אנדר קאבר: מאחורי עטיפות תקליטי רוק קלאסי אהובים מחו"ל

בואו לגלות איתי את פרטי המידע והסיפורים המיוחדים מאחורי עטיפות התקליטים היפים והחשובים של אז.

GOODBYE YELLOW BRICK ROAD - ELTON JOHN (1973)

הרעיון ליצירת העטיפה נוצר כשאחד ממפיקי התקליט, סטיב בראון, התלהב מציור שעשה בזמנו אמן בשם איאן בק. מיד הוחלט שיש לפגוש את אותו אמן על מנת לגייסו לפרויקט.

הזמן תיקתק באופן מלחיץ כי חברת התקליטים סימנה דד ליין ליציאת האלבום. שירי התקליט הוקלטו בתחילת 1973 בג׳מייקה אך התוצאות היו רעות. אלטון וחבורתו נאלצו להתחיל הכל מחדש במאי. כך שבקושי נותר זמן על מנת להתעסק בענייני ההפקה שמסביב להקלטות.

המעצב המשני לעטיפה, דייויד לארקהאם, מצא את עצמו טס מלוס אנג׳לס ללונדון על מנת לתפור בארבעה ימים את כל קונספט העטיפה לביצוע, כולל גם את העיצוב הפנימי של העטיפה עם מילות השירים. בזמן שלארקהאם טס לאנגליה, נערכה שם פגישה של בראון עם בק, שבמהלכה הושמעו לאחרון כמה מהשירים שהוקלטו.

בק עבד שנה לפני כן על עטיפה לאלבום של ג׳ונתן קלי, שנקרא ׳חכו עד שהם ישנו את הרקע׳. אנשי ההפקה של אלטון אהבו כל כך את העיצוב עד שביקשו לקנות אותו מבק על מנת להשתמש בו שוב לעצמם, מה שנתפס כלא הגיוני. בק הציע לעשות משהו חדש לגמרי.

הוא ידע ששימוש באותו עיצוב לשני תקליטים שונים יבלבל את הקהל. הרעיון המרכזי מאחורי העטיפה של קלי הראה קבוצת נערות שהופיעו בבאלט על הבמה בעוד האיש הטכני של הבמה מרים וילון מרקע של נוף טבעי לנוף תעשייתי. הקונספט הזה הוא מה שחלחל לעטיפה המוכרת של אלטון.

לארקהאם ידע היטב את מה שהוא רוצה לראות בעטיפה מהרגע בו התבשר על שם התקליט. בק מצדו ראה בראשו אלמנטים של סרטי הוליווד משנות השלושים והארבעים. בתחילת הסבנטיז הייתה תחייה של התרבות הזו וכמובן שהקוסם מארץ עוץ היה מוטיב מרכזי בכל העניין.

לארקהאם שירבט על דף קונספט לעטיפה והביאו לבק, שמשימתו הייתה לספק את ציוריו במשך שלושה ימים. במהלך הזמן הזה התבקש בק מההפקה להוסיף פסנתר וגם בובה של דובי, כי אלטון אהב מאד את הבובות מהסוג הזה.

המגפיים האדומים של אלטון היו הכלאה של מגפי הפלטפורמות האופנתיים אז ביחד עם הנעליים האדומות של דורות'י, הדמות המרכזית בקוסם מארץ עוץ.

בעטיפה הקדמית נראה אלטון כשהוא מקלף פינה שמתחתיה נמצא הלוגו של שמו כפי שהופיע באלבומו הקודם, ׳אל תירו בי כי אני רק הפסנתרן׳. הרעיון לזה הגיע מההנהלה של אלטון שרצתה להדגיש כי התקליט הזה הוא צעד חדש ומשמעותי של אלטון מאלבומו הקודם.

הפוזיציה בה צוייר אלטון הגיעה מסדרת צילומים שקיבל בק, בה רואים רק את ראשו. בק ביקש מחבר שלו, מעצב אופנה בשם לזלי צ׳אפמן, שיעמוד בסטודיו בזמן שהוא מצלם אותו בתנוחות עמידה שונות. צ׳אפמן לבש בעת הצילום ז׳קט בייסבול עם הכיתוב, ׳ניו יורק׳ עליו. בק החליט להוסיף ציור של אותו ז׳קט לעטיפה ובמקום המילים ׳ניו יורק׳ הוא כתב את שמו של הזמר.

ENGLAND'S NEWEST HITMAKERS - THE ROLLING STONES (1964)

אנדרו לוג אולדהאם, המנהל של הרולינג סטונס (בשנים 1963-1967):

״התקליט הראשון של הסטונס נרקח על ידי, כמנהלם, כקונספט מיסתורי שאמור היה להזניקו היישר למעלה. הייתה לי הוראה ברורה להוציאו עם עטיפה בה תתנוסס תמונת הלהקה ללא כיתוב כלשהו. אבל חברת התקליטים באמריקה עשתה פעולה מאחורי גבי והוציאה את התקליט עם הכותרת ENGLAND'S NEWEST HITMAKERS (עושי הלהיטים החדשים ביותר של אנגליה). הדבר גרם לאלבום להיראות, מבחינה גרפית, כמוצר מבית היוצר של להקת הפופ הסתמית, ׳פרדי והחולמים׳. זה מאד עיצבן אותנו".

תקליטה השני של הלהקה יצא ב-15 בינואר 1965 וצלם העטיפה היה חבר של מיק ג'אגר בשם דייוויד ביילי, שסיפר: "שמתי את מיק (ג'אגר) בכוונה מאחור, כי לא רציתי שהאחרים יחשבו שהוא מקבל יחס מועדף בגלל שהיה חבר שלי".

רוג'ר דין ידוע, לחובבי הרוק הקלאסי והמתקדם, כאיש שיצר עטיפות מרהיבות עבור להקות רבות ובכך אף עזר להגברת מכירות אלבומים ומיתוג ראוי. בין הלהקות שצייר עבורן נמנות יס, אוריה היפ, גרינסלייד, אוסיביסה, גרייבי טריין, ג'נטל ג'יאנט, פאלאדין ועוד.

בשנת 1972 הוא סיפר למלודי מייקר: "יש אנשים שלא מבינים את החשיבות של עטיפת תקליט. מה שכן, המוזיקה שבתקליט מסוים לא השפיעה עליי מעולם ליצור עטיפה כזו או אחרת. המוזיקה היא לא מה שמניע אותי לצייר עטיפות. אני לא מקשיב למוזיקה של להקה לאלבום לפני שאני מצייר לה את עטיפתו. הרעיונות באים אצלי בעיקר משם מיועד לתקליט או שם של הלהקה. זה הכל".

LONDON CALLING - THE CLASH (1979)

בואו נלך רגע לעטיפה שהשפיעה רבות על עטיפה זו של הקלאש. את הצילום של אלביס פרסלי עשה, ביולי 1955, וויליאם ס. רנדולף, בעת הופעה בטמפה, פלורידה. מנהלו של אלביס, קולונל טום פארקר, שלח את הצילום לחברת התקליטים - וזאת תמורת כסף שקיבל תמורתה וגם קרדיט לשמו בתקליט כמנהל אמנותי.

העיצוב בתקליט של הקלאש דומה מאד לזה של אלביס, רק שהתמונה של הקלאש באה עם הבסיסט, פול סימונון, רגע לפני שבירת גיטרת הבס (פנדר פרסיז'ן) שלו על הבמה של הפלאדיום בניו יורק, ב-20 בספטמבר 1979.

סימונון: "ההופעה באותו ערב הלכה בסדר גמור, אבל משהו בתוכי גרם לתחושה שזה לא כך. אז הוצאתי את הכעס שלי על הבס. אם הייתי כה חכם, הייתי עושה זאת עם גיטרת הבס הרזרבית ולא עם זו. כשאני מסתכל היום בעטיפה, אני מצטער שלא הרמתי את הראש קצת יותר".

בגלל שהתמונה הייתה לא ממוקדת (כלומר, ללא פוקוס), ניסתה הצלמת לשכנע את הלהקה לא להשתמש בזה - הם סירבו לבקשתה. בהמשך היא זכתה בפרסים על צילום זה.

WINGS OVER AMERICA - WINGS (1976)

יוצר העטיפה, אוברי פאוואל: "הרעיון של העטיפה הזו היה להציג את פול ולהקתו כשהם מגיעים לאמריקה. פתיחת דלת המטוס נראית כהזזת וילון שניצב לפני הבמה המוארת. כדי לקבל את התוצאה הטובה, צילמתי חלקי מטוס מקרוב וגם תגובות של אור כשהוא משתקף על מתכת. ריצ'ארד מאנינג לקח את הצילומים שלי ויצר מהם ציור".

