top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

באנדל רוק - מקבץ כתבות רוק נדירות מן העבר 13

עודכן: 24 באוק׳ 2023



ברוכים הבאים לבאנדל 13 ומעניין של כתבות רוק נדירות מהסיקסטיז והסבנטיז, אותן ליקטתי, ערכתי, תרגמתי וחיברתי בהן את הנתונים. פה תמצאו פרטי מידע מיוחדים ביותר שרוב הסיכויים שלא הכרתם. אז בואו נצא לדרך... קריאה מהנה.


אלטון ג'ון מודל ינואר 1973. "אני לא מקשיב לאלבומים שלי יותר".


בתקופה זו הופיע אלטון ג'ון בניו יורק ואחת מהופעותיו המיוחדות הייתה בתאטרון קרנגי הול היוקרתי.


אלטון לעיתון NME: "ובכן, זה המקום הקטן ביותר בו הופענו בסיבוב האחרון, אבל זה היה מקום כל כך קסום. פשוט יש בו את התחושה הנכונה ואני חייב להופיע בו גם בשנה הבאה. הקהל בניו יורק באמת משגע אותי. אני חושב שלקהל הזה יש קטע משלו, למרות שאני מעדיף לעבוד בחוף המערבי של אמריקה, שם יש קצת שמש. ניו יורק זה מקום לצאת ממנו ברגע שהיית שם שלושה-ארבעה ימים. עכשיו כבר לא אכפת לי עכשיו, אבל נהגתי לשנוא את זה".


בהופעות שילב אלטון שיר חדש שיצא כתקליטן ושמו DANIEL.


אלטון: "כשעשינו את האלבום האחרון ("אל תירו בי, אני רק הפסנתרן") אז השיר 'דניאל' סומן מיד לצאת כתקליטון אחרי CROCODILE ROCK. זה לא שיר שחושבים עליו כלהיט מיידי. אבל רוב האנשים ששמעו את זה פעמיים או שלוש מיד נתפסו לזה. כמו כן, הוא שונה לחלוטין מרוק הקרוקודיל. המו"ל שלי, דיק ג'יימס, התרגז מאד מהבחירה בשיר זה כתקליטון. אבל רציתי את זה, בין אם יצליח או אם לא. מבחינתי זה אחד השירים הטובים ביותר שברני ואני כתבנו. דיק התנגד ואילצתי אותו ללכת הפעם בדרכי. אז הוא אמר 'אני לא מתכוון לפרסם את זה ומבחינתי אני מתנער מזה'. אמרתי לו שאני הולך לרכוש מקום למודעות בעמוד מלא בעיתונים המסחריים. אבל הדבר המצחיק הוא שהוא אמר שהוא ישלם עבור המודעות אם השיר יגיע לעשירייה הראשונה. ובכן, הצלחתי, נכון?".


אנשים שמו לב שעל הפסנתר של אלטון בהופעותיו יש תמונה של דוריס דיי. האם הייתה בכך משמעות?

אלטון: "לא ממש. חבר שלי, לארי סמית', ואנוכי יצאנו למונטריאול ושם מצאנו בחנות את הזבל הכי מדהים שאפשר למצוא, זאת אומרת שהוא היה שם שנים, הכל היה מאובק ומצאנו תמונה נהדרת של אלביס פרסלי ותמונה נהדרת של דוריס דיי. אז החלטנו לקנות אותה ולארי פשוט תקע אותה על הפסנתר לילה אחד ומאז היא שם. זה מין קמע להופעות. אני לא חושב שדוריס יודעת את זה".


על הצורך לשנות שירים בהופעות: "כל סיבוב הופעות משנה את הפורמט כי לא יכולנו להשמיע את אותם השירים כל הזמן. לדוגמא, השיר TAKE ME TO THE PILOT. לא נעשה את זה יותר כי כל כך נמאס לי לשיר את זה, אז יש לנו שירים חדשים מוכנים, אבל אתה לא יכול לנגן את כל השירים החדשים בהופעה כי אנשים באים לשמוע את אלו שהם אוהבים ומכירים. זה קצת מקומם לבצע את אותו שיר במשך שנתיים!


בשנה הקודמת הופיע אלטון בפסטיבל בול שבלונדון ועם תזמורת. אלטון: "כן, זה היה קצת ניסוי ותהיה, כי ככה זה תמיד עם תזמורת. אבל מנקודת המבט של הלהקה שלי, זו הייתה הפעם הראשונה שהגיטריסט דייבי ג'ונסטון ניגן איתנו על הבמה. בדיוק סיימנו להכין את האלבום 'הונקי שאטו' כשיצאנו לדרכים והימרנו עם שירי האלבום הזה בחלק הראשון. לא השמענו שירים ישנים. הוא התקבל טוב מאוד, אך החלק עם התזמורת היה מורט עצבים מכיוון שיש מחסום כזה בין מוזיקאי פופ למוזיקאים קלאסיים. שמחתי כשזה נגמר. זה היה כמו סיוט של שבועיים שהצטבר, כי זו הייתה טירחה להיפגש עם הנגנים הקלאסיים. התאמנו במשך שלושה ימים וזה עדיין היה סיוט. זאת אומרת, נהניתי בסוף, זו הייתה חוויה נהדרת, אבל אני לא חושב שאחזור על זה שוב. החיים קצרים מכדי לעבור את כל הדרמות האלה, אני חושב".


בהופעה בקרנגי הול הפתיע אלטון את הקהל עם השיר SINGING IN THE RAIN, ביחד עם תפאורה מרהיבה, כוריאוגרפיה ומקהלה. אלטון: "אני חייב להודות שזה לא היה הרעיון שלי, אלא של לארי סמית'. הוא נהג לעשות את זה עם להקת בונזו דוג דו דה באנד והוא הציע שאעשה את זה. חשבתי שהוא השתגע לגמרי. בכל מקרה, הסכמתי וחשבנו שזה יהיה נהדר לעשות את כל הקטע עם בנות, נצנצים וגמדים ושאר דברים והחלטנו לעשות את זה בלוס אנג'לס. זה עבד כל כך טוב שחשבנו שזה יהיה אידיאלי גם בקרנגי הול. אנחנו צוחקים במהלך הביצוע אבל אנחנו מנסים להיות קצת יותר רציניים כשכל הבנות והנצנצים דולקים. זה פשוט משהו שאני מאוד נהנה ממנו. לא אכפת לי לעשות אלבום של דברים כאלה, אבל אני לא חושב שהקהל הצעיר שלי יבין את זה. זה באמת רק בשביל ההומור. אני רוצה לעשות מחזמר גדול מאוד אבל אני לא יודע אם זה יקרה אי פעם".


