רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-14 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-14 במאי (14.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "מבקרי המוסיקה יודעים להכאיב כהוגן, אבל במבט לאחור - הקטילה שלהם עשתה דווקא טוב" (גרג לייק, מלהקת אמרסון, לייק ופאלמר, בעיתון מלודי מייקר, בשנת 1970)

ב-14 במאי בשנת 2015 מלך הבלוז הלך לעולמו: גיטריסט העל בי. בי. קינג מת בגיל 89 – והגיטרה לוסיל נותרה מיותמת.

אבל כבד בעולם המוזיקה: ב-14 במאי 2015, הלך לעולמו בשנתו אגדת הבלוז, הגיטריסט המשפיע בי. בי. קינג. הוא מת בביתו בלאס וגאס בגיל 89, מותיר מאחור מורשת מוזיקלית עצומה ואת גיטרת הגיבסון הנאמנה שלו, לוסיל, שנותרה מיותמת. קינג, שקולו העוצמתי ונגינת הגיטרה הייחודית והמייללת שלו הרימו אותו משדות הכותנה הצנועים של מיסיסיפי אל הבמות הגדולות ביותר בעולם ואל פסגת הבלוז האמריקני, נכנע למחלתו.

ג'ון פודנברג, חוקר מקרי המוות של מחוז קלארק, מסר כי סיבת המוות הרשמית היא שבץ מוחי, המיוחס למאבקו הממושך בסוכרת מסוג 2. קינג, ששמו האמיתי היה ריילי בי קינג, סבל ממצב בריאותי ירוד בשנותיו האחרונות, אך הדבר לא מנע ממנו להמשיך ולהופיע באנרגיות מחשמלות כמעט עד הרגע האחרון. סיבוב ההופעות האחרון שלו בוטל באוקטובר 2014, לאחר שציין כי הוא סובל מהתייבשות ותשישות כתוצאה ממחלת הסוכרת.

"רציתי לחבר את הגיטרה שלי לרגשות אנושיים", כתב קינג באוטוביוגרפיה שלו, ותמצת בכך את מהות יצירתו. רבים משיריו, ובמיוחד הלהיט הגדול ביותר שלו, THE THRILL IS GONE, ביטאו כאב עמוק לצד כוח התמדה בלתי נלאה. הוא אומץ בחום על ידי מעריצי הרוק של שנות השישים והשבעים, דור שלם שגדל עליו והמשיך ללוות אותו בנאמנות גם כשהתבגרו יחדיו. השפעתו על נגינת הגיטרה ברוק'נ'רול הייתה מכרעת, ורשימת הגיטריסטים שהושפעו ממנו כוללת ענקים כמו אריק קלפטון וג'ימי הנדריקס.

רגע פריצת הדרך המסחרית שלו התרחש בשנת 1968, בהופעה בלתי נשכחת באולם הפילמור ווסט בסן פרנסיסקו. קינג, שלא היה רגיל לקהל מסוג זה, סיפר כי בתחילה הבחין בקהל שמורכב בעיקר מ"אנשים לבנים בעלי שיער ארוך". הוא פנה למנהל ההופעות שלו בכעס ואמר, "אני חושב שהם הזמינו אותנו למקום הלא נכון". אלא שאז עלה לבמה האמרגן ובעל המקום, ביל גרהאם האגדי, והציג אותו בפני הקהל במילים שנכנסו לפנתיאון: "גבירותיי ורבותיי, אני מביא לכם את יו"ר הדירקטוריון, בי. בי. קינג". התגובה הייתה מיידית. "כולם קמו על הרגליים ואני בכיתי," נזכר קינג. "זו הייתה התחלת סיפור האהבה שלי עם הקהל הלבן".

קינג זכה להכרה עולמית, צבר עושר רב ונהנה מסיפוק אישי ומקצועי אדיר. אך לאורך כל הדרך, הוא נשאר נאמן לאהבה הגדולה ביותר של חייו – הגיטרה שלו. את הסיפור על מקור שמה של לוסיל סיפר אלפי פעמים: בתחילת שנות החמישים, במהלך הופעה באולם ריקודים בארקנסו, פרצה קטטה בין שני גברים. במהלך המריבה, הם הפילו תנור נפט, והמקום החל לעלות באש. קינג נמלט החוצה, אך אז נזכר בגיטרה היקרה שלו, שעלתה לו 30 דולר – סכום לא מבוטל באותם ימים. הוא הסתכן ורץ בחזרה אל תוך הבניין הבוער כדי לחלץ אותה. למחרת נודע לו שהקטטה פרצה בגלל אישה בשם לוסיל. קינג החליט לקרוא לגיטרה שלו, ולכל גיטרה שתבוא אחריה, בשם זה. "קראתי לה לוסיל כדי להזכיר לי לא לחזור על אותו מעשה מטופש", אמר.

בשנת 1972 הגיע מלך הבלוז לחמש הופעות בישראל. הוא הופיע לבוש בחליפה מהודרת, מגובה בשבעה נגנים, והופעתו הראשונה בארץ הקודש נערכה בקונכייה האקוסטית המיתולוגית ששכנה אז ברמת החייל. הקהל הישראלי העניק לו אהבה וחום רב. אחד מגדולי אמני הרוק הישראלי, יצחק קלפטר, סיפר לכותב בלוג זה כיצד זכה לג'מג'ם עם קינג במועדון הג'אז התל אביבי, "בר-ברים". מידע נוסף ומרתק על הופעה ספציפית זו, כולל תמונה נדירה מאותו אירוע, אני חושף בהרצאה מקיפה שלי על חייו ויצירתו של קלפטר – גיבור אמיתי של הרוק הישראלי.

עשר שנים לאחר מכן, בי. בי. קינג שב לישראל להופעות נוספות, ושוב הזיע את נשמתו על הבמה הישראלית, כשכל טיפת זיעה שלו היא התגלמות הבלוז בכבודו ובעצמו. מורשתו שתמשיך לחיות לעד.

ב-14 במאי בשנת 1971 יצא האלבום השלישי של צמד הקארפנטרס. לא יודע איך להסביר לכם את זה, אבל משהו במוזיקה שלהם מצליח לגעת בי מאד.

תקליט זה, שגם מכונה THE TAN ALBUM, לא היה עוד ציון דרך דיסקוגרפי; הוא ביסס את המוניטין של קארן קארפנטר כאחת מזמרות הפופ המוכשרות ביותר בדור שלה. עוצמתן של ההקלטות הללו היא זו, כך נאמר, שגרמה לאחיה הפסנתרן, ריצ'רד קארפנטר, לבקש ממנה להגיש את השירים כשהיא בפרונט, במקום לשיר ולנגן מאחורי מערכת התופים. בנוסף, היה זה התקליט הראשון שהציג בגאווה את לוגו הצמד המוכר, סמל שילווה אותם לאורך כל הקריירה.

אך הדרך אל התקליט המוערך לא הייתה סוגה בשושנים. ריצ'רד קארפנטר חש אבוד כשניסה למצוא שירים טובים עבור הפרויקט. "חשתי שהמזל מתחיל להיגמר לי אז", הוא שחזר. "הצלחתי למצוא את WE'VE ONLY JUST BEGUN מפרסומת לבנק למשכנתאות ואת FOR ALL WE KNOW מסרט קולנוע". למזלו, חיכו כמה פנינים מוזיקליות במשרדי חברת התקליטים, פרי עטם של הצמד פול וויליאמס ורוג'ר ניקולס, שכתבו גם את WE'VE ONLY JUST BEGUN. למרות זאת, שנים לאחר מכן, ריצ'רד עדיין לא היה שלם עם התוצאה הסופית: "אני חושב שרוב המעריצים שלנו מאד אוהבים את התקליט הזה, שהגשים את מטרתו עבורנו, עבור חברת התקליטים ועבור המעריצים. אבל אני ידעתי שיכולתי לעשות בו עבודה טובה יותר".

מגזין המוזיקה הנחשב רולינג סטון פרסם בזמנו ביקורת מורכבת על התקליט. "הקארפנטרס עושים תקליטונים טובים", נכתב. "השיר CLOSE TO YOU היה פופ במיטבו. הקול הראשי של קארן קארפנטר עתיר נשמה, בעוד שהעיבוד היה עם מוזיקה של אמצע הדרך. הטריק הצליח והתקליטון נמכר ביותר משני מיליון עותקים בארצות הברית בלבד".

השיר הפותח את התקליט הזה, RAINY DAYS AND MONDAYS, צויין כדוגמה מעולה למלאכת המוזיקה של אמצע הדרך. "המנגינה בלתי נשכחת בעליל. העיבוד של ריצ'רד משתמש בכלי נשיפה כנקודת הנגד המושלמת לנגינת הפסנתר החשמלי הרגישה שלו. ושוב, הקול של קארן הוא האלמנט המרכזי בהצלחת התקליט. אמנם יש לה את כל האיכויות של זמרת פופ טובה, אבל היא גם משתמשת בהרעדת קול מעט מוגזמת כדי להעניק לעצמה איכות צליל טיפה מעורפלת, תוך שהיא מתנסחת בעדינות ובקלות".

אך הביקורת לא חסכה שבחים לצד חיצים. "עם תקליטון אחד מצוין (CLOSE TO YOU) ואחד מקובל (WE'VE ONLY JUST BEGUN) שנתן לו יתרון, קיוויתי שהקארפנטרס יהיו תענוג בלתי צפוי", המשיך המבקר המנקר. "למרבה הצער, התקליט מראה כי הקארפנטרס הם רגילים כמו שכולכם ידעתם שהם מלכתחילה. אני לא יודע מה זה שונה כשהם מקליטים שירים לתקליטים במקום לתקליטונים, אבל מה שזה לא יהיה, עליהם לעצור את זה מיד".

הביקורת הכתה גם ביצירותיו של ריצ'רד: "ריצ'רד יכול לעבד, לנגן בפסנתר ולשיר יפה ברקע, אבל שלושת השירים שהוא כתב לתקליט הם כה מחרידים עד שנדהמתי שהמפיק שלהם הרשה לשחרר אותם. מקומם במיוחד היה הרעיון שלו לעקוב אחר הביצוע הנהדר של קארן בשיר SUPERSTAR, של ליאון ראסל ובוני ברמלט, עם טיפוס משלו על גרופיות בשם DRUSILLA PENNY".

בסופו של דבר, סיכם המבקר ברולינג סטון, "לקארפנטרס יש יותר דברים בעד מאשר נגד. אין ספק שהם תרמו רבות בז'אנר המוגבל מטבעו של מוזיקת אמצע הדרך הקלילה. הם מביאים קצת נשמה קלילה ורגישות למוזיקה שהיא בבסיסה מיובשת באופן רגשי (כמעט). יש להם קסם שנעים להעריץ אותו מרחוק והם כן יוצרים תקליטונים משובחים, סימן קריאה!".