DESPERADO - EAGLES (1973)

ב-18 בדצמבר בשנת 1972, יצאו חברי להקת איגלס לחווה נטושה ב-AGOURA HILLS כדי לצלם עטיפה לתקליטם השני, ׳דספראדו׳.

הצלם, הנרי דילץ: ״ביום הצילום שיחקנו בלהיות קאובויים. ג'יי די סאות'ר, שבא איתנו, הביא עימו את הספר על פורעי החוק. בספר הזה נראו גם צילומים של חלק מאותם פורעים כשהם מתים וקשורים זה לזה על הקרקע. אז השכבתי את הארבעה על הקרקע, כדי לשחזר את צילום המתים, בשביל העטיפה האחורית".

THE WALL - PINK FLOYD (1979)

מאז שנת 1968 לא היה מעצב אחר לעטיפות תקליטי להקת פינק פלויד חוץ מסטורם ת'ורגרסון (חבר ותיק של הלהקה ובעל חברת העיצוב HIPGNOSIS).

אבל בשביל האלבום "החומה" בחר רוג'ר ווטרס, שהיה הבעלים הראשי של היצירה, להשתמש לעיצוב בשירותיו של צייר הקריקטורות, ג'ראלד סקארף.

סקארף, שבשנת 1975 צייר קליפ אנימציה לפינק פלויד, בשיר WELCOME TO THE MACHINE, סיפר: "זה היה סידור טוב מבחינתי. עבדנו בשני תחומים שונים, רוג'ר ואני, ועדיין הם פעלו היטב יחדיו. זה היה הרעיון שלו שעל העטיפה תהיה פשוט חומה".

סקארף ניגש למשימת ציור החומה והציע כמה גרסאות - אחת עם לבנים קטנות והשניה עם לבנים גדולות. אחת עם תוספת של מרגמה שחורה ואחרת עם מרגמה בצבע אפור בהיר. שפ הלהקה ושם התקליט לא נשקלו אז לככב בעטיפה. סקארף: "המחשבה המסחרית הייתה שאיש לא יידע מה זה האלבום הזה, כשיראה אותו בפעם הראשונה". חברת התקליטים התנגדה לזה, מסיבה ברורה.

העטיפה הפנימית של האלבום באה עם ציוריו של סקארף את הדמויות מסיפורו של ווטרס (הסרט עם הדמויות המונפשות ייצא לאקרנים רק כשלוש שנים לאחר מכן). מצד שמאל זה הוא השופט, שפניו מזכירים עכוז, כשהוא משקיף על איצטדיון עם פטישים במצעד ומטוס שצולל לעבר הקהל.

בצד הימני של העטיפה נמצאים המורה המשפיל והמדכא, האמא שמגוננת יותר מדי, האישה המפתה והבוגדת והתולעים המבחילות.

סקארף: "חשבתי, מה יכול להיות הסמל הכי ברור לדיכוי ובגעתי לאובייקט המרסק הזה שנקרא פטיש. האלימות של פטיש שנוחת על עצם כלשהו היא מבעיתה".

הקרדיטים לאלבום גם נכתבו, בכתב יד, בעטיפה הפנימית ובצבעים שונים. מתופף הלהקה, ניק מייסון, והקלידן שלה, ריק רייט שפוטר על ידי ווטרס במהלך ההקלטות - לא מוזכרים כלל. דייויד גילמור מוזכר רק כאחד המפיקים ותורם פה ושם בלחנים. אז היה ברור מי פה הבוס הגדול עם הפטיש.

FOXTROT - GENESIS (1972)

"בזמן שעבדתי עם ג'נסיס (ומסתבר כי גם הבאתי להם רעיונות לשמות תקליטים עם ציוריי) נהגתי לצייר דברים שיש בהם סאונד. כלומר, אפשר ממש לשמוע את הציורים. נהגתי לשבת עם חברי הלהקה במשך ארבעה ימים ברציפות כדי להקשיב למוזיקה שהם עבדו עליה לתקליט מסויים. אחר כך נערכו פגישות עם סיעור מוחות בשביל למצוא את הקונספט המתאים. נהגתי להביא עימי לפגישות ספרים שונים כנקודות להשראה. בפגישות רשמתי בעיפרון סקיצות עם רעיונות שצצו לי באותו רגע. פיטר גבריאל דיקלם מולי טקסטים מסיפוריו הדמיוניים - ועם כל זה הלכתי ליצור להם עטיפה, אותה ציירתי בצבעי שמן. את הצגת העטיפה נהגתי לעשות במשרדו של מנהלם, טוני סטראטון סמית'.

העטיפה של 'פוקסטרוט' נועדה לשמש כהמשך טבעי לעטיפת התקליט הקודם, NURSERY CRYME. המטרה שלנו הייתה 'לעשות צחוק' מהחברה הגבוהה הבריטית, ממנה הגיעו פיטר, טוני ומייק. יש בעטיפה של 'פוקסטרוט' סצנה מפחידה של משחק קריקט - שהיה משחק בידורי קבוע במעמד הגבוה. בחרנו, בנוסף לקריקט, סימן נוסף שהיה משויך לאצולה ההיא - ציד שועלים. את משחק הקריקט, שהיה הדבר המרכזי באלבום הקודם, שמתי הפעם ברקע, כדי ליצור המשכיות.

יש ארבע דמויות מרכזיות בעטיפה של 'פוקסטרוט'. זו האינטרפרטציה שלי לארבעת הפרשים של יום הדין. יש פתגם שאומר DEATH RIDES ON A PALE HORSE. אפשר לראות את הדמות על הסוס הלבן כשהיא מתייפחת. ארבע הדמויות מגיעות לקו המים, כשהן נראות כבתוך סצנת ציד שועלים. השועלים ידועים כחיות ערמומיות ולכן בחרתי להביא את השועל פה, כשהוא מתחבא בתוך שמלה אדומה ובורח מהציידים על גבי גוש קרח שצף על המים.

באמריקה נהגו לכנות בחורה יפה במילה FOX. אני שמעתי את חברי קית' רלף, לשעבר מהיארדבירדס ורנסאנס, אומר את המילה הזו במשמעות של בחורה (SHE IS SUCH A FOX).

יש בעטיפה דבר שהשחלנו בכוונה כדי לבדוק אם הוא יעבור את הצנזורה. והוא אכן עבר. אתם יכולים להביט בעטיפה הזו מאות פעמים אבל אוכל להתערב אתכם שלא ראיתם את זה עד כה - עד כמה 'מרוגש' הפרש הרביעי, שנמצא בצד הימני הקיצוני הקרוב ביותר לשועל. כמו כן, שתלתי בעטיפה מילים שצצו פה ושם ביצירה החדשה לתקליט - SUPPER'S READY. היה לנו חשוב להביא לעטיפה דברים שמשקפים את מצב העולם בזמן בו עשינו אותה. בתוך הים, בצד הימני העליון של העטיפה, אתם יכולים לראות צוללת גרעינית שבאה לייצג את נוכחותה של ארה"ב בחופי סקוטלנד. הרבה אנשים בפרלמנט הבריטי לא היו מרוצים מזה שהאמריקאים הציבו צוללות כאלו שם. שני הדולפינים והדג שמתרוממים ממי הים באים לשקף את הזיהום שהיה ניכר אז במי הים והשפעתו על חיינו.

האיש שטומן את ראשו בחול בא לשקף את 'עסקי המוזיקה' שעדיין לא טיפלו בלהקת ג'נסיס בכבוד הראוי. בצד השמאלי של העטיפה אתם יכולים לראות איש רוכב על אופניים באופן לא יציב. כפי שאתם ודאי יודעים - רכיבה שכזו קשה מאד לביצוע על חול. פיטר גבריאל נהג להגיע לפגישות שלנו כשהוא רוכב באופניים, אך לי היה נראה שהוא לא ידע ממש לשמור על שיווי משקל. את הדבר הזה רציתי לשקף בדמות הזו. ברקע יש בית מלון, שבא לשקף את רשת מלונות HOLIDAY INN. זו הייתה רשת בתי מלון שנהגה לארח בה כוכבי רוק רבים ורציתי להראות לג'נסיס שיתחילו להתרגל גם הם לשהות שם. מסתבר שצדקתי".

THE WHO SELL OUT - THE WHO (1967)

בשנת 1967 יצא התקליט THE WHO SELL OUT, של להקת המי, ואחת התמונות הבולטות בעטיפה היא זו של זמר הלהקה, רוג'ר דאלטרי, כשהוא יושב בתוך אמבטיה מלאה בשעועית לבנה.

