ברוכים הבאים לבאנדל 14 ומעניין של כתבות רוק נדירות מהסיקסטיז והסבנטיז, אותן ליקטתי, ערכתי, תרגמתי וחיברתי בהן את הנתונים. פה תמצאו פרטי מידע מיוחדים ביותר שרוב הסיכויים שלא הכרתם. אז בואו נצא לדרך... קריאה מהנה.
מאי 1967. כתבת עיתון 'דיסק', פאטי וולנטיין, מדווחת על התופעה החדשה ושמה ג'ימי הנדריקס:
"אם יכולתם לראות חשמל באופן מוחשי, זה היה בא בדמותו של ג'ימי הנדריקס. ביום ראשון האחרון, בתיאטרון סאביל שבלונדון, הוכיח הנדריקס שאין כוח נפיץ גדול יותר ממנו בסצנת הפופ הבריטי כיום. הוא דמות זורחת. גבוה ועטוי חליפת קטיפה וחולצה פרחונית. שיערו הוא כהילה שחורה מסביב לראשו. הגיטרה היא כצלע נוסף בגופו. ביום ראשון האחרון הוא ניצב לראשונה כשם המוביל. הקהל שבא הורכב ממעריצים רבים. חלק מהם נראו אפילו יותר ג'ימי מאשר ג'ימי עצמו. והם קיבלו את שייחלו לו. ג'ימי השתנה ללא ספק.
הוא עכשיו מלא ביטחון עצמי ונינוח. בפעם הראשונה שראיתי אותו מנגן בלונדון הוא פשוט עמד על הבמה וניגן באופן שקט. הוא אמר אז מעט מאד לקהל ונראה צנוע מדי. ביום ראשון האחרון הוא חש בבית שלו לנוכח הצלחתו. הוא סיפר בדיחות לקהל והתייחס לאנשים שמולו כאחים לדם. על הבמה ניצבה רשימת השירים שהוא ושני חבריו ללהקה ניגנו בפנים קורנות מאושר. בשלב מסוים נתקל הנדריקס בתקלה טכנית עם אורות הזרקורים. כשהיה צריך לכוון את הגיטרה שלו, ניגש למיקרופון ושאל את הקהל, בבדיחות, אם אריק קלפטון נמצא שם במקרה כדי לעלות לבמה ולעזור לו לכוון. הלהקה שהופיעה לצידו באותו ערב, GARNET MIMMS, נראתה כטלה שמניחים מול אריה רעב. לג'ימי יש קול יפה מאד. רק חבל שאין לו נוכחות חזקה מספיק כדי לדחוף את הקול הזה שלו קדימה יותר".
בדצמבר 1969 היה זה תורו של ג'ימי פייג', גיטריסט להקת הרוק-בלוז המחתרתית לד זפלין, להגיע לפינת בליינד דייט של ה'מלודי מייקר'. בפינה קבועה זו נתבקשו אמנים פעילים להביע את דעתם על שירים חדשים שהושמעו להם מבלי לדעת את זהות מבצעם.
אז הנה מה שהוא ענה על השיר GIRLIE של THE PEDDLERS: "הקול של הסולן לא מלהיב אותי. אלה הפדלרס ? הסולן שלהם תמיד נשמע לי מזוייף. הוא ממש לא משכנע. בשום צליל שהוא שר. אבל הלהקה תמיד מנסה מאד להצליח. הסצליל של אורגן ההאמונד עם פדל הווא-ווא נעשה כבר קודם לכן - על ידי להקת THE PRETTY THINGS. הם עשו את זה ראשונים. אני יודע ששלושת הפדלרס נגנים טובים, אך הם לא מעניינים אותי. אני חושב שהשיר הזה שהשמעתם לי לא יהפוך ללהיט". ובכן, טעית מיסטר פייג'.
על השיר COME ALL YE של 'פיירפורט קונבנשן' אמר: "אני לא יודע מי זה אך זה ממש טוב. תעזרו לי בבקשה - האם זה אנגלי? או אמריקאי? לזמרת יש צלילות יפהפיה בקולה. האם אלה פיירפורט קונבנשן? אהה.. דייב סוואנבריק בלהקה הזו. הוא כנר נהדר. והזמרת חייבת להיות סנדי דני. אם שאר האלבום טוב כמו השיר הזה, זה חייב להיות רב מכר בשבילם. מה שבטוח, מי שיקנה את זה עכשיו, יקבל מתנה נהדרת לחג המולד". (הערה שלי: סנדי דני תשיר עם זפלין את השיר THE BATTLE OF EVERMORE, באלבום הרביעי של הלהקה).
על הקטע LITTLE ROCK GETAWAY של לס פול: "זה לס פול. הוא האיש שהתחיל הכל, עם הקלטות בכמה ערוצים. הוא גאון עם מה שחולל בתחום הגיטרה החשמלית. אני חושב שהוא היה הראשון להשתמש בארבעה ערוצים, או שזה היה שמונה ערוצים במכשיר הקלטה? פגשתי אותו פעם אחת וכנראה שהוא התחיל הקלטה מרובת ערוצים בשנת 1945 לערך".
בשנת 1967 פרסם עיתון מלודי מייקר הבריטי כתבה ובה קרא לאנשי המכס להפסיק ולהציק לכוכבי הפופ הידועים.
כתב הידיעה, כריס וולש, הוסיף כי המוזיקאים עוברים לא פעם ולא פעמיים השפלות פומביות ואף אלימות. באותה שנה זכו רבים מהם להכיר מקרוב את החוק הנוקשה. לכן ניגש העיתון לאיש מכס שכזה כדי לשאול אותו בנוגע להנחיות שניתנו בטיפול באמנים.
