תקליט ישראלי - שמיים כחולים, סאונד אדום לוהט: להקת שמיים

תחזיקו חזק, כי אנחנו צוללים לסיפור מטורף על פיסת שמיים אחת ויחידה בפסקול הרוק הישראלי – תקליט שנעשה אי שם בשנת 1976, אבל נאלץ לחכות ארבע שנים ארוכות עד שזכינו לשמוע אותו פה בארץ הקודש. זה לא סתם תקליט, זה מפגש פסגה של כישרונות ענק, חיכוכים יצירתיים שהתיזו ניצוצות, תסכולים קורעי לב, ובעיקר – מוזיקה יפהפייה ופורצת דרך.

אז מה כל כך מסעיר בתקליט "שמיים"? לא רק העיכוב המסתורי ביציאתו לאור, אלא הצליל שלו, שהיה פשוט חייזר בנוף המקומי. תשכחו מכל מה שידעתם על להקות הרוק המתקדם והפיוז'ן הישראליות של אותה תקופה; שמיים כיוונה גבוה, הכי גבוה, לצליל מלוטש, עוצמתי ובועט, בהשראת הלהקות האמריקאיות הגדולות של הסבנטיז. זה היה פרויקט יומרני, אפילו חצוף, שחיבר בין זמר נשמה אהוב, נגני רוק-ג'אז ישראלים מהטופ, ומפיק מוזיקלי שחזר מאמריקה עם מטען כבד של ניסיון מהקלטות עם לא אחר מאשר ברוס ספרינגסטין. כן, כן, לואי להב האגדי, שבא לחולל פה מהפכה בסאונד, בדיוק כמו שעשה עם להקת תמוז בתקליט המופת שלה.

הפאר המטלטל של ארבע שנים בין סיום ההקלטות לשחרור התקליט לחנויות הוא לא סתם תקלה טכנית. הוא צועק סיפור מורכב על המתחם הבלתי אפשרי בין חזון אמנותי נועז וחסר פשרות של המוזיקה מול שוק המוזיקה הישראלי הקטן של אמצע שנות ה-70. זה סיפור על דינמיקה פנימית טעונה כקפיץ דרוך בין חברי ההרכב, ועל האתגרים המטורפים לעמוד בפני יצירה שרצתה לשבור את כל הגבולות המוכרים.

בואו ניקח את מכונת הזמן לאמצע הסבנטיז בישראל: תקופה של תסיסה ושינוי באוויר. צלקות מלחמת יום הכיפורים עוד דיממו, אבל לצד הכאב, החלה לפרוח סצנת רוק מקומית מתוחכמת ושאפתנית יותר. הפקות נהיו מורכבות, מושקעות כפי ששמענו למשל בתקליט "סוף עונת התפוזים" של תמוז, שיצא בתחילת 1976 וטרף את הקלפים. בעולם הגדול, הרוק המתקדם עתיר ההפקות עוד רתח בוורידים עם להקות כמו יס, ג'נסיס ופינק פלויד. בדומה, סצנת הג'אז-פיוז'ן הגיעה לשיאים חדשים של פופולריות ויצירתיות, עם הרכבים אלוהיים כמו RETURN TO FOREVER של צ'יק קוריאה ו-WEATHER REPORT, ששילבו באמנות את האלתור וההרמוניות של הג'אז עם האנרגיה המתפרצת והכלים החשמליים של הרוק והפ'אנק. הצלילים המורכבים האלו, אינסטרומנטליים ברובם ומאתגרים טכנית, החלו לחלחל אלינו, אבל כמו טפטוף, לאט לאט.

