תקליט ישראלי - הברירה הטבעית בתחילת הדרך

יש אהבות שמכות בך כמו ברק, ויש כאלו שמתבשלות על אש קטנה עד להתפוצצות הגדולה. עבורי, להקת "הברירה הטבעית" שייכת לסוג השני. אני מודה ומתוודה, במשך שנים ארוכות פשוט לא התחברתי. משהו במוזיקה שלהם הרתיע אותי. אולי זו הייתה ההגשה הייחודית כל כך של הסולן, שלמה בר, שלא הצלחתי לפצח? אולי מרקם הכלים האתני, שהרגיש זר לאוזניים של חובב רוק קלאסי שכמוני? או שמא היו אלו המילים העמוקות, שמשמעותן פשוט חמקה ממני אז? כנראה שילוב של כל אלו.

אבל אז, כמו בסרט טוב, הכל השתנה! חבר טוב, יואב יונג, שכנע אותי לבוא איתו להופעה של הלהקה שהוא כל כך העריץ – אי שם בשטח פתוח בתל אביב. הסכמתי בחצי פה, הגעתי סקפטי, הקשבתי – ונכבשתי טוטאלית! כל מה שחשבתי והרגשתי כלפי ההרכב המופלא הזה במשך שנים רבות כל כך – נמחק והתאדה כלא היה. לפתע, הכל נהיה ברור, מוחשי, חודר. הייתי בתוך החוויה, והיא הייתה עוצמתית. יצאתי משם מוקסם, מהופנט! "זו הברירה הטבעית?" שאלתי את עצמי בהשתאות. התשובה הייתה "בהחלט כן, ובגדול!". ההארה המאוחרת הזו היא הזדמנות פז לחזור לשורשים, אל שני התקליטים הראשונים והמכוננים של הלהקה, אבני היסוד של כל מה שבא אחריהם.

בסוף שנות השבעים, הזירה המוזיקלית בישראל הייתה שדה קרב של ממש. מצד אחד, הרוק על כל גווניו – מתקדם, מלוטש, ואפילו פאנק – שלט בכיפה, לצד הזמר העברי הממוסד והמושרש. מן העבר השני, החלה לפרוח בסתר סצנה שולית יותר, זו של המוזיקה המזרחית, שהופצה בעיקר באמצעות קסטות לוהטות ונחשבה בעיני הממסד התרבותי ל"נחותה" או במקרה הטוב, לא רלוונטית לקאנון. על הרקע הסוער הזה, נוצר צורך עמוק, כמעט ייאוש, בצליל חדש, אותנטי, כזה שיגשר בין מזרח למערב, בין מסורת לחדשנות, ויבטא את הזהות הישראלית המורכבת והרב-גונית שרחשה מתחת לפני השטח.

אל תוך הוואקום היצירתי הזה, בשנת 1977, פרצה "הברירה הטבעית" כמו סופת טורנדו. היא לא הייתה עוד הרכב מוזיקלי; היא הייתה תופעה תרבותית וחברתית, ישות ייחודית ופורצת דרך שהציעה סינתזה מהפכנית וחסרת פחד. בלב יצירתה עמד שילוב נועז וחסר תקדים בנוף הישראלי: רוק מתקדם פגש מוזיקה אתנית ממקורות מגוונים – צפון אפריקה, הודו, פרס – יחד עם מזמורי תפילה עתיקים וטקסטים בעלי עומק אישי, רוחני, ולעיתים אף מחאתי ונוקב. הלהקה לא רק יצרה סאונד חדש מהיסוד, אלא גם קראה תיגר על ההגמוניה התרבותית האשכנזית ששלטה אז, והעניקה קול וביטוי אמנותי גבוה לתרבויות המזרח בישראל, שהודרו עד אז לשוליים.

התקופה שבין הקמתה ב-1977 ועד סוף 1980 הייתה תקופת ההתגבשות המכוננת שלה, שנים של יצירה מבעבעת. בשנים אלו ראו אור שני תקליטיה הראשונים, "אלי שורשים" (1979) ו"מחכים לסמסון" (1980). התקליטים האלו לא רק שהיוו אבני דרך בקריירה המסחררת של הלהקה, אלא גם הגדירו את זהותה המוזיקלית והתרבותית הייחודית, והטביעו חותם בל יימחה על המוזיקה הישראלית. הם מהווים עד היום עדות חיה לצורך העז בצליל מקורי, כזה שמחבר בין עולמות ומספר סיפור ישראלי אחר, מרתק ואמיתי.

