תקליט לאי בודד - כשלהקת רוק קלאסי ושמה סנטנה משנה את דרכה, זה נהדר

קודם אתחיל בהיכרות שלי עם להקת רוק ושמה סנטנה

זה היה אי שם בסוף שנות השמונים, כששוב חגגתי יום הולדת (מה לעשות? זה קורה פעם בשנה...) וביקשתי מבן דודי הגדול שיביא לי במתנה תקליט שרציתי. כי אז היה נהוג ללכת לחנות תקליטים ולהביא מתנות משם. אז הוא ניגש לחנות, לא מצא שם את שביקשתי אבל לא יצא משם בידיים ריקות. כשהוא הגיע לביתי עם המתנה הארוזה, פתחתי את העטיפה רק כדי לגלות משהו שכלל לא הכרתי. הייתי מ-א-ד מאוכזב. "אבל לפחות תנסה את זה", הוא אמר לי ואני רק רציתי להרוג אותו באותו רגע. בן דודי יצא מהבית ואני נותרתי עם האלבום הכפול ועם תמונה של גיטריסט על העטיפה, שעד אז כלל לא ידעתי מי זה. אבל מה לעשות? חנות התקליטים ממנה זה הגיע הייתה רחוקה מביתי והבנתי שפשוט עדיף לחתוך את הניילון העוטף ולשמוע מה יש לאיש המשופם ההוא להציע לי.

אז הנחתי את מחט הפטיפון על תחילת הצד הראשון מהארבעה והגיטרה החלה לנגן נעימה מקסימה בשם SAMBA PA TI. המממ... זה נשמע לי מעניין. אז נתתי לנעימה הזו להתנגן עד סופה ואחריה הביע שיר בשם LOVE DEVOTION AND SURRENDER. והצלילים החלו להסתחרר סביבי. חשתי כמי שמגלה יבשת חדשה לגמרי. לא הכרתי עד אז רוק-לטיני, עם המון כלי הקשה וקצב שכזה. כך, שההיכרות הממש ראשונה שלי עם סנטנה לא הבייתה עם להיטים כמו BLACK MAGIC WOMAN או EVIL WAYS - אלא דווקא מכיוון יותר של פיוז'ן. שיר רדף שיר ומצאתי את עצמי מאושר עד הגג, כשאני גם בוחן כל פרט בעטיפה הנפתחת - שבתוכה הודפסו עטיפות תקליטי הלהקה, כשהן מוקטנות. עיצוב הלוגו של הלהקה סיקרן אותי מאד. היה בו משהו שמשך אותי פנימה.

התאהבתי בלהקת סנטנה, וכשקרלוס סנטנה הגיע לארצנו - בן דודי לקח אותי להופעה בפארק הירקון. הייתי חייב ללכת להופעה הזו. אז עוד לא הכרתי את הריח של הג'וינטים, אבל הבנתי שמה שאני מריח הוא דבר שהסתדר לי היטב עם אותה להקת רוק שעל הבמה (עם באדי מיילס שהיה אחד הזמרים בה אז). זו הייתה, מבחינתי, מוזיקת רוק משכמה ומעלה. כבר אז, בפארק הירקון, חשתי שזו אינה אותה להקת סנטנה שהקשבתי לה בצמא רב בתקליטים. רשמים נוספים שלי על ההופעה ההיא תמצאו במאמר שכתבתי בבלוג מוזיקה זה על הופעות של אמנים מחו"ל בארצנו.

אין לי ספק שיום אחד אבנה גם הרצאת מוסיקה על להקת סנטנה.

בכל אופן, מתקליטי הלהקה הראשונים (סנטנה, אברקסס ו-סנטנה III) המשכתי וצללתי לתוך תקופה מורכבת ומסקרנת מאד שלה, שבה חיברה הלהקה כהלכה בין רוק וג'אז (או במילה אחת, פיוז'ן) ויצרה סדרת תקליטים בלתי מתפשרת.

