מכתבים למערכת - תגובות של קוראים ואמנים מאז בענייני רוק קלאסי ולהקות רוק

אני מאד אוהב לקרוא את עיתוני המוסיקה הנדירים שאספתי מהסיקסטיז, הסבנטיז והאייטיז. בתוכם יש גם המון פינות למערכת, בהן קוראים וגם מוסיקאים יכלו לשלוח למערכות העיתונים מכתבים וכך להגיב על מה שקורה בתעשייה.

אז אספתי פה כמה מכתבים שנהניתי מאד לקרוא. מקווה שגם אתם תיהנו לקרוא אותם (עם התרגום שלי, כמובן).

להקת אי.אל.או נוסדה על ידי רוי ווד, ג'ף לין ובב בוואן בשנת 1971. לאחר תקליט נסיוני ראשון וכמה הקלטות לתקליט השני עזב לפתע ווד והקים את WIZZZARD. אבל הקשרים שלו עם הלהקה שהקים לא נותקו ובמרץ 1975 הוא אף נחלץ להגנה עליה, אחרי שספגה בעיתון מלודי מייקר ביקורת לא טובה על אחת מהופעותיה. הנה גרסתו של ווד למערכת העיתון:

"אחרי שקראתי את הביקורת במלודי מייקר, על הופעה שנערכה בתיאטרון דרורי ליין, אני יכול לומר בכנות שלא קראתי מעולם מאמר כה מחורבן של עיתונאי במהלך חיי, שמשתווה למה שקראתי פה. אני הלכתי למופע הזה ואני חש שאני יכול להעיד על מה שראיתי באופן אובייקטיבי לחלוטין, יותר מכל אחד אחר. למרות שניגנתי פעם בלהקה הזו. כשאותו כתב ציין כי מדובר פה בלהקה של תקליטונים בלבד, אז ברור לי שהוא לא הקשיב לאלבום 'אלדורדו', שהוא מבחינתי מרגש כמו סרג'נט פפר.

לכתוב שזו להקה יומרנית ללא רוח של הרפתקה, נוטע בי את התחושה שהכתב הזה הלך באותו ערב לתיאטרון אחר לגמרי. הביקורת על סקציית כלי המיתר הייתה לא הוגנת באופן גס. הכתב התמקד רק בעובדה שהנגנים הציבו את הצ'לואים מעל לראשיהם כגימיק. אני יכול להעיד שהם עשו זאת רק פעם אחת ובסוף המופע. אותו כתב אפילו לא חשב לציין כי מדובר פה בנגנים טובים מאד. סולו הכינור המדהים של מיק קמניסקי לא הוזכר אפילו פעם אחת. קמינסקי העניק לקהל סולו מהפנט, בו הוא רקד עם הכינור שלו כמו איש אחוז דיבוק. הוא סחף עמו את הקהל לגמרי, אבל אף מילה לא הוזכרה על כך.

ומה עם כתיבה על השירים הטובים שג'ף לין יצר ויוצר? ומדוע לא מוזכר כמה היטב ביצע קלי גרוקאט, הבסיסט החדש שלהם, את הקולות ההרמוניים? והשם של ריצ'ארד טאנדי הקלידן הוזכר פעם אחת, מבלי לציין כי הוא מנגן באופן מושלם כמה תפקידים בבת אחת. כמה חבל שלמבקר שלכם בעיתון יש אוזניים רעות. זו ההופעה הטובה שראיתי מזה המון זמן. עם המון ריגוש וגם הומור טוב. אז עיתונאים יקרים, שימו לב והיזהרו - אל תחכו כשהלהקה הזו תהיה הגדולה ביותר ואז תכתבו עליה דברים נחמדים כדי להתחנף. תנקו כבר עכשיו את האוזניים הסתומות שלכם ותקשיבו לתקליט האחרון שלהם, אלדורדו".

מי המנוול שרוכב על שמו של מארק בולאן? תעלומה...

ב-4 בנובמבר בשנת 1978, פורסם ברקורד מירור: "דוקומנט מטריד נחת לידיי, כזה שיכעיס מאד את מעריציו של מארק בולאן. דבר כזה מזכיר את הרוע שנמצא בביזנס הזה, שנע סביב מותו של בולאן. נדהמתי וכעסתי לקרוא את המכתב. היה לי קשה להאמין במה שנכתב בו.

אבל התמונה שצורפה לו הפכה את הסיפור לאמין. המכתב, אותו אני מצטט פה, נשלח על ידי ברנש בשם ג'ון בולאנולד, מנוטינגהם:

'אדון נכבד, ב-30 בספטמבר 1978 הגעתי למסיבה לזכרו של בולאן ובה נערכה הגרלה. הפרס הראשי בה היה מכנסי הופעה של מארק שנתרמו לאירוע על ידי אמו. הכסף ממכירה זו נועד להגיע לצדקה. אני לא אומר שהכסף לא הגיע לצדקה, אלא שהמכנסיים היקרים לא הגיעו לזוכה. נודע לנו שהזוכה קיבל מכנסיים מפוברקים, שנתפרו מאותו חומר ולפי אותה המידה. המכנסיים המקוריים נשמרו אצל אחד ממארגני האירוע. המנוולים שהפיקו את המסיבה, לא רק שעבדו עלינו, אלא גם על גברת פלד, אמו של מארק. אנא תפרסמו את מכתבי כדי שהזוכה במכנסיים המזויפים יוכל ליצור קשר עם קים או מרילין ולדרוש את המכנסיים האמיתיים'.

סוג של תעלולים שכזה חייב להיעצר. אני דוחק בחברי מועדון המעריצים של בולאן להקים ועדת חקירה רשמית ומיד. אחרת זכרונו של מארק יוכתם עם דבר שכזה".

פיט טאונסנד, גיטריסט להקת המי, ממש כועס! כפי שפורסם במלודי מייקר, ב-6 בנובמבר 1971, עם מכתבו שנשלח לשם.

"בסדר! המשחק הסתיים! אני מודה בזה. לא רק שאנחנו גובים יותר מדי כסף לכניסה להופעותינו, אלא שהלהקה שלנו הצליחה רק כי שכבנו עם בכירים בתעשיית התקליטים. ברור שהאידיאלים שלי אינם מה שאני רוצה שתחשבו. מדוע שאספר את האמת? גם כך אנשים לא מקשיבים לה. אז אנחנו עובדים עליכם. אנחנו שוחטים אתכם. אנחנו קוראים לכם קהל רדום וחוזרים לאחוזות שלנו, בידיעה שעשינו את שלנו.

אז לכו לעזאזל, רובכם. אם להקת המי לא הייתה מוכרת תקליטים באמריקה, לא היינו מגיעים לקו השווה מבחינה כלכלית, כאן בהופעות באנגליה. אני לא מצפה מכם, ומהממשלה שלכם שמסבסדת הופעות של מוסיקה קלאסית, להאמין לי או לא".

אנחנו באפריל 1970 והקורא אס.ג'יי גארט מבריסטול שולח מכתב למערכת המלודי מייקר:

"מה קרה ללהקת הדלתות? בקיץ 1968, כשהיא הופיעה באולם ראונדהאוס שבלונדון, לא יכולת לקרוא עיתון מוסיקלי אחד ששמה נעדר ממנו. אבל עכשיו? אין כלום. למען האמת, התקליט האחרון שלה (THE SOFT PARADE) ממש לא טוב אבל אל לנו לשכוח שחבריה הפיקו שניים מאלבומי הרוק הטובים ביותר (הראשון ו-STRANGE DAYS), הרבה לפני שהרוק המתקדם הגיע אלינו. איזו להקה נוספת יכולה להפיק דבר יפהפה כמו THE END? או LIGHT MY FIRE הגאוני? אז, עם הגעתו תיכף של התקליט MORRISON HOTEL, בואו ניצור עניין בלהקה הזו, שיש לה חלק בזריעת הזרעים שמצמיחים לנו כעת רוק מתקדם".

טוני דה ויטו מאיימת להתאבד!

נובמבר 1966 ובמערכת העיתון האמריקני KRLA מתקבל מכתב מהקוראת טוני דה ויטו: "הצילו! כעת קראתי במגזין לבני נוער שקית' ריצ'רדס מאורס. האם הוא? כי אם כן, אני מתכוונת להתאבד, או משהו שכזה. אותו מגזין סיפר משהו בסגנון 'הנה קית' ריצ'רדס עם ארוסתו החדשה, לינדה'. אנא תגידו לי אם זה נכון או לא".

אנחנו בשנת 1980, כשג'נט ג'ונס שלחה מכתב שהתפרסם ברקורד מירור:

"אני רוצה להסביר איך למדתי להימנע מציפיות מחברים לשעבר בלהקות שישחזרו חומר ישן. הלכתי לראות את פיטר גבריאל בבירמינגהם אודיאון (הופעה שנערכה ב-23 במרץ 1980 - נ.ר). לאחר כניסה מדהימה של חברי הלהקה דרך הקהל, הייתי המומה מהמוסיקה הקרה שהושמעה על הבמה. בסדר, המוסיקה חייבת להשתנות עם הזמנים - אני מבינה את זה, אבל הצליל ההיפנוטי לא עשה דבר חוץ מלהפריע לפיטר לשלוח אלינו בשירתו מילים מצוינות.