הצלם, דייויד מונטגומרי: "זה צולם בסטודיו הצילום שלי בשעת אחר הצהריים של אוקטובר 1967. רוג'ר לא הביע התנגדות כשראה מה אני מתכנן עבורו. קנינו את השעועית מסופרמרקט סמוך ושפכנו את התכולה לאמבטיה. לא שאלנו את חברת השעועית, היינץ, בעניין קבלת רשות להשתמש בשמה בצילום. אבל רוג'ר כמעט חטף מהצילום הזה דלקת ריאות כי השעועית התקררה מאד. הוא לא התלונן במהלך הצילום ושמעתי את התלונה ממנו רק אחר כך. בזמנו זו הייתה עוד עבודת צילום רגילה עבורי, שקיבלתי תמורתה 75 ליש"ט. שמרתי את חבית ההיינץ הגדולה ואף השתמשתי בה כשולחן קפה למשך עשר שנים".

HUNKY DORY - DAVID BOWIE (1971)

בעטיפת תקליטו הרביעי מחקה בואי צילום עם השחקנית גרטה גרבו, ששמה את ידה על ראשה.

את הצילום עשה בריאן וורד בסטודיו הצילום שלו שברחוב HEDDON, לונדון. חברו הקרוב של בואי, ג'ורג' אנדרווד לקח את התמונה וצבע אותה, ביחד עם שותפו לעיצוב טרי פאסטור, באופן שהפך לעטיפה המוכרת.

IN THROUGH THE OUT DOOR - LED ZEPPELIN (1979)

הציפיה לאלבום זה הייתה אדירה והוא נמכר היטב עם גימיק יוצא דופן; עטיפה חיצונית שנראתה כמו שקית נייר חומה רגילה, והעטיפה הפנימית כללה ציור בשחור ולבן שאם מזליפים עליו מים, הוא הופך לצבעוני. היו גם שש עטיפות שונות הכוללות תמונות שונות, והנייר החום החיצוני גרם לכך שלא ניתן היה לדעת איזה צילום מקבלים, משש הזוויות שצולמו בתפאורת בר המשקאות. (למעשה יש קוד בצד עטיפת האלבום המציין באיזהו תמונה מדובר - כשלפעמים ניתן היה לראות זאת כשהתקליט עדיין היה אטום בנייר החום).

התמונות כולן תיארו את אותה סצנה בבר וכל תמונה צולמה מנקודת מבטו הנפרדת של מישהו שהופיע בזירה. הבר המקורי היה ABSINTHE BAR, הממוקם ברחוב בורבון 400 בניו אורלינס, לוס אנג'לס וחברת העיצוב, HIPGNOSIS, טרחה לשחזרו באולפן בלונדון לצילום העטיפה.

סטורם ת'ורגרסון, מעצב העטיפה: "איכות הספיה נועדה לעורר עבר שאינו ספציפי ולאפשר למשיכת המכחול באמצע להיות ברורה יותר וליצור ניגודיות. משיכת המכחול הזו הייתה כמו ניגוב של מגב על פני שמשה רטובה, כמבט חדש על סצנה ישנה, ​​שזה מה שסיפרו לנו לד זפלין על האלבום הזה שלהם". חברת HIPGNOSIS הייתה מועמדת לפרס הגראמי עבור עיצוב זה.

PETER GABRIEL - PETER GABRIEL (1977)

המכונית שפיטר גבריאל מצולם בה לעטיפת אלבום הסולו הראשון היא מכוניתו של מעצב העטיפה, סטורם ת'ורגרסון. הלוקיישן של הצילום היה ברחוב בו גר שותפו של סטורם בחברת HIPGNOSIS - אוברי פאוואל, אי שם בדרום-מערב לונדון.

טיפות המים על המכונית הושפרצו מצינור מים ארוך שחובר לברז המטבח של פאוואל. פיטר גבריאל רצה שהעטיפה תשקף מיסתוריות ומתח תיאטרלי, לכן הגיע הרעיון להחביאו מאחורי חלון מכונית שטוף במים. סולן להקת ג'נסיס לשעבר היה מרוצה ביותר מהתוצאה.

FREE - FREE (1969)

קשה להתעלם מהעטיפה הזו, עם הבחורה הנוצצת שמדלגת מתחת לשמיים עתירי עננים. שם הלהקה הרי בא להביע חופשיות וזה מה שהעטיפה נועדה לשקף.

הדוגמנית שצולמה, ואחר כך גופה עוטר בכוכבים, היא לינדה בלייר בת ה-18. הצלם רון רפאלי צילם אותה כך בסטודיו שלו וסיפר: "הנחתי טרמפולינה בצד אחד ובצד השני הנחתי כמה כריות ממש גדולות ונשכבתי על הגב עם מצלמה, ביניהן. בלייר העירומה רצה, קפצה על הטרמפולינה, עברה מעליי, בעודי מצלם אותה באוויר, ונחתה על הכריות. אמרתי לה לעשות זאת בערך כעשרים פעם עד שהייתי בטוח שקיבלתי את התוצאה הרצויה".

צילום השמיים עם עננים הובא לעטיפה מאוסף הצילומים של רפאלי, שנעשה על גג הסטודיו שלו שבהוליווד. את הכוכבים הוא צילם בלוקיישן מחוץ לעיר, במיוחד בשביל האלבום. רפאלי: "בשביל העטיפה הפנימית נסעתי למדבר MOJAVE, חפרתי בור ושמתי בפנים קוביות עץ עם תמונות שצילמתי של חברי הלהקה. אז אמרתי לדוגמנית להיראות כאילו היא מגלה אוצר. שמתי נצנצים מעל הקוביה של פול רודג'רס ואמרתי לה לנשוף על זה. המטרה הייתה לשקף כאילו היא מפוצצת / נושפת את מחשבתו (BLOWS HIS MIND)".

LIZARD - KING CRIMSON (1970)

את העטיפה ציירה וירג'יניה באריס ווייד, שהייתה סטודנטית לאמנות בלונדון וסיימה שם, בשנת 1969, עם התמחות בגרפיקה. זמן קצר לאחר מכן קיבלה את אחת ממשימותיה הראשונות כמעצבת - לצייר עטיפה ללהקת הרוק המתקדם הבריטית, קינג קרימזון.

ווייד: "זו הייתה עבודה חלומית וגם שילמו לי עליה יפה. פיט סינפילד, תמלילן הלהקה, אמר לי להביא להם איזה רעיון שעולה ברוחי. אז צץ בראשי הרעיון לעצב ציורים עם כיתוב מימי הביניים. אהבתי אז מאד את הכיתוב מהתקופה ההיא כמו גם מיניאטורות פרסיות".

סינפילד, בראיון שנערך עמו בשנת 2008, לקח את קרדיט רעיון תקופת ימי הביניים לעצמו.

ווייד חיפשה בזמנו עבודה ושמעה שסינפילד מחפש מעצב. היא הכירה אותו דרך חבר משותף והלכה לפגוש אותו בביתו. הוא העניק לה דפים עם מילות השירים ועם זה היא ניגשה למשימה. את המוזיקה היא שמעה רק בשלב הרבה יותר מאוחר.

את הציור היא עשתה עם צבעי גואש כשצד העטיפה, עם המילה CRIMSON בו, מתייחס לשירי הצד הראשון שבאלבום.

ווייד: "ציירתי שם אמני קרקס, לפי השיר הראשון (CIRKUS) ויש שם את הביטלס, כי השיר HAPPY FAMILY מדבר על פירוק הלהקה.

שתלתי בפנים גם בדיחה פרטית שלי, על להקת החלומות שלי. שמתי בה את ג'ימי הנדריקס, המתופף ג'ינג'ר בייקר ואת החבר שלי, דייב ווייד בחליל, כשהם מנגנים ביחד. מאד אהבתי אז את הנדריקס ואת CREAM. מעליהם, מנופף בידו מתוך מטוס, זה הוא רופרט הדב, שהיה דמות מצוירת לילדים ומאד פופולרית. למה שמתי את זה שם? כי התחשק לי".

דרך אגב: ווייד התבלבלה וציירה את הנדריקס כגיטריסט ימני. אבל העיקר הכוונה, נכון?

IN THE COURT OF THE CRIMSON KING - KING CRIMSON (1969)

ואם כבר מדברים על להקת קינג קרימזון, אי אפשר שלא להזכיר את עטיפת תקליט הבכורה של הלהקה שנוצרה על ידי בארי גודבאר, חבר קרוב של פיט סינפילד שתיאר אותו בראיונות כאיש טוב-לב המסוגר בעצמו באופן מופרז.

גודבאר, שעסק לפרנסתו חברת מחשבים, אהב לצייר ונהג לבלות זמן רב בחזרות של קינג קרימזון. הוא אף עיצב למייקל ג'יילס ציורים על שני תופי הבס במערכת שלו.

