מאחורי לב הזריחה של להקת יס

שחר חדש באולפן בלונדון

בסוף קיץ 1971, חברי להקת יס מצאו את עצמם בצומת דרכים יצירתי ומסחרי. הצלחת אלבומם השלישי, THE YES ALBUM, העניקה להם תנופה ביקורתית ואת טעימתם הראשונה מהצלחה במצעדים בארצות הברית. הלחץ היה עצום בהתאם. החברים היו זקוקים להמשך שלא רק ינצל את הפופולריות החדשה הזו, אלא גם יספק את שאיפותיהם האמנותיות חסרות המנוחה. התוצאה הייתה FRAGILE, אלבום ששבר את פורמט אלבומי הרוק הקונבנציונלי עם שילוב של אפוסים של להקה מלאה והופעות סולו אינדיבידואליות שנולדו בגלל אילוצים של סיבוב הופעות שכבר נקבע ביומן. כסגירת האלבום המקורי ניצבה יצירה בעל מורכבות עזה וחזון רחב - HEART OF THE SUNRISE. הסביבה שהולידה את לב הזריחה הזה הייתה בעצמה במצב של שינוי. חבר חדש הביא פלטת צלילים מהפכנית, אולפן חדש הציע טכנולוגיה משודרגת אך גם אילוצים יצירתיים, ומפיק אמין היה מוכן לרתום את הכאוס שנוצר בעקבותיו.

אורכה למעלה מעשר דקות והיא מערבולת של קצבי זמן משתנים, התקפות אינסטרומנטליות אגרסיביות ורגעים של עדינות עוצרת נשימה. זו הייתה יצירה מוזיקלית שנראה כאילו גילמה את שם האלבום בו היא הייתה - מבנה עוצמתי ומורכב שהרגיש תמיד על סף התפרקות, אך מוחזק יחד על ידי כוח בלתי נראה וחזק. גם הבסיסט כריס סקווייר וגם הסולן ג'ון אנדרסון סיפרו מאוחר יותר שזה בין הלחנים האהובים עליהם ביותר מהקטלוג שלהם.

יצירת הדבר הזה הייתה סערה מושלמת, מפגש של חמישה אלמנטים קריטיים שהתאחדו באולפני ADVISION בלונדון במהלך אוגוסט וספטמבר 1971. חמישה מוזיקאים בעלי ראש מפותח שדחפו זה את זה עד קצה גבול היכולת כשקסם האולפן בא מידיו של טכנאי ההקלטה הצמוד, אדי אופורד.

הגעת הקוסם: פלטת קול חדשה

הזרז המשמעותי ביותר לצליל של יס באותם ימים היה שינוי מאחורי הקלידים. החבר המייסד טוני קיי, נגן האמונד אדיר, פוטר מהלהקה לאחר סיבוב הופעות. נטען שבעוד ג'ון אנדרסון וכריס סקווייר היו להוטים להרחיב את צליל הלהקה עם כלי נגינה חדשים כמו מלוטרון וסינטיסייזר מוג, קיי לא רצה לסטות מהפסנתר והאורגן המהימנים שלו. זה הגביל את מימוש השאיפות הסימפוניות ההולכות וגדלות של הלהקה. מצד שני, יש גרסה של קיי שאומרת שהוא לא פוטר בגלל מגבלותיו המוסיקליות. הוא הצביע על כך שהוא כן ניגן בסינטי מוג בתקליט THE YES ALBUM ושלאחר פיטוריו הוא גם השתמש במלוטרון בתקליטי של להקתו החדשה, BADGER. לדבריו, הוא פשוט לא הסתדר עם סטיב האו מבחינה חברתית.

המחליף, שנמצא במהירות הבזק, היה ריק וייקמן. פסנתרן בעל הכשרה קלאסית ומוזיקאי אולפן מבוקש. וייקמן סיים אז לעבוד על הקלטת "האנקי דורי" של דיוויד בואי ועל "טיזר וחתול האש" של קאט סטיבנס. הוא בדיוק עזב את להקת סטרובס ובאותו יום בו קיבל הצעה להצטרף ליס הוא גם קיבל הצעה להצטרף ללהקת ההופעות של בואי, "העכבישים ממאדים". למרות שיחת לילה בעייתית שהייתה לו עם כריס סקווייר, וייקמן הסכים לנסות עם יס, ראה כי טוב ונשאר. הוא הגיע לא רק עם כישרון עצום, אלא גם עם ארסנל של טכנולוגיות חדשות שיהפכו לשם נרדף לז'אנר הרוק המתקדם: סינטיסייזר מיני מוג (שהיה כלי חדשני אז), מלוטרון מבוסס ופסנתר כנף - וכמובן, אורגן האמונד.  