להלן תשובתו: "להקות פופ לא מקבלות אצלנו יחס עודף, אבל זה גם אומר שאנחנו לא עורכים חיפוש על כל להקה. נראה לי שלהקות רבות מדמיינות שרק הן זוכות לחיפוש עליהן, אבל מוזיקאים רבים מביאים מחו"ל לארצנו כלי נגינה, שרכשו משם, שהם צריכים לשלם עליהם את מס המכס. אין מגמה מצדנו לרדוף דווקא אחרי אנשי הפופ".
אבל בסיסט להקת CREAM, ג'ק ברוס, מיהר להציג את הגרסה שלו, שבאה לשלול את עניין הדמיון: "כשחזרנו מארה"ב, הציוד שלי הושם בבידוד כשכל מה שנשאר לי היה כמה בגדים וגיטרה. הם החזיקו אותי, במשך שעתיים, בחדר מבודד, כשלאחר מכן פנה אליי אחד מהאנשים שם ואמר לי שאין לו משהו אישי נגדי אבל עליי לסבול בגלל דברים שהקולגות שלי עשו. וזה כשאני עובד קשה מאד ומשלם כל מה שצריך לקופה של אנגליה. גם את אריק קלפטון החזיקו, כמוני, בבידוד. הוא, מצדו, היה צריך לשלם מכס על כל הציוד שרכש. זה בסדר מבחינתי. אבל מדוע גם אני? בכל מקום אחר בעולם לא התייחסו אליי כך".
דובר של ג'ימי הנדריקס הוסיף: "ג'ימי כל הזמן נתפס ומעוכב. זאת כי הוא אמריקאי ונראה שונה מהבריטים. אבל בגלל זה סובלים גם שני הנגנים שלו, נואל רדינג ומיץ' מיטשל. אולי אנחנו פשוט צריכים להיצמד, בכל הגעה לאנגליה, להודי, כדי שאנשי המכס יתנפלו עליו ופשוט יעזבו אותנו לנפשנו, עם המזוודות שלנו שמלאות בג'וינטים".
כשהגיע תורו של פול רודג'רס, סולן להקת FREE, להתייצב בשנת 1970 לפינת "בליינד דייט" של המלודי מייקר - הנה מה שהוא אמר על כמה מהשירים שהושמעו לו, מבלי לדעת במי מדובר:
על EVERYDAYS בביצוע להקת יס: "זה טוב. אני אוהב את כלי הקשת בהתחלה. זה מאוד קשה להשיג את הצליל הזה. נשמע כמו הזמרת קליאו ליין שכנראה התכוונה להישמע כמו הזמר מהזומביס, קולין בלונסטון. הקטע האמצעי מפתיע".
על השיר THE BALLAD OF NED KELLY, בביצוע להקת FOTHERINGAY: "שמעתי את זה בעבר. זה נשמע כמוהשיר THE WEIGHT של הבאנד. אבל הגיטרה טובה יותר מזו של הבאנד. זה נשמע מהודק".
על OHIO של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג: "זה מאוד יפה. זה בטח אריק קלפטון בגיטרה. אני לא יודע מי הם אבל הם באמת עושים צליל טוב. הם כנראה אמריקאים. אל תשאלו אותי אם זה הולך להיות להיט, כי אני לא יודע דבר על להיטים. השיר הזה ממש נחמד".
על SPILL THE WINE של אריק ברדן ולהקת מלחמה: "אני אוהב את הצליל הזה. האם זה פרנק זאפה? זה שיר טוב ואני אוהב את קול הזמר. אההה... זה אריק ברדן והוא השתנה מאז ימיו באנימלס".
על PARANOID של בלאק סאבאת': "זה צליל כבד, אבל אני לא יודע מי זה. זה טוב מאוד אבל אני מרגיש ששמעתי כל כך הרבה דברים כאלה בעבר. הבס והתופים לא ממש ביחד וגם הגיטריסט לא באמת איתם. אולי הם טובים יותר על הבמה. אני אוהב שדברים נשמעים כבדים אבל מלודיים בו זמנית".
להקת המודי בלוז ידועה מזה שנים רבות כאחד היסודות החשובים ביותר של הרוק המתקדם. אבל באוקטובר 1966 היה מצבה עגום, כשהזמר המוביל שלה, דני ליין (כן, ההוא שעבד בסבנטיז עם פול מקרטני בלהקת 'כנפיים') פרש ממנה.
כך דווח בעיתון 'רקורד מירור': "דני ליין פרש מהמודי בלוז כדי לצאת לדרך עצמאית. כך הוא סיפר: 'אני רוצה להקליט אלבומי סולו וכבר צפויה לי הקלטה באולפן, עם כמה שירים, בשבועות הקרובים. אני מקווה שסינגל שלי ייצא ממש בקרוב אחרי זה'. חבר נוסף במודי בלוז, ריי תומאס, סיפר בצער: 'דני עזב אותנו בשבת האחרונה ואנו לא יודעים מה נעשה עכשיו. אנחנו מחכים לפגישה עם בריאן אפשטיין, המנהל של הביטלס, לבדוק אולי הוא ירצה לקחת אותנו תחת חסותו'...".
ביוני 1970 היה זה תורו של חלילן המודי בלוז, ריי תומאס, להשתתף בפינת "בליינד דייט" של מלודי מייקר. הנה מה שהוא אמר על שניים מהשירים שהושמעו לו, מבלי לדעת במי מדובר:
על השיר BLACK NIGHT של דיפ פרפל: "זו בטח להקה אנגלית. זו לו הלהקה החדשה של קית' אמרסון, נכון? הגיטריסט פה מזכיר לי מישהו... אבל הוא נשמע לי גיטריסט שלא הולך למקום מלהיב. זו מוזיקה מחתרתית ומתקדמת".