אל תוך הכאוס היצירתי הזה נחת לואי להב, דמות מפתח וגיבור בסיפור של "שמיים". לואי שב לישראל בשנת 1975 אחרי תקופה בארה"ב, שם עבד כטכנאי הקלטות וסאונד עם השמות הכי חמים בתעשייה, בין אם זה ג'יימס טיילור או ג'ניס איאן או להקת דם, יזע ודמעות. והיהלום שבכתר שלו שם? העבודה הצמודה עם ברוס ספרינגסטין הצעיר והמבטיח. להב היה שותף מרכזי בהקלטת כמה משיריו הבלתי נשכחים, כולל ההמנון הנצחי BORN TO RUN. זה קרה כשספרינגטין ביקש את עזרתו של ג'ון לנדאו, המבקר שכתב את המשפט האלמותי "ראיתי את העתיד הרוק'נ'רול ושמו הוא ברוס ספרינגסטין". לנדאו הפך למנהלו של הבוס במקום מייק אפל, שהסתכסך עם ברוס. השינוי הזה לא היה רק ​​פרסונלי, אלא הוא סימן כיוון חדש ומשמעותי בכוחות היצירתיים סביב ספרינגסטין, שהתרחקו מהקונפיגורציה המקורית של אפל-להב לטובת מבנה חדש שבו לנדאו היה הדמות המרכזית וג'ימי איובין הפך לטכנאי ההקלטות המועדף. להב חזר לארץ עם אש בעיניים ותחושת שליחות ציונית-מוזיקלית: ליישם את הידע והניסיון האמריקאי שצבר כדי להזניק את רמת ההפקה המוזיקלית בישראל לסטנדרטים בינלאומיים – עם סאונד כבד, חזק, מופק עד הפרט האחרון ומצוחצח כמו יהלום. עבודתו המהפכנית עם תמוז, שהפכה את הרכב עם פוטנציאל גולמי ללהקת רוק מגובשת עם עוצמה שיכלה לכבוש את העולם (אבל התרסקה מהר מדי), הייתה רק יריית הפתיחה.

להקת "שמיים" נועדה להיות חוד החנית, הפרארי של החזון הלהבי. זה היה מפגש פסגה של כוכבים: בפרונט, עם כל הכריזמה, הוצב דני ליטני שהתחיל את דרכו בלהקות הקצב של הסיקסטיז (עם "הרווקים"), המשיך ללהקת "הנמר הנוראי" בסוף שנות ה-60, שם פגש לראשונה את להב. אז הוא גם ביסס את מעמדו כמלחין להיטי ענק כמו "ציף ציף מעל הרציף" (ששרו השלושרים) או "ולא היה בינינו אלא זוהר" (ששרה צילה דגן). בתחילת הסבנטיז הוא היה חבר קרוב מאוד של בוב דילן, כשהזמר האגדי הגיע לביקור בארצנו ואפילו שקל ברצינות להפוך לחבר קיבוץ (אבל רק בתנאי שלא יכריחו אותו לעשות את מטלות הקיבוץ שהוא רק ישלם על שהותו – הצעה שלא התקבלה יפה בוועדה הקיבוצית).

ליטני הופיע כאמן סולו וכצמד עם בת זוגו דאז, הזמרת דרורה חבקין. בהמשך, הוא הפך לשותף יצירתי של יהונתן גפן במופעים המצליחים "זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל" ו"מכתבים למערכת". סגנונו הושפע עמוקות מבוב דילן, והוא נודע בקולו העשיר, בנגינת הגיטרה והמפוחית ​​המופתית שלו, בחזותו המרשימה ובמשיכתו העזה לבלוז ולפולק-רוק. המעבר לכיוון רוק מורכב יותר החל להסתמן בסוף 1975, כשהקליט בארצות הברית את השיר "הייתה לי בחורה" (מילים: יהונתן גפן), שהוקלט על ידי להב. ההקלטה הזו של ליטני ולהב הייתה הגשר להקמת "שמיים". אבל האמת? ליטני בכלל רוצה לעשות משהו אחר לגמרי. הוא חלם להרים מופע-הרכב שיביא ניחוחות של מוזיקת ​​קאנטרי-רוק אמריקאית שורשית, עם שירים זורמים וללא יותר מדי פוזות ובלגאנים. ללואי להב היו תוכניות קצת אחרות.