כשנרתם גודבאר למשימת עיצוב העטיפה, הוא האזין להקלטות החדשות ובהשראתן הפיק שני ציורים בעזרת צבעי מים. הציור שבעטיפה החיצונית הוא פורטרט עצמי שרקח בזמן שהביט על עצמו במראת הגילוח שבאמבטיה שלו. זה אחד העיצובים העוצמתיים יותר שהתנוססו אי פעם על עטיפת אלבום.

הציור הפנימי התפרש על ידי רבים כדמותו האמיתית של קינג קרימזון. הדמות נראית צחקנית, אך כשמכסים את הפה שלה, מגלים עיניים עצובות ביותר. האלמנט הזה משקף היטב את המוזיקה של הלהקה.

שם הלהקה לא צויין על עטיפת האלבום הקדמית אלא רק בתוך העטיפה הפנימית.

גודבאר מת שנה לאחר צאת האלבום מהתקף לב. הוא היה בן 24 בלבד.

ELEGY - THE NICE (1971)

עם צאת תקליט זה, שהורכב מארבעה קטעים בהופעה חיה, כבר לא הייתה להקת הנייס קיימת. האורגניסט בה, קית' אמרסון, כבר נהנה מהצלחה ראשונה עם שלישייתו החדשה - אמרסון, לייק ופאלמר.

סטורם ת'ורגרסון על יצירת העטיפה: "ההשראה לכך הגיעה מהיצירה 'מוזיקה לשעת לילה מאוחרת'. זה תקליט ששמעתי ויצר במוחי אווירה מדברית. אבל המדבר בראשי היה ריק מדי והייתי חייב למלא אותו במשהו והמשהו הזה הגיע במהרה בראשי עם כדורים אדומים. כמו שרשרת של כדורים מתחילת מדבר ועד סופו. חברת התקליטים חשבה שהרעיון שלי מוזר מדי.

קית' אמרסון היה עסוק מדי עם המוזיקה שלו ופשוט אמר לנו להמשיך במעשינו, אז נסענו למדבר של מראקש. עם שישים כדורים אדומים ולא מנופחים. כשנחתנו במראקש, היה איש שדה התעופה חשדן מאד כלפי הכדורים האלו. הוא לא האמין לנו כשניסינו להסביר לו כי הגענו לצלם אותם במדבר. הוא סבר שבאנו להבריח סחורה.

הוא ביקש מסמכים ולמזלנו עבר באותו רגע גם בפס המזוודות ציוד הצילום שלנו. הוא התרצה ושיחרר אותנו.

כשהגענו למלון, לא הסכימו שנאכל שם במסעדה בגלל לבושנו הזרוק, שערנו הארוך והמחסור בחליפות ועניבות. אז הלכנו לחפש אוכל בשוק המקומי. העסקנו בחור מקומי שהביא לנו אוכל וגם הציע לנו שני קילו של 'כיף'. בגלל שהיינו מקצוענים בתחילת דרכנו, סירבנו בנימוס.

למחרת נסענו במכונית הרנו ששכרנו לקצה הסהרה. רצינו את ה-מדבר. שם היו דיונות מרהיבות. באותו יום היו עננים בשמיים וזה הלחיץ אותנו כי לוח הזמנים היה לרעתנו. למזלנו, היום שלמחרת היה נקי מעננים והשמיים היו כחולים. קמנו עם שעת השחר ונסענו שוב למדבר.

הגענו לנקודה הרצויה בשעת צהריים עם כדורים מנופחים היטב בחסות חנות אופניים מקומית. כך הגענו לנקודה עם האביזרים הנחוצים. חלק מהכדורים היו אדומים וחלקם עם פסים, למקרה ונרצה לגוון. עצרנו את הרכב ופרקנו את הכדורים ממנו. עכשיו היה עלינו למצוא דיונות יפהפיות לצילום. השאלה שניקרה במוחנו הייתה, כיצד להניח את הכדורים מבלי להשאיר עקבות של רגלינו בחול? אפילו חשבנו להביא מברשת לטישטוש. בעודנו מציבים את הכדורים החלה השמש לשקוע. שותפי, אוברי פאוואל, נשכב על החול וגילגל בזהירות כל כדור למקומו.

בסוף, אחרי שהצלחנו ליצור קו אחיד של כדורים, צילמנו במהירות לפני שהשמש נעלמה לחלוטין. אבל אז האוטו שלנו נתקע בחול, כשבאנו לעזוב. הפאניקה הייתה רבה ודמיינו כיצד עיתון מקומי יפרסם בכתבה קטנטנה על שני שלדי אדם שנתגלו. איכשהו הצלחנו לצאת משם בסוף. למחרת כבר עמדנו לטוס כשלפתע גילה אוברי כי שכח בדיונה את המעיל היקר שלו ובו המפתח שלו לחדר בו שהינו בבית המלון. המלון דרש ארבעים ליש"ט על איבוד המפתח הזה ולא היה עלינו כסף עודף.

נלקחנו לתחנת המשטרה שם השוטרים דווקא היו נחמדים אלינו והביאו לנו תה. הם שיחררו אותנו במהרה אבל עכשיו היה עלינו לנסוע דרך הררית ומפחידה כדי להגיע בזמן לשדה התעופה. הבעיה שזה הותיר לנו את הברירה היחידה לנסוע את כל הדרך בשעת לילה וללא תאורה כלל. ככה זה כשאתה צעיר ולא חושב כראוי".

TOMMY - THE WHO (1969)

האמן מייק מקנרני, שעיצב את עטיפת האלבום: "זה היה בשנת 1968. העולם היה מפוצץ בהודעות מכל הסוגים. כל אחד קידם משהו כזה או אחר - פמיניזם, הרחבת התודעה, מדיטציה, מהפכה, אלוהים, סמים, אהבה, איכות הסביבה ועוד. עולם הרוק היה צינור משומן להעביר את המסרים האלה דרכו. אני חשבתי שאם רוק מסוגל - אז גם עיצוב אמנותי יכול.

בזמן בו פיט טאונסנד גייס אותי לפרויקט, ההקלטות לתקליט 'טומי' היו כבר בשלב מתקדם. הוא נתן לי כמה הקלטות מהאולפן, סיפר לי את קו העלילה והשאיר אותי להתחיל לעצב עטיפה לזה.

'טומי' היה דבר נהדר לעיצוב. מבחינתי, זו הייתה הזדמנות להחדיר לעולם את השקפותיי הרוחניות. בתחילה דובר על עטיפה כפולה ובהמשך הדבר התרחב לעטיפה משולשת וספר עם תריסר עמודים. בחרתי לשים בעטיפה נקודות שמצאתי שהן יסודות חזקים בסיפור הכללי. אהבתי את דמותו של טומי. במקום לנסות ולעצב אותו על העטיפה החלטתי להציג אותו בתוך עולם ללא חושים ממשיים. ראיתי בכך דרך להביע משהו שהוא מצד אחד חסר גבולות ומצד שני כלוא בכלוב.

העטיפה החיצונית והפנימית משקפות את זה היטב. העטיפה החיצונית מציגה את כדור הארץ שתלוי בחלל אינסופי ואי אפשר לגעת בו אלא רק לדמיין אותו. העטיפה הפנימית מציגה קיר ופנסי קיר שבאים להציג דבר שהוא סוג של גבול - כמו קירות החדרים בהם אנו חיים.

לקח לי בין חודשיים לשלושה להשלים את העיצוב. עבדתי כל הזמן מתחת למנורת שולחן רגילה. הייתי נתון בדד-ליין מטורף מול חברת התקליטים".

BREAKFAST IN AMERICA - SUPERTRAMP (1979)

תקליט זה היה אחד מסיפורי ההצלחה המסחררים של סוף הסבנטיז, עם שלל להיטים ועם עטיפה שאי אפשר היה להתעלם ממנה.

בתחילה חשבו חברי הלהקה להציג את העטיפה הזו כציור אך שוכנעו לצאת להפקת הרעיון כצילום. עבור מעצב הפרויקט, מיק האגארי, היה זה כמתנה בשבילו והוא ניגש לעיצוב קונספט בית הקפה בהתלהבות רבה, כשחברי הלהקה לא חפצו בדוגמנית אופנתית אלא בדמות שתיראה ביתית יותר.

לכן נבחרה, מסוכנות הדוגמנים המכוערים (כן, היה דבר כזה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות) אישה שנקראה בתג שהוצמד למדים שלה בשם LIBBY. אותה דוגמנית המשיכה והופיעה עם הלהקה על הבמה כשהיא מחופשת לאותה דמות שבעטיפה.

העטיפה צולמה בארבעה שלבים: קו הרקיע של ניו יורק מכלי בית, ליבי המלצרית שעומדת כפסל החירות, הכוס עם מיץ התפוזים ובסוף חלון המטוס.