על הקטע INTERMEZZO KARELLIA SUITE של להקת הנייס: "זה נשמע כמו תיזמור של פיטר נייט (שתיזמר למודי בלוז את האלבום DAYS OF FUTURE PASSED - נ.ר). יכול להיות שאלו הנייס? זו להקה חכמה מאד. האמת שזיהיתי אותה פה רק לפי סגנון התיפוף של בריאן דייויסון. בתחילה התבלבלתי עם התזמורת והאורגן, אבל התיפוף הזה קבע לי מיד במי מדובר. פעם אפילו אהבתי אותם יותר. קית' אמרסון הוא איש במה אמיתי. אני חושב שדייויסון אמור להיות מוערך היום יותר מהיכן שהוא נמצא".
בנובמבר 1973 שיחרר רון ווד (גיטריסט להקת THE FACES) הודעה לתקשורת מביתו שבריצ'מונד בעניין יחסיו עם אשתו של ג'ורג' האריסון:
"יש לי רומן עם פאטי בויד. זה נכון. דברים יסודרו בינינו בימים הקרובים. עד אז אני לא יכול להגיד יותר מזה. אנו נדבר בינינו בתקווה להגיע להסכם טוב. בינתיים חזרה פאטי לביתה ואני אדבר על זה עם ג'ורג'. לא אראה אותה היום".
בהמשך היום קרא ג'ורג' את המסר בתקשורת ומיהר להגיב בחזרה לתקשורת: "כל מה שיש לרוני להגיד, אין לו שום קשר אלינו. הבנתם את זה? אין לזה שום קשר אלינו - היא או אני!".
חודשיים לאחר מכן סיפר אריק קלפטון לג׳ורג׳ על יחסיו הקרובים מאד עם פאטי. מיד לאחר מכן עברה פאטי מחוץ לביתה עם ג׳ורג׳ והיישר לביתו של קלפטון.
נו טוב, ג׳ורג׳ לא היה בעל נאמן. באותה שנת 1973 הוא אפילו ניהל רומן עם מורין, אשתו של רינגו. והיו עוד בגידות ששברו את ליבה של פאטי.
שמח מאד שם בביצה...
בינואר 1971 הגיע אלטון ג'ון להביע את דעתו, בפינת "בליינד דייט" של עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי, על מספר תקליטים שהושמעו לו - מבלי שידע במי מדובר. להלן תגובותיו:
ואן מוריסון - 'דומינו': "השיר הזה מושמע כל חמש דקות ברדיו בארה"ב. לטעמי זה השיר הכי טוב באלבום שלו. יש סיכוי שהשיר גם יצליח פה אצלנו. מה שכן, השיר שבא אחריו בתקליט מכיל את סולו הסקסופון הגרוע ביותר, ואני יודע שמוריסון מסוגל להרבה יותר מזה. בייחוד אחרי 'ריקוד ירח'. התמלילן שלי, ברני טאופין, טוען שאני נשמע כמוהו אבל אני לא רואה את זה".
ג'ון לנון - WORKING CLASS HERO: "אההה... זה לנון!! יש לי את התקליט הזה ואין לי ספק שהוא מהתקליטים שגודלים עליך. אחרי שהקשבתי לו המון פעמים אני יכול לומר בוודאות שזה אחד האלבומים הטובים של השנה. למרות שגם התקליטים של ג'ורג' ורינגו היו טובים. זה השיר הכי טוב בתקליט. נשמע כמו דילן. לא חשבתי שלנון יגיע בכוחות עצמו לדבר כה טוב אבל הנה זה קרה. לנון מנגן בתקליט גם בפסנתר - דבר שלא ידעתי כי הוא בכלל יודע לעשות. עכשיו נראה מה מקרטני יעשה. לוקח לפול יותר מדי זמן כדי להוציא משהו חדש".
קרידנס קלירווטר רווייבל - PAGAN BABY: "אלה בטח הקינקס!! אה... לא!! עכשיו קלטתי. אלה קרידנס. זו להקת הרוק הכי טובה בעולם. חברי הלהקה ערכו מסיבה גדולה בסאן פרנסיסקו , בדיוק כשהייתי שם ועמדתי לעזוב. כולם הלכו למסיבה ההיא. זו להקה ענקית שמגיע לה אפילו יותר קרדיט ממה שהיא מקבלת".
מיילס דייויס - SATURDAY MILES: "הו אלוהים. האם זה משהו מבית היוצר של קית' אמרסון? זה נשמע כשילוב בין SUN RA לפרנק זאפה. אההה... זה מיילס דייויס. ברגע שהוא התחיל לנגן הבנתי במה מדובר. האם זה צ'יק קוריאה בקלידים? אני מעריץ של צ'יק וגם של קית' ג'ארט. החצוצרה היא אחד מכלי הנגינה הפחות אהובים עליי. כמו הקלרינט. מיילס הוא החצוצרן היחיד שאני מסוגל להקשיב לו".
רוברט וויאט - TO MARK EVERYWHERE: "יש פה צליל תופים שמוקלט לא טוב. האם מדובר בגרהאם בונד? אני לא אוהב את מה שאתם משמיעים לי פה ואין לי מושג מי זה. בסוף עוד תגידו לי שזה דילן. זו מוסיקה לאנשים שרוצים להשתגע. בטח יש כאלה שאוהבים את זה אבל לי זה יותר מדי".