מתחילים לצעוד במדבר - בשנת 1972

בשנת 1972 זעזעה להקת סנטנה זעזעה את מעריציה ואת תעשיית המוזיקה על ידי שינוי הכיוון המוזיקלי שלה. עד אז היא זכתה לתהילה והצלחה עם צליל הרוק הלטיני שלה. עם זאת, עם יציאת אלבומה הרביעי, הלהקה סטתה משם ליצירה עם אלמנטים של ג'אז, פ'אנק ואפילו מוזיקה קלאסית. היה זה רוק מתקדם אמיתי.

השינוי בכיוון המוזיקלי של סנטנה לא התקבל בעין יפה על ידי כל המעריצים שלה, שרבים מהם גדלו לאהוב את הסאונד המקורי של הלהקה, בשלושת תקליטיה הראשונים. עם זאת, דווקא השינוי בדרך הוא שהביא לתגליות חדשות ומסעירות בעולם הרוק ודירבן את מנהיג הלהקה, קרלוס סנטנה, לחקור טריטוריות מוזיקליות חדשות בשנים הבאות. הנכונות של הלהקה לקחת סיכונים ולדחוף את גבולות המוזיקה שלה הפכה אותה לאחת הלהקות המשפיעות בכל הזמנים, והמורשת שלה ממשיכה לעורר השראה בקרב מוזיקאים רבים ברחבי העולם.

לסיכום של התחלה, ההחלטה של סנטנה לשנות את הכיוון המוזיקלי שלה בשנת 1972 הייתה מהלך נועז שהשתלם בטווח הארוך.

בלגאן אדיר בתוך להקת רוק ושמה סנטנה

ביוני 1971 השלימו חברי להקת סנטנה את הקלטת אלבום האולפן השלישי שלהם. הלהקה הייתה במסלול מהיר כלפי מטה, מונעת מעודף כסף וחיים פראיים וסמים ממכרים. האלבום זכה להצלחה אמנותית ומסחרית, והניב להיטים אבל הלהקה התפרקה במהירות תוך כדי יצירתו. קרלוס סנטנה זוכר: "כשנכנסנו אז לאולפן הייתה לנו גישה - או שאתה מגיע מאוחר מדי או שאתה מגיע מסטול מדי מכדי לנגן". המתופף מייקל שריב הוסיף: "היו סמים, קוקאין ספציפית, שנכנסו לזירה עבורנו. היינו צעירים וטועים. לא היו לנו את היכולות או הבשלות לדעת איך להתמודד עם סוג כזה של הצלחה וכל מה שנלווה לזה בגיל כל כך צעיר".

ב-4 ביולי 1971 ניגנה סנטנה את הסט האחרון שלה. זה היה בשבוע הנעילת הדלתות סופית של אולם ההופעות בסן פרנסיסקו, פילמור ווסט. בעל המקום, ביל גרהאם, סיים שלוש שנים של מופעים היסטוריים במקום עם חמישה לילות של מוזיקה שהוגדרו כ"הלהקות שבנו את הפילמור". סנטנה הייתה שם וגם נתנה המון כבוד לגרהאם, שהיה מהאנשים הברורים שבנו אותה. ההופעה ההיא הייתה משמעותית לא רק לאותת על סיום הופעות הרוק במקום, אלא גם את הסוף של ההרכב הקלאסי של סנטנה.

וכך, בגלל חוסר סינכרון חדש באורח החיים האישי, נכנסה אווירה רעה ללהקת סנטנה, בסוף שנת 1971. באותה התקופה הגיע ללהקה קוק אסקובדו, שהיה נגן כלי הקשה מחליף בהרכב כי נגן כלי ההקשה המקורי, צ'פיטו אריאס, חלה במחלה קשה והיה מנוע מלנגן ולמעשה נתון בין חיים למוות עקב דימום במוח. בתחילה חשב קארלוס להביא ללהקה את ווילי בובו, נגן כלי ההקשה שכתב במקור את השיר EVIL WAYS, אך העניין לא הסתדר ואסקובדו נכנס לסיפור. אך אסקובדו המחליף לא הסתפק באספקת גרוב. בנוסף להיותו פרקשניסט מחליף הוא דאג גם לשטוף את מוחו של קרלוס באומרו שהוא אמור להיות המנהיג של ההרכב ושכל השאר הינם נגני רכש בלבד.

