ברוכים הבאים לצד השני של "מועדון 27" - המוסד בו גרים אנשי הרוק והפופ שסיימו את חייהם בגיל זה. בעוד שהמועדון מזוהה בדרך כלל עם אייקוני רוק כמו ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין וג'ים מוריסון, היו גם כמה כוכבי רוק פחות מוכרים שהלכו לעולמם בגיל 27 במהלך שנות ה-70. מאמר זה בוחן את חייהם והקריירה של החברים הפחות מוכרים הללו במועדון 27, דן בתרומותיהם הייחודיות לתעשייה של מוזיקת רוק ובוחן את הנסיבות סביב מותם בטרם עת.
לס הארווי:
ב-3 במאי 1972 הגיעה להקת STONE THE CROWS להופיע במועדון "טופ ראנק" שבוויילס, מול 1,200 סטודנטים משולהבים. להקה זו, שאת שמה הגה מנהל להקת לד זפלין, פיטר גראנט, הקליטה עד אז שלושה אלבומי אולפן מוצלחים והצליל שלה היה מיוחד, בעיקר הודות לקולה המחוספס של הזמרת מאגי בל (שהישוו אותה לג'ניס ג'ופלין) וצלילי גיטרת הלס פול, מידיו של לס הארווי. הקהל שהגיע ל"טופ ראנק" השתוקק לשמוע עוד מהם והארווי, בן ה-27, עלה לבמה וניגש למיקרופון כדי להציג בפניהם את השיר הראשון.
מבלי לחשוב, הוא נגע בידיים רטובות (מבקבוק בירה שלגם) במיקרופון שחובר לא כהלכה. מכת חשמל מהירה העיפה אותו באוויר והוא צנח לרצפה וללא תזוזה. אחיות רפואיות שהיו בקהל מיהרו לבמה להעניק עזרה ראשונה עד שיגיע האמבולנס, אך מותו נקבע בדרך לבית החולים. מאגי בל, ארוסתו של הארווי, נכנסה להלם ואושפזה בבית חולים.
כשהתאוששה קמעא, ניסתה עם חברי הלהקה הנותרים לצרף אליהם את הגיטריסט פיטר גרין, אך הוא כבר לא היה כשיר לזה, פיזית ונפשית. ההרכב התייצב לזמן קצר, עם הבאת הגיטריסט הצעיר, ג'ימי מקולוק.
הרכב זה התפרק לאחר צאת התקליט הרביעי וגם מקולוק לא יסיים את חייו בשיבה טובה.
גארי ת'יין:
גארי ת'יין היה בסיסט שהחל את הקריירה שלו בניו זילנד לפני שעבר לבריטניה כשהיה בן שמונה עשרה. אף על פי שהרשים בביצועי הבס שלו עם להקתו של המתופף קיף הארטלי, היה זה אושרו הגדול כשהצטרף ללהקת הרוק הכבדה, אוריה היפ, בשנת 1972. הוא הקליט איתה מספר אלבומים ויצא לסיבובי הופעות מוצלחים אך מתישים נפשית. זה העמיס על לבו שגם כך לא היה במיטבו.
בספטמבר 1974 הופיעה להקת אוריה היפ בדאלאס והכל הלך כשורה. הקהל היה משולהב והלהקה ניגנה במרץ כשלפתע מכת חשמל קטעה את הכל. במהלך ההופעה הזיע ת'יין בכבדות בגללל ההתמכרות הקשה שלו להרואין, כשלפתע הוא עף באוויר וצנח על פניו עם הגיטרה כשהיא מונחת מתחת לגופו השרוע. הראשון שהבחין בכך היה קן הנסלי האורגניסט, שעמד באותו צד של ת׳יין על הבמה. הנסלי הפסיק מיד לנגן ואחריו הפסיקו גם האחרים. מבוכה כללית נרשמה על הבמה ובקהל ושני אנשי צוות מיהרו לשאת את ת׳יין מחוץ לבמה כשגופו מתוח כולו מהזרם החשמלי שעבר בו. הלהקה הבטיחה לקהל הופעת פיצוי חינם בדאלאס מתי שהוא בעתיד.
"אני חשבתי שהבן זונה הזה מת", אמר איש השיווק של חברת התקליטים 'האחים וורנר', פאט מוריס, שהיה אחד היחידים שראה את הרגע בו התחשמל ת'יין. "הוא ניגן היטב כשלפתע זה היה נראה כאילו יש לו התקף אפילפסיה. האיש רעד באופן קיצוני, הפך לבן לגמרי ונפל על פרצופו. הייתי בטוח שהוא החזיר את נשמתו לבורא באותו רגע".
האירוע הזה סיים את סיבוב ההופעות של אוריה היפ, שלושה תאריכים לפני התיכנון. ת'יין הסביר מיד לאחר ההתחשמלות: "כל מה שאני זוכר הוא שהלכתי למגבר הגיטרה שלי כדי להוסיף תדרים גבוהים לצליל הבס שלי. לאחר מכן התעלפתי. בתחילה חשבתי שאני מת כי לא נשמתי. שכבתי שם מתוח לגמרי".
גורמים פנימיים בלהקה מספרים כי אין שום הפתעה בנוגע למה שקרה לת'יין. אחד מהם אמר, "גארי ת'יין פשוט התעלל בעצמו, באופן פיזי ומנטאלי. הוא נראה כמו הגיהנום. רגליו נראו דקיקות ממש כמו זרועותיו. במהלך המופע בדאלאס הוא פשוט נסדק. הוא התחפף".
כל חברי הלהקה לא ידעו להצביע על האשם בהתחשמלות הזו ודבר אחד היה ברור לכולם - סיבוב ההופעות הצפוף מאד גבה מחיר כבד עבור הבסיסט. הגיטריסט מיק בוקס: "הנהלת הלהקה לא גילתה רצון לעזור לנו במצב הנוראי הזה עם גארי. היא דחפה אותנו קדימה כדי להמשיך להופיע ולהכניס עוד דולרים לקופה שלה".
קן הנסלי לרולינג סטון: "התקשורת לא קיבלה אותנו מעולם בכבוד, אז הבנו שהדרך היחידה להגיע לקהל היא להופיע מולו כמה שיותר. ככה עושות רוב הלהקות הבריטיות שרוצות לפרוץ לשוק האמריקאי. המוסיקה שלנו היא לא כזו מיוחדת, שאנשים יעדיפו אותה על פני משהו אחר. אנחנו פשוט חמישה חבר'ה בריטים נחמדים שמופיעים 13 חודשים בשנה. ועכשיו תראו מה עוללנו. גארי נפל. פשוט נהדר".
הנסלי, שנים לאחר מכן: "לצערי, אלו היו ימים בהם הלהקה הייתה חייבת להתקדם בכל מחר וכל אחד מאיתנו היה צריך להתמודד עם שדים משלו. לכן לא מצאתי את הזמן לעזור לגארי. לא פעם גררנו אותו מסטול לחלוטין לטיסה להופעה הבאה. הצלחנו לשכנע טייסים שהוא מסוגל לטוס איתנו, למרות שברור היה שהוא רחוק מזה".
ת'יין לא הצליח לשמור על מעמדו והוא פוטר מהלהקה, כשמחליפו היה ג'ון ווטון (לשעבר מלהקת קינג קרימזון). כשלושה חודשים לאחר מכן, ב-8 בדצמבר 1975, מצאה אותו ארוסתו, יוקו סוגיריה, ללא רוח חיים באמבטיה בביתם, ברחוב ת'ורן קליף בלונדון. היא סיפרה אז: "הוא קם להתקלח בחמש בבוקר ודלת האמבטיה הייתה פתוחה. דיברתי איתו מחדר השינה וחזרתי לישון. התעוררתי בתשע בבוקר ומצאתי אותו באמבטיה כשהוא לא נושם". ת'יין בן ה-27 נטל מנת יתר של הרואין.
דייב אלכסנדר:
רבים לא האמינו שאיגי פופ, זמר להקת הסטוג'ס, יאריך ימים ורבים מהם לא האמינו שמארבעת חברי הלהקה המקוריים – הוא יהיה האחרון שיחיה. המוות הראשון במחנה הסטוג'ס היה ב-10 בפברואר 1975 עם הבסיסט דייב אלכסנדר בן ה-27.
הסטוג'ס, להקה שבאה מדטרויט, נחשבת לאחת מיסודות הפאנק ואלכסנדר ניגן בשני אלבומיה הראשונים ובהופעותיה עד שנת 1970. מקורביו סיפרו שהוא היה איש של ניגודים; עם אופי שקט, מיסתורי ומסוגר ומשיכה עזה למכוניות מהירות ובירה זולה. לסטוג'ס הוא העניק צלילי בס עשירים ומחשמלים, אבל באוגוסט 1970 הוא פוטר על ידי איגי פופ, כי צרך בכוונה כמות גדולה של סמים לפני הופעה בפסטיבל גדול במישיגן. לא ידוע אם אלכסנדר השתמש בסמים לפני ההופעה או שמא הושתל סם במשקה שלו. על הבמה הוא עמד קפוא, שכח את האקורדים והרתיח את איהזמר התזזיתי. אלכסנדר נבעט ונותר ללא מוסיקה כשרק אלכוהול וסמים ניסו לרכך את המרירות שנותרה בו. הסטוג'ס התפרקו כשנה לאחר מכן, רק בשביל לחזור בשנת 1972 וללא אלכסנדר. הוא המשיך לשתות ללא הרף ומת בדטרויט משילוב של בצקת ריאות, דלקת בלבלב ונזק רב לכבד.
פיט האם:
להקת באדפינגר (או ׳אצבע פצועה׳ - כפי שנקראה בארצנו בזמנו) סומנה כהבטחה גדולה כשהוחתמה בסוף שנות השישים לחברת ׳אפל' של הביטלס, כששמה עדיין היה THE IVIES. פול מקרטני כתב לה שיר ודרש מחבריה לבצעו כרצונו כשהוא מבטיח להם שמדובר בלהיטם הראשון.
חברי הלהקה היו נרגשים ביותר ולא הצליחו לישון בלילה שלפני ההקלטה. לפני צאת השיר הזה, COME AND GET IT כתקליטון, הוחלט במשרדי אפל לשנות את שם הלהקה. פול מקרטני הציע את השם HOME, ג'ון לנון הציע את השם PRIX וניל אספינל, עוזר הביטלס המסור, הציע את השם באדפינגר. השיר מאת מקרטני יצא כתקליטון, בדצמבר 1969, ואכן הפך ללהיט ענק, עם התמקמותו במקום הרביעי במצעד הבריטי.
הצליל של באדפינגר נשמע לא פעם דומה לזה של הביטלס וג'ורג' האריסון אף ניגן בגיטרה בלהיט DAY AFTER DAY (שהגיע בפברואר 1972 למקום החמישי במצעד הבריטי). לאחר צאת התקליט השלישי של הלהקה החליטו החברים שצריך לשנות הנהלה כדי להתקדם. מנהל חדש נכנס לתמונה, סטאן פולי. הבסיסט, טום אוונס, חשד בו כי אינו מתאים ללהקה אך היה בעמדת מיעוט ונאלץ לחתום עם השאר להעסיקו עבורם. פולי לא נח ומיהר למצוא לבאדפינגר חוזה חדש ומשופר, עם חברת האחים וורנר, שדרשה מהלהקה לספק עבורה שני תקליטים בשנה והבטיחה לשלם מקדמה שמנה. חברי באדפינגר הסתנוורו מהכסף שפתאום נפל עליהם ומיהרו לחתום, באוקטובר 1973, מבלי להבין את ההשלכות. פולי הפקיד את רוב הכספים בחשבונות בנק שונים שרק הוא ידע עליהם. ״אל תדאגו, זה רק לצרכי מס״, הוא הסביר לבחוריו...
התקליט האחרון שבאדפינגר הייתה חייבת לתת לחברת אפל הוקלט בתקציב זעום מאד. הייתה זו החלטתו של אלן קליין, אז הבוס הכלכלי של אפל, לקצץ בהוצאות החברה ולפיכך גם במימון ההקלטות לתקליט הזה, שנקרא ASS ויצא לקראת סוף שנת 1973.
