top of page
Search
  • Noam Rapaport

תקליטים גנוזים יימתקו



האלבום הטוב ביותר שלא יצא? - כשהחיוך של הביץ' בויז נמחק.


חברת התקליטים, קפיטול, הצהירה בדצמבר 1966 שהאלבום SMILE של הביץ' בויז ייצא בינואר 1967, כשהיא מוסיפה כתבלין את המילה HAPPY לתיאור המוזיקה ועיצוב העטיפה. באולפן ההקלטות היה הכל חוץ משמחה.


הכל התחיל כהבטחה ענקית ונגמר במפח נפש, זמן קצר אחרי צאת התקליט סרג'נט פפר של הביטלס. הכאוס היה כה גדול באולפן עם בריאן ווילסון שהנתונים המדויקים של מי הקליט ומה - התפוגגו כאבק.



יש הטוענים שפול מקרטני ניגן פה ושם בס בהקלטות, מעבר ללעיסת ירקות למיקרופון בשיר VEGETABLES. אך בסיסטית הסשנים האגדית, קארול קיי, טענה שהיא זו שניגנה בכל ההקלטות. כשאין דוקומנטים כתובים מרגע סשן ההקלטה, מתחילות הבעיות.


הסיפור של SMILE מתחיל עם GOOD VIBRATIONS. השיר-סימפוניה הזה הולחן עם חיבור רעיונות מוזיקליים שונים לגמרי ובאופן חלוצי למדי. המורכבות של השיר הזה גרמה להוצאת תקציב כספי ענק על ההקלטות. היה זה סכום שלא נשמע כמותו עד אז. 70 שעות הקלטה נרשמו לשיר הזה. עד אז נהגו להקליט שיר בזמן ממוצע של שלוש שעות (חוץ מהביטלס, כמובן).



ווילסון נהג בתקופה ההיא ליצור ולהקליט באולפן בזמן שחברי להקתו נדדו בדרכים בסיבובי הופעות. לפיכך הוא העסיק נגני אולפן מיומנים שהיו נרגשים לעבוד עם 'מוח הפלא המוזיקלי'. חוץ מפרנק זאפה, בריאן ווילסון היה האמן היחיד בעולם הפופ שהצליח באופן מושלם לכתוב, לעבד ולהפיק בצורה שכזו.


השם המקורי שווילסון הביא לפרויקט החדש שלו היה DUMB ANGEL והוא היה שקוע במלוא הרצינות בקונספט שלו ושאף במוחו כל הזמן להאפיל על היצירה האחרונה שהביטלס שיחררו לשוק. כל קטע חדש שהביטלס הוציאו היה כפצצת אטום שנחתה על ראשו ולא נתנה לו מנוח.



בזמן שהוא רצה להתקדם, חברי להקתו דאגו להופיע דווקא עם להיטיהם הישנים והקלילים יותר. כשהם הגיעו בחזרה לאולפן ההקלטות, על מנת לבצע את מה שבריאן כתב עבורם, נוצרו רגעים לא נעימים.


מצד אחד היה זה בריאן שדרש או הפציר בהם להקליט טייק אחרי טייק כדי להגיע לרגע המוזיקלי המושלם. מצד שני היו אלו חברי הלהקה שגיחכו מול המפיק המעורער שלהם. הם ראו במוזיקה שלו משהו מתוחכם מדי ולא מסחרי. הם אף לעגו במפורש שמבחינתם זו מוזיקה שיצאה ממוחו המסומם.


זמר הלהקה, מייק לאב, דאג לא פעם ולא פעמיים לשחרר משפטים ארסיים נגד בריאן. הוא היה נחרץ נגד הפרויקט הזה והתקיף גם את התמלילן שווילסון הביא - וואן דייק פארקס, שלא החזיק מעמד זמן רב מול המחסור באהבה מצד לאב. הוא החליט לפרוש מהפרויקט לטובת התמקדות בקריירת סולו משלו.



בריאן היה אומלל. הוא ניסה ליצור בעוד הוא נגרר כל הזמן לישיבות להקה משעממות על הקמת חברת תקליטים עצמאית בשם BROTHER RECORDS. מצד שני הוא הרגיש את החום השורף של נשיפות חברת קפיטול בעורפו, לספק לו סחורה מסחרית ועכשיו, כי התקליט PET SOUNDS נכשל בזמנו במצעדים והצעד היחיד לשמור על שם הלהקה היה לשחרר אלבום אוסף עם להיטי עבר.


ואם זה לא מספיק, גם הוגשה אז תביעה של הלהקה נגד קפיטול על תמלוגים שלא שולמו.