הוא הבהיר שאין לו שום כוונה לבצע שיר כלשהו מג'נסיס, כשהוא מתייחס לאלו שצרחו ממנו לבצע את השיר THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY. היו כמה רגעים אנושיים משובבי לב בהופעה, כמו למשל כשהוא שכח את המילים בשיר GAMES WITHOUT FRONTIERS. זה סוג של חום אנושי שהמוסיקה החדשה שלו לא מאפשרת לקבל הרבה. לצערי, לא ארכוש את אלבומו החדש אבל אני בטוחה שלא אחסר לו. הרבה אחרים יקנו את זה כי הם אוהבים את הסאונד של שנת 1980 ואני הייתי במיעוט המאוכזב מההופעה.

אז תודה לך, פיטר, שהזכרת לי שאתה אמן אינדיווידואלי והחרטה היחידה שלי היא שציפיתי ממך למשהו ברמה של ג'נסיס".

סטיב פורד כותב למלודי מייקר, בשנת 1971, על גיטריסט שהתאדה.

"אני מוצא את זה מדהים ומעורר פלצות שגיטריסט מוכשר כמיק טיילור החליק בשקט במדרון אל אחורי הקלעים של הרולינג סטונס. אחרי שג'ון מאייאל החליט לפרק את ההרכב שלו, בשנת 1969, ציפיתי מאד ממיק טיילור, שניגן איתו, שיקים הרכב משלו. אבל לא - במקום זה הוא ממלא את התפקיד המינורי ברולינג סטונס. הסגנון המיוחד שלו אבד לצערי וזה ללא ספק בזבוז אכזרי של כשרון".

בשנת 1971 שלח ביל גרהאם, האמרגן הניו יורקי הידוע, מכתב למערכת המלודי מייקר:

"בגליון מלודי מייקר האחרון כתב מישהו שאלטון לא הצליח למכור כרטיסים להופעותיו בניו יורק. זה ממש לא נכון. אלטון הופיע בפילמור איסט, בתחילת אפריל, חמש פעמים ומול אולם מפוצץ באנשים. הוא התקבל בהתלהבות אדירה ואני מחשיב אותו אחד האמנים הגדולים שעובדים כיום".

אנג'לה אריגו, מסן פרנסיסקו, שמכתבה פורסם ברולינג סטון, ב-28 ביוני 1969:

"הכתבה האחרונה שפרסמתם ובה היללתם את המאמצים של חברת SCENIC SOUNDS להביא רוק טוב לקהל של לוס אנג'לס גרם לי לכתוב לכם את החוויה שלי ב- PASADENA ROSE PALACE מלפני כמה שבועות. אני וכמה מחבריי רצינו לראות את לד זפלין בלוס אנג'לס, מאחר והם היו נהדרים בניו יורק. אבל למצוא היכן הם בדיוק מופיעים בלוס אנג'לס היה לא קל. השקענו שלושה ימים בשיחות עם מוקדני מידע, סוכני כרטיסים, זבני חנויות תקליטים ותקליטנים למיניהם עד שמצאנו במקרה מישהו ששמע כי הלהקה תופיע בפסאדנה רוז פאלאס. אבל למצוא היכן זה בדיוק וכיצד לרכוש כרטיסים? משימה מאד לא פשוטה.

כשהגענו למקום, גילינו שזה מתחם "קופסה" מבטון עם דשא סינתטי ללא שום חדר הלבשה, שום טלפון של המקום ושום מערכת הגברה שנועדה לעשות חסד עם המופיעים והקהל. והקהל הורכב בעיקר מתלמידי תיכון שצעקו, דחפו וקפצו על הבמה. היו גם כמה מבוגרים יותר "לבביים" שדאגו לזרוק באלימות את הבחורות, שעמדו בשורה הראשונה, בכדי לאפשר לעצמם לעמוד שם. שני בריונים היכו אותי וכיבו על פרצופי סיגריות ואיימו להצית את שיערי אם לא אתן להם לעמוד לפניי.

מסתבר שחברת SCENIC SOUNDS מכרה בכוונה יותר מדי כרטיסים ובכך השאירה המוני רוכשי כרטיסים לגלות עם הגעתם שאין מקום עבורם בפנים. בפנים היה צפוף באופן בלתי יתואר. מערכת האיוורור הייתה לקויה והמונים חשו ברע בגלל החום הרב שם והעשן. מה שהחברה הזו עשתה זה לא שיווק של בידור טוב אלא עינוי מחושב מצידה לצרכי רווח בלבד. לד זפלין הופיעה נהדר אבל ממש לא מתחשק לי לעבור שוב חוויה שכזו. חייבת להיות חברה הגונה יותר שתשווק מופעי רוק להמונים".

אז הייתי חייב לבדוק מה בדיוק היה בהופעה הזו, שלפתי את החומר הרב שבחדר העבודה שלי על זפלין והנה הממצאים:

לד זפלין הופיעה שתי הופעות במתחם הזה, ב-2 וב-3 במאי 1969, כשאמני החימום שלה היו הגיטריסט אלווין בישופ ולהקתו וגם להקת הטריניטי, עם האורגניסט בריאן אוגר והזמרת ג'ולי דריסקול.

המתחם הבעייתי הזה בלוס אנג'לס נפתח להופעות במרץ 1969 ונסגר בינואר 1970, כשבזמן פעילותו הקצר אירח בעיקר אמנים ולהקות מאנגליה. עיתון CASHBOX האמריקני כתב בביקורתו על המופע של זפלין שם: "הלהקה החדשה והטובה ביותר מאנגליה השתפרה מאד מאז ביקורה הקודם בלוס אנג'לס. הם ממש מהודקים והגיטרה של ג'ימי פייג' מעולה. אבל השיפור הניכר ביותר הגיע מרוברט פלאנט, שהפך להיות זמר כובש. הוא עכשיו נמצא ברמה של שני זמרים אחרים שדומים לו - רוג'ר דאלטרי ורוד סטיוארט. הקהל עמד וצרח ללא הרף".

גם בוב בארנט היה שם ודיווח לעיתון VALLEY STATE DAILY SUNDIAL: "שני מופעים העניקה זפלין לקהל צפוף ביותר. זפלין היא הלהקה החמה ביותר היום, אם הקהל הוא האינדיקטור היחיד לזה. אלפים חיכו בחוץ כדי להיכנס ולראות את הלהקה בפעולה".

אבל הייתה גם ביקורת לא טובה והיא באה מג'ון מנדלסון, ששחט ברולינג סטון את אלבום הבכורה של הלהקה ובכך הכעיס ביותר את פייג'. מנדלסון נכח גם בהופעה בלוס אנג'לס וכתב נגד הלהקה: "הקהל קיבל מצגת של להקה מלאה בחשיבות עצמית אך מתמחה בגרסאות יומרניות ומשעממות לקטעי בלוז. גם החומר המקורי שלה תפל. לא מספיק שהשירים עצמם לא מגובשים ונוטים להתפורר, הרי שחברי הלהקה גם חייבים למתוח אותם עוד יותר עם המון סולואים מבולבלים של פייג' וצרחות של פלאנט. הצרחות של פלאנט ונוכחותו הבימתית, שהיא שילוב חקייני של רוג'ר דאלטרי וג'ים מוריסון כאחד, מעצבנת כמו המגבלה של פייג' לנגן משהו עם דמיון אמיתי".

ג'רי הופקינס, כתב עיתון TOP POPS, דיווח על הצפיפות הקשה: "איש לא טרח לספור את כמות האנשים שהוכנסה למתחם".

בעיתון WORLD COUNTDOWN נכתב על המופע: "אני מקווה שהייתם בארמון הורד ב-3 במאי. אם לא הייתם, החמצתם את הקונצרט הכי טוב שהיה לנו כאן מזה זמן רב. הלהקה שהבליטה את האירוע הייתה לד זפלין, שאני בטוח שכבר שמעתם עליה הרבה מאז, כי היא אחת הלהקות העולות במהירות בזירת המוסיקה כיום. למרות שכמעט 500 אוהדים הופנו מהדלת, היה לי מזל שנכנסתי. הלהקה מורכבת מארבעה מוסיקאים מבריקים ומוכשרים. את השירה ביצע רוברט פלאנט. שימו לב שאני מסיים את המשפט שלי שם כי בעיני אף אחד לא יכול היה להתעלות על רוברט פלאנט. הוא קול חדש בזירה. רענן וחי עם כל הפראות של מוריסון אבל עם הנשמה וההרגשה של אוטיס רדינג הגדול. ג'ימי פייג', גיטריסט מוביל וחבר לשעבר ביארדבירדס, הוכיח שאנשים כמו קלפטון והנדריקס אינם הגדולים היחידים בזמננו. מהצליל הראשון שהוא ניגן הייתי בטוח שנכנסתי לאזור ביקום אחר. הקול הצועק של פלאנט שעונה לגיטרה המייללת של פייג' הוסיף כל כך הרבה לצליל הלהקה. השניים עבדו ביחד בצורה כה מושלמת, ונראה שהקול של פלאנט והגיטרה של פייג' הם אחד.