בעמדת הקלידים התיישבה לא אחרת מאשר אלונה טוראל – מעבדת ומנהלת מוזיקלית מהליגה הלאומית, שהייתה דמות מרכזית בסצנה הישראלית והטביעה את חותמה על אינספור הקלטות חשובות בשנות ה-70, כולל תקליטים של חוה אלברשטיין, אריק איינשטיין, יוסי בנאי, ופרויקטים אייקוניים כמו "לבד ביחד ולבד לבד" של ג'וזי כץ ושמוליק קראוס ו"הכיוון מערב" של דורי בן זאב. היא גם הייתה חברה בלהקת הפלטינה האגדית, ומעורבותה, לצד להב, הייתה קריטית בעיצוב הסאונד הייחודי של "שמיים". היא נחשבת בצדק לאחת מענקיות הג'אז המקומיות.

עוד כוכב שהגיע מלהקת הפלטינה היה אהרלה קמינסקי, המתופף ונגן כלי ההקשה הפנומנלי, שנחשב לאחד מאבות תופעת הג'אז בישראל ודמות נערצת בסצנה. הצטרפותו הבטיחה בסיס קצבי מורכב, דינמי ומלא נשמה, והדגישה את הנטייה הג'אזית הברורה של הפרויקט.

אל נבחרת החלומות הזו הצטרפו נגנים מוכשרים נוספים שהשלימו את הפאזל האנושי-מוזיקלי: ריקי מנור כזמרת ונגנית כלי הקשה, אוהד אינגר שפרט על הבס וידע היטב כיצד ליצור גרוב פ'אנקי שיכול להזיז הרים, והגיטריסט חיים קריו שהיה אמון על הריפים הרוקיים והסולואים הווירטואוזים שירו ​​ניצוצות. זו הייתה להקה אמיתית, פרויקט משותף שנועד למזג את העולמות העשירים של כל מחבריו. אחרי גיבוש חומר מוזיקלי וחזרות אינטנסיביות – הגיע הזמן להיכנס לאולפן ולהקליט תקליט. ההקלטות נערכו בשנת 1976 באולפני טריטון בתל אביב. מומחיותו של להב דרשה לעשות הפקה ממושמעת מאוד וזה בא באווירה כמעט צבאית, שנתפסה כנוקשה וקשוחה בעיני חלק מהמשתתפים. דני ליטני תיאר בדיעבד את תקופת הלהקה כ"חוויה קשה". הוא הרגיש שהוא משמש כלי משחק בידי להב וטוראל שלקחו את שיריו למקומות שהוא לא התחבר אליהם, בלשון המעטה.

הוא מצא את עצמו בצד, מבולבל, בזמן שהנגנים המקצוענים דיברו על ענייני מוזיקה מורכבת וגבוהה, כשהוא תוהה מה לעזאזל קורה שם. לא רק זה – לטענתו דאז, הוא גם היה מושקע כלכלית עד צוואר במערכת הגברה משוכללת ויקרה שנרכשה במיוחד עבור הלהקה, עם השקעה ולצדה תקווה שזו תחזיר את עצמה בגדול עם הצלחת הפרויקט. התחושה הזו של אובדן שליטה אמנותית וחוסר שביעות רצון מהכיוון המוזיקלי אליו נלקחו שיריו, העיבה מאוד על החוויה עבורו. אחרי פירוק הלהקה הוא אפילו כתב שיר בשם "ביום בו נפלו השמיים", בו הוא שר: "הרגשתי כמו קלפן שקיבל יד גרועה בפוקר / איבדתי כיוון, לא ידעתי מה יהיה מחר". כן, בלהקה זה לא היה רק ​​ויכוח על צלילים ספציפיים, אלא התנגשות חזיתית בין תפיסות עולם לגבי המשך היצירה והשליטה על התוצר האמנותי הסופי. התוצאה הייתה תקליט ברמה מוזיקלית גבוהה מאוד, אבל כזה שנולד מתוך פעילות הפקה טעונה ומלאה מתחים.

