דם, יזע ודמעות – והרבה מהם: המסע הבלתי יאמן של דייוויד קלייטון-תומאס

הסיפור של דייוויד קלייטון-תומאס הוא לא סתם עוד ביוגרפיה של כוכב רוק. זהו סיפור על הישרדות גולמית, על אלימות, על גאולה ועל האירוניה הגדולה של החיים: האיש שכבש את העולם עם הלהקה הסופר דופר מצליחה, "דם, יזע ודמעות", התחיל את דרכו בתחתית של התחתית, במקום שבו המוזיקה הייתה הדבר היחיד שהפריד בינו לבין השיגעון. זהו סיפור שמתחיל בילד מוכה בווילוילד, אונטריו, עובר דרך תאי הבידוד האפלים של בתי הכלא הקשוחים ביותר בקנדה, ומגיע עד לבמות הגדולות של וודסטוק ולאס וגאס. תחזיקו חזק, כי הרכבת הזו דוהרת מהר, ולפעמים יורדת מהפסים.

כדי להבין את הזעם שהניע את הקול האדיר של קלייטון-תומאס, צריך לחזור אחורה, אל פרד, אביו של דייוויד, שהיה גיבור מלחמה קנדי מעוטר, אבל המלחמה חזרה איתו הביתה. הוא היה אדם קשה, אלים ומריר, ששלט בביתו ביד ברזל. הזיכרונות המוקדמים ביותר של דייוויד הם של מכות – רצועת עור במרתף, מגפיים ואגרופים, על כל עבירה הכי קטנה.

אבל היה פרט אחד קטן ומוזר שסיכם את כל מערכת היחסים המעוותת הזו: סוכריות ליקריץ'. פרד החזיק צנצנת של הסוכריות האלו ליד הכורסה שלו בסלון. הן היו מחוץ לתחום באופן מוחלט. פרד ידע בדיוק כמה סוכריות יש בצנצנת, ואם אחת הייתה חסרה – הגיהנום היה מתפרץ. דייוויד היה גונב אותן לפעמים רק כדי להרגיז אותו, וחוטף את המכות הקשות ביותר של חייו בגלל ממתק. מאז, הוא לא מסוגל לסבול ליקריץ'.

האלימות בבית דחפה את דייוויד לרחוב. בגיל 15, אחרי תקרית משפילה שבה אביו הפשיט אותו והכה אותו בחצר של משפחת החברה שלו בגלל ש"שאל" זוג נעליים, הוא עזב את הבית ולא חזר. הרחוב הפך לביתו, והפשע הפך לדרך הישרדות. גניבת מכוניות, פריצות למשרדים כדי לישון בחום, וחיים של חתול רחוב הובילו אותו בסופו של דבר למקום שנועד "לעשות ממנו גבר": המוסד לעבריינים צעירים.

חיי הכלא היו בית ספר אכזרי. שם למד דייוויד את קודי ההתנהגות של העולם התחתון: אל תהיה "מלשין" (RAT), ואל תהיה חלשלוש שכולם נטפלים אליו (GOOF). הוא למד להילחם כדי לשרוד, הפך למתאגרף בנבחרת הכלא, ובילה זמן רב בבידוד – תא בטון קטן ללא חלונות, עם מזרן דק שנלקח בבוקר ואוכל שנדחף דרך חריץ בדלת.

דווקא בתוך השקט המצמית של הצינוק, המוזיקה מצאה אותו. הוא גילה שהתא הקטן הוא תיבת תהודה מושלמת והחל לשיר לעצמו את הבלוז. יום אחד, כשהוא שר את ST. JAMES INFIRMARY BLUES, השתתקה חצר הכלא. האסירים התאספו סביב פתח האוורור כדי להקשיב. מישהו צעק: "מי לעזאזל זה? הוא יודע לשיר!". זה היה רגע המפנה. בפעם הראשונה בחייו, מישהו אמר שהוא טוב במשהו.

