בילי ג'ואל - כשההתחלה לא טובה לכוכב ענק

בתחילת שנות ה-70, בילי ג'ואל עדיין היה אמן לא מוכר יחסית שניסה ליצור לעצמו שם בתעשיית המוזיקה. אבל שורה של תקלות מנעה ממנו את ההצלחה, למרת שהוא יצר מוסיקה מבטיחה, עם כישרון ללהטט בקלידים כמו גם לספר סיפור.

בסך הכל, זו תקופה מכרעת בקריירה של בילי ג'ואל, שכן היא הניחה את הבסיס להצלחתו העתידית כאחד המוזיקאים האייקוניים ביותר של המאה ה-20.

בילי ג'ואל נהג להגן על עצמו רוב חייו - לעתים קרובות בגלל סיבה טובה. לא סתם הוא עסק באגרוף לפני שעבר משם למוסיקה. האף שלו ניזוק קשות מהקרבות ההם והותיר אותו עם נחיר אחד קטן מהשני. ג'ואל חשש לעשות ניתוח מחשש שזה ישנה את קולו.

אביו, יהודי יליד נירנברג שגדל בגרמניה הנאצית, התגרש מאשתו במהלך התבגרותו של ג'ואל ויצא לווינה. בצעד זה הוא הוריד את מעמדה הכלכלי של המשפחה ממעמד בינוני-נמוך למעמד נמוך יותר.

"אבי מעולם לא זנח אותנו", התעקש ג'ואל. "הוא שלח צ'ק מדי חודש. טוב, אמי לקחה כל עבודה שהיא יכלה להשיג: מנהלת חשבונות, מזכירה. הלכנו רעבים לרוב. לפעמים היה מפחיד לא לאכול. היינו בפרברים אבל היינו האנטיתזה למצב הפרברי. אתם יודעים איך זה להיות העניים בגוש העניים?! "

כבר מגיל צעיר מאד, כשהיה צריך להתאמן בנגינת סונטות של בטהובן ומוצארט, הוא בחר לאלתר סונטות משלו, מאש לציית לחוקים הכתובים בדף מולו. אמו הייתה זמרת אופרה ועודדה אותו לחצוב את דרכו.

ג'ואל: פגשתי את אבי לראשונה, לאחר שהתגרש מאמי, כשגרתי בבית שכור בשנת 1972. ברגע שירד מהמטוס ידעתי מיהו. יש לו אותן עיני חרקים. זה מאוד מוזר. כלומר, אנחנו נראים מאד דומים במובן מסוים, והוא מסתכל עלי כמו. 'ככה הייתי נראה פעם?' ואני מסתכל עליו כמו: 'ככה אני אראה?' בכל אופן, הוא נגן פסנתר נהדר - במובן הקלאסי".

כדי להתגונן בפרברים של לונג איילנד הצטרף ג'ואל לכנופיה שכונתית, לבש מעיל עור, הסניף דבק, התעסק בגניבות קטנות ושתה הרבה יין זול.

והוא תמיד כעס, אבל הכעס האכיל את הרעב שלו והרעב שלו מצא את מיקודו במוסיקה. אמו גררה אותו לשיעורי פסנתר בגיל ארבע, בתקווה שיחקה את אביו, פסנתרן קלאסי שאהבתו למוסיקה ולחיים עזרה לו לשרוד את דכאו במהלך מלחמת העולם השנייה. הווארד ג'ואל ברח לניו יורק דרך קובה והפך למהנדס של ג'נרל אלקטריק. בילי ג'ואל נמלט לרוק'נ'רול.

ג'ואל: "בשנות העשרה שלי, הייתי בלהקות עם שמות כמו לורד האזמרגד והנשמות האבודות. לבשנו חליפות תואמות עם צווארוני קטיפה. אחר כך ניסיתי להיות היפי במשך שנה - וזה היה כשלון מוחלט, הייתי היפי עלוב. הפכתי לנגן קלידים בלהקה הזו בשם THE HASSLES. הוצאנו שני אלבומים וזה היה ממש פסיכי, עם כל הצרחות של הנערות".

"זה היה בערך בזמן שג'ימי הנדריקס היה ה-דבר. המוסיקה שלו ממש נגעה בי, ומתופף ה-HASSLES ואני החלטנו שאנחנו הולכים לעשות צמד כוחני. זה היה הדבר הכי חזק ששמעתם. עשינו אלבום אחד בשם אטילה. הייתה לו עטיפה מוזרה. המנהל האמנותי הכניס אותנו לארון בשר, כשפגרים תלויים סביבנו".

אטילה: צמד של מוזיקת רוק עם הרבה בשר... על העטיפה

השנה הייתה 1969 והרוק הפך ליותר כבד, עם צאת להקות כמו לד זפלין וואנילה פאדג'. בילי כתב שירי מטאל, ואירווין מזור, שהמשיך לנהל אותו ואת ג'ון סמול, אחרי ששניהם עזבו את להקת THE HASSLES, חשב שהתוצאה היא "השטויות הכי גרועות ששמעתי בחיי, אבל השגתי להם עסקה עם חברת התקליטים EPIC" - עם מקדמה של חמישים אלף דולר. חלק מהכסף הלך להשקעה בתלבושות בסגנון רחוב קארנבי הלונדוני שהם קנו בחנות באיסט וילג'. זמן קצר לאחר מכן יצאו ג'ואל וסמול לעשות תקליט תחת הכינוי אטילה. את השם בחר ג'ואל.

ג'ואל: "הייתי בן תשע-עשרה, ובגיל הזה, אם אתה אוהב הבי מטאל, הכל עניין של לחתוך, לשרוף, לבזוז, להרוג". לרוע המזל, המנהל האמנותי בחברת התקליטים לקח את ההשראה הזו קצת יותר מדי מילולית ואירגן צילום עטיפת אלבום במתחם עם בשר, עם בילי וג'ון בפרווה ומוקפים בנתחים גדולים של בשר בקר. זה היה רגע בקריירה של ג'ואל שבו האבסורד שלט. הוא הניח מקלדת קטנה כדי שיד שמאל תספק את תפקיד הבס, ובידו הימנית הוא ניגן את האקורדים והצלילים המובילים שלו באורגן ההאמונד, בעודו צורח את המילים שכתב. "ניסיתי לשיר כמו רוברט פלאנט, ולא הייתי רוברט פלאנט".

התקליט הזה יצא ב-27 ביולי בשנת 1970, עם צמד שהורכב מהאורגניסט / זמר בילי ג'ואל והמתופף ג'ון סמול.

עטיפת האלבום ציינה במפורש שמטרת המוסיקה כאן היא להרוס את העולם בעזרת ווליום גבוה. לא הרבה הופעות היו לשניים אך בהופעות שהיו העדיף הקהל לעזוב באמצע כי לא יכל לסבול את הווליום הגבוה. ג'ואל: "פעם עשיתי רוק כבד. זה היה בתחילת הסבנטיז. הופעתי עם צמד בשם אטילה כ-12 הופעות. אך בכל מקום בו הופענו האנשים בקהל החלו לברוח החוצה כשהתחלנו לנגן. עוצמת הרעש הייתה חזקה מדי להם".

בעיתון בילבורד האמריקני פורסם בביקורת על האלבום: "יש למוצר זה פוטנציאל גדול להיכנס למצעדים. בילי ג'ואל מנסה לחקות באורגן שלו כלי נגינה שונים וזה אלבום מדהים מרק שני אנשים".

בעיתון אמריקן מיוזיק גייד פורסם אז: "אטילה זו להקת רוק כבד. המוסיקה שלה גדולה, כועסת ואלימה. יש בה מורכבות ורצון למשוך תשומת לב. לבילי ג'ואל יש כשרון רב בנגינה באורגן. ברגליו הוא מספק את צלילי הבס בפדאלים של האורגן. הקול שלו אולי מחוספס מדי אבל החומר שהוא שר מתאים היטב לזה. גם סמול מצוין. רצוי שלהבא יביאו מלודיות טובות יותר וגיוון. עדיין, התקליט הזה מלהיב דיו כדי לעמוד בגאון וללא התנצלויות מצד יוצריו".

באופן בלתי נמנע, הם לא מכרו אלבומים רבים ונבעטו במהירות מחברת התקליטים. ג'ון סמול: "אירווין היה

מבצע כל העסקאות; היינו רק המוזיקאים המטומטמים שניגנו במרתף של חנות הטפטים של ההורים שלי".

הצמד התפרק לאחר שג'ואל חמד את אשתו של סמול, אליזבת, ופיתח עמה רומן מאחורי גבו של האוחז במקלות. ג'ון סמול: "מה שקרה הוא ממש פשוט - הוא פשוט התאהב באשתי. זהו זה. וכשנודע לי, הידידות בינינו הסתיימה". ג'ון ואליזבת התחתנו בפתאומיות זמן לא רב בתוך מערכת היחסים שלהם והיא נכנסה להריון עם בנם שון. (את שון ניתן לראות, בגיל תשע, על העטיפה של התקליט TURNSTILES, שיצא לג'ואל בשנת 1976)

למעשה, הקשר בין ג'ואל וסמול ישרוד בסופו של דבר. אבל בימי סוף להקת-צמד אטילה היה ג'ואל מוקסם מאליזבת. "היא הייתה - שונה. היא לא הייתה כמו הרבה בנות אחרות שהכרתי באותה תקופה. היא הייתה אישה מבריקה מאוד, והיא לא פחדה להראות כמה היא הייתה חכמה. אני מניח שזה הפך אותה לסוג של אקזוטית. אינטליגנטית ולא מפחדת לומר את דעתה".

המצב הגיע לנקודת השבירה באחת ההופעות של אטילה במועדון. סמול: "הסט הראשון שלנו היה מצוין. בילי מעולם לא הזיע, אבל כשהלכתי לחדר ההלבשה, הייתי רטוב מזיעה. נהגתי להשתמש בשואב אבק כדי לייבש את השיער שלי, כי אז לא היו מייבשי שיער. אז היה לי שואב האבק הגדול הזה ובעודי משתמש בו, אני מסתכל החוצה מהחלון, ורואה את בילי ואליזבת מדברים. הדבר הבא שאני רואה זה שבילי נכנס איתה למכונית ועוזב. היי, אבל יש לנו עוד סט לעשות. אני מתלבש מהר ככל האפשר, רץ למכונית שלי, ונוהג להיכן שהיה לי ברור שהם נוסעים... לבית בו גרנו שלושתנו. וברור שהם היו שם. נכנסתי פנימה בזעם והכיתי את בילי".

ג'ואל: "אני זוכר את זה. פניתי לכיוון ג'ון - ונפגעתי. ירד דם מהאף שלי. פשוט נבהלתי, למרות שחבטתי פעמים רבות כשהייתי מתאגרף. זה היה אגרוף שלא ראיתי אותו מגיע לכיווני. אבל בואו נודה בזה, זה הגיע לי. עד לאותו הרגע שבו ג'ון היכה אותי, אני לא זוכר שהרגשתי אשמה במיוחד, כי חשבתי שהכל פתוח, אבל ג'ון לא ידע את כל האמת על אליזבת ועליי. כשהבנתי שג'ון לא ידע, התמלאתי באשמה משתקת".

אחרי הסצנה ההיא וההבנה שהוא הונה בגדול את חברו, ג'ואל הרגיש שהכל מתפורר בבת אחת. אטילה הייתה כישלון. לא היה לו חשבון בנק ועכשיו הוא הרגיש שהוא גרם לגירושים של חברו הטוב ביותר. ואז, כדי להקשות עוד יותר, במקום להתגרש מג'ון כדי להיות עם בילי, אליזבת נעלמה. "אז התחלתי להרגיש אובדני", אמר בילי.

לאחר נפילתו של אטילה, ג'ואל פנה לעבוד בלהקה בשם אל פרימו. זו הייתה הפעם הראשונה בה ג'ואל שר עם רק מעמד מיקרופון לפניו, ללא קלידים. אל פרימו לא החזיקה מעמד זמן רב. כשהתקשר ג'ואל לאירווין מזור לספר לו על צרותיו, הציע לו זה שיגור קצת אצלו להירגע.

ג'ואל: "זה היה בשנת 1970 והחיים שלי ממש הפחידו אותי. לא הייתה לי תעודה של סיום בית ספר תיכון. שום דבר לא עבד עבורי מוסיקלית. לא היה לי כסף ולא היה לי מקום נורמלי לחיות בו. ישנתי במכבסה. כי לא יכולתי לשלם את שכר הדירה. נהגתי להתגנב גם לבתים נטושים אבל בחורף הקר של ניו יורק, אפשר לישון רק במכבסה שפועלת 24 שעות ובה מרגישים את החום שנפלט מהמכונות. חזרתי פעם או פעמיים לבית אמי אבל הרגשתי כבטלן לא יוצלח. היו לי תחושות אובדניות".

בתמונה: בילי ג'ואל ואליזבת בהמשך הסבנטיז.

מזור: "אז בילי נשאר בדירה שלי לילה אחד ואני קם בבוקר, ואני נכנס לחדר האוכל, ויש דף שהוא השאיר שם עם מילים של שיר. קראתי אותו, והכותרת של השיר היא 'מחר זה היום'. אני חושב שהמצב הנפשי שלו סוכם בצורה די טובה בשיר. זה היה מכתב התאבדות".

אני חי לרגע

אבל אני פשוט לא יכול לקבל את הדרך שלי

ואני מפחד ללכת לישון

כי מחר זה היום...

לא אכפת לי לדעת את השעה

כי זה עובר בכל מקרה

אני לא צריך לראות את המחר

כי ראיתי את זה אתמול...

אוי, בחיי, אני הולך לנהר

אסע והאל יציל אותי

תסדרי את המיטה שלי, עכשיו אני אשכב בה

אם לא תבואי, אני בטוח הולך למות בה

מאוחר מדי, יותר מדי נתינה

ראיתי הרבה חיים ונמאס לי לחיות אותם

אני ממשיך לקוות שתעברי בדרכי.

ג'ואל: "חבר בעל כוונות טובות שלי השיג לי כמה כדורים - נמבוטל - כדי לנסות לעזור לי להתמודד עם האשמה והחרדה הנוראיות האלה שהיו לי. הייתי בבית של אמא בהיקסוויל, וחשבתי לעצמי, ובכן, יש לי את הכדורים האלו, אני יכול לקחת אותם". אחותו של ג'ואל, ג'ודי, סיפרה שאחיה התקשר לג'ון סמול להתנצל על מה שעשה, למרות שלכאורה הושג ביניהם פיוס, אך עדיין זה הותיר אותו מתחרט. סמול בא ומצא את בילי מעולף. אמבולנס הוזעק וג'ואל נלקח לבית החולים. "הדבר הבא שאני זוכר, התעוררתי בבית החולים וגיליתי שהם שאבו את הבטן שלי. חשבתי לעצמי, 'הו, נהדר, אפילו לא יכולתי לעשות את זה נכון'. זה היה רק עוד כישלון.

שוחררתי מבית החולים ועדיין היו לי כל רגשות האשמה והייאוש האלה עם חוסר תקווה, ובארון בבית ראיתי שיש שני בקבוקים שנשאו אזהרה עם ציור גולגולת ועצמות מוצלבות. החומר הזה שמבריק רהיטים לא נראה טעים מדי אז שתיתי אותו עם אלכוהול. אחרי ששתיתי את זה, אני זוכר שישבתי על כיסא וחיכיתי למות. בסופו של דבר ישבתי שם חי ומבין שהבעיה נשארה.

אז החלטתי להתאשפז בבית משוגעים. חשתי שהעולם יהיה טוב יותר ללא אחד כמוני. בית המשוגעים בלונג איילנד נראה כמו מה שבסרט 'קן הקוקיה'. ברגע שאתה מתאשפז שם, אתה חייב להיות בפנים לפחות שלושה שבועות. אתה חייב לפשוט את בגדיך וללבוש חלוק שלהם, מהסוג שהתחת הערום שלך מבצבץ מאחור. וכל הזמן נתנו לך תוראזין (התרופה שהייתה אהובה על מטפלים בבתי משוגעים כי גרמה למאושפזים לנהוג כזומבים וכך המחלקה הייתה שקטה - נ.ר)...

...אסור שיהיו עליך גפרורים או מצית ולא סכין גילוח ואתה ישן בחדר גדול עם מאושפזים אחרים. כל הזמן מלעיטים אותך שם בתרופות כדי להרגיע אותך, תוך כדי שהם בוחנים אותך מקרוב. לא פעם נקשתי בחלון של האחות ואמרתי לה 'היי, אני בסדר. האנשים האחרים פה משוגעים. אז האם אפשר להשתחרר מפה כבר?'. והיא הייתה עונה 'בטח, מר ג'ואל. הנה, בוא תיקח את התוראזין שלך', והשער היה נסגר.

היו שם לצדי אנשים מסוכנים מאד שהגיעו מבתי כלא. אחד מהם חשב שהוא וילהלם השני, קיסר גרמניה. היו שם אנשים שניסו להיגמל מהרואין או אלכוהול. אנשים שבאמת הייתה להם בעיה. וכל הזמן הזה אתה מנסה להתרחק מהאנשים המפחידים האלו. אם היית מביט בהם שלא כשורה, הם היו יכולים להסתער עליך, לתפוס את הראש שלך ולדפוק אותו חזק בקיר. הבנתי שאני חייב לצאת משם כמה שיותר מהר...

...לאחר שלושה שבועות אמרתי לפסיכיאטרים שם שאני בסדר ועשיתי מעשה מטופש. אז הם הראו לי כתמי דיו ושאלו אותי מה אני רואה בהם. עניתי להם שאני רואה דיו מרוח וזהו. אז הם שיחררו אותי. יצאתי משם והדלת נטרקה מאחוריי. הלכתי ברחוב והבטחתי לעצמי שלעולם לא ארד כה נמוך שוב. זה היה שיעור מעולה ומאז למדתי להסתכל על בעיותיי בפרופורציה. אז החלטתי שבמקום להיות אמן מופיע, אתמקד בכתיבת שירים. האיש שניהל את הלהקה שהייתי בה והתפרקה (ATTILA) הצליח איכשהו להשיג לי חוזה הקלטה. זה הרגע בו חתמתי על חוזה ובו ויתרתי על זכויותיי על השירים שלי. זה היה ממש נבזי מצידם. לא ידעתי על מה אני חותם אבל כה השתוקקתי לחוזה שפשוט חתמתי על זה. קיבלתי מקדמה, כדי לקנות בזה פסנתר ולשלם שכר דירה. הקלטתי תקליט שממש האמנתי שאיתו אגיע לאנשים.".

ג'ואל כה השתוקק לקבל חוזה הקלטה שהצליח איכשהו להשיג חוזה אבל בו חתם על ויתור הזכויות על השירים שלו, מול חברת התקליטים הערמומית, FAMILY PRODUCTIONS. הוא קיבל מקדמה, כדי לקנות בזה פסנתר ולשלם שכר דירה. אז הוא הקליט תקליט שממש האמין שאיתו יגיע לאנשים.

תקליט סולו ראשון של מלחין מוסיקה צעיר

ב-1 בנובמבר בשנת 1971, יצא אלבום הסולו הראשון של ג'ואל, שנקרא COLD SPRING HARBOUR.

בתקליט זה חישב הזמר / פסנתרן / יוצר את מסלולו מחדש, כאילו צמד כבד בשם ATTILA (בו ניגן ג'ואל באורגן האמונד וצרח בקולי קולות) לא פעל כלל, זמן קצר לפני כן. זו כבר לא הייתה ממש מוזיקת רוק.

ההקלטות עברו כשורה וג'ואל נהנה מלהקת הליווי והתזמורים שנעשו לשיריו. אבל קרה דבר שהרס את הכל.

הבעיה הגדולה של התקליט, שגרמה ליוצרו לחוש בושה עם יציאתו, שהוא הופק עם העברת הצלילים בסליל ההקלטה לתקליט במהירות שגויה, כך שכל הצלילים נשמעו מהירים וגבוהים מהאופן הטבעי שלהם. ג'ואל: "אז ערכתי מסיבה גדולה וכל החברים שלי באו לשמוע איתי, בפעם הראשונה, את האלבום. זה האלבום הראשון שלי ואנחנו הולכים לערוך את מסיבת ההאזנה הזו. החברים שלי הקשיבו ואז שאלו אותי ... 'אה, למה אתה נשמע פה שר כמו ילדה?'. רתחתי מזעם, לקחתי את התקליט וזרקתי אותו כצלחת מעופפת".

כל העותקים המקוריים של התקליט נשמעו כך וגרמו לג'ואל לרצות ולהפסיק את עיסוקו בעולם המוסיקה, שאכזב אותו. שנים רבות לאחר מכן, יצא התקליט על גבי דיסק ובמהירות מתוקנת.

עיתון בילבורד בביקורתו, מפברואר 1972: "בילי ג'ואל נשמע כמו הגרסה האמריקנית של אלטון ג'ון, אך עם סגנון משלו. הוא פסנתרן דינמי ומלחין בעל משמעות. התקליט נפתח בבלדה יפהפייה ושמה SHE'S GOT A WAY ושיר נוסף אהוב הוא YOU CAN MAKE ME FREE.

עיתון 'היי פידליטי' בביקורתו: "כישרון חדש וטרי שבבעלותו אחד הקולות הגבוהים ביותר ששמעתי מזה זמן מה". נו טוב, ככה זה כשמקבלים תקליט במהירות הלא נכונה.

הנה עוד ביקורות על התקליט מאז:

"כמה גרובים באלבום הזה היו כמעט מרגשים, אבל אז זה הפך להיות משעמם כי הכל נשמע אותו הדבר. לבילי ג'ואל יש דרך די פדנטית לנגן בפסנתר, צ'מבלו, מפוחית או אורגן - מה שיוצא לו לתקוף איתו באותו רגע. ואם לומר את האמת הבוטה, הוא לא הרבה יותר טוב עם קולות. הבחירות באלבום הזה לא משוייפות כהלכה. ג'ואל דופק במקלדת בעוד סנייקי פיט משתלח במיתרים בגיטרת הסטיל שלו. יש כמה מעברי גיטרה הגונים שנדחסו על ידי דון אוונס וסאל דה טרויה - אבל זה לא מספיק, למרבה הצער. הכל מאוד עמוס, מאוד רועש, אבל לא מאוד מוזיקלי. ג'ואל גם כותב חומרים משלו, כמו "יש לה דרך". "למה, ג'ודי, למה", ו"מחר זה היום", ולמרות שיכולות להיות לקטעים אפשרויות, ג'ואל לא נותן להם הרבה סיכוי להצליח".

"פסנתר הרוק'נ'רול של בילי ג'ואל מפצה על שירה ממוצעת. גם כתיבת השירים שלו מפצה פה".

"יש ספק מועט שלבילי ג'ואל יש כישרון. הוא מלחין, שר ומבצע היטב בפסנתר, צ'מבלו, אורגן ומפוחית. התקליט הזה הוא הצלחה, עם החלקה מדי פעם. השירים מונוטוניים (כולם נכתבו על ידי ג'ואל) והמיקס שנערך להם גורם למילים להיבלע לפעמים. אבל יש גם נקודות גובה כמו בשיר 'למה ג'ודי למה', שיר אהבה עם ליווי פסנתר שוודאי יגרום לאמנים אחרים לרצות להקליט אותו. אולי האלבום הזה יתואר כהלכה עם האנרגיה והדרייב שלו, מאחר ויש פה כישרונות קצביים בגיטרת סטיל, תופים ובס".

"ג'ואל הוא אחד הכישרונות הרעננים יותר שהגיעו אלינו מזה זמן מה. יש לו סגנון שהוא שלו. ברגע שתשמעו את הזמר-כותב-פסנתרן הזה, תוכלו מיד להציבו מעל כל הקהל בעתיד. ג'ואל שר בקול טנור ברור שלא נמתח לתו הבא. סגנון נגינת הפסנתר שלו הוא בריא. ככותב שירים, הוא צריך להתבגר עוד קצת. בכמה משיריו יש את התחושה שכבר שמענו הכל בעבר. אבל גם פה, גישתו מיוחדת מספיק כדי לשאת אותו הלאה. בילי ג'ואל הוא צעיר, מה שאומר שהוא צריך להיות טוב יותר בהמשך".

"הקול הגבוה שלו מזכיר פה את באדי הולי", נכתב בתחילת הביקורת שהנה ההמשך שלה:

באותו חודש יצא גם תקליטון, עם השיר SHE'S GOT A WAY. הנה ביקורת עליו מאז:

התקליט COLD SPRING HARBOUR, כמו גם תקליטונים שיצאו ממנו, לא נראו באף חנות ולא נשמעו ברדיו. ג'ואל אמר אז בעיתון: "אני מקווה שתאהבו את התקליט. אם לא - הוא יכול לשמש היטב כצלחת מעופפת".

ג'ואל: "לאחר חצי שנה הבנתי שמשהו פה לא בסדר. אז הבנתי שפישלתי. במקום לקבל כסף מתמלוגים - קיבלתי את הבשורה על חובות גדולים שעליי לשלם".

לפי החוזה שחתם, היה עליו לצאת להופעות כדי לקדם את המוצר החדש. הוא נאלץ לעשות זאת ללא חשק.

בילי ג'ואל בסוף שנת 1971 - ממשיך להופיע.

ג'ואל תיאר את עצמו אז כך: "על הבמה אני מסתדר היטב אבל מחוצה לה אני להיט כמו בירה חמה תוססת". הוא היה ביישן אך ישיר בחיי היום-יום, אך על הבמה הוא היה בטוח בעצמו ואף פיזר בדיחות בין השירים שביצע, כולל חיקויים שעשה של ג'ון וויין וג'ו קוקר. בין האמנים שחימם הוא הודה אז שדווקא הוא הכי רוצה להופיע לצד גורדון לייטפוט. וכן, הוא העריץ את הביטלס.

כותרת מפברואר 1972 - האמן השני טוב כמו האמן הראשי.

לפי הדיווחים מאז, בהופעות אז הוא כבר החל לבצע שירים שיוקלטו בהמשך לתקליטו השני, PIANO MAN:

בשנת 1972 הופיע ג'ואל רבות אך לא הרבה קרה איתו, מבחינת הקלטות. ביוני 1972 יצא תקליטו הראשון גם באנגליה:

הוא צוטט בסוף אותה שנה, כשהוא מתלונן בעיתון בילבורד האמריקאי:

"הפסנתרן הוא מין אזרח סוג ב' במדינת הרוק. הוא מושפל מכל הכיוונים – מנהלי מועדונים, מכווני פסנתרים, יצרני פסנתרים ועוד. בדרך כלל אני מגיע למועדון כלשהו ומגלה שם פסנתר לא מכוון או כזה שמט ליפול. בעלי מועדונים לא מתחזקים את הפסנתרים שלהם. גם מוסיקאים שמופיעים שם לא מתייחסים כראוי לכלי הזה. בדרך כלל אני מוצא סימנים של בדלי סיגריות שנשרפו עליהם.

מעניין אותי כמה גיטריסטים יש להם סימנים של בדלי סיגריות על הפסנתרים שלהם. הבעיה בפסנתר היא שאי אפשר להגבירו עם כבל אלא רק עם מיקרופונים. דבר שגורם לשאר כלי הנגינה להיקלט גם כן באותם המיקרופונים ולהרוס את הצליל שלו. יש פיגור גדול מאד בחברות הפסנתרים עם הרכבת רכיב הגברה מיוחד לפסנתרים שלהם. זאת למרות שהפסנתר הוא כלי שמשתמשים בו כיום יותר ויותר בעולם הרוק, ולא רק אצל זמרות כמו קרול קינג או לורה נירו".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.