ב-14 במאי בשנת 1982 עולם המוזיקה רעד כשיצא התקליט החמישי והאייקוני של להקת הקלאש, ושמו COMBAT ROCK. כן, כן, אתם מכירים אותו היטב – זהו התקליט שהנפיק לעולם את הלהיטים האלמותיים ROCK THE CASBAH, שתורגם פה בארצנו הקטנה, ובטעות יש לומר, ל"רוק בקסבה", ואת השאלה הנצחית SHOULD I STAY OR SHOULD I GO.

אך האם ידעתם שהיצירה הזו כמעט ויצאה אחרת לגמרי? במקור, תוכנן המוצר הזה לצאת כתקליט כפול ושאפתני בשם RAT PATROL. אך חלומות לחוד ומציאות לחוד – הרעיון נגוז לאחר התגוששות פנימית סוערת בין חברי הלהקה. הגיטריסט המוכשר, מיק ג'ונס, ערך מיקס ראשוני לגרסה הכפולה, אך שאר חברי הלהקה, איך נאמר זאת בעדינות, לא ממש התלהבו. עבודת המיקס הועברה לידיו המנוסות של גלין ג'ונס, ובמהלך תהליך זה, הצטמק המיזם השאפתני לתקליט בודד ועוצמתי.

במגזין רולינג סטון לא נשארו אדישים. בביקורת שפורסמה שם נכתב כי עבור הלהקה הזועמת האחרונה של הרוק, החיים בצמרת לא היו בדיוק חגיגה. בבריטניה, שם הפשע האמיתי היחיד של הלהקה היה יציאתה מהאופנה, הקלאש נקטלו על ידי עיתונות צינית, שהייתה שתויה מפ'אנק ומעתידנות, ועל ידי צאצאי הפאנק שהעריצו אותה בעבר ועתה טענו כי התמסחרה. מצד שני, אמריקנים לרוב העריכו אותה כמצפון המהפכני המפורש של הרוק, בעוד שצעירים חובבי מטאל כבד ראו בעמדה החברתית של הלהקה ובעוצמת הבמה המדהימה שלה את הרולינג סטונס שמעולם לא היו להם. בקיצור, הקלאש נפלו בין הכיסאות.

אך אל דאגה, המבקר המשיך וקבע כי המסר של התקליט החמישי הזה רועם, זועם ושאפתני מבחינה מוזיקלית עם תריסר שירים. התקליט הזה, כך נטען, הוא הכרזה על מצב חירום אמיתי והוא מסמך פרובוקטיבי ותובעני של כעס פאנק קלאסי. התחושה המוחצת של התקליט לאבדון הממשמש ובא מציעה שלקלאש עדיין אין תשובה סופית לשאלה המוזיקלית עתיקת היומין: אחרי שנשמעת אזעקה, מה עוד להקת רוק'נ'רול יכולה לעשות? לרוב, התקליט חסר פתרונות מעשיים לבעיות. במקביל, יש פה קרב רוק מסעיר עם רוק'נ'רול מעורר השראה. מעל הכל, זה הוא תקליט של שירי קרב. בעוד שרוב נביאי השקר והמתלוננים הבלתי פוסקים שנשטפו על ידי הגל החדש ממתינים לעולם חדש ואמיץ, הקלאש נאבקים בשיניים, בציפורניים ובגיטרה כדי להציל את העולם שיש לנו, ובאופן היחיד שהם מכירים. לתקליט אין אולי את התשובות, אך ייתכן שזו האזהרה האחרונה שלנו, כך סיכם המבקר בעיתון ההוא.

הלהיט הבולט ביותר בתקליט הוא ללא ספק ROCK THE CASBAH. השיר, שנכתב על ידי מתופף הלהקה, טופר הידון, החזיק במקור מילים גסות ביותר, אך אלו שונו פה ושם על ידי הגיטריסט הכריזמטי, ג'ו סטראמר. למרבה האירוניה והטרגדיה האישית, הידון עצמו פוטר מהלהקה ממש לפני צאת התקליט, בשל התמכרותו הקשה לסמים, ולכן לא זכה ליהנות מפירות הצלחת השיר שיצר. אופן תיפופו בשיר מרשים ביותר, אך בקליפ המפורסם שצולם לשיר, רואים את מחליפו בתפקיד, טרי צ'יימס.

לשורה הראשונה של מילות השיר היה מקור ספציפי ומפתיע; מנהל הלהקה, ברני רודס, היה מתוסכל עד עמקי נשמתו מהסשנים המוקדמים והארוכים של התקליט, כשכל שיר התארך יתר על המידה. באחד הסשנים הוא צעק בתסכול צרוף: "האם הכל צריך להיות ארוך כמו ראגה הודית?!". סטראמר, חד כהרגלו, חזר באותו לילה מהאולפן לחדרו במלון וכתב במכונת הכתיבה, 'המלך אמר לאנשי הבוגי שחייבים להוריד את הראגה'. הוא הביט על הכתוב, ומסיבה כלשהי החל לחשוב על מה שמישהו סיפר לו קודם לכן: מי שייתפס באיראן עם תקליט דיסקו, ייענש באלימות חמורה נגדו. סיפור זה שימש השראה לשאר מילות השיר, המתארות את העם המתריס נגד האיסור של השליט הערבי, השריף.

להיט ענק נוסף מהתקליט הוא כמובן SHOULD I STAY OR SHOULD I GO. השיר הזה משתמש בטכניקה מאוד יוצאת דופן ומרתקת: מילים בספרדית המהדהדות את המילים באנגלית. את החלקים הספרדיים שר יחד עם ג'ו סטראמר הזמר ג'ו אילי, שהגיע מטקסס הרחוקה. תקליטו של אילי משנת 1978 משך את תשומת לבם של חברי הקלאש כששמעו אותו באנגליה. כשאילי ולהקתו הופיעו בלונדון, חברי הקלאש הגיעו להופעה ולקחו אותם לאחר מכן לבילוי לילי סוער בעיר. הם הפכו לחברים טובים, וכשהקלאש הגיעו לטקסס בשנת 1979, הם הופיעו בכמה הופעות משותפות. הקשר נשמר, וכשהקלאש חזרו לאמריקה בשנת 1982, הם קיימו עוד הופעות יחד, ואילי אף הצטרף אליהם לאולפן האגדי ELECTRIC LADY בניו יורק. אילי עצמו סיפר: "נכנסתי לאולפן בזמן שהם עבדו על החלקים של השיר. הם עבדו על השיר כבר כמה שעות ושרטטו אותו די טוב. אבל אני חושב שזה היה הרעיון של סטראמר, כי הוא הגיע לחלק הזה ומיד אמר, 'ספרדית תעזור לי להביע את הדברים האלו'. אז עבדנו על טקסט ספרדי, שדווקא אינו מתורגם מילה במילה עם מה שמושר באנגלית". לדברי סטראמר, אדי גרסיה, טכנאי הסאונד שהיה באולפן, התקשר לאמו בברוקלין וביקש ממנה לתרגם חלק מהמילים בטלפון – סיפור משעשע בפני עצמו!

בעיתון CORPUS CHRISTI TIMES מטקסס, התייחסו גם כן לתקליט החדש. בביקורת נכתב: "בחלק העליון של התקליט כתוב THE CLASH COMBAT ROCK ולכן זה מציג משמעות כפולה. חברי הלהקה כנראה מעולם לא התחשבו עם הצלחתם כשזינקו מחבילת הפאנק בשנת 1977. כרטיסים להופעות שלהם באוסטין בשבוע הבא זמינים לרכישה בחנות התקליטים פה, CRAIG'S, וזה כמו סימן בטוח לקבלה המונית כשלט חוצות בהוליווד". אך לא הכל היה ורוד. "הזמר, ג'ו סטראמר, הפך עכשיו לבלתי נסבל – זמן קצר לפני סיבוב ההופעות הענק שלהם באנגליה ובארה"ב. הוא נעלם פתאום, מה שגרם לביטולים של כל התאריכים. סטראמר חזר אבל לא ברור כמה הוא מתחרט". למרות זאת, המבקר סיכם: "הקלאש עדיין כל כך נבונים מבחינה פוליטית ופזיזים מוזיקלית עד שהמסר עולה ברגליים קודם. אתה בקושי מודע לכך שמראים לך כמה מדכא פה".

ובעיתון SPOKESMAN-REVIEW מוושינגטון, לא היססו להכתיר את התקליט כיצירה נועזת של רוק גלובלי. כך נכתב בביקורת שם: "כמו התקליט האחרון של הקלאש או השניים האחרונים, אם אתם רוצים לספור את התקליטון המורחב של הלהקה, התקליט החדש הוא יצירה נועזת של רוק גלובלי. שוב הקלאש שמו את עצמם בביטחון במעמד הרואי, בניסיון להשתלט על הפוליטיקה העולמית. שוב הם משתמשים בשילוב של סגנונות מוזיקליים גלובליים, מפשטות אסייתית לפ'אנק שחור וגם לגראז' של צעירים בארה"ב". המבקר הוסיף: "זה הוא הצעד הבא ההגיוני בסולם עבור הקלאש, שמתעקשת לדחוף את המוזיקה שלה עד הקצה. עם כל תקליט. מעריצי הקלאש, שמרגישים כאילו הלהקה אזלה מאז שהתרחקה מהצלילים הגולמיים והצורמים של התקליט הראשון שלה (כנראה התקליט הטוב ביותר שיצא מסצנת הפאנק הבריטית של 1977), ללא ספק ימצאו שזה יותר מערך רעיונות מאשר תקליט מוזיקה. אכן, התקדמות מוזיקלית תמיד נשמעת טוב מכיוון שקונספט טוב יוצא לא בהכרח ממוזיקה טובה. תקליט זה מספק המחשה של הרעיון הזה, כי אם לומר זאת בפשטות – לפעמים הרעיונות החדשים עובדים ולפעמים לא. ובכן, יש הרבה רעיונות חדשניים שמסתובבים על התקליט המאופק ביותר הזה של הלהקה". הפרטים הטכניים לא נעלמו מעיני המבקר: "צליל הגיטרה בוצי כמו נהר המיסיסיפי. קולות הרקע מושרים בספרדית, בשיר SHOULD I STAY. המילים הן יותר אסוציאציה חופשית מאשר פגיעות ישירות בפאנק. כשונאי ההיפים הידועים לשמצה, הקלאש אימצה את עבודתו של המשורר ההיפי, אלן גינסברג, על ידי שילוב חלק מקריאותיו בשיריה. למרבה הפלא, הרושם הכללי שהתקליט הזה משאיר הוא שמדובר בעבודה ממוקדת עם פחות יציאות ממה שאפשר לצפות בתקליט כל כך ניסיוני. הספינה של הקלאש שוב הצליחה להתקדם תוך כדי הפיכת השולחן מול המאזינים שלה".

