top of page
Search
  • Noam Rapaport

תלאות איש הפסנתר - בילי ג'ואל בתחילת הדרך



בילי ג'ואל נהג להגן על עצמו רוב חייו - לעתים קרובות בגלל סיבה טובה. לא סתם הוא עסק באגרוף לפני שעבר משם למוזיקה. האף שלו ניזוק קשות מהקרבות ההם והותיר אותו עם נחיר אחד קטן מהשני. ג'ואל חשש לעשות ניתוח מחשש שזה ישנה את קולו.



אביו, יהודי יליד נירנברג שגדל בגרמניה הנאצית, התגרש מאשתו במהלך התבגרותו של ג'ואל ויצא לווינה. בצעד זה הוא הוריד את מעמדה הכלכלי של המשפחה ממעמד בינוני-נמוך למעמד נמוך יותר.


"אבי מעולם לא זנח אותנו", התעקש ג'ואל. "הוא שלח צ'ק מדי חודש. טוב, אמי לקחה כל עבודה שהיא יכלה להשיג: מנהלת חשבונות, מזכירה. הלכנו רעבים לרוב. לפעמים היה מפחיד לא לאכול. היינו בפרברים אבל היינו האנטיתזה למצב הפרברי. אתם יודעים איך זה להיות העניים בגוש העניים?! "


כבר מגיל צעיר מאד, כשהיה צריך להתאמן בנגינת סונטות של בטהובן ומוצארט, הוא בחר לאלתר סונטות משלו, מאש לציית לחוקים הכתובים בדף מולו. אמו הייתה זמרת אופרה ועודדה אותו לחצוב את דרכו.


ג'ואל: פגשתי את אבי לראשונה, לאחר שהתגרש מאמי, כשגרתי בבית שכור בשנת 1972. ברגע שירד מהמטוס ידעתי מיהו. יש לו אותן עיני חרקים. זה מאוד מוזר. כלומר, אנחנו נראים מאד דומים במובן מסוים, והוא מסתכל עלי כמו. 'ככה הייתי נראה פעם?' ואני מסתכל עליו כמו: 'ככה אני אראה?' בכל אופן, הוא נגן פסנתר נהדר - במובן הקלאסי".



כדי להתגונן בפרברים של לונג איילנד הצטרף ג'ואל לכנופיה שכונתית, לבש מעיל עור, הסניף דבק, התעסק בגניבות קטנות ושתה הרבה יין זול.


והוא תמיד כעס, אבל הכעס האכיל את הרעב שלו והרעב שלו מצא את מיקודו במוזיקה. אמו גררה אותו לשיעורי פסנתר בגיל ארבע, בתקווה שיחקה את אביו, פסנתרן קלאסי שאהבתו למוזיקה ולחיים עזרה לו לשרוד את דכאו במהלך מלחמת העולם השנייה. הווארד ג'ואל ברח לניו יורק דרך קובה והפך למהנדס של ג'נרל אלקטריק. בילי ג'ואל נמלט לרוק'נ'רול.


ג'ואל: "בשנות העשרה שלי, הייתי בלהקות עם שמות כמו לורד האזמרגד והנשמות האבודות. לבשנו חליפות תואמות עם צווארוני קטיפה. אחר כך ניסיתי להיות היפי במשך שנה - וזה היה כשלון מוחלט, הייתי היפי עלוב. הפכתי לנגן קלידים בלהקה הזו בשם THE HASSLES. הוצאנו שני אלבומים וזה היה ממש פסיכי, עם כל הצרחות של הנערות".



"זה היה בערך בזמן שג'ימי הנדריקס היה ה-דבר. המוזיקה שלו ממש נגעה בי, ומתופף ה-HASSLES ואני החלטנו שאנחנו הולכים לעשות צמד כוחני. זה היה הדבר הכי חזק ששמעתם. עשינו אלבום אחד בשם אטילה. הייתה לו עטיפה מוזרה. המנהל האמנותי הכניס אותנו לארון בשר, כשפגרים תלויים סביבנו".




התקליט הזה יצא ב-27 ביולי בשנת 1970, עם צמד שהורכב מהאורגניסט / זמר בילי ג'ואל והמתופף ג'ון סמול.



עטיפת האלבום ציינה במפורש שמטרת המוזיקה כאן היא להרוס את העולם בעזרת ווליום גבוה. לא הרבה הופעות היו לשניים אך בהופעות שהיו העדיף הקהל לעזוב באמצע כי לא יכל לסבול את הווליום הגבוה. ג'ואל: "פעם עשיתי רוק כבד. זה היה בתחילת הסבנטיז. הופעתי עם צמד בשם אטילה כ-12 הופעות. אך בכל מקום בו הופענו האנשים בקהל החלו לברוח החוצה כשהתחלנו לנגן. עוצמת הרעש הייתה חזקה מדי להם".