ב-1967 הגיע בריאן ווילסון לתשישות פיזית ומנטאלית. אובדן התמלילן שלו היה הקש ששבר את גב הגאון. ב-18 במאי 1967 נערך הסשן האחרון לפרויקט SMILE ובאופן סימבולי, מיד לאחר מכן יצא התקליט סרג'נט פפר. בריאן ווילסון הובס סופית. הסמים והדיכאון השתלטו עליו סופית. החיוך על פניו נמחק. התנודות הטובות פסקו מלהרטיט.


רגע, אז מה קרה אחר כך?

ב-18 בספטמבר בשנת 1967, יצא בארה"ב האלבום SMILEY SMILE של הביץ' בויז.

היה זה אלבום שונה ממה שתיכנן בריאן ווילסון להפיק ללהקה. חברת התקליטים דרשה מוצר חדש ולא הייתה ברירה אלא ללקט את השברים ולעשות מהם אלבום כלשהו - וזו התוצאה. רק השירים GOOD VIBRATIONS ו- HEROES AND VILLAINS מופיעים בגרסתם המקורית. השאר הוקלטו מחדש.


מתופף הלהקה, דניס ווילסון (שבקושי תופף אז בהקלטות כי נגן אולפן בשם האל בליין עשה לו את העבודה) סיפר אז: "זה לא אלבום שאפתני כמו פט סאונדס. אבל האלבום הזה הוא המהנה ביותר שעשינו. הקשבתי לו בעודי נמצא בג'ונגל באפריקה וזה היה ממש כיף".


אלבום נוסף שנגנז בשנת 1967:

התקליט STAMPEDE, של להקת בופאלו ספרינגפילד, לא הגיע לקו הגמר.

זה היה אמור להיות התקליט שיעקוב בהצלחה אחרי הצעד המרשים הראשון שעשתה הלהקה עם תקליט הבכורה שלה. אם הוא היה מגיע אז לחנויות, הוא היה מציג לקהל את הצליל שהלהקה באמת רצתה להביא בין חריצי הוויניל. אבל כשחברת התקליטים הייתה כבר מוכנה עם תקליט ביד ועטיפה מעוצבת עבורו - הלהקה שינתה כיוון והעסק נגנז.


כשהעטיפה המיועדת צולמה, הבסיסט, ברוס פאלמר, כבר היה מחוץ ללהקה בגלל מעצר סמים שהעיף אותו בחזרה לקנדה. לכן האיש בקמת התמונה, עם הכובע וללא הפנים, היה מנהל ההופעות של הלהקה, דיק דייוויס.


האלבום הזה נגנז עקב מריבות על איזה שירים לכלול בו. המריבות סבבו גם סביב הצורך של כל אחד לקחת לעצמו את תפקיד המנהיג בחבורה. סטיבן סטילס היה העיקש מכולם בעניין.



רגע, אז מה קרה אחר כך?

מה שיצא הוא אלבום שני בשם BUFFALO SPRINGFIELD AGAIN. האלבום נמכר עם צאתו בכ-200,000 עותקים, אבל ללא להיט ברור ממנו, המכירות צנחו מיד לאחר ההצלחה הראשונה.


הביקורות היו חלוקות בדעתן. עיתון רולינג סטון כתב ביקורת על התקליט השני בנובמבר 1967: "הלהקה הזה הצליחה שוב להביא לנו אלבום מוסיקלי טוב. השירים לא תמיד טובים כמו באלבום הראשון אך הם עדיין עשויים טוב. מה שחסר בתקליט הזה הוא זרימה טבעית. גיוון זה דבר טוב אך פה הוא מסית את המאזין מהעיקר. התקליט הזה אינו כישלון אך מצד שני הוא לא משהו גדול". עיתון הג'אז DOWN BEAT פירסם בזמנו: "זה נשמע כמו תקליט של GREATEST HITS. יש פה את הביטלס, המי, קצפת, האחים אברלי, ג'פרסון איירפליין והסאונד של מוטאון. אך עם כל אלה אין פה את להקת בופאלו ספרינגפילד".


מספיק להסתכל בעטיפה האחורית של האלבום ולראות ברשימת התודות את החברים של בופאלו ספרינגפילד כדי להפיל לסת. ושימו לב, האלבום יצא בזמנו בשני מיקסים שונים, בסטריאו ובמונו. מדובר בצלילי גיטרה שונים פה ושם בין שתי הגרסאות, קולות רקע בעוצמות שונות ושאר עריכות שהופעות כל אחת מההוצאות לייחודית, עד כדי כך שנשמע כאילו מי שעשה את מיקס הסטריאו הוא אדם שונה לגמרי ממי שעשה את מיקס המונו.

והמוזיקה? נשארת סופר דופר משובחת!


בשנת 1968 גנזה להקת הקינקס אלבום בשם FOUR MORE RESPECTED GENTLEMEN.