אך מאחורי הקלעים, הדרמה רק החריפה. ההקלטות עברו באופן צורמני ביותר. מיק ג'ונס זעם על כך שהמיקסים המקוריים שלו לשיריו שונו בניגוד מוחלט לרצונו. זעם זה, בשילוב עם גורמים נוספים (כגון חזרתו של המנהל השנוי במחלוקת, ברני רודס), הביאו בסופו של דבר להתמוטטות הלהקה ולפיטוריו הכואבים של ג'ונס בשנת 1983. סוף עידן ללהקה שהייתה כל כך הרבה יותר ממוזיקה.

ב- 14 במאי בשנת 1976 התחשמל למוות קית' רלף, שהיה הסולן של להקת היארדבירדס ואחרי כן המייסד והסולן של להקת.פרוג רוק ושמה רנסאנס.

לונדון – ב-14 במאי 1976, עולם המוזיקה הוכה בתדהמה וכאב עם היוודע דבר מותו הטראגי של קית' רלף, הזמר האגדי של להקת היארדבירדס ומייסדה של להקת הרוק המתקדם רנסאנס. רלף, בן 33 במותו, מצא את מותו בהתחשמלות מחרידה בביתו.

הזמר הבריטי המוכשר, קית' רלף, נאבק כל חייו בבריאות רופפת; אסטמה כרונית איימה על חייו לא פחות משלוש פעמים, והחלטתו להפוך לסולן ונגן מפוחית בלהקה חשמלית סוערת כמו היארדבירדס נראתה לרבים כבחירה תמוהה. אך למרות הכל, הלהקה זכתה להצלחה פנומנלית והצמיחה מתוכה שלושה גיטריסטים שהפכו לאגדות בפני עצמם – אריק קלפטון, ג'ף בק וג'ימי פייג'.

בשנת 1968, כשהקסם של היארדבירדס החל לדעוך, ג'ימי פייג' המשיך הלאה עם הרכב חדש, בתחילה תחת השם היארדבירדס החדשים, שלימים הפך ללד זפלין. רלף, יחד עם מתופף הלהקה ג'ים מקארטי, פנה לכיוון מוזיקלי שונה לחלוטין והקים את הצמד האקוסטי TOGETHER. זמן קצר לאחר מכן, צירפו השניים את הקלידן ג'ון הוקן והבסיסט לואי סנאמו. רלף גם הביא את אחותו הזמרת, ג'יין רלף, וכך נולדה להקת רנסאנס.

על תקליט הבכורה של רנסאנס, שיצא בשנת 1969, הכריז עיתון המוזיקה הבריטי DISC AND MUSIC ECHO: "זו מוזיקה שמנצחת כל ניסיון לתייגה". אולם, ההבטחה הגדולה התחלפה במהרה בתחושת החמצה. ניסיון שאפתני לפרוץ לשוק האמריקני נתקל בחומת אדישות ואף עוינות מצד הקהל המקומי, שלא גילה עניין במוזיקה המתקדמת והמורכבת. במהלך העבודה על התקליט השני, חש רלף כי רנסאנס מתפוררת לו בין הידיים, והוא קיבל החלטה כואבת לפרוש ולהתמקד בהפקת אמנים אחרים. בין היתר, הפיק את להקת MEDICINE HEAD, בה אף ניגן כבסיסט. רבים אינם יודעים, אך לרלף הייתה יד ביצירת אחת מעטיפות התקליטים האיקוניות ביותר בתולדות הרוק המתקדם – FOXTROT של להקת ג'נסיס. היה זה חברו הקרוב, המאייר פול ווייטהד, שסיפר כי רלף נהג לומר על בחורה יפה, SHE IS SUCH A FOX. ווייטהד לקח את האמירה הזו באופן מילולי, וכך נולדה העטיפה הבלתי נשכחת.

בשנת 1974, הקים רלף את להקת ארמגדון, שהוציאה תקליט אחד הנושא את שמה שנה לאחר מכן. למרבה הצער, התקליט נכשל מסחרית והלהקה גוועה במהירות. באותם ימים, החל רלף לחזור ולשתף פעולה מוזיקלית עם חבריו מלהקת רנסאנס המקורית. הם הקליטו סקיצות ותכננו עתיד משותף. אלא שבאותה תקופה, להקת רנסאנס, בהרכבה המאוחר יותר ובהנהגתה הכריזמטית של הזמרת אנני הסלאם, כבר הייתה הרכב מצליח ומוכר. הסלאם, שהחזיקה בזכויות על השם, מנעה מרלף וחבריו להשתמש בו. לכן, הם החליטו לקרוא לעצמם ILLUSION, על שם תקליטם השני כרנסאנס, שיצא בשנת 1970.

במרץ 1976, עזב רלף את אשתו ועבר להתגורר עם שני בניו הקטנים בדירה במידלסקס, מחוז בדרום-מזרח אנגליה. שם, המשיך לעבוד במרץ על שירים לפרויקט החדש. ב-14 במאי 1976, ירד בנו דני, בן שמונה בלבד, לאולפן הביתי שהיה ממוקם במרתף הבית, ומצא את אביו שוכב על הרצפה ללא ניע, כשהוא אוחז בגיטרה שלו. הבן המבוהל מיהר לטלפון והזעיק את דודתו, ג'יין. רלף הובהל לבית החולים, אך למרבה הזוועה, הגיע לשם ללא רוח חיים. מחקירה ראשונית עולה כי הוא חיבר את הגיטרה שלו למגבר של מערכת הסטריאו הביתית. כאשר שמע רעש סטטי קבוע ומטריד מהרמקולים, הוא החליט, בצעד פזיז וגורלי, לנתק את כבל ההארקה מהתקע החשמלי. פעולה זו גרמה להתחשמלות קטלנית, ששמה קץ לחייו של אחד הקולות הייחודיים והמשפיעים של דורו, והוא בן 33 שנים בלבד. מותו הותיר חלל עצום בעולם המוזיקה.

ואם הזכרתי את להקת רנסאנס וג'נסיס - מחפשים הרצאות על רוק מתקדם? הרצאות מוסיקה שלי הן בדיוק עבורכם, להזמנה : 050-5616459

התאריך הוא ה-14 במאי 1973, והגיטריסט האירי הפנומנלי, רורי גאלאגהר, משחרר את תקליט ההופעה המצופה שלו, LIVE IN EUROPE.

התקליט, שהוקלט במהלך סיבוב הופעות אירופי קדחתני בפברואר ובמרץ 1972, מביא את האנרגיה הגולמית והווירטואוזיות הבלתי נתפסת של האמן הייחודי הזה, לאחר שכבר הנהיג את שלישיית TASTE האגדית עד שנת 1970.

תקליט זה, LIVE IN EUROPE, הוא פנינת סולו שלישית לגיטריסט הנערץ. ההקלטות התקיימו בגרמניה, צרפת ואנגליה, במהלך תקופה של שנה וחצי עמוסות בהופעות של גאלאגהר ולהקתו, שכללה את גרי מקאווי האדיר על הבס ווילגר קאמבל המהפנט על התופים. בזכות תקליט הופעה זה, זכה גאלאגהר בשנת 1972 בפרס הגיטריסט הטוב ביותר מטעם עיתון המוזיקה הבריטי הנחשב, מלודי מייקר. את הבשורה המשמחת קיבל גאלאגהר דווקא כשהיה על הבמה בממפיס, אך בצעד שאפיין אותו, בחר להמשיך במסע ההופעות ולא לטרוח להגיע לטקס הענקת הפרס – ההופעות החיות היו קודש הקודשים עבורו. אנשי מלודי מייקר, כך מסתבר, פירשו זאת כצעד מתנשא מצד הגיטריסט. שנה לאחר מכן, עבר התואר ליאן אקרמן מלהקת פוקוס ההולנדית, אשר ציין כי אף שלא יצא להם להיפגש, הוא מעריץ גדול של נגינתו של גאלאגהר.

אחיו של רורי, דונאל גאלאגהר, שפך אור על התקרית: "רורי היה נבוך מאוד מקבלת הפרס הזה ממלודי מייקר. והאמת? הגיע לו לקבל את הפרס. קלפטון, אחד הגדולים אז, לא עבד אז כלל אלא הסתגר בביתו וניסה לנער ממנו התמכרות להרואין. קיבלנו את הבשורה על הפרס הזה כשהיינו בסיבוב הופעות בממפיס. אני זוכר שהצעתי לרורי לדחות את התאריכים בממפיס כדי לטוס ולקבל את הפרס. רורי החליט שאינו רוצה לנוח על זרי הדפנה של פרס שיינתן בשנה הבאה למישהו אחר".

באירופה, היה אז גאלאגהר שם דבר בקרב אוהבי גיטרות חשמליות, אך בארצות הברית הוא כמעט ולא היה מוכר. גם אופן שירתו לא התקבל בברכה אצל כולם; היו כאלה שהעדיפו כי יעסיק זמר מקצועי בזמן שהוא מתרכז בנגינה. אבל בסופו של דבר, כשרורי ניגן – זו הייתה שירתו האמיתית.

רבים הכתירו את רורי גאלאגהר כדבר הגדול ביותר שיצא מאירלנד מאז ואן מוריסון. "זו עיירה מוזרה, זאת", הוא הרהר פעם, "לא הייתי כאן מהימים הראשונים עם להקת TASTE". זה היה לפני יותר מחמש שנים. במשך ארבע שנים הוא הוביל את TASTE, אחת הלהקות המהודקות והבלוזיות ביותר בסביבה, ובנה קהל נאמן בבריטניה ובאירופה. הביקור האחד של TASTE בארצות הברית היה כמופע חימום ללהקת העל BLIND FAITH. כאשר הלהקה התפצלה בשנה שעברה, הרבה אנשים הופתעו. אבל זה היה צריך להיות. "אני והאחרים פשוט רצינו לנגן דברים שונים", הסביר גאלאגהר, "הם רצו לכתוב את המוסיקה שלהם עם סוג של ג'אז פיוז'ן. הם הקימו להקה שבוע אחרי שנפרדנו. ברור שהם רצו לעשות משהו מהיר מאוד. הם לקחו את המנהל ואני נותרתי לבדי להתקדם הלאה".

הוא נזהר מזינוק מהיר מדי בפופולריות שלו. "תאר לעצמך שאתה כוכב העל של השנה שעברה", אמר, "נראה לי בזבוז לעבוד ולעבוד במשך שנים, לייצב את המוסיקה שלך ואז להצליח בגדול, כמו שיש אנשים שעושים, ופשוט להפוך לאיזושהי אישיות. אתה מנגן פחות, אתה מופיע פחות, אתה מסתובב פחות. זה הופך למשהו אחר לגמרי. אותה דמות של מוסיקאי צעיר בדימוס לא מעניינת אותי".

