רוק מסביב לשעון - על אירועי רוק קלאסי שקרו ביום אחד - 14 במאי

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-14 במאי בעולם של רוק קלאסי?

ב-14 במאי בשנת 2015 מת גיטריסט הבלוז המשפיע בי.בי. קינג. בן 89 במותו. הגיטרה "לוסיל" נותרה מיותמת.

קינג, שקולו והגיטרה המייללת העלו אותו משדות הכותנה של מיסיסיפי לבמה העולמית ופסגת הבלוז האמריקני, מת בביתו בלאס וגאס.

ג'ון פודנברג, חוקר מקרי המוות של מחוז קלארק אמר כי הסיבה היא שבץ המיוחס לסוכרת מסוג 2. קינג היה במצב בריאותי ירוד, אך המשיך להופיע עד אוקטובר 2014, אז ביטל סיור, וציין כי זה מהתייבשות ותשישות הנובעים מהסוכרת.

"רציתי לחבר את הגיטרה שלי לרגשות אנושיים",כתב קינג באוטוביוגרפיה שלו. רבים מהשירים שהוא שר, כמו הלהיט הגדול ביותר שלו, THE THRILL IS GONE ("אני עוד אמשיך לחיות / אבל כל כך בודד שאני אהיה"), היו שירים של כאב והתמדה.

הוא אומץ על ידי מעריצי הרוק של שנות השישים והשבעים, שנשארו נאמנים לו עם התבגרותם יחד. נגינתו השפיעה על רבים מנגני גיטרת הרוק המצליחים ביותר של התקופה, כולל אריק קלפטון וג'ימי הנדריקס.

הייתה זו הופעה שלו, בשנת 1968, בפילמור ווסט שבסן פרנסיסקו, שהייתה רגע פריצת הדרך המסחרית שלו. בהתחלה הוא ראה בקהל שבא לראותו "אנשים לבנים בעלי שיער ארוך". אז אמר למנהל ההופעות שלו בכעס, "אני חושב שהם הזמינו אותנו למקום הלא נכון". אז ניגש האמרגן ובעל הבית, ביל גרהאם, למיקרופון הציג אותו בפני הקהל: "גבירותיי ורבותיי, אני מביא לכם את יו"ר הדירקטוריון, בי.בי קינג".

"כולם קמו ואני בכיתי," אמר קינג. "זו הייתה התחלת סיפור האהבה שלי עם הקהל הלבן".

קינג ידע עושר אמיתי והסיפוק האישי והמקצועי היה אדיר. לאורך כל זה הוא נשאר עם האהבה הגדולה של חייו, הגיטרה שלו. הוא סיפר את הסיפור אלפי פעמים; כיצד הופיע באולם ריקודים בתחילת שנות החמישים, כאשר שני גברים הסתכסכו ביניהם והפילו, במהלך המריבה, תנור נפט שגרם להתלקחות. קינג נמלט מהאש ואז נזכר בגיטרה שלו, שעלתה 30 דולר וכיצד הוא רץ חזרה פנימה לבניין הבוער כדי לחלץ אותה.

לאחר מכן נודע לו כי המאבק בין השניים היה על אישה ושמה לוסיל. קינג החליט לקרוא לגיטרה שלו בשם הזה. "קראתי לה לוסיל כדי להזכיר לי לא לחזור על אותו מעשה מטופש", אמר.

בשנת 1972 הוא הגיע לחמש הופעות בישראל, כשהוא לבוש בהידור בחליפה ומגובה בשבעה נגנים. הופעתו הראשונה פה נערכה בקונכיה האקוסטית שהייתה ברמת החייל.

הקהל הישראלי העניק לו חום רב ומגדולי אמני הרוק הישראלי, יצחק קלפטר, סיפר לי כיצד אף ג'מג'ם איתו במועדון הג'אז, "בר-ברים". מידע נוסף שסופר לי, מהנוגעים בדבר,על הופעה ספציפית זו (כולל תמונה מאותו אירוע!) נמצא בהרצאה מעניינת שבניתי על קלפטר - גיבור אמיתי של רוק ישראלי.