רשימת השירים בתקליט כוללת פנינים כמו "אני עומד לי על הגשר", "טוב לי ככה", "רוח דרומית", "גשם כבד", "סבא שלי", "לפנות בוקר" ו"אכזיב 76". השיר "גשם כבד" הוא למעשה גרסת כיסוי מתורגמת לעברית לשירו המפורסם של בוב דילן, A HARD RAIN'S A-GONNA FALL. והשיר שחותם את התקליט, "אכזיב 76", עם המילים של מאיר אריאל? תחזיקו חזק: שמו המקורי היה "שתי מוצצות". כן, קראתם נכון. ברור ששם כזה היה מעורר מחלוקת סוערת, אז "שתי המוצצות" הפכו ל"שתי נוצצות". וכן, כשאני מאזין לתקליט של "שמיים", אני מאוד נהנה מהיצירתיות הרבה שבו, אבל אני יכול להסכים עם דני שהוא נשמע שם לפעמים שוחה כמו דג קטן ואורח באוקיינוס ​​ענק, שבו שוכנים דגים גדולים ומהירים ממנו.

המרכזי והמסקרן ביותר בסיפור של "שמיים" הוא הפער בן ארבע השנים בין הקלטת התקליט ליציאתו המאוחרת לאור. זה לא היה עיכוב מקרי. נראה שחברות התקליטים, או גורמים אחרים בתעשייה, פשוט לא האמינו בפוטנציאל המסחרי של המוזיקה המורכבת והשאפתנית הזו בשוק הישראלי של 1976. הצליל המתקדם התקשה למצוא אוזן קשבת וגב כלכלי במציאות המקומית הצנועה.

הכישלון המסחרי הכואב הזה הוביל להתפרקות מהירה של הלהקה. ללא הרכב פעיל שיוכל להופיע ולקדם את התקליט, המוטיבציה להוציא את התקליט פשוט דעכה ונעלמה. תוסיפו לכך את הקונפליקטים הפנימיים העזים. חווייתו השלילית של ליטני מתהליך ההקלטה מרמזת שהוא לא היה בהכרח להוט לשווק את יציאת התקליט לאחר התפרקות הלהקה. אפשר שהמחלוקות האמנותיות הותירו טעם מר מאוד בפי המעורבים המרכזיים וגרמו להם פשוט לרצות לשכוח מהכל ולהמשיך הלאה בחייהם.

דני ליטני אז למגזין "להיטון" בגילוי לב קורע: "במשך שנה שלמה דיברנו – מיכאל תפוח, לואי להב ואני – על ערב של שירי רוק'נ'רול וקאנטרי-רוק, ועל הקמת להקה טובה שתנגן ותשיר שירים נוסח זה, שירים שלי ושירים שאני אוהב. הפלטינה התפרקה, ריכזנו סביבנו כמה מחבריה: המתופף אהרלה קמינסקי, הפסנתרנית והמעבדת אלונה טוראל, הגיטריסטים חיים קריו ואוהד אינגר, והזמרת ריקי מנור. התחלנו לעבוד ביחד. כולם היו 'אריות' מוזיקליים, ולי הייתה הרגשה של תלמיד שבא לרב. הם היו חבורה חזקה מאוד, וסמכתי עליהם באלף אחוז. כאן החלה הטעות: איבדתי את עצמי, והפכתי להיות נגרר. הבאתי את השירים שהיו לי. לואי כמפיק, אלונה כמעבדת והאחרים אמרו שהשירים לא מספיק טובים. הסגנון שלנו נטה יותר לרוק־ג׳אז מתקדם. איבדתי את הביטחון העצמי שלי, ופיתחתי תלות בהם. הם התחילו ממש לכתוב את השירים שלי. למעשה, התחלתי להרגיש שהכל בורח לי מהידיים. זה הפך להיות דבר של הלקה. אבל אמרתי לעצמי שאם זה יהיה טוב – לא איכפת לי. שירים בעלי אורך רגיל גדלו לאורך של עד עשרים דקות לשיר. שירי בלוז פשוטים הפוך להיות קטעי ג׳ז מסובכים, ו-FUNKY MUSIC מעורב בג׳ז.