גאלאגהר, אז בן 23, אך כבר אדם רציני, מבוגר וחכם משנותיו, הכיר היטב את עסקיו, ומצא אותם חסרים לעיתים. "העניין הוא לארגן כמה שאתה יכול בעצמך", הדגיש, "להישאר מחוץ למערכת ככל שתוכל, ובכל זאת להיות נוכח מספיק כדי לארגן את ההופעות והתקליטים שלך. לפעמים חיכיתי יותר מדי זמן שאנשים אחרים יארגנו דברים עבורי ואז הייתי צריך להמשיך ולעשות את זה בכל מקרה".

על הבמה, גאלאגהר היה התגלמות של אנרגיה טהורה: רועד ומזיע, קופץ לפתע ליד הבסיסט שלו, גרי מקאווי, או המתופף, ווילגר קמפבל, ודוחק בהם להמשיך. שרירי פניו של רורי התפתלו בהתאם לכל צליל שהפיק מהגיטרה. "אם אני עושה משהו איטי, אני לא זז הרבה", הסביר, "אבל בלילות מסוימים אני יוצא לשם ויש כל כך הרבה התרגשות שיש לי אפשרות לזוז קצת". באותו לילה מפורסם בלוטון, הוא ניגן שעתיים וחצי רצופות, ובמהלכן קרע לא פחות משישה מיתרים. "מעולם לא קרעתי כל כך הרבה. לילה מוזר", מלמל לאחר מכן. מאחורי הקלעים, אחרי ההופעה, הוא נראה עייף, הזיעה התייבשה על פניו, והוא הסיט את השיער מפניו. "אני אוהב לנגן לאנשים", אמר, "לפעמים אני קצת עצבני, מתוח, אבל זה הכל. אני מופיע מול אנשים מגיל תשע".

במכונית, בדרך חזרה ללונדון, רורי נרגע. הייתה לו סיבה טובה להרגיש כך: הוא זה עתה הקליט את הרצועות הראשונות לתקליט ההופעה החיה שלו והיה במצב רוח פתוח לשיחה. "יהיו תיקונים אחד או שניים, אולי", רמז. למרות כל הכבוד שרחש למוזיקאים ותיקים, גאלאגהר ראה בכמה דמויות עכשוויות כחשובות לא פחות, ואולי אף יותר. "יש מעטים שמראים לאן הכל הולך", אמר, "אני באמת אוהב את ריי קודר ואת ג'ון האמונד. הם חשובים הרבה יותר מכוכבי העל של הגיטרה. הם חוקרים הרבה יותר לעומק. ומאוד אהבתי את אל ווילסון מלהקת CANNED HEAT. חבל שהוא מעולם לא עשה תקליט משלו. נגינת הסלייד שלו והמפוחית שלו היו מאוד מיוחדות. פגשתי אותו פעם אחת. לא דיברנו הרבה. אבל הוא באמת תקוע במוחי. אני לא מתלהב מבחור שפשוט מנגן טוב על גיטרה. זה חייב להיות מעבר לזה".

כשהמכונית דהרה אל לב לונדון, רורי שקע עמוק יותר במושבו. הוא פנה לנהגו ושאל: "זו הייתה עיר מוזרה, אתה יודע. מתי אי פעם קרעתי שישה מיתרי גיטרה בלילה אחד?". אכן, לילה וגיטריסט בלתי נשכחים.

ב-14 במאי 1971, עולם המוזיקה קיבל לידיו פנינה מיוחדת במינה: תקליט האוסף RELICS של להקת פינק פלויד האגדית. אך זה לא היה עוד תקליט אוסף רגיל – הסיפור מאחוריו מרתק לא פחות מהמוזיקה שהוא מכיל!

הכל החל מיוזמה של חברת התקליטים EMI, שזיהתה את הרעב בשוק למוזיקה חדשה של פינק פלויד, במיוחד לאחר ההצלחה המסחררת של התקליט ATOM HEART MOTHER שכבש את מצעד התקליטים הבריטי. הביקוש הרקיע שחקים, אך חברי הלהקה היו שקועים עמוק בהכנות לתקליט הבא שלהם, שעתיד היה להיקרא MEDDLE. כדי לגשר על הפער ולהשביע את רצון המעריצים, הוחלט על מהלך גאוני: אוסף לא שגרתי שיחשוף חומרים נדירים, קטעי תקליטים אהובים, וגם שירי תקליטונים מהעבר שלא מצאו את דרכם לתקליטים המלאים. ולטאץ' נוסף של ייחודיות, הוחלט שהאוסף ייצא תחת תת-הלייבל המוזל של החברה, STARLINE. השם המלא והתיאורי שנבחר לתקליט הוא RELICS - A BIZZARE COLLECTION OF ANTIQUES AND CURIOS, אם כי במקור הוצע לו השם השובב GOLDEN GROLLIES.

ואם כבר בענייני ייחודיות עסקינן, אי אפשר שלא להתעכב על העטיפות. בבריטניה, עיצוב העטיפה היה יצירת אמנות בפני עצמה, פרי מכחולו – או ליתר דיוק, עטו – של מתופף הלהקה, ניק מייסון. הוא צייר בדיו רגיל את העטיפה המיוחדת בשחור ולבן. אך מעבר לים, בארצות הברית, התקליט יצא בעטיפה שונה לחלוטין, בה נראה פותחן בקבוקים מסתורי עם דמות בעלת ארבע עיניים. העיצוב האמריקני הזה הצית דמיון קולקטיבי והפך את פותחני הבקבוקים הללו לפריט אספנות נחשק, שמעריצי הלהקה מחפשים עד היום בנרות.

המסע המוזיקלי בתקליט RELICS נפתח בסערה עם השיר ARNOLD LAYNE, שהיה התקליטון הראשון של הלהקה והוקלט עוד בינואר 1967. מאחורי הקלעים של השיר הזה עומד המפיק ג'ו בויד, שעבד אז בחברת התקליטים אלקטרה. בויד נתקל בלהקה בהופעה במועדון ה-UFO האגדי ונדלק מיד. הוא ניסה בכל כוחו לעניין את ELEKTRA בהחתמת פינק פלויד, אך ללא הצלחה. בויד לא ויתר, לקח את הלהקה תחת חסותו והפיק להם את השיר באולפני SOUND TECHNIQUES הנודעים שבלונדון. הוא אפילו שקל לפתוח לייבל עצמאי משלו רק בשבילם! את המימון להקלטה, שהתקיימה בסוף ינואר 1967, סיפק סוכן הלהקה דאז, בריאן מוריסון. רק לאחר ההקלטה הזו הם הוחתמו ב-EMI. השיר עצמו הוא יצירה מיוחדת במינה, המספרת על גיבור חובב גניבת לבני נשים מחוטי כביסה – סיפור שבהחלט הקדים את זמנו.

מיד אחריו מגיעה היצירה המאולתרת-למחצה והפסיכדלית INTERSTELLAR OVERDRIVE, שכבר הטביעה את חותמה בתקליט הראשון של הפלויד.

התחנה השלישית היא SEE EMILY PLAY, התקליטון השני של הלהקה, שהפך לסיפור הצלחה מסחרר והגיע למקום השישי המכובד במצעד הבריטי. ההצלחה הזו הפעילה לחץ אדיר על סיד בארט, מנהיג הלהקה דאז, לספק עוד להיטים שכאלה. אך בארט, שהיה קורבן ל-LSD, התקשה לעמוד בציפיות המסחריות.

ממשיכים עם REMEMBER A DAY, שיר שהוקלט במקור במהלך הסשנים לתקליט הראשון אך ראה אור רק בתקליט השני. את השיר כתב ושר קלידן הלהקה, ריק רייט, והוא מהווה מסע נוסטלגי לימי ילדותו. באופן מפתיע, המתופף בשיר הזה אינו ניק מייסון אלא המפיק דאז של הלהקה, נורמן סמיתק. בארט תורם כאן נגינת גיטרת סלייד באמצעות מצית ZIPPO.

ריק רייט ממשיך להוביל גם בשיר הבא, PAINTBOX, שיצא במקור כצד ב' של התקליטון APPLES AND ORANGES. השיר הזה חושף את חוסר הנוחות של הקלידן המוכשר מול המכונה המשומנת של תעשיית המוזיקה. למרות שסיד בארט עוד היה חבר בלהקה כשהשיר הוקלט, תרומתו המוזיקלית כאן הייתה זניחה.

השיר הבא, JULIA DREAM, הוא קטע קסום ומרחף, עטוף בצלילי מלוטרון חלומיים. במקור הוא נקרא DOREEN'S DREAM, והוא מסמן אבן דרך היסטורית: השיר הראשון שהוקלט עם דייויד גילמור על הגיטרה והשירה. הוא יצא במקור כצד ב' לתקליטון של שיר בשם IT WOULD BE SO NICE.

הקטע האפל והמאיים CAREFUL WITH THAT AXE EUGENE, יצא במקור כצד ב' של התקליטון החמישי של הפלויד, POINT ME AT THE SKY. באופן תמוה משהו, השיר POINT ME AT THE SKY עצמו לא נכלל באוסף הזה.

שני הקטעים הבאים, CIRRUS MINOR ו-THE NILE SONG, הם הפותחים את תקליט הפסקול MORE, שיצא בשנת 1969, והם משתלבים באופן מושלם באווירת האוסף. CIRRUS MINOR נפתח בציוצי ציפורים קסומים, שנלקחו מתקליט אפקטים של חברת HMV שנקרא DAWN CHORUS. מכאן, השיר עובר לאווירה אקוסטית חלומית, עם הגיטרה האקוסטית, האורגן הכנסייתי של ריק רייט והשירה המרחפת של גילמור. שם השיר הוא מטאפורה של רוג'ר ווטרס ללקיחת סמים, ולמרות שהוא חתום על כתיבתו, רק רייט וגילמור מנגנים בו. לעומתו, THE NILE SONG הוא כנראה הקטע הרוקי-כבד ביותר שפינק פלויד הוציאו אי פעם. זהו גם אחד השירים היחידים שלהם שלא כולל קלידים כלל. DAVID GILMOUR מפגין כאן יכולות שירה-צעקה כבדות ומחוספסות, סגנון נדיר מאוד לשמוע ממנו. השיר אף יצא כתקליטון בכמה מדינות באירופה.