השפעתו הייתה מיידית ועמוקה. כפי שסקווייר נזכר, בחזרותיו הראשונות של וייקמן עם הלהקה התגבשו המבנים הבסיסיים של HEART OF THE SUNRISE. הגעתו של וייקמן לא רק הוסיפה צלילים חדשים; היא שינתה באופן מהותי את יכולות ההלחנה של הלהקה. כישורי העיבוד שלו ויכולתו לשלב רעיונות מוזיקליים שונים יחד סיפקו את ה"דבק" שיצירה מורכבת כמו זו הייתה זקוקה לו נואשות. שאיפתה של הלהקה לצליל "רוק קלאסי", כפי שכינה זאת המפיק אדי אופורד, יכלה כעת להתממש במלואה.

ציד המכשפות הטכנולוגי

היצירה הוקלטה, כאמור, באולפני ADVISION בלונדון. האולפן החדש התהדר בקונסולה עם 24 ערוצים שעוצבה על ידי המהנדס השוודי דאג פלנר, שונה מאוד מהקונסולה המיושנת והישנה מאוד עם פיידרים סיבוביים שאופורד התמודד איתם בהקלטת אלבומי יס הקודמים.  

למרות הקונסולה המתקדמת, ההקלטה בוצעה במכשיר טייפ של סקאלי בעל 16 ערוצים. השילוב הטכנולוגי הספציפי הזה - קונסולה באיכות גבוהה עם פורמט מוגבל של רצועות - הפך למאפיין בולט של הפקת האלבום. הקונסולה המעולה אפשרה צלילים נקיים, מדויקים ומוגדרים היטב, אך המגבלה של 16 רצועות אילצה את אופורד והלהקה להביא פתרונות עוקפים יצירתיים ומייגעים להפליא.

לאולפן עצמו היה אופי משלו. אופורד מצא שהאקוסטיקה של חדר ההקלטות הראשי הייתה "קצת מתה לטעמי", מה שהוביל אותו להתנסות בהנחת יריעות גדולות של דיקט על הרצפה כדי להחיות את הצליל ולהוסיף לו גוון חי יותר. המתקן החדש הציע גם חדרי בידוד קטנים יותר, שהוכיחו את עצמם כחיוניים להקלטת צליל הבס העוצמתי של כריס סקווייר מבלי שהוא יבלוט לתוך המיקרופונים האחרים בחדר הראשי.

אדי אופורד: אדריכל הצליל

לאחר שהקליט כטכנאי את התקליט השני של יס, TIME AND A WORD, והפיק יחד אתTHE YES ALBUM - אופורד פיתח יחסי עבודה אישיים עם הלהקה, וזכה באמונתה עד שזכה להיות החבר השישי בה. אמון זה היה חיוני, כמו גם החופש היצירתי שהעניקה להם חברת התקליטים, אטלנטיק רקורדס. חופש יצירתי? כמעט. סקווייר נזכר שנציג בכיר מחברת התקליטים אטלנטיק הגיע לסשן הקלטה והתחיל לפזר הערות. במהרה החברים הראו לו את הדלת ומשם והלאה הם באמת קיבלו חופש יצירתי.

בתקופה זו, יס לא כתבה שירים במובן המקובל. במקום זאת, החברים יצרו מערבולת של "רעיונות וקטעים", קטעי ריפים, רצפי אקורדים ומנגינות. גאונותו של אופורד הייתה ביכולתו לקחת את השברים הללו, ובאמצעות שימוש קפדני בעריכת הקלטות, לחבר אותם לקומפוזיציות מגובשות שהופיעו באלבום הסופי. תהליך זה היה כה בלתי נפרד מיצירת המוזיקה עד שחברי הלהקה עצמם נאלצו לעתים קרובות לחזור וללמוד את השירים מהתקליט המוגמר כדי לבצע אותם בהופעה חיה. אופורד לא רק תיעד ביצועים, הוא בנה אותם באופן פעיל, חתיכה אחר חתיכה, בעזרת סכין גילוח וסרט הדבקה.

