בשנת 1982 פרץ מבצע שלום הגליל שהביא בעקבותיו גם את הקמת תנועה חדשה שקראה לעצמה "יש גבול".חיילי מילואים שנמנו בחבריה טענו בתוקף שבמבצע הזה יש ניסיון לפתור בעיה פלסטינית באופן צבאי. לטענתם, לא לשם כך הם התגייסו לצבא. תנועה זו תמכה בחיילים שסירבו לשרת במלחמה זו והפגינה נוכחות גם מול בתי הכלא בהם נאסרו חיילים שסירבו לצאת לשטח. כדי ליצור מודעות רחבה יותר לעניין, החליטה התנועה לארגן, ב-28 בספטמבר 1983 (יום רביעי), מופע-פסטיבל גדול ומתוקשר באכזיב. במאמר זה תגלו פרטים על מה שהיה שם, כשעולם של רוק ישראלי מביע מחאה, בעוד רבים אחרים נלחמו בלבנון וראו בפסטיבל זה דבר פסול.
חשוב לי לציין, לפני שתקראו מאמר זה:
אין פה נקיטת עמדה פוליטית כלשהי מצדי. המטרה שלי פה היא אך ורק להביא דבר נוסף שקרה אז בתרבות הרוק הישראלי.
האם הציפייה לקראת הפסטיבל הייתה רבה?
ובכן, הציפייה הייתה גדולה מאד להגעת עשרות אלפי אנשים. שוטרים רבים נשכרו לאבטח את האירוע ובו אמני מוזיקה רבים ובהנחיית יהונתן גפן. האמנים ששמותיהם פורסמו בפוסטר האירוע היו להקת בנזין, דייויד ברוזה, דני ליטני, דני רובס, חוה אלברשטיין, מיקי גבריאלוב, מני בגר, עופר אקרלינג, שלום חנוך, שלמה גרוניך, עופר אקרלינג ועוד. הסלוגן היה, "אמני ישראל למען יש גבול".
אז פורסמו, במקומות שונים, שלראשונה מזה זמן רב פורצים אמני ישראל, שהגיעו לאכזיב בהתנדבות, את מחסום השתיקה ומביעים את דעתם, גם אם מדובר בדעה שנויה במחלוקת. כל הכנסות הפסטיבל נועדו למימון תנועת יש גבול.
זה לא היה קל לארגן את הפסטיבל הזה; בתחילה לא הסכימה רשות הגנים הלאומיים לאפשר את הקמת הפסטיבל הזה באמפיתיאטרון באכזיב, בטענה שאינה מוכנה שהמקום יפעל לתכנים פוליטיים בהיותו עומד על אדמה ממשלתית. בסוף, לאחר דין ודברים (כולל פנייה לבג"צ) ניאותה הרשות לקיים את האירוע באכזיב. ראש התנועה, אנדרה דרזנין, הסביר שמטרת הפסטיבל היא גם לפתוח את העיניים של מעריצי האמנים המקומיים ולהקות רוק שונות, כדי לראות את מה שקורה בארץ, חוץ מבחינה מוזיקלית. אבל, באופן טבעי, נהרו צעירים רבים אל הפסטיבל לא במטרה למחות אלא במטרה לקבל מוזיקה משובחת באווירה של וודסטוק, מול במה שבתחתיתה נכתב בגדול, "החזירו את החיילים מלבנון".
שמוליק קראוס, שהופיע בפסטיבל, לא מיהר לשחרר משפטים פוליטיים מדי: "אני לא רוצה להיכנס לעניינים הפוליטיים", הוא אמר לכתב להיטון. "למרות שאני מופיע בהתנדבות, וכמובן שיש לי סיבה לעשות זאת - הרי זו הסיבה שלי ואינני רוצה לפרט אותה".
גם אמנים אחרים כשלום חנוך ויהודה פוליקר נזהרו מלהביע תמיכה מילולית גלויה מדי. בשנים האחרונות עד אז בעיקר ברחו אמנים מהבעת דעות פוליטיות כבריחה מאש. הם, ורוב חבריהם האמנים שהגיעו, ידעו בתוכם שמופע מסוג זה לא באמת ישנה את הדברים.
