ברוכים הבאים לעוד זווית בעולם המוסיקה הישראלית. כשהוצאתי את ספרי השני, "רוק ישראלי 1973-1967", חקרתי לעומק גם את התופעה הזו של הקלטות בארצנו. דיברתי לא רק עם אמנים אלא גם עם טכנאי הקלטה ובעלי אולפנים. במאמר זה תקבלו הצצה טריה לתוך מה שהיה אז. רוצים עוד לאחר הקריאה? (ויש לי עוד ה-מ-ו-ן סיפורי אולפנים מאז, שאינם במאמר זה) גשו לספר שלי ובאפשרותכם גם להזמין את הרצאותיי אליכם.
אז בואו נפעיל את המכשירים...
בשנת 1971 הייתה תוצרת מוסיקה ישראלית ענפה. כישרונות רבים מתחומים שונים עבדו זה לצד זה כדי להביא להמונים פה את הצלילים החדשים - אם אלו זמרות וזמרים שעבדו עם כותבי שירים ומלחינים, מעבדים, טכנאי הקלטה ועוד. בימים בהם לא היו אמנים שעשו לבד את כל שרשרת היצירה. כל אחד היה עסוק בתחומו וביחד נוצרו התקליטים השונים.
אבל לצד ההתלהבות מהשירים החדשים שהושמעו ברדיו, הצעירים חשו מאוכזבים מאד לנוכח איכות ההקלטה. הם כבר ידעו כיצד נשמע תקליט שנעשה בחו"ל. הצליל היה ברור ונוצץ, כל אפקט הקלטה נשמע מסקרן וכל כלי נגינה בא במלוא הדרו. גם השירה באותם תקליטים נשמעה נהדר. לעומת זאת, בארצנו נשמעו הצלילים לא פעם מעורבבים זה בתוך זה, כשגיטרת הבס נשמעת "חולה" והתופים נשמעים כאילו המתופף היכה בפחי שמן ולא במערכת תופים אמיתית.
ברור שמוסיקת הפופ הישראלית ינקה רבות ממה שהתחולל אז מעבר לים. הרי בארצנו השתמשו באותו מרקם של כלי נגינה (אם כי לרוב היו אלו כלי נגינה זולים יותר מאלו שהוצעו בחו"ל והיו יקרים מדי פה). אם בחו"ל השתמשו באורגן האמונד B3 או C3 מרהיבים, בארצנו היו אז אורגנים מעטים ומדגמים זולים יותר (מספיק שתקשיבו להאמונד בתקליטים של אריק איינשטיין בשנים 1971-1969, שהוקלטו בארבעה ערוצים, או בתקליט הבכורה של אושיק לוי). מדובר בצליל שנשמע כהאמונד אך רחוק מההדר של ההאמונד שפיאר את התקליטים של פרוקול הארום, דיפ פרפל, להקת יס, אמרסון לייק ופאלמר ועוד.
חוליה חשובה מאד שהייתה בין האמן החי ועד הגעתו לתקליט הייתה אולפן ההקלטות. בשנת 1971 פעלו בארצנו שלושה אולפנים עיקריים - ישראקול, קולינור וגארט. אבל אופן ההקלטה בהם הביא לא מעט התמרמרויות מצד האמנים הישראליים. מתופף להקת האריות, משה בויאנג'ו, הביע אז את אכזבתו מאופן ההקלטות ומספיק להקשיב לצליל ההפקה של שירי להקתו בארצנו ורק לדמיין איך זה היה נשמע בהפקה של אולפן בחו"ל. נגני הקלטות היו אז מגיעים לאולפן ללא חשק, עושים את עבודתם, אוספים כמה לירות ויוצאים משם בתחושה שגם הפעם לא הקליטו אותם כראוי. "הרי גם ככה לא ידפיסו את השם שלי על עטיפת המוצר כמי שניגן פה", חשבו אז רבים מהם ובצדק.