על הבס היה ג'ון פול ג'ונס, ששלח לקהל בס כל כך כבד. באמת מדהים. למרות שהוא שמר על עצמו מאופק רוב הזמן, הנגינה שלו המשיכה להתפוצץ. אחרון חביב הוא בהחלט ג'ון בונהאם, אחד המתופפים הצעירים והמוכשרים שזכיתי לשמוע. אני מניח שמה שהופך את ג'ון לחריג כל כך הוא העובדה שיש לו אינדיבידואליות. הדברים שהוא עושה עם התופים האלה הם משהו אחר. בחלק מסוים של הסולו שלו הוא קם מהתופים שלו ותופף על כל מה שנראה לעין על הבמה. שילוב מוסיקאים זה מהווה את אחת הלהקות הטובות ביותר בסביבה. יש דיבורים שלד זפלין תהיה הלהקה שתירש את המקום של CREAM. אני לא יכול לחשוב על אף להקה אחרת שראויה דיה להחליף את תפקידה של CREAM בעולם המוסיקה. הקהל לא הרשה להם לרדת מהבמה. צרחות וצעקות מילאו את החדר ודרשו עוד. לא ראיתי עוצמת דרישה שכזו מעודי. זה היה כאילו הקהל לא יכול היה לחיות בלי הלהקה, שחזרה ועשתה רק שיר אחד נוסף. אני בטוח שהקונצרט הזה יהיה נושא השיחה לאורך זמן. לד זפלין יחזרו בעוד ארבעה חודשים לסיבוב הופעות נוסף שיעניק לנו טלטלה נוספת של הצליל החשמלי שלהם. אז קחו את עצתי ולכו לראות אותם כשיחזרו. אתם לא תתחרטו. רק תשאלו כמה מהאנשים שהלכו לשם".

פיטר גראנט, מנהל הלהקה על החוויה הראשונה עם הגיעם ללוס אנג'לס להופעות האלה: "איך שהגענו לשם הייתה רעידת אדמה קטנה, בסולם 5.6 וראינו בניין אחד שנפל. ג'ימי כמובן נבהל והחל לקרוא בעיתונים כל פסקה שנכתבה על רעידות אדמה. הוא היה מרותק מצד אחד אך מלא פחדים. הוא קרא שרוב האנשים ששרדו את רעידות האדמה באזור, בשנות השלושים, עשו זאת כשישבו באמבטיה. כנראה שאמבטיה היא המקום הבטוח ביותר בגלל כל הצינורות שמחוברים אליה. אם הרצפה קורסת, האמבטיה תישאר במקומה. אז הוא התעקש שהאמבטיה במלון תהיה תמיד פנויה עבורו ואסר על אחרים להשתמש בה. בכל פעם שג'ימי שמע מכונית מתנגשת או רעש גדול אחר, הוא מיד רץ לאמבטיה".

הארי סטפמאן שכתב, בספטמבר 1969 למערכת המלודי מייקר:

"למרות שתרומתם למוסיקה המודרנית היא גדולה מאד וללא ספק, חייבים להודות שהכוכבים של אמצע הסיקסטיז (דילן, הסטונס, לנון, מקרטני והאחרים) הם עכשיו, לקראת פתיחת עשור הסבנטיז, מיושנים מבחינה מוסיקלית. הם היו השראה מיוחדת עבור כל מי שהקשיב להם קשב רב אבל עכשיו הם נותרו מאחור כי עקפו אותם להקות כמו קולוסיאום, הצמד הארדין ויורק ולהקת המי. עבור אמנים אלו חשובה היצירתיות והדחיפה לסאונד חדש יותר מאשר רביצה על זרי הדפנה. המוסיקה של המחר נולדה היום, בשנת 1969, והיא מכילה זרימה וגמישות בתוספת השראה מהטובים ביותר של מה שהיה".

השנה היא 1972 וקולין ברינסטון שלח למלודי מייקר:

"לפול סימון - כמי שרכש את כל אלבומיך, ראה את ההופעות שלך ועקב בשקיקה לא נורמלית אחרי הקריירה שלך, כואב לי לכתוב מכתב זה. אבל אם האלבום האחרון שלך, שנקרא 'פול סיימון', באמת לקח לך שנתיים להקליט, אז אני אחד הלקוחות שלא מרוצים ממנו. אני יודע שאתה שוחה במים סוערים מאז שארט יצא מהשותפות הלכאורה בלתי נפרדת שהייתה לכם, אבל אני לא חושב שתוכל לצפות מאיתנו לקבל בינוניות כזו בגלל היעדרותו. ההצלחה הפנומנלית של האלבום 'גשר על מים סוערים' לא נשכחה, נכון? אני לעולם לא חשבתי שאראה את היום בו עטו של פול סיימון תוותר על מקוריות, נושאים חדשים ועומק חדש. אני בצד שלך, פול, אבל כשהזמנים מסתבכים והערב נופל כל כך קשה, תעקוב אחרי מה שעשה דילן ותשכב נמוך למשך כמה שנים. תזכור, כשגבר נופל עד לקרקע, הוא נותן ליצירתו את הצליל העצוב ביותר שלו. בבקשה אל תהפוך לעוד גאון שנהרס".

את זהות הגאון הנוסף שנהרס אינו מסגיר ברינסטון, אך אני משער שהוא התכוון לפול מקרטני.

השנה היא 1969 ומתופף להקת יס, ביל ברופורד, שולח מכתב למערכת המלודי מייקר:

"הכתב שלכם, כריס וולש, ואני מסכימים על הרבה דברים. אבל הדבר הכי מלהיב שהיה בשיחותינו הרבות היה ההסכמה כי הקטע WADE IN THE WATER, של להקת גרהאם בונד אורגניזיישן, הוא השתי דקות וחצי המלהיבות ביותר שיש. השיר יצא בשנת 1965 ולו היה יוצא היום, הוא היה מקבל הכרה רבה יותר ומציב את הסקסופון ככלי מוביל בזרם המוסיקה החשמלית המודרנית".

ב-27 בפברואר, בשנת 1970, פורסם מכתבו של אף שוסטר שנשלח למערכת לעיתון המלודי מייקר. כך הוא כתב:

"קראתי את הכתבה שפרסמתם על ג'ימי פייג', הגיטריסט של לד זפלין, ואני לא מבין מדוע אתם מבזבזים כל כך הרבה מקום בעיתון שלכם על גיטריסט כה נדוש. פשוט תקשיבו לאלבום השני של לד זפלין. אין שם דבר חוץ מאשר השתחצנויות של פייג' בגיטרה. אפילו קטע בלוז אחד, בשם BRINGING IT ON HOME, לא יכול להימשך מבלי שפייג' ילחץ על אפקט הפאז בו הוא נוהג להשתמש בכל קטע. אם יש לכם כל כך הרבה מקום בעיתון שלכם - מדוע לא להקדיש אותו לנגני בלוז אמיתיים? אפשר לקבל הרבה יותר רגש ממאדי ווטרס או בי.בי. קינג מאשר ממאה פייג'ים גם יחדיו".

בדצמבר 1967 שלח צ'יק (מייקל ג'ורג') צ'רצ'יל, האורגניסט של להקת TEN YEARS AFTER, מכתב למערכת עיתון מלודי מייקר:

"במסגרת עבודתי כאורגניסט בלהקת עשר שנים אחרי, מצאתי את עצמי בהופעה גם עם כריס פארלו, וויין פונטאנה ולהקת EYES OF BLUE, באוניברסיטה המקומית שב-SWANSEA. חשנו כי אנו בצרה מהרגע בו מנהל המקום הודיע לנו שלא נוכל לצאת מחדר ההלבשה ללא עניבה. תתארו לעצמכם 26 אנשים צפופים בחדר קטנטן בגלל שלא היה למישהו מאיתנו עניבה. בנוסף לכל, שניים מחברי להקת EYES OF BLUE הוכו על ידי שני גברתנים מקומיים. כמה חבל שכך".

באוקטובר 1980 אמר אנגוס יאנג, מלהקת איי.סי.די.סי לרולינג סטון: "אני יודע שאני גיטריסט גרוע כשאני עומד במקום. עם זאת, אני יודע שרוברט פריפ לא יודע לנגן בלוז פשוט של 12 תיבות". חודשיים לאחר מכן התפרסמה בעיתון זה תגובת קורא העיתון, ג'יי יאנג מג'ורג'יה:

"אני מניח שרוברט פריפ ממש גיחך לנוכח ההערה של אנגוס יאנג עליו. אני גם מניח שהוא זרק את הכתבה היישר לסל האשפה, כשהוא עדיין צוחק ובדרכו ליצור עוד משהו מעניין. אני תוהה מדוע גיטריסטים כמו אנגוס יאנג לא אוהבים את רוברט פריפ, בעוד אנשים כמו בריאן אינו ודייויד ביירן נמשכים אליו. אני מניח שזה עניין של בטחון עצמי".