באדפינגר חשה שהעתיד הוורוד לפניה אך עם הגיעה לארה"ב החלה השמנת המתוקה להחמיץ. אנשי חברת האחים וורנר הקשיבו למוסיקה שנועדה לתקליט הראשון בחוזה, עיקמו את פרצופם ודרשו להקליט את הכל מחדש. הבשורה נחתה על חברי הלהקה ההמומים שהבינו כי עליהם למהר כדי להדביק את הפער עם מוסיקה חדשה. לחץ הזמנים עמד לרעתם כשכל נסיון להשיג את סטאן פולי עלה בתוהו. הוא נעלם והותירם לבדם כסרדינים בתוך ים שורץ כרישים רעבים.
בשנת 1974, ובלחץ רב, יצאו שני תקליטים של באדפינגר. הראשון מהם נקרא BADFINGER וברולינג סטון נכתב עליו: "הלהקה הזו צריכה ללמוד איך לעשות רוק. השירים הקצביים בתקליט הם שטחיים ומהווים ניגודיות גמורה לסגנון שירי הבלדות הטוב של הסולן, פיט האם. אם הלהקה הזו רוצה להצטרף לליגת הלהקות הטובות, יש לה דרך ארוכה מאד לצעוד בה, כשהתקליט הזה אפילו אינו הצעד הראשון קדימה במסע הזה". התקליט נמכר בכמויות זעומות וחברת התקליטים לא נתנה מנוח לחברי הלהקה.
בהמשך אותה שנה יצא גם התקליט WISH YOU WERE HERE וברולינג סטון נכתב בביקורת עליו: "זה התקליט המגובש ביותר שלהם. למרות שהלהקה לא זכתה לקהל משלה, היא לא איבדה את הזהות והנחישות שלה". אבל חברת התקליטים לא הפיחה רוח גבית בשיווקו ופיט האם החליט לפרוש מהלהקה, רק כדי לקבל איום מאנשי חברת התקליטים, שאם לא יחזור במהרה לחבריו, באדפינגר תיבעט ותיאלץ לשלם את כל החובות כאן ועכשיו. הוא נשבר וחזר.
הגיטריסט ג'ואי מולאנד: "לא הרשו לנו לדעת מה מצבנו הפיננסי בחברה מיד לאחר שחתמנו על החוזה ההוא איתה". מחברת התקליטים נשלחה תביעה ללהקה להחזיר 183,333 דולרים שניתנו לה כמקדמה. מישהו אסף את הכסף הזה מחברת התקליטים, אך ארבעת חברי הלהקה, שניסו להגיע אל אותו סטאן פולי, נותרו עם שפופרת טלפון בידם וכאב גדול בלבם. ואז קרה הנורא מכל.
ב-23 באפריל 1975 קיבל פיט האם הודעה מהבנק שלו, שכל הכסף בחשבונו התאייד. הוא יצא עם טום אוונס לפאב והשתכר שם כהוגן, בידיעה שלא יוכל לעולם לפרנס אישה וילד. לאחר מכן הסיע אותו אוונס לביתו וכשהאם יצא מהמכונית, אמר לחברו, "אל תדאג, אני יודע מה יוציא אותי מהתסבוכת הזו".
למחרת התעוררה זוגתו אן וגילתה שהוא לא במיטתם. זה היה שכיח, כי פיט נהג לקום מוקדם ולעבוד על מוסיקה. היא ירדה במדרגות וניגשה לחדר המוסיקה שלו. דלת הכניסה הייתה סגורה. היא קראה לפיט אך לא הייתה תשובה מבפנים. היא פתחה את הדלת ולעיניה נגלה מחזה מחריד; פיט היה תלוי ללא רוח חיים עם חבל סביב צווארו. על הרצפה היה שרפרף הפוך ובקבוק יין ריק למחצה. היה זה שלושה ימים לפני יום הולדתו ה-28. ליד גופתו של פיט היה גם ספר שירים ישן של פיט. אן פתחה אותו וגילתה לחרדתה מסר שכתב לה ולבנה: "אן, אני אוהב אותך. בלייר, אני אוהב אותך. לא הותר לי לאהוב ולסמוך על כולם, כך שעדיף כך. דרך אגב, סטאן פולי הוא מנוול חסר נשמה. אני אקח אותו עמי".
