top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

תקליטי החודש - גם תקליטים אלו יצאו בחודש אוקטובר



התקליטים הבאים יצאו בחודש אוקטובר, אם כי לא ידוע בדיוק באיזה יום בחודש זה. עדיין, מגיעה להם תשומת לב.


באוקטובר בשנת 1971 יצא תקליטה הרביעי והמדהים של להקת הרוק המתקדם הבריטית, ואן דר גראף ג'נרייטור. שמו הוא PAWN HEARTS.


למי שלא יודע, שם התקליט פחות שאפתני ממה שנראה. זו פשוט החלפת האותיות הראשונות במושג המוזיקלי HORN PARTS (תפקידים מוזיקליים לכלי נשיפה). הרעיון המקורי היה להקליט אלבום כפול שיכיל את שלוש היצירות הידועות באלבום, בתוספת תקליט נוסף ובו שלוש יצירות סולו אינסטרומנטליות של גאי אוונס המתופף, יו בנטון הקלידן ודייויד ג'קסון נגן כלי הנשיפה, שסיפר בזמנו:


"אני יודע שאני מוזר מדי לרוב הלהקות. זאת כי בוואן דר גראף אני מנגן הרבה צלילים. בלהקות אחרות אצטרך לנגן פחות - שזה לא הטבע שלי. בתקליט PAWN HEARTS אני הולך לבצע קטע סולו שלי שיהיה הצלחה גדולה או כישלון טוטאלי. את הקטע הזה אבצע עם בת הזוג שלי, שהיא פסנתרנית קלאסית"

רעיון נוסף היה להקליט כמה שירים ישנים בהופעה חיה ולהוציא את התקליט השני כאלבום הופעה חיה. לבסוף הוחלט על ידי חברת התקליטים כי צעד זה, להוציא אלבום כפול, הינו שגוי ועדיף להתמקד בתקליט בודד.


הקטע שפותח את האלבום נקרא LEMMING והוא ערמומי מבחינה מוזיקלית. מצד אחד הוא נשמע קליט ופשוט להבנה אך מצד שני הוא למעשה מורכב למדי. פיטר האמיל מתחיל לשיר כאן בקולו המלטף כנער מקהלה, שמשתנה די מהר לקול זועם ומטיף, כשמסביבו מנגנת החבורה ויוצרת מערבולת צלילים מכשפת. הקטע השני, שחותם את הצד הראשון שבאלבום, נקרא MAN ERG. הוא מדבר על המלאך והרוצח שנמצאים בדמות המספר (פיטר האמיל). המוזיקה מתחילה גם היא בצורה רגועה כשלפתע מתפרצת החוצה דמות הרוצח והופכת את כל האווירה למשהו מפחיד, מבהיל אך מרתק באותו זמן. זו מוזיקה תיאטרלית במלוא עוצמתה.


היצירה A PLAGUE OF LIGHTHOUSE KEEPERS תפסה את כל צד ב' שבאלבום. גבירותיי ורבותיי - ברוכים הבאים לקרקס הגדול של ואן דר גראף עם שירים קצרים, שחוברו להם יחדיו על ידי שאר חברי הלהקה, במיומנות רבה. כמו בתקליט הקודם, גם בתקליט הזה התארח רוברט פריפ, מקינג קרימזון.

האלבום יצא לאור כשעטיפתו עוצבה עם ציור של פול ווייטהד (שעיצב אז גם את העטיפות של להקת ג'נסיס). בעטיפה הפנימית נראו החברים מצולמים בתנועת יד שנחשדה בתחילה כתנועת מועל היד של הנאצים. בנטון הקלידן מיהר להסביר: "ממש לא. פשוט ניסינו להיראות מגוחכים כמו חבורת מונטי פייטון שנהנינו ממנה מאד". פיטר האמיל: "עמדנו כך כתגובה לפסל שראינו וצימרר אותנו".


הביקורות על האלבום באנגליה היו חלוקות בדעתן. עיתון המלודי מייקר היה נלהב ביותר, אך מבקר מוזיקה בעיתון רקורד מירור טען כי "אינני מבין כלל מה הלהקה הזו מנסה לעשות. המוזיקה שלה נצמדת כל הזמן למימד ההיסטרי וחסר המיקוד". בעיתון דיסק פורסם בביקורת: "לא אהבתי את הלהקה הזו בהופעה חיה, אך בהקשבה לתקליט הזה, חבריה ממש יצירתיים ומלהיבים".


באוקטובר בשנת 1978 יצא תקליט חדש ללהקת סנטנה ושמו INNER SECRETS. החומר בו נע בין המקורי לגרסאות כיסוי - והכיוון? פופ!


נכון, סוף הסבנטיז הביאו את סנטנה למקום שונה לגמרי ממנו הלהקה התחילה, בסוף הסיקסטיז ועד שנת 1974. ימי ההתנסויות המוזיקליות נותרו מאחור לטובת צליל וגישה שהתאימו יותר לרדיו. מעריצי להקה ותיקים לא אהבו את התוצאה. מאז, נחשב התקליט הזה לחבוי יחסית בדיסקוגרפיית הלהקה.


עם עזיבתו של הקלידן-מעבד, טום קוסטר, זרקה מעליה להקת סנטנה את אלמנט הפיוז'ן ג'אז-רוק בעל הגוון הלטיני שהפך אותה לאחת הלהקות המיוחדות והחשובות של שנות ה-70. במקום זאת, הלהקה טובלת פה בסגנון החלקלק, עם רצון למשיכה מסחרית רחבה יותר ונראה היה שהלהקה הייתה מוכנה להקריב קורבנות כדי להשיג זאת, אפילו עד כדי הגבלה של עבודת הגיטרה הלוהטת של המנהיג, קרלוס סנטנה, לכדי הבזקים בלבד. הרי קרלוס ביסס את עצמו אז היטב כאחד מהגיטריסטים הטובים בעולם.


אלו שגילו את קרלוס סנטנה כעוד מיסטיקן המעורב יותר מדי במסירות שלו לדת המזרחית כדי לייצר מוצר, ודאי הופתעו מרוב החומר שנע דווקא לצד הפחות רוחני. היו שאהבו את הכיוון החדש ואחרים מיהרו לרוץ מהר לאחור ולשלוף את "אברקסס" כדי להחזיר לעצמם נשימה ולהירגע.


קרלוס סנטנה: "התמונה בעטיפה צולם על ידי נורמן סיף, הצלם שעשה את העטיפה של התקליט RUMOURS, של פליטווד מאק. בתמונה, רקדתי בזמן שהלהקה מחאה כפיים. שכחתי לאיזה שיר רקדנו - אולי אחד מהאלבום - אבל אני זוכר שנורמן גרם לי להרגיש יותר נוח ממה שהרגשתי בכל סשן צילומים אחר. בערך בזמן שהתקליט עמד לצאת, הזמר גרג ווקר התכונן לעזוב את סנטנה".


