top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

תקליטי החודש - גם תקליטים אלו יצאו בחודש אוגוסט



התקליטים הבאים יצאו בחודש אוגוסט, אם כי לא ידוע בדיוק באיזה יום בחודש זה. עדיין, מגיעה להם תשומת לב.


ערך, חקר וכתב: נעם רפפורט


באוגוסט 1970 יצא אלבום כפול לזמר-קלידן-גיטריסט-מעבד, אל קופר, ושמו EASY DOES IT.


בעיתון AMERICAN RECORD GUIDE נכתב עליו אז בביקורת: "קופר תמיד יכול להיחשב כמוסיקאי מהנה ובעל חוש הומור. שתי איכויות אלה נמצאות לרוב באלבום זה. יש פצצה מוסיקלית אחת, באופן שלילי, שתופסת את רוב הצד הרביעי. מדובר בקלאסיקת הבלוז הישנה, BABY PLEASE DON'T GO שמבוצעת בצורה גרנדיוזית ומוגזמת. בסוף, אני מוצא את האלבום הזה לא כמשהו מיוחד, אם כי מבוצע באופן מקצועי. אם אתם מחפשים משהו מהנה להעביר איתו את הזמן, זה אלבום שבהחלט יעשה זאת ובמחיר הוגן".


בעיתון הג'אז, דאון ביט, נכתב אז בביקורת: "המוסיקה של אל קופר לעולם אינה באמת מיוחד ומצד שני לעולם אינה נוראית. יש בה הרבה רגעים לשווא ומשעממים. האלבום החדש הזה הוא עוד דוגמה לזה. יש פה את העיבודים המתוחכמים, הקול עתיר ההגשה ונגינת הפסנתר הממוצעת. אני חייב לחזור לתקליט הבכורה של דם, יזע ודמעות כדי לשמוע את אל קופר כשהוא נמצא מקדימה".


בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז: "הבעיה היא שקופר המפיק לא מצא את הנוסחה לערבב כהלכה את כל המרכיבים של קופר כמבצע. החומר שנבחר לאלבום זה מכסה את הכל ואין ספור ערוצים איפשרו לו לנגן חמש או שש מקלדות מאחורי הקול שלו. העיבודים מוגזמים מדי. יש כמה שירים נחמדים, אבל עיבוד אחרי עיבוד פה מגיעים לנקודה בה הוספת כל כלי נגינה היא חסרת משמעות".


באוגוסט 1970 יצא התקליט JUST FOR LOVE של להקת הרוק הפסיכדלית, קוויקסילבר מסנג'ר סרוויס.


זה התקליט בו חזר הזמר דינו ולנטי ללהקה, אחרי שבילה זמן בכלא בעוון שימוש בסמים.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "בצורת הרוק'נ'רול של 1970 לא מראה סימני הרפיה כשהקיץ מגיע לסיומו. כמה תקליטים טובים יצאו פה ושם אבל בסך הכל הדברים היו די גרועים. קוויקסילבר הייתה מהלהקות היותר עקביות במדינה בשנתיים האחרונות, אבל התקליט החדש לא מתקרב למצוינות של עבודות קודמות.


בשונה משני אלבומי האולפן האחרים של קוויקסילבר, שהוקלטו בקפידה, זה נשמע כאילו התקליט נעשה עם מעט או ללא הכנה מראש. רוב השירה מוקלטת באופן נוראי והעסק נשמע כהקלטות דמו. לאמיתו של דבר, אני לא אתפלא אם FREEWAY FLYER או THE HAT הם בדיוק זה. שני הקטעים האינסטרומנטלים הלא ממוקדים, WOLF RUN (PARTS 1 & 2)" ו-COBRA נשמעים כאילו חשבו עליהם ברגע האחרון להפוך את האלבום לארוך באופן מכובד. אפילו לקטע JUST FOR LOVE יש חלק שני שמנסה ללא הצלחה לתת לאלבום אחדות שאין לו.