שלמה בר – המנהיג, החזון, הנשמה!

בלב הסיפור המדהים של "הברירה הטבעית" עומד איש אחד, פורץ דרך בפני עצמו: שלמה בר – המייסד, הרוח החיה והכוח המניע שלא ידע מנוח. סיפורו האישי, השזור בחוויות עלייה קשות וחיפוש בלתי מתפשר אחר זהות, הוא המפתח להבנת הצליל הייחודי שכבש את הקהל וסלל דרך חדשה ונועזת.

שלמה בר, דמות כריזמטית ורבת פנים, לא היה רק מייסד הלהקה אלא גם נשמת אפה הפועמת. יליד מרוקו, שגדל במעברת באר יעקב בתנאים לא פשוטים, חווה על בשרו את קשיי הקליטה ואת תחושת הזרות התרבותית העמוקה. חוויות ילדות אלו הזינו, ככל הנראה, חיפוש מתמיד וכואב אחר שורשים וביטוי עצמי אותנטי, הרחק מהזרם המרכזי והנוצץ של התרבות הישראלית דאז.

לאחר שנים של ניסיונות לא תמיד מוצלחים לפרוץ בתחומי המוזיקה והתיאטרון, הגיע בר בשנת 1976 לתיאטרון חיפה, וזאת בזכות "שידוך" גאוני של המפיק האגדי דודו אלהרר. אלהרר, דמות מפתח בסצנה, זיהה מיד את הפוטנציאל הייחודי והעצום הטמון בבר ומילא תפקיד משמעותי גם בהמשך דרכו. החיבור לתיאטרון היווה נקודת מפנה דרמטית. בר שולב בעבודה על המחזה "קריזה" מאת יהושע סובול, שעסק באופן נוקב וחסר רחמים בפערים העדתיים ובמצוקת בני עדות המזרח. הוא הלחין שני שירים למחזה, למילותיו של סובול: "ילדים זה שמחה" ו"אצלנו בכפר טודרא". השירים, אותם ביצע בר בעצמו בקולו הייחודי, זכו להצלחה מסחררת והפכו לחלק בלתי נפרד ובלתי נשכח מההצגה שחוללה סערה.

ההצלחה הפנומנלית הזו שימשה כזרז רב עוצמה, ונתנה לבר את הדחיפה להקים הרכב מוזיקלי משלו. הוא שאף לבצע את שירי המחזה לצד חומרים חדשים ומקוריים, מתוך שאיפה להנציחם על תקליט שיבטא את חזונו המוזיקלי הייחודי והבלתי מתפשר. עוד קודם לכן, ניגן בר בצמד בשם "טל ומטר" עם אמן הודי, ניסיון שהיווה אולי הכנה לבאות. בשנת 1977, בבאר יעקב, מקום מגוריו של בר, קמה רשמית להקת "הברירה הטבעית". ההרכב המקורי שהתגבש סביב בר (שירה מובילה עוצרת נשימה, כלי הקשה מגוונים, חליל מכשף) היה פסיפס אנושי ומוזיקלי מרתק: סמסון קהמקר, כנר וירטואוז ממוצא הודי, שניגן גם בסיטאר, בולבולטרה וטמפורה, והביא עמו את ההשפעות המלודיות וההרמוניות הקסומות של המוזיקה הקלאסית ההודית. סמסון, שלא ידע אז מילה בעברית, תקשר עם חבריו בעיקר באמצעות המוזיקה האוניברסלית. לצדם ניגנו מיגל הרשטיין בגיטרות אקוסטיות, בנג'ו וטמפורה, ותרם רבדים הרמוניים וריתמיים מגוונים ועשירים, ושחר זיצוב על הבס והקונטרבס, שהעניק את העומק.