שנת 1968 לא הייתה שנה טובה ללהקת הקינקס. מנהיג הלהקה, ריי דייויס, חש משועמם ולכוד בכלוב בלהקה שנתקעה במקום. ההופעות כבר לא היו מלהיבות והסינגל WONDERBOY נכשל (הבסיסט, פיט קוואיף: "השיר נשמע כמו להקת מתבודדי הרמן בזמן אוננות").


בעוד הלהקה חרקה שיניים כדי לשרוד, לריי דייויס היה קונספט חדש בראש; להביא לשירי הלהקה ניחוח מאורח החיים הבריטי. אבל למרות השירים המרשימים, התקליט המיועד לא יצא.



רגע, אז מה קרה אחר כך?


מה שיצא במקום תקליט זה הוא אחד התקליטים החשובים יותר של הקינקס ושמו THE KINKS ARE THE VILLAGE GREEN PRESERVATION SOCIETY. ומה עם התקליט הגנוז? בגלל שכל הקטעים כבר יצאו באלבומים לאחר מכן, חברת התקליטים לא מצאה טעם לשחררו במתכונתו המקורית.


האלבום BLACK GOLD של ג'ימי הנדריקס. האם היה זה כציור של רמברנדט שהעלה אבק במשך שנים בעליית גג? בואו לגלות.


בתקופה לקראת מותו של הנדריקס, בשנת 1970, היו עסקיו במצב של כאוס איום ונורא, עם המון חוזים שהגיטריסט חתם עליהם מבלי לטרוח להבין מה הוא אמור לעשות לפיהם.

הגיטריסט, מייק בלומפילד, הכיר את הנדריקס וכינה אותו "האספן הטוב ביותר של הקלטות הג'אם שלו". הנדריקס אהב להקליט את המוני הג'אמים שעשה. מדובר ביותר מ-1,500 שעות של הקלטות. מרוב הקלטות, הנדריקס נתן כמה מהן למתופף שלו, מיץ' מיטשל, שיקשיב ויראה מה הוא יכול להוסיף להן בתחום הקצב. המפיק של הנדריקס, אלן דאגלס, דיבר על קלטת אחרת שברשותו בראיון בשנת 1974.


הקלטת כללה "שמונה מנגינות, באורך של כ-30 דקות". הוא תיאר את זה בקצרה: "האיכות עשויה להיות בסדר עבורנו להוציא את זה בצורת אודיו, אבל זה סיפור כל כך מדהים שאני חושב על הקווים של סרט אנימציה". בזמן הראיון, הקלטות של מיטשל עדיין לא התגלו, כך שהקלטת היחידה של דאגלס הייתה כנראה פריט אחר.



רק בשנת 1992 ראיין טוני בראון, האספן והביוגרף הנלהב של הנדריקס, את מיטשל ונודע לו ממנו שה-BLACK GOLD המיתולוגי, שנחשב כאילו נגנב מדירתו של הנדריקס, נמצא אצלו בבית. מיטשל גם החזיק בגיטרה ששימשה את הנדריקס ליצירת החומר הזה. בראון הוזמן להקשיב לקלטות ולא האמין למשמע אוזניו.


הנדריקס דיבר בראיונות על יצירה שלו שהקונספט שלה הוא על דמות קומיקס שמשקפת, באופן קליידוסקופי, את מחשבותיו של הנדריקס. בראון גילה שכל האלמנט הזה נמצא בהקלטה שמיטשל במקרה מצא והייתה העותק היחיד של זה.



הרבה אנשים טענו שהנדריקס של שנת 1970 כבר החל להתייבש יצירתית, אבל פרויקטים כמו זה, עם שברי הרעיונות בהם, דווקא הצביעו על כיוון חדש ומעניין שהנדריקס בחר ללכת בו, אך נקטע בגלל מותו. שלושה שבועות לפני מותו אמר הנדריקס שהוא עובד על "הפקה סימפונית". לפני כן, נגן כלי ההקשה, ג'ומה סולטאן שניגן עם הנדריקס, סיפר על פרויקט עם הנדריקס שמעורבים בו כלי נשיפה וקלידים. הנדריקס אמר בשנתו האחרונה: "אני מנסה לעשות יותר מדי דברים באותו זמן". בינתיים הוא הופיע הרבה, כדי לשלם חובות רבים. עיצבן אותו שהקהל רצה בעיקר את להיטיו ואת השטיקים הפיזיים הישנים. הוא כבר השתעמם מזה לחלוטין. הוא רצה להתקדם.



חברו הקרוב, הזמר אריק ברדן, סיפר: "אני זוכר שג'ימי סיפר לי על הרעיון שלו עם BLACK GOLD. סוג של אוטוביוגרפיה מוזיקלית על כוכב רוק שחור, לבדו בדרכים". מאז, פוזרו השירים מהיצירה הזו בכל מיני אוספים. מעריצים רבים עדיין מייחלים שזה ייצא לאור כמו שצריך. יצירה נוספת שהנדריקס עבד עליה אז נקראה THE FIRST RAYS OF THE NEW RISING SUN. כך הוא סיפר עליה: "זה יתן לאנשים הרבה תשובות לשאלותיהם. הוא תכנן שזה יהיה אלבום כפול, כשבשנת 1997 יצא החומר של זה על גבי דיסק בודד.