שני השירים היחידים שבאמת עומדים בסטנדרט גבוה מהשאר הם GONE AGAIN, שהוא הדבר הכי יפה שהקליטה הלהקה אי פעם. הגיטרות של צ'יפולינה ודאנקן משתלבות ברכות עם הפסנתר של הופקינס כדי ליצור מצב רוח יפהפה המתאים בצורה מושלמת לקולו של דינו ולנטי. השיר FRESH AIR, יש בו הרבה שירה אבל כמעט בלי תוכן לירי, אבל זה לא משנה. הוא מרגש, יש בו סולואים טובים של דאנקן והופקינס והוא השיר היחיד באלבום שנשמע כמו קוויקסילבר הישנה".


באוגוסט 1970 יצא התקליט FROM HOME TO HOME של להקת פיירפילד פארלור. זה למעשה פרויקט של להקת קליידסקופ תחת שם אחר. התוצאה, יפה מאד בעיניי.


ללא ספק, יש פה שינוי בכיוון המוסיקלי לעומת העבודה של חברי הלהקה בשם קליידוסקופ. ניחוחות הפסיכדליה פינו את מקומן למוסיקת רוק בוגרת יותר ובארומה של רוק מתקדם, בתחילת דרכו (מה שהרבה אנשים אוהבים לקרוא לתקופה זו בשם PROTO PROG). העבודה המלודית של הלהקה נשמרה ויש גם שימוש נהדר במלוטרון (שהיה באולפן ההקלטה והבעלים שלו היה מיק פינדר מהמודי בלוז).


אז מה היו הביקורות מאז? הנה...


במלודי מייקר נכתב: "הנה עוד להקה שהגיעה משום מקום עם תקליט ובו שירים טובים. זה תקליט עדין עם שירים שמחים-עצובים ובאווירה מאד אנגלית, עם הרמוניות שמרחפות מעל".


בעיתון MUSIC NOW נכתב: "זה אלבום נהדר! זה תקליט טהור עם קולות כנים. כנראה ששורשי הלהקה הזו נטועים בפולק יותר מכל דבר אחר".


בעיתון דיסק אנד מיוזיק אקו נכתב: "זו מוסיקה רכה אך עם מילים יומרניות. החברים פה מנגנים בכמה כלים, כל אחד, ואפשר להאשים אותם בניסיון לחקות את המודי בלוז. עם זאת, זה תקליט מהנה מאד".



באוגוסט 1970 יצא תקליט הבכורה של להקת סופרטרמפ. פרטים עליו תמצאו לקריאה בלחיצה פה.


באוגוסט 1971 יצא האלבום הכפול TAGO MAGO, של להקת הרוק הגרמנית, CAN.


נלך טיפה אחורה בזמן; הזמר הראשון של הלהקה היה מלקולם מוני, שפרש ממנה בסוף הסיקסטיז עקב בעיות התנהגות קשות. יש הגורסים שהוא עבר התמוטטות עצבים. במופע אחד הוא לא הפסיק לצעוק רק שתי מילים: UPSTAIRS ו- DOWNSTAIRS. הבעיה הייתה שהוא צעק אותן במשך שלוש שעות ברציפות, גם כשחברי הלהקה האחרים כבר ירדו מהבמה.


מלוני סבר כי צבא ארה"ב מחפש אחריו והיה פרנואיד. הסיבה לפחד שלו הייתה כי הוא סירב להתגייס גיוס והיא גברה בכל פעם שראה את תמונתו עם הלהקה במגזינים גרמניים. הוא אף נעל את עצמו במשך ארבעה ימים ברציפות בארון. פסיכיאטר גרמני יעץ לו לחזור לארה"ב ולטפל בעצמו. כך מלוני עשה ויצא מהלהקה.

במאי 1970 מצאה את עצמה להקת CAN ללא סולן. אז היא הוזמנה להופיע במועדון BLOW UP במינכן. בהפסקה לפני ההופעה ישבו הבסיסט הולגר צוקאי והמתופף ג'אקי לבזייט ללגום קפה בבית קפה ברחוב שסמוך למועדון. לפתע הוסבה תשומת לבם לצעיר יפני שעסק כבדרן רחוב. אותו צעיר נשאל האם הוא מוכן להופיע עם הלהקה באותו ערב. קנג'י 'דאמו' סוזוקי ענה בחיוב.