מחתרת הקטיפה - ROCK AND ROLL: "אני מכיר את זה. אלבום נהדר. אולי הטוב ביותר ששמעתי כשהייתי בארה"ב. לא הייתי מעולם פריק של הלהקה הזו. לכן התקליט LOADED נחת עליי כהפתעה גמורה. זה אלבום פשוט ונינוח. חבר'ה. מה קורה אתכם? לא הבאתם לי משהו באמת ראוי לשחיטה? אז אתן לכם אחד. תביאו לי את התקליט של אריק ברדן, BLACK MAN'S BURDON, ואגיד לכם שיש בו רק שיר אחד טוב ושאריק ברדון היה צריך להיוולד שחור ולתת לכולנו לנוח מהקטע שלו".
בתחילת ספטמבר 1969 תהו רבים כיצד הגיטריסט, ג'ף בק, פירק להקה כה מוצלחת שהייתה לו, עם זמר ושמו רוד סטיוארט. אבל בק לא התרגש והסביר לעיתון 'רקורד מירור' כי בכוונתו להקים להקה חדשה עם בסיסט ומתופף גדולים וידועים מאד בארה"ב.
בק: "הם שני אנשים שאני מאד רוצה לעבוד איתם. עכשיו אני מחפש גם זמר טוב שיעבוד איתנו, אבל כרגע יש מחסור גדול בזמרים כאלו. לא הייתי מתוסכל מהלהקה הקודמת שהייתה לי אבל חשתי שהגיע הזמן להתקדם הלאה. הפעם אני מתכנן צעד קיצוני שאין לי מושג כיצד ייצא, מוזיקלית". אותם שני אנשים, עליהם שמר אז עדיין בסוד, היו הבסיסט טים בוגארט והמתופף קרמין אפיץ' - שניהם מלהקה ושמה ואנילה פאדג'. בק סיפר עליהם אז: "הם שני בחורים מלהקה באמת גדולה וידועה בארה"ב. אני לא יכול להסגיר את השמות שלהם עד שכל העניינים יסודרו. אני רוצה לעבוד בארה"ב כי המנהל של ענייניי שם נראה נח רוב הזמן ואילו המנהל שלי באנגליה עובד ללא הרף. זה רק מראה כמה כסף יש בארה"ב לעומת באנגליה".
המתופף בלהקתו המפורקת של בק, טוני ניומן, סיפק זווית משלו על הלהקה שפורקה: "הלהקה הזו הייתה תמיד לא יציבה. כל הזמן קרו שם מריבות ובלגאנים. מעולם לא ערכנו חזרה מוזיקלית אחת הגונה, במהלך שמונה החודשים בהם הייתי חבר בלהקה. זו אחת הסיבות שלהקות ג'אז כיום לא צוברות קהל גדול. כי הן לא עורכות מספיק חזרות כדי להיות מהודקות. כרגע אני רוצה להמשיך ולנגן. יש לי עסקים נוספים, אבל נראה לי שאצטרף ללהקת הליווי של בילי פרסטון, שהוא חבר טוב שלי. לא תראו אותי עובר לגור בארה"ב, כי מבחינתי לחיות שם זה כמו לחיות בסיוט ממוזג".
בסוף אותה כתבה הנחית הכתב, איאן מידלטון, פצצה ובה הודיע: "אם אתם תוהים מי אלו הנגנים המסתוריים של ג'ף, נסו להמר על להקת ואנילה פאדג'...".
אבל חלומו של בק נקטע עם תאונת אופנוע שגרמה להשבתתו מפעילות. בוגארט ואפיץ' המשיכו הלאה והקימו להקה ושמה CACTUS. ב-1972 החלו השלושה לעבוד יחדיו על תקליט והופעות, אך המצב כבר השתנה וההבטחה הגדולה הפכה להחמצה.
באפריל 1970 פורסם הטור "בליינד דייט" במלודי מייקר. הפעם היה זה תורו של ג'ון לורד (האורגניסט של דיפ פרפל) להגיב לקטעים שהושמעו לו מבלי שיידע במי מדובר. הנה כמה מתגובותיו.
על הקטע VALLENTINE SUITE של להקת קולוסאום אמר: "האם זה מנפרד מאן? האם זו להקת הפרק השלישי של מנפראד מאן? כנראה שלא, אז מי בכל זאת מנגן פה בויבראפון? אהה.. זה קולוסאום. להקה נהדרת. ראיתי אותה לאחרונה בהופעה. דייב גרינסלייד היה באורגן. הוא אורגניסט טוב. יצא לי לשוחח איתו והסכמנו שכדי להיות אורגניסט טוב, צריך לפתח סגנון נגינה אישי. כמה צלילים ביצירה שהשמעתם לי עכשיו נשמעים דווקא כאילו קית' אמרסון ניגן אותם. למרות שההאמונד הוא כלי גמיש, זה קל להחליק עמו לנגינה בסגנון של מישהו אחר. לי לקח זמן רב להגיע לסגנון נגינה אישי ונראה שהצלחתי במשימתי. עדיין, אני מושפע מאד. ג'ימי סמית' השפיע עליי מאד וגם אמרסון. לא באופן הנגינה אלא באופן בו הוא משתמש באורגן כמו גיטרה. הוא גורם לאורגן לשיר, לגנוח ולבכות".
על הקטע RONDO מאלבומה השלישי של THE NICE, אמר לורד: "קית' אמרסון הוא אחד האורגניסטים הטובים ביותר שיש. אבל יש לי הערה אחת כלפיו. אני לא חושב שאילתוריו תואמים תמיד את יכולותיו. הוא יכול לפוצץ ראשים עם נגינת פוגות של באך אבל פתאום הוא יוצא לסולו מאולתר וזה לפעמים מפיל. כשאני מגיע לארה"ב ושומע שם אנשים שמתלהבים מאל קופר, שבעיניי נשמע כצ'יוואווה עם כפפות אגרוף בידיה, אני מייחל להם להקשיב לאמרסון. אני סקרן לדעת מה יהיה הצעד הבא שלו".