השנה היא 1980 ואליסון דמפסטר שולחת מכתב למלודי מייקר, על המופע של פינק פלויד:

"קראתי את הביקורת של אלן ג'ונס על המופע 'החומה' של פינק פלויד וברצוני להגיב על כך. הפלויד הפיקו מופע עשיר ומדויק מבחינה טכנית. המוסיקה מכונסת פנימה ומפוכחת. אבל הלהקה לא טענה שזה יהיה משהו אחר שהקהל יקבל בהופעות האלו. מי שציפה למופע משעשע, עדיף שילך לראות הופעה של מונטי פייטון. הבעיה היחידה במופע לא נמצאת בלהקה עצמה כי אם בהנהלת אולם ארלס קורט, בו נערך המופע. הגעתי לשם בשעה שבע ורבע אבל הודות לעדר הקהל שהיה במקום, לא הגעתי לכסא שלי עד שמונה ורבע. וזה רבע שעה לאחר שהלהקה כבר החלה לנגן. אנשים רבים עוכבו אף מעבר לזה. וכל אחד מאיתנו שילם כשלושים ליש"ט לכרטיס. לכן זה היה ממש מגוחך. חוץ מזה, הלהקה נתנה הופעה מעולה והייתי רוצה לחוות את זה שוב ושוב".

מר קלסי מיורקס התלונן על התקליט החדש של פינק פלויד במלודי מייקר (מרץ 1973):

״כרגע קניתי את האלבום החדש של פינק פלויד, הצד האפל של הירח. נדהמתי מהמחיר שנדרש עליי לשלם עבורו. 2.50 פאונד! וזה בשביל פחות מ-45 דקות של מוסיקה. זה מגוחך. האלבום בא עם עטיפה נפתחת, שני פוסטרים חסרי תועלת ושני סטיקרים מיותרים גם הם. ללא אלו היה האלבום עולה 2.10 פאונד וכולם היו מרוצים. למה אנו צריכים לשלם על הזבל הזה כשכל מה שברצוננו הוא להקשיב למוסיקה ולא לבהות בעטיפה? אני חש מרומה״.

שלושה קוראי מלודי מייקר כועסים, בשנת 1969, על להקת פליטווד מאק.

כריס לונרגם מלונדון: "עם הסינגל הנוכחי שלהם, "אלבטרוס", בראש המצעדים, האם הפליטווד מק יהפכו ללהקת פופ? יש מעט מאוד להקות בלוז טובות והאובדן של פליטווד מק יהיה מכה אמיתית. הגאות של ה"בלוז בום" עשויה לשטוף את הלהקה הזו למטה אל המים העכורים של הפופ".

קית' ווידון מאסקס: "פליטווד מק קפצו על עגלת הפופ המסחרי. בהתחלה, פיטר גרין ואנשיו ניגנו בלוז שיקגו סולידי בהשפעת אלמור ג'יימס, מאדי ווטרס, אוטיס ספאן ואמני בלוז גדולים אחרים. הם היו להקת הבלוז המובילה בבריטניה. ובכן, כבר לא, אני חושש. יש להם משיכה לדרישות של הצעירים חסרי המוח. חוץ מזה, הצליל שלהם כבר לא נעים והפך חזק - כזה שמנפץ את עור התוף".

ג'יין אדגר מקאמברלנד: "מה לכל הרוחות קרה לפליטווד מק? "אלבטרוס" היה מתוק ונחמד אבל זה פשוט לא היה פליטווד מק! בבקשה אל תגידו שהם מפילים את כל הבלוז המקורי רק כדי להיכנס למצעדים, כמו כל כך הרבה קבוצות אחרות!".

וויין מאקט מלונדון שלח בשנת 1972 מכתב למערכת המלודי מייקר:

"אני מסכים עם הטענה של קורא אחר שלכם על הצביעות של כוכבי הפופ המרדניים לכאורה.

נראה שכל כשרון יקבל, במוקדם או במאוחר, טיפול של כוכבים, ומי שנותן להם את זה הוא אנחנו, הקהל. אנחנו יוצרים כוכבים כי אנחנו חלק מאד מהותי בתהליך השיווק של מוסיקת הפופ. רק האמן ההוא במועדון הפולק, שמדבר על התמסחרות כשהוא מופיע מול יותר מעשרים איש, נשאר במגע ישיר עם הקהל שלו.

בכל פעם שנערה עולה לבמה כדי להיתלות על מיק ג'אגר, היא עוזרת להריגת כל מחוייבות של ג'אגר למשהו מלבד הבטחון והנוחות האישיים שלו.

מארק בולאן, שנראה כי הוא אינטליגנט, משקיע מיליוני ליש"ט בשבוע על בגדים ואז מתלונן שמעריצים רבים רודפים אחריו. הוא הרי הפך להיות כוכב!

לנון מנסה בארבע השנים האחרונות לפרוץ את החומות שנבנו סביבו על ידי מכונת עשיית הכוכבים. הוא מנסה להגיע לקהל שלו, אבל לנו זה נראה מזוייף, כי הרי אנו רוצים את ג'ון לנון הסופרסטאר.

הקהל רוצה, באופן כללי, את המוסיקאים שלו רחוקים ממנו כדי שיהיה לו יותר על מה לפנטז. אז רוב המוסיקאים מיישמים את זה ומתיישבים בבטחה במושב הרולס רויס שלהם. מי יאשים אותם בכך, כשזה רק הרצון שלהם לספק את הקהל שלהם? אנו מקבלים את כוכבי הפופ שמגיעים לנו.

אני הייתי אחד מ-12,000 איש ששילמו 2 ליש"ט להיות ניצבים בסרט שצולם עם ג'ו קוקר, במופע בקריסטל פאלאס. עמדנו שם בגשם השוטף והרענו לפי הנדרש ומחאנו כפיים כדי שיתקבל סרט טלוויזיה נחמד עבור הכוכב, כדי שיהיה לו מה להראות כשיגיע לארה"ב. היינו ממש כמו טפטים - רקע של פרצופים למען הכוכב ולמען שימור הניצוץ שלו. ואהבנו כל רגע מזה. בסוף הרגשנו שזכינו להיות שם.

אז לנוכח הגישה הזו מצד הקהל, ג'ון לנון איבד כל סיכוי להגיע לקהל, מהיום בו הוא אמר שלום למועדון הקאברן ולא שב אליו".

פלאש אייברסון מסטנפורד במכתב למערכת עיתון TROUSER PRESS, אוגוסט 1978:

"הראיון שקיימתם עם פיט טאונסנד, שהתפרסם בגליון מס' 28 שלכם, היה מאד מעניין, כשקוראים אותו בין השורות. הנה פיט טאונסנד, כוכב רוק מזדקן, מנסה להציג את עצמו כפוליטיקאי כי זה סוג של הגשמת חלום עבור כל כוכב רוק. נראה שהוא מנסה לאמת את נוכחותו הרבה מדי בעולם הרוק. מישהו צריך להגיד לו שרוק ופוליטיקה לא מתערבבים. ברור שהיומרנות הרוחנית שלו מרמזת על מצבו. כנראה שהוא התמקד ברוחניות שלו, לפי המאמר אצלכם, בתפיסת בחורות צעירות בבתי מלון מאשר בצמיחתו כבן אנוש. אוקי, אז הוא דמות ידועה וחשובה בעולם הרוק. אבל לא משנה כמה יקשקש, רואים שהוא מפוחד המשכשך בקונפליקטים וניגודים. הוא צריך להבין שפעם הוא ייצג את הדור הצעיר, למשך עשר שנים. עכשיו הוא צריך להמשיך הלאה... ועם אשתו. הוא לא מייצג יותר את עולם הרוק. הוא רק היסטוריה מהלכת. אם הוא באמת רוצה לעשות תועלת מעצמו, למה שלא ירד מכס המלוכה ויעזור לכישרונות צעירים אחרים לעלות? אוף, איפה מארק בולאן כשצריכים אותו? עדיף שלא תענו על שאלה זו". (תשובה שלי - מארק בולאן מת בשנה שלפני כן)

אנחנו בינואר 1977 ומילפרד בוש מגילפורד שלח מכתב לעיתון 'מלודי מייקר' הבריטי ובו בא להצביע על מצבה של להקת ג'נסיס.