שיטת ה"פאזל"

רשמית, הקרדיטים לכתיבת היצירה שייכים לג'ון אנדרסון, כריס סקווייר וביל ברופורד. עם זאת, זה מסתיר תהליך מורכב הרבה יותר. הלהקה נמנעה מהקלטת דמואים, והעדיפה לפתח את רעיונותיה בחזרות ובלחץ היקר של זמן האולפן. חברים היו מגיעים עם קטעים מוזיקליים, והשיר היה נבנה מהיסוד. סטיב האו תיאר זאת כ"שיתוף פעולה ברמה גבוהה" שבו המטרה הייתה לספק את הרעיונות של כולם, ולהפוך שיר ל"קונספט גדול".  

ריק וייקמן, החבר החדש, הציע את התיאור החי ביותר של שיטה זו: "בדרך שבה יס עבדה, זה היה בסופו של דבר תהליך הדבקה. כולנו היינו מביאים איתנו חלקים מהפאזל, ואז בינינו היינו מכניסים את החלקים. אם חלק לא עבד, הוא היה מושלך הצידה". תהליך זה היה הכל חוץ מהרמוני. הסביבה היצירתית האינטנסיבית הובילה לוויכוחים תכופים ונלהבים. וייקמן, שהורגל לחיים המובנים יותר של מוזיקאי אולפן, נדהם בתחילה מרמת הקונפליקט, ונזכר שזמן קצר לאחר שהצטרף, חשב שהלהקה על סף פירוק. ביל ברופורד סיפר על עימות ספציפי עם ג'ון אנדרסון, שרצה להוסיף הד לשירים שכבר הוקלטו. ברופורד, שטען בטהרנות לגבי ההופעה המוקלטת, צעק בתסכול, "למה שלא תשים את כל התקליט המזורגג עם הד?".

החלקים של לב הזריחה

השיר מתפרץ באחת ההקדמות האייקוניות יותר ברוק המתקדם. במשך יותר משלוש וחצי דקות, לפני שאנדרסון שר מילה אחת, מתפרץ אלינו ריף אגרסיבי וסוער במשקל 6/8. הריף הזה נכתב על ידי כריס סקווייר. אחרי כמה סיבובים איתו הוא מתמזג לקטע במשקל ריתמי של 4/4 כשבמהלכו נשמעים צליליו המכשפים של המלוטרון כשבינתיים סקוויר מספק בס יציב אך מלודי להפליא ומסביבו ביל ברופורד משתעשע באפשרויות תיפוף שונות - פעם קדימה ופעם אחורה. וירטואוזיות ב-ו' הידיעה! בשלב מסוים נכנס לתמהיל סטיב האו שמנגן בחשמלית שלו את הריף הראשי. ואז כל הלהקה מתרצת שוב לריף הנושא והפעם אף באנרגיה חזקה יותר (כשבשלב מסוים נכנס פנימה ההאמונד של וייקמן ומניף את העסק אף יותר למעלה).

בשיאה של הסתערות אינסטרומנטלית זו, השיר מתנפץ בפתאומיות. הסערה נסוגה, ומפנה את מקומה לקטע לירי רך הרבה יותר, שבו נכנסת סוף סוף שירתו השמיימית של ג'ון אנדרסון. איזה זמר זה! מכאן והלאה אנו מקבלים כל מיני רעיונות שחברי הלהקה הדביקו בתוך הפאזל הזה. בהמשך נשמעים גם צלילי הסינטיסייזר של וייקמן. דרך אגב, מדוע המלוטרון נשמע כה מכשף בשיר הזה? ובכן - שלושה אלמנטים נמצאים בו ליצור את זה: 1. אפקט ההדהוד שנוסף לו באולפן. 2. סלילי הטייפים של דגם המלוטרון הזה, MARK II הגדול, שלא היו יציבים וזייפו קלות פה ושם. 3. כיוון המלוטרון כך שהסלילים ינוגנו לא בדיוק בגובה שאר הצלילים אלא ממש קצת מתחתיהם. זה יוצר תמהיל שמושך מיד את האוזן.

התורם חסר הקרדיט: רוחו של וייקמן במכונה

הוא היה כותב מפתח לחלקים ביצירה הזו וסיפק קטעי ביניים מכריעים לפסנתר ורעיונות לעיבוד שעזרו לעצב את מה שאנו שומעים ומכירים. עם זאת, חוזה הקלטות קיים שלו עם חברת A&M RECORDS מנע ממנו לקבל קרדיט רשמי לכתיבת שירים בתקליט שאמור לצאת בחברת תקליטים מתחרה, אטלנטיק.