במהלך השיחות ביניהם החליט קרלוס לפטר את מנהל הלהקה, סטאן מארקום. שאר חברי הלהקה רצו לבטל את ההופעות עד שצ'פיטו יחלים. היחיד שלא הסכים היה קרלוס ושאר החברים פיתחו חוסר הערכה כלפיו על החלטתו וראו במעשהו בגידה במהות הלהקה. קרלוס היה חסר מנוחה. הוא רצה להופיע אבל שאר הלהקה לא הסכימה כי רצתה לחכות להחלמתו של אריאס. הדבר הורע עד כדי כך שבכמה הופעות ניגנה הלהקה בלעדיו, כי נשארו כמה תאריכים לכבד בחוזה שחתמו. קרלוס לא הסכים לנגן בלהקה כל עוד מייק קאראבלו, נגן כלי ההקשה השני, נמצא בה. שאר הנגנים התנגדו ולכן הופיעו בלעדיו. כשקרלוס חזר ללהקה בניו יורק, באוקטובר 1971, הוא גילה שחלק מהחברים פרשו בגללו.

הבסיסט המקורי, דייויד בראון, פיתח אז התמכרות קשה להרואין. הדבר גרם לנגינתו המופלאה והתנהגותו האישית להידרדר והוא פוטר מהלהקה. בראון הצטרף מיד לאחר מכן ללהקתו של פורש אחר מהלהקה, מייק קאראבלו וביחד הם יצרו את להקת ATTITUDE. קאראבלו המשיך בתקופה ההיא להסתבך עם סמים. הוא ולואיס קלארק, חברתו בת ה-25, נעצרו בביתם בספטמבר 1972. שוטרים סיפרו שמצאו את קאראבלו מתחבא בארון כשהוא עירום כביום היוולדו ובידו הוא החזיק סכין ולרגליו נמצאה שקית עם 19 גרם הרואין. כשהובאו לבית המשפט הציגה קלארק מחזה מוזר ורגשני באולם, כשהפשילה את שרוולי חולצתה והראתה לנוכחים את סימני המזרקים שעל ידיה. היא הודתה בפני חבר המושבעים שהיא נרקומנית.

בית המשפט האשים אותה באחזקת הרואין. קאראבלו נשפט אחריה וגם הואשם באחזקת הסם שנועד למכירה. עורך דינו של קאראבלו התווכח עם השופט בטענה שמרשו לא צריך כסף מסמים כי הוא מוזיקאי רוק ידוע שמרוויח הרבה כסף. נגן כלי ההקשה היה בתקופה שחורה בחייו.

קרלוס סנטנה לא ויתר והחליט לאחד את מה שנותר בלהקה, עם המתופף מייקל שריב, האורגניסט גרג רולי והגיטריסט ניל שון. בחור פרקשניסט צעיר, שהגיע להופעה וראה שהלהקה מתכוננת להופיע ללא כלי הקשה, התנדב לנגן עמה. הוא ידע את כל הרפרטואר. קרלוס נתן לו ארבעה דולרים למונית כדי שיביא במהירות להופעה את כלי ההקשה שלו. זה היה ג'יימס מיגל לואיס, שהצטרף מאותו לילה ללהקת סנטנה.