אז מה עם BLACK GOLD? אנחנו עדיין מחכים...


גם הביטלס גונזים, כשבשנת 1969 זה היה אמור להיות כך...


אבל במאי 1970 יצא הסיפור, לאחר שינויים רבים בעריכה, כך:


הסיפור השלם, על הסאגה הזו של הביטלס, נמצא בספרי השלישי, "ביטלמאניה!"


בשנת 1970 היו חברי הבי ג'יז במצב אישי לא טוב. אז כל אחד מהם פנה להקלטת אלבום סולו - וכל אחד מהם גם גנז אותו.


זה החל בשנת 1969, כשרובין גיב הסתכסך עם חבריו-אחיו בלהקה. הוא דיווח לעיתון מלודי מייקר כי אינו מרוצה כלל מבחירת השיר FIRST OF MAY במקום LAMPLIGHT לככב כצד הראשי בתקליטון החדש. רובין הרחיק ואיים כי אם המצב ימשיך כך הוא ידרוש להסיר את כל השירים שכתב לאלבום הבא של הלהקה, ODESSA. הוא התנה את איומו בכך שמנהל הלהקה, רוברט סטיגווד, חייב לפגוש אותו כאן ועכשיו.


מנהל הלהקה, רוברט סטיגווד, לא היסס להגיש תביעה נגד רובין בטענה שהוא חתום אצלו בחוזה לשנתיים נוספות. בינתיים רובין לא ענה כלל לטלפונים וכשהתקשרו לביתו, הייתה זו אשתו, מולי, שקיבלה את השיחות במקומו. מולי טענה שבעלה לא קיבל את היחס המגיע לו וגם נאלץ להתקוטט עם סטיגווד בעניין אורך השיער שלו.



עיתוני הפופ תהו שמא הלהקה הזו שכחה את הדבר המרכזי שלשמו התכנסה? עשיית מוזיקה. סטיגווד באותם ימים לתקשורת: "הבי ג'יז תמיד רבים ביניהם, אבל הם תמיד מתקררים לאחר מכן. אני בטוח שהכל יסתדר כהלכה, אבל זה ייקח עוד מספר ימים".


ובכן, הסכסוך המשיך ורובין פרש והוציא אז תקליט סולו ראשון, ROBIN'S REIGN.

שנה לאחר מכן הוא כבר ביקש להוציא אלבום סולו שני (SING SLOWLY SISTERS) וכך גם בארי גיב (אלבום בשם THE KID'S NO GOOD) ומוריס גיב (אלבום בשם THE LONER).


בספטמבר 1970 נודע במלודי מייקר שלהקת הבי ג'יז התאחדה עם שלושת האחים גיב.

לפי הכתבה, השלושה חזרו לפעול יחדיו. מוריס ביקש להגיב לעיתון: "שוחחנו בינינו, חזרנו להיות ביחד וברצוני להביע חרטה על דברים שנאמרו על ידנו נגד רובין בעבר לתקשורת. ברצוננו להפסיק לשעמם את הקהל עם ההתכתשויות הפומביות שהיו לנו ולחזור לעסוק במוזיקה. בכוונתנו להמשיך בפעילויות סולו אך מעכשיו גם לתפקד כלהקה שוב. נהיה שלושה ונעסיק מתופף שכיר. השלב הראשון הוא להקליט תקליטון חדש וגם אלבום".


ותקליטי הסולו שהשלושה תיכננו? הם נשארו נעולים מבלי לצאת ובשנת 1973 גנזו השלושה ביחד אלבום שהיה אמור להיקרא A KICK IN THE HEAD IS WORTH EIGHT IN THE PANTS. הסיבה? חברת התקליטים לא חשבה שהשירים מעניינים.



בשנת 1971 גנז פיט טאונסנד, גיטריסט להקת המי, אלבום שאפתני שרקח בשם LIFEHOUSE.


פיט טאונסנד תיאר את האלבום המיועד כאופרת רוק עתידנית. הפרויקט הוכיח את עצמו כבלתי ניתן לביצוע בכמה מישורים וגרם ללחץ בתוך הלהקה, כמו גם למריבה גדולה בין טאונסנד לבין המנטור של הלהקה, קיט למברט. שנים לאחר מכן הודה טאונסנד כי כישלון הפרויקט הוביל אותו לסף התמוטטות עצבים אובדנית.


רגע, אז מה קרה אחר כך?


ב-14 באוגוסט בשנת 1971, יצא התקליט WHO'S NEXT והוא נשמע חי, בועט וצועק כמו תינוק שנולד רק היום.