הסיבה, אולי, נעוצה בחוסר החשק של טכנאי ההקלטה המקומיים "לצאת מהקופסה"? מספיק להקשיב לתקליט הבכורה של להקת הצ'רצ'ילים (שיצא בשנת 1969) ולהבין שאפשר גם אחרת אם רוצים. מבעלי אולפני קולינור אז, אמנון רוברמן, סבר שלו אמן או להקה ישראלית היו מקליטים בחו"ל - הם היו מגיעים לאותה תוצאה. נו, לא סתם הוא היה מאלו שהתווכחו נמרצות מול הצ'רצ'ילים באולפן. הם ניסו להתקדם - והוא משך אותם לאחור. אמנים, כמו הצ'רצ'ילים, הרגישו אז שבאולפני ההקלטה בישראל לא מוצע להם הצליל הנכון שישקף אותם אלא רק מה שיש בדוכן. ומה שהיה - לא ממש האיר עיניים. כמו כן, בעוד שבעולם כבר הפסיקו לייצר תקליטי מונו והסטריאו הפך לדבר העיקרי - בארצנו הקליטו עדיין לא מעט במיקס מונו.
אבל אמנים לא יכלו להאשים רק את אולפני ההקלטה כי אם גם את עצמם. הרי מישהו צריך לשלם עבור שעות הקלטה באולפן וזה היה עסק שלא התאים לכל כיס. הממוצע עמד על 125 לירות עבור שעת הקלטה. כך שלא היה זמן רב לכוון כלי נגינה (במיוחד תופים ותדרים של גיטרות ושירה) כדי לקבל סאונד ייחודי של האמן המקליט. אם בחו"ל היו הטכנאים מיומנים לכוון כלי נגינה בדקות - בארצנו זה היה יכול לקחת ימים - וכשהמונה דוופק, האיכות נדפקת. לא פעם אמן אחד קיבל לרוב את המפרט שקיבלו אמנים לפניו. התוצאה הייתה ברורה - ויתור על איכות כדי לחסוך בהוצאות. חברות תקליטים לרוב לא מימנו את הוצאות ההקלטה וזו הייתה בעיה גדולה לאמן שהיה חתום בהן, בעודן מופקדות בעיקר על שיווק המוצר.
קומץ האולפנים אז בישראל לא יצר תחרות בריאה. המון אמנים חיכו בתור כדי להקליט בהם וגם זה לא עזר לשיפור ההקלטה. בחו"ל? אמן שלא הוקלט כראוי - אולפן ההקלטות היה חוטף ביקורת קשה. בישראל? לא הייתה תחרות ולכן לא היו אתגרים נחוצים לשיפור האיכות. כי האמן חשב שהעיקר זה להקליט. העיקר להוציא תקליט. העיקר להישאר בתמונה.
אחד מטכנאי ההקלטה שראיינתי לספרי היה ריצ'רד גולדבלט. בחו"ל הוא הקליט לפני כן אמנים כמו פינק פלויד ולהקת יס. בתחילת הסבנטיז הוא הגיע לארצנו (כיהודי גאה) להקים פה אולפן שייקרא גארט. כך הוא אמר לי, בין השאר, ממקום מגוריו באנגליה: "דווקא הרמה בישראל לא הייתה כה רחוקה ממה שהיה בחו"ל. הציוד היה נכון אבל פשוט לא השתמשו בו פה היטב. לא היה רצון לחפש צלילים חדשים. לא חשבו קדימה. בארץ לא התייחסו להקלטה כליצירת אמנות. קודם כל היה צריך לשאול את האמן המקליט איזה צליל הוא רוצה שיהיה לו בהקלטה. מי שלא ידע - אני נהגתי לעזור לו". זמן קצר לאחר מכן התייאש גולדבלט ממה שהיה פה וחזר לאנגליה ושם הקליט להקות מצליחות כמו אי.אל.או (מכירים את השיר EVIL WOMAN? הוא הקליט אותו).
להזמנת הרצאותיי על הרוק הישראלי של אז ועוד: 050-5616459
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