הקונצרט באותו הערב היה מלא בחוויות מיוחדות ביותר. המועדון היה מלא עד אפס מקום וסוזוקי החל למלמל לתוך המיקרופון כנזיר במדיטציה. הדבר נמשך זמן מה כשלפתע, ללא הודעה מוקדמת, הפך סוזוקי את עורו והחל לנוע כלוחם סמוראי. הולגר צוקאי ניגן בבס כשהוא נשכב על רצפת הבמה. אירמין שמידט הניח שתי לבנים כבדות על מקלדת האורגן שלו ורק התעסק עם האפקטים שחוברו לאורגן. מייקל קארולי הניח את הגיטרה שלו מול המגבר כך שנוצר צליל פידבק צורמני. הוא עמד ליד הגיטרה שלו ופשוט הקשיב לפידבק. ג'קי לייזבט בינתיים תופף במערכת התופים שלו כאיש משוגע. מיד לאחר מכן הביא לפתע צוקאי משום מקום עוגה אותה לקח סוזוקי ומרח על פניו. הקהל היה בהלם. רובם קמו ללכת. נשארו רק כ-30 איש שלא הפסיקו להתלהב מהחוויה שנחתה עליהם.


בין אותם אלה שנשארו היה גם השחקן הידוע דייויד ניבן. הוא נשאר עד הסוף ונשמע אומר שאין לו כלל מושג מה הוא חווה באותו רגע. בין אם זה מוזיקה או לא. מה שבטוח זה שהוא שמע את הדבר הכי מוזר בחייו (לפי דבריו). המנהל של הלהקה התבייש במה שקרה על הבמה ומתחתיה. לאחר פתיחה מעניינת שכזו נכנסה להקת CAN לתקופה יצירתית ביותר בקריירה שלה. ההשפעה של סוזוקי על הלהקה ניכרה מיד.


הקטע הפותח את האלבום, PAPERHOUSE, ממחיש לכל מי שמאזין כי מדובר כאן בלהקה מאד מיוחדת, שלכל חבר בה יש תפקיד מכריע על הסאונד הכללי, עם הקלידן-האשף שמידט, הגיטריסט-הקוסם מייקל קארולי (שהיה סטודנט למוזיקה אצל המלחין הידוע קארל-היינץ שטוקהאוזן) והמתופף היצוק והמהפנט לבזייט שנהג להביא מקצבים ריתמיים שמנוגנים כ-LOOP אינסופי שעוטף את המאזין עד כדי סחרחורת. צוקאי עטף כהלכה את אותם מקצבים מהפנטים עם הבס שלו. לבזייט אמר פעם בראיון שהמטרה שלו בתיפוף היא לגרום למאזין להגיע למצב בו הוא כבר צריך להקיא מרוב סחרחורת...


באלבום TAGO MAGO ישנם רגעים בהם מורגש כי להקת CAN דחפה את אפשרויות ההלחנה המוזיקלית מעבר למה שהיה מקובל אז בעולם הרוק. שעות ארוכות מאד הושקעו ליצירת האלבום. שעות של יצירתיות-שיא לצד קונפליקטים אדירים. חברי CAN היו ביקורתיים ביותר כלפי נגינתם ויצירתם. הסיבה לביקורות והתהיות באה מהרקעים השונים לגמרי מהם הגיעו חברי הלהקה. לכל אחד מהם היו רעיונות מוזיקליים שלא תמיד התקבלו בברכה על ידי האחרים.


הסשנים לאלבום הזה נערכו באולפני SCHLOSS NORVENICH ששכנו בתוך טירה ליד קולון. בעל הטירה, שהיה אספן אומנות, נתן לחברי הלהקה לשהות במקום שנה מבלי לשלם את שכר הדירה. שם הם למדו להכיר היטב זה את זה.


העריכה המיוחדת של המוזיקה באלבום כוללת גם רגעים מוזיקליים שנערכו לאו דווקא למטרת הקלטה במקור. צוקאי נהג להקליט בהיחבא ג'אמים שנערכו בטירה. לאחר מכן הוא ערך אותם למה ששומעים באלבום הזה. השילוב בין טייקים להקלטה לבין ג'אמים ספונטניים הוא אחד ממרכיבי הקסם באלבום. המוטיב של הקסם השחור על פי אליסטיר קראולי נהג לחזור בסשנים לאלבום, מה שיצר צליל וגישה אפלים.