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "פעולה מסחרית של סנטנה כנראה מבטיחה את המשך השמעות הרדיו שלה, אבל אין פירושו של דבר לעשות דבר משמעותי בתוכנית הגדולה יותר שהיא הדיסקוגרפיה של הלהקה. דניס למברט ובריאן פוטר המוכשרים מדי, כצוות כתיבת שירים/הפקה שמתמחה במוזיקת מסטיק, קצץ את הלהקה לחלקיק קטנטן של האני הקודם שלה, והשתיק את האש של נגני ההקשה שבה. כל זה בשביל איזה תעלול פופ דק להחריד.


עיבודים חסרי טעם יש בשפע. המעין-דמיון הווקאלי של הסולן, גרג ווקר, לסטיב ווינווד מנוצל בשיר DEALER בעוד שהשיר של באדי הולי, WELL ALL RIGHT, מתגלה פה כמסע רוחני ארוך ומיותר. רק הביצוע לשיר STORMY הצליח לשרוד סוג זה של טיפול. מבין החומרים המקוריים, LIFE IS A LADY - שיתוף פעולה מתחשב של למברט / סנטנה, הוא הבולט היחיד. קרלוס סנטנה חולק כעת תפקידים בגיטרה מובילה עם כריס סולברג, וקשה להבדיל ביניהם. כריס ריין (קלידים, סינטיסייזרים) עדיין לא הוכיח את עצמו ולמרות שגרהאם ליר בסדר כמתופף, הוא חסר את הדחיפות שנוצרה על ידי המתופף לשעבר, מייק שרייב. אז התקליט הזה נשאר אלבום בסדר של להקה שיכולה - וצריכה - ליצור מוזיקה יותר מבסדר".


באוקטובר בשנת 1970 יצא תקליטה השני של להקת BLOODROCK. אוהבים את דיפ פרפל? בלאק סאבאת'? גראנד פאנק? ובכן, אל תפספסו את הדבר הזה! קבלו להקה נהדרת שבאה היישר מפורט וורת', טקסס, ועשתה רוק עם "ביצים".


הסאונד של 'בלאדרוק' היה עוצמתי ובשרני. חברי הלהקה הושפעו רבות מלהקות כמו CREAM ו- DEEP PURPLE והם הופיעו פעמים רבות לפני הקלטת האלבום הזה. הדבר נתן להם את ההזדמנות להרכיב את החומרים לקראת ההקלטות ולהגיע מוכנים ומושחזים לאולפן.


בלהקה שני נגני גיטרה נהדרים (לי פיקנס ודין פארקס) ואורגניסט האמונד בשם סטיבי היל, שנותן לאורגן שלו להישמע מחוספס כמו שצריך. נוסיף לזה חטיבת בס-תופים מהודקת (עם הבסיסט אד גראנדי והמתופף, שהוא גם הזמר - ג'ים ראלדג'). חברים, יש כאן עסק עם להקה דרומית בעלת צד אפל ואף הזוי במוזיקה שלה. לקהל הרחב הציגו את עצמם החברים כלהקה מצ'ואיסטית מבלי לדעת כי בתקליטם השני יצליחו להביא את אחד הלהיטים המוזרים יותר שהיו.


התקליט BLOODROCK 2 הוקלט כולו במשך יומיים בלבד עם זיעה רבה ומגברים שנפתחו כמבערים.

את עמדת התופים אייש הפעם ריק קוב העוצמתי, שאיפשר לראטלדג' לצעוד לקדמת הבמה. האלבום נפתח עם אחד משירי הרוק שאני יותר אוהב, שנקרא LUCKY IN THE MORNING. ואכן, אני מרגיש כבר מזל בכל פעם שאני שומע את השיר הזה. עם פתיחה מוחצת כזו לאלבום, הדרך להנאה מובטחת. אני לא יכול להקשיב לשיר הזה מבלי להרים את הווליום למקסימום האפשרי כי זה באמת אחד משירי הרוק היותר אהובים עליי EVER. ויש פה את CHEATER הסוחף, FALLIN המחשמל וגם את SABLE AND PEARL שהוא בלדה עוצמתית שלא עושים כמותה היום.


השיר שהפך את האלבום להצלחה ואת הלהקה למותג מוכר בא כיצירה מעוותת שנקראת D.O.A. ראשי התיבות עומדים על DEAD ON ARRIVAL והשיר מספר באופן פרטני (אולי יותר מדי) על תחושותיו של בן אדם שהתרסק במטוס וכיצד חייו עוזבים אותו לאט לאט ונשמתו זוחלת לכיוון המוות בכאב וייסורים. אין ספק שמדובר כאן באחד הלהיטים ההזויים יותר שצעדו בשנת 1971. אין מנוס מלחשוב שהשיר BLACK SABBATH (של להקה בשם זהה) היווה השפעה עצומה על הקטע הזה עם מרווח הטריטון הדרמטי.


השיר נכתב ע"י גיטריסט הלהקה, לי פיקנס, שהסביר כי רצה בגיל 17 להיות טייס והלך עם חבר להטיס שני מטוסים נפרדים. בעוד הוא ממתין על הקרקע לקראת המראה, ראה מול עיניו כיצד המטוס של חברו צולל לקרקע ומתרסק.


האלבום הגיע במצעדי המכירות בארה"ב למקום 21 והסינגל D.O.A הגיע למקום 36 במצעד. כמה תחנות רדיו החרימו את הקטע הזה בגלל צליל הסירנות שבו ותוכנו מקפיא הדם.


עיתון המוזיקה CREEM פירסם ביקורת בדצמבר 1970: "אם אתם אוהבים את גראנד פאנק, אתם וודאי תאהבו את הלהקה הזו. במקום שלושה רוקרים של גראנד פאנק יש לכם פה שישה! האם הצליל של הלהקה טוב פי שתיים? זה כבר עניין לדיון. יש פה רוק עם אנרגיה גבוהה מאד, שבא לפרצוף ישר בקטע הפתיחה, שהוא האהוב עליי ביותר פה. השיר הזה כל כך אנרגטי שאני חייב לשים אחר כך תקליט של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג כדי להירגע".


ההצלחה של הסינגל D.O.A הייתה סכין דו כיוונית עבור הלהקה. התקליט השלישי שהלהקה הוציאה, בשם BLOODROCK 3, הניב קטעי רוק משובחים אך לא הזניק את הלהקה להצלחה לה קיוותה.


ראטלדג' חזר להלום בתופים אחרי עזיבתו של קוב וכיום אני יכול להצהיר שזה אחד מאותם תקליטי רוק מעולים שמעטים יחסית מכירים וחבל. יש הרואים בתקליט הזה סוג של התאבדות קריירה, עם שירים מורכבים במקום שירי רוק קליטים ואטרקטיביים באופן מיידי. הקהל רצה D.O.A! אבל יש פה פתיחה נפלאה עם השיר JESSICA. אחד הקטעים האהובים עליי פה ביותר הוא KOOL AID KIDS עם נגינת ההאמונד האדירה של היל. בחירה מוזרה הייתה לבצע את השיר A CERTAIN KIND, שבמקור ביצעה להקת סופט מאשין, אך נראה כי זה נבע מאהבתה הגדולה של הלהקה האמריקאית הזו את מה שבא מאזור קאנטרברי הבריטי. מצד שני, הלהקה טבלה גם במימי זאב הערבות עם הקטע המסיים, AMERICA AMERICA, שנשמע כמשהו אקוסטי שצץ מג'ון קיי וחבורתו, עם ביקורת חברתית נוקבת.


