BIZZARE COLLECTION OF ANTIQUES AND CURIOS. השם המקורי שהוצע לאלבום הזה היה בכלל GOLDEN GROLLIES.


עיצוב העטיפה הבריטי נעשה על ידי מתופף הלהקה, ניק מייסון, שצייר בעזרת עט רגיל ודיו את עטיפת השחור והלבן המיוחדת הזו. בארה"ב יצא האלבום בעטיפה שונה לגמרי בה נראה פותחן בקבוקים עם דמות בעלת ארבע עיניים. העיצוב האמריקני גרם לאספנות בקרב מעריצי הלהקה, שמחפשים בנרות את פותחני הבקבוקים עם הדמות הזו.


התקליט נפתח עם השיר מהתקליטון הראשון של הלהקה שנקרא ARNOLD LAYNE, שהוקלט בינואר 1967. מפיק השיר היה ג'ו בויד, שעבד אז בחברת ELEKTRA וראה את הלהקה בהופעה במועדון UFO ונדלק עליה. בויד ניסה לעניין את ELEKTRA בהחתמת הלהקה אך לא הצליח. לכן הוא החליט לקחת אותה תחת חסותו והפיק לה את השיר הזה באולפני SOUND TECHNIQUES שבלונדון. בויד חשב אז לפתוח לייבל עצמאי משלו ולשייך אליו את פינק פלויד. ההקלטה לשיר הזה מומנה על ידי סוכן הלהקה, בריאן מוריסון. השיר הזה הוקלט בסוף ינואר של שנת 1967. אחרי ההקלטה הם הוחתמו בחברת התקליטים EMI. זה שיר מיוחד במינו גם בשל העובדה שגיבור הסיפור שבו הוא אחד שאהב לגנוב לבני נשים מחוטי כביסה.


לאחר מכן מגיעה בתקליט הזה היצירה המאולתרת-למחצה INTERSTELLAR OVERDRIVE שיצאה באלבום הראשון של הפלויד.


הקטע השלישי כאן הוא SEE EMILY PLAY, שהיה התקליטון השני של הלהקה. הוא הפך לסיפור הצלחה, שהגיע למקום השישי במצעד הבריטי והפעיל לחץ רב על סיד בארט לספק שכמותו. בארט, שהיה אז קורבן אל.אס.די, לא הצליח לספק את הסחורה המסחרית כראוי.


לאחר מכן מגיע השיר REMEMBER A DAY, שהוקלט בסשנים לאלבום הראשון אך יצא רק באלבום השני של הפלויד. הוא נכתב ומושר על ידי קלידן הלהקה, ריק רייט. זה שיר געגועים לימי הילדות של רייט. השיר הוקלט כבר במהלך הסשנים לאלבום הבכורה כשהמתופף בשיר הזה אינו ניק מייסון אלא המפיק, שהיה אז ללהקה, נורמן סמית. סיד בארט מנגן גם כאן בגיטרת סלייד עם מצית ZIPPO.


רייט כתב ושר גם את השיר הבא, PAINTBOX, שיצא במקור בצד ב' של התקליטון APPLES AND ORANGES. השיר הזה מביע את חוסר נוחותו של הקלידן המוכשר מול תעשיית המוסיקה. סיד בארט היה עדיין חבר בלהקה כשהשיר הזה הוקלט אך תרומתו המוסיקלית פה הייתה אפסית.


השיר הבא הוא JULIA DREAM שהוא קטע קסום, מרחף ומלא בצלילי מלוטרון. השם המקורי לשיר הזה היה DOREEN'S DREAM והוא היה השיר הראשון שהוקלט עם דייויד גילמור בגיטרה ושירה. השיר יצא במקור כצד ב' לתקליטון של שיר בשם IT WOULD BE SO NICE.


הקטע CAREFUL WITH THAT AXE EUGENE יצא במקור כצד ב' של התקליטון החמישי של הפלויד, POINT ME AT THE SKY. באופן מוזר למדי, השיר POINT ME AT THE SKY לא נכלל באוסף הזה.

שני הקטעים הבאים הם הפותחים את האלבום הפסקולי MORE, שיצא בשנת 1969. הם משתלבים באופן מושלם באוסף הזה. הקטע CIRRUS MINOR נפתח בציוצי ציפורים. ההקלטה הזו של הציפורים נלקחה מאלבום אפקטים (של חברת HMV) שנקרא DAWN CHORUS. מכאן השיר עובר לאווירה אקוסטית חלומית. הגיטרה האקוסטית, האורגן הכנסייתי של ריק רייט והשירה של גילמור מעניקים תחושת ריחוף. השם של השיר הוא מטאפורה של רוג'ר ווטרס לנטילת סמים. למרות שהוא כביכול כתב את השיר הזה מנגנים פה רק ריק רייט ודייויד גילמור.


