תופיני רוק מתקדם

ג'ון אנדרסון מספר למגזין האיטלקי PROG על תקופת הכנת האלבום TALES FROM TOPOGRAPHIC OCEANS של להקת יס, בשנת 1973:

"לקראת סוף עריכת המיקס של האלבום הבנתי שאיבדנו את ריק ווייקמן. הוא היה ממש עסוק במימוש התקליט 'שש נשותיו של הנרי השמיני' שלו, והיו בעיות הקשורות לשימוש בסמים. עמדתי ללכת לאיבוד באלבום הזה שעשינו כי זה נראה לי לא ברור באותה נקודה. לא הצלחתי להגיע אל המטרה שביקשתי לשרטט בתחילת התהליך. רציתי להקליט את האלבום באמצע היער, אולי בתוך מבנה זמני. הכל נשמע לי נקי מדי וריק החמיץ כמה חלקים מהמוזיקה. הוא הלך ואני המשכתי לעבוד עם טכנאי ההקלטה, אדי אופורד. ישנתי בחדר שבו הכנו את המיקס, הייתי עייף ומבולבל ולא יכולתי לחכות לסיים את כל זה. בשלב מסוים השלמנו שלושה סלילים עם המיקס הסופי ויצאנו מהסטודיו, מניחים את הסלילים על גג המכונית בקופסה. לאחר זמן מה הבנו שהסלילים נותרו מחוץ למכונית והייתי צריך לעצור אוטובוס, אחד האוטובוסים הדו קומתיים האדומים האלו, שעמד לעבור מעל הסלילים שנחו על הכביש. הייתי כמו סופרמן. לאחר ששיחזרנו הכל, שלחנו העתק לרדיו לוקסמבורג שהיה חייב לשדר את האלבום בחצות. כולנו חיכינו לזה בכיליון עיניים".

אנדר קאבר - והפעם סיפור עטיפת התקליט RED של קינג קרימזון...

לעטיפה של RED יש את העובדה הברורה שהוא הראשון בדיסקוגרפיה של קינג קרימזון שמציג תמונה של הלהקה בפרונט, כשבאותו זמן היא מופחתת לשלישיית רוברט פריפ, ביל ברופורד וג'ון ווטון. הרעיון הראשון עבור העטיפה נולד במהלך עריכת המיקס של האלבום: הפוטנציומטרים של המיקסר באולפן כמעט תמיד הצביעו על האזור האדום (שמסמן שהווליום חזק מדי). לזמן מה, התמונה של הפוטנציומטרים בהאלו נראתה המתאימה ביותר עבור העטיפה הקדמית, אבל חברת התקליטים דחפה לשימוש בדמויות של המוזיקאים: לפיה, מראה מוחשי של הלהקה יקל על שיווק האלבום, במיוחד על השוק אמריקאי. המנהל האמנותי של EG, מארק פנוויק, הזמין אז את המעצב גרפי ג'ון קוש, אשר בתורו הזמין את הצלם ג'רד מנקוביץ (שצילם בעבר את ג'ימי הנדריקס והרולינג סטונס) לצלם את הפוטנציומטרים 0שיהיו בעטיפה האחורית) ואת שלושת הנגנים. מנקוביץ מיד הבין את השוני האישי בין חברי הלהקה ובחר במהירות בסדרה של דיוקנאות בודדים שהורכבו יחד בפוסט פרודקשן בצורה כזו שתדמה תמונה קבוצתית. סוג התאורה עם השחור והלבן והנוכחות של שלושת הפרצופים דמה מאוד לעטיפה של התקליט WITH THE BEATLES (1963) ובחלקו גם זה של גרנד פ'אנק ריילרואד שנקרא CLOSER TO HOME. ברור שלא כולם בלהקה היו מרוצים מהצילום. פריפ, למשל, לא יכול היה לסבול את סשן הצילום והרגיש לא בנוח עם סוג הגישה שאומץ.

