ג'אז מומלץ - כשמיילס דייויס מעורר רעש בדרך שקטה

התקליט IN A SILENT WAY, של מיילס דייויס

הוקלט ב-18 בפברואר 1969.

יצא ב- 30 ביולי 1969

נגנים:

מיילס דייויס - חצוצרה

וויין שורטר - סקסופון סופרן

ג'ון מקלאפלין - גיטרה חשמלית

צ'יק קוריאה – פסנתר חשמלי

הרבי הנקוק - פסנתר חשמלי

ג'ו זאווינול - פסנתר חשמלי, אורגן

דייב הולנד - קונטרבס

טוני וויליאמס - תופים

בתקופה הזו של סוף הסיקסטיז הפך הג׳אז הקלאסי לנחלת העבר ואמנים החלו לחפש כיוונים חדשים, בידיעה שהג׳אז המסורתי שווה כנייר של עיתון האתמול. מי שלא חיפש דרכי יצירה חדשות בתחום, מצא את עצמו מחוסר עבודה למשך שנים. מיילס ידע היטב מתי לנוע הלאה. בין אם אתם חובבי ג'אז או חובב מוזיקה הרפתקנית, לאלבום הזה מגיע מקום באוסף שלכם כדוגמה נוצצת לחזון אמנותי ויצירתיות פורצת גבולות.

התקליט הופק על ידי תיאו מסרו, בסשן אחד שנערך ב-18 בפברואר 1969 באולפן בניו יורק. אחת התכונות הבולטות הייתה השימוש המופתי של מיילס וחבריו בחלל ובשקט. הם נקטו באסתטיקה מינימליסטית, המאפשרת למוזיקה לנשום ולהתפתח בהדרגה. השימוש העדין בכלים חשמליים ובטכניקות הפקה באולפן, יצר אווירה ערטילאית כובשת. לאחר מכן נטל מסרו את ההקלטה המתמשכת וערך אותה כרצונו. התוצאה הייתה מהפכנית לזמנה והפכה לאבן דרך בתחילת זרם שייקרא פיוז'ן (FUSION).

מסרו אמר בשנת 1999: "אל תחשבו במונחים של עריכה מודרנית עם תוכנת מחשב. האלבומים האלו נוצרו עם סכין גילוח להבים כשעריכות הרעות פשוט כוסו איכשהו. לגבי התהייה של מי המוזיקה פה, אז הכנתי את האלבומים, מה שאתם שומעים בעצם, אז אני מלחין שותף במידה מסוימת לפחות".

לאורך כל הקריירה של מיילס דייויס, ועם נפח הולך וגובר של אהדה מאז המוות שלו, הייתה מחלוקת לגבי בעלות יצירתית על המוזיקה שיצאה תחת שמו. אחרי הכל, הנגנים שהיו עמו יצרו אותה יחד עמו והוא היה שם להנהיג אותם. השנויה במחלוקת מכולם היא מערכת היחסים שלו עם המפיק תיאו מסרו, כפי שהמפיק סיפר פה למעלה. דבר אחר היה ברור; מיילס דייויס היה הכוח המעצב, החזון היה שלו וזה נתן למוזיקה את האופי שלה.

אף על פי שהופעותיו החיות של דייוויס ותקליטים קודמים כמו MILES IN THE SKY (שיצא ב-1968) ו- FILLES DE KILIMANJARO (שיצא ב-1969) הצביעו על המעבר הסגנוני שלו, התקליט הזה הציג גישה חשמלית מלאה של דייוויס.

אחד המשתתפים בתקליט היה הסקסופוניסט וויין שורטר, שסיפר: ״עוד בתקליט הקודם שעשיתי עם מיילס, שנקרא ׳נפרטיטי׳, היה קטע נושא ובו מקצב חוזר. הרבה אנשים אמרו ששם היה הרגע בו מיילס החל את המהפכה שלו. לא היו סולואים בקטע הזה, חוץ משל טוני וויליאמס המתופף. צורת ההקלטה של מיילס באולפן השתנתה. כבר לא היו טייקים בודדים של כל קטע, אלא נגינה חופשית במשך זמן רב. לכן זו לא הייתה הפתעה עבורי לשמוע את IN A SILENT WAY כשהוא יצא לאור.

מיילס רצה להגיע עם המוסיקה שלו לקהל הרוק מבלי לזרוק לגמרי את הסגנון שלו, אלא רק לעקם אותו כרצונו. את התקליט הקלטנו בפברואר 1969 ללא תפקידי נגינה כתובים. מיילס לא רצה לדעת מה אתה הולך לנגן. הוא נהג לומר שננגן מוסיקה שלא נשמעת כמו מוסיקה. המטרה שלו הייתה להוציא אותנו מהחממה וליצור דרמה חדשה. הוא אמר לגיטריסט ג׳ון מקלאפלין לנגן גיטרה כאילו הוא לא יודע לנגן בכלי הזה. כך הקלטנו את המוסיקה הזו, עם מקצב ריתמי של ארבעה רבעים, שנשמע מאד מטרונומי. מסביב למקצב יש הרבה חלל של צלילים. ג׳יימס בראון היה נוהג ליצור באותה שיטה״.

ג׳ון מקלאפלין סיפר את הזווית שלו: ״הסשן לתקליט הזה חקוק בראשי כחוויה מיוחדת. הגעתי לניו יורק בימים הראשונים של פברואר 1969 בציפייה לנגן עם המתופף טוני וויליאמס בהרכב חדש שהוא רצה להקים איתי בשם LIFETIME. אחרי חזרה אחת שעשינו שנינו, הזמין אותי טוני לבית של מיילס. כשהגעתי לשם מיילס ציווה עליי לבוא למחרת לאולפן עם גיטרה. נראה לי שטוני לא אהב את ההצעה הזו אך לא יכל להגיד לא למיילס.

למחרת התייצבתי באולפן ללא ידיעה לקראת הבאות. שלושה קלידנים קיבלו שם את פניי - ג׳ו זאווינול, צ׳יק קוריאה והרבי הנקוק. כמו כן היו שם וויין שורטר והבסיסט דייב הולנד. חשתי מפוחד. אלו היו הגיבורים שלי ומיילס היה אליל שלי. עקבתי אחריו משנת 1958. הוא היה האלוהים עבורי. הקטע הראשון שהקלטנו היה שיר הנושא של התקליט. היו בו מיליון אקורדים. מיילס לא אהב את מה שניסיתי לנגן ועצר את הנגינה של כולם. מיד לאחר מכן הוא הביט עליי ואמר לי לנגן את דף התווים שהוצב מולי. הסברתי לו שזה תפקיד של פסנתר ולא של גיטרה ולכן ייקחו כמה דקות עד שאסדר את זה לנגינה בגיטרה. מיילס לא אהב את התשובה שלי. הרגשתי את הזיעה נוזלת בגבי. כולם הביטו עליי וחשבו לעצמם מה יקרה עכשיו. הם ידעו שמיילס הוא מלך ההערות העוקצניות והעלומות. הוא איבד את סבלנותו והורה לי לנגן כאילו אינני יודע לנגן גיטרה. כל השאר הביטו זה בזה והנהנו בראשם בהסכמה שמיילס הפליא להביא הצעה מבריקה. אני נדהמתי והזעתי עוד יותר. התחלנו להקליט והזיעה נשפכה ממני בכמויות. לאחר זמן מה סיימנו. כשמיילס ביקש מתיאו (מסרו) להשמיע את התוצאה - הצלילים היו יפהפיים״.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט הזה: "זהו סוג האלבום שנותן לך אמונה בעתיד המוסיקה. זה לא רוק'נ'רול, אבל זה גם לא ג'אז. זה חלק ממוסיקה חדשה המרחיקה שימוש בקטגוריות תוך שימוש במכשירים מוסיקליים מכל הסגנונות והתרבויות, והיא מוגדרת בעיקר על ידי הרגש העמוק והמקוריות הבלתי מושפעת שלה.

מיילס תמיד הלך בדרכו, מוסיקאי עם המון כוח וכבוד שמעולם לא עשה פשרה עם אופנות "פופ". זו עדות לאותנטיות שלו שגם הוא מעולם לא דאג לקבוע סגנונות, אך המשיך בניסוי המורגש שלו כבר מזה שני עשורים. אלבומים כמו MILES AHEAD כמו גם KIND OF BLUE ו- SKETCHES OF SPAIN פשוט אינם מזדקנים, ומכילים כמה מהחוויות המרגשות ביותר שיש לכל מוסיקה להציע. באלבומו החדש, הטוב ביותר שעשה מזה זמן מה, הוא פונה ל'מוסיקת ​​חללית'.

שני הקטעים הם ג'אמים ארוכים עם מינימום מבנה מתוכנן מראש. הם כל כך מגובשים ומתמשכים שזו עדות לחוויה ולרגישות של הנגנים המעורבים. הקווים המוסיקליים של מיילס הם כמו יריות של תשוקה מזוקקת, סוג של ריפים מעוררים ומשחררים. מלבד צ'רלס מינגוס, אין מוסיקאי אחר בחיים שמתקשר לכמיהה, עוצמה מבוקרת כזו, הפיכת התשוקות והמתחים הנמוכים של החיים להרפתקאות שמע שמוצאות מקום קבוע בתודעתך ומשפיעות על הגדרותיך הבסיסיות למוסיקה. גם נגני הצוות שלו מנגנים טוב יותר ממה שאי פעם שמעתי אותם. אין ספק שהרבי הנקוק (פסנתר), וויין שורטר (סקסופון טנור) וג'ו זאווינול (אורגן) מעולם לא נשמעו כך. נס הוא שמנהיג גדול יכול להביא מוסיקאים מוכשרים כאלו לגבהים מדהימים של השראה. מינגוס תמיד התפרסם בזאת, ומיילס הוכיח את עצמו יותר ויותר כמאסטר באמנות העדינה להפליא הזו.

את הצד הראשון תופס ג'אם ארוך בשם SHHH / PEACEFUL. עם עבודת המצילות והמברשות של טוני וויליאמס והערבסקות העדינות של האורגן של זאווינול שהן כטיול בחלל. כשמיילס נכנס, האנושיות והרוך שבבכי הרך של החצוצרה מספיקים כדי להביא לך דמעות. שמעתי שכשהוא הכין את האלבום הזה, מיילס הקשיב לג'ימי הנדריקס וסליי ופאמילי סטון. אבל התחושה כאן קרובה יותר למשהו כמו השיר "2000 שנות אור מהבית" של הסטונס. זו מוסיקת ​​חלל, אבל עם מרכיב אנושי מוחץ שהופך אותה למרגשת ועמידה בהרבה מרוב עמיתיה לרוק.

צד שני נפתח ונסגר עם השיר הטוב ביותר באלבום, תפילת חצוצרה נצחית בשם IN A SILENT WAY. תמיד היה משהו נצחי וטהור במוסיקה של מיילס, והקטע הזה לוכד את האיכות כמו גם את כל מה שהוא הקליט אי פעם. אם, כפי שאני מאמין, מיילס הוא אמן לדורות, הרי היצירה הזו תהיה בין אלה שעומדות במבחן הזמן כדי להזכיר לדורות הבאים את האחדות של החוויה האנושית.

הם אומרים שג'אז הפך למוסיקה לגיל המעבר, ויש הרבה אמירה בהצהרה. נראה שגם רוק סבל בקהות של צלילים סטנדרטיים. אבל אני מאמין שיש מוסיקה חדשה באוויר, אמנות טוטאלית שאינה מכירה גבולות או קטגוריות, בית ספר חדש המנוהל על ידי גאונים שאדישים לאופנה. ואני גם מאמין שהכוח הבלתי ניתן לביטול והיושר של המוסיקה שלהם יגברו. מיילס דייוויס הוא אחד מאותם גאונים".

אני אישית ממליץ גם על קופסת דיסקים מהודרת, שיצאה לפני שנים, ובה כל ההקלטות מהסשנים לתקליט הזה. ועדיין, לשמוע את זה בתקליט זו חוויה אדירה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.