הקטע THE NILE SONGS (השיר השני מהפסקול MORE) הוא הרוקי-כבד ביותר שיצא מהלהקה. זה גם אחד השירים היחידים שלא מכיל בתוכו קלידים בכלל. דייויד גילמור שר-צורח כאן באופן כבד ומחוספס. סגנון שירה שנדיר מאד לשמוע ממנו. השיר הזה אף יצא כתקליטון בכמה ארצות באירופה.


האוסף הזה הינו מיוחד גם בשל קטע נדיר שנכלל בו בשם BIDING MY TIME. השיר הזה נכלל בהופעות החיות של הלהקה בתקופה ההיא (במסגרת היצירה שלהם שנקראה THE MAN AND THE JOURNEY) והגרסה האולפנית שלו, שהוקלטה ב-9 ביולי 1969, נמצאת רק באוסף הזה, דבר שהפך את התקליט ייחודי ופריט חובה לאספני תקליטי הלהקה. רוג'ר ווטרס מנגן בגרסה הזו בחצוצרה וריק רייט בטרומבון.


האוסף מסתיים בקטע של סיד בארט שנקרא BIKE, שנכתב לחברתו ג'ני ספיירס. השיר הזה חתם גם את אלבום הבכורה של הפלויד בהוצאה האנגלית. הוא הושמט בהוצאה האמריקנית המקורית של אלבום הבכורה, ולכן הוא נכלל כאן. השיר עצמו מסתיים כבר אחרי דקה וחמישים שניות, שאחריהן מגיע קולאז' של צלילים בסגנון אוונגארד שנקרא MUSIQUE CONCRETE (שהוא סוג של מוסיקה בה צלילים א-טונאליים, מכלים אקוסטיים או אלקטרוניים, יכולים להשתלב יחדיו לכדי יצירה אמיתית).


כשהאלבום יצא לפני כמה שנים על דיסק, לא הייתה אפשרות לשחזר את ציורו המקורי של מייסון. ההצלה הגיעה בזכות פסל בשם ג'ון רוברטסון, שהחליט לבנות מודל גדול מעץ לפי ציורו של מייסון. המודל הזה צולם והתנוסס עם רקע כחול כעטיפה החדשה של האלבום בהוצאות הרימסטר, אם כי לטעמי, הציור המקורי של מייסון הוא העטיפה היפה ביותר לאוסף המקסים הזה.


אז האם אלבום האוסף הזה טוב? ובכן, לאלו שכבר מכירים את הלהקה היטב - ועוד איך שכן! לאלו שמחפשים את האח התאום של "הצד האפל של הירח" - לא!

לאלו שיש להם ראש מוסיקלי הרפתקני - בהחלט שכן! לאלו שרוצים רק משהו בסגנון "החומה" - לא!

לאלו שמחפשים להשלים את דיסקוגרפיית הלהקה - ברור שחובה!

עכשיו הכל תלוי באופן בו אתם מקטלגים את עצמכם באופציות שציינתי.


עבורי? התקליט הזה הוא מצרך חובה.



"הצד האפל של החומה" - הסיפור האמיתי של להקת פינק פלויד, והרצאות מוסיקה נוספות,

להזמנה: 050-5616459



אם כבר פינק פלויד - ובכן, ב-14 במאי בשנת 1967 הופיעה להקת פינק פלויד בתוכנית של הבי.בי.סי בשם LOOK OF THE WEEK. הלהקה הוזמנה לתוכנית ברגע האחרון אחרי שנצפתה בהופעה, כמה ימים קודם לכן, ברויאל פסטיבל הול בלונדון.



מטרת התוכנית הייתה להראות לקהל הצעיר שגם הבי.בי.סי מבין באופנת הפסיכדליה העכשווית. אך הבעיה הגדולה הייתה שאת התוכנית הנחה מבקר מוסיקה שמרני ומתנשא בשם ד"ר האנס קלר, שטען בפה מלא שהוא לא אוהב את המוסיקה הזו ושלטענתו היא רועשת מדי. קלר נולד בווינה בשנת 1919 ועבר להתגורר בלונדון בשנת 1938 והפגין כישרון מופלא לנגן בכינור בגיל צעיר. כבוגר, התעניינותו העזה בפילוסופיה ובפסיכואנליזה אפשרה לו להתקדם ולהפוך למבקר מוסיקה בולט ובוטה.


פינק פלויד הגיעה לאולפן כדי לבצע שני קטעים למופע השבועי בטלוויזיה. היו אלו POW R TOC H ו- ASTRONOMY DOMINE. זו הייתה תקופה מכריעה בהתפתחות הלהקה. הלהקה שחררה את התקליטון הראשון שלה, 'ארנולד ליין', מוקדם יותר באותה השנה והתוכניות לאלבום הבכורה שלה התגברו עם כל יום שעבר. חברת התקליטים שהחתימה אותה, EMI, וידאה שהיא תקבל חשיפה מקסימלית.


המופע בתוכנית הטלוויזיה נפתח עם סיד בארט ורוג'ר ווטרס בשירה ווקאלית את POW R TOC H תוך שימוש בצל ובאור. ואז מגיע החלק המיוחד כאשר הלהקה מוצגת על ידי מארח התוכנית, קלר.