כפתרון עוקף, מנהלי אולפני אטלנטיק הבטיחו לו בונוס כספי במקום תמלוגים - הבטחה שלטענת וייקמן מעולם לא קוימה. כן, זו המציאות העסקית הקשה לעתים קרובות שעמדה בבסיס הפיצוץ היצירתי של הלהקה. עבור וייקמן, הבעיה מעולם לא הייתה בעיקר הכסף, אלא הרקורד ההיסטורי. מאוחר יותר הוא הביע את תסכולו באומרו, "זה לא כל כך הכסף, אלא העובדה שאני גאה מאוד בחלקים שהכנסתי ל-HEART OF THE SUNRISE ובכל זאת, ההיסטוריה מוכיחה שלא עשיתי כלום".

אדי אופורד ואמנות סכין הגילוח

אם הלהקה סיפקה את האלמנטים הגולמיים, אדי אופורד היה האלכימאי שהפך אותם לזהב. הפקתו הייתה הישג מונומנטלי של אמנות אולפן, שהסתמכה על טכניקות שהיו גם חדשניות וגם פרימיטיביות להפליא בסטנדרטים מודרניים.

המורכבות העצומה של המוזיקה גרמה לכך שהקלטת טייק מלא ומושלם מתחילתו ועד סופו הייתה בלתי אפשרית. אופורד והלהקה פיתחו שיטה ייחודית כדי להתגבר על כך. כפי שהסביר אופורד, שירים ארוכים הוקלטו בקטעים קצרים וניתנים לניהול, לפעמים קצרים עד שלושים שניות. המטרה הייתה להבטיח שכל תיבה מוזיקלית תהיה "באמת מושלמת". בכל פעם שהמוזיקה שינתה תחושה או קצב, נקודה זו הפכה לנקודת עריכה טבעית - מקום לעצור ולהתחיל קטע חדש. זה איפשר רמה של פרפקציוניזם שלא הייתה מושגת אחרת. רצונה של הלהקה שכל תו יהיה מושלם התאפשר ישירות בזכות יכולתו הטכנית של אופורד לחבר את השברים הללו לדבר שלם.

לאחר שקטעים מושלמים אלה הוקלטו על סרט מגנטי של 2 אינץ' (מידת הסליל קבעה כמה ערוצים אפשר לאכלס בו), החלה עבודתו האמיתית של אופורד. כשהוא חמוש בסכין גילוח ובלוק כתיבה, הוא היה חותך פיזית את הסליל ומחבר בקפידה את הקטעים יחד. שיטת ה"פריסה וקוביות" הזו הייתה הדרך שבה נבנה המבנה המדהים של היצירה הזו. זה היה תהליך בעל סיכונים גבוהים; חיתוך לא נכון יכול היה להרוס טייק יקר ערך. הסכנה הייתה ממשית.

אילוצים יצירתיים של 16 ערוצים

מכשיר הטייפ בעל 16 הערוצים הציב אתגרים משלו. עם חמישה מוזיקאים המנגנים בכלים מרובים ומשלבים הרמוניות קוליות מורכבות, 16 הערוצים התמלאו במהירות. אופורד הפך לאמן שחיפש כל הזמן מקומות "ריקים" בערוצים. הוא היה מחפש בקפידה פערים זעירים בקטעים קיימים כדי "להכניס" תוספות חדשות. סינטיסייזר קצר מווייקמן היה יכול להשתחל בדקת דממה באחד מקטעי הגיטרה של סטיב האו, או נגינת כלי הקשה של ברופורד הייתה יכולה לתפוס מקום בקטע דומם בערוץ שנועד להרמוניה ווקאלית.  

משמעות הדבר הייתה שהמיקס הסופי לא היה תהליך סטטי אלא ביצוע דינמי. אופורד, לעתים קרובות עם חברי להקה לצידו, היה מאיש את הפיידרים (כפתורים) בקונסולה, מוכן לכוונן את ה-EQ, הווליום והאפקטים תוך כדי תנועה. זה דרש ריכוז עצום, מה שהפך את המיקס עצמו לאירוע כוריאוגרפי.