בשנת 1974 יצא תקליט שכל אוהבי ואן דר גראף ג'נרייטור חייבים להכיר. שמו הוא THE LONG HELLO והוא כולל את כל חברי הלהקה מלבד פיטר האמיל. זה אלבום אינסטרומנטלי שנולד באיטליה מהמפגש בין הנשפן דיוויד ג'קסון והגיטריסט פייטרו מסינה, ולאחר מכן הוקלט בחווה הרוסה בוויילס, המשמשת כאולפן הקלטות.

בוואן דר גראף בזמנו היה קצת תסכול. ג'קסון, יו בנטון הקלידן וגאי אוונס המתופף מצאו את עצמם לעתים קרובות מנגנים כשלישייה בעוד פיטר האמיל היה עסוק בדברים אחרים. הם נהנו לנגן כשלישייה. בשלב מסוים הם עברו לחווה בוויילס כדי לחיות בה יחד לזמן מה. איתם עבר לשם הבסיסט לשעבר של ואן דר גראף, ניק פוטר, שהביא חברים אחרים. במקביל, חבר אחר שלהם, דייב אנדרסון, ניסה להקים אולפן הקלטות משלו כעשרה קילומטרים מהמקום בו גרו. זה היה מקום די מוזנח, במיוחד המטבח שהיה בו גג מפח. אבל דייב הפך אותו לחדר בקרה. הם שכרו פסנתר כנף והכלים השונים הוצבו כל אחד בחדר אחר של בית החווה: היה חדר לתופים, אחד לבס, אחד בשביל גיטרה... דבר מעולה להפרדה של הצלילים. הבעיה היחידה הייתה שהחברים לא יכלו לראות אחד את השני, כי כל אחד היה במקום אחר. גם טכנאי ההקלטה לא יכל לראות את הנגנים מחדר הבקרה. עדיין היה להם כיף גדול שם. הם איבדו שם תחושה של זמן. לא ידעו אם זה היה יום או לילה. לפעמים הם התחילו לעבוד בארבע לפנות בוקר והמשיכו במשך עשרים ושמונה שעות ברציפות. הם עבדו במשך כל חודש ספטמבר 1973, למרות שלקח לנו כשבועיים להקליט. יחד איתם היה כאמור פייטרו מסינה, גיטריסט שלא ידע כלל לדבר באנגלית אך תיקשר נהדר מבחינה מוסיקלית.

לא תמיד היה קל להקליט שם; יום אחד הגיעו החברים וגילו המוני חרקים מטיילים על ציוד ההקלטה. לא היה קל להיפטר מהם. עדיין, פיטר האמיל היה נוכח ברוחו בתהליך כי הוא זה שהגה את שם האלבום, כי לקח הרבה זמן מההקלטה ועד שזה יצא לאור ובהתחלה רק באיטליה כשעל העטיפה צוינו גם שמות חברי ההרכב - כי באיטליה מאד אהבו אז את ואן דר גראף ג'נרייטור.

רק בשנת 1976 יצא האלבום גם באנגליה עם עטיפה לבנה לחלוטין והכיתוב THE LONG HELLO. שנה לאחר מכן הודפס התקליט בצרפת על ידי חברת פיליפס, עם רשימת שירי שני הצדדים כשהיא הפוכה, משום מה. ושוב הייתה עטיפה אחרת עם ציור של כביש מהיר מתפתל בעננים והניסוח "בהשתתפות חברי ואן דר גראף ג'נרייטור 1972-1974".

"אני רואה את עצמי כאיש של רעיונות. לא מעניין אותי להיות גיבור גיטרה או משהו כזה. אני רק רוצה לבוא עם רעיונות" (סטיב האקט)

"אני יודע שאני מוזר מדי לרוב הלהקות. זאת כי בוואן דר גראף אני מנגן הרבה צלילים. בלהקות אחרות אצטרך לנגן פחות - שזה לא הטבע שלי. בתקליט PAWN HEARTS אני הולך לבצע קטע סולו שלי שיהיה הצלחה גדולה או כישלון טוטאלי. את הקטע הזה אבצע עם בת הזוג שלי, שהיא פסנתרנית קלאסית" (דייויד ג'קסון 1971)