למרות שפיט טאונסנד במקור לא היה מרוצה מהתקליט WHO'S NEXT, הוא התקבל בברכה על ידי מבקרים ומעריצים, והפך לאחד המפורסמים והחשובים ביותר בקטלוג המתמשך של הלהקה. תסכולו של טאונסנד הסתכם בכך שהאלבום הוא גרסה מקוצצת מאד ליצירה הגדולה באמת שרקח בראשו, אך לא הצליח לשכנע את השאר בכדאיותה.


הרולינג סטונס תיכננו תקליט בהופעה בשנת 1972? ובכן, זה התגלגל משם והלאה.


היה זה סיבוב הופעות מנצח ללהקת הרוק הזו, אך כמה שירים הכרחיים שנערכו עבורו היו בעייתיים מבחינת חברת התקליטים וגם המנהל שייצגו אותה בסיקסטיז. מיק ג'אגר הסביר אז לעיתון NME: "חברת DECCA ואלן קליין עצרו את זה כי זה אמור להכיל שלושה שירים שיש להם את הזכויות עבורם. הם רצו להוציא לחג המולד אריזת סטונס משלהם והם ממש לא רצו תחרות מצידנו. הצענו להם סכום כסף כדי להוציא את האלבום שלנו, אך הם סירבו".


גם אוסף קטעים נדירים, שערך הבסיסט ביל ווימאן, והיה אמור להיקרא "נקרופיליה", נחסם על ידי חברת DECCA. הדבר הביא את הגיטריסט קית' ריצ'רדס לרתיחה: "אנחנו לא יכולים לשחרר את החרא הזה. כי ההקלטות שייכות לחברת התקליטים ההיא, עד שנת אלף תשע מאות שבעים ומי יודע כמה. החברה הזו אמורה לייצר תקליטים אך מבחינתי היא יכולה גם לייצר שעועית אפויה. זו חברה מחורבנת".



מחברת התקליטים DECCA נמסר בתגובה: "כדי להיות זמן רב בשטח, אסור לנו להקל בראש בדברים כמו זה. נהגנו מאד בקלות עם הסטונס בעבר ויש שיגידו בקלות רבה מדי. הגיע הזמן שנקבל מהם את מה שמגיע לנו".


הפעם אנחנו בשנת 1974 עם תקליט שגנזו קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג.


המתיחות בסיבוב ההופעות של הארבעה בשנת 1970 הוכיחה את עצמה מספיק נפיצה כדי לפצל את הלהקה למשך שנים, אבל בשנת 1973 הם היו מוכנים להתפייס וטסו למאווי כדי לכתוב שירים ולהתאמן על הכנת תקליט חדש כשהם נהנים מהשלווה והנוחות בבית החוף המוצל בתמרים שניל יאנג שכר אז. הם קראו לפרויקט HUMAN HIGHWAY כשיאנג כתב את שיר הנושא ואת PARDON MY HEART, נאש הציע את AND SO IT GOES ואת PRISON SONG, לסטיבן סטילס היה SEE THE CHANGES וקרוסבי בא עם HOMEWARD THROUGH THE GAZE.


ביום החזרות האחרון התייצבו הארבעה על החוף, מול מצלמת ההזלבלאד של סטילס. היה זה בדקות האחרונות של שקיעת השמש. נאש הכין את המצלמה לטיימר ההשהייה, מיקם אותה על החול ורץ מהר לעמוד לצד חבריו.


הרביעייה התכנסה לאחר מכן באולפן ההקלטות כשהיא חמושה בקבוצת השירים הטרייה, אבל המתחים הכריעו במהירות את הסשנים, האגו התגבר על היצירה והעבודה נעצרה.



הארבעה נתנו לאבק לשקוע במשך שנה לפני שיצאו לסיבוב הופעות ענק ורווחי מאד בן חודשיים, בקיץ 1974. המעריצים נהנו, אבל שימוש בסמים, דינמיקה קבוצתית רעילה ואווירה רעה כללית גרמו לקרוסבי לכנות את סיבוב ההופעות הזה בשם "סיור האבדון".


הלהקה התאחדה באולפן בקליפורניה, בנובמבר 1974, לנסיון נוסף להקליט את התקליט הזה. "זה היה חסר סיכוי", אמר קרוסבי. "סטילס היה שרוף. אני גם לא הייתי במיטבי. אפילו נאש היה פחות נחמד". הם ניסו פעם אחת אחרונה בינואר 1975, וגייסו את מתופף הגרייטפול דד, ביל קראוצמן, אבל האזנה לנאש וסטילס מתקוטטים על תו הרמוני הוכיחה ליאנג שזה כבר יותר מדי. הוא יצא מהעניין, והאלבום נגנז סופית.