דייויד בראון, הבסיסט שפוטר, בילה בתקופה הזו בכלא בגלל שנתפס כשהוא פורץ לדירות זרות. קרלוס רצה משהו חדש ונקי בלהקה שלו. הוא רצה מוזיקה ללא כל הליכלוך שמסביב לה - בלי סמים ובלי פשיעות. הוא ידע שהוא עכשיו הבוס והוא יכול לרכוש את הנגנים שירצה. הוא החליט שמעכשיו הוא ישלם לכולם משכורת ואף הנהיג את שיטת הקנסות שג'יימס בראון היה כה ידוע בה. לידיעת אלו שלא יודעים, ג'יימס בראון נהג לסמן בידיו לנגנים שליוו אותו את הקנס שעליהם לשלם על טעות מוזיקלית שביצעו. בראון לא דיבר אלא היפנה מספר אצבעות כלפי אותו נגן שטעה ולפי מספר האצבעות ידע כל נגן כמה כסף יורד לו מהמשכורת של אותו ערב.

עוד תקליט אחד לפני CARAVANSERAI

ב-1 בינואר 1972 נערך פסטיבל "סאנשיין" בהונלולו. הרכב הנגנים המעניין כאן כולל גם את ניל שון ומייק קאראבלו (שהיו בלהקת סנטנה בזמן הזה) כמו גם המתופף גרג אריקו (שאחראי לגרוב התופים בכל האלבומים הקלאסיים של סליי ומשפחת סטון). האווירה הנלהבת של ההופעה גרמה לחברת התקליטים, שהייתה חמה אז על כל מוצר שנושא את שמו של סנטנה, להוציא את זה כתקליט בהופעה. התקליט יצא ביוני 1972.

אבל הנה משהו לכל מי שחושבים שמדובר בתקליט הופעה; האלבום הזה הוקלט כולו באולפן והוסיפו לו אחר כך קולות של קהל. הגיטריסט ניל שון אישר זאת בראיון שנערך עמו. סנטנה אמנם תיכנן אלבום בהופעה חיה והטיס להופעה קונסולת 16 ערוצים מיוחדת כדי להקליט את הצלילים, אך בגלל שחלק מהנגנים היו מסטולים מאסיד - ההקלטות לא נשמעו טובות לחברת התקליטים כדי לשחררן לקהל. בנוסף, משדרי חברת האבטחה של המופע גרמו לתקלות במהלך ההקלטה של המופע. לכן נעשתה הקלטת אולפן בסן פרנסיסקו.

אפשר לשמוע פה ושם שריקות שחוזרות בקצב זהה עד כדי כך שמבינים שיש בבירור הקלטת LOOP של קהל. קיים בוטלג של ההופעה הספציפית הזו והביצועים בו שונים לגמרי מאלו של התקליט. מה שמוכיח את הנקודה הברורה שלי באופן סופי. עם זאת, אני ממש אוהב את האלבום הזה כי יש בו אנרגיות מוזיקליות טובות ובעיקר בצד הראשון. הצד השני קצת מעייף לטעמי.

הביקורת על התקליט ברולינג סטון הייתה כזו: "אלוהים, איזה מוצר גס וחצוף זה! אתה לוקח את שני האנשים הריקניים והמנופחים ביותר מוזיקלית ומחבר אותם יחד. אחד מהם חצב קריירה עם שישה תווים שהוא מנגנם ללא הרף ובאווירת יוגה משעממת. והשותף שלו פה, ביג באדי, הצליח בכל הזדמנות לעשות צחוק מעצמו, כולל זה שהוא חייב לדחוף בכל תקליט שהוא עושה את ה-THEM CHANGES שלו. נמאס כבר לשמוע את זה שוב ושוב. אבל האמת שזה פשוט תקליט נהדר!".

צעד זה הוביל לקראת הכנת תקליט שייצא באוקטובר 1972 כתקליטה הרביעי של להקת סנטנה, CARAVANSERAI

במזרח, משמעות המילה CATAVANSERAI היא חצר גדולה המספקת לינה לקרוואנים, או פשוט לקבוצת אנשים המטיילים יחד. אבל קרלוס סנטנה מצא לזה משמעות אחרת כשקרא טקסט של היוגי ההודי והגורו פרמהאנסה יוגננדה: "השיירה היא המחזור הנצחי של גלגול נשמות, כל נשמה נכנסת ויוצאת מהחיים, ממוות לחיים וחוזר חלילה, עד שתגיעו למקום בו תוכלו לנוח ולהשיג שלווה פנימית. המקום הזה הוא הקרוואנסריי". הוא לא יכל היה להמציא כותרת טובה יותר לאלבום, מכיוון שהוא מייצג לא רק את החיפוש האישי שלו אחר רוחניות באותה תקופה, אלא גם את המוזיקה שיצרה הלהקה לאלבום.

