top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

תקליט לאי בודד - כשפול מקרטני מתחיל להמריא

עודכן: 3 באוג׳ 2023




ב-30 באפריל בשנת 1973 יצא לחנויות תקליטים בארה"ב התקליט הזה של פול מקרטני ולהקת כנפיים. אז ימי הביטלס נראו הרחק מאחור ומקרטני ביקש להוכיח לעולם שיש לו להציע הרבה מעבר להיותו חבר לשעבר באותה להקה ידועה ומשפיעה. כמו בהרצאות המוסיקה שלי על הביטלס, מקרטני ואחרים - גם במאמר זה תקבלו פרטי מידע מיוחדים שישפכו אור נוסף על הנושא.


פול מקרטני: "התקליט הזה היה למעשה רפרטואר ההופעה החיה שלנו אז. זה אלבום בסדר. יש לו את הרגעים שלו".


תקליט זה, RED ROSE SPEEDWAY, יצא בתקופה בה נוצרה התעניינות מחודשת רבה מאד סביב להקת הביטלס עם הוצאת אלבומי האוספים הכפולים שלה, שנקראו (לא באופן רשמי) בשמות 'האלבום האדום' ו'האלבום הכחול'. שבוע לאחר צאת שני האוספים האלה יצא התקליטון MY LOVE של מקרטני.




אבל רגע, נלך טיפה אחורה בסיפור הרוק הקלאסי הזה


פול מקרטני רצה בשנת 1972 להרחיב את ההרכב שלו, וצירף נגן גיטרה חשמלית מעולה בשם הנרי מקולוק, שהגיע אחרי שלוש שנים בהן הופיע עם ג'ו קוקר. אבל הגיטריסט הנרגש נדהם לגלות שהשיר הראשון שהוא נאלץ להקליט עם מקרטני זה שיר בשם GIVE IRELAND BACK TO THE IRISH. השיר יצא על גבי תקליטון שהוחרם לגמרי מהשמעות ברדיו בי.בי.סי הבריטי. מקולוק, אירי במוצאו, נאלץ "לבלוע את הרוק" שלו ולנגן. הוא לא רצה להיות פעיל פוליטי. הוא רצה רק להמשיך ליהנות מחיי הרוק'נ'רול עם אחד המוזיקאים הגדולים בעולם, והנה הוא נאלץ לייצג עמדה פוליטית שקשורה בו.




בשנת 1972 קיבל רובין גיב מהבי ג'יז משימה מטעם עיתון מלודי מייקר להביע את דעתו על שירים שהם משמיעים לו מבלי לדעת מי מבצע אותם. הנה מה שהגיב על השיר של מקרטני: "אני ממש לא אוהב את זה. אני לא חושב שמקרטני צריך לעשות שירים פוליטיים כמו זה. המסר פה ברור אבל אין פה מלודיה. נשמע יותר כמו משהו שג'ון לנון עושה. שמעתי שהשיר הזה הוחרם ברדיו. אני חושב שלא צריכים להחרים שירים ברדיו כלל, אבל זה כנראה עוד תעלול שיווקי יעיל של פול, נכון?".


אם זה לא היה מספיק בשביל הגיטריסט החדש, הרי שמיד לאחר מכן הוא נאלץ לנגן בשיר ילדים מאת פול, MARY HAD A LITTLE LAMB. מקרטני הרגיע אותו באומרו שזו פשוט התחייבות קטנה שלו לבת שלו מרי, שאהבה מאד את השיר הזה. הוא הוסיף שאחרי זה העסק יהפוך לרציני יותר.



אין מה להתווכח, למקרטני היה אומץ רב בכל מה שעשה. כולל לקחת את ההרכב הזה של WINGS לסיבוב הופעות מוזיקה באוניברסיטאות ברחבי אנגליה, כשכולם נוסעים יחד באוטובוס ששכרו במיוחד. מקרטני לקח את רעיון "מסע הקסם המסתורי" והפך אותו למציאות.


כשהלהקה הגיעה לעיר מסוימת, מקרטני בדק אם יש אוניברסיטה שמעוניינת בהופעה. וכך הוא סגר אז הופעות. הסטודנטים לא ידעו לקראת איזו הופעה הם הולכים, עד שהבינו שמולם מנגן למעשה אחד המוזיקאים הגדולים בעולם. גם שכר ההופעה (שלא היה גבוה...) חולק שווה בשווה בין כל הנגנים (כולל מקרטני עצמו).