עשר שנים לאחר מכן חזר בי.בי. קינג להופיע פה ושוב והזיע על הבמה הישראלית, כשכל טיפת זיעה שלו היא הבלוז בכבודו ובעצמו.

ב-14 במאי בשנת 1971 יצא האלבום השלישי של צמד הקארפנטרס. לא יודע איך להסביר לכם את זה, אבל משהו במוזיקה שלהם מצליח לגעת בי מאד.

תקליט זה, שגם מכונה THE TAN ALBUM, ביסס את המוניטין של קארן קארפנטר כאחד מזמרות הפופ המוכשרות ביותר בדור שלה. נאמר כי כוחן של הקלטות אלה הוא שגרם לאחיה הפסנתרן, ריצ'רד קארפנטר, לבקש ממנה להגיש את השירים כשהיא בפרונט במקום לשיר ולנגן מאחורי התופים. כמו כן, זה התקליט הראשון שמציג את לוגו הצמד המוכר.

אבל לא היה קל לעשות את התקליט הזה. ריצ'רד חש אבוד כשניסה למצוא שירים טובים. "חשתי שהמזל מתחיל להיגמר לי אז. הצלחתי למצוא את WE'VE ONLY JUST BEGUN מפרסומת לבנק למשכנתאות ואת FOR ALL WE KNOW מסרט". למזלו, חיכו כמה שירים במשרדי חברת התקליטים שנכתבו על ידי הצמד שכתב את WE'VE ONLY JUST BEGUN - פול וויליאמס ורוג'ר ניקולס. עדיין, שנים לאחר מכן, ריצ'רד לא היה מרוצה מהתקליט: "אני חושב שרוב המעריצים שלנו מאד אוהבים את התקליט הזה, שהגשים את מטרתו עבורנו, עבור חברת התקליטים ועבור המעריצים. אבל אני ידעתי שיכולתי לעשות בו עבודה טובה יותר".

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על תקליט זה: "הקארפנטרס עושים תקליטונים טובים. "קרוב אליך" היה פופ במיטבו. הקול הראשי של קארן קארפנטר עתיר נשמה, בעוד שהעיבוד היה עם מוזיקה של אמצע הדרך. הטריק הצליח והתקליטון נמכר ביותר משני מיליון עותקים בארצות הברית בלבד.

השיר שפותח את התקליט הזה, RAINY DAYS AND MONDAYS נכתב הוא דוגמה מעולה למלאכת המוזיקה של אמצע הדרך. המנגינה בלתי נשכחת בעליל. העיבוד של ריצ'רד משתמש בכלי נשיפה כנקודת הנגד המושלמת לנגינת הפסנתר החשמלי הרגישה שלו. ושוב, הקול של קארן הוא האלמנט המרכזי בהצלחת התקליט. אמנם יש לה את כל האיכויות של זמרת פופ טובה, אבל היא גם משתמשת בטרמולו מעט מוגזם כדי להעניק לעצמה איכות צליל טיפה מעורפלת, תוך שהיא מתנסחת בעדינות ובקלות.

עם תקליטון אחד מצוין (CLOSE TO YOU) ואחד מקובל (WE'VE ONLY JUST BEGUN) שנתן לו יתרון, קיוויתי שהקארפנטרס יהיו תענוג בלתי צפוי. למרבה הצער, התקליט מראה כי הקארפנטרס הם רגילים כמו שכולכם ידעתם שהם מלכתחילה. אני לא יודע מה זה שונה כשהם מקליטים שירים לתקליטים במקום לתקליטונים, אבל מה שזה לא יהיה, עליהם לעצור את זה מיד.