אבל לשיר זה לא מספיק, צריך לנגן. בכלא היה איסור על כלי נגינה בתאים (מיתרים יכולים לשמש כנשק), אז דייוויד אילתר. הוא לקח לוח משחק, שייף אותו לצורת צוואר של גיטרה, צייר עליו מיתרים וסריגים, והתאמן על אקורדים בדממה מוחלטת בתוך התא שלו. רק פעם בשבוע, בחדר הכושר, הוא הורשה לגעת בגיטרה אמיתית ולשמוע אם האימונים הדוממים שלו עבדו. והם עבדו. כשהשתחרר, הוא יצא עם גיטרה זולה, עשרים דולר בכיס, וחלום להיות זמר בלוז.

דייוויד הגיע לטורונטו ונשאב לסצנה של רחוב יונג שנקראה "הסטריפ". זה היה עולם של ברים אפלוליים, חשפניות, טיפוסים מפוקפקים ומוזיקה חיה בועטת. המלך הבלתי מעורער של האזור היה רוני הוקינס, רוקר מארקנסו שאימץ את דייוויד ונתן לו את ההזדמנות הראשונה לשיר עם להקה מקצועית.

אבל החיים בדרכים היו פרועים. באחת ההופעות עם להקתו THE BOSSMEN בעיר סו סנט מארי, פרצה קטטה המונית באולם. כנופיית אופנוענים פלשה למקום והחלה להרביץ לכל מה שזז. דייוויד, עם עבר של מתאגרף ואסיר, לא נשאר חייב. הוא הוריד את אחד התוקפים עם בסיס של סטנד למיקרופון. כשהמצב נהיה מסוכן והלהקה נדחקה לפינה, דייוויד הבחין במשרד המנהל ברובה ציד עומד בצד. הוא חטף את הרובה (מבלי לדעת אם הוא טעון), יצא החוצה עם דם זורם על פניו ושאג: "אוקיי, בני זונות, מי רוצה לחטוף מזה?!". הקטטה נעצרה בשניות. הרובה, אגב, לא היה טעון. הסיפור הזה הפך לאגדה והעניק לו תדמית של "הילד הרע" של הרוק הקנדי.

דייוויד חלם על ניו יורק. הוא העריץ את סצנת הגריניץ' וילג'. ההזדמנות הגיעה דרך אגדת הבלוז ג'ון לי הוקר. הוקר הסכים לקחת את דייוויד לניו יורק בתנאי אחד: שדייוויד ינהג בקדילאק שלו מעבר לגבול, כי הוקר לא נהג. בלוז, בלוז - אבל צריך נהג כדי לזוז! דייוויד חצה את הגבול כ"תייר", הגיע לניו יורק והתחיל להופיע במועדונים קטנים.

ההצלחה הייתה קרובה, ואז הגיעה מחלקת ההגירה. מישהו הלשין עליו (יש שטוענים כי אל קופר, מייסד להקת דם, יזע ודמעות עשה זאת כשהבין שהחבר'ה רוצים את דייויד במקומו). בארבע לפנות בוקר סוכנים פדרליים פרצו לדירתו. עם התיק הפלילי שלו מקנדה, הוא הוגדר כעבריין וגורש חזרה לקנדה באזיקים. החלום התנפץ... אבל רק לרגע. המתופף בובי קולומבי והגיטריסט סטיב כץ (שיהפוך בהמשך לאויבו) לא ויתרו. הם הפעילו עורכי דין, השיגו לו ויזה מיוחדת והחזירו אותו העירה.

האודישן הראשון של דייוויד עם הלהקה היה חשמל טהור. השילוב של הקול המחוספס שלו עם עיבודי הג'אז המתוחכמים של הלהקה יצר משהו חדש לגמרי. קלייב דייוויס, נשיא חברת התקליטים קולומביה, הגיע להופעה במועדון קטן, נדהם מהנוכחות הבימתית של הבחור הקנדי הגדול, ושאל: "כמה מהר אפשר להכניס את זה לאולפן?".

האלבום השני של הלהקה (הראשון עם דייוויד) היה פיצוץ עולמי. להיטים משם שלטו במצעדים. הם זכו בחמישה פרסי גראמי, כולל אלבום השנה, כשהם מביסים את הביטלס עם "אבי רואד". את הפרס העניק להם לא אחר מאשר לואי ארמסטרונג. דייוויד, שרק כמה שנים קודם לכן קרצף רצפות בכלא מילברוק, עמד עכשיו על הבמה בלינקולן סנטר עם גראמי ביד. הוא לא האמין!