אחד היהלומים שבכתר של RELICS הוא ללא ספק הקטע הנדיר BIDING MY TIME. השיר הזה בוצע בהופעות החיות של הלהקה באותה תקופה, כחלק מהיצירה השאפתנית THE MAN AND THE JOURNEY. הגרסה האולפנית שלו, שהוקלטה ב-9 ביולי 1969, נמצאת אך ורק באוסף הזה, מה שהופך את התקליט לפריט חובה שאין שני לו עבור אספני תקליטי הלהקה. בגרסה זו, רוג'ר ווטרס מנגן בחצוצרה ריק רייט בטרומבון – הפתעה נוספת!

האוסף נחתם בקטע האייקוני של סיד בארט בשם BIKE. שיר זה חתם גם את תקליט הבכורה של הפלויד בהוצאה האנגלית. הוא הושמט מההוצאה האמריקנית המקורית של תקליט הבכורה, ולכן הכללתו כאן היא סגירת מעגל חשובה. השיר עצמו מסתיים לאחר כדקה וחמישים שניות, ואז מגיע פינאלה מפתיע: קולאז' צלילים בסגנון אוונגארד המכונה MUSIQUE CONCRETE – סוג של מוזיקה שבה צלילים א-טונאליים, מכלים אקוסטיים או אלקטרוניים, משתלבים יחדיו לכדי יצירה אמיתית ופורצת דרך.

כאשר התקליט יצא מחדש בפורמט דיסק שנים לאחר מכן, התעוררה בעיה: לא הייתה אפשרות לשחזר את ציורו המקורי והעדין של מייסון ההצלה הגיעה מכיוון לא צפוי, בזכות פסל בשם ג'ון רוברטסון שהחליט לבנות מודל עץ גדול בהשראת ציורו של מייסון. המודל המרשים הזה צולם, והוא זה שהתנוסס עם רקע כחול כעטיפה החדשה של התקליט בהוצאות הרימסטר. עם זאת, לטעמי, אין כמו הציור המקורי של מייסון – הוא נותר העטיפה היפה והמתאימה ביותר לאוסף המקסים הזה.

אז האם תקליט האוסף הזה טוב? ובכן, שאלה מצוינת! לאלו שכבר מכירים את הלהקה היטב ורוצים להעמיק עוד יותר – ועוד איך שכן! זהו מסע מרתק אל השורשים והצדדים הפחות מוכרים שלה. לאלו שמחפשים את האח התאום של THE DARK SIDE OF THE MOON – כנראה שלא. זהו עולם אחר, פסיכדלי וראשוני יותר.

לאלו שיש להם ראש מוזיקלי הרפתקני ופתוח לחוויות חדשות – בהחלט שכן! תמצאו כאן אוצרות. לאלו שרוצים רק משהו בסגנון THE WALL – גם כאן, כנראה שלא תמצאו את מבוקשכם המיידי. אבל, לאלו שמחפשים להשלים את דיסקוגרפיית הלהקה ולאסוף כל פיסת היסטוריה – ברור שזהו פריט חובה!

עכשיו, כל שנותר לכם הוא להחליט לאיזו קטגוריה אתם משתייכים. ועבורי? התקליט הזה הוא לא פחות ממצרך חובה. אוצר אמיתי.

אם כבר פינק פלויד - ובכן, ב-14 במאי בשנת 1967 הופיעה להקת פינק פלויד בתוכנית של הבי.בי.סי בשם LOOK OF THE WEEK. הלהקה הוזמנה לתוכנית ברגע האחרון אחרי שנצפתה בהופעה, כמה ימים קודם לכן, ברויאל פסטיבל הול בלונדון.

מטרת התוכנית הייתה להראות לקהל הצעיר שגם הבי.בי.סי מבין באופנת הפסיכדליה העכשווית. אך הבעיה הגדולה הייתה שאת התוכנית הנחה מבקר מוסיקה שמרני ומתנשא בשם ד"ר האנס קלר, שטען בפה מלא שהוא לא אוהב את המוסיקה הזו ושלטענתו היא רועשת מדי. קלר נולד בווינה בשנת 1919 ועבר להתגורר בלונדון בשנת 1938 והפגין כישרון מופלא לנגן בכינור בגיל צעיר. כבוגר, התעניינותו העזה בפילוסופיה ובפסיכואנליזה אפשרה לו להתקדם ולהפוך למבקר מוסיקה בולט ובוטה.

פינק פלויד הגיעה לאולפן כדי לבצע שני קטעים למופע השבועי בטלוויזיה. היו אלו POW R TOC H ו- ASTRONOMY DOMINE. זו הייתה תקופה מכריעה בהתפתחות הלהקה. הלהקה שחררה את התקליטון הראשון שלה, 'ארנולד ליין', מוקדם יותר באותה השנה והתוכניות לאלבום הבכורה שלה התגברו עם כל יום שעבר. חברת התקליטים שהחתימה אותה, EMI, וידאה שהיא תקבל חשיפה מקסימלית.

המופע בתוכנית הטלוויזיה נפתח עם סיד בארט ורוג'ר ווטרס בשירה ווקאלית את POW R TOC H תוך שימוש בצל ובאור. ואז מגיע החלק המיוחד כאשר הלהקה מוצגת על ידי מארח התוכנית, קלר.

"הפינק פלויד - אתם הולכים לשמוע אותם בעוד דקה ואני לא רוצה לשפוט אותם לפני שתראו ותשמעו אותם. אחר כך נדבר עליהם, אבל ארבע נקודות מהירות אני רוצה להעלות לפני שתשמעו אותם.

הראשונה היא שמה ששמעתם בהתחלה, אותו קצת קצר, שניות ספורות אלו, הן באמת כל מה שאני יכול לשמוע בהם, כלומר לדעתי, יש חזרה מתמדת ונשמע לי שהם קצת משעממים". (קלר התייחס לקטע ששמו POW R TOC H).

"הנקודה השנייה שלי היא שהם נורא קולניים. לא יכולתם לחוש בכך ממקלטי הטלוויזיה שלכם שלך כמו שזה היה באולם המלכה אליזבת' כשהם הופיעו שם ביום שישי. אני אשאל אותם על כך בבואנו לדבר.

הנקודה השלישית שלי היא שאולי אני קצת יותר מדי מוזיקאי מכדי להעריך אותם.

נקודה מספר ארבע, יש להם קהל. ואנשים שיש להם קהל צריכים להישמע. אולי זו אשמתי שאני לא מעריך אותם".

לאחר ביצוע השיר ASTRONOMY DOMINE התיישבו הבסיסט, רוג'ר ווטרס והגיטריסט, סיד בארט לשיחה עם קלר, שפתח את השיחה כך: "ברצוני לפנות קודם לרוג'ר. אני רוצה לשאול שאלה מהותית אחת. למה הכל צריך להיות כל כך חזק? בכנות, זה רועש מדי עבורי. במקרה גדלתי על מוזיקה של רביעיית כלי מיתר שהיא קצת יותר רכה. אז למה זה צריך להיות כל כך חזק אצלכם?".

ווטרס: "ובכן, אני לא חושב שזה צריך להיות. אבל אני מתכוון, ככה אנחנו אוהבים את זה. לא גדלנו על מוזיקת רביעיית המיתרים אז אני מניח שזו יכולה להיות אחת הסיבות לכך. זה לא נשמע לנו נורא חזק".

קלר: "לא כל מי שלא גדל על רביעיית מיתרים הופך לקבוצת פופ רועשת, נכון? לכן הסיבות שלך לא משכנעות לחלוטין. אבל אני מקבל שאתה אוהב את זה. מה שאתה אומר זה שאם מישהו מתחסן מפני סוג כזה של צליל יתכן שיתקשה להעריך סוגי צלילים רכים יותר. מה אתה אומר על זה, סיד? כן? לא?".

בארט: "אני לא חושב שזה נכון".

קלר: "לא"

בארט: "אנחנו לא צריכים לנגן את המוזיקה באופן רועש כדי שיקשיבו לנו. למעשה, לעיתים זה ממש שקט אצלנו. באופן אישי, אני אוהב מוזיקה שקטה כמו מוזיקה רועשת. אנו מופיעים באולמות גדולים אז יש צורך גם לנגן בעוצמה חזקה. וכשאנשים רוקדים, הווליום סוחף זאת".

קלר: "ובכן, זה מעניין. אמרת 'כשאנשים רוקדים'. הרי התחלתם כלהקה שמלווה ריקודים, נכון?".

בארט: "כן, אתה יכול להגיד כך".

קלר: "ואיך הפכתם ללהקת קונצרטים?"

ווטרס: "ובכן, עשינו בינתיים רק שני קונצרטים. את רוב המופעים שלנו אנו עושים באולמות ריקודים. זו הסצנה כרגע. אותם אולמות לא טובים להקשבה מרוכזת למוזיקה. עבור רבים מהווה שם המוזיקה פסקול להתנועע לו".

קלר: "האם שני המופעים שעשיתם כקונצרטים הצליחו?"

בארט: "כן, אני חושב שכן".

קלר: "האם חשתם בעוינות כלפי היצירה שלכם?"

ווטרס: "כן. זה מגיע בעיקר מהתקשורת הלאומית. מעיתונאים שקוטלים באופן מקצועי, כמו מארב פיטמן".

קלר: "האם אתם נוהגים באגרסיביות כלפי הקהל שלכם?"

ווטרס: "ממש לא"

קלר: "למרות כל הרעש שלכם?"

ווטרס: "לחלוטין לא"

בארט: "אין דבר שאנו עושים שאמור לגרום לקהל לא לאהוב אותנו"

קלר: "אתם לא נוהגים בקהל שלכם כבטיפול בהלם?"

בארט: "בהחלט לא. יש החושבים שאנו בכוונה מנסים לעשות זאת אבל אין זה כך".

קלר (פונה לקהל): "ובכן, הנה לכם. אתם יכולים להגיש עכשיו את דעתכם. לדעתי מדובר בקצת רגרסיה לילדות. אבל אחרי הכל - מדוע שלא יהיה כך?"

ב-14 במאי בשנת 1976 יצא התקליט FLY LIKE AN EAGLE של סטיב מילר באנד. ככה זה כשסטיב מילר ולהקתו מזמינים אותנו לעוף עם המוסיקה.

התקליט FLY LIKE AN EAGLE, שיצא לאור בשנת 1976, מהווה עבור רבים את שער הכניסה לעולמו המוזיקלי של סטיב מילר, חוויה שנצרבה עמוק בתודעה, במיוחד עבור אלו שגילו אותו בשנות העשרה הפוריות. כך קרה שעותק של התקליט הזה, שהיה שייך לחברה של אחותי, הפך עבורי למוקד עלייה לרגל לחדרה, שם זה נוגן שוב ושוב, כמעט עד שהחריצים נשחקו עד דק. היה זה תקליט מתוצרת הארץ, עם עטיפה אחורית שהודפסה בשחור-לבן צנוע, אך המוזיקה, הו, המוזיקה – היא הייתה התגלות צרופה. כבר מההאזנה הראשונה, אי אפשר היה להישאר אדישים לשירים המעולים ולהפקה המהודקת, האנושית והרוקית כל כך. זהו תקליט בעל מעמד מיוחד באמת.