ריצ'רד יכול לעבד, לנגן בפסנתר ולשיר יפה ברקע, אבל שלושת השירים שהוא כתב לתקליט הם כה מחרידים עד שנדהמתי שהמפיק שלהם הרשה לשחרר אותם. מקומם במיוחד היה הרעיון שלו לעקוב אחר הביצוע הנהדר של קארן בשיר SUPERSTAR, של ליאון ראסל ובוני ברמלט, עם טיפוס משלו על גרופיות בשם "דרוסילה פני".

בסופו של דבר, לקארפנטרס יש יותר דברים בעד מאשר נגד. אין ספק שהם תרמו רבות בז'אנר המוגבל מטבעו של מוזיקת ​​אמצע הדרך הקלילה. הם מביאים קצת נשמה קלילה ורגישות למוזיקה שהיא בבסיסה מיובשת באופן רגשי (כמעט). יש להם קסם שנעים להעריץ אותו מרחוק והם כן יוצרים תקליטונים משובחים, סימן קריאה!".

ב-14 במאי בשנת 1982 יצא התקליט החמישי של להקת הקלאש ושמו COMBAT ROCK. כן, זה עם הלהיטים ROCK THE CASBAH (שתורגם בארצנו ובטעות ל"רוק בקסבה") ו- SHOULD I STAY OR SHOULD I GO.

במקור תוכנן המוצר הזה לצאת כאלבום כפול ובשם RAT PATROL, אך הרעיון נגוז לאחר התגוששות פנימית בתוך הלהקה. הגיטריסט, מיק ג'ונס, ערך מיקס לגרסה הראשונה, אך שאר החברים לא היו מרוצים ממנה ועבודת המיקס הועברה לגלין ג'ונס, כשבתהליך זה הפך העסק לתקליט בודד.

ברולינג סטון נכתב בביקורת: "עבור הלהקה הזועמת האחרונה של הרוק, החיים בצמרת לא בדיוק היו חגיגה שמאלנית. בבריטניה, שם הפשע האמיתי היחיד של הלהקה היה יציאתה מהאופנה, הקלאש נקטלו מעיתונות צינית שהייתה שתויה מפ'אנק ועתידנות, ועל ידי צאצאי הפאנק שהעריצו אותה ועתה טוענים כי התמסחרה.

כאן, במדינת רייגן, המבקרים האמריקנים מעריכים אותה כמצפון המהפכני המפורש של הרוק, בעוד שצעירים כבדי מתכת רואים בעמדה החברתית של הלהקה ובעוצמת הבמה המדהימה שלה את הרולינג סטונס שמעולם לא היו להם. בקיצור, הקלאש נופלים בין הכסאות.

אבל המסר של התקליט החמישי הזה רועם, זועם ושאפתני מבחינה מוזיקלית עם תריסר שירים. תקליט זה הוא הכרזה על מצב חירום אמיתי והוא מסמך פרובוקטיבי ותובעני של כעס פאנק קלאסי. התחושה המוחצת של התקליט לאבדון הממשמש ובא מציעה שלקלאש עדיין אין תשובה סופית לשאלה המוזיקלית עתיקת היומין: אחרי שנשמעת אזעקה, מה עוד להקת רוק'נ'רול יכולה לעשות?

לרוב, התקליט חסר פתרונות מעשיים לבעיות. במקביל, יש פה קרב רוק מסעיר עם רוק'נ'רול מעורר השראה. מעל הכל, זה הוא תקליט של שירי קרב. בעוד שרוב נביאי השקר והמתלוננים הבלתי פוסקים שנשטפו על ידי הגל החדש ממתינים לעולם חדש ואמיץ, הקלאש נאבקים בשיניים, בציפורניים ובגיטרה כדי להציל את העולם שיש לנו, ובאופן היחיד שהם מכירים. לתקליט אין אולי את התשובות, אך ייתכן שזו האזהרה האחרונה שלנו".