כשג'ימי פייג', מלהקת לד זפלין, הבטיח אך פישל.


בנובמבר 1976 פורסם בפינת האייטמים הקטנים של הרולינג סטון, RANDOM NOTES, גם הדבר הזה:

"הבמאי, קנת' אנגר, טוען שג'ימי פייג' שלח לו רק 28 דקות של מוזיקה לסרטו, LUCIFER RISING. לכן הבמאי פיטר את פייג'. אנגר סיפר לעיתון SOUNDS שלא ראה את פייג' מאז יוני - 'הדרך בה ג'ימי מתנהג מנוגדת לחלוטין לאופן הלימוד של אליסטר קראולי (איש המאגיה הבריטי אותו פייג' העריץ). אני מתחיל להאמין שג'ימי התייבש כמוזיקאי. הוא לא מצליח לבוא עם נושאים, מלודיות והשראה'.

אנגר עבד על הסרט מזה תשע שנים, כשבמהלכן השתעשע מיק ג'אגר עם הרעיון לשחק בסרט בתפקיד לוציפר. אנגר פגש את פייג' בשנת 1973, כשהשניים נכחו באירוע מכירה פומבית של ספרים נדירים שכתב קראולי. אנגר: 'אני באמת שוקל ברצינות לא להעסיק יותר מוזיקאי רוק לסרטיי'...".

עד פה מהדיווח ברולינג סטון.



פייג' לא נותר חייב ואמר לעיתון NME שאנגר הוא מנוול אמיתי. "נתתי לו את הכל והקדשתי לזה המון זמן", הוסיף הגיטריסט.


כמה שנים מאוחר יותר, נזכר אנגר: "ג'ימי פייג' עשה קצת מוזיקה וזהו. הוא קמצן, וזה דבר נורא. הוא אפילו לא היה משלם עבור ארוחת צהריים. אז אמרתי לו, 'זה לא מגוחך שאתה כל כך קמצן?' וזה, כמובן, העליב אותו. הוא היה על הרואין כל הזמן - אני שונא את כל הסמים האלו כי העיניים של המשתמשים בהם מזוגגות ומה שהם אומרים חסר משמעות.

אמרתי: 'בסדר, ג'ימי, אני צריך בדיוק 40 דקות'. אבל הוא נתן לי רק 20. אמרתי: 'מה אני אמור לעשות, להשמיע את זה פעמיים? אני צריך 40 דקות! אני צריך תקליט! כאילו, אתה חייב לתת לי את המוזיקה הגדולה הזו!'... ג'ימי הוא קמצן מולטי-מיליונר. הוא וחברתו שרלוט, נערת הערפדים הנוראית... היו להם כל כך הרבה משרתים, ובכל זאת הם לעולם לא הציעו לי כוס תה או כריך. זו טעות כל כך מצדם כי שמתי עליהם את קללת המלך מידאס. אם אתה חמדן ופשוט צובר זהב, תקבל מחלה. אז הפכתי את שרלוט ואת ג'ימי פייג' לפסלי זהב כי שניהם איבדו את עשתונותיהם. הוא לא יכול לכתוב שירים יותר".


הצד האפל של המחבת? - פינק פלויד מנסה לעשות צלילים אחרים


כשהתקליט "הצד האפל של הירח" הפך לאחת ההצלחות האדירות של שנת 1973, להקת פינק פלויד הבינה שהיא כבשה את הפסגה, סוף הדרך הגיע ועתה עליה לחפש משהו אחר לגמרי, אחרת היא תיחנק עם אותה נוסחה מצליחה. התוצאה באה עם ניסיון מפתיע ליצור תקליט ובו צלילים שלא מגיעים מכלי נגינה אלא מכלי בית שונים.



אחרי שבועות של סשנים מטורפים באולפן ההקלטה נחתה ההבנה שזה מגוחך, למשל, להשיג צליל של בס מעיפרון ונייר דבק שהוצמד לו. אם פינק פלויד עסקה אז ביצירתה בדברים שמגיעים גם מהעולם הלא שפוי - הרי שפרויקט זה היה שיגעון מוחלט. חברי הלהקה התעשתו ופנו ליצור יצירות חדשות, הפעם עם כלי נגינה ברורים.


בהמשך, בשנת 1982, ייגנז אלבום נוסף של פינק פלויד - SPARE BRICKS. אלבום זה תוכנן להכיל מוזיקה שהוקלטה ולא יצאה במקור באלבום "החומה" (אם כי נכללה בסרט). בסוף הושארו הלבנים בצד הדרך לאסוף אבק עליהן.


השנה היא 1975 ודייויד בואי גונז אלבום בשם THE GOUSTER. אל תדאגו, זה יצא באופן רשמי שנים רבות לאחר מכן.