אבל ההצלחה הביאה איתה טירוף. דייוויד הפך למטרה. בתוכנית אירוח של דיק קאבט, מול מיליוני צופים, המנחה החליט להתקיל אותו בשאלה: "אז דייוויד, אני מבין שיש לך תיק פלילי?". דייוויד קפא. הוא בא לדבר על גראמי, לא על הכלא. הוא רצה לשבור למנחה את הלסת, אבל במקום זה שתק. מאותו רגע, הוא נמנע מראיונות חיים במשך שנים.

הפוליטיקה הפנימית בלהקה הייתה גרועה לא פחות. הלהקה הייתה מחולקת למחנות, בעיקר סביב המתח בין דייוויד לגיטריסט סטיב כץ. כץ, שראה את עצמו כאינטלקטואל רדיקלי, תיעב את דייוויד וראה בו בריון חסר תחכום. השיא היה כשדייוויד, עם חתיכה חסרה מהאוזן (תוצאה של קטטה בבר בניו יורק שבה ניסו לגנוב לו את הגיטרה), נאלץ לשמוע את כץ מתבכיין שהוא "לא מרגיש טוב" לפני הופעה. דייוויד סינן לעברו: "תבלע את זה, חתיכת חרא, יש הופעה". אהבה גדולה לא הייתה שם.

סטיב כץ, ששנא אותו מאד, תיאר את הזמר בספרו כך: "לדיוויד היה קול מושלם. כמובן, כמו ברוב הדברים בחיים, שום דבר אינו מושלם. למרות שדיוויד היה זמר גדול, הוא מעולם לא הצטיין בנימוסים ובהתנהגות בסיסית – עובדה שלא ידענו אז, אך גילינו מאוחר יותר, לצערנו. לפעמים הקהל שלנו היה מאופק, במיוחד באזורים הכפריים. זה לא אומר שהם אהבו אותנו פחות; הם פשוט היו מנומסים יותר. אבל אם דיוויד הרגיש שהשיר הראשון, MORE AND MORE, לא זכה למחיאות כפיים סוערות, הוא היה מתנשא מעל הקהל ואומר: "אולי השיר הבא יעורר אתכם!". הייתי נבוך לגמרי ורציתי להרוג אותו. אם אתה כבר מתכוון להעליב את הקהל, תעשה את זה בסוף ההופעה, לא בהתחלה. זה היה מחריד, וזה לא קרה רק פעם אחת.

אם השיר שלי, SOMETIMES IN WINTER, התקבל יפה, הוא היה עומד ממש מולי על הבמה ומונע ממני להשתחוות בנימוס ולהודות לקהל. אם ניסיתי להתרחק ממנו, הוא היה זז איתי, מדבר לתוך המיקרופון שלו ומסתיר לי את הקהל. שוב, רציתי להרוג אותו. לילה אחד במועדון 'טרובדור' בלוס אנג'לס, הוא פלירטט עם בת הזוג שלי, אחותה של השחקנית סאלי פילד, ממש מולי. זה היה יותר מחוסר כבוד. סביר להניח שהייתי בכלא עכשיו אילו הייתי מממש את רצוני להרוג את דיוויד, אבל כבר היה לפניי תור של אנשים שרצו לעשות זאת. דיוויד היה אדם מביך; הוא צינן את התלהבותם של יזמים ואמרגנים, הבריח נשים, ובגדול – כל מי שנקרה בדרכו. שנאתי אותו.

בהתחלה, כשהוא הצטרף ללהקה ובאמת האמין במה ששר בסגנון מוזיקת הנשמה הישנה, הוא היה כוח אדיר, והתגובה מהקהל הייתה בדיוק כפי שקיווינו. זכינו להצלחה מסחררת. אבל אחרי שהכסף הגדול התחיל לזרום והוא התחיל להאמין למה שכתבו עליו בעיתונות, קרה לו הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות בעסק הזה – הוא הפך לפרודיה של עצמו. זה היה כאילו הוא מבצע חיקוי של סמי דייוויס ג'וניור, המחקה את דיוויד, המחקה את סמי. אם הייתם רואים אותם מבלים יחד, הייתם מבינים איך זה קרה: סמי הרגיש "מגניב" להסתובב עם בחור מעולם הרוק, ודיוויד הסתנוור מההצלחה של סמי בלאס וגאס ובהוליווד. שניהם נכנסו לעולמות שזרים להם. אני לא יודע איך זה השפיע על סמי – הסגנון של לאס וגאס התבסס ממילא על שמאלץ, כך שהשפעת רוק לא הייתה רלוונטית – אבל דיוויד התחיל לעשות את השטויות האלה בסגנון "מוזיקת טרקלינים".