עטיפת האלבום עוצבה על ידי האמנית ג'ואן צ'ייס, שעבדה עם להקת סנטנה החל מסוף 1969 והפכה לצלמת הראשי שלה. היא הפיקה עיצובים בעבר ללהקה והתפרסמה בסצנת סן פרנסיסקו הפסיכדלית.

כל מי שקנה את התקליט בזמנו, ציפה להמשך ישיר של שלושת האלבומים הקודמים, עם שירי הרוק המתובלים בניחוחות לטיניים מרקידים וסוחפים. אבל ברגע בו המחט הונחה על התקליט, הם הבינו שמשהו פה השתנה שם לגמרי. קודם כל, השינוי המהותי בתקופה הזו חל בקרלוס סנטנה עצמו; עד סוף 1971 היה קרלוס נוצרי מאמין ששני קווי המנחה שלו היו נפלאות האמונה בישו ונפלאות היציאה לטריפים של סמים. השינוי חל יום אחד כשהוא אירח בביתו את גיטריסט הג'אז, לארי קוריאל. האחרון נהג לבצע בחדרו, בבית של קרלוס, מדיטציות ארוכות. קרלוס, שהביט בזה מהצד, הבחין בתמונה של גורו שקוריאל הניח בחדרו. זו הייתה תמונה של SRI CHIMNOI.

בתחילה קרלוס נרתע מזה. זה נראה לו כמו סוג של קסם שחור, אך קוריאל הראה לו כיצד הגורו עוזר לו לנווט את עצמו ואת המוזיקה שבו בצורה הנקייה והטוטאלית ביותר. שאר חברי להקת סנטנה לא הבינו את השינוי הזה שבו כשהיחיד שהתחבר לעניין היה מתופף הלהקה, מייקל שריב. סנטנה היה סקרן לגבי גישות חדשות ליצירת מוזיקה ונמשך לעולם הג'אז הרוחני וההצטלבות של ג'אז ורוק: "ג'ון קולטריין ופרעה סנדרס ואנטוניו קרלוס ג'ובים ואליס קולטריין, עם המקצבים המשוחררים יותר והמנגינות הרוחניות, המשבחות, היוו השראה לשינוי בסוג המוזיקה ששריב ואני רצינו לעשות. חיפשנו את הזהות שלנו באותם מקומות עם רוח של חקר ואומץ לנסות משהו חדש, גם אם זה לא הגיוני או שלא היינו אמורים לעשות את זה".

הבסיסט החדש שהצטרף ב-1972 להרכב של סנטנה היה אישיות בעלת שיער אפרו ענק, ביגוד צבעוני וגרוב מדליק בשם דאג ראוץ', שנתקל בדרכה של להקת סנטנה כשהופיעו יחדיו בפסטיבל באפריקה בשם SOUL TO SOUL. ראוץ' ניגן אז בהרכב שנקרא THE VOICES OF EAST HARLEM והתחבב מאד על המתופף מייקל שריב. שניהם החלו לדבר מאחורי הקלעים של אותו פסטיבל על תקליטי פ'אנק מדליקים ומתופפים טובים מהתחום. ראוץ' היה מעריץ נלהב של סצנת הפ'אנק מהתקופה ההיא. שריב הציע לראוץ' לבקר אותו בביתו. כשראוץ' הגיע לביקור הוא הזמין את שריב לבוא לראות הופעה של הלהקה בה הוא ניגן שנקראה THE LEADING ZONE. האורגניסט של הלהקה הזו היה טום קוסטר, שהצטרף גם הוא באותו זמן ללהקת סנטנה ואף תרם את נגינתו הנהדרת לתקליט הזה. ב-CARAVANSERAI עדיין אין הרבה ממנו, אך קוסטר יהיה קלידן חשוב ביותר בהמשך הדרך של להקת סנטנה.