פתאום מצאתי את עצמי לומד איך לשיר את השירים שלי. הם לימדו אותי תנועה על הבמה. היה להם אני צריך לקפוץ ולהשתולל. אמרו לי לעשות מה שאני מרגיש, אבל לא הרגשתי כלום... אני לא מספיק פתוח על הבמה, לא משתולל מספיק. אבל זה לא עשה את ההצגה הרבה יותר. אני עצמי בטוח יודע מה הם עושים, ואני לא בסדר. גם המערכת הקוואדרופונית שהכנסנו לא הועילה במיוחד. אולי להיפך. אנשים שמעו את הזמר גם מאחור, ומוקד ההתעניינות 'ברח' מן הבמה. זה היה חזק מדי, והיו כאלה שברחו באמצע. בכלל, הכל הייתה טעות. תעשה אותי ולהכניס אותי לדבר מתקדם, לא הצלחתי. המוזיקה הייתה חדישה, ומתוחכמת, וזה לא הלך איתי ביחד. כשניסיתי להגיד מה אני, אמרו לי: 'לא נכון, אתה צריך להיכנס לזה חושב'. אלוהים עדי שניסיתי בכל הכוח והוצאתי את הנשמה. היה קור מסוים בהופעה. לא היה בה אותו קסם, צריך לתפוס את הקהל. אני לא מאשים אף אחד. העיבודים היו טובים, הלהקה נהדרת, אבל כל זה לא נדבק איתי ביחד, והעניין התחיל לדעוך. ההפסדים הכספיים היו גדולים. נכנסתי לדיכאון. זה היה שיעור טוב בשבילי. שיעור יקר".

אז למה, למרות הכל, יצא התקליט בסוף הדבר, בחברת CBS? סביר שבתחילת שנות ה-80 השוק הישראלי כבר היה בשל יותר לקלוט מוזיקה מורכבת ומתוחכמת יותר, וב-CBS זיהו הזדמנות מחודשת, אולי אפילו ניצוץ של גאולה. אפשר גם שאותה חברה המחזיקה בסלילי ההקלטה המקוריים והחליטה פשוט "לנקות מדפים" ולהוציא לאור חומרים גנוזים שהושקעו בהם כסף. מה גם שבשנת 1978 הוציא דני ליטני את תקליט הסולו המצליח שלו, "יחס חם", שהיה עתיר להיטים והפך אותו לכוכב ענק. עד שנת 1980 הוא היה מוכר אהוב הרבה יותר, וייתכן שחברת התקליטים ומחברה לנצל את המומנט מוציא את התקליט הגנוז תחת הכותרת המושכת "שמיים עם דני ליטני", מתוך הנחה ששמו המוכר יעזור בשיווק וימשוך את הקהל. גם לואי להב המשיך להיות דמות מרכזית ומשפיעה בתעשיית המוזיקה הישראלית. אז מסיבה כזו או אחרת – נראה שיציאתו של התקליט בשנת 1980 הייתה מהלך אופורטוניסטי מחושב למהדרין.

ההתפרקות המהירה של להקת "שמיים" סימנה את סיומו של פרק קצר אך אינטנסיבי ובלתי נשכח עבור החברים, שרובם המשיכו לקריירות מפוארות ומשמעותיות כל אחד בתחומו. דני ליטני שב למסלול הסולו שלו והמשיך לקריירה ארוכה ומכובדת, שהתבססה על שורשיו העמוקים בפולק ובבלוז אך עם יכולת התחדשות. הוא הוציא אלבומים כמ "תקופת החיץ" (1992) ו"מין-אאוט" (1994). הוא שיתף פעולה עם אמנים רבים, כמו רוני פיטרסון ודני רובס, ואף פנה למשחק, גם בסרט הקאלט של אסי דיין, "החיים על פי אגפא". ליטני התמודד עם בעיות שמיעה קשות, שלצערנו הרב הובילו לפרישתו מהופעות ומשירה מקצועית פעילה.