הוא התנשא על הקהל והתייחס אליו רע. לא היה לו כבוד לאנשים שקנו את התקליטים שלנו ופרנסו אותנו. זה היה חסר היגיון. איך אפשר לנהל מערכת יחסים גרועה עם הלקוחות שלך? והוא היה מחייך. אני שונא זמרים שמחייכים; זה בולשיט. אתה יודע, לקחת שיר עצוב ונוגע ללב שאמור לקרוע לך את הקרביים, ולהפוך אותו לקליל. סמי עשה את זה כל הזמן בהופעות שלו. אני מניח שבסופו של דבר, או שדיוויד איבד את היכולת לבצע מוזיקת נשמה טהורה, או שלקהל לא היה אכפת מההבדל עם אורות וגאס בעיניים, אבל זה פשוט לא היה אמיתי. הסתובבתי עם סמי לפעמים, והוא לא היה "מגניב" כמו שהוא רצה שנאמין. חיבבתי את סמי, ואפילו צחקתי איתו כשהפגין חוסר יכולת מוחלט לגלגל ג'וינט.

תחילת הסוף הגיעה בתקליט השלישי שלנו, במהלך השיר LONESOME SUZIE של ריצ'רד מנואל, שהוקלט במקור על ידי להקת THE BAND. אפשר ממש לשמוע את דיוויד מחייך בהקלטה. הוא הרס את השיר. זה יומרני, זה לא כן; אפשר להרגיש את זה. אני כל כך שונא את הביצוע הזה שלא הקשבתי לשיר כבר ארבעים שנה. הוא פשוט שר אותו כאילו היה דין מרטין או איזה זמר-ברים מזדיין. האיש איבד כל חוש לרית'ם אנד בלוז, כל הבנה במוזיקת נשמה. פעם הוא היה מסוגל לשיר שיר כזה. הוא הרג אותו עם חוסר הכנות שלו. עם זאת, גרוע יותר מהפיכתו של דיוויד מזמר נשמה לזמר שמאלץ היה אופיו הבריוני. כשצירפנו אותו, לא היה לנו מושג עד כמה הוא מופרע. הוא התייחס לכולם נורא; הוא התעמר באנשי צוות, בחברי הלהקה ובברמנים, והתעלל בנשים.

אני מתחרט על היום שבו שכרנו אותו ועל כל יום שעבר מאז ולא הצלחתי להיפטר ממנו. אין לי תירוצים, מלבד העובדה שנקלענו לסחרור של הצלחה וכוכבות רוק, וברגע שהוא היה בפנים והכסף ותקליטי הזהב זרמו, לא היה פשוט לעשות שינוי שיסיים את כל זה. פרנסתם של אנשים רבים הייתה תלויה בנו. מלבד תשעת חברי הלהקה על הבמה, היו אנשי צוות, נהגים, יחצנים, מנהלים ואנשי חברת התקליטים – כולם סמכו עלינו שנמשיך לפעול. ובכל זאת, אני מצטער כל יום על הכוח שנתתי לבריון ההוא.

לילה אחד הוא היה ב-TIN ANGEL, מסעדה בקומה העליונה של בר בגריניץ' וילג', ונקלע לקטטת אגרופים עם הטבח. איך לעזאזל אתה מסתבך עם מישהו שעובד במטבח? זה דורש מאמץ. ומה הטעם? כנראה שדיוויד לא אהב את האוכל והתחיל לצעוק. הטבח יצא לראות על מה המהומה, ודיוויד התנפל עליו. הטבח, שהיה מקסיקני, התכופף בזמן, זינק על דיוויד ונשך חתיכה מאוזנו. למחרת מצאו את חתיכת האוזן על רצפת הבר. התקשרו אליי באמצע הלילה להודיע שדיוויד בבית חולים, ולמען האמת, לא היה לי אכפת, כל עוד הוא יוכל להגיע להופעה ולשיר.