כריס סקווייר: שאגת הריקנבקר ומנוע השיר

בליבת הדחף הבלתי פוסק של השיר עומד הבס הרועם והרהוט של כריס סקווייר. תרומתו חרגה הרבה מעבר למתן בסיס לצלילים נמוכים; הוא היה נגן מוביל, כוח מלודי והרמוני שהצליל שלו הגדיר את עוצמתה של הלהקה. לכן סקווייר אהב פעמים רבות לנגן דווקא צלילים גבוהים בבס שלו ולא להישען רק על התדר הנמוך.

הנשק המועדף על סקווייר היה גיטרת הבס האהובה שלו, הריקנבקר 4001, משנת 1964, כלי שהוא הרגיש שהוא ייחודי מבחינה צלילית. הוא השיג את הטון המפורסם שלו באמצעות שילוב של מיתרים עגולים חדשים של חברת ROTOSOUND כשהוא מנוגן עם תקיפה חזקה ליד הפיקאפ של הגשר. צליל זה חתך את המיקס הצפוף.

גיטרת הריקנבקר שלו הייתה מצוידת ביציאת RICK-O-SOUND סטריאו, שאפשרה לו לשלוח את האות משני הפיקאפים של הגיטרה שלו לשני מגברים נפרדים. פיקאפ הצוואר נשלח בדרך כלל למגבר בס ייעודי, כמו SUNN או AMPEG SVT, כדי לספק בסיס מוצק לתדרים נמוכים. פיקאפ התדרים הגבוהים נשלח למגבר גיטרה, לרוב מגבר מארשל של 100 וואט או VOX AC30, אשר כוון לאוברדרייב כדי ליצור את הדיסטושרשן הייחודי לו. עבור HEART OF THE SUNRISE הוא גם השתמש בפדאל טרמולו מדגם BOSS TR-2 כדי ליצור אפקט פועם על התווים המתמשכים לאחר הפתיחה הקדחתנית.

ביל ברופורד: אדריכל הדרמה הקצבית

ברופורד ניגן על מערכת תופים של חברת לודוויג בתקופה זו, אך המפתח לצליל הייחודי שלו היה תוף הסנר של לודוויג סופרפוניק 400.זה יצר צליל יבש, גבוה וחזק, שניתן לזהותו מיד כצליל של ברופורד.

ברופורד האמין שיש לאפשר לצלילים הטבעיים ולצליל של התופים לנשום ולהיספג במיקס הכללי, וליצור צליל חי ואורגני יותר. כדי להבטיח שניתן יהיה לשמוע את הסנר שלו מעל הווליום של הלהקה, הוא פיתח טכניקת רימשוט ייחודית. הוא היה מכה על עור התוף "בין המרכז לרימשוט", נקודה שהפיקה את הצלצול הרב ביותר ותדרים גבוהים.  

ביל ברופורד אמר: "היום? הייתי פשוט מספק את הקצב הגבוה ביותר של היום! אבל אז היה קצת יותר הרפתקני ואני איכשהו עליתי לקדמת הבמה סביב HEART OF THE SUNRISE, שם התחלתי להכניס מקצבים מוזרים ולספק קונטרפונקט קצבי. היה לי חלק של קרדיט בכתיבת היצירה, מה שהניב לי הכנסות רבות! לאחר מחשבה, הלהקה הגיעה לתבנית האמיתית שלה עם היצירה הזו. נראה היה שזה היה הכל. זו הייתה גרסה קצרה יותר של מה שעתיד היה להפוך ל-CLOSE TO THE EDGE".

ריק וייקמן: האל החדש של הסינתזה

כחבר החדש ביותר, תפקידו של ריק וייקמן היה לספק את הטקסטורות שיעלו את המוזיקה של יס לסולם סימפוני. הגעתו עם מערכת קלידים חדישה הייתה החלק האחרון בפאזל הקלאסי של יס. הארסנל שלו אז היה חלומו של כל קלידן בשנת 1971. הוא כלל אורגן האמונד C3, פסנתר כנף, מלוטרון MARK II (כלי נגינה מסורבל אך מהפכני), ובעיקר, סינטיסייזר מיני מוג מודל D. הוא רכש את המיני מוג הראשון שלו במחיר מציאה של 30 פאונד מהשחקן ג'ק ווילד, שמכר אותו כי חשב שהוא שבור כי הוא ניגן רק תו אחד בכל פעם. ווילד לא הבין שזה כלי מונופוני שלא מסוגל לנגן כמה צלילים ביחד.

המיני מוג שינה את כללי המשחק. וייקמן נזכר שזו הייתה "התשובה לחלומו של כל נגן קלידים" משום שהצליל העוצמתי והחותך שלו הצליח סוף סוף לפרוץ את קיר הסאונד שנוצר על ידי הגיטרות והתופים, דבר שהיה בלתי אפשרי עם פסנתרים חשמליים או אורגנים. המלוטרון, בינתיים, סיפק את מרקמי המיתרים והמקהלה האתריים שהפכו לסימן ההיכר של צליל הרוק המתקדם.  

סטיב האו: אריגת מרקמים של אור וצל

נגינת הגיטרה היצירתית והרב-תכליתית של סטיב האו הייתה מארג של סגנונות שונים, מרוק ועד ג'אז ופולק. הגיטרה בה השתמש האו ביצירה הזו היא נושא למחלוקת היסטורית. מספר מקורות מצביעים על כך שהוא השתמש בגיטרה החשמלית גיבסון ES-175D. אחרים טענו שהוא השתמש בגיטרת גיבסון סוויץ' מאסטר ES5 (גיטרה חלולה עם שלושה פיקאפים). עם זאת, האו עצמו סתר זאת, וקבע כי הגיטרה הזו קיבלה שימוש בקטעים אחרים ב-FRAGILE אך לא ביצירה הזו. מה שהותיר את הדלת פתוחה עבור ה-ES-175D כמועמדת סבירה - עד שהאו הצביע עליה במפורש בספרו האוטוביוגרפי. המגבר שלו היה מדגם FENDER DUAL SHOWMAN. והעיקר זה מה שהתחולל בראשו, עבר לאצבעותיו ומשם לגיטרה שהביאה אלינו את המסר שלו - ועוד איזה מסר!

הלב הלירי של הזריחה

בעוד שהארכיטקטורה האינסטרומנטלית של היצירה מדהימה, גישתו של ג'ון אנדרסון לטקסט הייתה זורמת ואינטואיטיבית; הוא התייחס לעתים קרובות לקולו ככלי נוסף במארג הקולי, כאשר המילים נכתבו מחדש ותוכננו מספר פעמים כדי להתאים לצורה המתפתחת של המוזיקה. בתהליך ההפקה של יס, שירתו המובילה הייתה תמיד אחת השכבות האחרונות שנוספו.

במהלך השנים, אנדרסון הציע מספר פרשנויות, שונות לכאורה, למשמעות השיר, כל אחת מהן הוסיפה רובד למיסטיקה שלו. אז מה זה אבודים בעיר? המשמעות הישירה והמצוטטת ביותר היא שהשיר עוסק בחוויית הניכור והבלבול בתוך עיר מודרנית עצומה. המילים "אבודים בעיר / אבודים בעיניהם כשאתה ממהר" מדברות ישירות על התחושה הזו של להיות פנים אנונימיות בתוך קהל. אנדרסון אמר: "באותו זמן הייתי מותש מהעיר לונדון. רציתי לצאת משם ולחיות בכפר. המוזיקה הפכה להיות על זה".

במהלך סיבוב ההופעות של יס בשנת 1987, אנדרסון הצהיר בצורה פשוטה יותר שהשיר עוסק בכוחה ובאנרגיה המילולית של זריחה. בראיון משנת 1978, הוא הציע נקודת מבט נוספת, וטען שהשיר עוסק ביסודו בכוחה של האהבה. אז בעוד שפרשנויות אלה נראות שונות, אנדרסון בראיון מאוחר יותר גילה שהמילים "חולם נינוח בכסא שבאמת מתאים לך" - הייתה התייחסות ישירה לתגליתו את המדיטציה. הוא הסביר: "כל הרעיון הוא... לגלות מדיטציה. ההתפתחות האמיתית שלי כבן אדם דרך חוויית המוזיקה של יס הייתה למצוא מדיטציה. והכיסא שבאמת מתאים לך הוא כיסא המדיטציה הזה. המקום הזה שבו אתה נמצא באחדות עם הדבר האלוהי".  

תובנה אחת ועוצמתית זו משנה את כל השיר. היא הופכת אותו מיצירה על חרדה עירונית למשהו רוחני עמוק. הכאוס החיצוני של להיות אבוד בעיר הופך למטאפורה לסערה פנימית. "לב הזריחה" הופך למסע הרוחני - האור הפנימי, האנרגיה האלוהית שאליה האדם מבקש להתחבר. ו"הכיסא שבאמת מתאים לך" הוא תרגול המדיטציה, הכלי למסע הזה.

עכשיו זה הרבה יותר ברור...

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459