הקטע הכי אהוב עליי באלבום הוא HALLELUWAH, שלוקח צד שלם עם 19 דקות מדהימות שלא משעממות לרגע. פשוט להקשיב ולהתמסר לגרוב המהפנט ולנסיוניות המרובה.


כשההקלטות לאלבום הסתיימו, חשבו החברים כי כדאי לשחרר שני אלבומים נפרדים לגמרי ממה שהוקלט. אך השכנוע המאסיבי של המנהל שלהם עזר ללהקה ולנשיא הלייבל של הלהקה (UNITED ARTISTS) לשחרר את האלבום כאלבום כפול ושאפתני.


כש-TAGO MAGO יצא, הוא קיבל מיד תשבחות אדירות ואף נמכר בכמויות יפות. הוא אף נחשב כאלבום המשפיע והמייצג ביותר של הלהקה. השם של האלבום הוצע על ידי לבזייט. טאגו מאגו הינו שם של אי פרטי בחוף המזרחי של איביזה, ספרד. לבזייט אהב מאד לשהות שם ולכן הציע את המקום האהוב עליו כשם האלבום, שמכניס לתוכו אלמנטים של ג'יימס בראון, מחתרת הקטיפה, שטוקהאוזן, מיילס דייויס ועוד ענייני פסיכדליה ופסיכולוגיה - ועדיין נשאר מקורי ביותר.


לכל מי שאוהב את המוזיקה שלו מאתגרת זהו אחד האלבומים הטובים ביותר בתחומו. לא סתם קיבלה להקת CAN המון תארים ופרסים לאורך השנים על תרומתה לתרבות המוזיקה בגרמניה.


באוגוסט בשנת 1973 יצא התקליט BROTHERS AND SISTERS, של להקת האחים אולמן.


בשנת 1973 הייתה להקה זו, שנקראת בלעז ALLMAN BROTHERS BAND, במצב שביר מצד אחד אך חזק מאד מצד שני. ככל שהפופולריות של הלהקה גברה, כך גבר גם הרצון של חבריה ליצור אלבום אולפני טוב. ולטעמי, האלבום BROTHERS AND SISTERS משנת 1973 הוא האלבום הזה אך הוא גם האלבום הטוב האחרון של הלהקה המדהימה הזו. מכאן ואילך הם נשמעו לי בסדר אך חסרי ניצוץ.


תחילת ההקלטות לאלבום הזה עזרו בוודאות לבסיסט הלהקה, בארי אוקלי, להתאושש קצת מההלם על מות הגיטריסט המוביל בלהקה, דוואן אולמן. אוקלי היה שרוי אז בדיכאון עמוק ביותר עקב הטרגדיה. חברי הלהקה ציינו שביום בו דוואן מת, אז גם אוקלי מת בנשמתו יחד עימו. נגינת הבס שלו הידרדרה עקב כך והיו דיבורים בלהקה להחליפו. רק הבאתו של הפסנתרן צ'אק ליוול ללהקה הדליקה אצלו מחדש את האור והוא חזר לנגן כמו שצריך.


שני קטעים בלבד הוקלטו לאלבום הזה (RAMBLIN MAN ו- WASTED WORDS) כשאוקלי נהרג גם פיזית בתאונת אופנוע.


הטרגדיה קרתה ב-11 בנובמבר 1972, כשבארי אוקלי נהרג באותו איזור שדוואן סיים בו את חייו. זה קרה שנה ושבועיים אחריו וגם כן בתאונת אופנוע. גם הוא היה בן 24 במותו. אוקלי נפגע מאוטובוס שדהר לכיוונו והועף למרחק רב כשהקסדה שלו נחתכה לשניים. בדקות הראשונות נראה כי לא קרה לו נזק ממשי מלבד אף שדימם. הוא היה בהכרה מלאה כשהאמבולנס הגיע אך היה לו פחד גדול מבתי חולים ולכן סירב להתפנות באמבולנס. במקום זה הוא לקח טרמפ על אופנוע של מישהו אחר שהסיעו לביתו. זמן קצר לאחר מכן אוקלי הפך לחיוור כסיד בביתו והחל לדבר באופן לא ברור כלל. חברים אילצו אותו להיכנס לאוטו ודהרו עימו לבית החולים. אך הוא נפטר עשרים דקות אחרי הגעתו לבית החולים כתוצאה מזעזוע מוח קשה ביותר. הוא השאיר מאחוריו אישה וילדה קטנה בשם בריטני.