"הייתה לי בעיה אדירה עם OMMADAWN. אני חושב שמשהו לא היה בסדר עם סוג הטייפ שהשתמשתי בו להקלטה של התקליט הזה. בשלב מסויים הסליל החל להתקלף מהשכבה העליונה שלו. הדבר גרם לי להקליט את כל היצירה מחדש. כנראה שזה היה לטובה". (מייק אולדפילד)

"המקום שלנו בצרפת היה ביער. שם היה הכוכב של גונג. זה היה בית מאד מוזר שם, שדיברו בו אנגלית מהולה בצרפתית". (דידייר מאלהרב, גונג, 1974)

"אחרי התקליט הראשון של קאראוואן החלטנו שאנחנו רוצים להפיק את עצמנו. הכל הלך טוב עד שהגענו לשלב המיקסים, שם הצלחנו בקושי לגמור את התהליך" (ריצ'ארד סינקלייר, להקת קראוואן, 1970)

"כל עוד יהיה לנו כסף, אנחנו ננגן עם שלושה סקסופוניסטים וטרומבון. שניים מהסקסופוניסטים מגיעים מהלהקה של הפסנתרן קית' טיפט. זה בהחלט משפר את הצליל שלנו" (רוברט וויאט, סופט מאשין 1970)

"בלהקה הזו, וואן דר גראף, אני צריך לשנות תפקידים כל הזמן. לפעמים אני נדרש לתפקד כמכונה ואז לפתע אני צריך להיות דרמטי. אני צריך להיות דרמטי בנגינה שלי". (גאי אוונס, וואן דר גראף ג'נרייטור, 1971)

"אני רק מנגן את המיטב שאני יכול למי שמשלם לשמוע אותי מנגן. היו לפניי שתי אפשרויות - לנגן תפקידים מתוכי או פשוט לבעוט בתופים, להרוס כמה מוניטורים בדרך ולעוף מהבמה. אני בחרתי באופציה הראשונה" (ביל ברופורד לעיתון NME, 1973)

"אנשים לא קולטים שיש קשר אמיתי בין להקת הזומביס ללהקת ארג'נט. הבסיסט של ארג'נט, ג'ים רדפורד, הוא בן הדוד שלי ואני ביקשתי ממנו בשנת 1961 להיות הבסיסט של הזומביס. זה לא קרה כמובן ולקח לו שנים עד שהוא הקים איתי את ארג'נט" (רוד ארג'נט)

"אנחנו רוצים שאנשים יקשיבו למוסיקה שלנו. אנחנו לא רועשים או כבדים. יש הרבה חופש בלהקה שלנו. אין הלחצות". (קית רלף, רנסאנס, 1970)

"עשינו חזרות לתקליט SELLING ENGLAND בבית ליד גן החיות של צ'סינגטון. כל הזמן קיבלנו, בעת החזרות, צעקות מהשכנים מסביב שאנחנו רועשים מדי. כנראה שהאווירה הזו חילחלה אל האלבום" (סטיב האקט, ג'נסיס)

"אחרי הופעה של ג'נסיס בקיימברידג' ניגש אלינו בחור שטען כי ברור לו שאחרי התקליט TRESPASS התחלנו כולנו לקחת אל.אס.די - יש אנשים מוזרים בהופעות שלנו. אפילו עכשיו אנחנו מקבלים מבטים מוזרים מהקהל, שנראה כי מצפה שנעלה לבמה עם ספר בראשית ביד". (פיל קולינס, 1975)

"זה מוזר לי מאד כשאני חושב כי אנחנו להקה שזורמת עם אנשים בעוד שמסתבר כי אנשים פוחדים מאיתנו. אנשים באו לראיין אותנו בארה"ב עם חשש קל שאנחנו להקה כבדה - סוג של אנשי מאפיה קטנים. אולי זה בגלל שאנשים אוהבים את המוסיקה שלנו או שונאים אותה. אין באמצע" (רוג'ר צ'אפמן - פאמילי, 1972)

"האמידה שלי על רגל אחת היא דבר מתוכנן בשביל למשוך את המדיה. יצרתי את זה בשנת 1968, כשאנשים כתבו עליי בעיתון שאני חלילן עם רגל אחת. אני בטוח שבכלל ניגנתי אז מפוחית כשאני עומד על רגל אחת - במועדון המארקי שבלונדון" (איאן אנדרסון - ג'טרו טול)

