top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

ג'אז מומלץ - על תקליטים של הפסנתרן הנהדר, ביל אוונס

עודכן: 26 באוג׳ 2023



בתחילת שנות השישים, בתוך הנוף התוסס של מוזיקת הג'אז, פעל פסנתרן שהמגע העדין שלו וסגנונו המופנם יעצבו לעד את הז'אנר מחדש. שמו היה ביל אוונס, איש חזון ואמן שנגינת הפסנתר שלו הפכה לשם נרדף ליופי, חדשנות ועומק רגשי.


ביל אוונס כבש את עולם הג'אז בסערה עם גישתו פורצת הדרך לפסנתר. למרות שהוא בהחלט הושפע מחלוצי הביבופ שקדמו לו, אוונס העמיק בתחומי ההרמוניה והחקירה המלודית, ופיתח דרך ברורה שתעניק השראה לאינספור מוזיקאים בשנים הבאות (יוני רכטר סיפר לי שאוונס השפיע עליו רבות).


הלחנים והאלתורים שלו היו חדורים בתחושה עמוקה של ליריות, מאופיינת לעתים קרובות באקורדים שופעים ובניסוח עדין. עם נטייה לבלדות אינטרוספקטיביות, הוא העביר את המאזינים ללא מאמץ לתחום של תהודה רגשית עמוקה. השלישייה פורצת הדרך שלו, בהשתתפות הבסיסט האגדי סקוט לה פארו והמתופף פול מוטיאן, חוללה מהפכה בתפקיד הקצב בג'אז. משחק הגומלין של החבורה התאפיין ברמה יוצאת דופן של טלפתיה מוזיקלית, כל חבר מגיב באופן אינטואיטיבי לאחרים, יוצר שלמות קולחת ומגובשת.


בתקופה זו הקליט אוונס כמה מאלבומיו האייקוניים ביותר. הקלטות אלה לכדו את תמצית האמנות שלו, והציגו את יכולתו לעצב פרשנויות הן לסטנדרטים של ג'אז והן ליצירות מקוריות. זה ג'אז אמיתי!


ביל אוונס מת, בגיל 51, בספטמבר 1980 (לאחר שנים של התעללות פיזית בגופו עם סמים), אך המוזיקה שלו ממשיכה לרתק ולעורר השראה במוזיקאים וחובבי ג'אז כאחד. אני אחד מהם ולכן בחרתי כמה מתקליטיו הבולטים כדי לספר את סיפורו.



התקליט PORTRAIT IN JAZZ, של שלישיית ביל אוונס.

הוקלט ב-28 בדצמבר 1959.

יצא במרץ 1960.




ביל אוונס, שהוא בעיניי אחד מפסנתרי הג'אז המחוננים יותר, הקליט שני אלבומים בשנת 1959 שהשפיעו עמוקות על ההיסטוריה של הג'אז. הוא ניגן בתקליט KIND OF BLUE עם מיילס דייויס והתקליט שאני כותב עליו היה אלבום הבכורה שלו עם הרכב הטריו שלו.



הצלילים המשותפים של השלושה שינו לנצח את פניה של מוסיקת שלישיית הפסנתר, והציגו מושגים חדשים, שלא לדבר על הווירטואוזיות העל אנושית של הבסיסט סקוט לה פארו, שבמהרה יהפוך לדמות טרגית (על כך בהמשך). את ההרכב השלים המתופף הנפלא, פול מוטיאן.


באופן הבולט ביותר, הבאס של לה פארו קודם בדרגה מכלי נלווה בלבד לבעל מעמד כמעט שווה לפסנתר.



המפיק, אורין קיפניז: "התברר שזו הייתה ההקלטה הקלה ביותר של ביל אוונס שהייתי מעורב בה אי פעם. רפרטואר העבודה הראשוני של השלישייה כלל כולו חומר שהוא רצה להקליט אך עדיין לא ניסה; סביר להניח שהייתי מעדיף שיהיו יותר משני קטעים מקוריים, אך אז טרם הבנתי במלואו כי יכולתו לשחזר ולהחיות סטנדרטים ישנים, ולעתים קרובות מוכרים מדי, היא אחת התרומות החשובות יותר שלו לאוצר הג'אז".


אחד משני הקטעים המקוריים היה BLUE IN GREEN, שהגיע לפני כן, בגרסה שונה כמובן, לתקליט של מיילס דייויס. הקטע המקורי השני היה PERI'S SCOPE, אותו הקדיש הפסנתרן לחברתו אז, פרי קאזינס. בהקשבה לקטע זה, ברור שאוונס היה מאוהב ושמח.