"כשפיטר גבריאל הודיע על עזיבתו את ג'נסיס, השאלה שעלתה בראשי ובראש רבים אחרים היא, האם הלהקה תשרוד בלעדיו? הוא היה התדמית של הלהקה עם הסיפורים המוזרים שסיפר, התחפושות התיאטרליות וההופעה הבימתית המיוחדת. עכשיו, אחרי שני אלבומים בלעדיו, הוכיחו השאר כי הם מסוגלים להפיק מוסיקה טובה בלעדיו וגם להופיע היטב. אבל הם איבדו משהו שהיה חשוב מאד ביצירת להקת ג'נסיס, של אלבומי העבר. הם איבדו את חוש ההומור. ארבעת חברי ג'נסיס הנותרים עדיין משחילים פה ושם קריצות בשיריהם אבל אין שיר אחד שמצליח להוציא את המאזין מהרצינות התהומית בה הם שקועים. הרצינות הזו לא פעם מעיקה. אני, כמעריץ של הלהקה עוד מימיה הראשונים, נעצב מהידיעה שהאלמנט הכה חשוב שציינתי נעלם".

השנה היא 1977 וג'ו סטראמר, גיטריסט להקת הקלאש, כותב מכתב למערכת עיתון מלודי מייקר:

"עכשיו אתה נמצא עם חבר על אוטובוס מספר 31. אתה מדליק ג'וינט כשלפתע עיניך צדות פוסטר שמודבק בקיר שבחוץ בצבעים ורוד ושחור. ואז אתה אומר לעצמך, 'שכה אחיה, הקלאש מופיעים בראונדהאוס בחג הפסחא הקרוב!'. אז בלי לעשות משהו טוב יותר מזה, אתה הולך לראונדהאוס, משלם כסף, נכנס פנימה ותוהה, 'מה הולך פה לעזאזל? מדוע הקאש לא נמצאים פה?'. אז מה אתה מקבל במקום זה? את להקת GENERATION X, את ג'ון קייל ההיפי וכל זה עם מערכת הגברה לא טובה. אז אתה כועס ורוצה לדעת מי הונה איתך. ובכן, זה ככה: הקלאש לא נקבעו מעולם להופיע בראונדהאוס וכל הפוסטרים שציינו כי כך היו פוסטרים עם מידע שגוי ומחורבן. אז תישארו איתנו, תתחכמו במהרה ותילחמו ביחד איתנו. להתראות בקרוב ובאמת".

מרץ 1975 וקורא העיתון ROCK SCENE שולח מכתב למערכת.

"הייתי מעריץ נלהב של גראנד פאנק מזה זמן מה אבל התאכזבתי מרה מצאת התקליטון שלהם ובו ביצועם את הלהיט 'הלוקומושן'. אני מניח שהם סתם ביקשו להיות נוסטלגיים אבל מוסיקת נוסטלגיה אינה מהות הלהקה הזו. אני מקווה שהיא לא תמשיך עם סגנון המוסיקה הזה, אחרת אני יודע שהיא תאבד לפחות מעריץ אחד בדרך".

אנחנו בשנת 1976 והפאנק מבעבע באנגליה. ביל דייק הקורא שלח למערכת המלודי מייקר:

מה קורה למוסיקה שמאלץ את המלודי מייקר לפרסם מדי שבוע כתבות על הפאנק כמשהו שערורייתי? הרי במשך שנתיים פרסמתם בעיתון כתבות על הגל החדש הזה שמתרחש באנגליה. לא משנה מה גרם לזרם ה"הצלחה" של הלהקות האלה, זה בטח לא היה בגלל המוסיקה שלהן.

הייתי מתפתה להניח את האשמה לרגליכם. האם אוכל להציע לכם להתעלם ממנו, ותוך חצי שנה הוא יתאדה? הרי אינכם חושבים באמת שלפאנק יש כזו הערכה כמו שאתם מנסים להראות לנו בדפים שלכם. תנו לנו, שמחפשים מוסיקה אינטליגנטית אמיתית, למצוא משהו ראוי בעיתונכם. הפעם היחידה בה נתקלתי בהופעה של להקת פאנק הייתה כשהסקס פיסטולס הופיעו בקולג' בו אני לומד. תוך שתי דקות מתחילת ההופעה התגלגל הקהל מצחוק. אחרים מיהרו לבר המשקאות. לכן, לא משנה מה הפאנק נועד להיות, הוא בהחלט משעשע וגורם לאנשים לרצות לרוץ מהר לבר המשקאות".

גם לכריס ויטאקר היה מה להגיד אז על הפאנק, במכתב ששלח למערכת אותו עיתון:

"הייתי רוצה לדעת למה העולם כל כך מופתע מהגעת הפאנק. הרי זה היה צפוי שזה יקרה. בסדר, זה סוג של מלכודת וכל אחד עם ידיים יכול לנגן את זה, אבל אותו דבר היה נכון למתקפה מוקדמת עם רגאיי אנגלי. בעוד שנתיים יהיו הרוקרים האלימים של היום כבר לא רלוונטיים לגל המוסיקה המתחדש. הם יהפכו למי שהם מתעבים כרגע. הם יהיו ממוסדים. ובניגוד לביטלס, הסטונס והפלויד - הם לא ישרדו עם הדור שלהם. כי אין בהם כשרון ולא יהיה להם לאן להתקדם עם הפאנק הזה. אז עצתי לאוהבי המוסיקה האמיתית, תהיו סבלניים ותנו לפאנק להרוג את עצמו בשנאתו לממסד".

ג'ף גרהאם הגיב במלודי מייקר למכתבו של ויטאקר:

"זה לא משנה מה שהלהקות האלה מנגנות, אלא מה הן אומרות. מזה שנים הבנתי שמוסיקה ואמת הולכות יד ביד. בזמן האחרון קיבלנו המון להקות מתחכמות, שמסוות את הנושאים החשובים בחייהן עם הפקות מרהיבות ומילים יומרניות. נכון, יתכן ואין כשרון מוסיקלי ללהקות של הפאנק אבל הן עתירות כנות. וזה הכשרון הנדיר מכל. אז תודה לכם, אנשי הפאנק. נראה כי דור האקוואריוס לא מת בכל זאת".

גם אחד ושמו סטיבן מוריסי ממנצ'סטר (כן, המוריסי ההוא שיהיה זמר מצליח), הגיב אז לדברים במכתב משלו למערכת העיתון:

"הסקס פיסטולס ודומיהן טרם הוכיחו שהן בעיתונכם רק בגלל האופנתיות שבהן, שאינה קשורה למוסיקה. אני חושב שהמילים הנוראיות והמוסיקה החורקת שלהן לא תחזיק מעמד ברגע בו הקהל ימאס בסיכות ביטחון".

בשנת 1971 שלח הקורא של עיתון מלודי מייקר, כריסטופר דייל, מכתב למערכת:

"תוך כדי מבט על אוסף התקליטים שלי שמתי לב לזה שהאלבום "סופר סשן", בהשתתפות מייקל בלומפילד, אל קופר וסטיבן סטילס הוא באורך של כמעט 55 דקות, בעוד שאלבומים רבים אחרים, כמו AFTER THE GOLDRUSH של ניל יאנג, אורכו בערך 35 דקות.

בהשוואה בין צד אחד של ATOM HEART MOTHER של פינק פלויד (25 דקות) ולאלבום ANYWAY של להקת פאמילי (16 דקות). אני מבין שאיכות ולא כמות היא שנחשבת. כל האלבומים האלה הם טובים מאוד, אבל זה עדיין עושה לי תחושה שלא תמיד אני מקבל תמורה מלאה לכסף שלי.

אם יש מחסור בחומר מוסיקלי, אז מן הראוי שהאמנים יחכו עד שיהיה להם יותר ממנו, אם כי אני לא חושב שזה המקרה. אני חושב שהרבה אנשים מקליטים חומר ואז מנסים להפיץ אותו בשני אלבומים, במקום לשים הכל והכי טוב באלבום אחד.

אז קדימה, חברות תקליטים ואמנים מודאגים (אתם יודע מי אתם) - במחיר שאנו משלמים לאלבומים בימינו, יש לנו את הזכות לקבל 25 דקות של מוסיקה בכל צד, כמו גם מילות השירים מודפסות וגם תמונה של האמן!".

בינואר 1966 פורסם בעיתון רקורד מירור הבריטי מכתב של קוראים:

"הגענו למועדון ריקודים מקומי בנורוויץ' כדי ליהנות מהופעה של להקת המי, אחרי שראינו את הפרסום הרב עליה והפופולריות שהיא צוברת. ציפינו להופעה מצוינת אבל נאלצנו לחכות כעשרים דקות בעוד חברי הלהקה סחבו פנימה רמקולים ענקיים ולא נחוצים, שכיסו את כל הבמה. אז הותקפנו בצלילים מחרישים שהפכו מחפירים ומטביעים כל הגיון מוסיקלי, מקצוענות, ערך בידורי ואיזון. נראה היה כי מטרת הלהקה הייתה פשוט להרעיש כמה שיותר. אם ההופעה המגוחכת הזו היא מה שיוצא ממגברי מארשאל, גיטרות ריקנבקר ובס פנדר - נשמח למכור את הציוד שלנו מאותן חברות לראשון שישלח לנו חמישה שילינג כדמי משלוח".