סטיב מילר, שספג את צליליו הראשונים בטקסס ובסן פרנסיסקו, זכה לילדות יוצאת דופן. אביו הרופא טיפח תחביב לארח בביתם דמויות מפתח מעולם המוזיקה לכוס תה. כך מצא עצמו מילר הצעיר בחברתם של ענקים כלס פול, טי בון ווקר ובסיסט הג'אז האגדי צ'ארלי מינגוס. אגדות מוזיקה אלו לא רק פקדו את ביתו, אלא גם גילו לו סודות מקצועיים והעניקו לו השראה והשפעה שלא יסולאו בפז.

בשנות השישים החל מילר לפתח את סגנונו הייחודי, כשהוא סולל את דרכו הראשונית בלהקות בלוז. ביטחונו העצמי הגואה הוביל אותו להישג פנומנלי: בשנת 1967 חתם על חוזה הקלטה עם חברת התקליטים CAPITOL, שהיה הטוב ביותר שאמן כלשהו הצליח להשיג מהחברה עד אותה עת.

לאחר שנים של תקליטים ניסיוניים, הגיע גם ההצלחה המסחרית הגדולה. בשנת 1973 הוציא את תקליטו פורץ הדרך הראשון, THE JOKER. התקליט הזה אמנם מכר מיליוני עותקים, אך מילר עצמו היה כבר על סף תשישות. שנים של הקלטות אינטנסיביות וסיבובי הופעות בלתי פוסקים גבו את מחירם והביאו אותו להתמוטטות. הוא היה חייב לקחת הפסקה.

במשך שנתיים התבצר מילר בביתו ועמל על השירים שירכיבו את התקליט FLY LIKE AN EAGLE. כמות החומרים שכתב באותה תקופה הייתה כה רבה, עד שהספיקה ליותר מתקליט אחד. השירים שלא נכללו ביצירה זו מצאו את מקומם בתקליט הבא, BOOK OF DREAMS.

בתקליט FLY LIKE AN EAGLE, מילר זנח במידה מסוימת את אהבתו המוקדמת לבלוז ופנה באופן ברור אל מחוזות ה-MAINSTREAM ROCK. מהלך זה הפך אותו לכוכב על וחידד את כישרונו יוצא הדופן לספק שירים באיכות גבוהה, כאלו שנועדו להתנגן ברדיו ולהפוך ללהיטים. התקליט מכר מיליוני עותקים והכניס לכיסו של מילר מספיק כסף כדי לרכוש חווה רחבת ידיים באורגון.

הלהקה שמלווה את מילר בתקליט הזה היא התגשמות חלומו הרטוב של כל מוזיקאי רוק. על הבס חזר לוני טרנר, לאחר שנים של פרידה, והוא הבסיסט המקורי של STEVE MILLER BAND מתקליטיה הראשונים. על התופים הופקד גארי מאלאבאר, שקנה את עולמו כמתופף של ואן מוריסון, בין היתר בתקליט MOONDANCE.

לצד הרכב קבוע זה, התארחו בתקליט נגנים משובחים נוספים: אמן המפוחית ג'יימס קוטון, שניגן גם עם מאדי ווטרס האגדי; יואקים יאנג תרם קטע אורגן האמונד מופלא בשיר הנושא, ונגינתו הקופצנית מעניקה לשיר יופי רב. ג'ון מקפי ניגן DOBRO בשיר DANCE DANCE DANCE, ולצידם הגיטריסטים קרלי קוק ולז דודק.

ואם כבר הזכרנו את שיר הנושא, FLY LIKE AN EAGLE, מעניין לדעת שתפקיד הגיטרה המפורסם שבו הועתק למעשה משיר קודם של מילר משנת 1969 בשם MY DARK HOUR, אותו הקליט יחד עם פול מקרטני. השיר FLY LIKE AN EAGLE הפך במהרה לאחד מסימני ההיכר של מילר בהופעותיו, שם זכה לביצועים ארוכים ומרתקים, שלעתים התארכו עד לכדי רבע שעה. את השיר עצמו רקח מילר מג'אם ספונטני שערך עם להקתו. התקליט נפתח בקטע מעבר אינסטרומנטלי בשם SPACE INTRO, המציג צלילי סינתיסייזר שמילר רכש תמורת 190 דולר וכינה אותו מאז בחיבה "הסינתיסייזר המחורבן ביותר עלי אדמות". ב-6 במרץ 1977, הגיע התקליטון עם השיר FLY LIKE AN EAGLE למקום השני המכובד במצעד האמריקאי, שם שהה במשך שבועיים.

להיט ענק נוסף מהתקליט היה השיר ROCK'N'ME, שהיה הסינגל השני שיצא ממנו. יש לציין כי פתיחת השיר הזה מזכירה באופן מעורר תהיות את הלהיט ALL RIGHT NOW של להקת FREE, ונותר רק לתהות אם הדמיון היה מכוון.

עוד שני להיטים בלתי נשכחים מהתקליט הם TAKE THE MONEY AND RUN, ושיר שנחשב עד היום לאחד משיריו הידועים והטובים ביותר של מילר – SARANADE. שיר הסרנדה הזה הוא יצירה סוחפת ומלאת טירוף, עם תופים אנרגטיים שלא נחים לרגע, גיטרת קצב דומיננטית וקולו המסלסל, לעיתים אף בעל גוון אוריינטלי קצרצר, של מילר, המוגש בהרמוניות ובאוקטבות. קשה למצוא שיר שניתן להשוותו ליצירה מקורית וחד פעמית זו.

אך לא רק הלהיטים הם אלו שנוצצים בתקליט זה. כל השירים המקיפים אותם אינם נופלים מהם ברמתם. באופן אישי, השיר WILD MOUNTAIN HONEY הוא יצירה מושלמת מבחינת לחן, עיבוד וביצוע. השימוש במכונת תופים, שהייתה אופנתית באותה תקופה, בשיר זה הוא לא פחות מגאוני.

במגזין רולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "התקליט הזה עשוי להיות ההצהרה המוזיקלית השלמה והיעילה ביותר שסטיב מילר הכריז אי פעם. תקליטיו של מילר עד כה היו בדרך כלל כפאזלים לא שלמים, אבל בתקליט האחרון הזה הוא שם את כל הקלפים שלו על השולחן, עם הפנים כלפי מעלה. התוצאה היא FULL HOUSE של רוק'נ'רול. כרגיל, מילר מקיש על ז'אנרים שונים כמו בלוז ורוק, וכרגיל, הוא עסוק באופן לירי במרחב הנפשי והפיזי. הוא מחבר את הכל יחד בפשטות מפתיעה. מדד המיומנות בבניית השירים הוא היעדר סולו הגיטרות לטובת גישה גולמית, עם גיטרה קצבית, בס ותופים כה מהודקים שסולו לוהט ייראה מיותר לצדם. מעולם לא פקפקתי בכך שסטיב מילר יכול לעשות את כל מה שהוא רוצה מבחינה מוזיקלית. בתקליט הזה הוא עושה יותר ממה שאי פעם יכולתי לבקש".

התקליט המריא גבוה גם במצעדים, והגיע למקום ה-11 במצעד הבריטי ולמקום ה-3 המרשים במצעד האמריקני. ואם יתבקש כותב שורות אלו לקטלג את המוזיקה שבתקליט האלמותי הזה, התשובה תהיה ללא היסוס: זהו 'רוק-בלוז קוסמי' טהור.

מי בא איתי לראות את ההופעה הזו, ב-14 במאי בשנת 1967?

גם זה קרה ב-14 במאי:

העימות הגדול: דייויד בואי נגד חברת התקליטים MERCURY

בשנת 1971 התקיימה פגישה מתוחה וגורלית במסעדה הצרפתית היוקרתית שבבית המלון LONDONDERRY, הסמוך להייד פארק. על הפרק: עתידו של האמן דייויד בואי בחברת התקליטים MERCURY. בואי, מלווה באשתו אנג'י ומנהלו הנמרץ, טוני דפרייס, פגש את בכירי החברה: אירווין סויינברג, רובין מקברייד וצ'רלי פאץ' שהגיעו עם תוכנית מגובשת להארכת חוזהו של בואי בשלוש שנים נוספות. אך דפרייס, מנהלו של בואי, לא היסס לרגע והודיע נחרצות: החוזה של בואי חייב להסתיים כאן ועכשיו! הסיבה המרכזית לקרע הייתה התערבותה הבוטה של חברת התקליטים בעיצוב עטיפות תקליטיו של בואי המיועדות לשוק האמריקני, מהלך שלא מצא חן בעיני האמן כלל וכלל. חוזהו של בואי היה אמור להסתיים בחודש יוני של אותה שנה, עם אופציה לחברת התקליטים להאריכו אוטומטית בשנה נוספת. היה זה מקברייד, שדחף במרץ להארכת החוזה לשלוש שנים, ואף שכנע את סטיינברג לטוס במיוחד משיקגו ללונדון לפגישה הגורלית. תשובתו החדה של דפרייס הרתיחה את מקברייד, אך סטיינברג נאלץ לקבל את הדין, אם כי התנה את סיום החוזה בתשלום מלא מצד בואי על כל המקדמות שקיבל, וכן על עלויות ההקלטות וההפקה. כמו שנאמר - אין מתנות בחינם.

ג'ואן באאז בישראל: סערה פוליטית והופעה בלתי נשכחת

שנת 1988 תיזכר כשנה בה זמרת הפולק האגדית, ג'ואן באאז, הגיעה להופעות בארצנו. באאז לא הסתפקה רק בשירה; היא הקדישה את אחד ממופעיה לתנועת "שלום עכשיו" ועוררה מהומה לא קטנה כשהצטרפה להפגנה בצריפין יחד עם סרבני שירות בשטחים. האירוע אף לווה בתקרית מצערת בה הושלכו לעברה ביצים. למחרת, חששות פוליטיים ריחפו באוויר: גלי צה"ל נרתעו מלהעביר בשידור חי את הופעתה של באאז בהיכל התרבות, מחשש שתבצע את השיר "יורים ובוכים" של סי היימן. למרות הכל, באאז הופיעה כמתוכנן בהיכל התרבות בתל אביב, והותירה חותם עמוק.