אך הלהקה הזו, שכבר ידעה טרגדיה איומה, החליטה להמשיך. שלושה שבועות אחרי מותו של אוקלי כבר נערכו אודישנים לבסיסט. הבסיסט לאמאר וויליאמס היה זה שקיבל את כרטיס הכניסה.


מוחו של גרג אולמן היה כנראה במקום אחר בעת הקלטת האלבום הזה. הוא היה עסוק בזמן ההוא גם בהכנת אלבום הסולו הראשון שלו, שייקרא LAID BACK והחילוץ היצירתי הגיע מגיטריסט הלהקה, דיקי בטס. שיר שכתב בשם RAMBLIN' MAN הפך מאז צאתו באלבום לאחד הקטעים הידועים והאהובים ביותר של מעריצי הלהקה בפרט ושל זרם הקאנטרי-רוק בכלל. השירה מלאת האמת של בטס משכנעת ביותר שהוא אכן נולד כאיש מסעות. תפקידי הגיטרה שלו בשיר הזה מראים היטב שהוא היה אחראי ליצירת תפקידי הגיטרה הידועים של האחים אולמן גם כשדוואן היה בחיים.


הבעיה של בטס הייתה אחת והיא שדוואן אולמן מת באופן טראגי ואילו הוא נשאר בחיים. כך הרבה ייחסו רק לדוואן את יצירת צליל הגיטרה הייחודי של הלהקה. אני בטוח שהדבר שיגע את בטס לא מעט. הגיטריסט ציין בראיונות שהאיש שהשפיע עליו לכתיבת השיר הזה הייתה הייתה האנק מארווין, עם שירו משנת 1951 WHEN THE LORD MADE ME, HE MADE A RAMBLIN MAN. בטס הביא עמו לאולפן גיטריסט בשם לס דודק, שעזר לו בנגינת העלאות תפקידי הגיטרה בשיר.


ויש באלבום הזה גם את הקטע האינסטרומנטלי JESSICA, שהוא לטעמי הקטע האינסטרומנטלי הטוב ביותר שהלהקה יצרה. יש כאן מלודיות כובשות ללא שום נפילה מיותרת לכיוון קלישאת בלוז כזו או אחרת. זהו קטע מושלם. למי שלא יודע, הקטע JESSICA הוא על שם הבת של דיקי בטס. היא הייתה בת שנה כשהוא כתב את הקטע הזה. הקטע PONY BOY הוא שיר שגם בו שר בטס ואף מנגן על דוברו. אפשר להרגיש חיבור ישיר בין השיר RAMBLIN MAN לשיר הזה.


הקטע הרביעי שבטס כתב לאלבום נקרא SOUTHBOUND והוא בסגנון הרוקיסטי הידוע של הלהקה. הסולן כאן הוא גרג אולמן, שאני מת על סגנון השירה המחוספס שלו. יש לו סגנון שירה מיוחד שמאפיין אותו. קוראים לזה "סגנון גרג אולמן". הקטע JELLY JELLY הוא אתנחתא של בלוז. הלהקה עושה כיף באולפן עם קטע בלוז לא מקורי שנשמע רענן בזרועותיה. ויש גם את שני הקטעים הנהדרים שאולמן עצמו הביא לאולפן. אלה הם הקטע הפותח WASTED WORDS והשיר הנהדר COME AND GO BLUES.


דיקי בטס הוא זה שניגן את הסלייד בשיר WASTED WORDS. הוא תמיד נמנע לפני כן לנגן בסלייד כי זה היה התחום של דוואן אולמן.


בנוגע לעטיפת האלבום: הילד בעטיפה הקדמית הוא בנו של מתופף הלהקה בוץ' טראקס. לילד קראו וויילור. הילדה בעטיפה האחורית היא הבת של הבסיסט בארי אוקלי, בריטני והיא צולמה לאחר מותו של אביה. העטיפה הפנימית, עם כל חברי הלהקה ומשפחותיהם, צולמה בחווה בג'ורג'יה. הכל באווירה דרומית לכאורה אידיאלית וארוכת שיער - תפאורה שתתנפץ בקרוב עם חיכוכים פנימיים.


ברולינג סטון נכתב בביקורת על אלבום זה בזמנו: "הקסם של להקת האחים אולמן תמיד היה קיים בעיקר על במת ההופעות, שם היא נגעה היטב בקהל שלה. תדמית הלהקה משתקפת בפשטות על העטיפה הכפולה של האלבום החדש, כשל קהילה רצינית, חרוצה, בעלת אינטראקציה אוהבת. זה מתגבר עוד יותר באמצעות ריכוזם בביצועים אינסטרומנטליים קולקטיביים ארוכי זמן, ובעוד שבדרך כלל יש לי סובלנות נמוכה לדברים מסוג זה, בכל פעם שראיתי את האחים האלו - עברתי שינוי לגמרי. הם פשוט עושים דברים שאף אחד אחר לא יכול לעשות.


התקליט החדש אינו יצירת מופת, אבל הלהקה בהרכבה החדש הראתה שהיא יכולה להמשיך את עבודות ההרכב הישן ולהוסיף את הטוויסטים החדשים המתאימים בעת הצורך. סוף סוף הם גילו צורה שמרגישה טבעית באולפן. מרגש לראות להקה ממעמד שכזה כשהיא עדיין עובדת כל כך קשה כדי להשתפר. אבל אני מניח שזה מה שאתם מצפים מלהקת האחים אולמן".



באוגוסט 1975 יצא תקליט ההופעה של אריק קלפטון, EC WAS HERE.


אז ככה, התקליט החי הזה של קלפטון מציג מהפך משני תקליטי האולפן האחרונים שלו אז., ששניהם היו די נינוחים. מעריצי קלפטון ייהנו במיוחד מהסט הזה, שנע יותר לכיוון הבלוז וכולל סולואים ארוכים וקולחים של גיטרה שחסרו בתקליטי האולפן ההם. הנוכחות של איבון אלימן בשירה מוסיפה שינוי מבורך לעיבודים הבסיסיים של השירים. יש פה הזדמנות לשמוע גם את הלהקה הלוהטת שהייתה אז לקלפטון, עם קרל ריידל בבס, ג'יימי אולדקר בתופים, ג'ורג' טרי בגיטרה ודיק סימס בקלידים.


טכניקת הגיטרה של קלפטון מרשימה כתמיד, אבל יש פה מלכודת שנמצאת לא פעם בתקליטי הופעות; סופים ארוכים ומוגזמים לשירים, שנשמעים לאדם אחד בבית שונים ממה שנראה ונשמע בעת ההופעה. עדיין, יש בתקליט מספיק אווירה כדי לשים אותו בכיף ברקע.


ביקורת מזמן אמת - ברולינג סטון נכתב בזמנו: "התקליט, שהוקלט בהופעה חיה בקונצרטים שונים בסיבוב ההופעות העולמי האחרון שלו, מסמן את חזרתו של אריק קלפטון לתפקיד הגיטריסט הראשי. נגינת הגיטרה הלוהטת שלו חוזרת לימים שבהם עמד בראש תנועת הבלוז הבריטית עם הבלוזברייקרס של ג'ון מאייאל. קלפטון חזר לסאונד הצפוף המלא, ששולט בדחף האינסטרומנטלי של הלהקה.


עבורי, כמו עבור קנאי גיטרה רבים אחרים, השנים האחרונות בקריירה של אריק קלפטון היו מקור לייאוש שקט. האם הוא באמת ינגן שוב? אם הוא לא ידחוף את עצמו מהפורמט של משחק הבלוז, האם הוא בהכרח היה טובע בבריכה של פינוק יתר? הנקודה היא שקלפטון היה, הוא וכנראה תמיד יהיה נגן גיטרה בלוז. תקליט זה, למרות כמה פגמים קלים, מדגים עד כמה אפשר לפתח את אמנות גיטרת הבלוז".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page