מהרגע הראשון, היה ברור כשמש ש"הברירה הטבעית" אינה מסתפקת בשחזור סגנונות קיימים או בחיקוי של אחרים. הלהקה יצאה למסע של חיפוש וגיבוש צליל מקורי לחלוטין, שנבע מהחיבור האורגני והבלתי אמצעי בין חבריה והשפעותיהם המגוונות. המוזיקה שנוצרה שילבה באופן טבעי וזורם אלמנטים מהמוזיקה ההודית הסוחפת, הצפון-אפריקאית המהפנטת והערבית המסתורית, פולק עממי, מזמורי תפילה יהודיים עתיקים ומסורות נוספות מרחבי העולם. המונח "מוזיקת עולם", המשמש לעיתים לתיאור הלהקה, הוא ככל הנראה תיאור מאוחר ולא מדויק. בזמן אמת, בסוף שנות ה-70, "הברירה הטבעית" לא נכנסה לשום תבנית קיימת; היא פשוט יצרה את המוזיקה שלה, מתוך תחושת שליחות פנימית עמוקה וחיפוש אחר ביטוי אותנטי וטהור. בכך, היו חלוצים של ממש, שיצרו בפועל קטגוריה מוזיקלית חדשה ומרתקת בנוף הישראלי הצחיח דאז.

לאחר תקופה, עזב זיצוב את הלהקה ובמקומו נכנס לתפקיד הבסיסט ישראל בורוכוב, שהמשיך עם הלהקה את המסע המוזיקלי הייחודי והמסעיר שלה.

"אלי שורשים" - תקליט הבכורה ששינה את פני המוזיקה בישראל!

באוגוסט 1979 זה קרה: תקליט הבכורה "אלי שורשים" נוחת בחנויות ומטלטל את המדינה. לא עוד אוסף שירים, אלא הצהרה מוזיקלית נועזת, צליל חדש, מסעיר, עתיק ומגוון, אך רלוונטי ונוקב מתמיד. זהו תקליט שהפך לאבן דרך היסטורית.

באוגוסט 1979, עולם המוזיקה הישראלי עצר את נשימתו. תקליט הבכורה של להקת "הברירה הטבעית", "אלי שורשים", הונח על מדפי החנויות. מהרגע הראשון, היה ברור לכל מי שאוזניים לו שלא מדובר בעוד אוסף שירים גנרי וצפוי. היצירה הזו הציגה לעולם צליל חדש לחלוטין, מסעיר וחסר תקדים בנוף המוזיקלי המקומי – שילוב מרתק של עתיק ומודרני, מזרח ומערב, שהיה רלוונטי ונוקב מתמיד, ודיבר אל ליבם של רבים.

התקליט הופץ תחת הלייבל "ישראדיסק", חברה קטנה יחסית באותם ימים. ניתן רק לשער כי חברות התקליטים הגדולות והמבוססות של התקופה היססו והתלבטו אם להשקיע בחומר כה ייחודי ושונה מהנוף המוכר והבטוח, או שמא היה זה שלמה בר, מנהיג הלהקה והרוח החיה מאחוריה, שהעדיף לשמור על שליטה אמנותית מלאה בפרויקט הבכורה שלו, ולא להתפשר על גרם אחד מהחזון שלו. כך או כך, הבחירה הזו רק הדגישה את מעמדו של התקליט כיצירה שאינה מתיימרת להתאים לזרם המרכזי, אלא לפרוץ דרך חדשה ובלתי מתפשרת, גם אם זה אומר ללכת נגד הזרם. ההקלטות עצמן, אגב, נערכו באולפני "טריטון" המיתולוגיים בתל אביב, מקום הולדתם של קלאסיקות ישראליות רבות.

עטיפת התקליט, יצירת אמנות בפני עצמה, משדרת במדויק את תוכנו: אווירה שורשית, אתנית, אמנותית ומעט מיסטית ומסתורית. היא משמשת כשער ויזואלי הולם לעולם המוזיקלי העשיר והמורכב הטמון בין חריצי הוויניל, ומכינה את המאזין לחוויה שאינה שגרתית בעליל, כזו המדגישה את החיבור העמוק למקורות ולמסורת. גם היום, שנים רבות לאחר צאתו, "אלי שורשים" נחשב בעיני רבים לתקליט חובה להאזנה, פריט אספנים נדיר ויצירת מופת על-זמנית.