הרגע בו רוברט פריפ התיישב: קינג קרימזון והמחווה של הנדריקס

בשנת 1969, מועדון REVOLUTION הלונדוני אירח את להקת הרוק המתקדם פורצת הדרך, קינג קרימזון. הופעה זו הייתה היסטורית לא רק בזכות המוזיקה, אלא גם בשל פרט קטן אך משמעותי: זו הייתה הפעם הראשונה בה גיטריסט הלהקה, רוברט פריפ, הופיע כשהוא יושב על כיסא. מה שהחל כהחלטה נקודתית, הפך במהרה לאחד מסימני ההיכר הבולטים של פריפ. לאחר ההופעה, זכה הגיטריסט למחווה מרגשת במיוחד: לא אחר מאשר ג'ימי הנדריקס, שהיה מעריץ נלהב של הלהקה, ניגש אליו אישית כדי לשבח אותו על הביצוע המרהיב ששמע וראה.

הביטלס ומבוכת השידור החי: הנסיעה לארה"ב שהשתבשה

בשנת 1968, פול מקרטני וג'ון לנון, חברי להקת הביטלס, יצאו למסע קידום בארצות הברית לרגל השקת חברת התקליטים החדשה שלהם, APPLE. בשיא המסע, הם הסכימו להתארח בתוכנית האירוח הפופולרית ביותר באמריקה, התוכנית של ג'וני קארסון. אולם, לרוע מזלם, קארסון עצמו היה בחופשה באותו זמן. המחליף שלו, כך מסתבר, הצליח לגרום לשני הכוכבים מבוכה רבה בשידור חי. מה בדיוק התרחש שם, מול המצלמות הרושפות ומאחורי הקלעים? את כל הפרטים העסיסיים תוכלו למצוא בספרי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

ההצלה של MOTT THE HOOPLE: דייויד בואי והשיר שהפך להמנון

אולפני OLYMPIC בלונדון, שנת 1972: להקת MOTT THE HOOPLE מקליטה את השיר ALL THE YOUNG DUDES, שנכתב במיוחד עבורה על ידי דייויד בואי. MOTT THE HOOPLE נהנתה ממעמד של להקת קאלט אהובה באנגליה, ובואי עצמו היה ממעריציה הגדולים. הבעיה הייתה שלמרות שהלהקה מכרה את כל הכרטיסים להופעותיה, מכירות התקליטים שלה היו דלות, והיא עמדה בפני פירוק מתוך תסכול. בואי שמע על המשבר הממשמש ובא כאשר פיט אוברנד ווטס, נגן הבס של הלהקה, התקשר אליו בחיפוש אחר עבודה. במאמץ נואש להציל את הלהקה, בואי הציע להפיק את תקליטם הבא ואף לתת להם שיר שעליו עבד באותה תקופה. למעשה, הוא הציג בפניהם שני שירים והציע להם לבחור אחד. דייל גריפין, מתופף הלהקה, סיפר מאוחר יותר: "בעודי מאזין לשיר המוצע אני חושב, 'הוא רוצה לתת לנו את זה?!' הוא בטח משוגע!" לאחר שהשיר ALL THE YOUNG DUDES נבחר, בואי השיג לחברי הלהקה זמן הקלטה יקר באולפן ההקלטות, באמצע הלילה. שם הם הקליטו את השיר, כשבואי לא רק מפיק, אלא גם מנגן בגיטרה, שר קולות רקע ומוחא כפיים לפי הקצב. התוצאה: קלאסיקה נצחית.

ההופעה הלא חוקית של דיפ פרפל בקיסריה? התעלומה נחשפת!

שנת 2011, קיסריה: להקת דיפ פרפל מופיעה, אך האם ההופעה הייתה חוקית? הסיפור מתחיל כאשר רוג'ר גלובר, בסיסט הלהקה, הפך לאב בגיל 65 ורצה להיות נוכח בלידת בתו. כתוצאה מכך, הוא נאלץ להיעדר ממספר הופעות שנקבעו בקפריסין, יוון, ישראל ותורכיה במאי של אותה שנה. גלובר החמיץ תשע הופעות, ובמקומו עלה לבמה ניק פייף, הבסיסט לשעבר של להקת ג'מירוקוואי, שעבד בעבר עם קלידן הלהקה, ג'ון לורד, בפרויקטים סולו. אלא שהיעדרותו של גלובר הפכה את ההופעה בישראל לבלתי חוקית. כל זה החל בשנת 1980, כאשר רוד אוונס, זמר הלהקה המקורי, התפתה להצעה כספית והנהיג הרכב מתחזים תחת השם דיפ פרפל. לאחר שאוונס נתבע והפסיד במשפט, נקבע כי בכל הופעה של דיפ פרפל חייבים להיות על הבמה לפחות שלושה חברי להקה מהתקופה בה הלהקה הייתה קשורה להנהלה שחתמה על ההסכם המקורי. כשדיפ פרפל התאחדה בשנת 1984, חבריה החליפו הנהלה, אך שם הלהקה נשאר בבעלות ההנהלה הקודמת, שאישרה את השימוש בשם רק בתנאי ששלושה חברים "מקוריים" (מאותה תקופה ספציפית) יהיו על הבמה. לכן, כאשר דיפ פרפל הגיעו לישראל, נמסר שגלובר לא יופיע, והתירוץ שניתן לקהל היה שהוא סובל מכאבי גב. מצב זה הפך את ההופעה לבעייתית מבחינה משפטית. שבעת חברי הלהקה שחתמו על המסמך המחייב היו: ריצ'י בלאקמור, ג'ון לורד, איאן פייס, רוג'ר גלובר, איאן גילאן, דייויד קוברדייל וגלן יוז. אילו היו מקפיצים את גלן יוז להחליף את גלובר, ההופעה הייתה חוקית. אך ככל הנראה, יחסים מורכבים של יוז עם חלק מחברי הלהקה או אי זמינותו מנעו זאת. אפשרות נוספת הייתה להקפיץ את בלאקמור, שידוע גם כנגן בס, אך זה היה קורה רק אם הגיהנום היה קופא.

הצילום שהפך לאגדה: עטיפת ELECTRIC WARRIOR של טי רקס

בשנת 1971, להקת טי רקס הופיעה ברויאל אלברט הול המכובד בלונדון. בין הנוכחים היה הצלם מיק רוק, שתקתק במצלמתו ללא הרף. אחת התמונות שצילם הועברה לחברת עיצוב העטיפות הנודעת HIPGNOSIS. אלו הפכו אותה לעטיפה המנצחת של התקליט ELECTRIC WARRIOR, התקליט שמיצב סופית את מנהיג הלהקה, מארק בולאן, ככוכב על זוהר.

לד זפלין בישראל?! הפסטיבל שמעולם לא התקיים

ב-14 במאי 1971 פרסם עיתון להיטון ידיעה מרעישה: "פסטיבל 'פופ 71' מתוכנן בימים אלה עם כמה גורמים, המבטיחים להביא שורה של אמני צמרת בינלאומיים." הפסטיבל, כך נכתב, יתקיים בגני יריד המזרח, בגני התערוכה בתל אביב, בתאריכים 7-11 ביולי, והאחראים עליו הם חיים סבן ועיתון העולם הזה. רשימת האמנים שפורסמה כללה שמות כמו: לד זפלין, כחול מזעזע, דיפ פרפל, הטי סט, מונגו ג'רי, המרמלדה, מרי הופקין, לולו, טוני הקטן ובובי סולו. אותה כתבה בלהיטון הוסיפה הסתייגות קלה, וציינה שהרשימה אינה סופית וכנראה חלק מהאמנים שבה לא יגיעו. אתם יכולים לנחש מי. שבועיים לאחר מכן, צצה ידיעה חדשה בלהיטון, ולפיה הלהקות לד זפלין, עשר שנים אחרי, השווים, קולוסיאום, הטרמלוס ופרוקול הארום יופיעו בפסטיבל רוק בארצנו. הידיעה נמסרה, כך נטען, על ידי האמרגן ג'ו נאפולי, שהביא שנה קודם לכן את יגאל בשן להופיע בפסטיבל פופ באיטליה. נאפולי הבטיח לקיים את הפסטיבל בישראל בין ה-4 ל-9 בספטמבר 1971. קוראי להיטון קראו את הידיעות בעיניים פעורות לרווחה. ללא אפשרות לבדוק את הנתונים במקורות אחרים, נותר להם רק לפנטז על הגעת הלהקות האהובות עליהם. בסופו של דבר, התברר שהפסטיבל לא יתקיים, ושתי הלהקות היחידות מהרשימות המפוארות שאי פעם הופיעו בארצנו היו השווים והטרמלוס. עבור חובבי מוזיקת הרוק המחתרתית והמתקדמת יותר, הייתה זו אכזבה מרה. בקיצור, אל תאמינו תמיד למה שכתוב בעיתון.

נולדו ומתו ב-14 במאי:

בשנת 1943 נולד ג'ק ברוס, הבסיסט-זמר האגדי שהיה חבר בלהקת CREAM בשנות השישים ולאחר מכן פיתח קריירה עצמאית ארוכת שנים. ברוס הלך לעולמו באוקטובר 2014.

בשנת 1952 נולד דייויד ביירן, המנהיג הכריזמטי של להקת TALKING HEADS.

בשנת 1966 נולד מייק אינז, הבסיסט השני של להקת הגראנג' ALICE IN CHAINS.

ובשנת 1988 הלך לעולמו בגיל 82 מהתקף לב MR BLUE EYES, הלא הוא הזמר האגדי פרנק סינטרה.

ב-14 במאי 1969 יצא תקליטו השני והמסעיר של ניל יאנג, EVERYBODY KNOWS THIS IS NOWHERE. את היצירה הזו, שהפכה לאבן דרך, הקליט יאנג עם להקתו הטרייה והבועטת, CRAZY HORSE,

היה זה בעיצומם של ימים סוערים, עת ניל יאנג תר אחר נתיב אמנותי חדש ומרענן. חתימתו הטרייה על חוזה סולו עם חברת התקליטים הענקית REPRISE הציתה בו תשוקה יוקדת להגשמה עצמית, זאת לאחר שהתפרקה להקתו הקודמת, בופאלו ספרינגפילד, אשר כונתה לא פעם הביטלס האמריקאים. תקליט הסולו הבכורה שלו, אף שזכה לתשבחות המבקרים, נאבק בניסיון להצליח במכירות. אז הוא היה חדור נחישות לפתוח פרק חדש וטהור. אחרי הכל, מה שתמיד הניע את ניל יאנג זה הצורך לצעוד - ולא להישאר תקוע במקום. למרבה הפלא, דווקא מחלה, שכפתה עליו מנוחה במיטה עם חום קודח, היא שהציתה את ההשראה והובילה להולדתם של שלושה שירים שעתידים היו להפוך לקלאסיקה.