"אני חושב שאני מבאס אנשים כשהם מגלים שאני לא מתעסק עם סמים. כוס קטנה של חלב זה הדבר הנועז ביותר שאני עושה" (פיטר גבריאל - 1975)

"הדבר היחיד המשותף לסופט מאשין ולפינק פלויד היה שלשתי הלהקות היה אותו סוג קהל, שהגיע להקשיב למוסיקה חדשה ומאתגרת שלא שמע קודם לכן. מה שכן, סופט מאשין לא חשבה מעולם על הפקות בימתיות ואף אוסיף כי למעשה לא ידענו כלל מה אנחנו עושים באספקט הבימתי" (רוברט וויאט)

"כולם מנסים לתייג את 'האטפילד והצפון' כלהקת ג'אז-רוק'. אני לא מבין מדוע. אנחנו הרבה יותר רחבים מזה (דייב סטיוארט - קלידן של האטפילד והצפון - 1974)

"הדבר הטוב ביותר בלהקת גונג היה שבשיאה היה נראה כאילו יש שבעה אנשים, שכל אחד מהם נמצא בטריפ אחר לגמרי, כשלכל אחד מהם היה פוטנציאל להנהיג להקה משלו. נראה לי שהייתה בלהקה יותר מדי אנרגיה שאף חיסלה אותה. נראה לי שבמובן מסויים להקת גונג היא הדבר הטוב ביותר שעשיתי. חלק מהאילתורים שעשינו היו טלפתיים באופן קוסמי. כמובן שגם היו לנו הופעות גרועות, בהן ניגנו מוסיקה פסיכדלית משעממת. אי אפשר להבטיח איכות משובחת כל הזמן בתחום הזה של אילתורים, אך זה היה חלק מהכיף" (סטיב הילאג' - 1977)

"ההופעה הוויזואלית שלי החלה מתוך צורך למלא את החלל בנגינה של הלהקה. בהתחלה נהגתי לאלתר עם התחפושות - מה שאני כבר לא עושה. אני יוצר דמויות קבועות על הבמה, בהתאם ליצירות הכתובות. מה שכן, אלמנטים ויזואליים יעבדו רק אם המוסיקה, שהם באים לשרת אותה, היא טובה" (פיטר גבריאל - 1973)

"אני יכול להבין מישהו שישנא את וואן דר גראף ג'נרייטור. אני מבין גם את אלה שייכנסו למוסיקה של הלהקה עד רמה מסוימת ואז יעזבו" (פיטר האמיל 1975)

"אני מניח שההופעה הבימתית שלי הפכה למשהו פיזי מאד. כך גיליתי את אורגן ההאמונד ושימושו בדרכים מוזרות. מה שכן, קצת נרגעתי עם העניין לאחרונה וההגזמה שלנו כיום היא יותר בכיוון המוסיקלי ולא הבימתי. אני משתמש בשני אורגני האמונד - אחד לנגינה והשני לראווה. רוב ההופעות הפיזיות שלי התגלו במקרים של תאונה. נהגתי לדפוק את האורגן ברצפה ואז גיליתי צליל מדליק שבוקע ממנו. אחר כך כבר נעמדתי בין שני אורגני ההאמונד" (קית' אמרסון - 1973)

"אני בטוח שלהקת פאמילי תהיה אחת הלהקות המצליחות בסוף השנה הזו. בסקוטלנד יש לנו מקרי הערצה ממש כמו שהיו לביטלס" (ג'ון ווידר- פאמילי, 1971)

"אין לנו צורך בשטיחים פרסיים על הבמה. ציוד הבמה של יס קטן יותר משל להקות אחרות. קית אמרסון וחבורתו כבר הזריקו לעצמם מנת יתר של ציוד על הבמה" (כריס סקווייר - יס, 1975)