לורד גם הביע את דעתו בטור זה על ג'ימי סמית', ג'וני אלמונד ולארי קוריאל.
אוקטובר 1971 והרולינג סטון דיווח על סיבוב ההופעות של בלאק סאבאת' בארה"ב. מסמך מרתק (בתרגום שלי) של להקה בדרכים בארץ זרה.
לפני כן, הצגת הדמויות המרכזיות: אוזי אוסבורן (שירה), (טוני איומי (גיטרה), גיטר באטלר (בס) וביל וורד (תופים). עכשיו ניכנס לדיווח מאז.
"אף אחד לא נכנס בדלת הזאת!", אמר האיש והניד בראשו. "הם הולכים לצד השני".
"רגע אחד", אמר מנהל הלהקה במבטא אנגלי עדין. הוא היה לבוש בחליפה צמודה בצבע תכלת עם חולצת מלמלה לבנה, נעליים לבנות שלג ללא גרביים ותיק צמר לבן. "אנחנו הלהקה שמופיעה הערב."
"לא אכפת לי מי אתה, חבר. קיבלתי את הפקודות שלי. אף אחד לא נכנס לדלת הזאת. לך לצד השני".
"עכשיו באמת, אדוני," אמר המנהל בנימה סבירה. הוא יכול היה לראות מבעד לדלת שנפתחה מעט שהדלת שאליה התייחס האיש נמצאת ממש ממול בצד השני, זהה לזו. "עדיף שתיתן לנו להיכנס".
אבל הוא היה נחרץ וחזר ואמר: "אף אחד לא נכנס לדלת הזו. תשתמש בצד השני".
"בסדר!" צרח המנהל. "בסדר, לא יהיה מופע אם לא תיתן לנו לעבור".
"מה אכפת לי," אמר האיש הקטן במשיכת כתפיים. "זה לא אומר כלום עבורי. אף אחד לא נכנס בדלת הזו. לך לצד השני ".
"בסדר," אמר מנהל הלהקה, רותח, ואז בתקיפות, בשקט, בבירור: "בסדר, לא יהיה מופע. בחזרה לרכב כולם".
"פאקינג פרובידנס", צעק מעריץ צעיר אחד. "הם לא יודעים איך לעשות שום דבר נכון פה".
הפמליה טיפסה חזרה לרכב. במכונית גלגל אוזי אוסבורן את עיניו, ביל וורד משך בכתפיו, גיזר באטלר חייך וטוני איומי נשאר חסר רגשות. הם היו רגועים ובהומור טוב, ידעו מה תהיה התוצאה. אבל המנהל עדיין זעם.
איכשהו הם לא היו עייפים. זה היה המופע השלישי שלהם והיו להם עוד שניים לנגן באותו שבוע, ומטוסים לתפוס לכל מקום. הם הגיעו באותו אחר הצהריים לשדה התעופה ברוד איילנד מפילדלפיה. זה היה השבוע השלישי של סיור בן שישה שבועות במזרח ארצות הברית. אוזי לא נח לרגע. עיניו הירוקות פעורות לרווחה בעצבנות. הוא מפטפט ללא הרף בנסיעה למלון הולידיי אין בפרובידנס, ומגיב באלימות כאשר מגיש החדשות ברדיו הודיע כי היה שיא של מתים באותו שבוע בוייטנאם. "רק עשרים וחמישה הוא אומר! באמת, זה מגעיל, אלו חיי אדם שהם מדברים עליהם", צועק אוזי.
"זו עבודת השטן", חייך גיזר.
כולם נכנסו לחדר האוכל של הולידיי אין. "מגעיל", מלמל אוזי לעבר רהיטי הפלסטיק האדומים והקירות. טוני, הגיטריסט המוביל, ישב בשולחן עם מנהל ההופעות. שערו הארוך ישב על ראשו כמו פאה. הוא נראה כמו סדרן גדול וחסון, או מתאגרף במשקל כבד בדראג. הוא רכן מעל סלט פירות מושלם לתמונה מעוטר במטריות נייר זעירות, שאותן הסיר בזהירות.
"הוא החבר הכי שקט בלהקה", אמר ביל על טוני שזה עתה שלף מקוקטייל השרימפס שלו מטריה קטנה. "הוא המבוגר ביותר, בן 23, והמוזיקאי הטוב ביותר, באמת, מכולנו".
גיזר, נגן הבס, הזמין ארוחת צהריים צמחונית, מחייך בעצבנות. הוא אכל את כריך הגבינה שלו עם סכין ומזלג, וטעם את הפירה התפל שלו רק פעם אחת. הייתה לו דרך להביט באנשים כשהוא מדבר אליהם, כאילו הוא יכול לראות דרכם. הוא היה הבן השביעי לבן שביעי, וטען שהוא לוציפר, ויכל לראות את השטן.
"זה עולם שטני", הוא נאנח ודיבר חרישית. "השטן שולט יותר עכשיו, ומאושר מאי פעם". הוא חייך חיוך מרושע. "אנשים לא יכולים להתאחד, אין שוויון. ככל שאתה מטפס גבוה יותר, אתה צריך לקצץ יותר אנשים. אתה מרגיש שאתה יותר טוב מאנשים אחרים, שהם נחותים ממך, וזה חטא לשים את עצמך מעל אנשים אחרים, ובכל זאת, זה מה שאנשים עושים".
בסיבוב ההופעות האחרון, שנה קודם לכן, גיזר נטל אסיד עם כמה אנשים בלוס אנג'לס, ועבר כמה טריפים רעים שבהם ראה רוע מסביב. "אפילו בקהילות מטורפות אנשים מנסים להיות יותר משוגעים משכניהם. זו עבודת השטן, בגלל זה יש מלחמה”.