סיבה נוספת להבאתו של ראוץ' הייתה כי הבסיסט היה גם מעריץ של זרם הג'אז-רוק בכלל ושל להקת 'מהאווישנו אורקסטרה' בפרט. קרלוס סנטנה היה גם הוא מעריץ של מקלאפלין והחיבור עם ראוץ' הפך טבעי. קרלוס סנטנה בספרו: "כשדאגי נכנס עם הבס, ועם מינגו על הקונגאס, זה היה סוג חדש לגמרי של קצב - גמיש יותר ומשוחרר יותר. זה באמת היה כאשר התחלתי להרגיש שאולי סנטנה יכולה ללכת לכיוון אחר".

דרך אגב, ראוץ' עצמו לא היה תמים עם סמים וסיים את חייו עם מנת יתר בשנת 1979.

ההקלטות לאלבום CARAVANSERAI החלו בפברואר 1972, באולפני CBS FOLSOM STREET שבסאן פרנסיסקו. רוב הטייקים הוקלטו בנגינת להקה שלמה באולפן, כשאחרי כן בוצעו מספר הוספות של כלי נגינה. צליל הצרצרים שבפתיחת האלבום, עם קטע בשם ETERNAL CARAVAN OF REINCARNATION, הגיע מרעיון של שריב. לכן טכנאי ההקלטה, גלן קולוטקין, הקליט את הצרצרים מחוץ לביתו באחד הלילות. קטע הסקסופון ההזוי שנשמע באותו קטע הפתיחה הודבק מכעשרים טייקים שונים שהאדלי קאלימן הסקסופוניסט ניגן באולפן.

ואז מגיעה נגינת להקה שמבשרת לכל העולם כי באלבום הזה מדובר בלהקת סנטנה אחרת. לא עוד הגרוב הלטיני הבשרני בלבד. עכשיו יש גם אלמנטים חזקים ביותר של פיוז'ן שכללו את הקונטרבס של טום ראטלי וסאונד ה'פנדר-רודס' (שהוא פסנתר חשמלי שהיה מאד מהפכני ואופנתי אז) של הקלידנית וונדי האס.

כל הקטע הושפע באופן ישיר מקטע של פרעה סנדרס בשם ASTRAL TRAVELLING מאלבומו THEMBI שיצא בשנת 1971. פירוש השם באפריקאית זה תקווה, אמונה ואהבה. תקשיבו לקטע ההוא של סנדרס ותקלטו מיד מהיכן הגיע רעיון הפתיחה של התקליט הזה של סנטנה.

ראוץ' הבסיסט הוא זה שהביא להקלטות האלבום CARAVANSERAI את הלחן לקטע WAVES WITHIN שמגיע במשקל קצבי של תשעה רבעים.

הקטע SONG OF THE WIND הוא קטע אווירה יפהפה שיש בו חלוקת גיטרות נבונה בין קרלוס לגיטריסט הצעיר ניל שון, שהצטרף כחבר להקה מהאלבום השלישי שלה. ניל שון ניגן את הסולואים הראשון והאחרון בקטע הזה. קרלוס סיפק את הסולו שלו באמצע השיר.

שריב, שהקליט קודם לכן את תפקיד התופים שלו, שמע את יופי הגיטרות שסנטנה ושון הקליטו ולכן החליט שתפקיד התופים שלו לא מספיק טוב כדי לשרת את נגינת הגיטרות. הוא דרש מטכנאי ההקלטה להקליט שוב את ערוץ התופים כשהוא מגיב להקלטת הגיטרות. הטכנאי, שנדהם מהבקשה, אמר לו שאם הוא יפשל בנגינתו יהיה כל הקטע לא שמיש יותר. הרי אז לא הייתה הקלטה במחשבים שאפשר ללחוץ על כפתור UNDO ולחזור שלב אחד אחורה. בתקופה ההיא היו ערוצים אנלוגיים ספורים ואם היית מוחק ערוץ כלשהו ומנגן משהו אחר עליו ומפשל בו - הסיכון של הריסת כל השיר היה מתממש.