התקליט כולל שישה שירים, ביניהם שתי יצירות מופת שהפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית:

"אצלנו בכפר טודרא": השיר הפותח את התקליט ומהווה כרטיס ביקור מושלם ומרגש. הוא מתאר בצורה חיה ונוגעת ללב את המנהג העתיק של חגיגת הכניסה ללימודים ("כניסה לחדר") בכפר טודרא (טינריר) הקסום שבהרי האטלס. המנהג כלל כתיבת אותיות האל"ף-בי"ת בדבש על לוח עץ, כאשר הילד בן החמש היה מלקק את הדבש כדי ש"התורה תהיה מתוקה בפיו". יהושע סובול, שכתב את המילים המופלאות, שמע על המנהג מאישה שראיין בטירת הכרמל במסגרת עבודתו על המחזה "קריזה". בהקשר של המחזה, השיר סימל את התמימות, היופי והשורשיות העמוקה של התרבות המרוקאית המסורתית, שעמדה בניגוד חריף למציאות הקשה והמנוכרת של העולים בישראל באותן שנים.

"ילדים זה שמחה": אולי השיר המוכר והמצליח ביותר של הלהקה, אך באופן מפתיע גם אחד השנויים במחלוקת והטעונים ביותר מבחינת פרשנותו. השיר, שגם הוא נכתב על ידי סובול עבור "קריזה", נולד מתוך ראיונות מצמררים שערך בשכונות מצוקה. שם, נתקל במשפחות מרובות ילדים שחיו בעוני מחפיר, וכששאל מדוע הן ממשיכות להביא ילדים רבים כל כך לעולם למרות הקשיים הכלכליים האדירים, נענה בפשטות כובשת: "ילדים זה שמחה". סובול השתמש באמירה הזו כבסיס לשיר מחאה נוקב ואירוני נגד מדיניות עידוד הילודה של המדינה, שלטענתו כוונה בעיקר כלפי שכבות המצוקה המזרחיות, מבלי לספק להן את התנאים הכלכליים הראויים לגידול אותם ילדים. הלחן הקליט והאופטימי שיצר שלמה בר, יחד עם הפזמון החוזר והממכר "תביאו שישה, תביאו שבעה, תביאו שמונה ילדים", הוביל לכך שהשיר התקבל בציבור הרחב כשיר הלל פשוט ומתקתק לשמחת ההורות והמשפחה הגדולה. הפער העצום הזה בין כוונת היוצרים לבין הקליטה הפופולרית של השיר הוא דוגמה מרתקת למתח הנצחי בין אמנות למסחריות, וליכולת של הקהל לאמץ יצירה ולהעניק לה משמעויות חדשות. למרות האירוניה, ולמרות שהגיע במצעד של גלי צה"ל רק למקום ה-24 הצנוע, השיר הפך להמנון ולאחד מסימני ההיכר המובהקים של "הברירה הטבעית", שמושר עד היום בכל חתונה וברית.

בלב התקליט המהפכני ניצב היהלום שבכתר, "תפילה", יצירת מופת למילותיו של אברהם חלפי ובלחנו של המאסטרו שלמה בר. כמעט 8 דקות בגרסת התקליט המקורית של טירוף חושים דרמטי וטעון רגשית, זעקה של אובדן מילים מול האל וגעגוע צורב לתמימות שאבדה. המוזיקה, רכבת הרים של רגשות, נעה בין לחישות שקטות להתפרצויות קצב מסחררות, כששירתו הזועקת של בר ויללות הכינור של סמסון קורעות את הנשמה ומעצימות את האווירה עד קצה גבול היכולת.

אבל רגע, יש עוד! "דרור יקרא", הפיוט העתיק מהמאה ה-10, קיבל טיפול חשמלי והפך לקטע היחיד בתקליט שלא נולד ממוחו הקודח של בר. התוצאה? עיבוד ייחודי שסוחף את המאזין למסע בזמן. ואיך אפשר לשכוח את "קוצים" הנוקב, למילים החדות כתער של יהושע סובול, שנשא בחובו אמירה חברתית נושכת! התקליט נחתם בקול תרועה רמה עם "חתונה מרוקאית", עוד יצירה אפית עוצרת נשימה של כמעט 9 דקות למילים של ארז ביטון, שציירה בצבעים עזים את החגיגה המסורתית והיוותה סיום מושלם ליצירה כולה.

הצד האפל של ההצלחה: מלחמת עולם כספית!