הלהיט הבולט בתקליט הוא ROCK THE CASBAH, שנכתב על ידי מתופף הלהקה, טופר הידון, שבמקור רקח מילים גסות ביותר ששונו פה ושם על ידי גיטריסט הלהקה, ג'ו סטראמר. למרבה האירוניה, הידון פוטר מהלהקה לפני צאת התקליט, בגלל התמכרותו לסמים, ולא נהנה מהצלחת השיר. אופן תיפופו פה מרשים ביותר, אך בקליפ שצולם לשיר רואים את המחליף שלו, טרי צ'יימס.

לשורה הראשונה של מילות השיר היה מקור ספציפי; המנהל של הלהקה, ברני רודס, היה מתוסכל מהסשנים המוקדמים של התקליט כשכל שיר הפך ארוך מדי. באחד הסשנים הוא צעק בתיסכול, "האם הכל צריך להיות ארוך כמו ראגה הודית?!" סטראמר חזר באותו לילה מהאולפן לחדרו בבית המלון וכתב במכונת כתיבה, 'המלך אמר לאנשי הבוגי שחייבים להוריד את הראגה'. הוא הביט על זה ומסיבה כלשהי החל לחשוב על מה שמישהו אמר לו קודם לכן, שמי שייתפס באירן עם תקליט דיסקו, ייענש באלימות חמורה נגדו. זה שימש השראה לשאר המילים, על העם שמתריס נגד האיסור של השליט הערבי, שאריף.

להיט נוסף מהתקליט בא עם SHOULD I STAY OR SHOULD I GO. שיר זה משתמש בטכניקה מאוד יוצאת דופן: מילים ספרדיות שמהדהדות את המילים באנגלית.

את החלקים הספרדיים שר עם ג'ו סטראמר הזמר ג'ו אילי, שבא מטקסס ואלבומו משנת 1978 קיבל את תשומת הלב של חברי הלהקה כששמעו אותו באנגליה. כשאילי ולהקתו הופיעו בלונדון, הקלאש הלכו להופעה ולקחו אותם לאחר מכן לבילוי בעיר. הם הפכו לחברים טובים, וכשהקלאש הגיעו לטקסס ב-שנת 1979, הם הופיעו בכמה הופעות ביחד. הם נשארו בקשר, וכשהקלאש חזרו לאמריקה בשנת 1982, הם עשו עוד הופעות ביחד ואילי הצטרף אליהם לאולפן "אלקטריק ליידי" בניו יורק.

אילי: "נכנסתי לאולפן בזמן שהם עבדו על החלקים של השיר. הם עבדו על השיר כבר כמה שעות ושרטטו אותו די טוב. אבל אני חושב שזה היה הרעיון של סטראמר, כי הוא הגיע לחלק הזה ומיד אמר, 'ספרדית תעזור לי להביע את הדברים האלו'. אז עבדנו על טקסט ספרדי, שדווקא אינו מתורגם מילה במילה עם מה שמושר באנגלית". לדברי סטראמר, אדי גרסיה, טכנאי הסאונד שהיה באולפן, התקשר לאמו בברוקלין וביקש ממנה לתרגם חלק מהמילים בטלפון.

בעיתון "קורפוס כריסטי טיימס", מטקסס, נכתב אז בביקורת על התקליט: "בחלק העליון של האלבום כתוב THE CLASH COMBAT ROCK ולכן זה מציג משמעות כפולה. חברי הלהקה כנראה מעולם לא התחשבו עם הצלחתם כשזינקו מחבילת הפאנק בשנת 1977. כרטיסים להופעות שלהם באוסטין בשבוע הבא זמינים לרכישה בחנות התקליטים פה, קרייג'ס, וזה כמו סימן בטוח לקבלה המונית כשלט חוצות בהוליווד. הזמר, ג'ו סטראמר, הפך עכשיו לבלתי נסבל - זמן קצר לפני סיבוב ההופעות הענק שלהם באנגליה ובארה"ב. הוא נעלם פתאום, מה שגרם לביטולים של כל התאריכים. סטראמר חזר אבל לא ברור כמה הוא מתחרט.