"הפינק פלויד - אתם הולכים לשמוע אותם בעוד דקה ואני לא רוצה לשפוט אותם לפני שתראו ותשמעו אותם. אחר כך נדבר עליהם, אבל ארבע נקודות מהירות אני רוצה להעלות לפני שתשמעו אותם.


הראשונה היא שמה ששמעתם בהתחלה, אותו קצת קצר, שניות ספורות אלו, הן באמת כל מה שאני יכול לשמוע בהם, כלומר לדעתי, יש חזרה מתמדת ונשמע לי שהם קצת משעממים". (קלר התייחס לקטע ששמו POW R TOC H).


"הנקודה השנייה שלי היא שהם נורא קולניים. לא יכולתם לחוש בכך ממקלטי הטלוויזיה שלכם שלך כמו שזה היה באולם המלכה אליזבת' כשהם הופיעו שם ביום שישי. אני אשאל אותם על כך בבואנו לדבר.


הנקודה השלישית שלי היא שאולי אני קצת יותר מדי מוזיקאי מכדי להעריך אותם.


נקודה מספר ארבע, יש להם קהל. ואנשים שיש להם קהל צריכים להישמע. אולי זו אשמתי שאני לא מעריך אותם".


לאחר ביצוע השיר ASTRONOMY DOMINE התיישבו הבסיסט, רוג'ר ווטרס והגיטריסט, סיד בארט לשיחה עם קלר.


קלר: "ברצוני לפנות קודם לרוג'ר. אני רוצה לשאול שאלה מהותית אחת. למה הכל צריך להיות כל כך חזק? בכנות, זה רועש מדי עבורי. במקרה גדלתי על מוזיקה של רביעיית כלי מיתר שהיא קצת יותר רכה. אז למה זה צריך להיות כל כך חזק אצלכם?".

ווטרס: "ובכן, אני לא חושב שזה צריך להיות. אבל אני מתכוון, ככה אנחנו אוהבים את זה. לא גדלנו על מוזיקת רביעיית המיתרים אז אני מניח שזו יכולה להיות אחת הסיבות לכך. זה לא נשמע לנו נורא חזק".


קלר: "לא כל מי שלא גדל על רביעיית מיתרים הופך לקבוצת פופ רועשת, נכון? לכן הסיבות שלך לא משכנעות לחלוטין. אבל אני מקבל שאתה אוהב את זה. מה שאתה אומר זה שאם מישהו מתחסן מפני סוג כזה של צליל יתכן שיתקשה להעריך סוגי צלילים רכים יותר. מה אתה אומר על זה, סיד? כן? לא?".

בארט: "אני לא חושב שזה נכון".

קלר: "לא"

בארט: "אנחנו לא צריכים לנגן את המוזיקה באופן רועש כדי שיקשיבו לנו. למעשה, לעיתים זה ממש שקט אצלנו. באופן אישי, אני אוהב מוזיקה שקטה כמו מוזיקה רועשת. אנו מופיעים באולמות גדולים אז יש צורך גם לנגן בעוצמה חזקה. וכשאנשים רוקדים, הווליום סוחף זאת".


קלר: "ובכן, זה מעניין. אמרת 'כשאנשים רוקדים'. הרי התחלתם כלהקה שמלווה ריקודים, נכון?".

בארט: "כן, אתה יכול להגיד כך".


קלר: "ואיך הפכתם ללהקת קונצרטים?"

ווטרס: "ובכן, עשינו בינתיים רק שני קונצרטים. את רוב המופעים שלנו אנו עושים באולמות ריקודים. זו הסצנה כרגע. אותם אולמות לא טובים להקשבה מרוכזת למוזיקה. עבור רבים מהווה שם המוזיקה פסקול להתנועע לו".


קלר: "האם שני המופעים שעשיתם כקונצרטים הצליחו?"

בארט: "כן, אני חושב שכן".


קלר: "האם חשתם בעוינות כלפי היצירה שלכם?"

ווטרס: "כן. זה מגיע בעיקר מהתקשורת הלאומית. מעיתונאים שקוטלים באופן מקצועי, כמו מארב פיטמן".


קלר: "האם אתם נוהגים באגרסיביות כלפי הקהל שלכם?"

ווטרס: "ממש לא"


קלר: "למרות כל הרעש שלכם?"

ווטרס: "לחלוטין לא"

בארט: "אין דבר שאנו עושים שאמור לגרום לקהל לא לאהוב אותנו"


קלר: "אתם לא נוהגים בקהל שלכם כבטיפול בהלם?"

בארט: "בהחלט לא. יש החושבים שאנו בכוונה מנסים לעשות זאת אבל אין זה כך".


קלר (פונה לקהל): "ובכן, הנה לכם. אתם יכולים להגיש עכשיו את דעתכם. לדעתי מדובר בקצת רגרסיה לילדות. אבל אחרי הכל - מדוע שלא יהיה כך?"


ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616459



ב-14 במאי בשנת 1976 יצא התקליט FLY LIKE AN EAGLE של סטיב מילר באנד. ככה זה כשסטיב מילר ולהקתו מזמינים אותנו לעוף כעיט.



SIDE 1

1. Space Intro

2. Fly Like An Eagle

3. Wild Mountain Honey

4. Serenade

5. Dance, Dance, Dance

6. Mercury Blues


SIDE 2

1. Take The Money And Run

2. Rock 'N Me

3. You Send Me

4. Blue Odyssey

5. Sweet Marie

6. The Window


התקליט FLY LIKE AN EAGLE, שיצא בשנת 1976, הוא הראשון של סטיב מילר שהכרתי בשנות העשרה שלי. התקליט הזה היה שייך לחברה של אחותי ונהגתי להגיע אליה הביתה ולחרוש אותו שם בחדר שלה עד דק. זה היה תקליט מתוצרת הארץ. העטיפה בצד השני הודפסה בשחור-לבן. אבל המוזיקה... אחחח... המוזיקה...


בפעם הראשונה שהקשבתי לתקליט, לא יכולתי להישאר אדיש לשירים המעולים וההפקה המהודקת אך האנושית והרוקית. זה תקליט באמת מיוחד מבחינתי.


סטיב מילר גדל בטקסס וסאן פרנסיסקו. הוא הרוויח המון בילדותו על ידי כך שאביו הרופא פיתח תחביב, לארח בביתו לכוס תה אנשים ידועים מעולם המוזיקה. כך מילר הצעיר ראה בביתו אנשים כמו לס פול, טי בון ווקר או בסיסט הג'אז הנודע צ'ארלי מינגוס. אגדות מוזיקה פקדו את ביתו, הם גילו לו סודות והוא ינק מהם השפעה והשראה.


בשנות השישים הוא החל לפתח סגנון מיוחד משלו. את דרכו החל לסלול בלהקות בלוז. ביטחונו העצמי הגדול הביא אותו לכך שבשנת 1967 השיג מחברת התקליטים CAPITOL את חוזה ההקלטה הטוב ביותר שאמן כלשהו הוציא מהחברה ההיא עד אז.


לאחר שנים של אלבומים ניסיוניים הגיע העושר. בשנת 1973 הוא הוציא את אלבומו המצליח הראשון, THE JOKER. האלבום הזה מכר מיליונים, אך מילר כבר היה תשוש. שנים של הקלטות וסיבובי הופעות ללא הפסקה גרמו לו להתמוטט. הוא היה חייב לעשות הפסקה.


במשך שנתיים הוא עבד בביתו על שירים לאלבום FLY LIKE AN EAGLE. כמות השירים שכתב אז הספיקה ליותר מאלבום אחד. ואלו שלא נכנסו לאלבום הזה, יצאו באלבום BOOK OF DREAMS שהגיע אחריו.

מילר זנח את אהבתו לבלוז עם פנייה ברורה למחוז המיינסטרים רוק וכך הוא הפך לכוכב ענק ופיתח את הכישרון לספק שירים באיכות גבוהה שמושלמים לרדיו. התקליט הזה מכר מיליוני עותקים והעניק למילר את האפשרות לקנות חווה באורגון.


הלהקה שניגנה עמו בתקליט הזה נשמעת מהסוג שהוא חלומו הרטוב של כל מוזיקאי רוק. הבסיסט פה היה לוני טרנר, שחזר אליו אחרי שנים של פרידה ביניהם. טרנר היה הבסיסט המקורי של 'סטיב מילר באנד' באלבומיה הראשונים. על התופים הופקד גארי מאלאבאר, שהיה לפני כן המתופף של ואן מוריסון. מאלאבאר, בין השאר בתקליט MOONDANCE.


בנוסף להם התארחו פה גם נגן המפוחית ג'יימס קוטון, שניגן גם עם מאדי ווטרס. יואקים יאנג ניגן בשיר הנושא אורגן האמונד מופלא ביותר. נגינתו הקופצנית על הכלי הזה מעניקה לשיר כל כך הרבה יופי. ג'ון מקפי ניגן DOBRO בשיר DANCE DANCE DANCE. ויש גם את הגיטריסטים קרלי קוק ולז דודק.


ואם כבר דיברתי על שיר הנושא, תפקיד הגיטרה שבו הועתק משיר של סטיב מילר משנת 1969 בשם MY DARK HOUR, אותו הקליט עם פול מקרטני.


השיר FLY LIKE AN EAGLE הפך לאחד הקבועים בסט ההופעות של מילר, שם הוא הגיע לביצועים ארוכים שלעתים ארכו כרבע שעה. את השיר הזה רקח מילר מג'אם שערך פעם אחת עם להקתו. בתקליט הזה יש פתיחה לשיר הזה, בשם SPACE INTRO, עם צלילי סינטיסייזר אותו קנה מילר במחיר 190 דולר וכינה אותו מאז 'הסינטיסייזר המחורבן ביותר עלי אדמות'. ב-6 במרץ 1977 הגיע התקליטון עם השיר הזה למקום השני במצעד האמריקאי. שם נשאר למשך שבועיים.