בעיתון בילבורד האמריקני פורסם בביקורת על האלבום: "יש למוצר זה פוטנציאל גדול להיכנס למצעדים. בילי ג'ואל מנסה לחקות באורגן שלו כלי נגינה שונים וזה אלבום מדהים מרק שני אנשים".


בעיתון אמריקן מיוזיק גייד פורסם אז: "אטילה זו להקת רוק כבד. המוזיקה שלה גדולה, כועסת ואלימה. יש בה מורכבות ורצון למשוך תשומת לב. לבילי ג'ואל יש כשרון רב בנגינה באורגן. ברגליו הוא מספק את צלילי הבס בפדאלים של האורגן. הקול שלו אולי מחוספס מדי אבל החומר שהוא שר מתאים היטב לזה. גם סמול מצוין. רצוי שלהבא יביאו מלודיות טובות יותר וגיוון. עדיין, התקליט הזה מלהיב דיו כדי לעמוד בגאון וללא התנצלויות מצד יוצריו".



הצמד התפרק לאחר שג'ואל חמד את אשתו של סמול, אליזבת, ופיתח עמה רומן מאחורי גבו של האוחז במקלות. ג'ון סמול: "מה שקרה הוא ממש פשוט - הוא פשוט התאהב באשתי. זהו זה. וכשנודע לי, הידידות בינינו הסתיימה".


למעשה, הקשר בין השניים ישרוד בסופו של דבר. אבל אז ג'ואל היה מוקסם מאליזבת. "היא הייתה - שונה. היא לא הייתה כמו הרבה בנות אחרות שהכרתי באותה תקופה. היא הייתה אישה מבריקה מאוד, והיא לא פחדה להראות כמה היא הייתה חכמה. אני מניח שזה הפך אותה לסוג של אקזוטית. אינטליגנטית ולא מפחדת לומר את דעתה".


המצב הגיע לנקודת השבירה באחת ההופעות של אטילה במועדון. סמול: "הסט הראשון שלנו היה מצוין. בילי מעולם לא הזיע, אבל כשהלכתי לחדר ההלבשה, הייתי רטוב מזיעה. נהגתי להשתמש בשואב אבק כדי לייבש את השיער שלי, כי אז לא היו מייבשי שיער. אז היה לי שואב האבק הגדול הזה ובעודי משתמש בו, אני מסתכל החוצה מהחלון, ורואה את בילי ואליזבת מדברים. הדבר הבא שאני רואה זה שבילי נכנס איתה למכונית ועוזב. היי, אבל יש לנו עוד סט לעשות. אני מתלבש מהר ככל האפשר, רץ למכונית שלי, ונוהג להיכן שהיה לי ברור שהם נוסעים... וברור שהם היו שם. נכנסתי פנימה בזעם והכיתי את בילי".


ג'ואל: "אני זוכר את זה. פניתי לכיוון ג'ון - ונפגעתי. ירד דם מהאף שלי. פשוט נבהלתי, למרות שחבטתי פעמים רבות כשהייתי מתאגרף. זה היה אגרוף שלא ראיתי אותו מגיע לכיווני. אבל בואו נודה בזה, זה הגיע לי".



ג'ואל: "ההרכב נכשל והתחלתי לכתוב שירים לבד, כשבינתיים קיבלתי עבודות מוזרות בניו יורק. חשבתי, 'אוקיי, אני הולך להיות כותב שירים ולכתוב לאנשים אחרים'. הוצאתי את כל הרוק מהמערכת שלי, או כך חשבתי. אבל כולם בעסק אמרו לי, 'אם אתה רוצה שאמנים אחרים ישמעו את החומר שלך, למה שלא תעשה תקליט?'..."


לאחר פירוק אותה להקה נכנס ג'ואל לדיכאון וניסה להתאבד. אז התאשפז בבית חולים פסיכיאטרי.


ג'ואל: "זה היה בשנת 1970 והחיים שלי ממש הפחידו אותי. לא הייתה לי תעודה של סיום בית ספר תיכון. שום דבר לא עבד עבורי מוזיקלית. לא היה לי כסף ולא היה לי מקום נורמלי לחיות בו. ישנתי במכבסה. כי לא יכולתי לשלם את שכר הדירה. נהגתי להתגנב גם לבתים נטושים. אבל בחורף הקר של ניו יורק, אפשר לישון רק במכבסה שפועלת 24 שעות.