שנאתי את המניאק הזה וניסיתי להתרחק ממנו ככל שיכולתי – מה שלא תמיד היה קל. כשראיתי את אוזנו החבושה, לא יכולתי שלא להתחיל לצחוק. דיוויד היה מוכן לקרוע אותי לגזרים, עד ששאר חברי הלהקה עצרו אותו מלרדוף אחריי. זה באמת היה די מצחיק. אני לא אדם מאיים במיוחד, אבל הבחור הזה הביא אותי לקצה. לילה אחד לבשתי על הבמה חולצת פסים כחולים-צהובים, והוא הציג אותי בתור "הדבורה היהודית הקטנה שלו". ברגע שירדנו מהבמה, רדפתי אחריו, מוכן לבעוט בו הכי חזק שאני יכול.

זמן קצר לאחר מכן הייתה לנו הופעה בניו מקסיקו, והוא החליט שהוא לא נוסע עם הלהקה, אלא טס במטוס פרטי מלוס אנג'לס. הדבר שימח את כולם, כי מלבד כל השאר, הוא גם מעולם לא החליף בגדים. הוא היה מופיע על הבמה, מזיע תחת האורות, ואז יוצא למסיבה, מתעלף במלון, וחוזר חלילה למחרת. לבחור לא היה כבוד אפילו לעצמו. פעם, בהופעה באוסטרליה, היו כ-40 מעלות על הבמה, והוא התעלף מהחום. חשבתי שהוא קיבל התקף לב. הצוות שלנו גרר אותו מהבמה וניסה להפשיט אותו, אבל מכנסי העור שלו נדבקו לגופו. נדרשו שלושה אנשים כדי לקלף אותם ממנו, וכשהם הצליחו לבסוף, הסירחון היה כל כך נורא שאחד מהם הקיא על דיוויד. אבל לפחות הוא התעורר, אז ידענו שהוא לא מת.

עד פה מהספר של סטיב כץ. עכשיו אקח אתכם לספר שקראתי מאת קלייטון תומאס ובו הוא מספר על הגיטריסט כך: "עד כמה שאהבתי וכיבדתי את בובי (קולומבי, המתופף), ממש לא היה לי עניין בסטיב כץ, והתחושה הייתה הדדית. קודם כל, גדלתי על מסורת של גיטריסטי בלוז נהדרים – בי.בי קינג, אלברט קינג, אוטיס ראש. גיבורי הגיטרה שלי היו קלפטון, הנדריקס, דוואן אולמן. לא התרשמתי מסטיב כץ כמוזיקאי. הוא היה גיטריסט פולק לא רע ונגן מפוחית סביר, אבל מבחינה מוזיקלית הוא היה הרחק מאחורי שאר הנגנים בהרכב הקטלני הזה. לא ממש הבנתי למה הוא בלהקה, אבל הסיבות התבררו מהר מאוד. הוא היה נגן גיטרת הקצב בלהקת BLUES PROJECT עם אל קופר, ולכן עבר איתו להקים את 'דם, יזע ודמעות'. הייתה לו בעלות חלקית על שם הלהקה, ומכאן גם חלק בחוזה ההקלטות שלנו עם חברת 'קולומביה'. בנוסף, אחיו דניס היה עורך הדין והמנהל-השותף של הלהקה. היה לי ברור שהנוכחות של סטיב כץ בלהקה המעולה הזו נבעה משיקולים פוליטיים יותר מאשר מוזיקליים.

גם כץ לא אהב אותי. הוא לא רצה אותי בהרכב מההתחלה. הוא חשב שאני אסיר לשעבר גס רוח ושבעיות ההגירה שלי מקנדה הן יותר מדי צרות. הוא לא טעה, בשני הסעיפים. עם זאת, ההנהלה לא הסכימה איתו. כשהתקליטים נמכרו בכמויות אדירות והכסף הגדול זרם, הם לא רצו לטלטל את הספינה. היה להם קלף מנצח ביד, והם היו מוכנים לעשות כל מה שצריך כדי להשאיר אותי בלהקה.