להיט נוסף מהתקליט היה השיר ROCK'N'ME, שהיה הסינגל השני שיצא מהאלבום. דרך אגב, פתיחת השיר הזה מזכירה באופן מחשיד את ALL RIGHT NOW של להקת FREE. מעניין האם זה נעשה בכוונה.


שני להיטים נוספים מהתקליט היו TAKE THE MONEY AND RUN ושיר שנחשב עד היום לאחד הידועים והטובים של מילר - SARANADE. שיר הסרנדה הזה סוחף בטירוף עם התופים האנרגטיים, הגיטרה הריתמית שלא מרפה לשנייה וקולו המסלסל (ואף האוריינטלי לפרקים קצרים) של מילר, שמגיע פה בהרמוניות וגם באוקטבות. אני לא מכיר שיר שאפשר להשוותו לשיר זה. מדובר ביצירה מקורית לחלוטין, לדעתי.


לא רק הלהיטים הם אלו שנוצצים כאן. כל השירים שמסביבם טובים לא פחות מהם. אני אישית מאד אוהב את השיר WILD MOUNTAIN HONEY. זה שיר מושלם לטעמי. מבחינת לחן, עיבוד וביצוע. השימוש במכונת תופים (אופנתית לתקופה ההיא) בשיר זה הוא גאוני.


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת עליו: "התקליט הזה עשוי להיות ההצהרה המוזיקלית השלמה והיעילה ביותר שסטיב מילר הכריז אי פעם. אלבומיו של מילר עד כה היו בדרך כלל כפאזלים לא שלמים, אבל באלבום האחרון הזה הוא שם את כל הקלפים שלו על השולחן, עם הפנים כלפי מעלה. התוצאה היא 'פול האוס' של רוק'נ'רול.


כרגיל, מילר מקיש על ז'אנרים שונים כמו בלוז ורוק, וכרגיל, הוא עסוק באופן לירי במרחב הנפשי והפיזי. הוא מחבר את הכל יחד בפשטות מפתיעה. מדד המיומנות בבניית השירים הוא היעדר סולו הגיטרות לטובת גישה גולמית, עם גיטרה קצבית, בס ותופים כה מהודקים שסולו לוהט ייראה מיותר לצדם. מעולם לא פקפקתי בכך שסטיב מילר יכול לעשות את כל מה שהוא רוצה מבחינה מוזיקלית. בתקליט הזה הוא עושה יותר ממה שאי פעם יכולתי לבקש".


התקליט הגיע למקום ה-11 במצעד הבריטי ולמקום ה-3 במצעד האמריקני.


ואם היו מבקשים ממני לקטלג את המוזיקה שבתקליט הזה, הייתי אומר ללא היסוס שזה הוא 'רוק-בלוז קוסמי'....



ב-14 במאי בשנת 1972 הקליטה להקת MOTT THE HOOPLE את השיר ALL THE YOUNG DUDES, שכתב לה דייויד בואי., באולפני אולימפיק בלונדון.



להקת מוט דה הופל זכתה למעמד של להקת קאלט באנגליה ובואי היה מעריץ גדול שלה. הבעיה הייתה שלהקה זו מכרה את כל הכרטיסים להופעותיה אך לא מכרה הרבה אלבומים ועמדה להתפרק מתיסכול בעניין. בואי שמע על הפרידה הממשמשת ובאה כאשר נגן הבס של הלהקה, פיט אוברנד ווטס, התקשר אליו לחפש עבודה. במאמץ לשמור על הלהקה ביחד, בואי הציע להפיק את האלבום הבא שלה ולספק לה שיר שהוא עובד עליו. למעשה, הוא הציג ללהקה שני שירים והציע להם לבחור את אחד מהם. מתופף הלהקה, דייל גריפין, "בעודי מאזין לשיר המוצע אני חושב, 'הוא רוצה לתת לנו את זה?!' הוא בטח משוגע!

לאחר שנבחר השיר, הוא השיג לחברי הלהקה קצת זמן הקלטה באולפני אולימפיק בלונדון, באמצע הלילה, ושם הם הקליטו את השיר. מלבד הפקת השיר, בואי ניגן בגיטרה, שר קולות רקע ומחא כפיים לפי הקצב.

לד זפלין בהופעה בישראל?! ב-14 במאי בשנת 1971 פורסם בעיתון להיטון הישראלי:



"פסטיבל 'פופ 71' מתוכנן בימים אלה עם כמה גורמים, המבטיחים להביא שורה של אמני צמרת בינלאומיים. הפסטיבל יתקיים בגני יריד המזרח, בגני התערוכה בתל אביב, בתאריכים 7-11 ביולי והאחראים עליו הם חיים סבן ועיתון העולם הזה. בין האמנים שפורסמו ברשימת המשתתפים היו: לד זפלין, כחול מזעזע, סגול כהה, הטי סט, מונגו ג'רי, המרמלדה, מרי הופקין, לולו, טוני הקטן ובובי סולו". אותה כתבה בלהיטון הוסיפה שהרשימה אינה סופית וכנראה חלק מהאמנים שבה לא יגיע. אתם יכולים לנחש מי.