חזרתי פעם או פעמיים לבית אמי אבל הרגשתי כבטלן לא יוצלח. היו לי תחושות אובדניות, אז החלטתי להתאשפז בבית משוגעים. חשתי שהעולם יהיה טוב יותר ללא אחד כמוני. בית המשוגעים בלונג איילנד נראה כמו מה שבסרט 'קן הקוקיה'. ברגע שאתה מתאשפז שם, אתה חייב להיות בפנים לפחות שלושה שבועות. אתה חייב לפשוט את בגדיך וללבוש חלוק שלהם, מהסוג שהתחת הערום שלך מבצבץ מאחור. וכל הזמן נתנו לך תוראזין (התרופה שהייתה אהובה על מטפלים בבתי משוגעים כי גרמה למאושפזים לנהוג כזומבים וכך המחלקה הייתה שקטה - נ.ר)...



...אסור שיהיו עליך גפרורים או מצית ולא סכין גילוח ואתה ישן בחדר גדול עם מאושפזים אחרים. כל הזמן מלעיטים אותך שם בתרופות כדי להרגיע אותך, תוך כדי שהם בוחנים אותך מקרוב. לא פעם נקשתי בחלון של האחות ואמרתי לה 'היי, אני בסדר. האנשים האחרים פה משוגעים. אז האם אפשר להשתחרר מפה כבר?'. והיא הייתה עונה 'בטח, מר ג'ואל. הנה, בוא תיקח את התוראזין שלך', והשער היה נסגר.


היו שם לצדי אנשים מסוכנים מאד שהגיעו מבתי כלא. אחד מהם חשב שהוא וילהלם השני, קיסר גרמניה. היו שם אנשים שניסו להיגמל מהרואין או אלכוהול. אנשים שבאמת הייתה להם בעיה. וכל הזמן הזה אתה מנסה להתרחק מהאנשים המפחידים האלו. אם היית מביט בהם שלא כשורה, הם היו יכולים להסתער עליך, לתפוס את הראש שלך ולדפוק אותו חזק בקיר. הבנתי שאני חייב לצאת משם כמה שיותר מהר...



...לאחר שלושה שבועות אמרתי לפסיכיאטרים שם שאני בסדר ועשיתי מעשה מטופש. אז הם הראו לי כתמי דיו ושאלו אותי מה אני רואה בהם. עניתי להם שאני רואה דיו מרוח וזהו. אז הם שיחררו אותי. יצאתי משם והדלת נטרקה מאחוריי. הלכתי ברחוב והבטחתי לעצמי שלעולם לא ארד כה נמוך שוב. זה היה שיעור מעולה ומאז למדתי להסתכל על בעיותיי בפרופורציה".



ג'ואל כה השתוקק לקבל חוזה הקלטה שהצליח איכשהו להשיג חוזה אבל בו חתם על ויתור הזכויות על השירים שלו, מול חברת התקליטים הערמומית, FAMILY PRODUCTIONS. הוא קיבל מקדמה, כדי לקנות בזה פסנתר ולשלם שכר דירה. אז הוא הקליט תקליט שממש האמין שאיתו יגיע לאנשים.


ב-1 בנובמבר בשנת 1971, יצא אלבום הסולו הראשון של ג'ואל, שנקרא COLD SPRING HARBOUR.


בתקליט זה חישב הזמר / פסנתרן / יוצר את מסלולו מחדש, כאילו צמד כבד בשם ATTILA (בו ניגן ג'ואל באורגן האמונד וצרח בקולי קולות) לא פעל כלל, זמן קצר לפני כן.

ההקלטות עברו כשורה וג'ואל נהנה מלהקת הליווי והתזמורים שנעשו לשיריו. אבל קרה דבר שהרס את הכל.



הבעיה הגדולה של התקליט, שגרמה ליוצרו לחוש בושה עם יציאתו, שהוא הופק עם העברת הצלילים בסליל ההקלטה לתקליט במהירות שגויה, כך שכל הצלילים נשמעו מהירים וגבוהים מהאופן הטבעי שלהם. ג'ואל: "אז ערכתי מסיבה גדולה וכל החברים שלי באו לשמוע איתי, בפעם הראשונה, את האלבום. זה האלבום הראשון שלי ואנחנו הולכים לערוך את מסיבת ההאזנה הזו. החברים שלי הקשיבו ואז שאלו אותי ... 'אה, למה אתה נשמע פה שר כמו ילדה?'. רתחתי מזעם, לקחתי את התקליט וזרקתי אותו כצלחת מעופפת".