סטיב כץ תמיד ראה את עצמו כרדיקל, אחד שיוצא נגד גזענות, עריצות הממשל האמריקאי והמצב של השכבות החלשות. אבל הוא מעולם לא היה רעב, חסר בית, עבד עבודת פרך או חטף מהמערכת יום בחייו. הסכמתי איתו בנושאים רבים, ואף הערצתי את מחויבותו לאידיאלים שלו, אבל העוינות הגלויה שלו כלפי הממסד הייתה מוגזמת. באותה תקופה הייתי בארצות הברית עם ויזה שהיה צריך לחדש עבור כל הופעה. ההנהלה טיפלה בזה על בסיס שבועי, ושילמתי הון לעורכי דין לענייני הגירה שנלחמו כדי להשאיר אותי בארץ. הממשל הזה היה נוח לסטיב כץ, אבל עבורי הוא יכול היה להיות קטלני. סטיב כץ ואני היינו כמו שמן ומים; לא נועדנו להסתדר.

ואז קרה משהו שאישר את כל מה שכץ חשב עליי. זמן קצר אחרי שהצטרפתי ללהקה, מישהו ניסה לגנוב את גיטרת הפנדר טלקאסטר שלי. לילה אחד, אחרי הופעה בקפה 'או גו גו', עצרתי בבר קטן לשתות בירה עם שני חברים מוזיקאים מטורונטו. היינו שם דקות ספורות כשראיתי בחור יוצא מהדלת עם הגיטרה שלי. רצתי אחריו, עם שני החברים שלי מאחור, תפסתי את נרתיק הגיטרה והתפתחה קטטה. חטפתי ממנו את הגיטרה והוא בא להרביץ לי. התחלנו קרב אגרופים, ובשלב מסוים הבחור סובב את ראשו, נעל את שיניו באוזני וקרע חתיכה ממנה. נאבקתי ביד אחת פנויה והנחתתי עוד כמה מכות לפני שהפרידו בינינו. בתוך המהומה, הג'אנקי הזה ברח ונעלם. המקומיים לקחו אותי לבית החולים, שם הרופאים חבשו את אוזני, הזריקו לי אנטיביוטיקה ונתנו לי מרשם למשככי כאבים. משם, החברים שלי החזירו אותי למלון צ'לסי. התקרית הזו הזעיקה את סטיב כץ, והתדמית שלי כאסיר מתקוטט נצרבה במוחו לנצח.

כבר למחרת יצאה הלהקה לסיבוב הופעות בניו אינגלנד. הסרתי את התחבושות כל לילה והופעתי כששערי מסורק ומכסה את האוזן הפצועה, מסטול ממשככי כאבים ואלכוהול, אבל כל הופעה הייתה הצלחה מסחררת. בלילה האחרון של הסיבוב, נכנסתי לחדר ההלבשה ומצאתי את כץ מתלונן שהוא לא יכול לעלות לבמה כי הוא 'לא מרגיש טוב'. נגעלתי ממנו. הנה אני, עולה לבמה ערב אחר ערב עם כאבי תופת באוזן ומעולם לא מאכזב את הלהקה, והוא 'לא מרגיש טוב'. הוא בטח לא יקבל ממני סימפתיה. צעקתי עליו: 'מגיע לך, אידיוט, זו שעת ההצגה!', ויצאתי מהחדר בסערה. זה לא היה הדבר הכי חכם להגיד לבחור שהיה בעצם הבוס שלי, אבל נמאס לי מכץ ומהיחס המתנשא שלו. סטיב עלה להופיע בסוף, אבל היה ברור שלעולם לא נהיה חברים".

דם, יזע ודמעות היו הדבר החם ביותר בשנת 1969, והם היו בלוח ההופעות הראשי של וודסטוק. ההגעה לשם הייתה סיוט לוגיסטי שכלל מסוקים צבאיים וכאוס מוחלט. הם עלו לבמה ב-1:30 בלילה, מול 600,000 איש, ונתנו הופעה שהוגדרה כ"בוערת". אבל אם תחפשו אותם בסרט המפורסם של וודסטוק או באלבום הפסקול המקורי – לא תמצאו. למה? בגלל חמדנות. המנהלים של הלהקה (ועוד כמה להקות אחרות) איימו על המפיקים שאם המצלמות יפעלו בלי שהם קיבלו תשלום מראש – הם לא עולים לבמה. המצלמות כבו אחרי השיר השני. הלהקה נחתכה מהרגע ההיסטורי הכי חשוב של העשור בגלל משא ומתן כושל על כסף. "אתה לא יכול להפקיד היסטוריה בבנק", אמר דייוויד במרירות.