אז נולדו יהלומים מוזיקליים נצחיים: CINNAMON GIRL, COWGIRL IN THE SAND, ו-DOWN BY THE RIVER. עד עצם היום הזה, אפופה בערפילי מסתורין זהותה של נערת הקינמון האלמונית, סוד אותו שומר יאנג בקנאות. עם זאת, לחשושים עיקשים בתעשייה מצביעים על זמרת הפולק הנודעת משנות השישים, ג'ין ריי, כמקור ההשראה. בריאן ריי, אחיה של ג'ין ושותפו לנגינה של פול מקרטני, אף חיזק שמועות אלו. השיר CINNAMON GIRL מצא דרכו גם לתקליטון, בגרסה ייחודית השונה מזו שבתקליט השלם, כאשר ההרמוניות הקוליות המרקיעות שחקים, המשתלבות בקולו החד פעמי של יאנג, הוענקו לו על ידי הגיטריסט דני וויטן.

הסינרגיה הקולית המחשמלת בין יאנג לוויטן הדהדה שוב בעוצמה אדירה בשיר הנושא של התקליט, שהיה למעשה היצירה הראשונה שהוקלטה עבורו. בשיר זה שפך ניל יאנג את זעמו ותסכולו מתרבות הבידור הרדודה של לוס אנג'לס, בציניות חדה כסכין, כל זאת על רקע קולות רקע ממכרים הפוצחים ב"שה לה לה לה".

מילות השירים, שנולדו כאמור בימי מחלתו הקשה של יאנג, היו ספוגות בערפיליות מסתורית, תופעה מובנת כאשר המוח האנושי נאבק בחום גבוה. האקורדים, על פניו פשוטים, נשאו עימם מטען עוצמתי שלא ניתן היה להתעלם ממנו. יאנג חזה בדמיונו מקצב קבוע והיפנוטי, עליו יורכבו אקורדים המונעים מגיטרות חשמליות רועשות ובועטות. הוא יכול היה לגייס כל נגן אולפן מהשורה הראשונה, אך ליבו הוביל אותו דווקא אל להקת ברים שאותה הכיר עוד מימיו בבופאלו ספרינגפילד. הלהקה, שפעלה אז תחת השם THE ROCKETS ואף הספיקה להקליט תקליט עבור חברת WHITE WHALE, עברה מהפך תחת שרביטו של יאנג. הוא אימץ את חטיבת הקצב שלה – בילי טאלבוט על גיטרת הבס, ראלף מולינה מאחורי התופים ודני וויטן בגיטרה – והעניק לה את השם הנצחי CRAZY HORSE. חברי ההרכב אולי לא נמנו עם השמות המפוצצים ביותר בסצנה, אך סגנון נגינתם הגולמי והלא מלוטש התברר כהתאמה קוסמית לצליל של יאנג, והפך אותם לחלוצים בתחומם הייחודי. רבים וטובים ניסו מאז לשחזר את אותו סגנון חסר פשרות, אך המקור נותר אחד ויחיד.

יאנג, ששקד על מציאת הלהקה שתספק את הבסיס האיתן להתפרצויות הגיטרה האגדיות שלו, זיהה מיידית את הפוטנציאל הגלום באותו יהלום לא מלוטש. ההרכב החדש הפיח בו רוח של התרגשות שהזכירה את ימי התהילה של בופאלו ספרינגפילד, אך הפעם, הוא נהנה מחופש אמנותי מוחלט, משוחרר מהמניפולציות והמאבקים הפנימיים שליוו את דרכו בלהקה הקודמת.

הצליל הייחודי והמזוהה כל כך עם התקליט עוצב גם סביב כלי הנגינה האיקוניים של יאנג: גיטרת גיבסון לס פול שחורה, מודל 1953, אותה כינה בחיבה OLD BLACK, ומגבר פנדר דלוקס משנת 1959. מאותו תקליט ואילך, הפכה CRAZY HORSE לחלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהמסע האמנותי של יאנג, למעשה מותג בפני עצמו. עד ימינו אנו, הוא מקפיד לשוב ולחבור ללהקה, כאילו חזר לנעלי בית ישנות, מוכרות ונוחות.

אוצר נוסף החבוי בתקליט הוא השיר המהפנט ROUND AND ROUND, המשרה על המאזין אווירה כמעט פולחנית. השיר הזה נח במגירותיו של יאנג עוד משנת 1967, אך בגרסתו המוקלטת נוסף לו ממד מכשף בזכות קולה של רובין ליין, שהייתה בת זוגו של וויטן באותם ימים.

עטיפת התקליט צולמה בקניון טופנגה האגדי – כאשר מיקומו המדויק של העץ עליו נשען יאנג לצד כלבו הנאמן דאז, ויניפג, נותר בגדר תעלומה עד היום. והתקליט עצמו? זה מסמך רוק קלאסי מן השורה הראשונה. הוא ניחן בצליל מחוספס, גולמי ומרטיט חושים, כזה שגורם לי להרגיש כאילו אני שומע את מגברי הגיטרות נאנקים ורוטטים תחת עוצמת החשמל האדירה הזורמת בהם.

אך כגודל ההצלחה, כך גם גודל הצרות שלא איחרו להגיע. ראשית כל, גיטרה יקרת ערך ונדירה במיוחד של יאנג, מדגם D'ANGELICO NEW YORKER, נגנבה בתום אחת ההופעות עם הלהקה, ואבדה לעד. יאנג הפנה אצבע מאשימה כלפי אחד מאנשי הצוות הטכני שלו, בחשד שמכר את הגיטרה היקרה למימון התמכרותו לסמים. ואם כבר נגענו בנושא הסמים, יאנג החל לחוש אי נוחות הולכת וגוברת לנוכח השימוש הנרחב בחומרים אסורים בסביבתו הקרובה. אחד הצרכנים הבולטים היה לא אחר מאשר הגיטריסט דני וויטן. באחד הימים, כינס יאנג את חברי הלהקה והטיל פצצה: הוא הודיע להם בנחרצות שלא יוכלו להמשיך ולשתף פעולה כל עוד וויטן שקוע בהתמכרותו. הגיטריסט נפגע עד עמקי נשמתו מההאשמה הכבדה. יתר חברי הלהקה, אף שתמכו בעמדתו של יאנג, חשו מבוכה עצומה מהסיטואציה הטעונה. יאנג, במהלך חד ודרמטי, החליט לנטוש את הספינה השוקעת, וחבר במהירות הבזק להרכב העל קרוסבי, סטילס ונאש, להקלטת התקליט המונומנטלי DEJA VU.

עם יציאתו לאוויר העולם, התקבל EVERYBODY KNOWS THIS IS NOWHERE בתגובות שנעו בין הסתייגות להתפעלות, אך כולן כאחת היו חדורות עניין רב. ביוני 1969, הכריז עיתון CREEM כי ניל יאנג הוא אחד המוזיקאים המשובחים ביותר הפועלים כיום. הוא נטל שלושה מוטיבים אמריקאיים מובהקים – פולק, רוק וקאנטרי – וזיקק מהם תמהיל ייחודי שהוא כולו שלו. גם כגיטריסט, כך נטען, הוא ניצב בשורה הראשונה של אומני דורו. חודש לאחר מכן, ביולי 1969, ציין עיתון VILLAGE VOICE שניל יאנג הוא אמן מוזר שקשה להתחבר אליו באופן מיידי, אך עם זאת, התקליט הזה פשוט מהפנט.

הרולינג סטון לא נשאר חייב, ובאוגוסט 1969 פרסם סקירה מקיפה ומעמיקה. צוין בה כי בעוד ניל יאנג הוא כותב שירים מחונן וגיטריסט בחסד, עוצמתו האמיתית טמונה בקולו. הטון הצחיח והבלתי מתפשר שלו, נטען, מרמז על עולם שבו היגון הוא נקודת המוצא להכל; אפילו שורה תמימה לכאורה כמו אתה לא יכול לתפוס את ההנאה שבחיוך שלי, מתוך השיר I AM A CHILD, הופכת למשהו כואב ונוגע. ומאחר שעולם זה מוכר לרבים מאיתנו, שירתו של יאנג מרגשת לעיתים קרובות באופן בלתי צפוי. באופן טבעי ומלהיב, הכריז המגזין, ניל יאנג הוא הג'וני ריי של הרוקנרול. זהו תקליטו השני של יאנג מאז פירוקה של בופאלו ספרינגפילד, ובמספר היבטים הוא נופל מקודמו. החומר החדש, כך נכתב, מעט מאכזב; אין בתקליט הזה דבר הנוגע ביופי הנוגה של התקליט הראשון. גם עבודת הגיטרה שלו סובלת מהשוואה זו; הליריות של התקליט הראשון מופיעה כאן רק ברמזים דקים. אך למרות פגמים אלו, התקליט החדש מציע שפע של תגמולים. המוזיקה של יאנג מפצה במידה רבה על היעדר החן שלה באמצעות אנרגיה וביטחון עצמי. שירתו עדיין מעולה. למשל, השכנוע שהוא מביא לשיר הנושא, שיר על הצורך והחוסר אפשרות לברוח מלוס אנג'לס. בשיר COWGIRL IN THE SAND, הכל מתחבר. המילים מאשימות בשקט, בעוד הגיטרה המובילה, הממריאה וצוללת לסירוגין, נוקבת ומניעה, דוחפת את השיר קדימה. אך שירתו של יאנג היא המפתח האמיתי להצלחת השיר הזה, המדגים בבהירות את המעמקים המסתוריים של קולו. זהו אות ומופת לאופן שבו הרוק מצליח, פעם אחר פעם, לגבור על מורי המוזיקה בבתי הספר התיכוניים ועל צבאותיהם.

מנגד, עיתון STEREO REVIEW היה נחרץ הרבה יותר, ובדצמבר 1969 פסק כי המוזיקה של יאנג כאן רחוקה שנות אור מהגיוון שאפיין את להקתו, בופאלו ספרינגפילד. לסיכום, קבע העיתון, זהו תקליט משעמם.

במבט רטרוספקטיבי, סיכם יאנג את החוויה כולה במילים פשוטות אך טעונות משמעות עמוקה, באומרו שבתקליט הזה יש את הלהקה בדיוק ברגע שבו חבריה החלו להכיר זה את זה לעומק. הוא הודה שלא היה להם מושג כיצד הם נשמעים יחד עד שהאזינו לתוצאה המוגמרת שהוקלטה.

וכך, חקוק בדברי הימים של המוזיקה, ניצב EVERYBODY KNOWS THIS IS NOWHERE לא רק כתקליט מכונן שהתווה את מסלול הקריירה המפוארת של ניל יאנג, אלא גם כהצהרה מוזיקלית אדירה ועוצמתית, שצליליה ימשיכו להדהד חזק.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459