האלבום נולד בקיץ 1974, בהקלטות בפילדלפיה, במהלך הפסקה בסיבוב ההופעות לאלבום DIAMOND DOGS. בואי, שהיה אז מכור לקוקאין והתזונה שלו הורכבה רק מחלב וירקות, לא אהב את התוצאה וגנז. גרסאות של כל אחד משבעת השירים באלבום זה פורסמו בצורה כזו או אחרת במהלך השנים, אבל סדר השירים המקורי מציע הצצה מפתה למקום שבו היה דיוויד בואי כאמן בתקופה הפורייה הזו בקריירה שלו. זה גם מייצג חוליה חסרה שאין להכחישה בין התקליט DIAMOND DOGS ל-YOUNG AMERICANS.


ניל יאנג? גונז סדרתי!

בשנת 1975 גנז יאנג תקליט בסגנון קאנטרי-רוק בשם HOMEGROWN. זה לא היה אלבום קל לעשייה עבורו. הוא נפרד לפני כן מחברתו, השחקנית קארי סנודגרס (ואמו של בנם פגוע המוח, זיק). בתקופה ההיא הוא חש אבוד ומטולטל. עבור סובביו היה ברור שיאנג עובר גיהנום אישי.


אז מדוע הוא גנז את זה בסוף? זה היה אלבום מחוספס וחשוף מדי בעיניו. זה הפחיד אותו. שנים רבות לאחר מכן הוא הוציא את זה באופן רשמי.



מיד לאחר מכן, בשנת 1976, הוא גנז אלבום נוסף. זה החל ב-11 באוגוסט בשנת 1976, כשהוא נכנס לאולפני אינדיגו במאליבו והקליט עשרה שירים עם הגיטרה האקוסטית שלו. התוצאות של אותו סשן נאספו בתקליט שנגנז במהרה ויצא רק שנים רבות לאחר מכן, בשם HITCHHIKER.


רבים מהשירים הופיעו באלבומים קודמים של יאנג, אם כי בצורות שונות. דמיינו את יאנג יושב בסלון שלכם עם גיטרה אקוסטית בלבד, ואתם מקשיבים לו לבדכם. זה מה שהופך את האלבום הזה למיוחד כל כך.


אה כן... יאנג גנז אלבום נוסף בשנת 1976. הפעם קראו לו CHROME DREAMS.


מה קרה לג'ון פוגרטי?


בשנת 1976 הייתה להקת קרידנס קלירווטר רווייבל כחלום רחוק שהתפרק ונמוג. מנהיג הלהקה, ג'ון פוגרטי, היה אז במצב של חוסר ודאות. תקליט הסולו השני שהקליט נוצר במצב של פחד אישי. בקושי חצי שעה של מוזיקה הייתה בו ורובה רחוקה מהחשמל והיופי של קרידנס.


פוגרטי הבין את הבעיה, האלבום HOODOO נגנז והוא עשה קאמבק מוצלח רק בשנת 1985.


זאפה חטף זפטה ונאלץ לגנוז, בשנת 1977.


בשנת 1977 מסר פרנק זאפה לחברת 'האחים וורנר' את המאסטר אך אנשיה סירבו להוציאו. הוא תבע אותם על הפרת חוזה ובמקביל ניסה להוציא את ההקלטות בפרויקט ובו ארבעה תקליטים, תחת השם LATHER. פרויקט שאפתני זה לא יצא לאור אלא שנים רבות לאחר מכן, בשנת 1996. עדיין, לא בטוח שרשימת הקטעים בו היא אכן מה שזאפה תיכנן להוציא במקור.



הנקניקים הגנוזים של פול מקרטני


מאז פירוק הביטלס הקליט פול מקרטני, במהלך הסבנטיז, כמות מרשימה ביותר של מוזיקה. עם שירים רבים שיצאו, היו גם כאלו שהושארו במחסן. הרעיון להוציא תקליט עם קטעים כאלו החל כבר בשנת 1974, כדי לרכב על הצלחת התקליט BAND ON THE RUN. אז חשב מקרטני לקרוא לזה HOT HITZ AND KOLD KUTZ. בסופו של דבר, לא היה בזה צורך.


בשנת 1980 התפרקה להקת כנפיים ומקרטני השתעשע עם הרעיון להוציא את האוסף בשם COLD CUTS. חברת התקליטים פחות התלהבה מזה, כשלפתע ג'ון לנון נרצח והובן שלא כדאי מיד להוציא לאחר מכן תקליט של אקס-ביטלס, מחשש שזה ייראה כרכיבה על גל הטרגדיה.


גם להקת הקלאש גונזת.


להקת הקלאש החלה להתפצל בסתיו 1981, כשהגיטריסטים-זמרים בה, ג'ו סטראמר ומיק ג'ונס, התווכחו על הכיוון של הלהקה. סטראמר העדיף רוק'נ'רול מחוספס, בעוד שג'ונס רצה להמשיך ולחקור את המגמות המוזיקליות בעולם שנכחו באלבומה האחרון של הלהקה, "סנדיניסטה". הוא הציע לבוא אחריו עם אלבום כפול שאפתני, שקיבל את השם הזמני THE RAT PATROL FROM FORT BRAGG.