ואם שאלתם איזה אלבום אלטון הכי אהב שלו באותה תקופה, אז הנה תשובתו: "זו שאלה שתמיד מגיעה. באמת שאין לי תקליט מועדף. אני לא מקשיב להם יותר. אני זוכר כל אחד מהם כשאני מכין אותם ולכל אחד מהם יש אווירה מסוג אחר. אני עדיין אוהב מאוד את EMPTY SKY. אני מניח שזה לא האלבום האהוב עלי, אבל זה היה האלבום הראשון שעשיתי אי פעם ואני זוכר שהקלטתי אותו בשעת לילה מאוחרת. אני עדיין חושב שזה תקליט נהדר מבחינתי. יש בו כמה דברים נוראיים אבל זה פשוט אלבום שאני מאוד גאה בו. אשמח לעשות אלבום שכל כולו המוזיקה שלי, אבל אני לא חושב שאני מסוגל לכתוב את המילים. אני די שמח לעבוד עם ברני טאופין כצוות. עדיין לא התחלנו לממש את הפוטנציאל. אנחנו מצליחים רק מזה שנתיים וחצי כך שאנחנו באמת טירונים. אשמח לעשות אלבום סולו לחלוטין אבל האם הוא יצליח? אשמח לעשות את זה יום אחד, בטח".


תודו שאת זה לא ידעתם: בשנת 1968 הוגש כתב תביעה נגד יוצרי השיר הספרדי באירוויזיון, בטענה שמחבריו העתיקו את קטע ה"לה לה לה" בו מהשיר DEATH OF A CLOWN של הקינקס.


הגיטריסט פול קוסוף (לשעבר מלהקת FREE) מודל נובמבר 1973.


באותו זמן יצא קוסוף עם אלבום חדש, BACK STREET CRAWLER ודחף את עצמו לחזור ולהופיע. אבל מציאת המוזיקאים הנכונים לעבוד איתם על הבמה גורמת לבעיות שיכולות להיות קצת קשות יותר מהוצאת תקליט.


התקליט החדש שלו אז היה צעד לעבר הקונספט שקוסוף עבד עליו מזה זמן, אך לא שיקף אותו במלואו. חלק מהשירים בו היו כבר בני שנה מהקלטתם.


"זה כמו קבוצה של דברים נבחרים מתוך תקופות זמן שונות", אמר הגיטריסט לכתב עיתון SOUNDS. "אני חושב שזה קצת כמו שלד, שנוגע לדברים הבאים. נראה שאנשים אוהבים את זה, וזה גורם לי להרגיש ממש טוב".


רעמת השיער שלו, שדמתה לרעמתו של אריה, קוצרה פעם אחת וחזרה אז לצמוח לתפארת וגם הניצוץ חזר לעיניו. העתיד נראה מבטיח. את ההתחלה שלו עם הגיטרה החשמלית הוא זקף להופעה שראה וגרמה לראשו להתפוצץ: "זה היה במועדון בו הופיעו ג'ון מאייאל והבלוזברייקרז. קלפטון עמד על הבמה ושינה אותי לגמרי. לא הצלחתי להבין את הצליל החשמלי הזה, שהיה מאוד חדש בשבילי כמו לכל האחרים, וזה מה שגרם לי להתחיל לנגן שוב. הפסקתי עם הגיטרה האקוסטית ועברתי לחשמלית".


קלפטון והנדריקס היו מורי הדרך הברורים שלו. למעשה, הנדריקס יותר מכל אחד אחר מילא חלק גדול בחייו של קוסוף, הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינה רגשית: "עברתי שלב ממש מוזר, עם סמים ושאר החרא, והנדריקס היה נטוע במוחי כל הזמן ולא שמעתי דבר אחר חוץ מאשר את תקליטיו. הרגשתי שאני מבין אותו ואת מה שהוא עושה. חלק מהדברים שלו היו מאוד פרועים ואנשים חשבו שזה סתם מוזיקה של פריקים ורעש גדול. אני גיליתי שיש בזה משמעות, רעיון ומושג מאחורי מה שהוא עושה. השירים שלו היו מאוד אמוציונליים, מאוד פתוחים ומרווחים, ויחד עם זאת היו פגיעים וללא הגנה. זה נתן לי השראה וגם הסיר כל עניין של אגו, האם אני גיטריסט טוב באמת. הוא גרם לי לרצות לשפר את עצמי כל הזמן".


על הקונספט שלו: "הרעיון שיש לי הוא לנסות ולהוציא מאנשים רגשות. הם שם והרבה זמן הם מאוד מעוכבים. זה תלוי במצב הנגן ובמצב הרוח שלו. אבל אין שום דבר שאני רוצה יותר מאשר להיות בסיבוב הופעות עם להקה טובה ולקבל תגובה טובה מהקהל".


"אני אוהב להקליט עם האנשים הנכונים, ואני שונא להקליט עם האנשים הלא נכונים, כנראה שהנגינה הטובה ביותר שלי הייתה דווקא בהקלטות סתמיות ומפגשים רופפים מאוד, אבל אני אוהב לנגן על הבמה, זה באמת מה שאני רוצה לעשות מעל הכל".


על התכנית שלו להופעות: "אני מבוגר וחכם יותר ולמדתי הרבה על אנשים, מוזיקה ונגנים אחרים. בעוד שכשהייתי עם להקת FREE, לא ידעתי דבר על מוזיקאים אחרים ועל אופן העבודה שלהם. מבחינת מציאת זמר, בעיני אין מישהו שיכול לשיר כמו פול רודג'רס, ואני כל כך רגיל לנגן איתו וסביבו. ברור שאצטרך להתרגל לזמר חדש, אבל אני לא יכול לחשוב על מישהו עם כזה עומק רגשי ומצויינות טכנית. אני חושב שיש אנשים עם קולות נהדרים שאשמח לנגן איתם, אבל זה יהיה דבר חדש לגמרי עבורי שאני מוכן לקבל".


על עוד גיטריסטים נערצים: "אני אוהב את פיט טאונסנד. את הנגינה שלו ואת המגוון הרב של מצב הרוח שהוא מעניק. אני מעריץ את הכוח שלו להחזיק להקה כמו המי ביחד. ההופעה שלו, חזותית ומוזיקלית, מושלמת”.


תכירו את חברי להקת THE TURTLES. נראה שהם HAPPY TOGETHER.


להקת דיפ פרפל, מודל דצמבר 1973. והפעם פיט מקובסקי, מעיתון SOUNDS, מדווח על סיבוב ההופעות של הלהקה באירופה.


חברי הלהקה הקליטו זה עתה את אלבומם הראשון, BURN, ללא שניים מחבריהם המפורסמים, איאן גילן ורוג'ר גלובר, שהיו מחוץ ללהקה בגלל סכסוכים פנימיים.


כעת הם היו צריכים להציג שני חברים חדשים בתקווה כי יצליחו למלא את הנעליים הענקיות של השניים לפניהם. הדיווח של מקובסקי היה אחד הראשונים שקיבלו אוהדי הלהקה על ההרכב החדש.


"הייתי מהוסס מאד כשעזבתי את שדה התעופה הית'רו לבלגיה, כדי לראות את ההרכב החדש של דיפ פרפל, שצירף לאחרונה סולן ובסיסט. זמרים, כמו גיטריסטים ראשיים, נחשבים למוקד של רוב הלהקות ולכן השאלה העיקרית שהתעוררה הייתה האם דייב קוברדייל יוכל להמשיך במקום בו איאן גילאן עמד פעם בהצלחה רבה. האם הלהקה תמות? או תקבל את קבלת הפנים הרגילה שלה מהמוני מעריצים?


בריסל היא מדינה מדכאת ועגומה. דיילי האוטובוסים משדה התעופה קראו לתשומת ליבנו והודיעו שהרכב אינו פועל ולכן עלינו ללכת במסלול מוכה רוחות סוערות וגשם כבד.


עם הגעתי למלון של הלהקה, נראה כי חברי דיפ פרפל בסך הכל רגועים מספיק, חוץ מקוברדייל דייב שאכל את ציפורניו במתח. גלן יוז אישר לי כי החלק הראשון של הסיבוב עבר בהצלחה.


באולם ההופעות עשתה הלהקה את דרכה במנהרה החשוכה הארוכה המובילה לחדרי ההלבשה, כשהיא עוברת זקנה אפורה שיער שאספה חתימות ושאר אנשים שהשתוקקו לראות את המוזיקאים. הכל פועל על פי לוח הזמנים שנקבע מראש.


בתוך חדרי ההלבשה החל ג'ון לורד לכוון את המיני מוג שלו. גלן נטל לידיו בס ובחדר הסמוך נשמע צליל הגיטרה של ריצ'י בלאקמור דרך מגבר האימונים שלו. איאן פייס הסתובב ללא מטרה כשהוא מכה על הראש של אנשים עם מקלות התיפוף שלו. כמו רוב המתופפים, איאן הוא שובב אמיתי אבל יש לו הרבה דברים מעניינים לומר גם על מוזיקה.


דייב קוברדייל ישב בפינת החדר ואמר לי כמה הוא מרוצה מתגובות הקהל אליו וללהקה 'החדשה' בכלל. "יש רק כמה אנשים שמבקשים את השירים הישנים אבל הם לא פוגעים בנו, הם רק מבקשים. הם גם מאוד קריטיים, הם לא מוחאים כפיים רק בגלל שזה דיפ פרפל".


מול הבמה התרגלו עיניי בהדרגה לאור ובעקבות הפתיחה של להקת החימום TUCKY BUZZARD גיליתי את הדמויות המוצלות של הסגולים על הבמה. כשהאורות נדלקו ומחיאות הכפיים הרועמות פרצו ברחבי האולם, בלאקמור החל לנגן את האקורדים הבשרניים שמציגים את ההקדמה לשיר BURN.


אפקט של קרח יבש סבב סביב רגלי הלהקה כאשר הם הצטרפו לבלאקמור בבניית עוצמת השיר. זה היה שחר של צליל וקונספט חדש עבור דיפ פרפל והמוזיקה שלהם בהחלט משתנה. הם שומרים על אותו אלמנט אנרגיה מחוספס שתמיד היה אחד מנקודות החוזק של הלהקה, אך הכנסת שני חברים חדשים ונלהבים הזניקה חיוניות חדשה ללהקה.


איש אינו מכחיש שגילאן וגלובר היו כוחות מרכזיים במשמר הישן, אך נראה שהם נעצרו לאחר האלבום MACHINE HEAD, והיה ידוע כי הכל לא היה בסדר ביחסים בין חברי הלהקה. איאן פייס: "שני החברים החדשים טובים יותר ממה שדמיינתי ובעוד שתמיד הערצתי את עבודתו של גלן יוז בלהקת 'טרפז', לא ציפיתי לתחושה הפ'אנקית שהוא מזריק ללהקה".


לעומת זאת, לדייב יש עוד הרבה מה ללמוד על השימוש בכל שטח הבמה ועל הטריקים של טיפול בכמה אלפי וואט במערכות הגברה. מאוחר יותר הודה דייב: "נהגתי לשיר במערכות הגברה של 100 וואט ועכשיו קיבלתי אלוהים יודע כמה וואט. קשה לי להסתגל לזה אבל זה יגיע בזמן, שאר הבחורים כל כך טובים שאני מוצא את עצמי עומד שם בפליאה".


כמו גלן, גם לדייב יש אהבה למוזיקת ​​נשמה וקול חזק במיוחד עם הרבה עומק ואומץ. עד שהלהקה תגיע לבריטניה, קוברדייל יוכל להוכיח את הווירטואוזיות שלו כזמר וכפרפורמר והוא כבר רכש מספר רב של מעריצים אירופאים.


חזרה לבמה, השירים החדשים כל כך הדוקים שיש לראות כדי להאמין להם. דיפ פרפל השמיעו הרבה חומרים מהאלבום החדש שלהם, הקלטה שתפצה הרבה אכזבות שנשמעו בעקבות האלבום הקודם, WHO DO WE THINK WE ARE. ריצ'י תמיד זכה לשבחים כנגן טכני, אך מעולם לא כמי שיש לו מספיק תחושה, אבל זה דבר שניתן לפתור. הוא מגיע כגיטריסט בלוז בטוב טעם וזה מודגש בשיר נהדר שכותרתו MISTREATED. הוא מעוות את גופו לפי תווי הגיטרה הכפופים, מרים את זרועו באוויר ומתבונן בלהקה בזווית העין כדי לראות שהכל עובד בצורה מושלמת.


התפרצויות קהל נוספות נרשמו כאשר ג'ון לורד הודיע ​​שהם הולכים לעשות את אחד השירים הישנים: "זה נכתב בשנת 1736, מקווה שאתם תאהבו את זה". שקט באולם ואז ריצ'י מנגן בעדינות שטף תווים שמובילים לאקורדים שניתן לזהות מיד כשיר SMOKE ON THE WATER. גלן ודייב חלקו את השירה וזה שילוב עוצמתי מאוד. פייס ניגן סולו תופים אנרגטי מאוד והסט הגיע לשיאו עם HIGHWAY STAR. גלן נע ללא הרף קדימה ואחורה, מעיף את רעמת שיערו הארוכה לאחור מעיניו ומנגן בס מוצק.


ג'ון לורד עבר במיומנות ממיני מוג לאורגן ובלאקמור הניח את החותם הסופי על ההופעה על ידי השלכת הסטרטוקסטר שלו לאוויר, ותפס אותה שבריר שנייה לפני שהיא נפלה על הבמה. ההדרן היה בלתי נמנע.

יום שבת, פרנקפורט: זה היה יום קשה במיוחד עבור צוות הדרכים של הלהקה; הציוד הגיע באיחור ולא ניתן היה להגיע לשדה התעופה למקום הבא. זה היה אחד מאותם רגעים מתסכלים מאד.


הקונצרט הזה היה אמור להתקיים ב- FESTERHALLER העצום, שהיה בערך פי חמש מההופעה של הלילה הקודם בגרמניה, שהיא ארץ בה אוהבים מאד את הלהקה הזו וההופעה הוכיחה את זה. אבל איאן פייס התאכזב מעט מההופעה: "ההתרגשות הייתה שם אבל המוזיקה לא הייתה מגובשת".


לאחר הקונצרט ערכה חברת EMI טקס קבלת פנים בגרמניה ללהקה ושם הוענקו שעוני זהב חרוטים למכירות האלבום MADE IN JAPAN., "זה קצת מביך לקבל מתנה על משהו שלא ניגנת בו", הודה גלן.


כשעזבתי את דיפ פרפל, הם נסעו למינכן ליום חופש שבהחלט מגיע להם והיו מרוצים מכף שהם התקבלו בברכה ואני יכול להבין מדוע. שינוי כוח אדם זה העניק ללהקה סגנון חיים חדש לחלוטין ועליו להשאיר אותם בבטחה בליגה העליונה של להקות הרוק לעוד זמן מה.


בואו נגיד שדיפ פרפל חזרו. זה מספיק?".


פרסומת לתקליט חדש - להקת פאמילי. שנת 1971.


להקת המי מודל מאי 1975. "כרגע אנחנו נמצאים בלהקה בשלב ההימנעות מהזדקנות".


פיט טאונסנד לא מת לפני שהזדקן. הוא המשיך לפעול ובשצף קצף ואמר לעיתון NME:

"אם אתה בלהקת רוק, אתה עדיין יכול להמשיך ולהתנהג כילד. אין צורך להעמיד פנים שאתה 'נורמלי' ואחראי מאד. אלו רק הקבעונות שהחברה מציבה על מרבית האנשים וכתוצאה מכך מוטלת על רוב הילדים אחריות כבר בשלב מוקדם מדי בחייהם. אתם מכירים את העסקה; ברגע שאתה עוזב את בית הספר, אתה צריך למצוא עבודה בטוחה ולדבוק בה. כתבתי את השיר 'הדור שלי' כשהייתי בן 22 או 23, ובכל זאת השיר הזה נושם את גיל ההתבגרות של בן ה-17. אבל אז הייתה לי התבגרות מאוחרת. אני מרגיש שהדבר הכי מצחיק וגם הדבר הכי עצוב, לגבי המצב הנוכחי של הרוק'נ'רול, הוא שהמתיימרים הם הכי סובלים. אותם אנשים שכבר מספר שנים מעמידים פנים שהם כוכבי רוק ומאמצים לעצמם תדמיות מזוייפות. זה ההבדל בין אדם כזה למישהו שהפך את הרוק לחלק בלתי נפרד מאורח חייו ולכן אינו מרגיש שהוא מזדקן.


"לא מזמן הלכתי לערוך ראיון בטלוויזיה של הבי.בי.סי וכשהגעתי לאולפנים, היו שם כל הילדים הצעירים האלו שחיכו בחוץ לביי סיטי רולרס. כשעברתי לידם, אחד הילדים זיהה אותי ואמר, 'או, תראה, זה פיט טאונסנד' וכמה מהם צייצו 'הלו פיט', וזהו. אולם בפעם הראשונה שלהקת המי הופיעה באותם אולפנים, בתוכנית טופ אוף דה פופס, חיכתה לנו כנופיה גדולה של ילדות קטנות.


בכל מקרה, כשנכנסתי לבניין, השוער פנה אלי וגיחך. 'אמממ, איך זה לחלוף על פניהם עכשיו ולא קורה שום דבר, אה?'. אז אמרתי לו, שאם לדבר בכנות, זה מביא דמעה בעיניי. למרות שלהקת המי מעולם לא הייתה להקה מסוג הביי סיטי רולרס, כי מה שאני מפחד ממנו הוא צביעות.


כיום זה נחשב לא נעים להודות שקיבלת שאיפה בוערת לעמוד על הבמה ולצרוח מול נערות בנות 15, אבל כשהתחלנו את זה, זה היה משהו להתגאות בו מאד. אם זה לא קרה, הסימן שמשהו לא בסדר איתך.


אז עכשיו כולם צריכים להיראות כאילו הם קשוחים וכל זמר שאני רואה בתוכנית המוזיקה הטלוויזיונית OLD GREY WHISTLE TEST נראה כועס. כשאני רואה את זה, אני נכנס להתקפי צחוק היסטריים. בטח, אני יודע שאני נראה כועס כשאני מנגן אבל בדרך כלל אין שום סיבה לזה. אני מניח שזה דבר אגרסיבי בי, שנאגר מאותם הימים בהם באמת כעסתי. אני לא ממש יודע על מה כעסתי, אבל הייתי כועס, מתוסכל, מר, ציני - וזה התבטא במוזיקה שכתבתי.


יש דבר אחד חשוב מאוד שיש להסדיר; הלהקה שלי נאלצה להבין שאנחנו לא אותה להקה כמו פעם. לכולם כבר יש גיבנת ואתה חייב להודות שעליך לעבור מעל הגיבנת הזו. צריך לזכור שהייתה תקופה שבה פתאום צ'אק ברי לא יכל היה לכתוב יותר. הוא פשוט יצא וביצע את הלהיטים הגדולים שלו ותמיד תהיתי האם זה גם יקרה לי. ג'אגר אמר לי, במסיבת יום ההולדת שלו, שהוא מתקשה בכתיבת חומר חדש לסטונס, וזה מצער מכיוון שבימינו יש חשיבות רבה לכתיבת שירים. במידה מסוימת, אפשר לקרוא לזה פרנויה של אמן בקדמת הבמה. אפילו רוג'ר (דאלטרי) חוטף את זה מדי פעם. בואו נודה בזה, ג'אגר נושא באחריות גדולה מאוד מלבד היותו איש החזית של הסטונס. תשכחו מאותו מיתוס ישן ועייף שהרוק'נ'רול פשוט נועד להפיק תקליטים, למשוך בחורות, להתעצבן ולבלות.


סטיב מאריוט בחר לחיות את זה ככה, וככל שאני יכול לראות, הוא נהנה ממה שהוא עושה. זה די הוגן, אבל לדעתי המוזיקה של מאריוט נופלת מהפוטנציאל שלו, וזו בושה מכיוון שכולם יודעים למה הוא באמת מסוגל. הרי יש את כל אותם תקליטים ישנים ומדהימים של ה-SMALL FACES שנערמו. מבחינתי, OGDEN'S NUT GONE FLAKE הוא אחד האלבומים הקלאסיים של שנות השישים ולכן אני מעדיף שסטיב מאריוט יסבול מכיוון שאני רוצה את המוזיקה הזו.


אני לא רוצה להישמע אכזרי יותר מדי. אתה לא יכול פתאום להסתובב ולהגיד לכולם שאתה נמצא על פסגת הגל ועכשיו הגיע הזמן לשבת וליהנות. עמוק בפנים, כולם רוצים לעשות את זה אבל זה אומר לפרוש לגמרי. באופן אישי, אני לא יכול לעשות את זה.


כרגע, מה ששולט במהירות של יציאת תקליט חדש של המי הוא פיזור האינטרסים האישיים. היינו מקליטים את האלבום החדש הרבה יותר מוקדם לולא העובדה שרוג'ר עשה סרט קולנועי נוסף עם קן ראסל. הוא בחר לעשות את הסרט וג'ון (אנטוויסל) רצה לצאת להופעות עם להקת THE OX שלו, אז עבדתי על שירים לאלבום הסולו הבא שלי. תמיד מה שיקרה הוא שברגע שכולנו ניכנס לאולפן, אני אחשוב 'אוי לעזאזל', ואנגן לרוג'ר, ג'ון וקית' את השירים ששמרתי לאלבום שלי והם יבחרו מזה את הטוב בעיניהם. בסופו של דבר, הדברים מסתדרים כמו שצריך. לא ראיתי אותם מזה כמה חודשים וכרגע אין לחץ כי הם האנשים שמפעילים עלי את הלחץ. אני לא מפעיל עליהם לחץ. אני לא אומר להם שאנחנו חייבים להיכנס לאולפן ממש ברגע זה כי יש לי את השירים האלה שאני פשוט צריך להוריד מהחזה שלי. זה תמיד הפוך. הם תמיד ממהרים אליי ומתעקשים שנצטרך להקליט אלבום חדש ולחזור להופעות.


כרגע אנחנו נמצאים בלהקה בשלב ההימנעות מהזדקנות. ללהקה כמו הקינקס אין את הבעיה הזו כי באופן תיאורטי, ריי דייויס תמיד היה זקן. הוא כותב כמו זקן שמביט לנצח על חייו, וריי הזקן לא יצטרך להתמודד עם בעיות כאלו. אבל עם להקה כמו הסטונס, יש את הסכנה הנוראית הזו. אני יכול לטעות אבל אין בי שום ספק שזה חייב לקרות ומיק ג'אגר יהפוך בסופו של דבר לצ'אק ברי של שנות השישים. זו הסכנה הטבועה שלהקת המי כל כך מנסה להימנע ממנה.


אני יכול להודות שכאשר הופענו באנגליה בתחילת השנה שעברה, הייתי בדיכאון עמוק. הרגשתי שהמי עולים לבמה כל לילה ורק מעתיקים את מה שהיה פעם. תאמינו לי, היו פעמים בקריירה של המי שהייתי מוותר בשמחה על האחריות של הוצאת תקליטון או תקליט.


פעם הרוק היה אחר ולכן אני בכלל לא אוהב את להקת יס. פעם אהבתי אותם, כשפיטר בנקס היה בהרכב וניגן בגיטרה, כי מלבד היותו חזותי במיוחד, הוא ניגן גם בגיטרה מצוינת. עם כל כך הרבה שינויים בהרכב, יס היא הלהקה של ג'ון אנדרסון, והוא עשוי להיות אשם בחלק גדול מהדברים שקורים שם".


פרסומת לתקליט חדש מאת חברת להקת מונגו ג'רי, ריי דורסט. שנת 1972.


ג'ון אנדרסון (מלהקת יס) מודל ספטמבר 1972. "זה נכון שאני מודאג מעתיד הלהקה יותר מהאחרים בה".


באותם ימים יצא תקליטה החמישי של להקת יס, "קרוב לקצה", שהציב שיא חדש בקריירה שלה. האלבום התקבל בהערכה רבה, אצל מבקרי המוזיקה, כיצירתה המוקלטת הטובה ביותר של הלהקה עד אז. בינתיים ערכו חבריה חזרות לקראת מופע עם שירי האלבום החדש ועם מתופף חדש בקרבה, אלן ווייט שהחליף את ביל ברופורד שפרש.


ג'ון אנדרסון לכתבת עיתון SOUNDS: "אני לא יודע אם התקליט החדש שלנו הוא תקליט קונספט. קשה מאוד להשיג נושא לעבוד עליו כקונספט, אלא אם כן אתה נמצא בליגה הכבדה של פיט טאונסנד עם 'טומי' או סרג'נט פפר. זה היה אחד הדברים שדנו בהם. תמיד חיפשנו נושא קטן לפתח אותו לתמונה שלמה. אמרסון, לייק ופאלמר עשו את זה עם 'טארקוס' כשבאו עם הרעיון של המפלצת. אתה יכול לרוץ במעגלים בחיפוש אחר נושא. אצל יס זה הולך לאט יחסית. הרעיון עם 'קרוב לקצה' היה להתחיל עם הנהר, שזה משהו מאוד מאוד טבעי, ואז להפוך את הנהר למשהו אלקטרוני ולהתפתח למוזיקה כלשהי ולעבור דרך כמה חלומות שהיו לי. האמת שזה קשה מאוד להסביר את זה".


ללא ספק, צורת החשיבה הפילוסופית של אנדרסון תרמה רבות לפיתוח נושאים. אנדרסון: "דיברנו בפעם האחרונה בלהקה על שתייה והייתי שותה הרבה והתקשיתי להגיד 'לא יותר'. לכולם יש שני קולות שמתדפקים עליהם ואתה צריך להחליט איזה קול הוא הטוב יותר מבין השניים - אחד השטן והשני הוא אלוהים. ברגע שאתה מקבל כי יש בתוכך שני קולות, אתה מוכן להקשיב לקול הטוב ולהתחיל את המסע. אז אתה יכול לקצור דברים ממה שאתה רואה סביבך, מהאנשים שאתה פוגש - אתה פשוט לומד מאנשים אחרים יותר מכל מה שאתה יודע. יש לי תחושה שאני מאוד מעורפל בנסיון להסביר את זה".


על התוצר של להקת יס: "אני חושב שיש לנו כבוד רב זה לזה, כך שאף אחד לא יטיל ספק ברעיונותיו של האחר, וכתוצאה מכך כל מוצר מוגמר הוא של חמישה ראשים ביחד כשהם יוצרים מוזיקה, במקום לומר שאדם אחד דוחף את הלהקה והשאר נופלים בשמחה לצד הדרך ומקבלים אותו כמנהיג. כרגע אין לנו מנהיג בכל הנוגע למוזיקה. כשמדובר בסיבובי הופעות ארוכים, אני יכול להיות עקשן אמיתי - זה אולי בגלל שאני מבוגר מהשאר. מעולם לא הייתי מפקפק בהם ברמה המוזיקלית, כי אני לא נמצא ברמת הנגינה המוזיקלית שלהם. אני תמיד יכול להטיל ספק בהיגיון שלהם, כי לפעמים אני מרגיש שאני יודע קצת יותר ממה שהלהקה יכולה לעשות בעתיד. אני תמיד מסתכל על העתיד מהר יותר ממה שהם עושים - כנראה בגלל שיש להם כל כך הרבה לחשוב על עניינים טכניים ומוזיקליים. הם חייבים לשכלל את הנגינה שלהם ואילו לי יש רק את הקול שלי להתמודד איתו".


על השאיפה לכבוש את אמריקה.

"הגענו לשלב בו אנו עוקבים אחר סיבובי ההופעות של ג'ת'רו טול. זה השלב בו אנו פחות מופיעים באנגליה כי ברצוננו להגיע למקומות גדולים כמו ארה"ב. זו לא שאלה האם ללכת לשם כדי להרוויח יותר כסף, זו רק עובדה שיש שם הרבה יותר אנשים לנגן להם בכל הופעה, כך שבאנגליה עדיף לנו להופיע רק אם יש לנו משהו ממש מיוחד להשמיע להם. לכן, במקום להתאמן עם אלן המתופף ולעשות סיבוב הופעות באנגליה, עברנו לאמריקה. מבחינת חברות ניהול ותקליטים, אמריקה היא הטובה ביותר.


אני חושב שלהקות מסוימות מגיעות לשלב מסוים והן נשארות שם. הן נתקעות. הדרך היחידה שאתה יכול להימנע מזה היא לפתח את המוזיקה שלך. קיבלת את כל מה שצריך להגעה לנקודה זו עם ביטחון כלכלי, בידיעה שאתה יכול להופיע איפה שתרצה. ברגע שעוברים את המחסומים האלו, המחסום היחיד האחר הוא המחסום המוזיקלי שלכם. האזנתי ל'קרוב לקצה' אתמול בלילה ואני מרגיש שהוא מוביל למקומות מוזרים באמת. זה כמו לעמוד על צלע הר איפשהו ופתאום הכל הופך לאוויר. אני נוטה לחשוב שאולי יש אנשים שיתחילו להניח שאנחנו מנסים להיות יותר מדי אלוהים או משהו כזה.


הפעמים היחידות שאתה מפקפק בעצמך כמוזיקאי הן כאשר אתה לא ממש בטוח אם מה שאתה עושה זה נכון. אני חושב שאם אתה לא בטוח שזה נכון, אל תתן את זה לציבור. כי אתה פשוט משלה את עצמך. אתה פשוט מעמיד פנים ואז מגיע שלב איבוד הקשר עם הקהל.


כשסיימנו להקליט את 'קרוב לקצה', משהו הרגיש לא בסדר. זה הרגיש נכון מבחינתנו לעשות את קטע המוזיקה הארוך הזה, אבל בזמן שעשינו את זה, לא ידענו מה אנחנו עושים ורק קיווינו שזה יהפוך למשהו שכדאי להקשיב לו. לא חשבנו במונחים של יצירת קטע מוזיקלי כבד.


מכיוון שלא עברנו חינוך מוזיקלי של מוזיקאים קלאסיים כבדים, כנראה שיחלוף זמן רב עד שמוזיקאי רוק בסטנדרט של ימינו יגיע לרמה זו. במקום אנשים שעוברים חמש שנים במכללה למוזיקה, מוזיקאי רוק כנראה יצטרכו לעבור עשר שנים או יותר כדי להיות מוכשרים עוד יותר.


זו הסיבה שבדרך כלל המוזיקה הטובה של ימינו מועברת על ידי אנשים מבוגרים או אנשים שלמדו מהר מאוד במכללות. אנחנו, בלהקת יס, הסתובבנו בדרכים כבר מזה שמונה שנים (עוד לפני שהוקמה הלהקה) כך שעכשיו אנחנו רק מוכנים באמת לצאת לדרך קדימה.


זה נכון שאני מודאג מעתיד הלהקה יותר מהאחרים בה. לא חשבתי שביל ברופורד יעזוב והנה הוא עשה את זה. לא חשבתי שנקבל תחליף כל כך מדהים כמו אלן ווייט אבל הנה זה קרה. אני מקווה שבשנה הבאה נוכל להעלות איזושהי אקסטרווגנזה, מבחינת מופע. יש כל כך הרבה דברים שדיברתי עליהם עם הלהקה לפני שנתיים שאנחנו עדיין לא נכנסים אליהם. דברים כמו מופע האור האולטימטיבי. אבל אתה יכול רק לחלום על כמה רעיונות ולקוות שהם יוכלו להתפתח למציאות.


כולנו רק חלק הפאזל, ואף אחד לא כל הפאזל המוזיקלי. אתה צריך להיות אסיר תודה להיות חלק מזה ולהתנסות מספיק כדי שמוזיקאים צעירים יותר יוכלו ללמוד ממך ובעוד חמש שנים הם יעשו מוזיקה שתגרום לי להתרגש ממנה. היה לנו מזל שלמדנו מניסיונותיהם של אחרים מה לא לעשות ואילו מלכודות לא ליפול לתוכן. חשבתי על עניין הביטלס. לפני חמש שנים לעולם לא הייתי מאמין שפול מקרטני יגיד שסמים זה פירסום טוב לאמן. לעולם לא הייתי מקבל את ג'ון לנון מטיף להרבה דברים טובים מאוד, יפים מאוד ואז מסתובב ומלכלך על פול באותה נשימה. והנה אני רואה את זה עכשיו קורה בין שניהם, לפי הדיווחים בעיתונים.


כלהקה, יש לנו מזל גדול שאנחנו רוצים ליצור מוזיקה טובה, עם פיתוח הרעיונות שלנו באמצעות מה שלמדנו ממוזיקאים מבוגרים כמו סטרווינסקי, ברנשטיין וצ'ייקובסקי.


אנחנו נוטים למשוך מוזיקאים שפורחים איתנו - כמו סטיב האו, שעשה כך כשהצטרף וזו הייתה זריקת המרץ הראשונה של הלהקה, ואז ריק וויקמן בא ועכשיו אלן ווייט. אני מרגיש שאנחנו להקה כזו. מוזיקאים רוצים להצטרף ללהקה בגלל שיש בה בית ספר מוזיקלי ללמוד ממנו, עם הרכב של מוזיקאים לעבוד סביבם.

אם בשנים הקרובות יהיו מוזיקאים חדשים בלהקה - מי יודע לאן זה יילך? קשה לומר. אך מכיוון שבכלל לא הגבלנו את הטעם המוזיקלי שלנו, אין לנו באמת מחסומים ואנחנו יכולים לנגן כל מה שאנחנו רוצים לנגן מתוך סיבה. לכן אני מרגיש שאין שום ספק שהאלבום הבא יהיה טוב יותר מהאחרון שעשינו".


פרסומת לתקליט חדש של ג'ף בק, שנת 1971: "אחרי ששכב דומם במשך כמעט שנתיים, ג'ף בק - גיטריסט גאון ולשעבר מלהקת היארדבירדס - חוזר לפעולה. יש לו להקה חדשה. ג'ף בק גרופ. הוא עשה תקליט טוב מאד בשם ROUGH AND READY. כפי שהרולינג סטון כתב, "בק חזר, וגם במצב טוב מאד".


קארל פאלמר (המתופף של אמרסון, לייק ופאלמר) מודל נובמבר 1971. "האמת היא שאני לא מרוצה מהאלבום TARKUS".


על סרט ההופעה עם "תמונות בתערוכה" שנתקל אז בעיכובים ובעיות, הוא סיפר לעיתון SOUNDS:

"הסרט היה כל כך גרוע, וזה חבל. זה היה אמור לצאת לפני כחודשיים-שלושה. בכל מקרה, היינו צריכים להקליט את זה מחדש לתקליט כי הפסקול לא היה טוב בכלל. אז עשינו את זה שוב בניוקאסל, כי יש בה אווירה מדהימה. לאלבום יש עטיפה נחמדה וזה מאוד מעניין. קטעי המוזיקה השונים בו מקבלים שמות משלהם והציורים השונים על העטיפה מתייחסים לזה. זו עטיפה נפתחת ובפנים התמונות שלמות אך מבחוץ התמונות לא נמצאות ויש רק מסגרות. אלו הם ציורים ממשיים כי קניתי אחד!".


על פסקול הסרט הגרוע לטעמו:

"לא היה שם את אדי אופורד, טכנאי ההקלטה הקבוע שלנו. מבחינתי זה יכול היה להיות הרבה יותר טוב ממה שיצא. אני חושב שגם משהו היה לא בסדר באורגנים של קית'. זה הוקלט באופן חי בליסאום ולא יצא טוב כמו בפעם השנייה שהופענו שם. אז זו הסיבה שהיו עיכובים. מכיוון שחבר שלנו עושה את הסרט, זו הסיבה היחידה שנתנו לו לשחרר אותו. הסרט לדעתי מזעזע. זהו מעין סרט רוק'נ'רול משנת 1959, מכיוון שטכניקת הצילומים המודרנית שהוכנסה אליו הייתה אפסית. יש הרבה צילומים בסיסיים של הלהקה וזהו, כאילו מישהו צילם להקה בשידור חי על הבמה וזהו.


אין הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות בעניין עכשיו. כלומר, אנחנו נרוויח מזה כסף אבל אני לא ממש אוהב להרוויח כסף ממוצר שאני לא מרוצה ממנו. פס הקול המקורי למעשה יצא עם הסרט; אפשר היה לשנות את זה אבל האנשים לא רצו לבזבז יותר כסף על כך. אז אמרנו, Wאוקיי, אנחנו לא יכולים להוציא אלבום כזה, אז נבזבז יותר כסף, נשלם על זה בעצמנו ונגיע שוב לניוקאסל עם כל ציוד ההקלטה ואדי אופורד ונעשה את זה הכי טוב שאפשר'. וזה כמובן מה שעשינו. הגענו לניוקאסל בשעה 10 בבוקר ועברנו על הדברים במשך כמה שעות. אני חושב שקיבלנו הקלטה חיה שראויה לצאת כאלבום הופעה. באותו יום בו צולם הסרט הופעל עלינו לחץ רב בגלל זה, אז המוזיקה נפגעה בהתאם. רצינו מוצר טוב בשוק, וחשבנו שאם נשחרר את הפסקול המקורי נתמוטט כי יאשימו אותנו ברשלנות על ידי אנשים שציפו זמן רב למשהו מאיתנו. אני מקווה עכשיו שכולם יהיו מרוצים. עשינו עבודה טובה על עטיפת האלבום".