מכתב שפורסם בעיתון רקורד מירור, בשנת 1978, מקורא העיתון שגר בניוקאסל:

"מה בדיוק קורה עם אלטון ג'ון? בתחילה הוא מנסה למזער כוכב רוק אחר בכך שאומר שלא יקשיב בחיים לדייויד בואי וכשתקליטון שלו, עם השיר EGO, לא מצליח במצעד, אז הוא טוען שהמצעד לא תקין. חבל שאלטון לא מתמודד עם האמת הברורה שהוא עבר את זמנו. התקליטון החדש שלו לא טוב מ-49 הסינגלים האחרים שבמצעד. יש לאלטון עדיין הרבה מעריצים ועדיף שישתוק במקום לרמוס יצירות של אחרים".

השנה היא 1977 והקורא של המלודי מייקר, ג'ון הול ממנצ'סטר, מגיב במכתב למערכת העיתון על מותו של אלביס פרסלי:

"מבלי לנסות להפחית את תרומתו של אלביס למוסיקת הרוק, זה מגוחך לומר שהוא המציא אותו. כמו כל המצאה, תמיד יש יותר מאדם אחד בעניין של פריצת דרך, אבל אלביס היה הראשון מסוגו. אם זה לא היה הוא, זה היה מישהו אחר. אז כל הדיבור על זה שלולא אלביס לא היו הביטלס או קליף ריצ'רד זה שטויות במיץ.

זה גם מגוחך להשוות את מכירות השיא של אלביס עם אלה של הביטלס. הוא שיחרר פי שלושה או פי ארבעה מכמות האלבומים שהביטלס שחררו. הדבר היחיד שניתן להשוות עמו בין השניים הוא איכות המוסיקה בהם ופה הביטלס מנצחים. עבורם האיכות הייתה הדבר ולא כמות.

לרוע המזל עבור אלביס, הוא לא היה מלחין או אחד שידע לדבר היטב בתקשורת. באשר להתנהגות מעריציו של אלביס, הם לא פעלו בצורה שמתאימה להעריץ בה את מלך הרוק. חבל על כל אדם שמת, אבל הייתי בוגר מספיק לנהוג בצורה אחראית למותו ולא ללכת לבכות בכל רחבי המדינה. אני לא חושב שאוהדי הביטלס היו פועלים בדרך זו.

זה מצחיק לראות איך אנשים שקטלו את אלביס ללא רחם שרים עתה את שיריו ומדפיסים עליו. האמת היא שאלביס שלט בזירה עד שנת 1963. מאז הוא היה חשוב לעולם המוסיקה כמו חשיבות מטוס מנייר לחברת תעופה.

אז המלך מת ויחי המלך הבא. תנוח על משכבך בשלום, אלביס".

שנת 1982 ופיל קולינס, המתופף / זמר בלהקת ג'נסיס, שולח מכתב למערכת עיתון מלודי מייקר.

"אדם סוויטינג היקר. קראתי בעיון רב את תגובתך הקצרה ששיבחה את המופע של אלביס קוסטלו. ברצוני לציין שאלביס לא חימם אותנו בשום סיבוב הופעות באמריקה ובטח שלא הופיע לצד ג'נסיס ובלונדי בפילדלפיה. בהיכרותי אנשים מהמחנה של קוסטלו, ידוע לי שהוא עצמו לא חשב שקומבינציה כזו, של להופיע לפני ג'נסיס, תהיה משפילה עבורו. אז למה שלא תתחפף מכאן ותרד לעזאזל מהגב שלנו? ובדרך, כשאתה מתחפף מפה, תיקח איתך גם את העקיצות חסרות הטעם שלך".

בגליון הבא של מלודי מייקר כבר חיכתה לקולינס תשובה מאדם סוויטינג, עם מילה אחת בלבד: "שטויות!".

מכתב שנשלח, בשנת 1978, מקורא לונדוני למערכת עיתון רקורד מירור ובו תלונה נגד בסיסט להקת הסטרנגלרס, ז'אן ז'אק בורנל.

"כיצד מר בורנל יכול להיות כה שחצן ויהיר? זה מדהים אותי. כל התדמית שלו, עם המאצ'ואיזם שלו והשפתיים החתומות, מספיקה כדי לגרום לי לבחילה. ואם זה לא מספיק, עכשיו הוא מודיע לנו בתקשורת שללהקתו יש רמה גבוה יותר של מודעות מאשר לנו, הקהל. איזה איש טיפש הוא. כמה זה ודאי נהדר עבורך להיות כה אינטלקטואל. הספרות הגבוהה, למשל, בשיר BLACK AND WHITE מראה שממש הגעת לרמה של שייקספיר. יכול להיות שאתה רק עוטה על עצמך את כל תדמית החכם הזה כדי למכור עוד כמה עותקים, אבל לדעתי מכרת מספיק עותקים כדי להבין שאפשר לחדול מהבדיחה. הנה משהו שיש לי להגיד לך, שתבין רק אם אתה נמצא באותה רמה של הקהל שלך -!PISS OFF (תתחפף מכאן)".

בשנת 1968, פורסם מכתבו של סטיב כץ, גיטריסט להקת דם יזע ודמעות ברולינג סטון:

"בגליון שלכם, שיצא ב-25 במאי, פרסמתם כתבה על 'היציאה' של אל קופר מהלהקה. צר לי שלא הייתה לכם ההזדמנות לדבר עם מישהו אחר בלהקה לפני הפרידה ואחריה. זה גרם לעיוות המציאות באופן בו אתם, וגם אל קופר, לא מבינים זאת. זה באמת מעציב שאל מדבר על 'משחקים אישיים' כשהכתבה איתו היא פשוט המשך של אותם משחקים. אין איש מאיתנו שדחף את עצמו על חשבונו של אל והמוסיקה הייתה ועדיין הדבר החשוב אצלנו. אני מאמין שהמגזין שלכם יהיה מופתע מאד לגלות מתישהו את האמת".

כדי לתת לכם את התמונה המלאה, הנה מה שאל קופר אמר באותה כתבה שהכעיסה את כץ: "עזבתי את הלהקה כי חבריה רצו לעשות יותר ג'אז מאשר פופ. הם לא רצו ללכת עם הרפרטואר שבחרתי להם ולא רציתי לריב על זה. אם אנשים לא מאמינים במה שאני עושה, אז לא בא לי לדחוף אותם. אני לא יכול לשחק את המשחקים האישיים האלו. זה טיפשי, בדיוק כשהתחלנו להצליח עם הקהל שלנו. זה גם מעציב, כי המאבק היה קשה. עדיין יש ללהקה כשרון אך ברור שהיא צריכה מנהל שינהיג אותה".

מכתב שפורסם בשנת 1973 ברקורד מירור, מאת ג'סטין לורד מלונדון:

"חבר שלי ואני שמענו שידור ממסיבת העיתונאים עם הבי ג'יז לקראת הופעתם בפלאדיום. ואני מצטט: 'אוקיי, תקשיבו לי אחים. אנחנו לא נשיר את שלושת התקליטונים הטובים ביותר שלנו - ALIVE, WORLD ו- FIRST OF MAY. אנחנו לא נשיר שירים מאלבומינו הטובים ביותר. ומה שנעשה, אנחנו נבלגן את השירים היטב. אני אהרוס מילים ורובין יחרוק. ניתן גם למוריס לשיר משהו'. אם כך, בחייאת הבי ג'יז. אתם הייתם גאונים. והמופע שלכם היה מעולה. אבל בארי, איפה הקול המעולה שהיה לך בשיר כמו FIRST OF MAY? ולמה לא בוצעו השירים WORLD ו- THE SUN WILL SHINE? למענכם, תנו לקהל את השירים הכי טובים שלכם ולא את החרא הממוסחר שלכם".

קולין רובינסון שלח מכתב למערכת המלודי מייקר, בסוף 1975:

"זה עתה האזנתי למתופף קית' מון ברדיו, כשהוא דן באלבום החדש של להקת המי, THE WHO BY NUMBERS, עם השדרן ג'ון פיל. נשארתי לתהות, האם למון נותר עניין במוסיקה בכלל או בלהקת המי בפרט. אדישות כזאת, שהופגנה כלפי הקהל הבריטי מצדו, לא שמעתי מאף אמן כשדיבר על אמריקה, בהתחשב בעובדה שלהקת המי אמורה לעשות שני סיבובי הופעות באמריקה בחודשים הקרובים - בעוד שהקהל הבריטי בקושי מקבל מהם. התמונה ברורה. האמנים הבריטים כבר לא איתנו. הם הולכים לאמריקה.