אוונס, שזכה פעמיים בתפקיד הפסנתרן "כוכב חדש" בסקר המבקרים של עיתון הג'אז המוביל, דאון ביט, חלף על פני מספר 'שמות' מבוססים כשעלה ממקום 20 לששת הגדולים, בשנת 1959. לא פחות מרשימה הייתה ההצלחה המהירה של השלישייה שהקים ועמה עשה סיבוב הופעות נרחב, בתחילת 1960.



באותו עיתון "דאון ביט" נכתב בביקורת על תקליט זה: "אם יש ספק שאוונס הוא אחד הדברים הטריים ביותר שקרו לפסנתר בשנים האחרונות, האלבום הזה אמור להפיג כל רגשות כאלה. הנה אלבום בעל משמעות - הנה האמת". אוונס אכן ליהטט היטב בשחורים ובלבנים של מקלדת הפסנתר ויצר צלילים בעלי ATTACK ברור. משמעות המילה ATTACK במוסיקה היא עוצמת פתיחת כל צליל. כשצליל מנוגן בעוצמה ובפתיחה ברורה - אומרים שיש לו ATTACK ברור - כאילו הצליל מתקיף אותך מלכתחילה.


השלישייה פורצת הדרך של אוונס נותרה אחת היחידות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של הג'אז. במקום לתמוך באוונס - מוטיאן ולה פארו התערבבו עם הפסנתרן כשווים, וטיפחו סגנון רענן שהשתרש במסורת הג'אז אך הסתעף באופנים חדשים של אימפרוביזציה.


מוטיאן אמר שהאלבום האהוב עליו עם הרכב זה היה PORTRRAIT IN JAZZ.



התקליט SUNDAY AT THE VILLAGE VANGUARD, של שלישיית ביל אוונס.

הוקלט ב-25 ביוני 1961 בווילאג' ונגארד, ניו יורק

יצא בתחילת אוקטובר 1961.




אז הנה אנחנו נמצאים בשעת אחר הצהריים של יום ראשון בניו יורק, 25 ביוני 1961. הלוקיישן הוא מועדון וילאג' ונגארד שנמצא במרתף בשדרה ה-178. זה חדר קטן עם תקרה נמוכה והתרוממות רוח בזכות הצלילים שבקעו ממנו באותו יום משלישייה יוצאת דופן.



החדר הפשוט למראה היה מקום אידיאלי להופעות ג'אז, מבחינת אקוסטיקה שהובילה אמנים רבים להקליט שם. המפיק, אורין קיפניס, וטכנאי ההקלטה, דייב ג'ונס (שהיה מומחה להקלטה חיה בשני ערוצים), דאגו למקם את מכונת ההקלטה הניידת, מתוצרת AMPEX, קרוב לבמה. הם ידעו שיש להם שתי הופעות עם אוונס וחבריו להקליט שם באותו יום. לא היה מקום לטעויות.


כך יצאה לדרך אחת ההקלטות הנערצות ביותר בעולם הג'אז.



חמש שנים קודם לכן, בשנת 1956, הקליט ביל אוונס את אלבומו הראשון, NEW JAZZ CONCEPTIONS, אבל בגלל שהוא לא היה אז ידוע, נמכר האלבום רק ב-800 עותקים בשנה הראשונה לצאתו.



בשנת 1958 יצא האלבום EVERYBODY DIGS BILL EVANS שזכה לקצת יותר הצלחה, אולי בזכות דברי השבח על העטיפה, מאת הסקסופוניסט, קנונבול אדרלי.



אבל ההצלחה הגדולה הגיעה כשאוונס מצא את הנגנים הנכונים שיצרו את חזונו בצורת טריו ג'אז. זה קרה כשהוא ניגן במועדון BASIN STREET EAST, בין שני הסטים של נגן הקלרינט, בני גודמן, שעשה אז קאמבק. אוונס נזכר: “שילמו לו מחיר אדיר להופעות וגם דאגו להביאו בלימוזינה. היה לו חדר הלבשה גדול בעוד שאני ולהקתי אפילו לא הצלחנו לגרד כסף לשתות קולה”. המתופף ונגן הבס של אוונס לא הסכימו לתנאים המחפירים והחליטו לפרוש.


בחיפושיו אחר מתופף ובסיסט הצטרפו אליו הבסיסט סקוט לה פארו והמתופף פול מוטיאן. השלישייה האגדית נולדה.