כל העותקים המקוריים של התקליט נשמעו כך וגרמו לג'ואל לרצות ולהפסיק את עיסוקו בעולם המוזיקה, שאכזב אותו. שנים רבות לאחר מכן, יצא התקליט על גבי דיסק ובמהירות מתוקנת.


עיתון בילבורד בביקורתו, מפברואר 1972: "בילי ג'ואל נשמע כמו הגרסה האמריקנית של אלטון ג'ון, אך עם סגנון משלו. הוא פסנתרן דינמי ומלחין בעל משמעות. התקליט נפתח בבלדה יפהפייה ושמה SHE'S GOT A WAY ושיר נוסף אהוב הוא YOU CAN MAKE ME FREE.

עיתון 'היי פידליטי' בביקורתו: "כישרון חדש וטרי שבבעלותו אחד הקולות הגבוהים ביותר ששמעתי מזה זמן מה". נו טוב, ככה זה כשמקבלים תקליט במהירות הלא נכונה.


הנה עוד ביקורות על התקליט מאז:






"הקול הגבוה שלו מזכיר פה את באדי הולי", נכתב בתחילת הביקורת שהנה ההמשך שלה:


באותו חודש יצא גם תקליטון, עם השיר SHE'S GOT A WAY. הנה ביקורת עליו מאז:


התקליט COLD SPRING HARBOUR, כמו גם תקליטונים שיצאו ממנו, לא נראו באף חנות ולא נשמעו ברדיו. ג'ואל אמר אז בעיתון: "אני מקווה שתאהבו את התקליט. אם לא - הוא יכול לשמש היטב כצלחת מעופפת".



ג'ואל: "לאחר חצי שנה הבנתי שמשהו פה לא בסדר. אז הבנתי שפישלתי. במקום לקבל כסף מתמלוגים - קיבלתי את הבשורה על חובות גדולים שעליי לשלם".


לפי החוזה שחתם, היה עליו לצאת להופעות כדי לקדם את המוצר החדש. הוא נאלץ לעשות זאת ללא חשק.


בילי ג'ואל בסוף שנת 1971 - ממשיך להופיע.


ג'ואל תיאר את עצמו אז כך: "על הבמה אני מסתדר היטב אבל מחוצה לה אני להיט כמו בירה חמה תוססת". הוא היה ביישן אך ישיר בחיי היום-יום, אך על הבמה הוא היה בטוח בעצמו ואף פיזר בדיחות בין השירים שביצע, כולל חיקויים שעשה של ג'ון וויין וג'ו קוקר. בין האמנים שחימם הוא הודה אז שדווקא הוא הכי רוצה להופיע לצד גורדון לייטפוט.


כותרת מפברואר 1972 - האמן השני טוב כמו האמן הראשי.


לפי הדיווחים מאז, בהופעות אז הוא כבר החל לבצע שירים שיוקלטו בהמשך לתקליטו השני, PIANO MAN:





בשנת 1972 הופיע ג'ואל רבות אך לא הרבה קרה איתו, מבחינת הקלטות. ביוני 1972 יצא תקליטו הראשון גם באנגליה:


הוא צוטט בסוף אותה שנה, כשהוא מתלונן בעיתון בילבורד האמריקאי:


"הפסנתרן הוא מין אזרח סוג ב' במדינת הרוק. הוא מושפל מכל הכיוונים – מנהלי מועדונים, מכווני פסנתרים, יצרני פסנתרים ועוד. בדרך כלל אני מגיע למועדון כלשהו ומגלה שם פסנתר לא מכוון או כזה שמט ליפול. בעלי מועדונים לא מתחזקים את הפסנתרים שלהם. גם מוזיקאים שמופיעים שם לא מתייחסים כראוי לכלי הזה. בדרך כלל אני מוצא סימנים של בדלי סיגריות שנשרפו עליהם.


מעניין אותי כמה גיטריסטים יש להם סימנים של בדלי סיגריות על הפסנתרים שלהם. הבעיה בפסנתר היא שאי אפשר להגבירו עם כבל אלא רק עם מיקרופונים. דבר שגורם לשאר כלי הנגינה להיקלט גם כן באותם המיקרופונים ולהרוס את הצליל שלו. יש פיגור גדול מאד בחברות הפסנתרים עם הרכבת רכיב הגברה מיוחד לפסנתרים שלהם. זאת למרות שהפסנתר הוא כלי שמשתמשים בו כיום יותר ויותר בעולם הרוק, ולא רק אצל זמרות כמו קרול קינג או לורה נירו".





24 views0 comments
©
...
bottom of page