ב-1970, מחלקת המדינה האמריקאית הציעה לדייוויד עסקה: הלהקה תצא לסיבוב הופעות בחסות הממשל במזרח אירופה (מאחורי מסך הברזל), ובתמורה – דייוויד יקבל מעמד תושב קבע בארה"ב ולא יגורש שוב. ובכן, זו הייתה מלכודת. מצד אחד, החברים בלהקה הואשמו על ידי השמאל הקיצוני ב"מכירת נשמתם" לממסד של ניקסון. מצד שני, המשטרים הקומוניסטיים לא ידעו איך לאכול אותם.

בבוקרשט, רומניה, הקהל היה צמא לחופש. במהלך סולו אורגן דרמטי, דייוויד היה אמור לזרוק גונג גדול לרוחב הבמה. בהופעה הראשונה, הקהל השתולל משמחה. למחרת, המשטרה החשאית הרומנית זימנה את הלהקה לחקירה. הגונג הוגדר כ"סכנה". נאסר עליו לזרוק אותו. הלהקה החליטה: "שיזדיינו". אז באותו לילה, מול 12,000 צופים ומשטרה חשאית בכל פינה, דייוויד הסתכל על הקהל, סינן קללה וזרק את הגונג. האולם התפוצץ. ואז הגיהנום השתחרר. המשטרה שחררה כלבי תקיפה על הקהל, האורות כבו, והמשטר הקומוניסטי הפעיל אלימות ברוטלית נגד בני הנוער שרק רצו מוזיקה. הלהקה גורשה למחרת. צוות צילום בריטי שהיה שם הבריח את סרטי הצילום של המהומות החוצה על ידי החלפתם בסרטים ריקים. הסרט נתגלה שנים רבות לאחר מכן ועמו בא סרט דוקומנטרי נהדר על התקופה ההיא בשם WHAT HAPPENED TO BLOOD, SWEAT AND TEARS.

השנים הבאות היו מערבולת של כסף, סמים ונשים. דייוויד סיפר על "גרופית מהגיהנום" בשם פאטי, שעברה לגור איתו, בזבזה את כספו, וכשנפרד ממנה – הגישה נגדו תלונות שווא על תקיפה באקדח (שמעולם לא היה לו) ותביעת אבהות מפוברקת. הוא נעצר בשדה התעופה לעיני המצלמות, עוד כתם על המוניטין שלו.

הוא פגש את כל הגדולים. עם ג'ניס ג'ופלין הוא חלק חיבה לבלוז ולבוז (יענו, אלכוהול - כן?), אבל הבין שהיא חיה בכאוס מוחלט כשביקר בביתה וראה איך "הפמליה" שלה בוזזת את רכושה. עם סמי דיוויס ג'וניור הוא חלק רגע אינטימי אחרי הופעה, שם למד מהמאסטר הגדול ש"תמיד יהיו אנשים שיגידו לך כמה אתה טוב. אתה צריך להקשיב לאלה שאומרים לך איך להיות טוב יותר". אפילו עם ג'יימס מייסון, השחקן הבריטי, הייתה לו תקרית מביכה בשירותים של מסעדה במאליבו, כשדייוויד נתפס מייבש את מכנסיו הרטובים (מתקלה בברז) מול מייבש ידיים בתנוחה חשודה. מייסון רק הפטיר: "נו, באמת..." במבטא בריטי כבד.

הזמר האנרגטי הזה מצא את עצמו מחוץ ללהקה בתחילת הסבנטיז אך חזר אליה בהמשך, כדי לשיר וגם להיתקל בעוד בעיות. הסוף השני שלה איתו הגיע באמסטרדם, 1978. הקוקאין היה בכל מקום. לילה אחד, נגן הסקסופון גרגורי הרברט נמצא מת בחדרו ממנת יתר של קוקטייל סמים שהיה מהול ברעל. המשטרה ההולנדית פשטה על המלון, עצרה את כולם ובזזה את המזוודות שלהם. דייוויד, שלקח פיקוד ברגע המשבר, נשבר רק באוטובוס לשדה התעופה. הטראומה הזו גרמה לו להישבע שלעולם לא ייתן לסמים להיכנס שוב ללהקה שלו.