"למרק האפונה הזה יש טעם של שתן של יתוש", אמר אוזי, שבכל מקרה לא היה רעב במיוחד, אולי בגלל התרופות נוגדות הדיכאון שהוא נטל במשך כמה ימים לאחר שהתקשה עם געגועיו לאשתו.
"הם מטורפים מאוהבים", אמר ביל כשאוזי עזב את השולחן כדי להביא סיגריות. "הוא ממש לא יכול לסבול את ההתרחקות ממנה. הבעיה שיש להם היא משהו מסובך ואישי מכדי לדבר עליו עכשיו. זה קשור למשהו שקרה לפני זמן מה".
כל מי שנכנס לחדר האוכל זיהה את הלהקה מהתמונה שלה ועצר לאחל לה בהצלחה בקונצרט באותו לילה.
"גרופיז מזויינים", מלמל אוזי וחזר לשולחן. “אני אומר לך, הבאה שדוחפת את עצמה אלי, אני הולך להתעצבן עליה. אני וביל החלטנו לעשות את זה. נכון ביל? פשוט להשתין עליהם. הם מגעילים. זוכר, ביל, את הפעם ההיא באטלנטה, ג'ורג'יה? הכלבה הזו התקשרה אליי בטלפון ואמרה, 'אני הצלחת הכי טובה בעולם' - אתה יודע, מציצה - אני יכולה לעלות לחדר שלך?' אז נתתי לה את מספר החדר של גיזר, ואמרתי לה לעלות, רק בשביל הבדיחה.
טוב, היא עלתה לחדר של גיזר, ובלי מילה הורידה את כל בגדיה, ונשכבה על המיטה ברגליים פשוקות. בילי, אני וגיזר מסתכלים. 'טוב, מישהו לא יזיין אותי?' היא אומרת לנו. כולנו פשוט עמדנו שם והסתכלנו עליה, די מזועזעים. היא נראתה מעוררת רחמים ומגעילה. לבסוף היא התעצבנה כשאף אחד לא התקרב אליה, קמה והתלבשה. "אתם בנים אנגלים מאכזבים", היא צעקה ויצאה מהחדר. אבל בפעם הבאה אני לא מתכוון לעמוד שם. אני אכעס על כולן. חכו עד שאמא שלי תקרא את הכתבה הזו, היא לעולם לא תדבר איתי שוב".
הבנים עשו דרך ארוכה מילדותם בברמינגהם שבה קרבות רחוב היו הכלל. הם השתייכו לכנופיות רחוב והיכו זה את זה. משפחותיהם עבדו במפעלים, וזה היה גם גורלם, אבל הם הקימו להקה. "תחביב בתשלום, אם אתה רוצה", אמר אוזי, "תירוץ טוב לא לקבל עבודה".
הלהקה הוקמה בינואר 1969 בשם EARTH, שאותו שינו לבלאק סאבאת' שנה לאחר מכן. הם בילו את השנה הראשונה בסיבוב הופעות באירופה, אך נותרו אלמונים באנגליה עד יציאת אלבומם הראשון שהופיע במהירות במצעד עשרת הגדולים.
כולם התחילו לענוד צלבי ברזל, שנעשו על ידי אביו של אוזי, כדי להדוף רוחות רעות, צללים שהרגישו שמציקים להם. "כולנו חיים עם צל עלינו", אמר גיזר. "הצל של מלחמת העולם הבאה. אתה לא תצא מהחיים בחיים, אז זה לא כדאי. ואנשים לא חיים חיים רוחניים, הם חיים רק לעת עתה, השטן שולט בהם. על זה עוסקים השירים שלי, דברים שקורים עכשיו. מלחמה ופרנויה, מוות ושנאה. זה גורם לאנשים לחשוב על מה שקורה".
"המוזיקה שלנו אגרסיבית", אמר אוזי. "זה נותן להם שחרור. אני יכול לראות את זה קורה בקונצרטים. אנחנו מוציאים את התוקפנות באנשים. אז הם לא ייצאו וירביצו לאיזו זקנה בראש. פעם היינו נהנים. אבל עכשיו זה יותר עסק. עלינו לצפות במה שאנו אומרים ועושים - יותר אנשים צופים. אנחנו צריכים להיות זהירים יותר עכשיו כשאנשים מודעים לנו. לפני כן, באמת לא היה אכפת לנו. הופענו במועדונים קטנים באנגליה ובגרמניה. כמו מועדון סטאר קלאב בהמבורג. זוכרים באותו לילה שמישהו נתן לגיזר כמה כדורים ואמר לו שהם ממריצים? אבל התברר שהם כדורים משלשלים, וגיזר נאלץ לברוח מהבמה כל חמש דקות לשירותים. התחת שלו היה גמור!". כולם נזכרו וצחקו.
"זה יותר עניין של כסף עכשיו", אמר אוזי. "אני הולך להרוויח כמה שיותר כסף ואז לירות בעצמי".
"מעניין מי מאיתנו ימות ראשון", אמר גיזר.
"הו, זה אהיה אני בהחלט", אמר אוזי. "אני אמות לפני גיל 40".
"אבל הדברים הולכים לנו טוב", ממשיך ביל. "אנחנו אוהבים לנגן את המוזיקה שלנו, והמופעים נמכרים היטב". הוא התחיל לדפוק על השולחן, למזל טוב, אבל זו הייתה פורמייקה, כמו הקירות, כמו הכיסאות והכל.