הנה כמה רעיונות שנפסלו לעטיפת התקליט:

1.מלצרית יפת מראה שמגישה מזון בדרייב אין, כשהיא על סקטים (בסוף הסבנטיז הסקטים היו מ-א-ד באופנה)

2. מפל גדול של חלב ודגני בוקר בגרנד קניון.

הנה פרט מצמרר: קחו את עטיפת התקליט ותציבו אותה מול מראה. אז תגלו כי האותיות UP בשם הלהקה הופכות לתאריך 11.9 ונצמדות, באופן הזוי, למודל של מגדלי התאומים. ומצמררת גם העובדה שהפיגועים קרו שם בשעות הבוקר (כמו ארוחת בוקר באמריקה).

BLACK SABBATH - BLACK SABBATH (1970)

ביום שישי ה-13 בפברואר (תאריך סמלי), בשנת 1970, יצא תקליט בכורה מיוחד במינו. תקליט שהניח את אחת מאבני היסוד החשובות ביותר לבניית עולם הרוק הכבד. גם העטיפה שלו באה עם אווירה יחודית.

כשהמאזינים פתחו את העטיפה, עוד לפני שהניחו את המחט על התקליט וחלק מהם אף חיפשו תמונה של חברי הלהקה שלא קיימת שם, הם ראו צלב הפוך. זה הכיל לא רק את השירים והקרדיטים, אלא גם שיר מטריד עם טקסט שמתאר זוועות וזה מוביל לשורה על איך "ליד האגם נערה צעירה מחכה, מבלי לראות שהיא מאמינה לעצמה שהיא בלתי נראית. היא מחייכת, חיוך קלוש לצלצול הרחוק, והגשם שעדיין יורד".

במשך עשרות שנים אפף מסתורין רב את עטיפת התקליט הזה. המעריצים ידעו ששם הצלם הוא KEEF, אך לא ידעו שזה מוביל לקית' מקמילן, מעולם לא הסכים מרצונו להתראיין, עד שהרולינג סטון שכנע אותו, במלאת חמישים שנה לצאת התקליט.

מקמילן החל את עבודתו על עיצוב העטיפה כשהוא מקשיב למוזיקה החדשה של הלהקה מסליל מאסטר בגודל רבע אינץ'. "אם אני זוכר נכון, פשוט הקשבתי למוזיקה", הוא אמר. "ברור שהטקסטים נכנסו לי לראש, אבל זה היה יותר רק האווירה הכללית שהשפיעה עליי. מצטער לדבר כמו היפי זקן, אבל אתה צריך ללכת עם סוג של תחושה כללית לאמנות. למען האמת, זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת נהניתי מהסוג הזה של רוק כבד, מטאל. לא ממש התחברתי לזה קודם, אבל האלבום הזה הפך אותי למעריץ לכל החיים".

הוא החליט שהצילומים צריכים להתקיים ב-MAPLEDURHAM WATERMILL, מבנה מהמאה ה-15 באוקספורדשייר, כ-80 דקות נסיעה ממרכז לונדון. הוא מצא אותו עם אחת מחברותיו בקולג', שגרה בסמוך לו, ונזכר שטייל ​​סביבו. "כיום זה הרבה יותר מודרני, מיופה ומתוייר", הוא אומר, "אז זה היה די מוזנח ודי מפחיד. הסבך היה די סמיך ודי סבוך, והיתה בו רק סוג של תחושה מפחידה".

הוא יצר קשר עם סוכנות דוגמניות בלונדון, וביקש אישה שתוכל לגלם את הדמות המבשרת רעות שחזה בצילום, ובחר את לואיזה ליווינגסטון בת ה-18. "היא הייתה דוגמנית פנטסטית", הוא אמר. "היא הייתה די קטנטנה פיזית ומאוד שיתפה פעולה. רציתי מישהו קטן כי זה פשוט נתן לנוף קצת יותר פאר. זה גרם לכל השאר להיראות גדול".

הזיכרון החי ביותר שלה מאותו היום הוא כמה קר וחשוך היה; לא הצלם וגם הדוגמנית לא זוכרים מתי בדיוק התרחש הצילום. כדי ללכוד את האור האינפרא אדום עבור סרטו, מקמילן רצה להגיע ללוקיישן מוקדם ככל האפשר. "הייתי צריך לקום בערך בשעה ארבע בבוקר, או משהו מוקדם מדי שכזה", אמרה ליווינגסטון. "זה היה קפוא לחלוטין. בכל מקרה, הסיבה לכך שהידיים שלי נמצאות במקום שהן נמצאות בתמונה היא בגלל שניסיתי להתחמם".

כדי להוסיף לאווירה, מקמילן הביא איתו כמה אביזרים לצילומים. אחד מהם היה עורב מפוחלץ, אותו הניח על גדם עץ שנמצא בעטיפה האחורית של האלבום. "חיברנו אותו על עץ", הוא אמר. "קוראים לו יוריק. הוא היה בסטודיו שלי".

"מאוד אהבנו את זה, את עטיפת האלבום", אמר הגיטריסט טוני איומי על עבודת היד של מקמילן. "אהבנו הכל בהתחלה, זה היה ממש מרגש כי סוף סוף הוצאנו אלבום והכל היה מרגש".

"אני אוהב את העטיפה הקדמית", אמר המתופף ביל וורד. "חשבתי שזה מסתורי. כל זה היה פנטסטי עבורי, אבל שנאתי כשפתחתי את העטיפה וגיליתי את החלק הפנימי שמישהו שם בו צלב הפוך. שנאתי את זה כי זה לא מי שאנחנו. ואף אחד לא דיבר על זה עם הלהקה... אני חושב שהם רצו דימוי מסוים, או שהם רצו שזה יהיה בצורה מסוימת. אני לא יודע מה הם חשבו. אבל זה הפיל עלינו תדמית שנלחמנו נגדה בעיתונות במשך אולי ארבע או חמש שנים".

ליווינגסטון: "בלאק סאבאת' זה לא סוג המוזיקה האהוב עליי. אני מרגישה נורא להגיד את זה, כי זה כנראה לא מה שאנשים רוצים לשמוע, אבל זו לא המוזיקה שלי במיוחד. כשקיבלתי את האלבום, האזנתי לו והמשכתי הלאה. הלהקות שהיו אהובות עליי באותה תקופה כללו את הרולינג סטונס, הביטלס, קרים, טראפיק והדלתות".

BLIND FAITH - BLIND FAITH (1969)

בשנת 1969 קמה להקת סופרגרופ חדשה ומבטיחה, עם אריק קלפטון, ג'ינג'ר בייקר (שניהם יוצאי להקת CREAM), סטיב וינווד (יוצא להקת TRAFFIC) וריק גרץ' (יוצא להקת FAMILY).

הציפייה לתקליטם הרקיעה שחקים וכשהוא יצא בסוף, באוגוסט 1969, לוותה לאירוע שערורייה, כי עטיפת האלבום הראתה צילום של נערה חשופת חזה שמחזיקה בידה מודל דמוי אווירון, שמזכיר מאד את צורתו של אבר המין הגברי.

סוחרי תקליטים בארה"ב סירבו להתעסק עם התקליט הזה בטענה כי העטיפה הינה פורנוגרפיה פדופילית. הנזק היה מיידי, עם ביטול כמויות אדירות של הזמנות עותקים מהאלבום. ההפסד הכלכלי נראה בבירור באופק ומנהל חברת התקליטים אטלנטיק, אהמט ארטגון, מיהר לבצע אסטרטגיה שתמזער את ההפסד הגדול. הוא אירגן עיצוב מהיר של עטיפה אלטרנטיבית, עם צילום חברי הלהקה וללא הנערה, שתסופק לכל אלו שלא מעוניינים בעטיפת האלבום המקורית. פתק קטן הושם בכל עותק חלופי שאומר כי מי שרוצה את התקליט בעטיפתו המקורית - שייפנה לחברת אטלנטיק.

העטיפה סימלה שני דברים שונים בו זמנית: תמימות (אותה מייצגת הנערה) מול נסיון וכוח (אותם מייצג מודל האווירון). שני האלמנטים האלו היו קיימים גם במוזיקה של הלהקה. קלפטון דרש ששם הלהקה לא ייכתב על העטיפה עצמה אלא על מדבקה ניתנת להסרה, שתכסה את ניצני שדיה של הנערה. שמועה עיקשת (ומאד לא נכונה) טענה כי אותה נערה היא הבת של המתופף ג'ינג'ר בייקר.

הצלם של העטיפה, בוב סיידמן, חיפש נערה בגיל תחילת ההתבגרות, והוא בחר בנערה שראה נכנסת לקרונו ברכבת התחתית בלונדון. סיידרמן: "שאלתי אותה אם היא רוצה לדגמן על עטיפת התקליט החדש של אריק קלפטון. היא כבר עברה את שלב התמימות ושאלה אם היא תצטרך להתפשט. עניתי שכן והיא סירבה, אך אמרה שאולי כדאי לשאול את אחותה הצעירה". סיידרמן הגיע לביתה עם המצלמה ושם ראה את אחותה הצעירה שנראתה לו מתאימה יותר. הוא הצליח לשכנע אותה להצטלם כשהבטיח לתת לה סוס בתמורה. אותה ילדה בת 11 נקראה מריורה גושצ'ן ובסוף היא לא קיבלה סוס אלא 40 ליש"ט בתמורה לצילום.

האלבום זכה להצלחה אדירה עם יציאתו, אך הלהקה התפרקה במהרה, מבלי להוציא תקליט נוסף.

WE'RE ONLY IN IT FOR THE MONEY - THE MOTHERS OF INVENTION (1968)

עטיפת התקליט השלישי של להקת המחתרת האמריקנית, אמהות ההמצאה (בהנהגתו של פרנק זאפה) צולמה ב-18 ביולי בשנת 1967.

קשה להתעלם מעטיפת התקליט הזה שבאה לחקות, באופן פארודי, את סרג'נט פפר של הביטלס. עבור זאפה היה זה כאב ראש גדול. "רציתי להביע את דעתי על הביטלס כלהקה שמעוניינת בעסק הזה רק בשביל הכסף. כולם מסביב חשבו שהם אלוהים ואני חשבתי שזה לא נכון. זו הייתה רק להקה מסחרית טובה".

זאפה לא הסתיר את כוונותיו ובשהותו בלונדון אף ביקש את עזרתו של פול בעניין העטיפה. זה סיפר: "זאפה התקשר אלי ואמר שהוא רוצה לקחת את הרעיון של סרג'נט פפר ולהוסיף לו כל מיני פחי זבל ואשפה מסביב. אמרתי לו שאין לי התנגדות, אבל לפעמים יש בעיות של זכויות יוצרים וכדאי שהוא ידבר עם עורכי הדין שמבינים בזה. התקשרתי גם לעורכי הדין שלנו כדי שיעזרו לו, אבל אין לי מושג מה קרה עם זה. שמעתי שהוא רק מתלונן שלא איפשרתי לו לעשות זאת".

בשנת 1975 סיפר זאפה את גרסתו לדברים: "בפעם הראשונה שהגעתי לאנגליה קיבלתי טלפון מפול מקרטני שהזמין אותי לשתות איתו תה. פחדתי שהוא יטפטף לי סם הזייה למשקה. בסוף לא הצלחתי להגיע אליו אבל הודעתי לו בטלפון שאני רוצה להתייעץ איתו על פרודיה שאנחנו עושים על 'סרג'נט פפר'. הוא אמר לי: 'מה? אתה מדבר איתי על עסקים?'. אמרתי שנראה לי שעדיף ככה והוא אמר שאתקשר לעורך הדין שלו והכל יסתדר. עשיתי כדבריו ומאותו רגע נאלצתי להיגרר עם העניין במשך חודשים רבים, שגרמו לדחייה משמעותית ביציאת התקליט. אנשים מאד נחמדים הביטלס האלה".

בשנת 1984 הוא הוסיף והרחיב בנושא: "לא שנאתי את הביטלס. אפילו אהבתי שניים או שלושה שירים שלהם, אבל חשבתי שזו להקה מגוחכת. מה שהגעיל אותי היה האופן בו נארזה המוזיקה שלהם ונמכרה. הביטלס לא היו מצליחים באמריקה בלי בגדים למכור עם המוזיקה שלהם, כמו גם ריקודים ותספורות תואמות. ממש אריזה מושלמת".

צלם העטיפה היה ג'רולד שאצברג, שלפני כן צילם את בוב דילן (לאלבום BLONDE ON BLONDE) ואת הרולינג סטונס, בבגדי נשים, לתקליטון HAVE YOU SEEN YOUR MOTHER BABY. שאצברג: "זאפה פנה אליי לאחר שראה את עבודותיי עם הסטונס בדראג. צץ לו ראיון לעשות את סרג'נט פפר בדראג ובמקום פרחים וסמלי אהבה, הוא רצה שיהיה מסביבם זבל".

גם באלבום זה, כמו בסרג'נט פפר, היה דף שרוכשים יכלו לגזור ממנו כל מיני תמונות. זאפה: "הדף הזה יצר שערוריה בקליפורניה בגלל שכמה חנויות סירבו למכור את האלבום, בגלל פיטמה שהייתה לגזירה שם. לא היה להם מושג שאותה פיטמה הייתה בכלל שייכת לאחד הבחורים בלהקה".

E.L.O - THE ELECTRIC LIGHT ORCHESTRA (1971)

אוברי פאוואל מספר על יצירת העטיפה:

"זה היה לי ברור שהעטיפה של הלהקה הזו תהיה בהפקה זולה ביותר כי המנהל שלה, דון ארדן, התקמצן מאד בכל מה שקשור לעטיפות עבור האמנים שלו.

שכרתי לזמן קצר את אחד האולמות הממשלתיים, שברחבת משמר הסוסים שבלונדון. הבאתי עמי נורה פשוטה והצבתי אותה על הרצפה. חברי הלהקה הגיעו בלבוש מהמאה ה-18 וצילמתי אותם לעטיפה האחורית. זו הייתה הפקה זולה שעלתה כמעט כמו הנורה עצמה".

STAND UP - JETHRO TULL (1969)

בשנת 1969 יצא תקליטה השני של להקת ג'ת'רו טול, STAND UP. עטיפתו הייתה (ועדיין) מושכת עין ומי שעשה אותה היה סטודנט צעיר לאמנות ושמו ג'יימס גריישאו שחי בניו יורק והתמחה בחיתוכי עץ.

יום אחד הוא קיבל טלפון ממנהל הלהקה, טרי אליס, שביקש לעניין אותו לעשות את העטיפה לתקליט של הלהקה. גריישאו לא שמע מעולם על ג'ת'רו טול ואליס קיבל את ההמלצה עליו מחברו, שלמד עם גריישאו את רזי האמנות.

גריישאו לא עשה לפני כן עטיפות תקליטים אבל איאן אנדרסון אהב את הרעיון של גילוף עץ וביקש להיפגש עם האמן, בזמן בו הלהקה הופיעה בארה"ב. בפגישה נודע לגריישאו כי ברצון הלהקה לקבל גם תמונה שתקפוץ החוצה כשפותחים את העטיפה.

אז הרעיון שלו היה להביא אותם יושבים בעטיפה הקדמית (חוץ מקלייב באנקר המתופף שנראה שוכב), עומדים בעטיפה הפנימית והולכים בציור האחורי.

את משימת העיצוב לקח לו להכין כשלושה חודשים ועם זאת, קרתה תקלה שהפכה מאז למיסתוריות קלה. בציור הקדמי רואים את דמותו של אנדרסון ולה אחת עשרה אצבעות. גריישאו לא התכוון שכך יהיה ורק לאחר שהתקליט הודפס הבין כי טעה".

SHINE ON BRIGHTLY - PROCOL HARUM (1968)

האלבום יצא בשתי עטיפות שונות. באנגליה יצא האלבום בעטיפה מצוירת שעשה ג'ורג' אנדרווד, שזו הייתה עבודתו השניה בתחום, אחרי שצייר עטיפה לאלבום של הצמד "טירנוזאורוס רקס".

אנדרווד, חבר ותיק של שניהם של מארק בולאן ודייוויד בואי (שגם העניק לו גוון שונה בעיניו עם אגרוף לפניו בעקבות ריב על אותה בחורה). כשניגש לצייר עטיפה לפרוקול הארום, הוא נשען על מילים שרקח תמלילן הלהקה, קית' ריד. התוצאה הייתה סוריאליסטית.

מוקד הציור של אנדרווד הוא פסנתר כנף שקלידיו נמסו ובדוושותיו נחשים. השמיים צהובים והקרקע ורודה. הפסנתר משתרע למרחק, שם הוא הופך לשביל עם זרם מים שרץ לצדו. בקצהו ישנו תמרור כיוונים ריק מתוכן. מתחת למכסה הפסנתר הארוך ניצבת שורת דמויות של גברים קירחים מברונזה. כולם עירומים. וזה רק חלק מהאלמנטים ההזויים שאנדרווד רקח שם.

אבל בארה"ב לא התלהבה חברת התקליטים מציור זה ובחרה לעשות עטיפה שונה לגמרי ורצוי משהו מתריס שימשוך את העין. הזמן לא שיחק לטובת אותה חברה, שרצתה להוציא את האלבום במהרה לפני בוא הלהקה לסיבוב הופעות בארה"ב.

עם מעט זמן ומעט תקציב גויס האמן טום וילקס לעשות את העטיפה. הוא פנה לצלם באתר עץ יהושע שבדרום קליפורניה. עמו הגיע הצלם גאי ובסטר. עמם הביאו במכונית פסנתר ובובה נשית עירומה ללא ידיים. הם העמידו את הבובה מול הפסנתר. ובסטר הוסיף למצלמה פילטר שהעניק לצילום צבע ירוק מוגזם. כל הצילום ארך כמה דקות.

האלבום עם העטיפה של אנדרווד לא זכה בזמנו להצלחה באנגליה, אך בארה"ב הגיע האלבום, עם העטיפה הירוקה, למקום ה-24.

JOHN MAYALL AND THE BLUESBREAKERS (1966)

עטיפת אחד מתקליטי הבלוז-רוק החשובים ביותר מאנגליה צולמה בלונדון ב-5 במאי בשנת 1966, אז נחת בדוכני העיתונים שבאנגליה גיליון מס' 1,242 של מגזין הקומיקס לילדים BEANO. ביום הזה התייצבה להקתו של ג'ון מאייאל (עם הגיטריסט אריק קלפטון) לצילום עטיפה לתקליט. דבר הוביל לדבר וקלאסיקה נוצרה.

למרות שקלפטון סיפר בראיונות עמו שהצילומים נערכו בשעת בוקר מוקדמת, הצילומים נערכו מהצהריים ועד לפנות ערב.

...ומאז קיבלה העטיפה את הכינוי THE BEANO COVER.

DEJA VU - CROSBY, STILLS, NASH & YOUNG (1970)

עטיפת האלבום, של הרביעייה החמה ביותר מתחילת הסבנטיז, השלימה את שמו. על העטיפה נראה צילום משותף של קרוסבי, סטילס, נאש, יאנג, המתופף דאלאס טיילור והבסיסט גרג ריבס.

צילום זה נעשה בחצר ביתו של קרוסבי שב-NOVATO, קליפורניה, והוא נראה כאילו נלקח מזמן עבר. גם צבע העטיפה שיווה לה מראה של אלבום תמונות ישן. החברים ניסו להיראות בצילום הזה כאילו הם אבותיהם.

אחרי שהם רכשו פריטים לצילום בחנות תחפושות, התאספו החברים להצטלם בחצר ביתו של קרוסבי. כל חבר להקה התחפש למשהו אחר.

קרוסבי התחפש לבאפלו ביל עם רובה, סטילס התחפש לחייל, נאש התחפש לפועל, יאנג התחפש לשכיר חרב, דאלאס טיילור התחפש לדמות מהמערב הפרוע וריבס התחפש למשרת - חלקם הצליחו במשימתם ואחרים לא יצאו משכנעים בתחפושתם.

צלם התמונה השתמש במצלמה ישנה ובטכניקת פיתוח תמונות מיושנת כדי לשוות לתמונה את האווירה של תקופת מלחמת האזרחים. הצילום ועיצוב העטיפה הפכו אותה לאחת העטיפות היקרות ביותר שנעשו עד לאותה השנה.

PRETZEL LOGIC - STEELY DAN (1974)

התקליט השלישי הזה של להקת סטילי דן הוא ה-ר-ב-ה יותר ממה שנראה לעין. סגנונות מוזיקליים חולפים בו בקצב מהיר מאד עד כי קשה להבין אותו בהקשבה ראשונה, שניה, שלישית, רביעית ואף יותר.

גם עטיפת התקליט, הפשוטה למראה, מחביאה בתוכה משהו. בצילום העטיפה נראה מוכר בייגלה עם הדוכן שלו ביום מושלג בסנטרל פארק. זו לא הייתה אמורה להיות העטיפה המקורית. צילום קודם שנפסל היה עם מוכר בייגלה צעיר שעיצב עם הכעכים בדוכן שלו את האותיות שהרכיבו את המילה PRETZEL. אך אותו מוכר לא הסכים לחתום על מסמך שיאפשר לחברת התקליטים להשתמש בצילום הזה שלו כרצונה. לכן הוחלט ללכת על התמונה של המוכר המבוגר יותר, שנראה כאיש מאפיה (במלעיל) בתחפושת.

NEVER MIND THE BOLLOCKS - THE SEX PISTOLS (1977)

ב-28 באוקטובר בשנת 1977, יצא אלבום הבכורה של להקת הפאנק הבריטית, הסקס פיסטולס. אלבום זה חולל המון סערה בזמנו, כשנחת היישר מן השמיים ומטרתו הייתה אחת - למחוץ את המיינסטרים ולקבוע מיינסטרים אלטרנטיבי חדש. העטיפה שלו הייתה צריכה להיות מעוררת בהתאם. המילה BOLLOCKS עוררה מספיק זעם בעצמה כדי לגרום לבעלי חנויות תקליטים לסרב למכור את המוצר.

מעצב העטיפה, ג'יימי ריד, למד לפני כן עם מנהל הלהקה, מלקולם מקלארן, בקולג' לאמנות בקרוידון. מקלארן לא אהב את העיצובים של חברו לכיתה, אך כשנדרש לספק עיצוב לעטיפת התקליט של להקתו, חברתו של ריד עבדה אצלו כעוזרת והיא שהמליצה להעסיק אותו למשימה. ריד: "תופעת הפופ לא עניינה אותי אז. הפאנק היה בעיניי עוד צעד בתנועה שנמשכה כמאה שנה".

מקלארן: "יש הרבה אי וודאות בנוגע למקור העטיפה הזו. בזמן ההוא גרתי עם חברה ותיקה שלי, גמדה מטורפת מדרום אפריקה שקראו לה הלן. לא היה לה אז הרבה מה לעשות אז היא עזרה לי בשיווק הלהקה שלי. היא עישנה המון מריחואנה ולכן לא מצאה את הכוח ללכת לחנות ולקנות אותיות לטראסט. אז היא בחרה לחתוך אותיות מעיתונים ולהדביק לפי השם של הלהקה. זה נראה כמו כיתוב של מכתב לדרישת דמי כופר. מאד אהבתי את זה. מאז רבים חושבים שג'יימי ריד המציא את זה, אבל זו הגמדה המטורפת והמסוממת ההיא שהתעצלה ללכת לחנות".

מקלארן לא אהב עטיפות עם צילומי דמויות הלהקה. גם כך יצרו השערוריות עמה מספיק פרסום שגילה את פני ארבעת חבריה לציבור. לכן הוא בחר לעשות משהו שייראה כמוצר מתכלה, עם צבעי צהוב, ורוד ושחור שהזכירו לו חבילות של אבקת כביסה. מקלארן: "ג'יימי העתיק את קונספט האותיות מהעיתונים לצד האחורי של העטיפה, מהרעיון של הלן".

ג'יימי ריד דווקא התעקש שרעיון האותיות החתוכות בא ממנו, כשעשה כך בעיתון המחתרתי, SUBURBAN PRESS. כי ככה זה - להצלחה יש אבות רבים, או במקרה הזה אבא מול אמא.

BORN TO RUN - BRUCE SPRINGSTEEN (1975)

התמונה של ברוס ספרינגסטין שנשען על נגן הסקסופון שלו, קלרנס קלמונס, היא אחת הטובות בעולם הרוק. היה זה תקליט הפריצה הגדולה של ברוס ועטיפתו, בשחור ולבן, מיצבה אותו כבוס הרוק'נ'רול הגדול.

הצלם אריק מיאולה הנציח את הרגע הזה בסטודיו שלו בניו יורק. הוא ניסה באותו יום גם לצלם את ברוס ברחובות העיר או בסטודיו כשהוא נראה מקשיב לרדיו או מנגן בגיטרה. מיאולה: "כשעברתי אחר כך על כל התמונות, התמונה הזו קפצה והבנתי שזו האחת".

מיאולה בא לעבוד עם ספרינגסטין דרך קשריו עם מנהלו של הזמר אז, מייק אפל, אבלל הסשן הזה כמעט ולא קרה. מיאולה ניסה לקבוע זמן לצילום אבל ברוס כל הזמן דחה אותו בטענה שעליו להקליט עוד ועוד. מיאולה כמעט התייאש ופרש מהנושא. "פעם אחת ממש התעצבנתי מההתנהגות של ברוס והתקשרתי למייק אפל וצעקתי עליו שאם הזמר שלו יבטל לי עוד פעם אחת, אז זהו זה מבחינתי".

ספרינגסטין קיים את הזמן הבא שנקבע והביא עמו את קלמונס. מיאולה: "הוא רצה מלכתחילה שאצלם אותו עם קלרנס והרקע הלבן התאים להם בדיוק".