להקה נוספת שהוזמנה להופיע בפסטיבל אך מחלוקת בין חבריה מנעה זאת, הייתה להקת תיסלם. נטען כי לא כל חבריה תמכו בצד הזה של המפה אז. שלמה ארצי בחר לסרב להזמנה והסביר שאינו בעד סירוב לשרת בלבנון וכי מופע שכזה אמור להיות עם אמנים שמדברים על הסיבה להגעתם ולא כדי לספק שם בידור להמונים בחינם. ארצי הוסיף שהיה מגיע להופיע באירוע דומה, לו היה מאורגן על ידי "שלום עכשיו".
פסטיבל מחאה? או פסטיבל וודסטוק?
אז ברור שהקהל הגיע לפסטיבל עם רצון טוב לבלות. בידיהם היו שקי שינה ואוכל והם נאלצו לעמוד בתור כדי לעבור בדיקת גלאי מתכות. זאת כדי למנוע הכנסת נשק כלשהו למתחם. יהונתן גפן פתח את האירוע כשהכריז על הבמה, "ברוכים הבאים לגבול-סטוק... החזירו את החיילים הביתה!".
דייויד ברוזה היה הראשון שעלה לבמה והוא שר את, איך לא? - "יהיה טוב"., עם המילים שכתב יהונתן גפן.
אחריו עלתה להקה שקראה לעצמה מע"צ, שרה שירים עם טקסטים אנטי-מלחמתיים ואחד מחבריה לבש חולצה עם עלה מריחואנה והכיתוב, "תעשנו את הישראלים החוצה מלבנון". אחד מחברי הלהקה, זיו לואיס (שהגיע מבריטניה), ישב לפני כן בכלא כאחד הסרבנים לשרת בלבנון ושוחרר בדיוק לפני ההופעה הזו. הוא היה עם להקתו על הבמה. אחרי להקה זו עלה דני רובס, שר כמה משיריו והביא את הקהל לשיר איתו את IMAGINE, של ג'ון לנון.
גם מני בגר וגם ליבי והפלאש נתנו את הרוק הישראלי שלהם.
מיקי גבריאלוב שר לקהל את "אני ואתה" ובין השירים גם נערכה דקת דומייה לזכר הנופלים במלחמה ולזכר אמיל גרינצווייג ז"ל, שנהרג מרימון של מתנגד, ב-10 בפברואר באותה שנה, בעת עצרת "שלום עכשיו" בירושלים. בזמן הפסטיבל באכזיב עדיין לא הייתה ידועה זהות משליך הרימון, כשרק בשנת 1984 נתגלה כי זה הוא יונה אברושמי, שמיהר לטעון כי לא הוא המשליך.
גפן אמר לקהל: "אנחנו שולחים מכאן ביוזמתנו, האמנים שמופיעים הערב, את צעקתנו, כאבינו ושאט נפשנו מהרצח והטבח בהרי השוף (דרומית-מזרחית לביירות - נ.ר). אין בעינינו טבח טוב וטובח רע ולמוות לא תהיה ממשלה, אפילו לא ממשלת אחדות לאומית". הקהל במתחם מחא כפיים.
חוה אלברשטיין עלתה עם הגיטרה, כך גם שמוליק קראוס ולהקת בנזין שהביאה משיריה וגם העניקה ביצוע משלה לצלילים מהאלבום "החומה", של פינק פלויד. שלמה גרוניך שר את להיטו הטרי הגדול, "שירים פשוטים" וגם את LET IT BE של הביטלס. הקהל היה חסר סבלנות לקבל את המופע שנקבע לנעול את הפסטיבל - שלום חנוך שעלה לבמה ללא להקה ועם גיטרה ביצע את "כמה טוב שבאת הביתה" ואת "מאיה".
בסופו של דבר, היה זה פסטיבל וודסטוק יותר מאשר פסטיבל מחאה והדוכנים שהוצבו שם, עם עלוני הסברה על מה שקורה ומדוע הפסטיבל הזה הוקם, נותרו מלאים בהם. הוכחה לכך שהקהל הגיע לקבל מוסיקה ישראלית טובה במחיר 300 שקל (של אז) לכרטיס שנועדו ברובם לשלם את שכרם של חיילים שסירבו לשרת בלבנון
בשנת 2009 שודרו קטעים מהקלטת הפסטיבל הזה ברדיו כל השלום.
ושוב, אני חוזר ואומר - למען הסר ספק: את המאמר הזה לא כתבתי כדי להביע עמדה פוליטית כלשהי. מטרתו היא רק לציין עוד אירוע שקרה במסגרת מה שאנו מכנים, רוק ישראלי.