פינת "התקליט המומלץ" - והפעם אני הולך על יצירה נהדרת של נינו פרר הצרפתי, שיצאה בשנת 1972. התקליט הזה נקרא METRONOMIE והוא חובה לכל אוהבי רוק מתקדם ופריק-אאוט.
נינו פרר, אחד המוזיקאים האקלקטיים והאניגמטיים יותר בצרפת, מעולם לא היה אחד שעקב אחר טרנדים. במהלך הקריירה שלו, הוא התנדנד מלהיטי פופ אופטימיים (אתם ודאי מכירים את MIRZA) לרוק ניסיוני שהפתיע את המבקרים והמעריצים כאחד. בין הישגיו הרבים, "מטרונומי" בולט כהישג מיוחד.
פרר נולד בכלל באיטליה אבל בילה את רוב חייו בצרפת, שם הפך לשם דבר במהלך שנות ה-60. הקריירה המוקדמת שלו הייתה נטועה בתנועת YE YE - ז'אנר ששילב בצרפת השפעות פופ ורוק מאנגליה וארה"ב. הצליל שלו, שילוב של מילים הומוריסטיות, לחנים קליטים ומקצבים רוקדים, חיבבו אותו על קהל רחב. אבל הוא היה הרבה יותר מסתם מייצר להיטים. הוא היה מולטי-אינסטרומנטליסט, צייר והוגה דעות שביקש לעשות מעבר ממה שדרשה תעשיית המוזיקה המרכזית.
עד סוף שנות ה-60, פרר התעייף מסצנת המוזיקה המסחרית, כשהרגיש מוגבל בציפיות להיות כוכב פופ. למרות שהשיג תהילה והצלחה כלכלית, הוא מעולם לא הרגיש בנוח עם מעמדו ככוכב פופ. בראיונות הוא הביע לא פעם התפכחות עמוקה מתעשיית המוזיקה, שראה בה רדודה ונצלנית. הוא השתוקק להכרה כמוזיקאי רציני, אבל מצא את עצמו מבולבל מהלהיטים הקודמים שלו, שהפכו אותו לבדרן קל.
התסכול הזה עלה בקנה אחד עם תנועה אמנותית רחבה יותר לעבר מוזיקה ניסיונית יותר, הניזונה מרוק פסיכדלי והשפעות פרוגרסיביות. עם התיסכול הזה נוצר "מטרונומי" שהיווה סטייה חדה מעבודתו הקודמת של פרר. נעלמו המנגינות הקליטות והידידותיות לרדיו שהפכו אותו למפורסם; במקומן הגיעה חקירה נועזת של צליל, מרקם וקצב. שם האלבום מרמז על קונספט הליבה שלו - זמן וקצב. המילה "מטרונומי" מתייחסת למטרונום, מכשיר המשמש לשמירה על מהירות קצב במוזיקה, והנושא הזה עובר לאורך האלבום במובן מילולי ומוזיקלי. פרר נראה מוקסם מהטבע המכני של הזמן, תוך שהוא משתמש בקצב ככוח מניע במוזיקה תוך הרהור בנושאים קיומיים עמוקים יותר, כולל סמים - הרבה סמים. נינו פרר ביקש לעשות תקליט שיישמע כמו לקיחת סם.
בסך הכל, ניתן להאזין ל"מטרונומי" באותו אופן שבו ניתן לצפות בסרט: סצינות מסוימות אולי מושכות יותר מאשר אחרות, אבל כולן יוצרות תמונה אחת.
האלבום מקוטלג לעתים קרובות כרוק מתקדם, אך הוא מכיל גם אלמנטים של פ'אנק, ג'אז ופסיכדליה. זה לא תקליט רוק טיפוסי; במקום זאת, הוא כולל קטעים אינסטרומנטליים ארוכים ומתפתלים, מקצבים מפתיעים ושינויים בלתי צפויים במצב הרוח. הזמן הוא גיבור האלבום ופרר יצא פה גיבור מוזיקלי אמיתי, אם כי זה יגבה ממנו מחיר יקר. מדובר פה באלבום על אקולוגיה ואדם שמתמודד עם הדרך שבה הוא משתמש בטבע.
ההקלטה של התקליט התבצעה בשני שלבים. השלב הראשון התקיים במאי 1971, הבא בנובמבר של אותה שנה. הוא יצא למסע הזה עם שותפו הוותיק, ברנרד אסטרדי, אבל האווירה באולפן הייתה מתוחה מדי. נינו וברנרד לא הצליח להסכים ביניהם מה לעשות. "רצינו להרוג זה את זה", אסטרדי סיפר, "נינו היה טמפרמנטלי, אבל גם אני הייתי! העוזר שלי היה מבועת ממה שקרה שם. נינו ואני לא רצינו לראות אחד את השני, זה היה לא נוח..." עלבונות התעופפו שם לרוב בין שני הצדדים.