אך בזמן שהקהל רקד והריע, מאחורי הקלעים התפוצץ סכסוך כספי חריף! נחשף כי הפקת התקליט מומנה מכספי הופעות הלהקה, וכבר בשנת 1979 זעק שלמה בר: חברי הלהקה לא ראו אגורה שחוקה מתמלוגי התקליט. תביעה רותחת הוגשה נגד חברת "ישראדיסק", אותה כינה בר ללא היסוס "חבורה של רמאים וגנבים ונצלנים"! לדברי בר, כשפנה למנהל החברה, אבשלום רובין, לקבלת סיכומים כספיים, נדהם לגלות את הבלתי ייאמן: עובד בחברה, אהוד שמיר, חתם כמייצג הלהקה על מסמך ויתור על תמלוגים מ-10,000 העותקים הראשונים. בר טען בתוקף: "לא ידעתי על הסכם כזה מעולם!"

רובין, מנגד, לא נשאר חייב והשיב מלחמה. הוא טען כי חברת "ישראדיסק" היא זו שבנתה את הלהקה והשקיעה בה כספים רבים, וכי הוויתור על התמלוגים היה צעד הכרחי להחזרת הפסדים ראשוניים. הוא לא חסך במילים והאשים את הלהקה ב"יריקה לבאר ממנה שתו" ובחוסר מקצועיות משווע, כולל ביטול הופעות ברגע האחרון. רובין לא הכחיש את קיום ההסכם על 10,000 העותקים, אך טען בתוקף שהיה זה הסכם פנימי לגיטימי לחלוטין בינו לבין שמיר, וזאת מתוקף סעיף בחוזה הראשי שהעניק להנהלה סמכויות רחבות.

ההצלחה, במקרה הזה, לא איחדה אלא הפרידה וקרעה לגזרים! מה שהיה אמור להיות חגיגה משותפת של יצירה הפך לנקודת שבר כואבת. "הברירה הטבעית" רצתה לברוח מהחוזה עם "ישראדיסק" ולהעביר את מושכות הניהול לידיו של דודו אלהרר. ניסיון למכור את חלקה של "ישראדיסק" (20% על פי החוזה) לאלהרר נתקל בדרישת ענק מצידו של רובין: סכום אסטרונומי של 300,000 לירות!

לאחר שהמשא ומתן הישיר עלה על שרטון והתפוצץ, פנו חברי הלהקה לעו"ד רוני אהרונוביץ, שהגיש בשמם תביעה לוהטת נגד "ישראדיסק" בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בדרישה חד משמעית: לקבל גישה מיידית לספרי החשבונות של החברה. הסכסוך חשף במערומיהם את המורכבות והקשיים שיכולים להתפוצץ ביחסים שבין אמנים לחברות תקליטים, גם כאשר מדובר ביצירה פורצת דרך ומוערכת שכבשה את המדינה.

"מחכים לסמסון" - התקליט השני שמחשמל את הבמות!

כשנה בלבד לאחר צאת תקליט הבכורה ששבר את כל המוסכמות, להקת "הברירה הטבעית" חוזרת להכות גלים וממשיכה לבסס את מעמדה הבלתי מעורער ככוח טבע ייחודי בסצנת המוזיקה הישראלית עם תקליטה השני, "מחכים לסמסון". התקליט הזה, חברים, הוא פצצת אנרגיה שהוקלטה בהופעה חיה ובועטת במועדון "צוותא" המיתולוגי בתל אביב ב-22 בדצמבר 1979. הוא שם כל זיק של חשמל מהאנרגיה המתפרצת של הלהקה על הבמה ומציג רפרטואר חדש, מרתק ומסקרן שיעיף לכם את הפוני (אם יש...).

מאחורי הקונסולה, על ההקלטה המדויקת והחדה כתער של הערב הבלתי נשכח, הופקד הגאון טומי פרידמן מאולפני טריטון, האיש שתרם מכישרונו הפנומנלי גם לתקליט הבכורה. על המיקס הסופי, שיתוף פעולה פצצה בין פרידמן לבין בסיסט הלהקה בעצמו, ישראל בורוכוב. ומי ניצח על כל ההפקה הזאת? לא אחר מאשר דודו אלהרר, האיש בעל החושים המחודדים שזיהה את היהלום הגולמי בשלמה בר, חיבר אותו לתיאטרון חיפה וליווה את הלהקה כמו צל מראשית דרכה. הבחירה בתקליט הופעה חיה מעלה מיד שאלה מסקרנת – האם זה נועד לשקף את האווירה המחשמלת של הלהקה מול קהל משולהב, או שאולי שיקולי עלויות הפקה מול שעות אולפן יקרות להחריד מילאו כאן תפקיד מרכזי? תחשבו על זה!