אחרי ארוחת הצהריים עלו ביל ואוזי למעלה לחדר של ביל כדי לשתות קצת בירה ולנוח. לפעמים, בבתי מלון, הם היו משתמשים בבריכה, אבל לרוב הם פשוט מעבירים את הזמן בדיבורים עד שעת ההופעה. בחדרים שלהם הכול גם מפורמייקה, שתי המיטות הזוגיות והשולחן. אוזי וביל נהגו לחלוק חדר. "אבל אוזי קם מוקדם מדי, בשמונה בבוקר, ומדליק את הטלוויזיה. פעם, היינו במלון על אגם, ואוזי דג מהחלון. אני יושב שם, שותה לי תה, ודג ענק עף דרך החלון. הכנסנו אותו לאמבטיה, אבל הוא מת עד שחזרנו באותו לילה. חתכנו אותו וזרקנו אותו מהחלון, בחזרה לאגם".
אוזי השליך את עצמו על מיטה. "הכל כל כך נורא, לטוס כל הזמן, לנחות שוב. חדרי המלון אותו דבר, הכל אותו דבר, הקירות, זה משגע אותי. ממש התבאסתי בסיבוב ההופעות האחרון. התעצבנתי - הגרופיות הממזריות המטרידות האלה דפקו אותי סתם. בפעם הבאה אני הולך להשתין עליהן, נכון ביל?". ביל הנהן, בלי להרים את מבטו מהמכתב שקרא. אז אשתו הייתה אמורה ללדת את הילד שלהם.
אוזי: "פעם עשיתי כמה דברים מטורפים. הייתי די עצבני, באמת. כשהייתי בן 18, פרצתי למחסן של בגדי נשים. ומכרתי את הסחורה בפאבים. תפסו אותי ונכנסתי לכלא. שם קעקעו אותי לגמרי". על כל יד הוא חרט "אוזי", על כל אצבע הייתה אות ועל ברכיו הוא קעקע שני פרצופים מחייכים "כדי לעודד אותי כשהסתכלתי למטה. עשיתי הכל כדי להעביר את הזמן בכלא עם מחט ודיו. אני די שפוי עכשיו, אבל אני לא אהיה שפוי להרבה זמן אחרי שאקח את הגלולה הזאת". הוא הוציא מכיסו בקבוק ובו קפסולות ענקיות. "מטרוספאן, קוראים לזה. זה בטח נותן לך מכה בראש. רופא נתן לי את זה נגד דיכאון לפני כמה ימים. זה משגע אותי", הוא נאנח.
"אני אהיה בסדר כל עוד יהיו אני ואשתי, והילדים שלי והלהקה שלי. אבל לפעמים אני מתחיל לתהות אם המשפחה שלי עומדת לחכות לי. אני תוהה אם היא תתעצבן בזמן שאני מתרוצץ, מקליט והכל. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה".
ביל סיים את מכתבו ופתח עוד בירה. הוא היה שמח. הוא ואשתו זה עתה עברו לבית חדש. הוא אמר שהוא רוצה להרוויח כמה שיותר כסף, והוא נהנה מהדרך שהוא עושה. מהמזוודה שלו הוא הוציא שתי תמונות והביט בהן. האחת הייתה תמונה של אשתו עומדת ליד מיטתם בחלוק רחצה אדום, והשנייה הייתה תמונה שלו בפאב.
במזוודה של ביל היו גם שקיות ניילון מלאות בבגדים רטובים. "אין זמן לתלות אותם לייבוש. אז כל הבגדים שלי רטובים או מלוכלכים ומסריחים. אני ממשיך עד לחולצה הנקייה האחרונה שלי”.
טוני נכנס לחדר ומרים את מכנסיו כדי לחשוף את זוג המגפיים החדשים שזה עתה קנה. הוא לא לבש חולצה וגופו היה מכוסה מאחור ומלפנים בשיער. על גבו התחתון היו שני פלסטרים, אחד מכל צד, סימטריים. ביל הסביר - שהוא קיבל את הפצעים בבריכת שחייה כמה ימים לפני כן.
גיזר עמד מול המראה, מצחצח את שערו הארוך, ניסה חולצה חדשה. נערה אחת ישבה על מתלה המזוודות, חברתה עמדה קרוב מאחוריה, ידיה שלובות לפניה. שתיהן חייכו בעצבנות כשמישהו הסתכל לעברן. מנהל ההופעות הודה לנערה במכנסיים הצמודים על שגיהצה לו את המכנסיים.
"זה בסדר. זו לא בעיה", אמרה הנערה בהכרת תודה. אחר כך הן נשארו אילמות, צופות בבחורים מדברים ביניהם על המופע הקרוב ועל אירועי היום. לבסוף נפרדו לשלום לאחר שנאמר להן שהבנים עומדים להתכונן ליציאה למופע. במסדרון הן אמרו שלא נהנו במיוחד. "הם היו כל כך לא ידידותיים", אמרה אחת.
"טוב, אחרי הכל", אמרה חברתה, שלבשה שמלה ארוכה, "פלשנו לפרטיות שלהם".
למרות שתפוסת הישיבה של האולם הייתה קרובה ל-7,000, המפיקים דיווחו על קהל של 4,000. באותו אחר הצהריים אמר מוכר הכרטיסים שהוא לא מצפה לצרות. "הם נראים כמו ילדים נחמדים שנכנסים לכאן. לפני שבועיים היה לנו קונצרט עם צרות, אבל לא יהיו כאלה הלילה". למרות זאת, המקום שרץ שוטרים. כדי לקבל אישור להופעה, המפיקים נאלצו לאפשר כניסה לעד 72 שוטרים וכן לשלם ערבות של 300,000 דולר.