"הפכנו פרנואידים בנוגע למצב שהוא גם מחמיא וגם תלוש מהמציאות. זה קורה כשאתה בעת עשיית אלבום ואתה מגלה כי ההזמנות המוקדמות שלו כבר מרקיעות שחקים והוא כבר מובטח להיות מקום ראשון במצעד, עוד לפני שבכלל סיימת אותו. זה מדהים כשאתה חושב שאתה יכול לגעות כפרה, להקליט את זה וזה כבר מובטח להיכנס למקום הראשון" (ריי תומאס, מודי בלוז - 1971)

"יש לי שם ידוע. אני אגדה. אבל הבעיה היא שבהולנד מעדיפים את להקת SWEET על פנינו" (יאן אקרמן - להקת פוקוס, 1973)

"בריאן אינו ואני הגענו להחלטה משותפת. אני תמיד אהיה פנוי לחיזורי הבחורות הצעירות. תמיד אחד מצמד חייב להיות זמין לבחורות. ואני בדיוק כזה - כי אני סופרסטאר חתיך" (רוברט פריפ - 1973)

"אני מקווה שיזכרו את המוסיקה שלנו עוד עשרים שנה. אך זה כבר לא בשליטתנו. מה שאני יודע, שהמוסיקה שאנו עושים יחד ביס טובה יותר ממה שכל אחד מאיתנו עשה לפני הלהקה הזו" (סטיב האו - 1973)

"נהניתי מהמון להקות מתקדמות, ביחוד אם היה להם קלידן טוב. אבל הרגשתי מתוסכל להקשיב להן כמכלול, בגלל שהמעניינות שבהן היו מצוינות מבחינה טכנית אך חסרות נשמה" (בלו וויבר - הקלידן של הסטרובס)

"הלכתי לראות את להקת LIFETIME של המתופף טוני וויליאמס לפני כמה ימים. למרות שהם היו טובים באופן מפחיד, מצאתי אותם צרי יצירה. לעיתים זה היה נראה שקשה להם לנגן קטע עדין או לשנות טקסטורות. אני מאמין שמוסיקאים לא אצורים לחתוך את עצמם בצורה כה קיצונית מהקהל שלהם. הם אמורים להשאיר את הדלת פתוחה, גם אם זה מדובר בפתח קטן". (מייק ג'יילס - 1970)

"השוני בין בריאן אינו ואני הוא שלבריאן יש אישיות מדעית מעניינת ואני החתיך" (רוברט פריפ - 1973)

"מבחינה טכנית, אני טוב יותר מאריק קלפטון. מבחינה מוסיקלית, אנחנו כנראה באותה רמה. מה שכן, אני כותב את המוסיקה שלי והוא פשוט נגן בלוז. יש שוני, ואני לא אומר שזה טוב או רע. קלפטון הוא אלוהי הגיטרה. הוא לא צריך מחמאה ממני, אך אני עדיין אומר שהוא אחד מהטובים יותר שיש". (יאן אקרמן - להקת פוקוס)

"לי נראה כי פרנק זאפה לא טבעי כמו ג'ים מוריסון" (רוג'ר צ'אפמן - פאמילי, 1969).

"אני באמת הערצתי את סופט מאשין. לכן זרקתי את עצמי מהחלון. הם העיפו אותי, לכן העפתי את עצמי. באופן מילולי. אבל הייתי כל כך שיכור כשזה קרה כך שאני ממש לא בטוח" (רוברט וויאט)

"תמיד קיבלנו מכתבים מוזרים מארה"ב מנערים שרצו לדעת מי הוא מלך הארגמן ושעל הדרך ציינו כי לא הבינו כלל את המילים שלי" (פיט סינפילד - קינג קרימזון).

"יום אחד הגיע בחור לחדר ההלבשה, אחרי הופעה שלנו. הוא היה לבוש כולו ככומר. יחד עימו הייתה בחורה שהייתה לבושה כנזירה. זה קרה בטקסס. בדאלאס יש תחנה שמקריאים בה דברים מהתנ"ך ומשמיעים את המוסיקה שלנו ברקע - דבר שאני מוצא שגוי מיסודו" (ריי תומאס - מודי בלוז)

"הפעם הראשונה של פאמילי בארה"ב הייתה רעה בגלל התקרית עם ביל גרהאם. הופענו באולם שלו יחד עם 'עשר שנים אחרי' ו'הנייס'. רוג'ר צ'אפמן זרק את סטנד המיקרופון שלו הצידה ולמרבה הצער עמד שם ביל גרהאם, שחשב כי הסטנד נזרק עליו בכוונה. הוא לא וויתר לנו ולמעשה חנק את פעילותנו בהמשך הסיבוב הזה" (צ'ארלי וויטני - פאמילי, 1971).

"אמריקה ?? אני הייתי מאושר לחזור הביתה להולנד. אתה יודע, באמריקה אין תרבות" (יאן אקרמן - להקת פוקוס. 1973)

"אנחנו בהחלט הזנחנו את אנגליה. עכשיו אנחנו מבינים שזה היה הדבר השגוי לעשות. אנגליה נשארה המקום החשוב ביותר. אנשים שם עדיין מסתכלים במצעדי הפזמונים וכך מחליטים לגבי גודל הצלחתו" (דרק שולמן - ג'נטל ג'יאנט)

"אין סיבה הגיונית לפשר השיער הארוך שלנו וצורת הלבוש. הרי אפשר לנגן מוסיקה מתקדמת גם בלי כל זה". (איאן אנדרסון - ג'טרו טול. 1969).

"יש כיום קו חצוי בין להקות שצוברות פופולריות בעזרת תקליטונים ולהקות כמונו שעושות זאת דרך הופעות חיות ובונות קהל רב במועדונים והאוניברסיטאות. מה שאנחנו היינו רוצים זה להקליט אלבום בהופעה חיה. זה כל כך מכאני באולפן, ללא אווירה וריגוש. היינו רוצים להקליט שוב את הקטע RONDO ואת SHE BELONGS TO ME כי שני אלה השתנו מאד מאז שהקלטנו אותם באולפן. אנחנו מנגנים הכי טוב מול קהל. באולפן אתה פשוט מסתכל על פרצוף אחד - זה של טכנאי ההקלטה שמביט אליך בחזרה דרך קיר זכוכית" (קית' אמרסון מלהקת THE NICE, 1969)

"אני יכול לראות את עצמי בתוכנית טלוויזיה כמו 'טופ אוף דה פופס' ולשגע את מפיק התוכנית עם תנועותיי המוגזמות, עד שהוא יצעק שאיני יכול להתנועע כך, בגלל שזו תוכנית לכל המשפחה. נראה לי שאכתוב להיט במיוחד כדי להיכנס לתוכנית הזו ולעשות בדיוק כך" (איאן אנדרסון - ג'טרו טול, 1975)

"צברנו המון מעריצים כשהתקליטון שלנו, עם השיר MONEY, הושמע לפתע בתחנות הרדיו בארה"ב. זו הייתה הפעם הראשונה בה אנשים רבים שם נחשפו לשם שלנו" (ריק רייט - פינק פלויד, 1974)

"אני כיום מתעניין יותר במצעדי הפזמונים. כל ההיגיון המוזר של 'טופ אוף דה פופס' מתאים לי. מסקרן אותי לדעת מה הופך שיר אחד, בן שלוש שניות ללהיט, ושיר אחר, בטווח זמן דומה, לשיר שאינו להיט. יש בדבר הזה חוסר צדק גדול מאד." (רוברט וויאט, 1974)

"אנחנו תמיד באים בגישה של לעשות אלבומים. אם צץ משם משהו שמתאים להיות בתקליטון - נלך על זה. הייתה רק פעם אחת בה עבדנו על תקליטון בכוונה תחילה - זה היה בהולנד עם השיר HOUSE OF THE KING, בשנת 1970". (יאן אקרמן - להקת פוקוס, 1974)

"השיר BACKSTREET LUV הוא שיר אוטוביוגרפי. כשהייתי בת 15, ברחתי מבית הספר באופן תדיר ומצאתי את מקומי אצל בחור בן 24. אבי היה מנהל של מוסד לעבריינים קטינים והאיש הזה שלי היה אסיר לשעבר משם. השיר הזה מתייחס למצב הזה" (סוניה קריסטינה - להקת CURVED AIR)