הרולינג סטונס לא הופיעו בבריטניה מאז ספטמבר 1973, אבל השלימו סיבוב הופעות אמריקני גדול מחוף לחוף וזה ספק האם הם יופיעו בכלל בבריטניה בשנה הבאה. לד זפלין כנראה לא אמורה לחזור לכאן עד 1978, רק בשביל לעשות חמש הופעות נחוצות פה לקידום אלבום חדש. פינק פלויד? הם כבר מזמן לא פה איתנו. להקת יס תואיל להופיע מולנו בקיץ הבא, בשטח פתוח בו כשישים אחוזים מהקהל לא יצליחו לראותה. והרשימה ארוכה. אלטון ג'ון (זוכרים אותו?), ג'ת'רו טול, אריק קלפטון וג'ורג' האריסון. כולם היפנו את גבם אלינו. והתשובה הרגילה שלהם לזה היא שחסר פה באנגליה מקומות טובים להופעה ושאין אפשרות להרוויח כסף טוב. הם גם מוסיפים את ענייני מס ההכנסה וכו'. אבל אם מישהו שמרוויח הרבה כסף ומשלם מס, כמו פול מקרטני, יכול להמשיך להופיע פה בקביעות, אני לא רואה את הסיבה מדוע אחרים לא יכולים. אני כבר שומע את רוברט פלאנט מיילל, 'אבל המופעים שלנו גדולים מדי כדי להציבם כל הזמן בדרכים'. על זה אשיב מיד - 'אז תעשו את המופעים שלכם קטנים יותר!'...".

״אני נגעלת מרוד סטיוארט!" - כן. זו כותרת המכתב ששלחה קארן בריאן ("מעריצה שנמאס לה") מגלאזגו למערכת עיתון רקורד מירור, בשנת 1977. כך היא טוענת:

"הייתי מעריצה של רוד סטיוארט מזה כמה שנים והתחלחלתי לקרוא בעיתונכם שתקליטון נוסף יוצא לשוק ובו ששני שירים מאלבומו האחרון. כלומר, אין שיר חדש ממנו. עד היום יצאו שבעה שירים כתקליטונים מאלבום זה. לא הגיע הזמן שתעשה משהו מקורי לשם שינוי, רוד?"

מערכת העיתון הוסיפה שמן למדורה בתגובה קצרה משלה: "זה נכון מאד. תן לנו שיר חדש, ברנש עצל שאתה".

פול מקרטני מעצבן את מעריציו. באוגוסט 1970 פורסם בעיתון מלודי מייקר מכתב ששלח פול מקרטני למערכת העיתון: "בשביל לסדר את כל הדיווחים שפרסמתם בשנה האחרונה - התשובה שלי לשאלה, 'האם הביטלס יחזרו לעבוד יחדיו שוב?', היא 'לא'...".

המכתב עיצבן כמה מהקוראים והתגובות מצדם לא איחרו להגיע. גברת סאפוורת' פרסמה בעיתון זה: "פעם חשבתי שפול מקרטני הוא אלוהים. מדהים כיצד הדברים השתנו. לא ברור אם לי כבר לא אכפת ממנו או שמא לפול לא אכפת כלל מהקהל שלו והוא ממשיך להתנהג כלפיו באופן אנוכי".

מר סלקירק פרסם: "אני מסכים עם רבים שפול מקרטני הוא מוסיקאי גאון, אך כבנאדם חסר בו משהו חשוב. הוא הפך להיות יהיר והוא מתעלם עכשיו מכל אלו שהפכו אותו למיליונר. הוא נשמע עכשיו כמפונק שרוצה שהכל יהיה אך ורק בדרך שלו".

אלכסנדר בראון פרסם: "הרבה אנשים קיוו שפול ישים בצד את כל הכעסים שלו, אבל נראה שזה לא יקרה".

הקורא פיליפ קריימר ציין במלודי מייקר שלהקת דיפ פרפל כנראה העתיקה את שירה CHILD IN TIME מהקטע BOMBAY CALLING של להקת IT'S A BEAUTIFUL DAY.

אז תראו מי באה מיד להגיב על זה - אמו של אורגניסט הלהקה, ג׳ון לורד! כך היא כתבה במכתב שנשלח למערכת:

"בנוגע למכתבו של פיליפ קריימר, דיפ פרפל ביצעה בפומבי את השיר CHILD IN TIME ברויאל אלברט הול, ב-24 בספטמבר 1969. הלהקה גם ביצעה את השיר בהופעותיה כבר כמה חודשים לפני כן. אז יכול להיות שמר קריימר שם את העגלה לפני הסוס? ללא כוונת זדון, כמובן".

מה לא תעשה אמא לטיהור שם בנה... אפילו כשהוא אכן העתיק מאותה להקה אמריקנית.

באפריל 1972 פורסמו בעיתון רקורד מירור תגובות על חרם שירם החדש של פול מקרטני ולהקת כנפיים, GIVE IRELAND BACK TO THE IRISH.

איאן אברהמס מקנט: "הבי.בי.סי עדיין מסרב להסיר את החרם מעל שירו החדש של פול מקרטני, 'תנו את אירלנד בחזרה לאירים'. נראה כי המניע לחרם מטעם תחנת השידור חייב להיבדק כי היא טוענת שזה מטעמים פוליטיים, אך מה שהיא עושה הוא פוליטי לא פחות. השיר לא מנוגן ברדיו שלהם כי הם חושבים אחרת. אם זה לא פוליטי - אז מה כן? אנו אמורים לחיות כיום במקום חופשי ודמוקרטי וזה אומר גם מתן חופש הדיבור. זה כולל לשיר שירים מבלי לקבל גיליוטינות כמו זו".

סטיב קירקהאם מבירמינגהם: "איזה בחור ממולח הוא פול. אחרי שלא נהנה ממה שקרה במצעד עם שירו הקודם, 'המושב האחורי שבמכוניתי', החליט לעשות שיר שידע כי יעורר סערה, חרם ודיבור ציבורי עליו. השאלה היא, האם המוסיקה עצמה כבר לא חשובה לפול?"

קורא אחד כתב למערכת העיתון כי 'טוב שהחרימו את השיר הזה. חבל שפול מקרטני עושה כסף על צרות של אחרים. אם הוא כה יודע על אירלנד, שיצטרף שם לצבא לשישה חודשים ואז נראה אם הוא עדיין חושב את אותו הדבר. אני וחבריי שירתנו שם שנתיים ואנו יודעים היטב מה קורה. פול לא יודע דבר".

השנה היא 1976 וקוראים מגיבים למערכת הרולינג סטון על ראיון שפורסם שם עם אלטון ג'ון:

קתרין צילקה מקונטיקט: "זה ללא ספק הראיון הטוב ביותר שקראתי עם אלטון ג'ון. הוא מאד רגיש ונוגע ללב. הגיע הזמן שמישהו יקבל את האומץ לשאול את אלטון על העדפותיו המיניות, כל עוד הוא במצב רוח של להתראיין בכנות".

קורא אחד מאוהיו: "תמיד חשבתי שאנשים הומוסקסואלים או ביסקסואלים הם דפוקים בראש. לכן גם לא קניתי מעולם אלבום של דייויד בואי. למרות שאלטון חשב שאנשים לא יופתעו לגלות שהוא ביסקסואל, ובכן, אני מאד הופתעתי. בתחילה נרתעתי מאד מהכתבה הזו, כי תמיד אהבתי את אלבומיו של אלטון. קראתי את הכתבה וזה ממש שינה אותי. לעולם לא אשפוט יותר בגלל העדפותיו המיניות".

ליסה קריין מיוטה: "כמעריצה שרופה של אלטון, צר לי שגיליתי בכתבה שלכם שהגיבור שלי ביסקסואל. זה השפיע עליי לרעה. הוא לא היה צריך לספר את זה. לצערי אני נאלצת כעת לעמוד מול העובדה שהוא סוטה. לצערי, לא אצליח יותר ליהנות מהמוסיקה שלו כבעבר. הגועל שלי הוא כגודל אכזבתי ממנו. ומעל שני אלו יש את הרחמים שאני חשה כלפיו עכשיו. אני בזה לו על דמיונותיו המיניים והסטיות שלו".

שילה פורטר מניו יורק: "הדבר היחיד שלא הבנתי מקריאת הכתבה הזו הוא כיצד אלטון שמר על בתוליו עד גיל 21. אם הוא היה נמצא לידי, הוא לא היה מצליח לצאת ממני כשהוא בתול".

הנה מה שגרם לאותם קוראים מהראיון ההוא להתעורר:

אלטון: "אני לא יודע בדיוק מה אני רוצה להיות. אני מעדיף להתאהב באישה, כי זה ודאי יימשך זמן רב יותר מרומן עם גבר. אני לא באמת יודע ומעולם לא דיברתי על זה בעבר. אבל הפעם לא אכבה את טייפ ההקלטה שלכם כשאדבר. עדיין לא מצאתי מישהו, ממין כלשהו, שאוכל להתמסד איתו. אין רע מללכת למיטה עם מישהו שהוא במין שלך. אני חושב שכולם ביסקסואליים במידה מסוימת. עוד לא דיברתי כך בעבר וזה בטח לא יתפרש היטב במועדון הכדורגל שלי. אני חושב שאנשים צריכים להיות חופשיים במיניותם, כשהקו האדום צריך להיות לפני שמגיעים למין עם עז.