אבל שריב לא נבהל והלך הביתה עם הקלטת הגיטרות כדי להתאמן איתה לקראת הקלטת התופים מחדש. למחרת הוא ניגש באולפן לטכנאי ואמר לו שהוא מוכן להקליט מחדש. הטכנאי שיקשק בכל גופו ואמר שזהו צעד מטורף ושהוא לא מוכן לקחת אחריות על הריסת נגינת הגיטרות שקרלוס ושון היו כה גאים בה. שריב התעקש והקליט מחדש את התופים וזוהי ההקלטה הנהדרת שנמצאת עד היום על התקליט.

הקטע שפותח את צד ב' של התקליט, FUTURE PRIMITIVE, הינו קטע סולו כלי הקשה של חוזה צ'פיטו אריאס וג'יימס מינגו לואיס. מייקל שריב מנגן כאן בפסנתר, בוויבראפון (שהקלטתו מנוגנת כאן לאחור) ובמצילות. הקטע האווירתי הזה נשפך לתוך גרוב ברזילאי מבית היוצר של אנטוניו קרלוס ג'ובים, המלחין הברזילאי הידוע מאד. זה קטע בשם STONE FLOWER, שהוא קטע הנושא של אחד מאלבומיו של ג'ובים שיצא בשנת 1970. מייקל שריב, שהשתגע אז על ג'ובים, החליט לכתוב מילים לקטע הזה שהיה במקור אינסטרומנטלי. הוא וקרלוס הם ששרים בהקלטה.

לא כולם נהנו מתהליך יצירת התקליט. מי שסבל בעיקר בהקלטות היה האורגניסט המקורי של הלהקה, גרג רולי. לרולי יש סגנון מיוחד ומדהים על אורגן ההאמונד B3 שלו. הסגנון שלו עזר להפוך את הלהקה לייחודית בתחומה אך בהקלטה של STONE FLOWER ישבו על צווארו שני אנשים שמאד הפריעו לו ותיסכלו אותו - מייקל שריב וקרלוס סנטנה.

הם דרשו ממנו שלקטע הזה הוא לא ינגן כמו גרג רולי אלא כמו האורגניסט לארי יאנג. אותו אורגניסט היה ידוע אז בנגינתו עם ההרכב TONY WILLIAMS LIFETIME של המתופף טוני וויליאמס והוציא לפני כן לא מעט אלבומי ג'אז. רולי הרגיש שחברי להקתו המקורית כבר לא מתקשרים איתו יותר במישור המוזיקלי. גם כך הם לא היו חברים קרובים מלכתחילה, כמו הרבה להקות מעולות שחבריהן פשוט לא מתקשרים חוץ ממוזיקה. אך כשהמוזיקה כבר לא מהווה קשר ביניהם הבין רולי שהגיע הזמן שלו לצאת משם. האורגניסט המבואס יתכנן לנטוש לגמרי את עסקי המוזיקה ולחזור לעסק המסעדות של משפחתו.

גרג רולי: "נשארתי בסנטנה עד 1972. פשוט היו לנו הבדלים, גם מוזיקליים וגם אישיים. אולי זה היה 'יותר מדי, מוקדם מדי'. תמיד ניסחתי זאת כך: ניגנו בתשוקה, ונפרדנו מתשוקה. היו הבדלים ביחס לכיוון המוזיקלי של הלהקה. אהבתי את החקירה בהכנת התקליט הזה, אבל לא רציתי להפוך אותו לעמוד התווך של מה שעשינו. גם לא רציתי לאבד את מערכת היחסים שפיתחנו עם הקהל שלנו. לא יכולתי לראות את כל מה שהשגנו כשהוא נזרק לכיוון המוזיקלי החדש הזה. אז כמו רוב הלהקות, התפרקנו. אבל כשאני מסתכל על זה עכשיו, אני מבין שאם לא היינו האנשים שהיינו באותה תקופה, כנראה שהמוזיקה הזו לא הייתה מתרחשת לעולם. אז זה בסדר".

הקטע שמסיים את האלבום, EVERY STEP OF THE WAY, מחולק לשני חלקים. החלק הראשון משקף את הצעידה הקשה במסע לקראת משהו. המוזיקה כאן הושפעה רבות מהאלבום IN A SILENT WAY של מיילס דייויס, שיצא ב-1969. החלק השני משקף את ההגעה לנקודת האור הגדול שנשפך בכמויות. ההשראה לקטע הזה הגיעה מתיזמור של גיל אוונס לאלבום המהפכני SKETCHES OF SPAIN של מיילס דייויס מ-1960. בהקלטה של הקטע הזה נשארו שני ערוצים בסוף ההקלטה. ולכן שריב ביקש מהמתזמר טום הארל לכתוב תיזמור בסגנון של אוונס מהאלבום ההוא על מנת למלא בהם את אותם ערוצים ריקים. מדובר בסיום מסע מענג, שפורץ באמצעו לתוך אור גדול עם שמחה גדולה.

נגן נוסף שהצטרף אז לסנטנה והיה מאד חשוב בה הוא נגן כלי ההקשה, ארמנדו פרזה, שהיה המבוגר בלהקה, פי שניים מגיל האחרים. קרלוס סנטנה תיאר אותו: "ארמנדו פרזה היה מבוגר וחכם מכולנו - הוא היה אז כמעט בן חמישים. הוא היה בקטע במשך שנים. הוא היה אחד מארבעת הקונגרוס המובילים שהגיעו מקובה בשנות הארבעים, יחד עם פאטאטו ואלדז, פרנסיסקו אגואבלה ומונגו סנטמריה. מאז שנות ה-60 הוא גר בסן פרנסיסקו". פרזה הביא עמו רזומה של ג'אז לטיני החל מסוף שנות ה-40 כשעבר מהוואנה לניו יורק, הוא ניגן עם ענקי ג'אז כמו צ'רלי פארקר, באדי ריץ', דיזי גילספי, צ'ארלס מינגוס ודקסטר גורדון. לאחר שעבר לחוף המערבי בשנות ה-50, הוא רכב על גל שיגעון הממבו שתפס כמו אש בארה"ב, והקליט עם ג'ורג' שירינג. בשנות ה-60 הוא השתקע בלהקה של קאל צ'אדר במשך שש שנים. ללהקת סנטנה הוא הגיע כבר בשל מאד.

אז מאיפה הגיע הג'אז הזה למוזיקת רוק של סנטנה?

קרלוס סנטנה סיפר בספרו האוטוביוגרפי: "זה היה מייקל שריב שגרם לי להאזין למיילס דייויס וג'ון קולטריין ותיקן את התפיסה המעוותת שלי שג'אז מיועד רק בשביל אנשים זקנים ומטומטמים. הוא עבר על אוסף התקליטים שלי וראה מה אין לי, והוא החליט שאני חייב לשמוע את מיילס וקולטריין. אז הוא הביא לי ערימה גדולה של תקליטים. התחלתי להקשיב - 'וואו, מה זה הדבר הזה? זה באמת שונה מג'ון לי הוקר'. התחלתי לנגן את זה הלוך ושוב. מיילס וטריין. מיילס וטריין".

בראיון שדן באותו נושא, אמר סנטנה שהתגובה הראשונה שלו הייתה. "אוי נו, תביא לי קצת אלברט קינג. אבל כששמעתי את התקליט של מיילס, IN A SILENT WAY, חשבתי שזה מעניין �