"קיבלתי לא מזמן תקליט זהב עבור מכירות התקליט IN THE COURT OF THE CRIMSON KING. אבל החזרתי את זה בחזרה, כי היה כתוב שם BOB FRIPP בעוד שאני רציתי שיכתבו ROBERT FRIPP" (רוברט פריפ - קינג קרימזון, 1973)

"יש קופסה שנקראת ORIGINAL CLASSICS, אך הבעיה היא שהקטלוג של להקת ארג'נט הוא בבעלות סוני, ומבחינתם אנחנו דג רקק וקטן שלא שווה התייחסות. אם שואלים אותי מה הם האלבומים שאני הכי אוהב שלנו - אגיד שאלה השניים הראשונים - לפני שהלהיטים הגיעו" (רוד ארג'נט - להקת ארג'נט)

"השיר 'הוקוס פוקוס' נעשה כפרודיה, כי לא היו לנו אז שירי רוק פשוטים לתקליט הבא שלנו. רצינו שזה יהיה שיר הומוריסטי, כי חשנו שחסר הומור ברוק של היום" (טיס וואן ליר - להקת פוקוס, 1973)

"השיר AMERICA, של סימון וגרפונקל, הוא שיר שנהגנו לבצע בהופעותינו וכל הזמן רצינו גם להקליטו באולפן. אין לי מושג כיצד הוא תפח משיר קצר ליצירה שכזו. פשוט זרקנו רעיונות באוויר. (כריס סקוויר - להקת יס, 1972)

"הקטע FIRTH OF FIFTH היה סולו הגיטרה הידוע ביותר שלי מג'נסיס. זו הייתה הגירסה שלי למלודיה של טוני בנקס. אני תמיד נהנה לנגן את הקטע הזה, גם אחרי מיליון פעמים שביצעתי אותו. כשיצאתי לקריירת סולו, אחרי ג'נסיס, נמנעתי מלנגן אותו. רציתי להתרחק מג'נסיס כמה שאפשר. לאחר כמה שנים הבנתי שאין טעם להתרחק וחזרתי לזה בהנאה" (סטיב האקט)

"התחלתי לפתח את השיטה הזו בה אני מבקש מכל חבר להקה לשמור על שאר חברי הלהקה שלא ישתו אלכוהול וישתכרו" (קווין איירס - 1975)

"מבחינה אישית שלי, אני רוצה להמשיך ולהצדיק את שכתוב עליי בדרכון שלי 'מוסיקאי מקצועי'. אני מרגיש שעדיין לא הגעתי להצדקה מוחלטת של התואר הזה. אני לא מוסיקאי בכל רמ"ח איבריי. אני רוצה שיזכרו אותי כמוסיקאי בדפי ההיסטוריה. (איאן אנדרסון לעיתון 'מלודי מייקר' - 1975)

"משום מה, אני והקולגות שלי זוכרים יותר את הביקורות הקוטלות מאשר את המשבחות" (פיטר האמיל)

"אני לא אהיה אנושי אם הדם שלי לא ירתח כשאקרא ביקורת רעה מאיזה ילדפאנק עליי, כאילו הוא עדיין לא נגמל מחיתוליו והוא חייב לומר שהמוסיקה שלי חסרת דמיון" (איאן אנדרסון - 1974)

"אם מישהו יבוא ויגיד לי שהמוסיקה שלי מחורבנת זה כמו לבוא ולומר לי כי אשתי זונה. אני מאד כועס על דבר שכזה. ביחוד כשזה נעשה מאחורי גבי" (איאן אנדרסון - 1975)

"לא קיבלנו אפילו ביקורת אחת טובה על התקליט TALES FROM TOPOGRAPHIC OCEANS. אנחנו לא מנסים לשחק משחקים חכמולוגיים על אנשים, אך יש אפשרות שניסינו יותר מדי ללכת הצידה עם האלבום הזה. בשבילנו האלבום הכפול הזה לא היה מורכב מדי" (ג'ון אנדרסון - 1975)