לואי להב המשיך לבסס את מעמדו כאחד ממפיקי המוזיקה החשובים והמשפיעים ביותר בישראל, אם לא הבולטים. הוא עבד עם צמרת האמנים הישראלית לאורך עשורים, בין שלום חנוך, שלמה ארצי, ריטה, גידי גוב, יהודה פוליקר ורבים אחרים, והטביע את חותמו הבלתי אפשרי למחיקה על צליל הרוק והפופ הישראלי (כשהיו מקרים בהם גם הכריח אמנים לשיר באופן רוקי שכזה ש"קרע" את גרונם).

אלונה טוראל המשיכה להיות דמות מרכזית בתעשיית המוזיקה הישראלית כקלידנית מבוקשת, מעבדת ומנהלת מוזיקה במגוון רחב של פרויקטים והפקות. זכיתי להיפגש עמה ולראיינה לעומק. זה היה זמן קצר לפני שהיא הלכה לעולמה במפתיע. היא בהחלט חסרה כאן מאוד.

אהרלה קמינסקי נשאר אחד מעמודי התווך של סצנת הג'אז הישראלית, כמתופף מוביל, מנהיגי הרכבים ומחנך דורות של נגנים. הוא איש מקסים ולבבי שתמיד אני נהנה לשוחח עמו, לשמוע ממנו סיפורים נהדרים על ימי העבר המוזיקלי וגם לפנק אותו בכתבות עיתונים ישנות איתו פעם.

חיים קריו המשיך לנגן בהפקות בארצנו (איזו גיטרה נהדרת יש לו בשיר "זה היה ביתי" של מני בגר!), עבר להתגורר בארצות הברית וממשיך לנגן שם בגיטרה.

אוהד אינגר המשיך לנגן בארצנו בהפקות (כולל של שלום חנוך ולהקת חמסין). גם הוא עבר לארצות הברית ומאז פחות ידוע עליו. נטען מזה שנים שהוא פרש מפעילות מוזיקלית.

ריקי מנור המשיכה להיות פעילה מוזיקלית בארצנו. היא הלכה לעולמה בשנת 2023.

הדרכים הנפרדות של חברי הרכב מדגישות את אופיו של "שמיים" כפרויקט נקודתי וקצר-מועד, ולא כאלה להקת ארוכת טווח עבור רובם.

קשה לאמוד במדויק את קבלת התקליט עם צאתו המאוחרת בשנת 1980. מה שבטוח, הוא מעורר עניין מסוים אך לא יצר היסטריה במכירות. רק עם חלוף השנים הוא החל לצבור סטטוס של דבר משמעותי באמת. סוג של קאלט אדוק בקרב חובבי מוזיקה ישראלית מושבעים, אספני תקליטים כפייתיים ואלו שמתעניינים בנבכי הרוק המתקדם והפיוז'ן המקומי. נדירותו היחסית של התקליט המקורי והשמות הגדולים שהיו מעורבים ביצירתו תרמו למעמדו המיוחד והמיתולוגי. הוא הפך לפריט מבוקש, אוצר של ממש, שהוזכר פה ושם בדיונים נוסטלגיים על תולדות הרוק המתקדם בישראל. ההתעניינות המחודשת הובילה להדפסות מחודשות. בספטמבר 2023, חברת NMC יונייטד עשתה צדק היסטורי והוציאה מהדורה מחודשת של התקליט על גבי ויניל כחול ומהמם, שהתבססה על הסרטים האנלוגיים המקוריים. עם השנים, הפך "שמיים" מתקליט גנוז וכישלון מסחרי צורב לקלאסיקה מבוקשת ונערצת. לא נרשמו בו להיטי ענק שכבשו את המצעדים, אבל הוא מהווה סמן היסטורי חשוב, או דרך תרבותית שמזמינה מאזינים חדשים וישנים כאחד לגלות מחדש את הקסם, הדרמה והיופי הנצחי שלו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459