הקלאש עדיין כל כך נבונים מבחינה פוליטית ופזיזים מוזיקלית עד שהמסר עולה ברגליים קודם. אתה בקושי מודע לכך שמראים לך כמה מדכא פה".

בעיתון "ספוקמן רביו", מוושינגטון, הכתירו את התקליט, "יצירה נועזת של רוק גלובלי". כך נכתב בביקורת שם: "כמו האלבום האחרון של הקלאש או השניים האחרונים, אם אתם רוצים לספור את התקליטון המורחב של הלהקה, התקליט החדש הוא יצירה נועזת של רוק גלובלי. שוב הקלאש שמו את עצמם בביטחון במעמד הרואי, בניסיון להשתלט על הפוליטיקה העולמית. שוב הם משתמשים בשילוב של סגנונות מוזיקליים גלובליים, מפשטות אסייתית לפ'אנק שחור וגם לגראז' של צעירים בארה"ב.

זה הוא הצעד הבא ההגיוני בסולם עבור הקלאש, שמתעקשת לדחוף את המוזיקה שלה עד הקצה. עם כל תקליט. מעריצי הקלאש, שמרגישים כאילו הלהקה אזלה מאז שהתרחקה מהצלילים הגולמיים והצורמים של התקליט הראשון שלה (כנראה האלבום הטוב ביותר שיצא מסצנת הפאנק הבריטית של 1977), ללא ספק ימצאו שזה יותר מערך רעיונות מאשר אלבום מוזיקה.

אכן, התקדמות מוזיקלית תמיד נשמעת טוב מכיוון שקונספט טוב יוצא לא בהכרח ממוזיקה טובה. תקליט זה מספק המחשה של הרעיון הזה, כי אם לומר זאת בפשטות - לפעמים הרעיונות החדשים עובדים ולפעמים לא. ובכן, יש הרבה רעיונות חדשניים שמסתובבים על התקליט המאופק ביותר הזה של הלהקה.

צליל הגיטרה בוצי כמו נהר המיסיסיפי. קולות הרקע מושרים בספרדית, בשיר SHOULD I STAY. המילים הן יותר אסוציאציה חופשית מאשר פגיעות ישירות בפאנק. כשונאי ההיפים הידועים לשמצה, הקלאש אימצה את עבודתו של המשורר ההיפי, אלן גינסברג, על ידי שילוב חלק מקריאותיו בשיריה. למרבה הפלא, הרושם הכללי שהאלבום הזה משאיר הוא שמדובר בעבודה ממוקדת עם פחות יציאות ממה שאפשר לצפות באלבום כל כך ניסיוני. הספינה של הקלאש שוב הצליחה להתקדם תוך כדי הפיכת השולחן מול המאזינים שלה".

ההקלטות עברו באופן צורמני, כשג'ונס זעם על כך שהמיקסים המקוריים שלו לשיריו נטבחו בניגוד לרצונו, וזה היה בשילוב עם גורמים אחרים (כגון חזרתו של המנהל השנוי במחלוקת, ברני רודס) שהביאו להתמוטטות הלהקה ופיטוריו של ג'ונס בשנת 1983.

ב-14 במאי בשנת 1971 הופיעה להקת טי רקס ברויאל אלברט הול בלונדון. הצלם, מיק רוק, היה שם ותקתק במצלמתו. אחת התמונות הועברה לחברת עיצוב העטיפות, HIPGNOSIS, שהפכה אותה לעטיפה מנצחת בתקליט ELECTRIC WARRIOR, שמיצב את מנהיג הלהקה, מארק בולאן, ככוכב גדול.

ב- 14 במאי בשנת 1976 התחשמל למוות קית רלף, שהיה הסולן של להקת היארדבירדס ואחרי כן המייסד והסולן של להקת רוק מתקדם ושמה רנסאנס.

הזמר הבריטי, קית' רלף, מעולם לא היה בריא במיוחד; אסטמה כרונית כמעט עלתה לו בחייו בשלוש הזדמנויות נפרדות והבחירה שלו להיות הזמר המוביל ונגן המפוחית בלהקה החשמלית, היארדבירדס, לא היה כה הגיוני. עם זאת, להקתו נחלה הצלחה גדולה מאד ואף הצמיחה שלושה גיטריסטים מעולים – אריק קלפטון, ג'ף בק וג'ימי פייג'.

בשנת 1968 העסק דעך ופייג' המשיך עם חבורה חדשה לה קרא בשם "היארדבירדס החדשים" עד ששינה את שמה ללד זפלין. רלף והמתופף ג'ים מקארטי פנו לכיוון אחר והקימו צמד אקוסטי בשם TOGETHER. אחרי זמן קצר הם צירפו אליהם את הקלידן ג'ון הוקן, הבסיסט לואי קנאמו ורלף צירף גם את אחותו הזמרת, ג'יין רלף. להקת רנסאנס נולדה.

על תקליט הבכורה שלה, שיצא בשנת 1969, פרסם עיתון המוזיקה הבריטי 'דיסק אנד מיוזיק אקו: "זו מוזיקה שמנצחת כל נסיון לתייגה". אבל ההבטחה הוחלפה במהרה בתחושה חמצמצה, כשנסיון לפרוץ לשוק האמריקני נתקל בתגובות לא נעימות של הקהל המקומי, שלא חשק במוזיקה מתקדמת. במהלך הנסיון להקליט תקליט שני הבין רלף שרנסאנס מתפרקת לו בידיים והחליט לפרוש ממנה ולהפיק אמנים אחרים, כולל להקת MEDICINE HEAD שבה אף שימש כבסיסט. רבים לא יודעים אך בזכותו נוצרה עטיפת תקליט המופת FOXTROT של להקת הרוק המתקדם ג'נסיס. היה זה המאייר פול ווייטהד, חברו הקרוב של רלף, שסיפר כי הוא נהג להגיד על בחורה יפה, SHE IS SUCH A FOX (היא כזו חתיכה). ווייטהד לקח את דבריו באופן מילולי ונוצרה עטיפה איקונית.

בשנת 1974 הקים רלף את להקת ארמגדון שהוציאה תקליט אחד בשמה, שנה לאחר מכן. התקליט נכשל במכירות והלהקה דעכה. באותם ימים חזר רלף ליצור מוזיקה עם חברי להקת רנסאנס לשעבר. הם הקליטו דמואים ותיכננו עתיד משותף. בזמן ההוא הייתה כבר להקת רנסאנס (בהרכב המאוחר שלה) הרכב מצליח מאד, בהנהגת הזמרת אנני הסלאם, שגם הייתה אז בעלת הזכויות על השם ומנעה מרלף ומחבריו להשתמש בו. אז הם החליטו להיקרא בשם ILLUSION (על שם תקליטם השני כרנסאנס שיצא בשנת 1970).

במרץ 1976 עזב רלף את אשתו ועבר להתגורר עם שני בניו הקטנים בדירה במידלסקס (מחוז בדרום מזרח אנגליה). שם המשיך לעבוד על השירים לפרויקט החדש כשב- 14 במאי 1976 ירד דני בן השמונה לאולפן הביתי ששכן במרתף הבית ומצא את אביו שוכב על הרצפה ללא תזוזה, כשהוא אוחז בגיטרה שלו. הבן המבוהל רץ מיד לטלפון להזעיק אליהם את דודתו ג'יין. רלף הובהל לבית החולים אך הגיע לשם ללא רוח חיים. מסתבר שהוא חיבר את הגיטרה שלו למגבר מערכת הסטריאו שלו וכששמע רעש קבוע ומטריד מהרמקולים, החליט לנתק את כבל ההארקה מהתקע החשמלי. היה זה צעד פזיז שהביא להתחשמלות קטלנית בגיל 33.