מהלך אסטרטגי נוסף שמרעיד את התעשייה הוא המעבר לחברת התקליטים "הד ארצי", אימפריה גדולה ומרכזית הרבה יותר מ"ישראדיסק" שהוציאה את תקליטם הראשון. המעבר הזה הוא לא פחות מאשר עליית מדרגה במעמדה של הלהקה והצהרת כוונות ברורה: אנחנו כאן כדי להישאר, והכרה רחבה יותר בייחודיות ובסגנון החדשני שלנו היא רק ההתחלה.

שם התקליט, "מחכים לסמסון", הוא לא סתם שם – הוא אנקדוטה קורעת מצחוק שהפכה לשם רשמי ומיתולוגי. הסיפור האמיתי? מקורו בהרגלו הידוע לשמצה של חבר הלהקה, הכנר האגדי סמסון קהמקר, לאחר באופן קבוע לחזרות ולהופעות, מה שאילץ את שאר החברים הסבלניים להמתין לו עוד ועוד. הבחירה בשם קליל והומוריסטי שכזה, שמקורו בבדיחה פנימית של הלהקה, עומדת בניגוד מוחלט ומסקרן לאופי הרציני, הרוחני והטעון רגשית שמאפיין חלק מהמוזיקה בתקליט. גאוני!

ומה מחכה לכם בפנים? בין השירים הבולטים בתקליט הזה תמצאו את "אהבתה של תרזה דימון" המהפנט. הבחירה לבצע דווקא את השיר הזה של לאה גולדברג, אחת מאושיות השירה העברית המודרנית, הייתה לא פחות ממבריקה ומפתיעה. השיר, שמספר על אהבה בלתי ממומשת ונואשת עד כאב, זכה לפרשנות חדשה, עוצמתית ודרמטית מצד הלהקה, שמדגישה בעוצמה את הכאב הצורב והתשוקה העזה שמבעבעים במילים. וסיפור הרקע של השיר, על אותה אצילה צרפתייה, תרזה דימון, שהתאהבה במורה של ילדיה ושרפה את שיריה מרוב ייאוש – סיפור שהתברר מאוחר יותר כהמצאה שנועדה להסוות את אהבתה האמיתית של גולדברג עצמה למורה צרפתי מחיפה – רק מוסיף עוד רובד של מסתורין ועומק ליצירה!

אבל זה לא הכל. עוד בתקליט, השיר "שחרחורת", פנינת לדינו עממית ומרקידה עם מילים עבריות שכתב טולי רביב, ו"הליכה לקיסריה" – כן, שמעתם נכון, אולי הבחירה הכי מפתיעה בתקליט כולו! השיר, שכתבה הגיבורה הלאומית חנה סנש והלחין דוד זהבי, שהפך לאחד מסמלי הזיכרון הנצחיים לשואה ולגבורה בישראל, מקבל כאן ביצוע ייחודי, מצמרר ומרגש עד דמעות, היישר מבית היוצר של "הברירה הטבעית"! אל תחמיצו!

עם זאת, זמן לא רב לאחר צאת התקליט עזב את הלהקה הבסיסט ישראל בורוכוב. הסיבה לעזיבתו, לדבריו, הייתה תחושה שהלהקה שינתה את אופייה והפכה להיות למעשה "שלמה בר ולהקת הליווי שלו", במקום הרכב שוויוני יותר. עזיבתו מסמנת את סוף הפרק הראשון וההרכב המקורי של הברירה הטבעית, ומצביעה על מתחים יצירתיים או שינוי דינמיקה פנימית שהחלו להיווצר בלהקה כבר בשלב מוקדם יחסית, אולי סביב הדומיננטיות הגוברת של בר כמנהיג הלהקה.

בראיון משנת 1979 הסביר בר את החשיבות של שימור המסורת המרוקאית. בראיונות מאוחרים יותר הוא דיבר על דבקות באמת האמנותית ללא פשרות ("אני מתמודד עם מוזיקה שאני אוהב ועושה את האמת שלי ללא פשרות... אדם שמוותר על האמת שלו - לא שווה כלום"). כמו שאמרתי - מנהיג!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459