אפילו אנשים בהופעה באותו ערב לא הצליחו להסביר מדוע הם אהבו את בלאק סאבאת'. רבים, כשנשאלו על המוזיקה שלהם, פשוט משכו בכתפיים, או אמרו "זה מפחיד", "מפחיד", "מפחיד" או "מוזר". בחורה אחת אמרה, "שמענו את המוזיקה שלהם לפני ששמענו עליהם. זה כאילו שגילינו אותם בעצמנו". כמה אנשים שם בכלל לא אהבו את המוזיקה, או שמעולם לא שמעו על בלאק סאבאת' לפני כן, אבל כשנשאלו למה באו הם אמרו, "לא היה שום דבר אחר לעשות".
"אני מפחדת מהם", אמרה נערה אחת. היא לעסה את המסטיק שלה לאט, עורה היה חיוור. "הם מרושעים ומוזרים". אז למה היא באה? "אני אוהבת לפחד". היא לעסה את המסטיק שלה קצת יותר מהר. "אני מקווה שהם יקריבו משהו הלילה. קורבן אדם יהיה טוב. הייתי עושה את זה בעצמי אם לא הייתי הולכת לכלא על זה".
"זה מטורף", אמר בחור אחר. "זה גורם לך לחשוב שאתה בבית קברות". הוא אמר שהוא אוהב את ההרגשה. "זה גורם לך להרגיש יותר חי בזמן שאתה שם".
היה שם בחור ממורמר עם שיער ארוך, בחולצה הודית סגולה וסנדלים. הוא התלונן במרירות על שהותו בפרובידנס. "אני שונא את זה. המים הירוקים באוקיינוס כאן מטרידים אותי. והאולם הזה הוא חתיכת חרא. האקוסטיקה איומה, ותראה את האנשים האלה. שום דבר מלבד חבורה של שמנים ארורים וגזענים. אני לא יכול לסבול את זה. אני עוזב ברגע שאוכל להשיג קצת כסף".
כשבלאק סאבאת' עלתה לבמה, הקהל התחשמל, קפץ על רגליו ומיהר לבמה. הם חלפו על פני השוטרים חסרי היעילות, קפצו מעל הגבול המפריד בין 6.50 דולר לכרטיס לבין השאר. אנשים נתקעו, נמחצו זה על זה ואל הבמה. אחורה יותר הם עמדו על כיסאות והתיישבו זה על כתפיו של זה. השוטרים ויתרו על החוק והסדר ונתנו לקהל לאכוף את עצמו.
"שב!", צרח איזה 6.50 דולר אחד, "או שאני אכסח לך את הראש המזוין". אבל כשהמוזיקה התחילה, אוזי, ביל, טוני וגיזר השתלטו. המוזיקה התפוצצה מהציוד שנשלח מאנגליה, עם עוצמת קול כה חזקה. לוהט באולם עכשיו, והזיעה עלתה ויצרה ערפל שהפך לצבעים מהזרקורים שמעל. ריח הסמים והאנשים המהבילים עטפו את כולם בענן לח שהתמזג עם המוזיקה והמילים שאוזי צרח על הבמה, מנענע את אגרופו באוויר בזמן שקפץ מעלה ומטה.
כולם צעדו במקום, בעקבות אוזי, מנענעים באגרופים באוויר. המקום רעד עם רקיעת רגליים ורטט מהסאונד כשאוזי שר את WAR PIGS.
הם גם ניגנו כמה שירים מהאלבום החדש שלהם שיצא, MASTER OF REALITY. המוזיקה והנושא של השירים באלבום הזה היו בדיוק כמו השניים הקודמים - תקיפות מחמירות וכועסות על האוזניים וקיומם של האנשים בעולם שסביבם.
למעלה במרפסת היה הכי חם. הערפל היה כמו גשם שם למעלה, והיה מעט אוויר לנשימה. עם זאת, צעיר אחד היה שליו, שוכב ישן על רצפת הבטון. אנשים צעדו מעליו בנימוס כשהם הסתובבו. השוטרים נראו מיואשים. שוטר אחד הניד בראשו בעצב, אחר אחז באוזניו. אחד צחק והחזיק את אפו. בין שיר לשיר אמר שוטר אחד, "הם הגרועים ביותר עד כה". אבל הקהל לא הסכים.
הגופים המתפתלים, עירומים למחצה, שטופים באור סגול, אדום וירוק, הזיעה, הערפל, העשן וקול צווחת אוזי ברמקולים: "לא! לא! בבקשה אלוהים, עזור לי!"- בלאק סאבאת' יצרה תופת ואוזי הצעיד את חסידיו לגיהנום.
כשהמופע הסתיים סוף סוף, כולם היו מותשים. אוזי, ביל, טוני וגיזר, עמדו על הבמה בשלוליות זיעה בזמן שהקהל מחא כפיים. בגדיהם ושיערם היו ספוגים. הקבוצה עזבה את הבמה, הקהל יצא, הרוחות הרעות גורשו.
בחדר ההלבשה הם קילפו את בגדיהם הרטובים. בקושי נאמרה מילה. לאחר שהאולם התרוקן, הקבוצה עזבה דרך הפרוזדור ונכנסה ללימוזינה הממתינה, בעוד הקהל עומד בצד ובוהה. בחור אחד ניגש למכונית והניח את ידו המיוזעת על החלון, והשאיר טביעת יד שמנונית כשהמכונית התרחקה.
תוך כמה דקות הם חזרו למוטל. טוני חמק בשקט, לא סיפר לאיש לאן הוא הולך. ביל וגיזר עלו לחדרו של ביל לנוח ולשתות בירה. אוזי הלך לחדר שלו לבד כדי לכתוב מכתב לאמא ולאבא שלו".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר
