Search
  • Noam Rapaport

אנדר קאבר: מאחורי עטיפות תקליטי רוק-קלאסי אהובים מחו"ל

Updated: Feb 11




בואו לגלות את פרטי המידע והסיפורים המיוחדים מאחורי עטיפות התקליטים היפים והחשובים של אז.


GOODBYE YELLOW BRICK ROAD - ELTON JOHN (1973)


הרעיון ליצירת העטיפה נוצר כשאחד ממפיקי התקליט, סטיב בראון, התלהב מציור שעשה בזמנו אמן בשם איאן בק. מיד הוחלט שיש לפגוש את אותו אמן על מנת לגייסו לפרויקט.


הזמן תיקתק באופן מלחיץ כי חברת התקליטים סימנה דד ליין ליציאת האלבום. שירי התקליט הוקלטו בתחילת 1973 בג׳מייקה אך התוצאות היו רעות. אלטון וחבורתו נאלצו להתחיל הכל מחדש במאי. כך שבקושי נותר זמן על מנת להתעסק בענייני ההפקה שמסביב להקלטות.



המעצב המשני לעטיפה, דייויד לארקהאם, מצא את עצמו טס מלוס אנג׳לס ללונדון על מנת לתפור בארבעה ימים את כל קונספט העטיפה לביצוע, כולל גם את העיצוב הפנימי של העטיפה עם מילות השירים. בזמן שלארקהאם טס לאנגליה, נערכה שם פגישה של בראון עם בק, שבמהלכה הושמעו לאחרון כמה מהשירים שהוקלטו.


בק עבד שנה לפני כן על עטיפה לאלבום של ג׳ונתן קלי, שנקרא ׳חכו עד שהם ישנו את הרקע׳. אנשי ההפקה של אלטון אהבו כל כך את העיצוב עד שביקשו לקנות אותו מבק על מנת להשתמש בו שוב לעצמם, מה שנתפס כלא הגיוני. בק הציע לעשות משהו חדש לגמרי.



הוא ידע ששימוש באותו עיצוב לשני תקליטים שונים יבלבל את הקהל. הרעיון המרכזי מאחורי העטיפה של קלי הראה קבוצת נערות שהופיעו בבאלט על הבמה בעוד האיש הטכני של הבמה מרים וילון מרקע של נוף טבעי לנוף תעשייתי. הקונספט הזה הוא מה שחלחל לעטיפה המוכרת של אלטון.


לארקהאם ידע היטב את מה שהוא רוצה לראות בעטיפה מהרגע בו התבשר על שם התקליט. בק מצדו ראה בראשו אלמנטים של סרטי הוליווד משנות השלושים והארבעים. בתחילת הסבנטיז הייתה תחייה של התרבות הזו וכמובן שהקוסם מארץ עוץ היה מוטיב מרכזי בכל העניין.



לארקהאם שירבט על דף קונספט לעטיפה והביאו לבק, שמשימתו הייתה לספק את ציוריו במשך שלושה ימים. במהלך הזמן הזה התבקש בק מההפקה להוסיף פסנתר וגם בובה של דובי, כי אלטון אהב מאד את הבובות מהסוג הזה.



המגפיים האדומים של אלטון היו הכלאה של מגפי הפלטפורמות האופנתיים אז ביחד עם הנעליים האדומות של דורות'י, הדמות המרכזית בקוסם מארץ עוץ.


בעטיפה הקדמית נראה אלטון כשהוא מקלף פינה שמתחתיה נמצא הלוגו של שמו כפי שהופיע באלבומו הקודם, ׳אל תירו בי כי אני רק הפסנתרן׳. הרעיון לזה הגיע מההנהלה של אלטון שרצתה להדגיש כי התקליט הזה הוא צעד חדש ומשמעותי של אלטון מאלבומו הקודם.


הפוזיציה בה צוייר אלטון הגיעה מסדרת צילומים שקיבל בק, בה רואים רק את ראשו. בק ביקש מחבר שלו, מעצב אופנה בשם לזלי צ׳אפמן, שיעמוד בסטודיו בזמן שהוא מצלם אותו בתנוחות עמידה שונות. צ׳אפמן לבש בעת הצילום ז׳קט בייסבול עם הכיתוב ׳ניו יורק׳ עליו. בק החליט להוסיף ציור של אותו ז׳קט לעטיפה ובמקום המילים ׳ניו יורק׳ הוא כתב את שמו של הזמר.


ENGLAND'S NEWEST HITMAKERS - THE ROLLING STONES (1964)


אנדרו לוג אולדהאם, המנהל של הרולינג סטונס (בשנים 1963-1967):

״התקליט הראשון של הסטונס נרקח על ידי, כמנהלם, כקונספט מיסתורי שאמור היה להזניקו היישר למעלה. הייתה לי הוראה ברורה להוציאו עם עטיפה בה תתנוסס תמונת הלהקה ללא כיתוב כלשהו. אבל חברת התקליטים באמריקה עשתה פעולה מאחורי גבי והוציאה את התקליט עם הכותרת ENGLAND'S NEWEST HITMAKERS (עושי הלהיטים החדשים ביותר של אנגליה). הדבר גרם לאלבום להיראות, מבחינה גרפית, כמוצר מבית היוצר של להקת הפופ הסתמית, ׳פרדי והחולמים׳. זה מאד עיצבן אותנו".



תקליטה השני של הלהקה יצא ב-15 בינואר 1965 וצלם העטיפה היה חבר של מיק ג'אגר בשם דייוויד ביילי, שסיפר: "שמתי את מיק (ג'אגר) בכוונה מאחור, כי לא רציתי שהאחרים יחשבו שהוא מקבל יחס מועדף בגלל שהיה חבר שלי".


רוג'ר דין ידוע, לחובבי הרוק הקלאסי והמתקדם, כאיש שיצר עטיפות מרהיבות עבור להקות רבות ובכך אף עזר להגברת מכירות אלבומים ומיתוג ראוי. בין הלהקות שצייר עבורן נמנות יס, אוריה היפ, גרינסלייד, אוסיביסה, גרייבי טריין, ג'נטל ג'יאנט, פאלאדין ועוד.



בשנת 1972 הוא סיפר למלודי מייקר: "יש אנשים שלא מבינים את החשיבות של עטיפת תקליט. מה שכן, המוזיקה שבתקליט מסוים לא השפיעה עליי מעולם ליצור עטיפה כזו או אחרת. המוזיקה היא לא מה שמניע אותי לצייר עטיפות. אני לא מקשיב למוזיקה של להקה לאלבום לפני שאני מצייר לה את עטיפתו. הרעיונות באים אצלי בעיקר משם מיועד לתקליט או שם של הלהקה. זה הכל".


LONDON CALLING - THE CLASH (1979)


בואו נלך רגע לעטיפה שהשפיעה רבות על עטיפה זו של הקלאש. את הצילום של אלביס פרסלי עשה, ביולי 1955, וויליאם ס. רנדולף, בעת הופעה בטמפה, פלורידה. מנהלו של אלביס, קולונל טום פארקר, שלח את הצילום לחברת התקליטים - וזאת תמורת כסף שקיבל תמורתה וגם קרדיט לשמו בתקליט כמנהל אמנותי.



העיצוב בתקליט של הקלאש דומה מאד לזה של אלביס, רק שהתמונה של הקלאש באה עם הבסיסט, פול סימונון, רגע לפני שבירת גיטרת הבס (פנדר פרסיז'ן) שלו על הבמה של הפלאדיום בניו יורק, ב-20 בספטמבר 1979.



סימונון: "ההופעה באותו ערב הלכה בסדר גמור, אבל משהו בתוכי גרם לתחושה שזה לא כך. אז הוצאתי את הכעס שלי על הבס. אם הייתי כה חכם, הייתי עושה זאת עם גיטרת הבס הרזרבית ולא עם זו. כשאני מסתכל היום בעטיפה, אני מצטער שלא הרמתי את הראש קצת יותר".


בגלל שהתמונה הייתה לא ממוקדת (כלומר, ללא פוקוס), ניסתה הצלמת לשכנע את הלהקה לא להשתמש בזה - הם סירבו לבקשתה. בהמשך היא זכתה בפרסים על צילום זה.


WINGS OVER AMERICA - WINGS (1976)


יוצר העטיפה, אוברי פאוואל: "הרעיון של העטיפה הזו היה להציג את פול ולהקתו כשהם מגיעים לאמריקה. פתיחת דלת המטוס נראית כהזזת וילון שניצב לפני הבמה המוארת. כדי לקבל את התוצאה הטובה, צילמתי חלקי מטוס מקרוב וגם תגובות של אור כשהוא משתקף על מתכת. ריצ'ארד מאנינג לקח את הצילומים שלי ויצר מהם ציור".


DESPERADO - EAGLES (1973)


ב-18 בדצמבר בשנת 1972, יצאו חברי להקת איגלס לחווה נטושה ב-AGOURA HILLS כדי לצלם עטיפה לתקליטם השני, ׳דספראדו׳.


הצלם, הנרי דילץ: ״ביום הצילום שיחקנו בלהיות קאובויים. ג'יי די סאות'ר, שבא איתנו, הביא עימו את הספר על פורעי החוק. בספר הזה נראו גם צילומים של חלק מאותם פורעים כשהם מתים וקשורים זה לזה על הקרקע. אז השכבתי את הארבעה על הקרקע, כדי לשחזר את צילום המתים, בשביל העטיפה האחורית".


THE WALL - PINK FLOYD (1979)


מאז שנת 1968 לא היה מעצב אחר לעטיפות תקליטי להקת פינק פלויד חוץ מסטורם ת'ורגרסון (חבר ותיק של הלהקה ובעל חברת העיצוב HIPGNOSIS).


אבל בשביל האלבום "החומה" בחר רוג'ר ווטרס, שהיה הבעלים הראשי של היצירה, להשתמש לעיצוב בשירותיו של צייר הקריקטורות, ג'ראלד סקארף.


(בתמונה, מימין: דייויד גילמור, רוג'ר ווטרס וג'ראלד סקארף)

סקארף, שבשנת 1975 צייר קליפ אנימציה לפינק פלויד, בשיר WELCOME TO THE MACHINE, סיפר: "זה היה סידור טוב מבחינתי. עבדנו בשני תחומים שונים, רוג'ר ואני, ועדיין הם פעלו היטב יחדיו. זה היה הרעיון שלו שעל העטיפה תהיה פשוט חומה".


סקארף ניגש למשימת ציור החומה והציע כמה גרסאות - אחת עם לבנים קטנות והשניה עם לבנים גדולות. אחת עם תוספת של מרגמה שחורה ואחרת עם מרגמה בצבע אפור בהיר. שפ הלהקה ושם התקליט לא נשקלו אז לככב בעטיפה. סקארף: "המחשבה המסחרית הייתה שאיש לא יידע מה זה האלבום הזה, כשיראה אותו בפעם הראשונה". חברת התקליטים התנגדה לזה, מסיבה ברורה.



העטיפה הפנימית של האלבום באה עם ציוריו של סקארף את הדמויות מסיפורו של ווטרס (הסרט עם הדמויות המונפשות ייצא לאקרנים רק כשלוש שנים לאחר מכן). מצד שמאל זה הוא השופט, שפניו מזכירים עכוז, כשהוא משקיף על איצטדיון עם פטישים במצעד ומטוס שצולל לעבר הקהל.


בצד הימני של העטיפה נמצאים המורה המשפיל והמדכא, האמא שמגוננת יותר מדי, האישה המפתה והבוגדת והתולעים המבחילות.

סקארף: "חשבתי, מה יכול להיות הסמל הכי ברור לדיכוי ובגעתי לאובייקט המרסק הזה שנקרא פטיש. האלימות של פטיש שנוחת על עצם כלשהו היא מבעיתה".


הקרדיטים לאלבום גם נכתבו, בכתב יד, בעטיפה הפנימית ובצבעים שונים. מתופף הלהקה, ניק מייסון, והקלידן שלה, ריק רייט שפוטר על ידי ווטרס במהלך ההקלטות - לא מוזכרים כלל. דייויד גילמור מוזכר רק כאחד המפיקים ותורם פה ושם בלחנים. אז היה ברור מי פה הבוס הגדול עם הפטיש.


FOXTROT - GENESIS (1972)


"בזמן שעבדתי עם ג'נסיס (ומסתבר כי גם הבאתי להם רעיונות לשמות תקליטים עם ציוריי) נהגתי לצייר דברים שיש בהם סאונד. כלומר, אפשר ממש לשמוע את הציורים. נהגתי לשבת עם חברי הלהקה במשך ארבעה ימים ברציפות כדי להקשיב למוזיקה שהם עבדו עליה לתקליט מסויים. אחר כך נערכו פגישות עם סיעור מוחות בשביל למצוא את הקונספט המתאים. נהגתי להביא עימי לפגישות ספרים שונים כנקודות להשראה. בפגישות רשמתי בעיפרון סקיצות עם רעיונות שצצו לי באותו רגע. פיטר גבריאל דיקלם מולי טקסטים מסיפוריו הדמיוניים - ועם כל זה הלכתי ליצור להם עטיפה, אותה ציירתי בצבעי שמן. את הצגת העטיפה נהגתי לעשות במשרדו של מנהלם, טוני סטראטון סמית'.



העטיפה של 'פוקסטרוט' נועדה לשמש כהמשך טבעי לעטיפת התקליט הקודם, NURSERY CRYME. המטרה שלנו הייתה 'לעשות צחוק' מהחברה הגבוהה הבריטית, ממנה הגיעו פיטר, טוני ומייק. יש בעטיפה של 'פוקסטרוט' סצנה מפחידה של משחק קריקט - שהיה משחק בידורי קבוע במעמד הגבוה. בחרנו, בנוסף לקריקט, סימן נוסף שהיה משויך לאצולה ההיא - ציד שועלים. את משחק הקריקט, שהיה הדבר המרכזי באלבום הקודם, שמתי הפעם ברקע, כדי ליצור המשכיות.



יש ארבע דמויות מרכזיות בעטיפה של 'פוקסטרוט'. זו האינטרפרטציה שלי לארבעת הפרשים של יום הדין. יש פתגם שאומר DEATH RIDES ON A PALE HORSE. אפשר לראות את הדמות על הסוס הלבן כשהיא מתייפחת. ארבע הדמויות מגיעות לקו המים, כשהן נראות כבתוך סצנת ציד שועלים. השועלים ידועים כחיות ערמומיות ולכן בחרתי להביא את השועל פה, כשהוא מתחבא בתוך שמלה אדומה ובורח מהציידים על גבי גוש קרח שצף על המים.


באמריקה נהגו לכנות בחורה יפה במילה FOX. אני שמעתי את חברי קית' רלף, לשעבר מהיארדבירדס ורנסאנס, אומר את המילה הזו במשמעות של בחורה (SHE IS SUCH A FOX).


יש בעטיפה דבר שהשחלנו בכוונה כדי לבדוק אם הוא יעבור את הצנזורה. והוא אכן עבר. אתם יכולים להביט בעטיפה הזו מאות פעמים אבל אוכל להתערב אתכם שלא ראיתם את זה עד כה - עד כמה 'מרוגש' הפרש הרביעי, שנמצא בצד הימני הקיצוני הקרוב ביותר לשועל. כמו כן, שתלתי בעטיפה מילים שצצו פה ושם ביצירה החדשה לתקליט - SUPPER'S READY. היה לנו חשוב להביא לעטיפה דברים שמשקפים את מצב העולם בזמן בו עשינו אותה. בתוך הים, בצד הימני העליון של העטיפה, אתם יכולים לראות צוללת גרעינית שבאה לייצג את נוכחותה של ארה"ב בחופי סקוטלנד. הרבה אנשים בפרלמנט הבריטי לא היו מרוצים מזה שהאמריקאים הציבו צוללות כאלו שם. שני הדולפינים והדג שמתרוממים ממי הים באים לשקף את הזיהום שהיה ניכר אז במי הים והשפעתו על חיינו.


האיש שטומן את ראשו בחול בא לשקף את 'עסקי המוזיקה' שעדיין לא טיפלו בלהקת ג'נסיס בכבוד הראוי. בצד השמאלי של העטיפה אתם יכולים לראות איש רוכב על אופניים באופן לא יציב. כפי שאתם ודאי יודעים - רכיבה שכזו קשה מאד לביצוע על חול. פיטר גבריאל נהג להגיע לפגישות שלנו כשהוא רוכב באופניים, אך לי היה נראה שהוא לא ידע ממש לשמור על שיווי משקל. את הדבר הזה רציתי לשקף בדמות הזו. ברקע יש בית מלון, שבא לשקף את רשת מלונות HOLIDAY INN. זו הייתה רשת בתי מלון שנהגה לארח בה כוכבי רוק רבים ורציתי להראות לג'נסיס שיתחילו להתרגל גם הם לשהות שם. מסתבר שצדקתי".


THE WHO SELL OUT - THE WHO (1967)


בשנת 1967 יצא התקליט THE WHO SELL OUT, של להקת המי, ואחת התמונות הבולטות בעטיפה היא זו של זמר הלהקה, רוג'ר דאלטרי, כשהוא יושב בתוך אמבטיה מלאה בשעועית לבנה.


הצלם, דייויד מונטגומרי: "זה צולם בסטודיו הצילום שלי בשעת אחר הצהריים של אוקטובר 1967. רוג'ר לא הביע התנגדות כשראה מה אני מתכנן עבורו. קנינו את השעועית מסופרמרקט סמוך ושפכנו את התכולה לאמבטיה. לא שאלנו את חברת השעועית, היינץ, בעניין קבלת רשות להשתמש בשמה בצילום. אבל רוג'ר כמעט חטף מהצילום הזה דלקת ריאות כי השעועית התקררה מאד. הוא לא התלונן במהלך הצילום ושמעתי את התלונה ממנו רק אחר כך. בזמנו זו הייתה עוד עבודת צילום רגילה עבורי, שקיבלתי תמורתה 75 ליש"ט. שמרתי את חבית ההיינץ הגדולה ואף השתמשתי בה כשולחן קפה למשך עשר שנים".


HUNKY DORY - DAVID BOWIE (1971)


בעטיפת תקליטו הרביעי מחקה בואי צילום עם השחקנית גרטה גרבו, ששמה את ידה על ראשה.


את הצילום עשה בריאן וורד בסטודיו הצילום שלו שברחוב HEDDON, לונדון. חברו הקרוב של בואי, ג'ורג' אנדרווד לקח את התמונה וצבע אותה, ביחד עם שותפו לעיצוב טרי פאסטור, באופן שהפך לעטיפה המוכרת.


IN THROUGH THE OUT DOOR - LED ZEPPELIN (1979)


הציפיה לאלבום זה הייתה אדירה והוא נמכר היטב עם גימיק יוצא דופן; עטיפה חיצונית שנראתה כמו שקית נייר חומה רגילה, והעטיפה הפנימית כללה ציור בשחור ולבן שאם מזליפים עליו מים, הוא הופך לצבעוני. היו גם שש עטיפות שונות הכוללות תמונות שונות, והנייר החום החיצוני גרם לכך שלא ניתן היה לדעת איזה צילום מקבלים, משש הזוויות שצולמו בתפאורת בר המשקאות. (למעשה יש קוד בצד עטיפת האלבום המציין באיזהו תמונה מדובר - כשלפעמים ניתן היה לראות זאת כשהתקליט עדיין היה אטום בנייר החום).



התמונות כולן תיארו את אותה סצנה בבר וכל תמונה צולמה מנקודת מבטו הנפרדת של מישהו שהופיע בזירה. הבר המקורי היה ABSINTHE BAR, הממוקם ברחוב בורבון 400 בניו אורלינס, לוס אנג'לס וחברת העיצוב, HIPGNOSIS, טרחה לשחזרו באולפן בלונדון לצילום העטיפה.


סטורם ת'ורגרסון, מעצב העטיפה: "איכות הספיה נועדה לעורר עבר שאינו ספציפי ולאפשר למשיכת המכחול באמצע להיות ברורה יותר וליצור ניגודיות. משיכת המכחול הזו הייתה כמו ניגוב של מגב על פני שמשה רטובה, כמבט חדש על סצנה ישנה, ​​שזה מה שסיפרו לנו לד זפלין על האלבום הזה שלהם". חברת HIPGNOSIS הייתה מועמדת לפרס הגראמי עבור עיצוב זה.


PETER GABRIEL - PETER GABRIEL (1977)


המכונית שפיטר גבריאל מצולם בה לעטיפת אלבום הסולו הראשון היא מכוניתו של מעצב העטיפה, סטורם ת'ורגרסון. הלוקיישן של הצילום היה ברחוב בו גר שותפו של סטורם בחברת HIPGNOSIS - אוברי פאוואל, אי שם בדרום-מערב לונדון.


טיפות המים על המכונית הושפרצו מצינור מים ארוך שחובר לברז המטבח של פאוואל. פיטר גבריאל רצה שהעטיפה תשקף מיסתוריות ומתח תיאטרלי, לכן הגיע הרעיון להחביאו מאחורי חלון מכונית שטוף במים. סולן להקת ג'נסיס לשעבר היה מרוצה ביותר מהתוצאה.


FREE - FREE (1969)


קשה להתעלם מהעטיפה הזו, עם הבחורה הנוצצת שמדלגת מתחת לשמיים עתירי עננים. שם הלהקה הרי בא להביע חופשיות וזה מה שהעטיפה נועדה לשקף.



הדוגמנית שצולמה, ואחר כך גופה עוטר בכוכבים, היא לינדה בלייר בת ה-18. הצלם רון רפאלי צילם אותה כך בסטודיו שלו וסיפר: "הנחתי טרמפולינה בצד אחד ובצד השני הנחתי כמה כריות ממש גדולות ונשכבתי על הגב עם מצלמה, ביניהן. בלייר העירומה רצה, קפצה על הטרמפולינה, עברה מעליי, בעודי מצלם אותה באוויר, ונחתה על הכריות. אמרתי לה לעשות זאת בערך כעשרים פעם עד שהייתי בטוח שקיבלתי את התוצאה הרצויה".


צילום השמיים עם עננים הובא לעטיפה מאוסף הצילומים של רפאלי, שנעשה על גג הסטודיו שלו שבהוליווד. את הכוכבים הוא צילם בלוקיישן מחוץ לעיר, במיוחד בשביל האלבום. רפאלי: "בשביל העטיפה הפנימית נסעתי למדבר MOJAVE, חפרתי בור ושמתי בפנים קוביות עץ עם תמונות שצילמתי של חברי הלהקה. אז אמרתי לדוגמנית להיראות כאילו היא מגלה אוצר. שמתי נצנצים מעל הקוביה של פול רודג'רס ואמרתי לה לנשוף על זה. המטרה הייתה לשקף כאילו היא מפוצצת / נושפת את מחשבתו (BLOWS HIS MIND)".


LIZARD - KING CRIMSON (1970)


את העטיפה ציירה וירג'יניה באריס ווייד, שהייתה סטודנטית לאמנות בלונדון וסיימה שם, בשנת 1969, עם התמחות בגרפיקה. זמן קצר לאחר מכן קיבלה את אחת ממשימותיה הראשונות כמעצבת - לצייר עטיפה ללהקת הרוק המתקדם הבריטית, קינג קרימזון.


ווייד: "זו הייתה עבודה חלומית וגם שילמו לי עליה יפה. פיט סינפילד, תמלילן הלהקה, אמר לי להביא להם איזה רעיון שעולה ברוחי. אז צץ בראשי הרעיון לעצב ציורים עם כיתוב מימי הביניים. אהבתי אז מאד את הכיתוב מהתקופה ההיא כמו גם מיניאטורות פרסיות".



סינפילד, בראיון שנערך עמו בשנת 2008, לקח את קרדיט רעיון תקופת ימי הביניים לעצמו.


ווייד חיפשה בזמנו עבודה ושמעה שסינפילד מחפש מעצב. היא הכירה אותו דרך חבר משותף והלכה לפגוש אותו בביתו. הוא העניק לה דפים עם מילות השירים ועם זה היא ניגשה למשימה. את המוזיקה היא שמעה רק בשלב הרבה יותר מאוחר.


את הציור היא עשתה עם צבעי גואש כשצד העטיפה, עם המילה CRIMSON בו, מתייחס לשירי הצד הראשון שבאלבום.


ווייד: "ציירתי שם אמני קרקס, לפי השיר הראשון (CIRKUS) ויש שם את הביטלס, כי השיר HAPPY FAMILY מדבר על פירוק הלהקה.



שתלתי בפנים גם בדיחה פרטית שלי, על להקת החלומות שלי. שמתי בה את ג'ימי הנדריקס, המתופף ג'ינג'ר בייקר ואת החבר שלי, דייב ווייד בחליל, כשהם מנגנים ביחד. מאד אהבתי אז את הנדריקס ואת CREAM. מעליהם, מנופף בידו מתוך מטוס, זה הוא רופרט הדב, שהיה דמות מצוירת לילדים ומאד פופולרית. למה שמתי את זה שם? כי התחשק לי".



דרך אגב: ווייד התבלבלה וציירה את הנדריקס כגיטריסט ימני. אבל העיקר הכוונה, נכון?


IN THE COURT OF THE CRIMSON KING - KING CRIMSON (1969)


ואם כבר מדברים על להקת קינג קרימזון, אי אפשר שלא להזכיר את עטיפת תקליט הבכורה של הלהקה שנוצרה על ידי בארי גודבאר, חבר קרוב של פיט סינפילד שתיאר אותו בראיונות כאיש טוב-לב המסוגר בעצמו באופן מופרז.




גודבאר, שעסק לפרנסתו חברת מחשבים, אהב לצייר ונהג לבלות זמן רב בחזרות של קינג קרימזון. הוא אף עיצב למייקל ג'יילס ציורים על שני תופי הבס במערכת שלו.



כשנרתם גודבאר למשימת עיצוב העטיפה, הוא האזין להקלטות החדשות ובהשראתן הפיק שני ציורים בעזרת צבעי מים. הציור שבעטיפה החיצונית הוא פורטרט עצמי שרקח בזמן שהביט על עצמו במראת הגילוח שבאמבטיה שלו. זה אחד העיצובים העוצמתיים יותר שהתנוססו אי פעם על עטיפת אלבום.


הציור הפנימי התפרש על ידי רבים כדמותו האמיתית של קינג קרימזון. הדמות נראית צחקנית, אך כשמכסים את הפה שלה, מגלים עיניים עצובות ביותר. האלמנט הזה משקף היטב את המוזיקה של הלהקה.


שם הלהקה לא צויין על עטיפת האלבום הקדמית אלא רק בתוך העטיפה הפנימית.

גודבאר מת שנה לאחר צאת האלבום מהתקף לב. הוא היה בן 24 בלבד.



ELEGY - THE NICE (1971)


עם צאת תקליט זה, שהורכב מארבעה קטעים בהופעה חיה, כבר לא הייתה להקת הנייס קיימת. האורגניסט בה, קית' אמרסון, כבר נהנה מהצלחה ראשונה עם שלישייתו החדשה - אמרסון, לייק ופאלמר.


סטורם ת'ורגרסון על יצירת העטיפה: "ההשראה לכך הגיעה מהיצירה 'מוזיקה לשעת לילה מאוחרת'. זה תקליט ששמעתי ויצר במוחי אווירה מדברית. אבל המדבר בראשי היה ריק מדי והייתי חייב למלא אותו במשהו והמשהו הזה הגיע במהרה בראשי עם כדורים אדומים. כמו שרשרת של כדורים מתחילת מדבר ועד סופו. חברת התקליטים חשבה שהרעיון שלי מוזר מדי.


קית' אמרסון היה עסוק מדי עם המוזיקה שלו ופשוט אמר לנו להמשיך במעשינו, אז נסענו למדבר של מראקש. עם שישים כדורים אדומים ולא מנופחים. כשנחתנו במראקש, היה איש שדה התעופה חשדן מאד כלפי הכדורים האלו. הוא לא האמין לנו כשניסינו להסביר לו כי הגענו לצלם אותם במדבר.הוא סבר שבאנו להבריח סחורה.


הוא ביקש מסמכים ולמזלנו עבר באותו רגע גם בפס המזוודות ציוד הצילום שלנו. הוא התרצה ושיחרר אותנו.



כשהגענו למלון, לא הסכימו שנאכל שם במסעדה בגלל לבושנו הזרוק, שערנו הארוך והמחסור בחליפות ועניבות. אז הלכנו לחפש אוכל בשוק המקומי. העסקנו בחור מקומי שהביא לנו אוכל וגם הציע לנו שני קילו של 'כיף'. בגלל שהיינו מקצוענים בתחילת דרכנו, סירבנו בנימוס.


למחרת נסענו במכונית הרנו ששכרנו לקצה הסהרה. רצינו את ה-מדבר. שם היו דיונות מרהיבות. באותו יום היו עננים בשמיים וזה הלחיץ אותנו כי לוח הזמנים היה לרעתנו. למזלנו, היום שלמחרת היה נקי מעננים והשמיים היו כחולים. קמנו עם שעת השחר ונסענו שוב למדבר.



הגענו לנקודה הרצויה בשעת צהריים עם כדורים מנופחים היטב בחסות חנות אופניים מקומית. כך הגענו לנקודה עם האביזרים הנחוצים. חלק מהכדורים היו אדומים וחלקם עם פסים, למקרה ונרצה לגוון. עצרנו את הרכב ופרקנו את הכדורים ממנו. עכשיו היה עלינו למצוא דיונות יפהפיות לצילום. השאלה שניקרה במוחנו הייתה, כיצד להניח את הכדורים מבלי להשאיר עקבות של רגלינו בחול? אפילו חשבנו להביא מברשת לטישטוש. בעודנו מציבים את הכדורים החלה השמש לשקוע. שותפי, אוברי פאוואל, נשכב על החול וגילגל בזהירות כל כדור למקומו.



בסוף, אחרי שהצלחנו ליצור קו אחיד של כדורים, צילמנו במהירות לפני שהשמש נעלמה לחלוטין. אבל אז האוטו שלנו נתקע בחול, כשבאנו לעזוב. הפאניקה הייתה רבה ודמיינו כיצד עיתון מקומי יפרסם בכתבה קטנטנה על שני שלדי אדם שנתגלו. איכשהו הצלחנו לצאת משם בסוף. למחרת כבר עמדנו לטוס כשלפתע גילה אוברי כי שכח בדיונה את המעיל היקר שלו ובו המפתח שלו לחדר בו שהינו בבית המלון. המלון דרש ארבעים ליש"ט על איבוד המפתח הזה ולא היה עלינו כסף עודף.


נלקחנו לתחנת המשטרה שם השוטרים דווקא היו נחמדים אלינו והביאו לנו תה. הם שיחררו אותנו במהרה אבל עכשיו היה עלינו לנסוע דרך הררית ומפחידה כדי להגיע בזמן לשדה התעופה. הבעיה שזה הותיר לנו את הברירה היחידה לנסוע את כל הדרך בשעת לילה וללא תאורה כלל. ככה זה כשאתה צעיר ולא חושב כראוי".


(הנה העטיפה הפנימית):


TOMMY - THE WHO (1969)


האמן מייק מקנרני, שעיצב את עטיפת האלבום: "זה היה בשנת 1968. העולם היה מפוצץ בהודעות מכל הסוגים. כל אחד קידם משהו כזה או אחר - פמיניזם, הרחבת התודעה, מדיטציה, מהפכה, אלוהים, סמים, אהבה, איכות הסביבה ועוד. עולם הרוק היה צינור משומן להעביר את המסרים האלה דרכו. אני חשבתי שאם רוק מסוגל - אז גם עיצוב אמנותי יכול.


בזמן בו פיט טאונסנד גייס אותי לפרויקט, ההקלטות לתקליט 'טומי' היו כבר בשלב מתקדם. הוא נתן לי כמה הקלטות מהאולפן, סיפר לי את קו העלילה והשאיר אותי להתחיל לעצב עטיפה לזה.


'טומי' היה דבר נהדר לעיצוב. מבחינתי, זו הייתה הזדמנות להחדיר לעולם את השקפותיי הרוחניות. בתחילה דובר על עטיפה כפולה ובהמשך הדבר התרחב לעטיפה משולשת וספר עם תריסר עמודים. בחרתי לשים בעטיפה נקודות שמצאתי שהן יסודות חזקים בסיפור הכללי. אהבתי את דמותו של טומי. במקום לנסות ולעצב אותו על העטיפה החלטתי להציג אותו בתוך עולם ללא חושים ממשיים. ראיתי בכך דרך להביע משהו שהוא מצד אחד חסר גבולות ומצד שני כלוא בכלוב.


העטיפה החיצונית והפנימית משקפות את זה היטב. העטיפה החיצונית מציגה את כדור הארץ שתלוי בחלל אינסופי ואי אפשר לגעת בו אלא רק לדמיין אותו. העטיפה הפנימית מציגה קיר ופנסי קיר שבאים להציג דבר שהוא סוג של גבול - כמו קירות החדרים בהם אנו חיים.


לקח לי בין חודשיים לשלושה להשלים את העיצוב. עבדתי כל הזמן מתחת למנורת שולחן רגילה. הייתי נתון בדד-ליין מטורף מול חברת התקליטים".


BREAKFAST IN AMERICA - SUPERTRAMP (1979)


תקליט זה היה אחד מסיפורי ההצלחה המסחררים של סוף הסבנטיז, עם שלל להיטים ועם עטיפה שאי אפשר היה להתעלם ממנה.


בתחילה חשבו חברי הלהקה להציג את העטיפה הזו כציור אך שוכנעו לצאת להפקת הרעיון כצילום. עבור מעצב הפרויקט, מיק האגארי, היה זה כמתנה בשבילו והוא ניגש לעיצוב קונספט בית הקפה בהתלהבות רבה, כשחברי הלהקה לא חפצו בדוגמנית אופנתית אלא בדמות שתיראה ביתית יותר.


לכן נבחרה, מסוכנות הדוגמנים המכוערים (כן, היה דבר כזה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות) אישה שנקראה בתג שהוצמד למדים שלה בשם LIBBY. אותה דוגמנית המשיכה והופיעה עם הלהקה על הבמה כשהיא מחופשת לאותה דמות שבעטיפה.



העטיפה צולמה בארבעה שלבים: קו הרקיע של ניו יורק מכלי בית, ליבי המלצרית שעומדת כפסל החירות, הכוס עם מיץ התפוזים ובסוף חלון המטוס.


הנה כמה רעיונות שנפסלו לעטיפת התקליט:

1.מלצרית יפת מראה שמגישה מזון בדרייב אין, כשהיא על סקטים (בסוף הסבנטיז הסקטים היו מ-א-ד באופנה)

2. מפל גדול של חלב ודגני בוקר בגרנד קניון.


הנה פרט מצמרר: קחו את עטיפת התקליט ותציבו אותה מול מראה. אז תגלו כי האותיות UP בשם הלהקה הופכות לתאריך 11.9 ונצמדות, באופן הזוי, למודל של מגדלי התאומים. ומצמררת גם העובדה שהפיגועים קרו שם בשעות הבוקר (כמו ארוחת בוקר באמריקה).


והנה קייט מורטה, הלא היא ליבי...