המפגש המיני הראשון שלי היה עם אשה, כשהייתי בן 21. היא הפחידה אותי. כולם חושבים שברני טאופין ואני היינו ביחד, אבל אם היינו כאלו, אני לא חושב שהיינו מחזיקים מעמד כל כך הרבה זמן. אנחנו יותר כמו אחים מכל דבר אחר. העיתונות כנראה חשבה שאני וג'ון ריד (המנהל שלו) זה רומן, אבל אף פעם לא היה אדם רציני בחיי כל הזמן. אף אחד באמת וזה מאוד מסוכן לקיים מערכות יחסים בתוך המעגל שאתה עובד בו.

בטח הקוראים יתפלאו אבל לאף אחד לא היה את האומץ לשאול אותי על זה קודם. הייתי אומר משהו אם מישהו היה שואל אותי, אבל אני לא מתכוון לצאת ולומר משהו רק כדי להיות - אני כן חושב שהחיים האישיים שלי צריכים להיות אישיים. אני לא רוצה לדחוף את זה מעל העמודים הראשונים כמו כמה אנשים שיכולתי להזכיר. להיות בחזית העיתונים עם הלשון שלי בגרונו של מישהו זה ממש מזעזע".

(בספרו האוטוביוגרפי, ME, מתאר אלטון ג'ון כי דווקא כן היה לו רומן רציני ולא קל עם ג'ון ריד, שנהג בו באלימות. די מעציב היה לי לקרוא את זה בתיאורו).

השנה היא 1974 ודייויד ג'ונס שולח מכתב למלודי מייקר:

"לאחרונה שמעתי את התקליטון החדש של הרולינג סטונס (AIN'T TOO PROUD TO BEG) וזה סוף סוף שכנע אותי שהם נמרי הנייר של שנות ה -70. חלפו הימים של ג'ק פלאש המקפץ ושל הסיפוק שאי אפשר לקבל. אפילו אנג'י טובה יותר מזה. האזוב עוטף את העסק והרולינג סטונס מפסיקים להתגלגל. האם התייבש הכישרון היצירתי של ג'אגר וריצ'רדס? האם אנו עומדים בפתח תקופה בה יוצרים רבים ינסו לעצור את כשרונם המידלדל? מיק ג'אגר הוא כרגע כוח שהתעייף מבחינה מוסיקלית. אתם יכולים לראות זאת בהשוואת היצירות האחרונות עם רגעי הזהב של העבר. האם הסטונס נשענים על שמם כמלכי הרוק של העבר, כדי למשוך את עצמם מהחלל הריק שהם צנחו לתוכו? תקופת האבן נעלמה".

צ'אק סוואנסון שלח, באוקטובר 1971, מכתב למערכת הרולינג סטון:

"היה לי העונג לראות את להקת המי בהופעה בפיטסבורג, ב-10 באוגוסט, והם היו נהדרים. אחרי המופע כבר הייתי די שיכור וזייפתי מבטא קוקני כדי להידחף מבעד לשומרים בטענה שאני בן דודו של רוג'ר דאלטרי מליברפול. כשנכנסתי לחדר ההלבשה, פיט טאונסנד ישב שם והניח קרח על רגלו כי הוא ניפץ עליה גיטרה שאחר כך נשברה לחלוטין. שוחחתי איתו קצת על החברה שלי והצעתי לו כמה הצעות בעניין ההופעה הבימתית שלהם. לטעמי הם קצת אלימים מדי על הבמה. כשהמילה 'ביזארי' יצאה מפי, פרצו לפתע טאונסנד וקית' מון בריקוד קופצני סוער בחדר כשהם צועקים את המילה הזו שוב ושוב. לאחר מכן החליף טאונסנד בגדים ודאג לנעוץ סיכה של הגורו שלו. זה נהדר לראות להקה כזו טובה כשהיא כל כך חביבה אליי, זר מוחלט שנכנס לפתע לחדר ההלבשה שלה. אין ספק שזו להקה שמאד אכפת לה מהקהל שלה".

בסוף יולי 1966 פורסמו דבריו של בחור מתל אביב ושמו יחיעם סורוקס, בעיתון הפופ הבריטי FABULOUS:

"בני הנוער בישראל נחלקים לקבוצות רבות. יש הגרים בפרברים ויש שגרים בקיבוץ. ויש שגרים בערים הגדולות. בני הנוער בפרברים עובדים קשה כדי להרוויח כסף. הם רוצים לחקות את אופנת ה-MODS הבריטית עם הטוסטוסים שלהם. או שהם מחקים את ג'יימס דין ועושים פעלולים עם המכוניות שלהם. הם מעריצים את אלביס פרסלי. בפרברים צצו להקות קצב ישראליות כמו האריות, סינג סינג ואחרות שאינן ידועות באנגליה. הקיבוצניקים, כמוני, חיים בשיתוף מלא ואוהבים מאד להקות כמו התרנגולים, שלישיית התאומים, אריק והאיינשטיינים ואחרים.

מי שגר בעיר הוא שילוב של שני הדברים שמניתי מקודם. הנוער הישראלי של הערים לוקח את המכונית של אבא ויוצא לנסיעה תוך שהוא מצפצף על החוק. הם מעריצים את הביטלס, הסטונס, מתבודדי הרמן, הקינקס, הבירדס ועוד. להקות קצב ישראליות צצות משם כפטריות אחרי הגשם. להקות כמו המלאכים וכוכבי הכסף. רבים גם מבלים בדיסקוטקים. כן, יש לנו לא מעט מהם. אתם מוזמנים לבוא ולבקר אצלנו".

אנחנו בנובמבר בשנת 1976, כשפורסמה ברקורד מירור תגובתו של מעריץ להקת קווין מבלפאסט, שביקש למסור כך:

"אני נדהם מהקוראת שירלי לין, שכתבה כי אינה אוהבת את הזקן של בריאן מאי ולכן היא מסרבת ללכת לראות הופעות של קווין. כיצד כמה שערות על לחיו של אדם מונעות הערכת מוסיקה טובה? אני גר בבלפאסט, שם תמיד חסרות לנו הופעות טובות, ואשמח ללכת לראות הופעה של להקת קווין גם אם חבריה יגדלו, כל אחד, ראש נוסף".

שנת 1969 ובמלודי מייקר פורסם מכתב מדיק סמית', מעריץ מאוכזב של המודי בלוז:

"אני מעריץ אמיתי של המודי בלוז ולאחרונה הלכתי לראותם בהופעה. מאד התאכזבתי מרוב ביצועי שיריהם. הם נשמעו לא מהודקים. זאת בניגוד מוחלט לאלבומיהם. רוב שיריהם היו זקוקים באולפן לתוספות מעבר להקלטה הבסיסית והדבר, כמה שהוא נשמע נהדר בתקליט, בא נגד הלהקה על הבמה. אני מציע למודי בלוז ושכמותה לבחור לבמה שירים שקל יותר לבצע".

באוקטובר 1979, פרסם הרולינג סטון מכתב ששלח למערכת בוב רוסו מקונטיקט ובו אכזבה מברוס ספרינגסטין:

"אני יודע מזה שנים שברוס ספרינגסטין הוא הדבר הטוב ביותר שנמצא בעולם הרוק'נ'רול, אבל התאכזבתי לקרוא על התביעה שהוא הגיש נגד יצרני בוטלגים. זה צעד מוזר ממישהו שעודד אנשים בהופעות להקליט אותו. בהופעה שהוא עשה ברוקסי, הוא צעק מהבמה, 'קדימה אנשי הבוטלגים. הפעילו את הטייפים שלכם'. ובהופעה בווינטרלנד הוא ביקש להקדיש את השיר 4TH OF JULY, ASBURY PARK לאנשים שבפארק אשבורי. והוא הוסיף 'הם ודאי ישמעו את זה יום אחד לנוכח קסם הבוטלגים'. אז מדוע הוא רוצה לעצור את הקסם הזה? אני ממש לא מצליח להבין אותו".

ובכן, הנה מה שקרה; ספרינגסטין וחברת התקליטים שהיה חתום בה, CBS, הגישה תביעה בסך שני מיליון דולר נגד חנות התקליטים בקליפורניה, BEGGARS BANQUET, שמכרה בוטלגים. האף.בי.איי התחקה אחר יצרני הבוטלגים לחנות זו ופשטו על מחסן ובו סחורה פיראטית במשקל 12 טון. הסחורה הוחרמה כמו גם מכונות היצור.

ג׳ון אנטוויסל, בסיסט להקת המי, שלח מכתב למערכת עיתון מלודי מייקר, בפברואר 1966:

״מדוע אני מקבל מכתבי מעריצים רק מבסיסטים ולא מבחורות? ועוד משהו - לכל הבסיסטים שביקשו ממני להגיע אליהם כדי להסביר כיצד אני מנגן את סולו הבס בשיר MY GENERATION, הריני להודיע שלא אגיע. בכל מקרה, אגלה להם שזה קל מאד לנגן את זה כשיודעים כיצד״.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.