זה החל ב-8 בפברואר בשנת 1972 כשחברי להקת כנפיים החדשה הגיעו לכניסת ביתם של פול ולינדה מקרטני במרכז לונדון. המטרה הייתה לצאת משם לסיבוב הופעות בריטי מיוחד במינו.


ביחד עם פול, לינדה וילדיהם היו גם המתופף דני סיוול עם אשתו מוניק ובתו הקטנה סטלה. לצדם נעמדו אנשי הצוות הטכני טרבור ג'ונס ואיאן הורן. יחד עמם נעמדו גם הגיטריסטים דני ליין והנרי מקולוק. הייתה תחושה של משפחת רוק מגובשת ושמחה. כולם לבשו מעילי חורף גדולים על מנת להגן על עצמם מהקור המקפיא.

מאחוריהם עמדה מכונית טרנזיט גדולה בצבע ירוק שבתוכה הועמס כל ציוד הלהקה. זה היה היום בו פול מימש את חלומו; להופיע עם להקה אמיתית באופן ספונטני. הוא ניסה לעניין בעבר בצורת ההופעות הזו את הביטלס אך נתקל בחומת התנגדות. מקרטני ראה בסיבוב ההופעות הזה של כנפיים קרקס נודד שמכוון את מנועיו לכל מקום שיש בו אפשרות להופיע.


בתקופה הזו הוא היה מתוח וחשש מאד בנוגע ליכולותיו להופיע. הרי בכל זאת עברו כמה שנים מאז שעלה על במה מסודרת. במעשה הקרקסי הזה הוא ראה כיצד יצליח לחמוק מאנשי התקשורת שימהרו לתת ביקורות קטלניות להופעתו. הוא ראה בכך אפשרות להגיע ישירות לקהל.


למקרטני הייתה סיבה נוספת לשמוח בליבו. כמה ימים קודם לכן הוא הצליח להשלים עם ג'ון לנון. ההזמנה לפיוס הגיעה מלנון, שהזמין את פול ולינדה אליו לדירה בגריניץ' ווילג' שבניו יורק. שם שוחחו שניהם ארוכות והחליטו להפסיק את ההתכתשות הפומבית שלהם ולחזור לפסים ידידותיים יותר.


בלהקה החדשה הייתה חברה לינדה, אשתו של פול, שקיבלה את תפקיד הקלידנית. לא היה לה מושג כיצד לנגן בקלידים אך פול התעקש שהיא תהיה שם כי רצה להיות צמוד למשפחתו בסיבוב ההופעות הזה. הצעד הזה הרים גבות בקרב שאר המוזיקאים שהגיעו לסיבוב.


ברגע שחברי הלהקה יצאו לדרך, הם פנו צפונה והחלו לחפש על המפה נקודות ראויות להופעה. התחנה הראשונה הייתה מקום בשם ASHBY DE LA ZOUCH שבלסטרשייר. הטרנזיט יצא מהאוטוסטרדה M1 ופנה לעבר עיירת השוק הזו.


במרכז העיירה ראו פול ולינדה סוס פוני קשור לאחד העמודים. באופן ספונטני הם עצרו את הרכב ליד הסוס וניסו למצוא את בעליו כדי לקנות ממנו את הסוס, אך ללא הצלחה. כמו כן, גילו החברים שאין בעיירה אוניברסיטה ראויה להופעה שלהם. לפיכך הם חזרו לדרך. התחנה הבאה הייתה בנוטינגהאם.


הם הגיעו לאוניברסיטה שם בשעה חמש אחה"צ. טרבור ג'ונס נשלח מהטרנזיט לבדוק את האולם שבתוך המבנה. בפנים הוא חיפש את המזכירה של האוניברסיטה, בחורה בשם אליין וודהאמס. ג'ונס סיפר לה שפול מקרטני מחכה בחוץ לבדוק אם יש אפשרות להופיע שם. היא הייתה בטוחה שהוא מותח אותה. רק כשהובלה על ידו לטרנזיט וראתה מי יושב בתוכו, היא נאלמה דום.


חיש מהר אורגנה הופעה להרכב הזה, למחרת בשעת אחר הצהריים. ההזמנה להופעה הזו נכתבה על לוח המזכירות עם מחיר כניסה של 50 פני. השמועה שהביטל לשעבר הולך להופיע את הופעת הבכורה שלו שם פשטה כאש בשדה קוצים ברחבי הקמפוס.


המתחים לא אחרו להגיע, כשמקולוק ציין בפני מקרטני שאולי הגיע הזמן להוסיף קלידן רציני במקום לינדה, שלא ידעה כלל לנגן אך הופקדה על עמדת הקלידים וניגנה תפקידים מינימליים שפול לימד אותה.


דבר נוסף שהעיב על סיבוב ההופעות היה מעצרם של פול, לינדה והמתופף דני סיוול. זה בעקבות מעטפה שנשלחה אליהם מלונדון ובתוכה סמים. מי ששלח את המעטפה לא טיפל בה כראוי וכשהיא הגיעה לסניף הדואר המקומי אליו נשלחה. הדבק שחתם את המעטפה נחלש והציצו מתוכה החומרים המפלילים. דני סיוול נעצר בגלל שעל המעטפה צוין שמו בלבד. העונש שלהם היה קנס של 1,800 דולר לכל אחד מהם.

הסשנים לאלבום נערכו בין מרץ לדצמבר 1972 בכמה אולפני הקלטות בלונדון. פול הפיק את האלבום כשהפעם הוא לא העניק קרדיט הפקה שווה לאשתו, לינדה, כפי שעשה בפעמים הקודמות. אך פול הערמומי דאג לכתוב שכל השירים נכתבו על ידי MCCARTNEY (מבלי לציין אם זה הוא או לינדה).


מה היה התכנון המקורי לתקליט זה?


התכנון המקורי היה להוציא את RED ROSE SPEEDWAY כאלבום כפול. אך אנשים בחברת EMI יעצו למקרטני לקצץ אותו לאלבום בודד. זאת כנראה בשל נתוני המכירות הזעומים של התקליט הקודם, WILD LIFE, ושל שלושת התקליטונים האחרונים שהוא הוציא. מקרטני תכנן לכלול באלבום הכפול גם שירים שהוקלטו במהלך הסשנים לאלבומו השני, RAM.


ההחלטה לצמצם את התקליט לבודד אכזבה גם את שאר חברי הלהקה. דני ליין ראה כיצד השיר שלו, I WOULD ONLY SMILE, הוצא עקב כך מרשימת השירים לתקליט. כך קרה גם לשיר I LIE AROUND בו ליין שר סולו. גם שיר של לינדה בשם SEASIDE WOMAN קיבל גורל דומה. מקולוק הגיטריסט התבאס כשראה שמקרטני בחר לאלבום הבודד דווקא את השירים הקלילים יותר. הוא ציפה שהאלבום הכפול יראה את הצד הרוקי של הלהקה.


דני ליין: "תמיד חשבתי שהתקליט הזה היה יכול להיות נהדר כאלבום כפול ולהציג באופן ברור יותר את הלהקה שעמדה מאחוריו. אבל כשיצא כתקליט בודד חשתי סוג של אכזבה כלפיו".


האלבום עצמו אינו מושלם, לדעתי. יש לו את הבעיות שלו אך התמונה הכוללת דווקא מדברת לטובתו. הבעיה הגדולה ביותר שלו היא, שאלבום נוסף של WINGS שיצא באותה שנה (BAND ON THE RUNׂ) הפך הצלחה היסטרית ביותר וגרם לאלבום הזה לשבת בפינה בבושת פנים.


זה למעשה אלבומו המופק הראשון של מקרטני. אלבום שבא עם עטיפה של הפקה אולפנית. כך שזה יכול להיחשב כאלבום הראשון שהוא תשובה של פול לאלבומים המופקים שיצאו לשני חבריו מהביטלס, ג'ורג' האריסון וג'ון לנון (שניהם עבדו אז עם מפיק העל פיל ספקטור). תקליט זה עדיין נחשב כאלבום מעבר של מקרטני לקראת הצלחתו הגדולה. ולכן הרבה נוהגים לתייג אותו כאלבום בינוני וחסר ניצוץ.


התקליט RED ROSE SPEEDWAY נפתח בשיר BIG BARN BED, שמקרטני הציג קטע קצרצר ביותר ממנו בחלק מהשיר RAM ON שיצא בצד ב' של התקליט RAM.


כאמור, התקליטון שיצא מהאלבום, MY LOVE, הוא אחד השירים היפים ביותר שיש למקרטני (והוא כמובן הוקדש אשתו, לינדה). זה השיר שגרם לאלבום להימכר היטב. ניצוץ מיוחד בשיר הזה הוא סולו הגיטרה החשמלית של מקולוק. זה אחד הסולואים היפים ביותר שיש. אך הסולו היפה הזה הוביל זמן קצר לאחר מכן לסצנה לא נעימה. ריב פרץ בין מקרטני למקולוק. הגיטריסט האשים את הבוס שלו כי הוא לא מאפשר לנגנים האחרים להתבטא ושהוא למעשה השליט היחיד בהרכב. הגיטריסט האירי סיים את דבריו, ארז את המגבר שלו ונסע משם ללונדון. הוא לא חזר יותר להרכב.


המתופף דני סיוול מיהר לעזוב גם כן. הטענה שלו הייתה כי לא ייתכן שהוא יעבוד עבור מוזיקאי בקנה מידה כה גדול וירוויח גרושים. הוא הודיע על עזיבתו בטלפון לפול, שניה לפני שהם היו אמורים לטוס לניגריה על מנת להתחיל בהקלטת האלבום BAND ON THE RUN.


מקרטני כמובן רתח מזעם. הוא צרח על סיוול בטלפון והחליט שהוא הולך להוכיח לשני המוזיקאים שעזבו אותו כי הוא לא צריך אותם בכלל. והשאר היסטוריה.



הבה נחזור לעוד כמה משירי התקליט


השיר GET ON THE RIGHT THING נכתב והוקלט עוד בתקופת RAM. כשהגיע תורו להיות מוקלט שוב לאלבום הזה, מקרטני סירב להוציאו בטענה שתפקיד השירה שלו לא נשמע משכנע מספיק. דני ליין שכנע אותו שזה נשמע נהדר וכך השיר נכלל באלבום.


צד א' של התקליט מסתיים עם השיר LITTLE LAMB DRAGONFLY שגם הוא נוצר עוד מתקופת ההקלטות של RAM. השיר הזה היה מחווה של פול לאחד הכבשים שבחוותו בסקוטלנד. אותו כבש גסס שם כשפול ולינדה ניסו להצילו במשך לילה שלם אך ללא הצלחה.


צד ב' של התקליט נפתח בעוד שיר על חיה. שם השיר הוא SINGLE PIGEON.


התקליט מסתיים במחרוזת של כמה שירים, אם כי הפעם אין את האיכות הגבוהה של המחרוזת שפיארה את האלבום ABBEY ROAD של הביטלס.


שיר נוסף שהוקלט במהלך הסשנים לאלבום ולא נכלל בו, הוא שיר הנושא לפסקול של ג'יימס בונד, LIVE AND LET DIE. השיר הזה (בהפקתו של ג'ורג' מרטין) נכלל בתקליט הפסקול של הסרט.


אז מה נכתב בעיתוני חו"ל בזמנו בביקורות?


עיתון המוזיקה 'דיסק' פרסם באפריל 1973 ביקורת על התקליט: "חלק ממנו הוא טוב. חלק אחר הוא רע. חלק חוזר על עצמו וחלק מלודי. בעודי מקשיב לתקליט הזה עוברת בראשי מחשבה על המוזיקאים שעשו דברים מדהימים והפכו מרוסנים. אולי בעתיד אתאהב באלבום הזה. אולי יש לו רבדים שלא גיליתי. אני באמת מקווה כי עכשיו אני לא מוצא אותם".


בעיתון NME פורסם אז בביקורת: "התקליט הזה הוא הטוב ביותר שמקרטני הוציא מאז פירוק הביטלס ונראה כי זה גם הדבר הטוב ביותר שיעשה במסגרת הלהקה הנוכחית שלו. הוא הוכיח היטב את הנקודה שלו פה. נראה כי בזכות האלבום הזה הוא יצליח בעתיד להסתכל לאחור על שלוש שנות קריירת סולו, לאחר הביטלס, מבלי להתבייש - דבר שלנון כנראה לא יצליח לעשות".


מה נכתב עליו בזמנו בעיתוני ארצנו? בשביל זה בניתי לכם הרצאות העשרה.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "כאשר שודר ספיישל הטלוויזיה של פול מקרטני, לפני מספר שבועות, אחת המטרות לכאורה הייתה לספק הצצה חצי ביוגרפית לאדם הפנימי, מעין 'להכיר אותו', במילותיה של הודעה לעיתונות. במקום זאת, התכנית הוכיחה את עצמה כבלתי אישית במקרה הטוב, כאשר מקרטני מרוחק מהמצלמה ומספק דיוקן לא קרוב ואינטימי. למרבה האירוניה, הרגעים המרתקים ביותר שם היו כאשר עוברי אורח התבקשו לשיר קטעים משירי הביטלס, ואם ההפקה שלאחר מכן לא עשתה דבר כדי לרפא את בעיית התדמית המתמשכת של מקרטני, זה בוודאי לא עזר להצעות המוזיקליות שלו, שנראו רגילות ומאכזבות.

עם זאת, הטלוויזיה כמדיום דורשת תשומת לב, והמוזיקה של פול מקרטני נוטה להתפורר בבדיקה ממושכת. הוא אינו כותב מילים אינטנסיבי במיוחד, מעדיף במקום זאת לבחור את המילים שלו לפי צליל ולהרגיש לבד, ונראה שהלחנים שלו - במיוחד בחומר אופטימי יותר - מטופחים באמצעות הסתמכות בסיסית על ריף שמסתובב. מבחינה מתמטית זה לא מוסיף כלום, אבל ברדיו ובאמצעות האזנות חוזרות ונשנות, כוחו של שילוב פשוט זה עולה בהתמדה, כך שמה שנמסר לבסוף לקהל הוא שיר הפופ המעודן, הנעים, הנגיש ללא ריכוז שמביא מכירות תקליטים, ללא התנצלויות באמצע הדרך.


למעשה, אם פול מדגים משהו עם האלבום הזה, זה טמון במיומנות שלו כמעבד, במיקום הכלים שלו וברצף התנועות שהוא חורץ בתוך כל מנגינה נתונה. זה בטח לא בסדר הגודל הפזמונים הביטלסיים האלו, אבל לאחר זמן מה אתה עלול למצוא את עצמך מחכה לדמות הגיטרה הבתולית ההיא, לקריאת הביניים בתוף, לשטיפת הרמוניות הרקע שנקבעות בקפידה בכל יצירה. אל תטעו, למרות שהשירים נזקפים לזכותם של משפחת מקרטני, ולמרות שלהקת כנפיים עובדת במידה מעוררת הערצה של איפוק מאופק, זה באמת האלבום של פול. הוא שולט בו בצורה שלא הייתה כך מאז תחילת קריירת הסולו שלו, והתוצאות הן לטובה. הקול שלו מצוין באופן עקבי, הבס שלו מספק את הכיוון לרוב היצירות המעוטרות יותר.


עם זאת, המחרוזת שתופסת 11 דקות של הצד השני, מורכבת מארבעה שירים הקשורים זה לזה בקושי. קו העלילה מבוסס באופן רופף על המסורת של מערכת יחסים בין בנים לבנות והלחנים עצמם מקסימים מספיק בצורה קלת משקל. אבל אחת עשרה דקות? לא רק שניתן היה לדחוס בקלות את התערובת לקטע בודד עם אובדן מועט של טעם נרטיבי, אלא שהאפקט נטו של חיבור כל הביצים הללו בסל אחד רק מדגיש את החוסר האישי שלהם בכל דבר שדומה לתפזורת.


שאר האלבום מביא את מקרטני טוב ומוכשר, לא הכי טוב וגם לא הכי גרוע שלו, אבל חומר שבנוי בצורה מוצקה עם כשרון ליצירת פנינים מהבטוח והמוכר. למרות הלהיטים וההחמצות הצפויות, אני מוצא את התקליט הזה כמוצר המקרטני המלבב ביותר שניתן לנו מאז מות הביטלס. לאחר ניסויים רבים כיצד להציג את עצמו בצורה הטובה ביותר, כנראה שפול החל בתהליך של התיישבות, של עבודה במסגרת להקה שנראית יציבה לפחות לתקופה הקרובה. סיבוב הופעות אמריקאי אמור לעזור בעניינים, אם שום דבר אחר יעניק לו נגישות רבה יותר לקהל שלו, וההידוק המורגש של החזון המוזיקלי שלו אמור להגביר אותו משם. לגבי הפרטים של האלבום האחרון הזה, די לומר שסבא של פול היה אוהב את זה. אחרי הכל, זה נקי מאוד".


אהבתם ביקורות מהסוג הזה? תמצאו עוד מהן בבלוג מוסיקה זה.


ולסיכום על תקליט זה...


למרות שכביכול זה היה אמור להיות אלבום של להקת כנפיים, על עטיפת התקליט מצולם רק פול. לינדה היא זו שצילמה את התמונה. שם הלהקה כלל לא נמצא על העטיפה הקדמית. חברת התקליטים האמריקנית CAPITOL לא לקחה סיכונים והפיקה מדבקה כחולה שציינה את הכיתוב "פול מקרטני וכנפיים". הדבר בא להראות בסופו של דבר מי הבוס כאן. להקה אמיתית? לא בדיוק. עטיפת התקליט האחורית המקורית הכילה כיתוב בברייל שנאמר בו WE LOVE YA BABY, שהוקדש במיוחד לסטיבי וונדר, אותו פול העריץ נואשות.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page