על הכיוון המוזיקלי:

"התקליט, 'תמונות בתערוכה' שוחרר כי כולם רצו את זה. זו הסיבה שאנחנו מוכרים את זה בזול ומחליקים את זה ולא עושים מזה עניין גדול. מי יודע, זה עדיין יכול להיות מקום ראשון במצעד! במקור זה היה אמור להיות אלבום כפול, עם 'תמונות' והאלבום החדש שרק התחלנו להקליט ("טרילוג'י" - נ.ר). אבל דברים השתנו בינתיים. הקלטנו לאחרונה במשך כשבועיים-שלושה. יש בהקלטות החדשות משהו שנשמע כמו מוזיקה לסרט אימה. שיר אחר שהקלטנו הוא כקריצה למערב הפרוע.


אנו נבצע את שאר ההקלטה כאשר נחזור מאמריקה בינואר. אנחנו מנסים לא לדחוף את זה בכלל, אלא פשוט לתת לזה לזרום. בסיבוב האמריקני אנו מתכוונים לנסות את שלושת השירים שכבר סיימנו להקליט".


על התקליט האולפני הקודם, טארקוס:

"זה לקח להקליט כשבועיים. היינו באולפן כל יום. אבל האלבום שאנחנו מקליטים עכשיו הולך להיות שונה לגמרי וייקח יותר זמן. אלבום שלישי לכל להקה זה דבר חשוב מאד. תקליט ראשון הוא המאמץ הראשוני של להקה. עם השני, אנשים יודעים במה אתה עוסק, ועם השלישי אתה צריך להיות בטוח במה שאתה עוסק! אנחנו הרבה יותר צמודים עכשיו, והיה לנו יותר זמן לחשוב על זה, אני חושב שהאלבום הזה יהיה הטוב יותר מבין השלושה. האמת היא שאני לא מרוצה מהאלבום טארקוס.


אני חושב שעכשיו הלהקה קיבלה חיים ארוכים. היו לי ספקות בהתחלה, אבל עכשיו אני חושב שזה קרה. בהתחלה דאגתי מאנשים שקראו לנו סופרגרופ. לא ממש הייתי מוכר אז וחשבתי שאם אני אעשה לעצמי שם, אני רוצה להתחיל בלי לשים עלי תוויות. זה היה הספק היחיד שהיה לי. כשזה קרה, עברנו את כל החרא הזה די טוב, והפסיקו לקרוא לנו להקת הנייס מליגה שניה. הייתי נגד לעשות את הקטע 'רונדו' בהופעות. אבל אנחנו עושים את זה, אבל הבנתי שזה קטע כה גדול שאני ממילא ארצה לעשות את זה גם אם להקת הנייס לא הייתה עושה את זה. כן, העסקה עם הנייס הציף אותי בהתחלה, אבל כולנו התגברנו על זה.


לא רציתי להיות משוייך לבריאן דייויסון (המתופף של הנייס - נ.ר) כי אני לא מנגן כמוהו. פשוט לא רציתי לתייג אותי כמותו. עברתי את התקופה ההיא שנמשכה בערך בחודשיים הראשונים, ואז כשקראתי את עיתוני המוזיקה וראיתי מה אנשים אומרים ואיך הם כותבים דברים שקוטלים את קית', פשוט צחקתי על זה. אילו רק היו יודעים מאיזה מוזיקאי אדיר הוא קית', הם לעולם לא היו אומרים את הדברים האלו.


קית' עדיין עושה את אותם דברים שהוא עשה עם הנייס. אני מוריד את החולצה שלי במשך שנים על הבמה, וזה התחיל כשהייתי המתופף של כריס פארלו, ואני עדיין עושה את זה כי אני אוהב לעשות את זה. למרות שאיאן וואלאס, המתופף של קינג קרימזון, עושה זאת עכשיו וזה קצת מעצבן, אבל אם זה מה שהוא רוצה לעשות אז שיעשה את זה. אני חושב שלגרג לייק, אם לומר את האמת, הייתה יותר הזדמנות עם הלהקה שלנו מאשר עם מה שהיה לו אי פעם עם קינג קרימזון. בלהקה ההיא הוא מעולם לא הספיק לנגן בגיטרה האקוסטית שלו, שלדעתי הוא מנגן בה יפה, והוא מעולם לא זכה לשיר כמו שהוא עושה עכשיו".


על להקת אטומיק רוסטר, בה היה חבר לפני שהצטרף לאמרסון, לייק ופאלמר:

"ובכן, וינסנט (קריין האורגניסט) כתב את השירים וקיבלתי את הכסף בשביל זה אבל השם שלי לא הונח בקרדיטים. זה לא ממש הטריד אותי שהוא כתב את המילים והמנגינה ואני נהגתי לעבד את זה, למרות שעיבוד שווה כמו כתיבת שיר. הוא קיבל את הקרדיט. זה לא ממש משנה לי. וינסנט היה קצת באגו טריפ וזה היה בסדר מבחינתי. זה לא הטריד אותי ושחררתי את זה, כל עוד קיבלתי את הכסף בשביל זה".


על תגובתו כשהוזמן להצטרף ללייק ופאלמר.

כשקראו לי במקור ושאלו אותי אם אצטרף, אמרתי שלא. זה היה בגלל שאטומיק רוסטר הייתה הלהקה הראשונה שהקמתי אי פעם, במשותף עם וינסנט אחרי שעזבנו את ארתור בראון, ורציתי להתקדם איתה עוד קצת. ללהקה היה סינגל מבטיח שחשבתי שיעשה משהו, אבל זה לא הצליח. עדיין חשבתי שאני חייב לתת יותר זמן. אז עשיתי את זה, אבל כעבור כמה שבועות גרג התקשר והציע לי להיפגש איתו ועם קית'. הגעתי ושניהם חשבו שזה נהדר. נהניתי מהנגינה איתם ואז גרג התקשר אלי ושאל אותי מה אני הולך לעשות. אמרתי שאני לא יודע ואני חייב לחשוב על זה. הוא אמר שהוא יתקשר אלי למחרת ושאני חייב לתת לו תשובה. אבל אז הוא התקשר באותו לילה והציע להיפגש שוב למחרת. הוא רצה תשובה והפעיל לחץ. בסוף אמרתי שוב לא אבל התחרטתי ואמרתי שכן ונכנסנו ישר לחזרות. מצאתי לוינסנט מתופף וסידרתי את כל העניינים העסקיים עם אטומיק רוסטר. עזרתי להם כמה שיכולתי ודיברתי עם וינסנט לפני כמה ימים ואנחנו החברים הכי טובים. מי יודע, אולי אפילו אשוב לנגן איתו".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר






Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page