שבועיים לאחר מכן צצה ידיעה חדשה בלהיטון ובה נמסר שהלהקות לד זפלין, עשר שנים אחרי, השווים, קולוסיאום, הטרמלוס ופרוקול הארום יופיעו בפסטיבל רוק בארצנו.


כל זאת נמסר לפי האמרגן ג'ו נאפולי, שהביא שנה לפני כן את יגאל בשן להופיע בפסטיבל פופ באיטליה. נאפולי הבטיח לקיים את הפסטיבל בישראל, בין ה-4 ועד ה-9 בספטמבר של 1971. קוראי להיטון קראו את הידיעה בעיניים פעורות לרווחה. ללא אפשרות בדיקת הנתונים במקורות אחרים, נותר להם לפנטז על הגעת הלהקות האהובות עליהם.


בהמשך הובן כי הפסטיבל לא יתקיים ושתי הלהקות היחידות מהרשימה שציינתי, שאי פעם הופיעו בארצנו, היו השווים והטרמלוס. עבור חובבי מוזיקת הרוק המחתרתית והמתקדמת יותר הייתה זו אכזבה מרה.


בקיצור, אל תאמינו תמיד למה שכתוב בעיתון.


ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-14 במאי בשנת 1988 הופיעה בארצנו זמרת הפולק, ג'ואן באאז. היא הקדישה את אחד המופעים לתנועת "שלום עכשיו" וגם יצרה מהומה כשהגיעה להפגין בצריפין עם סרבני השירות בשטחים. היו שהשליכו לעברה ביצים. גלי צה"ל נרתעו מלהשמיע בשידור חי את הופעת הזמרת בהיכל התרבות, למחרת, כי הבינו שתשיר את השיר "יורים ובוכים", מאת סי היימן.



מי נולדו ומתו ב-14 במאי בעולם של הרוק הקלאסי?


בשנת 1943 נולד ג'ק ברוס, הבסיסט-זמר שהיה בסיקסטיז חבר בלהקת CREAM ולאחר מכן יצא לקריירה עצמאית ארוכת שנים. ברוס מת באוקטובר 2014.


בשנת 1952 נולד דייויד ביירן, המנהיג של להקת ראשים מדברים.


בשנת 1966 נולד מייק אינז, הבסיסט השני של להקת אליס אין צ'יינס.


בשנת 1988 מת בגיל 82 מהתקף לב "מר עיניים כחולות", הלא הוא הזמר פרנק סינטרה.


ב-14 במאי בשנת 1971 נערכה פגישה חשובה בין דייויד בואי (שבא עם אשתו אנג'י ומנהלו, טוני דפרייס) ובין בכירים בחברת התקליטים "מרקיורי", בה היה חתום - אירווין סויינברג, רובין מקברייד וצ'רלי פאץ'.



הפגישה נערכה בצהריים במסעדה הצרפתית שבבית המלון "לונדונדרי", ששכן ליד הייד פארק. בפגישה הקשיבו בואי ומנהלו לתוכנית של שלושת העסקנים להארכת החוזה של הזמר, לעוד שלוש שנים בחברה. דפרייס המנהל לא מהסס ומשיב שהחוזה של בואי חייב להסתיים כאן ועכשיו.


הסיבה לכך הייתה התערבותה של החברה בעיצוב עטיפות התקליטים של בואי לשוק האמריקני. דבר שלא מצא חן בעיניו.


החוזה של בואי היה אמור להסתיים בחודש יוני, עם אופציה של חברת התקליטים להאריכו אוטומטית בשנה נוספת. היה זה מקברייד, שרצה להאריך את החוזה עם בואי לשלוש שנים נוספות, ששכנע את סטיינברג לעשות כך ולטוס משיקגו ללונדון כדי להיפגש עם הזמר ומנהלו.


עם תשובתו הנחרצת של דפרייס התעצבן מקברייד אבל סטיינברג נאלץ להסכים עם דפרייס, אבל התנה את סיום החוזה בתשלום מצד בואי על כל המקדמות שקיבל, ההקלטות וההפקה.


ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



מי בא איתי לראות את ההופעה הזו, ב-14 במאי בשנת 1967?



ב- 14 במאי בשנת 1969 יצא תקליטו השני של ניל יאנג. את התקליט הזה, שנקרא EVERYBODY KNOWS THIS IS NOWHERE, הקליט יאנג עם להקתו החדשה, CRAZY HORSE.