אבל הנפילה האישית שלו רק התחילה. כשחזר לטורונטו, גילה שעורך הדין שלו מעל בכספים ורוקן את חשבונותיו. הוא נותר חסר כל, חייב מיליונים למס הכנסה, ואשתו עזבה אותו. האיש שהרוויח מיליונים נאלץ להכריז על פשיטת רגל. הוא בילה את קיץ 1979 בנהיגה חסרת מטרה ברחבי ארה"ב בפורשה שלו, מנסה להבין איפה טעה.

אחרי שהתאושש, הקים הרכב חדש וחזר להופיע, דייוויד מצא את עצמו שוב בבית הוריו לארוחת חג המולד. בתו הקטנה, אשלי, סירבה לאכול את האפונים בצלחת. אביו, פרד, הזקן והרודן עם הליקריץ', דפק על השולחן וצרח עליה כמו שעשה לדייוויד בילדותו. אבל הפעם זה היה שונה. דייוויד קם, נעמד מול אביו במבט רצחני והבהיר לו: "זה נגמר כאן. אתה לא תדבר ככה לבת שלי". האב המזדקן נסוג. שעה מאוחר יותר, הוא ישב עם הנכדה על ברכיו, דומע. מעגל האלימות נשבר.

בהלוויה של אביו, שנים מאוחר יותר, דייוויד גילה שאשתו השנייה של האב מחקה כל זכר לאמו המנוחה של דייוויד מהבית ומהטקס, ואפילו דאגה להספד אנונימי שתקף את דייוויד על היותו "מפורסם" ורמז שאלוהים לא מתרשם מכך. דייוויד יצא מהכנסייה בזעם, אבל ויתר על המאבק בירושה. הוא הבין שהניצחון האמיתי הוא השחרור מהעבר.

עם זאת, הוא לא הצליח תמיד לשמור על פוליטיקלי-קורקט. כך היה בשנת 1995, כשלהקת דם, יזע ודמעות הופיעה בדטרויט. הכל עבר כשורה כשלפתע, במחצית המופע שנערך במארשבאנק פארק, הפתיע דייויד. הוא ניגש למיקרופון והודיע לכ-3,000 איש בקהל כי "ממש חם פה - כמו בתוך הרכבת האחרונה שעושה את דרכה לאושוויץ". באזור בו הופיעה הלהקה התגוררו אז כ-97,000 יהודים וגם בלהקה היו אז כמה נגנים יהודים שהופתעו מאד מהדברים.

מארגנת המופע, ג'ודית' שרוויין, צפתה במופע עם בעלה, שהיה ניצול אושוויץ, ורתחה מזעם. מנהלו של הזמר הודיע לשרווין, מיד לאחר המופע, כי גער בו קשות והוא מבקש להתנצל. הזמר בעל הקול הנדיר והטמטום האדיר הבין כי עורר סערה והתנצל לאחר מכן בתקשורת - "בלהט הרגע אמרתי הערה מטופשת. ברור לכם שאנו לא אנטישמים. שני שליש מהלהקה הם יהודים ולא מזמן הופענו בפסטיבל הים האדום בישראל".

השנים חלפו ודייוויד קלייטון-תומאס חי בטורונטו, בפנטהאוז המשקיף לאגם. הוא השקיע בחוכמה (בעצת חבר ילדות שהפך לטייקון כרייה) ואינו תלוי עוד בתעשיית המוזיקה למחייתו. הוא עדיין מופיע, אבל בתנאים שלו – בלי לילות באוטובוסים, בלי סמים, ובלי לנגן בפסטיבלים נידחים רק כדי לשלם משכורות. כן, הוא עבר את הכל: את המכות, את הכלא, את התהילה, את ההתרסקות ואת הקימה מחדש. כך הוא אמר: "תהילה היא רק עשן שמתפזר ברגע. הדבר היחיד שמשנה זה המוזיקה".