הם הקליטו את אלבומם הראשון ביחד ב-28 בדצמבר 1959. אלבום זה נקרא בשם PORTRAIT IN JAZZ ופרץ דרך בתחום הטריו-ג'אז. ביל אוונס כתב במילות ההסבר שבעטיפה של האלבום: "אני מקווה שהשלישייה תגדל לכיוון של אלתור בו זמנית ולא רק תנגן מאחורי בחור אחד שעושה סולו ואחריו בחור אחר שעושה סולו. אם נגן הבס, למשל, שומע רעיון, מדוע שהוא פשוט ימשיך לנגן ברקע?".


מאוחר יותר אמר אוונס על השלישייה שלו: "מה שניסינו לעשות היה לשחרר את התפקיד של כולם כך שהם ישתתפו יותר, ובאחריות. נדרשת גישה מוסיקלית באמת, גישה אמנותית, לדעת מתי להיות פשוט ומתי כדאי לשבור תבנית. זה מה שחיפשתי".



לאחר צאת אלבום הבכורה שלה, יצאה השלישייה לסיבוב הופעות מחוף לחוף, במהלך החודשים הראשונים של 1960. עבור רוב קהלי הג'אז הם לא היו ידועים, ופעמים רבות לא מילאו את המועדונים בהם הופיעו. פול מוטיאן נזכר: “הרבה הופעות עשינו במקומות לא מלאים ואנשים צעקו ומחאו כפיים כשניגנו. אני זוכר שניגנתי בוילאג' ונגארד עם ביל אוונס וסקוט לה פארו מול ארבעה אנשים בלבד. אז אמרנו לבעל המועדון שאולי עדיף פשוט להתקפל וללכת הביתה. הוא אמר, 'אה, לא, עדיין יש לכם שולחן של אנשים פה ואתם צריכים לנגן להם'...".



השלישייה המשיכה לנגן, להשתפר ולהתמזג כיחידה. מוטיאן: "לילה אחד ביל ניגן את ROUND MIDNIGHT של ת'לוניוס מונק בצורה כה יפה, עד שסקוט הגיב עם הבס שלו בצורה שאני עדיין יכול לשאמוע בראשי, שנים רבות לאחר מכן. שני הבחורים האלה הביאו דמעות בעיניי". הרגש העמוק הזה משך מאזינים רבים למוסיקה שהם יצרו יחד.


השלישייה לא הקליטה שום חומר באולפן בשנת 1960, אם כי שלושת המוסיקאים השתתפו בהקלטות עבור אחרים. ביל אוונס ניגן ב"הבלוז והאמת המופשטת", של אוליבר נלסון (עליו כתבתי בדף זה), פול מוטיאן הקליט עם נגן הטרומבון בוב ברוקמאייר וסקוט לה פארו הקליט בסוף השנה עם הפסנתרן סטיב קון והמתופף פיט לה רוקה, ועבד לא מעט עם הסקסופוניסט אורנט קולמן. בינתיים חטף אוונס צהבת, בגלל מחט לא נקיה שהשתמש בה להזרקת הרואין, והשלישיה נכנסה לקיפאון קל עד שהתאושש מזה.


אלבום שני של הטריו הוקלט ב-2 בפברואר 1961 ובמהלך ההקלטה היו ויכוחים רבים בין אוונס ללה פארו, ככל הנראה כתוצאה מההתמכרות לסמים של אוונס ואי הסכמתו של לה פארו מההרגל הזה. לא ניתן לשמוע בין הצלילים שבאלבום זה, EXPLORATIONS, את המריבות מכיוון שהאלבום נשמע מגובש מאד, כולל ביצוע מרהיב ופותח שנקרא ISRAEL.




אוונס סיפר על יצירת האלבום, בשנת 1966: "לא רציתי להוציא לאור את האלבום הזה. הייתה לנו תחושה רעה מאוד בתוך ההרכב, באותו לילה, מסיבות שלא אטרח להסביר. היינו מאוד בלתי תלויים זה בזה. ובכל זאת, המוסיקה עצמה הייתה טובה. למדתי לאהוב את האלבום הזה, למרות שהרגשתי באותה תקופה שלא אוציא אותו כי הרגשתי שזה פשוט לא קורה".


עטיפות האלבומים באו בעיקר עם דמותו של אוונס שנראה מאד מיוסר: המפיק אורין קיפניס: “הוא כבר היה נרקומן מזה כמה שנים, והייתי צריך לתחוב בידו כמה דולרים. הרי אני חבר שלו, אני חברת התקליטים שלו, אני המפיק שלו. אנשים אמרו לי 'למה לא יכולת לסרב לו?'. ובכן, הוא עמד למצוא את הכסף באופן בו כל הנרקומנים עושים. דאגתי שהוא יהיה חייב כסף למישהו שישבור את אצבעותיו החשובות, אם הוא לא ישלם עבור הסם שלו".



לאחר הקלטת אלבומם השני ניגנו שלושת חברי הטריו בשיקגו, בטורונטו ובדטרויט ואז נפרדו למשך כמה חודשים, שאחריהם הוזמנו להופעות בוילאג' ונגארד. אורין קיפניס ידע שאסור לפספס את ההזדמנות להקליט את זה. הוא לא ידע כמה גורלית תהיה ההקלטה הזו.


כך הוא סיפר: "אני מניח שאני רשאי לומר, לגבי סדרת ההקלטות החיות האלמותית הזו, שהייתי הראשון שם. המוח שלי היה בעבודה הרבה לפני שהשלישייה הגיעה למופע של יום ראשון, לפני שטכנאי ההקלטה התחיל להקים את ציוד ההקלטה הפרימיטיבי שלו בקושי - שנות השישים, עוד לפני שמקס גורדון (הבעלים המקורי של המועדון) הסכים לבקשתה של חברת ריברסייד רקורדס להקליט את ביל אוונס.


זה למעשה היה שיאו של תהליך חשיבה שהחל יותר מארבע שנים קודם לכן. נכנסתי לראשונה לאולפן עם ביל אוונס, כשלצדו בסיסט ומתופף בסתיו 1956, והצלחתי להקליט אלבום בכורה יוצא דופן (אם כי רק לאט מאוד הפך למוערך). חודשים לא רבים לאחר מכן, התחלתי להיות מודע לכמה קשה יהיה לגרום לביל לחזור על תהליך פתיחת הברז הייחודי של היצירתיות שלו. רוב המוזיקאים הצעירים די אגרסיביים לגבי הקלטות, אבל אוונס, כשנשאל על הכנת אלבום שני, הודיע ​​לי שבאמת אין לו משהו חדש להגיד. למרות שהצלחתי לעשות שני אלבומי אולפן עם אוונס, מוטיאן ולה פארו, בדצמבר 1959 ופברואר 1961. הרגשתי כל הזמן בסכנה שמקור היצירתיות והדמיון המופלא הזה יחמוק ממני. לאוונס ולה פארו לא תמיד היו יחסי העבודה החלקים ביותר. סקוט לא חש בנוח במיוחד, ולא עדין מדי, עם בעיית הסמים ההולכת וגוברת של ביל. הפגישה השנייה באולפן הייתה מורטת עצבים במיוחד - אם כי EXPLORATIONS היה אלבום שהפסנתרן הרגיש מאוד חיובי לגביו מאוחר יותר. אז כשזמן קצר לאחר מכן נודע לי שהשלישייה מוזמנת לשבועיים של הופעות בוילאג' ונגארד, התחלתי לתכנן להקליט אותם שם.


באופן קצת לא צפוי, לא הייתה לי בעיה לגרום לאוונס להסכים - הוא היה מודע לחלוטין למה שהשלישייה הזו יוצרת, וללא ספק אפילו יותר מודאג ממני לגבי כמה שברירית האחדות שלהם עשויה להיות.


אני מודה שדאגתי כבר בתחילת הסט הראשון של אחר הצהריים, כשלפתע החשמל נפל. אבל תוך דקה בקושי, לפני שהספקנו להיכנס ממש לפאניקה, חזר החשמל, והציוד פעל ללא שמץ של צרות למשך שארית היום הארוך והבלתי נשכח ההוא. כפי שהיה נהוג באותם ימים ראשונים, הגישה שלנו להקלטת מועדוני לילה כללה מכונת הקלטה ניידת אחת של AMPEX. בגבולות הנעימים של המועדון, בחרנו להקים אותו על שולחן די קרוב לבמה, לשמור על מגע ויזואלי במקום להתחבא במטבח.


ביל אוונס, כבן אדם, תמיד היה מופנם בדיוק כמו שהוא נשמע. הוא עדיין לא היה פופולרי במידה מספקת כדי לספק נוכחות משמעותית ועדיין לא היה צפוי ליצור אינטראקציה דרמטית עם קהל בכל גודל שהוא. יש מקרים במהלך ההקלטה בהם שומעים כוסות שתיה מקליקות וקולות של שיחות בשולחנות. זה כמובן תרם לאווירה בהקלטה אבל באותו זמן היה בסך הכל חוסר נוכחות די מעצבן מצד הקהל.".



ההקלטות, שחלק מהן יצא בתקליט SUNDAY AT THE VILLAGE VANGUARD, מכילות צלילי טריו קסומים המרופדות ברעשי אווירה מהקהל. מוטיאן: "מה שאני הכי אוהב בתקליט הזה הוא הצלילים של כל אותם אנשים בזמן שאנחנו מנגנים. כלומר, אני יודע שאני כאמן אמור להיעלב מזה מאד, אבל אני אוהב את זה. כל המועדון נמצא בהקלטה הזו". ועדיין, המקום (שהיו בו 120 מקומות) לא היה מלא גם בעת ההקלטה הזו. אוונס ניגן כאילו אלוהים פיזר מעליו אבקת קסמים. יכולתו להרמן ולאלתר הייתה לא מובנת מאליה. לה פארו ידע היטב כיצד להביא את הקונטרבס שלו לרמת דיבור ומוטיאן הפליא בתיפוף חכם ועתיר רגש.

וכן, כמה מזל היה שלאוונס חיכה באותו ערב פסנתר כנף מכוון - דבר שלא היה תמיד בנמצא במועדונים השונים.



עם סיום הערב פנה כל אחד מהשלושה לדרכו ועשרה ימים לאחר מכן הופיע לה פארו עם הסקסופוניסט, סטן גץ, בפסטיבל ניופורט השנתי. לאחר ההופעה נכנס הבסיסט בן ה-25 למכוניתו ואיתו עוד טרמפיסט שאסף. זו הייתה שעת לילה מאוחרת, בצפון ניו יורק, כשלפתע סטה האוטו מהדרך, התנגש בעץ ועלה באש. שני הנוסעים נהרגו במקום. החדשות פשטו במהרה בעולם הג'אז.



ביל אוונס שמע את הבשורה והתרסק. "כשסקוט נהרג, זו לא הייתה רק ​​מכה מנקודת מבט של חבר יקר שמת, אלא גם מכה שניתקה לחלוטין את התקווה שלי לממש השגת טריו ברמה שכזו". פול מוטיאן: “ביל היה במצב של הלם. לוח ההופעות איתו נמחק והוא היה כמו רוח רפאים. היה לנו דיבור לעשות, כטריו, אלבום שלם עם מיילס דייויס, אבל סקוט נהרג וכל התכנון נפל".



"לזכרו - ב-6 ביולי נהרג הבסיסט, סקוט לה פארו, בתאונת מכונית. בגיל 25 הוא פיתח כזו טכניקה מדהימה שהוא השאיר מוזיקאים אחרים חסרי מילים. הוא היה מסוגל לנגן שמהירות מדהימה שלפרקים נדמה שהוא ניגן בגיטרה. כשהבסיסט המאסטר, ריי בראון, שמע על מותו, הוא אמר: 'זה ייקח את הכלי הזה עשר שנים לאחור. ייקח זמן רב לפני שמישהו ידביק את הקצב למקום אליו הגיע".


כשהגיע הרגע לבחור קטעים לאלבום ההופעה החיה, שפארו לא זכה לאחוז בו או לשמוע אותו, בחר אוונס שתי מנגינות שכתב הבסיסט המנוח, GLORIA'S STEP (שפתח את התקליט) ו- JADE VISIONS (שחתם אותו).



בעטיפה האחורית של התקליט נכתב כך: "זה שאני מבקר מוסיקה בתחום הג'אז לא אומר שאני לא יכול ליהנות מאלבום כמו כל הדיוט. זה נכון שכאשר נאלצים להאזין למספר לא ברור של תקליטים בכל שבוע, יש מקרים שבהם הרוח יכולה להיות עוינת כלפי עצם המחשבה על תקליטים. אבל, למרבה המזל, התרופה היעילה ביותר לבעיית הוויניל הזו נמצאת בסמוך למקור הצרות עצמו. אין דבר מרפא יותר ממוזיקה טובה.


בכל פעם שיוצא אלבום חדש של ביל אוונס, נוסף נשק לארסנל הטיפולים שלי נגד שעמום, עייפות, גירוי או כל דבר אחר. יש לי את כל אלבומי הטריו שלו (זה לא מייחד אותי) אבל מעולם לא כתבתי עליו ארוכות באופן מקצועי.


המשפט EVERYBODY DIGS BILL EVANS שימש כאחד משמות האלבומים שלו והביטוי הפך למילולי. כל כך הרבה נדפס בשבחו של ביל שקשה להביע מחשבות חיוביות עליו מבלי לצטט מבקר אחר, במישרין או בעקיפין.


סופר אחד שעשה עבודה מצוינת בלכידת אוונס, האיש, היה דון נלסון בעיתון דאון ביט, ב-8 בדצמבר 1960. אחת הסיבות להצלחת המאמר היו ההצהרות שהצליח לגייס מהפסנתרן. באחד, ביל דיבר על זן וזה הוביל לכמה תובנות מדויקות לגבי הג'אז. אוונס אמר, 'למעשה, אני לא כל כך מתעניין בזן, כפילוסופיה, וגם לא ברצוני להצטרף לתנועות כלשהן. אני לא מתיימר להבין את זה. אני פשוט מוצא את זה מנחם ומאוד דומה לג'אז. כמו ג'אז, אי אפשר להסביר את זה לאף אחד בלי לאבד את החוויה. זה חייב להיות מנוסה, כי זו תחושה ללא מילים. מילים הן ילדי ההיגיון ולכן אינן יכולות להסביר אותה. הן באמת לא יכולות לתרגם רגשות כי הן לא חלק מזה. לכן זה מטריד אותי כשאנשים מנסים לנתח ג'אז כמשפט אינטלקטואלי. זה לא.


כל מי שחווה את נגינתו של ביל אוונס מודע לרגשותיו העמוקים ולבהירות הגדולה שבה הוא קושר אותם. כמו כן, ניכרת למאזין, שעקב אחר ההתקדמות של אוונס בחברת התקליטים RIVERSIDE, החתירה המתמדת להקרנה קבוצתית אמיתית שבה כל גבר מאלתר וכל השלושה עושים זאת יחד. רוב הרכבי הטריו מורכבים מבסיסט ומתופף המספקים גיבוי קצבי לפסנתרן. כאן, יש קשר הדדי של ביטויים מלודיים וקצביים המערבים את כולם באופן פעיל. הרעננות של הגישה של שלישיית אוונס מייצרת מוזיקה עם הילה קסומה באמת.


בהאזנה לאלבום הנוכחי, אני מוצא את עצמי כל כך שקוע עד שהמודעות לגוף שלי נעלמת ואני הופך לאוזן אחת גדולה, מצוידת רק בנפש. אני לא מודע לפעולת ההקשבה. אני מבולבל מהמוזיקה ונהיה אחד עם המוזיקה. ההערה של אוונס - 'זה מרגיש' - מעולם לא הוצגה בצורה יותר גרפית.


המופעים הקבועים של יום ראשון בווילג' ואנגארד בניו יורק זכו למוניטין רחב כמושכים את קהלי הג'אז המעוניינים באמת ביותר. בהתחשב בטבעו של אוונס כאמן (כפי שבא לידי ביטוי, למשל, במאמר של נלסון למעלה), זה נראה מאוד מתאים שזו היא ההקלטה ה'חיה' הראשונה של ביל. לראשונה זה מביא אותו לציבור, בתקליט שלו, בסוג של הופעות ממושכות וספונטניות שיכולות לנבוע מאווירת מועדון כזו. מתוך שש המנגינות, רק אחת היא מתחת לשש דקות ושלושה קטעים עולים על שמונה דקות. זה מאפשר לשלישיה לחקור באמת כל יצירה. כרגיל ברסיטל של אוונס, התוכנית עשירה ומגוונת.


התרומה הכוללת האדירה של סקוט לה פארו לאלבום הזה הופכת את מותו לטראגי עוד יותר. אני מרוצה מכך שקיימות עבורי, כמאזין, את התוצאות המוקלטות הללו".


אלבום שני עם עוד חומרים מאותו יום הקלטה, WALTZ FOR DEBBY, יצא בשנה שלאחר מכן. ובכן, קטע הנושא הוא אחד מקטעי הג'אז האהובים יותר עליי להקשבה ונגינה.





מאז שוחררו חמש ההופעות המלאות בווילאג' ואנגארד על גבי דיסקים וזה מ-א-ד מומלץ למי שרוצה לבלות זמן מופלא במועדון עם שלישיית ביל אוונס. אל תשכחו בסוף גם לגשת לשלושת המוסיקאים, ללחוץ את ידם ולהגיד להם המון תודה על מה שההופעה הזו שלהם תעשה לעולם הג'אז מבחינה היסטורית.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.







©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page