פרר היה ידוע בתור פרפקציוניסט, והאלבום הזה לא היה יוצא דופן. הוא ניגן במספר כלים בתקליט, כולל בס, גיטרה וקלידים (כמו פסנתר, אורגן האמונד, מלוטרון ועוד), והוא היה מעורב עמוקות בכל היבט של ההפקה. הוא גם הקיף את עצמו בקבוצה של מוזיקאים מוכשרים, ביניהם המתופף ברנרד לובאט, הסקסופוניסט פייר דוטור, והקלידן מישל גראייר, שעזרו להחיות את העיבודים המורכבים שלו.
קטע הנושא שפותח את התקליט הוא יצירה אינסטרומנטלית של 11 דקות שמציגה את האופי החופשי, כמעט היפנוטי, של האלבום. הוא נפתח בקצב פשוט, פועם, שנבנה בהדרגה לאווירה מתערבלת ופסיכדלית של סאונד שנשמע לפעמים כמו סוף העולם.
קולו של פרר, כשהוא מופיע באלבום, לוקח לעתים קרובות את המושב האחורי ברכב המוזיקלי. בקטעים כמו "קנאביס", השירה שלו היא יותר כמו כלי נגינה נוסף. הנשמע כי פרר ראה ביצירה הזו את אחת הפסגות שלו. הוא נתן פה את כל כולו.
הביקורות היו בזמנו לטובתו של התקליט ופרר אף הוזמן להיות האורח הראשי בתוכנית טלוויזיה צרפתית מובילה, שהוקדשה לתקליט שלו - שם הוא בחר לבצע את השיר CANNABIS באנגלית. הסיבה פשוטה - הוא רצה להסיח את תשומת הלב מצנזורה. אחרי הכל, השיר עוסק בסמים (מן הסתם אפשר להבין זאת משם השיר, אז מעניין כיצד זה לא צונזר גם באנגלית...)..
אבל למרות הרצון הטוב, התקליט לא זכה להצלחה מסחרית עם יציאתו לאור. אופיו הניסיוני הרחיק כמה ממעריציו של פרר, שציפו לשירי הפופ הקלילים שבהם התפרסם. בדיעבד, זה נחשב לאחת מיצירות המופת של פרר - יצירה נועזת וחסרת פשרות שדחפה את הגבולות של מה שיכולה להיות מוזיקת רוק צרפתית. מבחינתי, זה אחד מתקליטי הרוק המתקדם הצרפתי הטובים יותר. עם האלבום הזה, נינו פרר הכריז על עצמאותו. היה לו את החופש להלחין ללא מגבלות - ועדיין לא נשמע המשך באותו סגנון פריק-אאוט.
הנוסחה שנינו פרר מוצא באלבום הזה לא תחזור על עצמה כמו שהיא בתקליטיו הבאים. האם הכישלון המסחרי של האלבום הזה הוא שהכריח את פרר להסתכל לכיוונים אחרים? אולי הוא פשוט רצה לחפש מקום אחר? למצוא נוסחה מוזיקלית פשוטה וישירה יותר מזו של "מטרונומי"? אולי היה זה ניסוי חד פעמי שהצליח עבורו ומשם הגיע הזמן לצעוד הלאה?
אבל עם השנים הוא התאכזב יותר ויותר מהתעשייה. הוא נסוג לאזור כפרי צרפתי, שם חי חיים מבודדים יותר. עבודתו המאוחרת, אף שעדיין ניסיונית, לבשה גוון מופנם יותר. הוא נאבק בהתקפי דיכאון, שהוחמרו על ידי תחושה עמוקה של חוסר סיפוק קיומי.
נינו פרר התאבד בשנת 1998. זה היה זמן קצר לאחר פטירת אמו, אירוע שעל פי הדיווחים הרס אותו. מותו זעזע את הציבור הצרפתי ואת עולם המוזיקה בכללותו, במיוחד בהתחשב בכך שפרר היה רוב הזמן מחוץ לאור הזרקורים בשנותיו האחרונות. עם זאת, התברר כי מאבקו לאורך חייו בדיכאון, בתחושות של חוסר התאמה ובנטל התהילה שלו הניעו אותו לסיים את חייו.
בסופו של דבר, חייו ומותו של נינו פרר שזורים בסיפורו של אדם שנקלע בין דרישות התהילה לבין האידיאלים היצירתיים שלו, מישהו שחיפש מפלט במוזיקה אך בסופו של דבר לא הצליח להימלט מהסערה הפנימית שרדפה אותו. מותו לא היה רק אובדן של מוזיקאי מוכשר אלא גם טרגדיה עמוקה שממשיכה להדהד עניינים של בריאות הנפש ולחצי התהילה בעולם היצירתי. מורשתו מתקיימת דרך המוזיקה שלו - כש"מטרונומי" עומד בגאווה שם למעלה.