עיתון בילבורד פרסם בביקורתו על תקליט זה: "התקליט הזה מרוכך יותר מהשניים הקודמים אך עדיין מאסיבי. לפחות אין כאן סולואים של תופים, שזה כבר טוב. השיר 'אמריקה אמריקה' נשמע כשירה שכתב נער מסומם בן 15 שודאי הדביק את מילותיו על הקיר לצד פוסטר של דניס הופר שאוחז באקדח. אולי בעתיד עוד יהיה עתיד ללהקה הזו מעבר לנסיון להיות כבדה כמו זפלין. הם טובים יותר מגראנד פאנק ואולי יצליחו לגרד את הסטטוס בו נמצאת להקת 'נחש מי'...".


עיתון 'אמריקן רקורד גייד' לא היה סלחן ופרסם כי 'לפחות חלק מהחברים פה יודעים לנגן בכלי הנגינה. אין מה לכתוב על זמר הלהקה כי אין לו קול שנדון עליו'.


בשנת 1972 יצא התקליט USA שהראה כי הלהקה, שניסתה להיות פרוגרסיבית בתקליטה השלישי, הפנתה את ספינתה לכיוון הקליט והממוקד יותר. יש פה אלמנטים של דיפ פרפל עם קטעים כמו HANGMAN'S DANCE וניחוחות כבדים עם הקטע האיטי והחורך, ABRACADAVER. באותה שנה יצא גם תקליט בהופעה חיה שעיתון המוזיקה CIRCUS תיאר כ'הרבה אנשים טוענים שהלהקה הזו טובה יותר מוזיקלית מגראנד פאנק. אבל להיחשב טוב יותר משום כלום לא אומר הרבה. בתקליט הזה יש להקה משעממת, חסרת דמיון ומעוף. אולי היה עדיף לקרוא לתקליט הזה 'בלאדרוק מעולפת' במקום 'בלאדרוק חי'..". מכאן הלך העסק לכיוון מוזיקלי שונה שגרם למעריצים רבים לנטוש את הלהקה הזו, שהתפרקה לאחר שני אלבומים שלא סיפקו את הסחורה לקהל.


הלהקה המקורית התאחדה להופעה נהדרת ומרגשת שצולמה בדי.וי.די. האיחוד הזה נעשה לגייס כסף עבור סטיבי היל הקלידן, שלקה במחלת סרטן הדם. למרבה הצער מת היל זמן מה לאחר מכן.


חברות וחברים - בא לכם רוק קלאסי וכבד כמו שצריך? תתחילו מהתקליט השני ומשם תנדדו לראשון ולשלישי.


באוקטובר 1971 יצא תקליט "חדש" לג'ימי הנדריקס המנוח ושמו RAINBOW BRIDGE.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "אחח, הפתעה - עוד הנדריקס באולפן. לאחרונה צצו הרבה הקלטות מהנדריקס בהופעות; אם זה בוודסטוק, ההופעה בפסטיבל האי וייט, הסרט בהופעה של הנדריקס בברקלי ועוד. אבל הנדריקס על הבמה והנדריקס באולפן הם שתי חיות בעלות מבנה תאי די שונה. הקונצרטים המאוחרים שלו כללו הרבה ג'מינג אינסטרומנטלי מורחב, כמו גם הדגימו את שליטתו המוחלטת לא רק בגיטרה, אלא בכל הרכיבים האלקטרונים שלה כמו פדאל ווא-ווא, צלילי פאז ושאר הדהודים. הידע שלו בטכנולוגיה האלקטרונית היה מדהים, והוא ניצל אותו כדי למתוח את גבולות חווית הסאונד - קונסולת הקלטות אולפנית תצטרך בהחלט להיות רשומה כאחד הכלים שהוא בקיא בהם. אז, אלבום אולפן של הנדריקס מציג יותר מסתם המוזיקה שלו לבדה - זו המוזיקה שלו במסגרת אלקטרונית מיוחדת, חתוכה לפי מידה.


תקליט זה נחשב כ'אלבום פסקול', אז נשאלת השאלה, מהו פסקול? ובכן, תקליט פסקול נועד להדהד דברים שראינו בסרט, אבל פה המוזיקה נשמעת מסרט שאולי לא תראו לעולם. במובנים רבים זהו אחד האלבומים הטובים ביותר של הנדריקס - הוא מגוון, אבל לא מיש-מאש. אלבומו הרשמי האחרון, CRY OF LOVE, נראה איכשהו חלול, מאוכלס בשלדים של רעיונות - מבנים לא ברורים, בדו ממד בלבד, מתנודדים פנימה ומחוץ לפוקוס. כאן הם מלאים, ומלאי רוח. למרות שיש חסרונות טכניים שאולי היו מונעים את השחרור שלהם אם הנדריקס היה בחיים (סופי שירים מרופטים, פזמונים לא מכוונים וכו'), הם בהחלט לא פוגעים במהות. הנדריקס היה פרפקציוניסט, והשמועות הן שיש מספיק רצועות לפחות לעוד כמה אלבומים בהמשך - אבל הם כנראה לא ישוחררו, כי הנדריקס לא היה מרוצה מהם. יש אלמנט של חמדנות בכולנו, ובטח, הייתי רוצה לשמוע עוד - אבל אני מעדיף לכבד את רצונותיו ולקחת את מה שנראה לו מספיק כדי לשחרר. האלבום הזה נכנס לקטגוריה הזו, אני מאמין, ומהווה תוספת חזקה למורשת שלו".


ובתחילת אוקטוברבשנת 1972 יצא לחנויות אלבום חדש של ג'ימי הנדריקס. חדש? ובכן...


הייתה זו הפעם השלישית שטכנאי ההקלטה המסור של הנדירקס, אדי קריימר, נשלח על ידי מנהלו של הגיטריסט המנוח, מייק ג'פריס, לצלול לבאר העמוקה ולדלות משם עוד חומרים לאלבום. קריימר צלל וגילה שהבאר הזו מתחילה להתייבש. ועדיין היו כמה פנינים לדלות משם. למשל, השיר BLEEDING HEART שהוא שיר בלוז בביצוע רוקיסטי. הנדריקס משפריץ יופי של גיטרה על חטיבת הקצב של הבסיסט בילי קוקס והמתופף מיץ' מיטשל.


השיר HIGHWAY CHILE יצא במקור בשנת 1967 כצד ב' בתקליטון. השמתו בתקליט בזמנו עשתה עמו חסד. הקטע השלישי באלבום הוא TAX FREE האינסטרומנטלי, שהוקלט במהלך הסשנים לאלבום "אלקטריק ליידילנד" ונכתב במקור על ידי הצמד השבדי - האורגניסט בו האנסון והמתופף יאן קארלסון. בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס נמצא פה בכלי הקשה ודייב מייסון בגיטרה נוספת. הקלידן, שלא קיבל קרדיט, הוא כנראה סטיב וינווד.