כריס בל:
כריס בל הוא גיבור מוסיקה אמיתי ששמו לא נודע לרבים בזמן אמת וחבל. בל העריץ את הביטלס ורצה ליצור מוסיקה כמותם. הוא הקים להקת קאברים בשם ICE WATER והציע לזמר אלכס צ'ילטון (לשעבר מלהקת הפופ המצליחה "בוקס טופס") להצטרף. השניים ראו כי טוב להם יחדיו, הקימו להקה ביחד עם הבסיסט אנדי האמל והמתופף ג'ודי סטיבנס והחליטו לקרוא לה "ביג סטאר", על שם רשת חנויות מכולת שפעלה בסביבתם. צ'ילטון ובל תיפקדו אז כמו לנון ומקרטני; הם השפיעו מאד זה על זה וההרמוניות הווקאליות שיצאו מהם היו שילוב מנצח. למזלם, היה לצדם המפיק ג'ון פריי שבבעלותו אולפן הקלטות וחברת תקליטים עצמאית. בעידודו הרב וללא הגבלה בזמני הקלטה הם הקליטו תקליט בכורה שיצא בשנת 1972 ועיתון בילבורד פרסם בביקורתו: "כל שיר בתקליט הזה עשוי להפוך ללהיט גדול. הצליל של הלהקה בנוי מניגודים מושכים ורבדים רבים". מי ששמע את הלהקה, לא האמין שהיא באה מממפיס.
אך חברת התקליטים של הלהקה ספגה אז מכה כלכלית קשה שלא הותירה כסף לשיווק הגון. ביג סטאר נותרה עם תקליט נהדר שנעדר לרוב מחנויות התקליטים. קומץ הופעות לא הוסיף מעריצים ובל, שראה בלהקה את כל יעודו, שנא להיות תחת הצל של צ'ילטון ופרש ממנה בעצב רב כשהוא מנסה להתנחם בכדורים ואלכוהול. הלהקה התפרקה למשך כמה חודשים עד ששלושה ממנה חזרו לפעול יחדיו. כריס בל לא היה ביניהם. הם הקליטו תקליט שני בשם RADIO CITY. בל תרם פה ושם מכוחו, אך לא כחבר להקה מן המניין. ביג סטאר הפכה להיות הלהקה של צ'ילטון.
כריס בל היה נפש מעונה ועתירת ניגודים; הוא היה נוצרי אדוק, אך במקום למצוא נחמה ומנוחה בדת שלו, הוא מצא את עולמו בביצת הסמים והאלכוהול, כשהוא מבולבל גם מבחינת הנטיות ההומוסקסואליות שלו ועתידו כמוסיקאי רוק. הוא איבד תקווה בעולם המוסיקה ועבד למחייתו בניהול מסעדה בממפיס שהייתה שייכת לאביו.
בשנת 1978 הוא נפל עמוק לסם ההרואין ואחיו הגדול, דייויד, ניסה להצילו על ידי גרירתו לצרפת, במטרה לנקות את נפשו עם הקלטות באולפני 'שאטו ד'הורביל', שם הקליטו לפניו אמנים כאלטון ג'ון, טי רקס, דייויד בואי ועוד. כריס המעורער הקליט שם כמה שירים שלא יצאו לאור עד שנת 1992 וחזר מובס לארה"ב.
בשעות הבוקר של ה-27 בדצמבר 1978 היה בל בחזרה מוסיקלית שהפכה למסיבה. אז הוא בלע מנדרקס עם משקה בורבון. לנוכחים הוא מלמל בכעס שאינו מתאים לעולם המוסיקה. היה ברור שהוא מאד מתוסכל ומאד דפוק. הוא קיבל טרמפ למקום שבו חנתה המכונית שלו. הוא נסע הביתה כשלפתע איבד שליטה על ההגה והתנגש בעמוד טלפון שנפל על רכבו והרג אותו במקום. המשטרה הגיעה למקום, סגרה את הכביש וחיכתה לאמבולנס.
הטרגדיה הגדולה של כריס בל היא, שמעטים אהבו את יצירתו בזמן חייו, אך מיליונים רבים נמשכו אליה שנים לאחר מותו של "כוכב גדול" אך אנונימי זה, בגיל 27. ההלוויה שלו נערכה למחרת, בדיוק ביום ההולדת של חברו באותה ביג סטאר - אלכס צ'ילטון.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.