הפרויקט הזה הוקלט בעיקר בניו יורק, כשהמיקס הסופי של האלבום הגיע ל-80 דקות, עם קשת השפעות רחבה שיכלה להיות בין ההצהרות האמנותיות המעניינות ביותר של הקלאש.

אבל התגובה מחבריו ללהקה של ג'ונס הייתה שלילית ברובה. "האם הכל חייב להיות ראגה מזורגגת?!", זעם מנהל הלהקה כששמע את השירים. אז סטראמר שכר את מפיק-העל, גלין ג'ונס, כשהוא רוצה להפוך את האלבום הכפול הזה לתקליט בודד ומסחרי יותר. ג'ונס ביטל חמישה שירים לחלוטין, קצץ עוד חמישה והפשיט חלק ניכר מההפקה הכבדה. התוצאה הסופית, שבאה עם 46 דקות של מוזיקה, שוחררה במאי 1982, תחת השם COMBAT ROCK.


הפעם זה הוא ברוס "הבוס" ספרינגסטין שמקליט וגונז.


התקליט "נברסקה", של ספרינגסטין משנת 1982, נחשב ליצירת מופת אקוסטית שלא רחוקה משלמות מוחלטת, אבל אפילו הוא לא הצליח לגרום לגרסה חשמלית של שירי התקליט לעבוד. התקליט האקוסטי שאנו מכירים ואוהבים היה במקור רק גרסת טיוטה שברוס תיכנן להקליט עם להקת הליווי הקבועה שלו, אי סטריט באנד. עם זאת, התוצאה החשמלית הסופית, שהוקלטה באפריל ומאי 1982 באולפני היט פאקטורי בניו יורק, נותרה במחבוא.


"חברי הלהקה פסלו את מילות השירים", אמר ספרינגסטין. "זה לא עבד. הלהקה נכנסה ובאופן כללי עשתה רעש, בעוד שהמילים רצו לקבל שקט".



המתופף, מקס וויינברג: "האי סטריט באנד אכן הקליטה את כל 'נברסקה', וזה היה מדהים. הכל נשמע מחוספס ונהדר, אבל זה לא מה שברוס רצה לשחרר. יש אלבום של להקה מלאה עושה את 'נברסקה' וכל השירים האלו נמצאים במחסן איפשהו".


דרך אגב, זה לא האלבום הראשון שספרינגסטין גנז. לפני, בשנת 1979, היה זה THE TIES THAT BIND שלא יצא אך זרם היטב אל THE RIVER.


פרינס גונז את האלבום השחור.


פרינס כנראה גנז יותר אלבומים ממה שבסופו של דבר הוא הוציא לאורך הקריירה שלו, אבל הסיבה שלו לנסיגה מהאלבום השחור (שנקרא כך לפי עטיפתו וגם תוכנו) הופכת אותו לשם דבר. אלבום זה נגנז לאחר שפרינס לא היה בטוח אם זה מתאים לשלב אז בקריירה שלו.

במהלך צלילות מחשבה שהייתה לו במהלך הטריפ הזה, הוא השתכנע שהאלבום הוא "ישות מרושעת" ודרש לגנוז אותו, שבוע בלבד לפני צאתו לחנויות. הדבר המם את מעריציו שציפו לו בשקיקה והיו בטוחים שזו בדיחה רעה או שמא חלום רע. שוק הבוטלגים השוקק השיג במהרה גרסאות של אלבום זה וסיפק כמה שיכל מהשחור הזה.



רוב שמונת השירים שלו הוקלטו בכלל למסיבת יום הולדת שערך פרינס למתופפת שלו, שילה אי, בסוף 1987. "זה אף פעם לא היה מיועד להיות אלבום", אמרה סוזן רוג'רס, טכנאית האולפן של פרינס משנת 1983 עד 1987. "רק רצינו דברים לרקוד איתם במסיבה".

מאוחר יותר גילה פרינס לרולינג סטון, "כעסתי הרבה אז", והוסיף כי הלך הרוח שלו בא לידי ביטוי באלבום השחור, שרבים משיריו יצרו את החומר הכי חשוף ומיני שהוא עשה. החלטתו קיבלה תפנית כשנקלע לחוויה שבה ראה את המילה "אלוהים" מרחפת מעליו בשדה - מספיק כדי לשכנע אותו לגנוז והקליט ולשחרר במקום האלבום השחור את התקליט LOVESEXY (עם עטיפה שערורייתית לא פחות בזמנו). אפילו קליפ הוידאו לסינגל המוביל של האלבום