שני שירים יצאו כתקליטון בתקופתו האחרונה של הנדריקס בחייו - IZABELLA (שחותם את האלבום) ו- STEPPING STONE. כמה שהם טובים. פשוט כיף להקשיב לזה! יש הבדלים בין הגרסאות פה לגרסאות שיצאו באפריל 1970 כתקליטון. בין לבין יש גם בדיחות אולפניות, כמו הקטעים "שלושה דובים קטנים" ו"הקטסטרופה של פיטר גאן".


ובכן, מדובר פה באלבום שנועד להרוויח כסף ותו לא. אם הנדריקס היה בחיים, ספק אם היה מאשר הוצאת דבר שכזה. אבל הוא כבר לא היה בשליטה וחברת התקליטים רצתה לחלוב עוד ועוד. מעניין אם מישהו התחיל את דרכו עם הנדריקס דווקא עם האלבום הזה. מעטים עשו זאת ומעניין אם המשיכו הלאה לעבר הקלאסיקות היותר ברורות שלו. יקח עוד זמן רב מאז ועד שמשפחתו של הנדריקס תדאג להוציא לאור מוצרים יותר מסודרים וראויים לזכרו.


ועדיין, זו אחלה של מוזיקה.


בעיתון רולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "ימים אחרי מותו של הנדריקס צוטט אדי קרמר, טכנאי הקלטות ראשי באולפני אלקטריק ליידי, שיש רק חומרים שלא יצאו עדיין שיתאימו לשני אלבומים והופעה חיה באלברט הול שתצא בקרוב. עם זאת, 'מקורבים' צוטטו שיש הרבה יותר הקלטות הנדריקס שאף אחד לא ישמע - 'זה לא יהיה הוגן לזכרו לשחרר אותן' הייתה הדרך בה נאמר עליהן לרוב. אף על פי כן, זהו האלבום הרביעי שלאחר מותו שיוצא לאור. ומה קרה להקלטות באלברט הול?


האלבום מורכב מכמה קטעים אינסטרומנטליים, גרסאות חלופיות של סינגלים אנגליים ואמריקנים ושטויות באולפן שמקרבות אותנו אל האיש, אך מוסיפות מעט למורשתו המוזיקלית. העובדה שקטעים פה מגיעים מנקודות זמן שונות מוסיפה לתחושת הגלישה המפוזרת. במילים אחרות, זה פוטפורי של אאוט-טייקים שלדעתי נחמדים לקבל אותם מכיוון שהם מוסיפים עומק לתדמיתו של ג'ימי שתחזיק מעמד - אבל אני רק מקווה שזה לא יהיה האלבום הראשון שמישהו יקנה כדי לגלות על הנדריקס. זה בקושי חיוני ולא מוסיף לזכרו".


באוקטובר 1970 יצא תקליט הבכורה של הלהקה הבריטית UFO. הנה ביקורות נדירות עליו ששלפתי מעיתוני הרוק של אז:


מלודי מייקר: "ארבעה בחורים צעירים שקוראים לעצמם אחרי התופעה העכשווית בשמיים שעושים צלילים כבדים באווירת לד זפלין. זה תקליט ראשון טוב מאד שלהם והם מושכים קהל בהופעותיהם במועדוני לונדון בימים אלו".


עיתון MUSIC BUSINESS WEEKLY: "זה תקליט רוק מתקדם מלהיב של להקה חדשה. עם ניהול טוב היא תוכל לעשות לעצמה שם, במיוחד שאין פה חבר להקה שמעל גיל 20".


עיתון MUSIC NOW: "נראה שחברת התקליטים BEACON הצליחה לשים את ידיה פה על משהו גדול. התקליט הזה לא יכה גלים רבים אבל יש פה מספיק שקורה ומספיק כישרון בלהקה כדי להפוך זאת לאבן דרך חשובה לדברים גדולים שיגיעו בהמשך. התקליט מאוזן היטב ויש צלילים חלליים כדי להצדיק את שם הלהקה. זה רוק מתקדם ברובו אך הלהקה גם מבצעת פה את שיר הרוק'נ'רול הישן של אדי קוקראן. הבטחה היא המילה הנכונה בתקליט זה".


רקורד מירור: "זו להקה מעל הממוצע. ארבעה חברים צעירים מאד אך עם צורך עז להתנסות בדברים. זו בהחלט להקה ששווה לעקוב אחריה".


עיתון NME: "זה לא ממש מוסיקה, מה שקורה פה. אפילו הקלישאות פה מנוהלות באופן רע ביחד עם שירתו הרעה של פיל מוג. יש פה גם צלילים חלליים פתטיים שמזכירים לי בעיקר את TELSTAR של הטורנדוס. יש פה ושם דברים נחמדים אך רוב התקליט? תשכחו מזה".


עיתון STRANGE DAYS: "באנג באנג...קראש... באנג... המתופף של הלהקה הזו ממש מתקשה לשמור על הקצב. השירים בנאליים ואופן ההקלטה מרושל. איך חברת תקליטים בימינו מרשה לעצמה להוציא כזה דבר רע?"



באוקטובר 1971 יצא התקליט השני של להקת הרוק המתקדם ההולנדית, פוקוס, ושמו MOVING WAVES.


להקת פוקוס ההולנדית ידועה לעולם הרחב בזכות להיטי ענק מקוריים כ"הוקוס פוקוס" (הלהיט היחיד שאני מכיר שנשען על שירת יודל במעטפת רוק) והלהיט האינסטרומנטלי "סילביה". בפעם הראשונה ששמעתי בחיי את הלהיט "הוקוס פוקוס", הלסת שלי נפלה לריצפה מרוב תדהמה. לא האמנתי שאני שומע תעוזה מוסיקלית שכזו. מה?! זה הצליח להפוך ללהיט מצעדים ענק ?! ואכן... נסתרות הן דרכי עולם המוסיקה.


גיטריסט הלהקה - יאן אקרמן (שהגיע מלהקת BRAINBOXׂ) והחלילן-אורגניסט תיס ואן ליר הכירו עוד קודם לכן כשניגנו יחד באלבום של הזמר ההולנדי ראמסס שאפי. לאלבום הזה משנת 1969 קראו SUNSET SUNKISS והוא הכיל שתי יצירות. אפשר לשמוע באלבום כמה רעיונות מוסיקליים שנלקחו אחר כך ליצירות של פוקוס, באלבומים שבהמשך דרכה. זה אלבום מאד מעניין שלא יצא על דיסק אך שווה בהחלט הקשבה.

אחרי כן הם הקליטו את האלבום הראשון של פוקוסׁ - FOCUS PLAYS FOCUS - שנקרא גם בשם IN AND OUT OF FOCUS. האלבום הוקלט באולפני SOUND TECHNIQUES בלונדון ויצא בשנת 1970.


הלהיט של האלבום הראשון הזה היה קטע קצר של אקרמן שנקרא HOUSE OF THE KING. באנגליה, הקטע הזה שימש כפתיח לתוכנית טלוויזיה מדעית בשם DON'T ASK ME. הקטע הזה למעשה לא נכלל בהוצאה ההולנדית של התקליט (בגלל שזה יצא שם כסינגל). אבל אקרמן דרש מואן ליר לפטר את הבסיסט והמתופף המקוריים לטובת המתופף פייר ואן דר לינדן (שניגן עם אקרמן בלהקת BRAINBOX) והבסיסט קיריל האוורמאנס.


ג'ורג' מרטין, המפיק האגדי של הביטלס, רצה מאד להפיק את פוקוס אך הוא ביקש מהם לחכות שנה כי הוא בדיוק נכנס להפקה אחרת. חברי הלהקה ההולנדית סירבו להמתין לו. הם היו חמים להקליט ונכנסו להקלטות האלבום השני באולפני SOUND TECHNIQUES ובאולפני MORGAN בלונדון. הקלטות האלבום MOVING WAVES לקחו יומיים בלבד. מפיק ההקלטות היה מייק וורנון. חברי פוקוס התרשמו מאד מהסאונד שוורנון הפיק לפליטווד מאק (בייחוד בלהיטם ALBATROSS).


אך לא חסרו מתחים באולפן במהלך ההקלטות. הרבה מריבות פרצו בין אקרמן לואן ליר. שני אלו באו מרקע שונה והיו בעלי אופי אחר לגמרי זה מזה. לא היה להם מושג, שלמרות השוני ביניהם - ההצלחה המשותפת מחכה להם מעבר לפינה ועוד עם שיר בעל גוון מוסיקלי מקורי ומיוחד במינו - HOCUS POCUS. הקטע הזה נולד למעשה באופן מקרי לגמרי. זה היה הקטע היחידי שלא הוכן מבעוד מועד להקלטה. הוא נוצר במהלך חזרה, כשהלהקה החלה לג'מג'ם. לפתע אקרמן החל לנגן את קטע הגיטרה שיהפוך לידוע מאד. לאט לאט החלו שאר חברי הלהקה להתאים את תפקידיהם, כשלפתע ואן ליר פצח - בפעם הראשונה בחייו - בשירת יודל. הוא לא התכוון לכך ברצינות. זו הייתה למעשה בדיחה בתוך חדר חזרות אך התגובה של אנשים ששמעו את זה הייתה כה טובה עד שהוחלט להשאיר את היודל ביצירה.


למרות ששאר האלבום עומד בצל הלהיט הענק הזה, יש בו יצירות שהן פנינים של ממש. צד ב' של האלבום הוא יצירה אחת ארוכה בשם ERUPTION. העבודה על הלחנת היצירה הייתה ארוכה. הקונספט היה להביע באופן מוסיקלי את התפרצות הרגשות השונים בבני האדם.


הבורבולטה של סנטנה.


בשנת 1974 הקליט קרלוס סנטנה אלבום ביחד עם אליס קולטריין, אלמנתו של נגן הג'אז האגדי ג'ון קולטריין ואמנית מוזיקלית מעניינת מאד לכשעצמה. שם האלבום הוא ILLUMINATIONS והוא סיפק חומר מוזיקלי טוב אך היה רחוק מלהיות מסחרי. חברת התקליטים 'קולומביה' ידעה שהתקליטים הסדירים של להקת סנטנה הם אלו שמאפשרים לקארלוס להוציא אלבומים שונים כמו זה עם קולטריין. ומה חברת תקליטים טובה רוצה תמיד? כסף. והרבה כסף. לפיכך היה נתון קארלוס תחת לחץ מצד חברת התקליטים להוציא אלבום מסחרי של להקתו, כדי לחפות על חוסר המסחריות של האלבום עם קולטריין.


במקביל לזה, שחררה קולומביה בזמן ההוא אוסף להיטים ישנים של הלהקה מתקופתה הראשונה. מכירות אלבום הלהיטים זיכו אותו בתקליט זהב. הבעיה של קראלוס, בזמן הזה, לא הייתה הלחץ מצד חברת התקליטים אלא העובדה שאין לו להקה מאחוריו. ההרכב שהנהיג בשנת 1973 התפרק. החברים המקוריים האחרונים בלהקה (המתופף מייקל שריב ונגן כלי ההקשה צ'פיטו אריאס) הביעו רצון לצאת לדרך משלהם. קארלוס הבין שהלהקה הגיעה לשלב הפירוק.


במאי 1974 הוקם הרכב חדש של סנטנה. הנגנים בו היו הבסיסט המקורי של להקת סנטנה, דייויד בראון, צ'פיטו אריאס ומייקל שריב שהוחזרו להרכב החדש, הקלידן טום קוסטר ונגן כלי ההקשה ארמנדו פראזה. את עמדת השירה תפס ליאון פאטילו.


הסאונד החדש של סנטנה הביא ניחוחות של מוזיקת נשמה, בסגנון של סטיבי וונדר וסליי סטון, לצד מוטיבים גוספליים. החיספוס, שהיה חלק מהתבלין הקסום של סנטנה עד כה, נעלם לטובת הפקה מצוחצחת יותר. בשביל פאטילו הסולן זו הייתה משימה קלה. גוספל היה חלק מהמצע המוזיקלי השורשי שלו. הוא נהג לנגן באורגן בכנסייה של הוריו בסאן פרנסיסקו והכניס ללהקה גם את נגינתו הטובה בפסנתר החשמלי מדגם 'פנדר רודס'.


האלבום של סנטנה משנת 1974 נקרא BORBOLETTA, ובנוסף לסגנונות הנ"ל היו בו גם מרכיבים של ג'אז ומוזיקה ברזילאית.


הקטע הפותח שבאלבום מכיל תרומה מוזיקלית של הזוג המוזיקלי, איירטו מוריירה ופלורה פורים. מוריירה: עשינו אילתורים חופשיים וקארלוס הוסיף להם אחר כך דברים שהפכו אותם לדברים ברורים יותר. הוא היה נדיב לתת לנו את הקרדיט".


זה נראה שקארלוס ניסה בהרכב החדש להגיע להישגים אליהם הגיע צ'יק קוריאה בהרכב הראשון של RETURN TO FOREVER, בו ניגנו מוריירה ופורים.


למרות העובדה שהלהקה שעבדה על האלבום הזה לא הייתה להקה אמיתית, האלבום שיצא מהנגנים נשמע אחיד לגמרי ומוצר מובהק של להקה מגובשת בשם סנטנה. כל הנגנים שבאו לעבוד על האלבום הזה ידעו שהם יוצרים מוזיקה מיוחדת מאד, עם קטעים שחלקם מופשטים לגמרי, אך האלבום הזה לא הפך לרב מכר גדול בארה"ב עם יציאתו. הדבר גרם למתחים ברורים בין קארלוס לחברת התקליטים. בשאר העולם היה מצב המכירות טוב יותר.


המכירות המועטות יחסית של האלבום בארה"ב גרמו לדאגה גדולה לקראת סיבוב ההופעות האמריקני שנקבע לסנטנה באוגוסט 1974. זה היה אמור להיות הסיבוב שיחזיר את הלהקה למפה, אחרי תשעה חודשים של היעדרות ממנה.


השבר הגדול הראשון קרה יומיים לפני תחילת סיבוב ההופעות הזה. מייקל שריב המתופף החליט לפרוש מהלהקה. הוא חשב על פרישה עוד לפני כן, אך שוכנע להישאר ולהשתתף בסיבוב ההופעות. כשבוע לפני תחילת הסיבוב החל שריב לחוש כאבים עזים שהתגלו כאבנים בכליות. הוא שכב במיטתו בבית החולים והבין שאין מנוס מלפרוש.


הפרישה הזו באה כמכה איומה לקארלוס, כי שריב היה שותפו המוזיקלי מאז האלבום הראשון של הלהקה ב-1969. שריב היה יוצר מרכזי בשרשרת אלבומי הפיוז'ן של הלהקה בשנים 1973-1972, אך הוא חש שעליו להמשיך הלאה.


קארלוס סנטנה ידע דבר אחד ברור: שהיחיד שלא יכול לפרוש מלהקת סנטנה זה הוא עצמו, כי שמו הוא סמל הלהקה. כך שבכל מקרה הוא חייב להמשיך ולנתב את הלהקה שלו לכיוון הצלחה. הוא היה מאושר שהצליח עד כה להקליט מוזיקה שהתאימה לנפש הרוחנית שלו.


עם זאת היה ברור לו שמכאן והלאה הוא לא יוכל יותר להוציא אלבומים כאלה. ירח הדבש הנסיוני שלו נגמר והגיע הזמן להכניס כסף לקופת חברת התקליטים. ואכן, האלבום הבא שלהקת סנטנה הוציאה בשנת 1976, 'אמיגוס', היה כבר מסחרי יותר. אפשר לומר מבלי להגזים ש- BORBOLETTA הוא האלבום הנועז האחרון שלהקת סנטנה הקליטה.


טריוויה קטנה: הידעתם שהקטע PROMISE OF THE FISHERMAN השפיע באופן ישיר על הקטע LOS ENDOS של להקת ג'נסיס? את זה פיל קולינס גילה. לא אני.


והנה מהביקורת שנכתבה בזמנו על התקליט ברולינג סטון: "כאשר קרלוס סנטנה מתפתח מבחינה מוזיקלית ורוחנית - לעת עתה נראה ששתי הדרכים הן אחת והוא בוחר את מקורביו בקפידה רבה יותר. דרישות המוזיקה שהוא יוצר מכתיבות את כוח האדם שלו ולהקת סנטנה הפכה למטרות הקלטה שמתחתיה מופיעים נגנים שונים.


המילים, בעיקר של סנטנה, שריב ופטילו, הן מהומה קוסמית כנה אך פשטנית. כפרסומות לשלווה הפנימית, שניתן למצוא באמצעות צורות מדיטציה שונות, הן אינן משכנעות מדי, במיוחד מאחר ואותו מסר נתקל בבירור וללא העמדת פנים אצל הנגנים. ניסיון פנימי, לא מילולי מטבעו, אינו מתקשר בקלות במילים; בשלב זה סנטנה כנראה צריכה לוותר לגמרי על מילים".


באוקטובר 1970 יצא תקליט שני של אקס-סופט מאשין, קווין איירס. שמו הוא SHOOTING AT THE MOON.


איירס עזב את להקת סופט מאשין, לאחר סיבוב ההופעות בארה"ב בעקבות צאת אלבום הבכורה שלהם. כשחברת התקליטים דרשה מהלהקה לחזור לפעילות, הוא היה היחיד משלושת החברים שלא הסכים והחליט להמשיך ולחצוב את דרכו בקריירת סולו. בסוף 1969 הוא הוציא את תקליט הבכורה המעולה שלו, JOY OF A TOY. זו הייתה התחלה נהדרת לקריירה פורה למדי במהלך שנות השבעים.


שנה אחר כך קיבץ איירס סביבו חבורה של מוזיקאים מצוינים שיצאה איתו לסיבוב הופעות תחת השם "כל העולם". להקת הליווי הזו כללה את המלחין ונגן הקלידים דייויד בדפורד, נגן הסקסופון לול קוקסהיל, המתופף מייק פינצ'ר ואת מייק אולדפילד הצעיר שפרט בבס. לעיתים היה זה רוברט וויאט (חברו של איירס מסופט מאשין) שאייש את עמדת התופים בהופעות, כי חש ששאר החברים באותה מכונה רכה פשוט לא סובלים את שירתו ואת נוכחותו.


באפריל 1970 החלו קווין איירס וחבריו להקליט חומרים לאלבום SHOOTING AT THE MOON. הלהקה הסתובבה אז הרבה בדרכים והיו לה הזדמנויות רבות לנגן את החומר לפני שנכנסה לאולפן. כך שתהליך ההקלטה היה קל למדי וגם מהנה. המגוון המוזיקלי של החברים יצר שילוב נהדר של שירים עם עיבודים מאתגרים, שמדי פעם גם נגעו באוונגארד, כולל השפעות מהזרם הצרפתי MUSIQUE CONCRETE (באמצע הקטע השני של התקליט), שלפי האסכולה ההיא מדובר במקבץ צלילים גולמי שמתחבר למוזיקה. יש אוהבי מוזיקה הרמונית ומסודרת שלא יאהבו את הקומפוזיציה המטורללת הזו, אבל אני אישית מ-מ-ש אוהב את מה שקורה שם עם זה.


בדפורד אמר על הקטע הספציפי הזה, שנקרא RHEINHARDT & GERALDINE/PARA DOLORES: "לעיתים קרובות מדי יש רעיון נחמד לשיר ובדיוק באמצע השיר הכל משתגע ומתקבלים צלילים מוזרים, כך שזה לא היה סוג הדברים שהיו עובדים כשיר בתקליטון".


התוצאה הכללית באה בתקליט פנטסטי, שיצא באוקטובר 1970 והציג עוד צד במוזרות האמנותית של איירס, בעל הקול העמוק הכובש והחזות המתעתעת. האלבום נפתח עם שיר מקסים ושובבי בשם MAY I, שנועד לקרב את המאזין לקראת הבאות. אין ספק שלאיירס היה אומץ גדול מאד כאמן והתוצאה בהחלט מנצחת.


בעיתון NME נכתב בביקורת על התקליט, בזמן אמת: "איירס מחזיק היום במה שבזמנו היה נחשב לסוג של שירה שהיה ראוי להשליכה לפח. עתה, עם סוג המוזיקה שהוא מביא לנו, מדובר בקול מיוחד שנושא את המוזיקה הזו כהלכה. יש פה איכות המרופדת במין אי שפיות, כמו ספר ילדים שמתעורר לחיים".


בספטמבר 1974 יצא תקליט מיוחד מאד ללהקה מיוחדת מאד שבראשה עמד איש אחד מיוחד במינו. ללהקה קוראים UTOPIA והאיש שניצב בראשה נשא את השם טוד ראנדגרן.


מעריציו של ראנדגרן, באותם ימים, ידעו כי האיש יודע כל הזמן להמציא את עצמו מחדש. להרכב החדש הוא רקח קונספט שבא לחבר בין רוק מתקדם בריטי, גרייטפול דד והפ'אנק של ממלכת ג'ורג' קלינטון. ראנדגרן סיפר: "השוני בינינו ללהקות הפרוג הבריטיות היה שהן ניזונו מיצירות קלאסיות בעוד אנחנו, כאמריקאים, ינקנו המון ג'אז ורית'ם אנד בלוז. הפ'אנק היה חשוב לנו. יש לנו את האפשרות לנגן מהר מאד אך אנחנו לאו דווקא מושכים לשם. אנחנו רוצים ליהנות יותר מאשר להתעסק בתרגילי נגינה. אנחנו לא מעריצים של ELP אבל אנחנו מעריצים של להקת יס. קית' אמרסון מתעסק רק בעצמו בעוד שבלהקת יס יש דגש על נגינת להקה".


יחד עמו היו בלהקה מוזיקאים מוכשרים ביותר. הקלידן היה מארק 'מוגי' קלינגמאן, שכתב שירים לאמנים כמו ג'וני וינטר ובט מידלר. נגן כלי ההקשה היה קווין אלמן, בסינטיסייזרים נגעו פרוג לבאט וראלף שוקט. הבסיסט היה ג'ון סיגלר. ראנדגרן מצא את ההרכב הנכון שיאפשר לו לנגן סולואים של גיטרה חשמלית כפי שרצה. ראנדגרן: "כבר הוכחתי את עצמי ככותב שירים אבל רציתי גם להוכיח את כשרוני כנגן גיטרה, למרות שלעולם לא אוכל להיות כמו ג'ון מקלאפלין".


על סמים ביצירה של הלהקה אז, סיפר שנים לאחר מכן: "היינו בתוך כל מיני סמים אז. אף אחד מאיתנו לא היה על הרואין. פעם אחת בא מישהו והציע לנו פטריות הזיה. בלענו אותן כאילו אין מחר".


התקליט הזה ארוך מהרגיל. אורכו כשעה והדבר השפיע על הסאונד שלו בוויניל. למי שאינו יודע - ויניל מכיל כמות מסוימת של חריצים (או 'גרובים' בעגה המקצועית) שמשמרת איכות של צליל אופטימלי ככל שהחריצים צפופים יותר, כך איכות המזיקה פוחתת ותקליט באורך של שעה מחייב הצטופפות של החריצים, על חשבון האיכות.


ההופעות היו אז ארוכות לא פחות ונמשכו בין שלוש לארבע שעות. ראנדגרן האשים בהמשך את חברי הלהקה, שביצעו סולואים ארוכים מדי. אבל הוא הוסיף שהקהל היה מסטול מכדי להבחין בזה. ועם כל זה, בעיניי מדובר בתקליט מרהיב ומיוחד של להקה שמעטים, משום מה, מדברים עליה וחבל.


באוקטובר 1970 יצא תקליט ההופעה הראשון של להקת STRAWBS. התקליט הוקלט בהופעה בקווין אליזבת' הול, לונדון, ב-11 ביולי 1970. אז הנה הביקורות ששלפתי על התקליט מאז:


עיתון RECORD RETAILER: "ההקלטה הזו בהופעה של הסטרובס מציינת כיוון חדש והרבה בעזרת הקלידן ריק ווייקמן, שממש זורח בקטע הסולו שלו, TEMPERAMENT OF MIND. אלבום טוב מאד".


עיתון דיסק אנד מיוזיק אקו: "זה מהדברים הקרובים ביותר שיש לנו היום לתקופת בהן מינסטרלים התרוצצו ברחובות שהוארו בעששיות. ריק ווייקמן מוסיף הרבה ללהקה וזה ממש מהנה לדעת שיש תקליט שכזה באוסף".


עיתון MUSIC NOW: "ריק וויקמן הוא בכור ממש מוכשר אבל החולשה של הסטרובס נעוצה, כרגיל, באופן כתיבת השירים של דייב קאזינס".


באוקטובר 1975 יצא תקליט הקאמבק של להקת ואן דר גראף ג'נרייטור ושמו GODBLUFF.


בשנת 1972 יצאה להקת 'ואן דר גראף ג'נרטור' הבריטית לחופשה אחרי לוח הופעות עמוס מדי שהתיש את כל חברי הלהקה. אחרי כל סיבוב שכזה ציפתה ממנה חברת התקליטים לשוב הביתה ולכתוב מיד אלבום חדש, ללא אפשרות של מנוחה לאגירת כוחות מחודשים.


הלהקה עשתה שלושה סיבובי הופעות באיטליה והמצב לא היה קל כשחברת התקליטים פעלה גם כמשרד הניהול של הלהקה. זה היה צעד לא חכם שגרם לחברי הלהקה לא להרוויח את הכספים שבאמת הגיעו לה. בשנת 1972 גילו ארבעת חברי הלהקה, שגם אחרי סיבובי הופעות מאד עמוסים הם עדיין נותרו שקועים בחוב כלכלי.


סולן הלהקה, פיטר האמיל, קבע אז שהוא לא מעוניין יותר להופיע אלא רק להקליט באולפן. הוא איים והוא קיים כשיצא לקריירת סולו שהניבה בשנים 1973-1973 שלושה אלבומי אולפן. כל חברי הלהקה תרמו את נגינתם לאלבומים שלו.


עד שהגיע סוף שנת 1974 והארבעה, שראו כי בכל זאת הם נהנים יחדיו, החליטו להפעיל את הגנרטור מחדש.

בינואר 1975 הם החלו לערוך חזרות על חומר חדש. החזרות נמשכו עד אפריל. בנטון הקלידן, שתמיד היה עסוק בחיפוש אחר אפקטים חדשים לנגן עמם, היה עסוק אז בבניית אורגן חדש לגמרי. הוא לא הספיק לסיים את בנייתו לקראת האלבום החדש וההופעות שבאו אחריו ולכן ניגן באורגן האמונד.


ההחלטה הייתה משותפת להתקדם מבחינה מוזיקלית ולא לחזור על תבניות העבר של הלהקה. בעוד שאלבומם הקודם (PAWN HEARTS) הורכב מקטעים שהיה קשה לנגנם בהופעות, הפעם המטרה הייתה להרכיב חומר שקל יותר לנגנו על הבמה. בעת החזרות ניגן בנטון לעיתים בגיטרה בס ואילו האמיל ניגן בגיטרה חשמלית. היה ברור לכולם שהלהקה חוזרת לפעול בפורמט שונה. הרי הזמנים בכל זאת השתנו.


חברת התקליטים CHARISMA, שידעה כי יש ביקוש ללהקה שהתפרקה שלוש שנים קודם לכן, הציעה חוזה הקלטות חדש בו יימחק החוב הישן. חברי הלהקה ראו זאת בעין יפה וחתמו כשהוחלט הפעם שהם ינהלו את להקתם, ביחד עם חבר של האמיל שיטפל בעניינים השותפים ויהיה שותף מלא.


ואן דר גראף ג'נרייטור החלה להופיע עם החומר החדש שיצרה עוד לפני שיצא כתקליט לחנויות. זה היה צעד אמיץ להביא לקהל חומר מורכב שכזה. אבל הלהקה הייתה רעבה לראות את תגובת הקהל.


המופע הראשון, עם החומר החדש, נעשה באוניברסיטת LAMPETER ב-9 במאי 1975. למחרת נערך מופע בבאנגור, שאחריו יצאה הלהקה לסיבוב הופעות בצרפת ובבלגיה. בתחילת יוני חזרה הלהקה לאנגליה לעוד הופעות ואז החלו ההקלטות של האלבום GODBLUFF באולפני רוקפילד.


הסשנים הניבו, בנוסף לארבעת קטעי האלבום הזה, גם שני קטעים שיצאו לאור באלבום הבא של הלהקה, STILL LIFE.


ב-27 ביולי 1975 הופיעה הלהקה בתיאטרון VICTORIA PALACE שבלונדון. זה היה מופע מוצלח מאד שהניב ביקורות מהללות. לא מעט פעמים הופרחה שם לחלל האוויר המילה 'קאמבק'. ואכן, זה היה אחד הקאמבקים המפוארים יותר של עולם הרוק המתקדם. ואן דר גראף ג'נרייטור חזרה במלוא הכוח.


האלבום GODBLUFF יצא באוקטובר 1975 ונחשב מאז ועד היום לאלבום רוק מתקדם חשוב, נועז ויצירתי מאד. זה אחד משיאי להקת ואן דר גראף ג'נרייטור.


לא כולם אהבו בזמנו את האלבום החדש, כפי שאמרה הביקורת בעיתון "לאנקשיר איבנינג פוסט": "לידתה מחדש, שוב, של ואן דר גראף ג'נרייטור בתחילת השנה עוררה סערה. אבל היצירה האחרונה של הלהקה לא עושה דבר כדי לשכנע את המאזין כי הההרכב החדש יחזיק מעמד יותר ממה שהיה. האלבום הוא מצגת ארוכה מסוג הרוק האוונגרדי שכל כך הרבה להקות אחרות מנגנות טוב יותר בהרבה. נקודת החסד לאורך האלבום היא נגינת הבס המרשימה של יו באנטון. וגם אז הוא זורח רק בכ-5 אחוזים מההקלטה בת ארבע שירים ובאורך כולל של 37 הדקות. גיא אוונס לא מצליח לתופף את דרכו והסקסופונים והחליליות של דייוויד ג'קסון פשטניים מכדי להיות אמינים. באשר לפיטר האמיל, הכוכב לכאורה של מערך הגנרטור, הוא שר מילים כושלות. תקליטים באים ותקליטים הולכים, אבל פיטר האמיל ממשיך וממשיך וממשיך וממשיך...".


גם בעיתון האמריקני TROY RECORD נתקל האלבום בביקורת לא נעימה: "פיטר האמיל ולהקתו מנסים כל כך להישמע מפחידים שהם נראים כקריקטורות. זו נוסחה שכבר נעשתה בעבר על ידי להקות אחרות וזה מותיר את האמיל בשירה פזיזה ונמהרת כשאת קולו עוטף עיבוד כלי משמים. מה גם שהוא שר על זומבים ועל סוף העולם. מכל החבורה, ג'קסון הנשפן הוא סימן השאלה הגדול מהם. נגינתו חסרת דמיון וזה פשוט בזבוז. אז תמנעו מהאלבום הזה, שהוא בעיקר הרבה רעש ומחסור ברור בכיוון. תמנעו מהאלבום הזה כמו שנמנעים ממגפה".


ברקורד מירור הבריטי נכתב על האלבום: "העטיפה היא שחורה ועירומה. חוץ משם התקליט שנמצא בפינה. צבעו אדום והוא נראה כחותמת. רק הלוגו של הלהקה למעלה מעיד על חוסר הבטחון שבתקליט עצמו. הביצועים של השירים מלאי עוצמה ועם לחנים מלאי מתח. המתופף אוונס חד כמו ראש של סיכה. ובנטון האורגניסט הוא נגן הקלידים הכי פחות מושפע מהסביבה. הוא מקורי ביותר. דייב ג'קסון חייב להיות הואן גוך של הסקסופונים. עדיין פיטר האמיל הוא השולט. העיבודים פה שונים מאד ממה שהיה באלבומי הלהקה הקודמים ויש בהם תחושת אווירה קלסטרופובית. זו חזרה מבורכת של הלהקה לעניינים".


באוקטובר 1971 יצא תקליט חדש ללהקת הפולק PENTANGLE ששמו REFLECTION. אז הנה ביקורות ששלפתי עליו מזמן אמת...


עיתון RECORD AND TAPE RETAILER: "זו מוסיקה מאווזנת בין המסורתי למקורי. הקטע הבולט הוא WILL THE CIRCLE BE UNBROKEN. זה תקליט מלא טעם, עם דמיון ונראה שגם יימכר היטב".


עיתון SOUNDS: "חוץ מתקליטה הראשון, תמיד חשתי שלהקה זו הפיקה צלילים נעימים אך ללא התלהבות. אבל עם תקליט זה חשתי שונה. נראה שללהקה איכפת מהמוצר שלה ולא עסוקה בדברים מסיחי דעת".


מלודי מייקר: "זה התקליט הטוב ביותר של הלהקה מאז תקליט הבכורה שלה".


באוקטובר 1967 יצא תקליט של להקת STRAWBEERY ALARM CLOCK ושמו INSENCE AND PEPPERMINTS.


הלהקה הפסיכדלית הזו הגיעה מקליפורניה והגיעה לראש המצעדים בשיא עידן ה-FLOWER POWER. במקור קראו לה THEE SIXPENCE אבל חבריה החליטו לשנות את השם שלנו למשהו יותר אופנתי. הלהקה כללה את אד קינג בגיטרה מובילה, לי פרימן בגיטרה קצב, ג'ורג' באנל בבס, מארק ווייץ באורגן ורנדי סיול בתופים.


הסיפור מאחורי שיר הנושא של תקליט זה הוא כזה; מארק ווייץ כתב את עיקר המוזיקה ואד קינג כתב את הגשר המוסיקלי. לא היו להם מילים. המנהל שלהם לקח את רצועת המוזיקה שהוקלטה למפיק בהוליווד. תוך חודש הם קיבלו את המילים שנכתבו לשיר וגם הקלטת דמו. לא השם של ווייץ ולא של קינג הופיעו בקרדיטים. ההסבר של המנהל שלנהם היה כך: "זה מה שאתם צריכים לעשות כדי לפרוץ לעסקי המוסיקה". השניים היו בהלם.


אף אחד בלהקה לא יכל היה לשיר את המנגינה שנקבעה להם אז השירה נעשתה על ידי חבר שלהם, גרג מונפורד, שגם לו הייתה להקה מקומית. למרות התקליט שהגיע למקום הראשון בנובמבר 1967, מונפורד מעולם לא הצטרף ללהקה.


אם זה לא מספיק, בזמן שהלהקה ישבה בבית ללא עבודה, חבריה קיבלו הודעה שהמנהל הקודם שלההרכיב להקה מזויפת בשם שלהם וקבע סיבוב הופעות של 3 חודשים. החברים המעוצבנים החליטו לעצור את הלהקה המזוייפת, הצליחו במשימתם ואז החליטו לעשות את סיבוב ההופעות בעצמם. כך פגש אד קינג זמר בשם רוני ואן זאנט והקשר שנוצר הביא בהמשך להקמת להקת לינירד סקינירד.



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page