"אם מבקר בא ושופך אור על פינה מסוימת ביצירה שלנו שלא שמנו לב אליה - זה טוב. זה גורם לך לחשוב על דברים וללמוד מהם. יש לנו הרבה חברים שבאים אלינו מאחורי הקלעים לאחר הופעה ואומרים את דעתם. זה דבר בעל ערך כי אנחנו כלהקה לא יודעים איך באמת ביצענו את היצירות על הבמה. לעיתים נדירות ירדנו מהבמה כשכולנו חשנו שניגנו היטב" (ריק רייט - פינק פלויד- 1970)

"כשמבר עיתון נותן ביקורת רעה על יס או אמרסון לייק ופאלמר - אפשר לחוש את חוסר הבנתו של המבקר את אותה מוסיקה. אותו מבקר בא לעבודה בעיתון ומרגיש נוח ופשוט יותר לבקר שירים קצרים מאשר להתעמק ביצירות ארוכות. אני יכול לתת לכל מבקר שכזה רק תשובה אחת - אגרוף בפרצוף" (איאן אנדרסון - 1974)

"המבקרים טענו שהייתי רע, שהלהקה שלי לא מרגשת וכו'. זה היה מבאס כי לא ידענו למי להאמין. גם עם פיטר גבריאל היו עלינו ביקורות רעות ביותר" (פיל קולינס - 1976)

"חשוב לומר שמבקר מוסיקה מביא את דעתו האישית בלבד. אם הוא אובייקטיבי - הרי זה דבר לא נכון מלכתחילה. מבקר מוסיקה יכול לתת בכמה מילים תחושה שהופעה שלמה הייתה על הפנים, זאת למרות שההופעה אינה כזו" (קית' אמרסון לעיתון 'רקורד מירור' - 1971)

"אני הופתעתי ביותר כשנבחרתי על ידי עיתון 'מלודי מייקר' לגיטריסט הטוב ביותר, והדבר שבא מיד לאחר מכן היה לשים את החלילן הזה שלנו בקדמת עטיפת התקליט החדש שלנו" (יאן אקרמן - להקת פוקוס)

"זה תמיד כדאי לשמור את סלילי הטייפ המקוריים. אני תמיד מקליט רעיונות שלי על טייפ וחוזר אליהם כמה שבועות לאחר מכן כדי להשלים שירים מהרעיונות הטובים שבהם" (קרי מינייר - ג'נטל ג'יאנט - 1976)

"אין מדיניות בלהקה שלנו. אנחנו הולכים לכל הכיוונים בבת אחת. זו בעיה" (איאן מקדונלד - קינג קרימזון - 1969)

"זה היה אידיאלי אם יכולנו להקליט בבת אחת את כל כלי הנגינה שלנו, אך הבעיה היא זליגת צלילים למיקרופונים השכנים, דבר שיהרוס את האיכות והבהירות של כל צליל. אז כשאתה עושה העלאת תפקיד כלשהו על הקלטה קיימת - אתה למעשה בא לשמר את ההרגשה של הנגינה החיה המקורית בעוד אתה עושה משהו שאי אפשר לבצע באופן חי" (ריי שולמן - ג'נטל ג'יאנט - 1976)

"נגינת הקלידים בלהקת הסטרובס הייתה חוויה אדירה בשבילי, למרות שהייתי רחוק מלחקות את ריק וויקמן שהיה לפניי. אני לא קלידן טכני טוב כמוהו, לכן העדפתי ללכת על צליל מאשר על ווירטואוזיות. התקליט GRAVE NEW WORLD יצא פשוט אך עוצמתי" (בלו וויבר - הסטרובס)

"אי אפשר להתחיל ולהסביר את המוסיקה של המודי בלוז מבלי להתייחס לתקליט DAYS OF FUTURE PASSED. התקליט הזה היה עבורי רגע מוסיקלי אחד ארוך. זו הייתה הפעם הראשונה בה קיבלנו מספיק זמן אולפן ליצירה משמעותית" (ריי תומאס - המודי בלוז)

"התקליט TUBULAR BELLS נשמע לי רציני חוץ מרעש עודף בגובה 100 הרץ, שרץ לאורך כל ההקלטה הזו" (מייק אולדפילד)