SIDE 1

1. Cinnamon Girl

2. Everybody Knows This Is Nowhere

3. Round & Round (It Won't Be Long)

4. Down By The River


SIDE 2

1. The Losing End (When You're On)

2. Running Dry (Requiem For The Rockets)

3. Cowgirl In The Sand


בתקופה הזו חיפש ניל יאנג משהו חדש ליצירתו. ההחתמה החדשה שלו כסולן לחברת REPRISE הפיחה בו רצון עז להגשים את עצמו. ימי ההופעות עם להקתו הקודמת, בופאלו ספרינגפילד (שהיו שכינו אותה הביטלס האמריקאים) הסתיימו. הוא הקליט תקליט סולו ראשון שקיבל ביקורות חיוביות אך נמכר בקושי רב. הייתה בעיה קשה של מיקס בתקליט הזה, בו קולו נבלע בתוך שאר הכלים. הבעיה הזו גרמה לו להתנער זמן רב מתקליט זה. לכן הוא היה נחוש להתחיל את הקריירה שלו בדף חדש לגמרי ודווקא מצב בו היה שרוי במיטתו עם חום גבוה מאד הוא זה שגרם לו לכתוב, תוך כדי מחלתו, שלושה שירים חדשים.


אלו היו CINNAMON GIRL, COWGIRL IN THE SAND, DOWN BY THE RIVER. עד היום יאנג מסרב לגלות לקהל הרחב מי זו נערת הקינמון. עם זאת, יש המצביעים על זמרת הפולק מהסיקסטיז, ג'ין ריי, כבחורה עליה נכתב השיר. גם בריאן ריי, שניגן לצד פול מקרטני, אישר זאת, כאחיה הצעיר של ג'ין. השיר הזה יצא גם על גבי תקליטון בגרסה שונה מזו של התקליט. את השירה ההרמונית הגבוהה, לצד קולו של יאנג בשיר זה, ביצע הגיטריסט דני וויטן.


הקולות של יאנג ושל וויטן השתלבו שוב בשיר הנושא של התקליט, שהיה הראשון שהוקלט. ניל יאנג הביע בו את התסכול האישי שלו מעסקי השעשועים שבלוס אנג'לס. ישנה ציניות ברורה בשיר זה, כולל קולות הרקע שמבצעים 'שה לה לה לה...'.


המילים לשירים שיאנג כתב בימי מחלתו היו די מעורפלות. עכשיו אפשר להבין למה. ככה זה כשאתה קודח מחום. והאקורדים היו פשוטים אך כאלו שאי אפשר להתעלם מהם. יאנג שמע בראשו קצב קבוע ומהפנט שעליו אמורים להיבנות אקורדים עם גיטרות חשמליות. הוא יכל היה לשכור כל נגן סשנים שרצה, אך הוא העדיף לקחת עמו להקלטות להקת בארים שהכיר עוד כשהיה חבר בבופאלו ספרינגפילד. ללהקה קראו אז THE ROCKETS והם אף הקליטו תקליט תחת השם הזה לחברת התקליטים WHITE WHALE. יאנג, שג'ימג'ם רבות עם אותה להקה, לקח את חטיבת הקצב של הלהקה ונתן לה שם חדש - קרייזי הורס. הנגנים היו בילי טאלבוט בבס, ראלף מולינה בתופים ודני וויטן בגיטרה. הם לא היו נגנים בשורה הראשונה של עולם המוזיקה, אבל משהו בסגנון הנגינה המחוספס שלהם גרם להם להישמע הכי טובים בתחומם.

רבים מנסים מאז לחקות סגנון זה.


יאנג, שחיפש להקה שתרפד היטב את צלילי הגיטרה המתפרצים שלו, ידע כי מצא פה יהלום לא מלוטש. הלהקה החדשה הזו הפיחה בו את ההתרגשות שהוא זכר מימי בופאלו ספרינגפילד. אך כאן היה גם חופש נטול מניפולציות ויריבויות, אותן חווה בלהקה ההיא.


הגיטרה שיאנג השתמש בהקלטת התקליט הזה הייתה גיבסון לס פול שחורה משנת 1953. את הגיטרה הזו הוא כינה בשם OLD BLACK, כשהמגבר שהשתמש להגברתה היה 'פנדר דלוקס' משנת 1959. מתקליט הזה ואילך הפכה קרייזי הורס ללהקה ומותג שלא נפרד ממסלול הקריירה שלו. יאנג דואג עד היום לחזור ללהקה זו. זה כמו לנעול שוב ושוב את נעלי הבית הישנות והנוחות.


שיר נוסף ומהפנט בתקליט הזה של יאנג הוא ROUND AND ROUND, שיוצר אצל המאזן אווירה מהפנטת. השיר הזה התרוצץ במגירתו של יאנג עוד משנת 1967, אך בגרסה המוקלטת הזו יש אלמנט נוסף שהפך את העניין למהפנט יותר וזה קולה של בחורה ושמה רובין ליין, שהייתה בת זוגו של וויטן אך גם לא בחלה ברומן עם יאנג.


התקליט השני הזה של ניל יאנג, עם עטיפתו שצולמה בקניון טופאנגה (לא ידוע בדיוק היכן שכן שם העץ שיאנג נשען עליו בעטיפה לצד כלבו אז, שענה לשם ויניפג), הוא דוקומנט רוק קלאסי מהמשובחים ביותר. יש בו סאונד מחוספס ומלהיב. עד כדי כך שאפשר לשמוע את מגברי הגיטרה כשהם חורקים או מזמזמים. חשמל זורם שם בכמויות אדירות.


הצרות לא איחרו להגיע. קודם כל, גיטרה יקרה של יאנג נגנבה אחרי אחת ההופעות שלו עם הלהקה. זו הייתה גיטרה נדירה מדגם D'ANGELICO NEW YORKER. היא לא נמצאה מאז.


יאנג חשד באחד מאנשי הצוות הטכני שלו מכר את הגיטרה בשביל לממן סמים. ואם כבר סמים - יאנג חש שמסביבו יש יותר מדי מכורים לסמים. אחד מהם היה הגיטריסט דני וויטן. יום אחד כינס את להקתו ובישר לחברים שהם לא יוכלו להמשיך איתו כל עוד וויטן משתמש בסמים. הגיטריסט נפגע מאד מההאשמה שהוטחה כלפיו. שאר החברים צידדו ביאנג אך הרגישו חוסר נעימות. יאנג קפץ מיד ספינה והתחבר לקרוסבי, סטילס ונאש על מנת להקליט את התקליט DEJA VU.


עיתון CREEM פרסם על התקליט ביוני 1969: "ניל יאנג הוא אחד המוזיקאים הטובים ביותר כיום. הוא לקח שלושה מוטיבים אמריקאיים ברורים (פולק, רוק וקאנטרי) ויצק מהם משהו שהוא כולו שלו. גם כגיטריסט הוא נחשב כאחד הטובים בתחומו".


עיתון VILLAGE VOICE פרסם ביולי 1969: "ניל יאנג הוא אמן מוזר שעדיין לא התחברתי אליו. אך התקליט הזה מהפנט".


עיתון 'רולינג סטון' פרסם באוגוסט 1969: "בעוד ניל יאנג הוא כותב שירים משובח וגיטריסט מצוין, הכוח הגדול ביותר שלו הוא בקולו. הטון הצחיח שלו הוא תמידי, מבלי להיות עצבני או פתטי. הוא מרמז על עולם שבו הצער עומד בבסיס הכל; אפילו שורה כמו 'אתה לא יכול לתפוס את ההנאה שבחיוך שלי' (מתוך I AM A CHILD) הופכת בסופו של דבר לכאובה לשמוע. ומכיוון שהעולם הזה מוכר לרובנו, השירה של יאנג מרגשת לעתים קרובות בצורה מוזרה. באופן טבעי ומרגש, ניל יאנג הוא הג'וני ריי של הרוק'נ'רול.


הוא התקליט השני של יאנג מאז פירוק להקת בופאלו ספרינגפילד. בכמה נקודות זה נופל מהמאמץ הקודם שלו. החומר החדש של יאנג קצת מאכזב; שום דבר בתקליט הזה לא נוגע ביופי הכואב של התקליט הקודם. גם עבודת הגיטרה שלו סובלת בהשוואה; את הליריקה של התקליט הראשון אפשר למצוא כאן רק בעקבות קלושים. אבל למרות החסרונות שלו, התקליט החדש מציע תגמולים רבים. המוזיקה של יאנג מפצה חלקית על חוסר החן שלה על ידי האנרגיה והביטחון שלה. השירה שלו עדיין מעולה. הקשיבו, למשל, לשכנוע שהוא נותן בשיר הנושא, שיר על הצורך וחוסר האפשרות של בריחה מלוס אנג'לס.


בשיר COWGIRL IN THE SAND הכל עובד. המילים מאשימות בשקט, בעוד שהגיטרה המובילה, נוסקת לסירוגין, נוקבת ומפעילה, גורמת לשיר להתקדם. אבל השירה של יאנג היא המפתח האמיתי להצלחת השיר הזה שמדגים בצורה ברורה את העומקים המוזרים של קולו. זה מצביע על איך הרוק מצליח, שוב ושוב, לנצח את המורים למוזיקה בתיכון ולגיונותיהם".


עיתון STEREO REVIEW פרסם בדצמבר 1969: "המוזיקה של יאנג פה רחוקה מהגיוון שהיה בלהקתו, בופאלו ספרינגפילד. זה תקליט משעמם".


יאנג כתב בדיעבד על תקליט זה: "בתקליט הזה תפסנו את הלהקה הזו בדיוק כשחבריה רק למדו להכיר זה את זה לעומק. לא ידענו כלל כיצד אנחנו נשמעים יחדיו עד שהקשבנו לתוצאה שהקלטנו פה".


תקשיבו לזה - השידור הוא ב-14 במאי בשנת 1979:


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page