NEVERMIND - NIRVANA (1991)

השנה היא 1991 ומתוך סיאטל המבעבעת פורצת למיינסטרים שלישייה ושמה נירוונה, שזה הוא תקליטה השני. עם ההפקה המוחצת של בוץ' ויג וסדרת שירים חסרת פשרות, הפכו השלושה לכוכבי-על. כך גם התינוק שעל העטיפה, שהיה כוכב גדול בהרבה מהתינוק של במבה.

בעטיפה זו יש הרבה ציניות וביקורת כלפי העולם. התמונה של תינוק שרק לומד לשחות בבריכת העולם וכבר מתפתה להגיע ולאחוז בשטר הדולר שנעוץ בחכה המפתה, גורם למחשבה רבה.

צילום התינוק נערך בבריכת בית ספר בפסדינה כשכמה הורים הגיעו על פעוטיהם ועמדה בשורה כשהם מעבירים אותם במים, שם חיכה הצלם, קירק וודל, עם מצלמתו חסינת המים. וודל עבר אחר כך על התמונות ותמונתו של התינוק, ספנסר אלדן, נבחרה.

מנהיג הלהקה, קורט קוביין, חש שחסר משהו בתמונה והציע את רעיון החכה עם השטר.

עברו השנים וספנסר אלדן גדל והתגאה בעובדה שהוא התינוק בעטיפה הכה מפורסמת. הוא אף קעקע את שם התקליט על חזהו.

לכן הוא הפך לבדיחה בעיני מעריצי להקה רבים כשבחר, בסוף שנת 2021, להגיש תביעה נגד חברי הלהקה הנותרים (המתופף דייב גרוהל והבסיסט קריסט נובוסליק), חברת התקליטים של נירוונה, הצלם קירק וודל והאחראים על עזבונו של קורט קוביין.

אלדן ציין בתביעתו שהלהקה ניצלה אותו עם תמונה זו, ושזו התעללות מינית בילדים קטנים, זאת כשהוא מתעלם מהעובדה שהוריו הם שהביאוהו לבריכה ההיא. אלדן אמר שהתמונה הידועה גרמה לו למצוקה רגשית קיצונית וקבועה, כמו גם אובדן שכר והנאה מהחיים.

"טענתו של אלדן שהתצלום על העטיפה הוא 'פורנוגרפיית ילדים' היא לא רצינית", אמרו עורכי הדין של הנתבעים, וציינו כי כל מי שבבעלותו עותק של התקליט "יהיה אשם בתיאוריה של אלדן, החזקת פורנוגרפיית ילדים חמורה". הם המשיכו בכך שציינו שעד לאחרונה, נראה היה שאלדן נהנה מזה שהכירו אותו בתור 'התינוק של נירוונה'. הוא שיחזר את התצלום בתמורה לתשלום, פעמים רבות, וקעקע את שם התקליט על חזהו. יש לו עותקים חתומים של עטיפת האלבום למכירה באיביי והוא השתמש בקשר שלו לתקליט כדי לנסות להתחיל עם נשים".

השופט בקליפורניה מיהר לדחות את התביעה. צוות התביעה של אלדן איחר בהגשת ערעור. הפסיקה הפכה לסופית ואלדן הפך במעשהו את העטיפה לצינית אף יותר מכוונת המקור.

PINUPS - DAVID BOWIE (1973)

באוקטובר בשנת 1973 יצא אלבום הקאברים הזה של דייויד בואי והדוגמנית הבריטית המצליחה, טוויגי, היא שמצולמת עם בואי על עטיפת התקליט.

את הצילום עשה ג'סטין דה וילנו, צלם עיתון האופנה VOGUE, שסיפר: "טוויגי ואני התארחנו במלון בל אייר בלוס אנג'לס, כשפיטר פרמפטון ביקר אותנו, וקנינו יחד עותק של התקליט ALADDIN SANE מאת האמן החדש והנהדר הזה, דיוויד בואי. מילות אחד השירים שם כללו את המשפט 'טוויג ילד הפלא' (DRIVE IN SATURDAY). כנראה שהוא היה מעריץ. כשהגענו חזרה ללונדון, נפגשנו עם דיוויד והוא ציין שהוא ישמח להיות על שער המגזין VOGUE.

לאחר מכן ביליתי כמה שבועות לשכנע את העורך שזה יהיה נהדר שיש את דייוויד וטוויגי בעטיפה. בסופו של דבר היא הסכימה וטסתי איתה לפריס, שם הקליט דייויד את אלבומו החדש. שכרתי אולפן לצלם אותם.

כאשר הם ישבו מולי, הבנתי שיש לנו בעיה. טוויגי ואני בדיוק חזרנו מאיי בהאמה והיה לה שיזוף כהה. דייויד היה לבן כמו רוח רפאים והם נראו מוזרים ביחד. הבעיה נפתרה כאשר המאפר, פייר לארוש, ואני החלטנו לצייר על פניהם מסכות באותם הצבעים.

רק כשהסתכלתי דרך עיינית העדשה, שמתי לב שלדייויד יש עיניים בצבע שונה. כל הפעמים שפגשתי אותו לפני כן, מעולם לא שמתי לב לזה. כשהראיתי לו את הפולרואיד של הדיוקן, הוא אהב אותו ושאל אם הוא יכול לקבל אותו כעטיפה לאלבום החדש שלו. עניתי, 'אבל זה נועד לעיתון VOGUE'. אחר כך שאלתי אותו כמה אלבומים הוא חושב שהוא ימכור. הוא נקב במספר מיליון. הבנתי שהמגזין יימכר בכ-80,000 עותקים אשר יישכחו במהרה והסכמתי שדיוויד יוכל להשתמש בצילום לאלבום הבא שלו. מערכת המגזין ניתקה איתי קשר בגלל זה!".

BRINGING IT ALL BACK HOME - BOB DYLAN (1965)

זה התקליט עמו אמר בוב דילן ביי ביי למוזיקת הפולק והחל לצער את אוהבי מוזיקת העם האקוסטית עם הכנסת כלים חשמליים. העטיפה הייתה מושכת בהתאם. שימו לב שתקליטו הקודם של דילן, ANOTHER SIDE OF BOB DYLAN, נראה בחלקו כשהוא מוסתר עם ידה השמאלית של האישה - כמו להגיד שזה תקליט מהעבר וכעת דילן מקדימה הוא העדכני.

את הצילום עשה דניאל קריימר, צלם בן 32 שרק פתח אז את סטודיו הצילום שלו ומזה זמן מה היה מעריץ של דילן. לעטיפה זו ביקש קריימר ליצור תנועה, עם חפצים רבים. בין החפצים שנמצאו היה שלט עם אזהרה מפני מתקפה אטומית (בצד השמאלי התחתון של העטיפה). קריימר צילם תמונות רבות בסשן הזה, אך רק בזו שנבחרה לעטיפה נראות שלוש הדמויות מביטות למצלמה (דילן, האישה והחתול).

החתול היה חתולו של דילן שקראו לו רולינג סטון (עוד לפני שהעיתון בשם זה הוקם) והצילום נעשה בסלון ביתו של מנהלו, אלברט גרוסמן. האישה שיושבת בניחותא ומעשנת היא אשתו של גרוסמן, סאלי.

BRYTER LYTER - NICK DRAKE (1971)

זה לא היה קל לצלם את עטיפת התקליט השני של הזמר / גיטריסט / יוצר המוכשר, הבריטי, המופנם ביותר והטראגי הזה ששמו ניק דרייק.

חברת ההפקה של התקליט לא אהבה בהתחלה את התמונה שצילם קית' מוריס, בקיץ של 1970. אז הוחלט בחברה להשתמש, במקום זה, בצילום של דרייק כשהוא מחייך באולפן. אף נשקל אז לקרוא לאלבום בשם אחד משיריו, POOR BOY. עותקים הודפסו אך התוצאה לא השביעה רצון ותאריך יציאת התקליט נדחה למרץ 1971, כדי למצוא עטיפה ראויה יותר.

המושיע היה נייג'ל וויימאות', שצילם את דרייק עם גיטרת GUILD M20 (שנבנתה בתחילת הסיקסטיז) שהייתה שייכת לאריק קלפטון שהשאיר אותה כשעזב את הדירה של הצלם, ברחוב קינגס רואד במרכז לונדון. את הגיטרה הזו מכר וויימאות' בשנת 1973 לניק לאירד־קלאוז (שיקים בהמשך את להקת DREAM ACADEMY), תמורת 100 ליש"ט. הנעליים בעטיפת התקליט היו שייכות לוויימאות'.

PRESENCE - LED ZEPPELIN (1976)

הקונספט של העטיפה הזו היה הומאז' לסרט 'אודיסיאה בחלל' של סטאנלי קובריק. המעצב ג'ורג' הארדי חיקה לעיצוב העטיפה את האובייקט שחור שהיה בסרט ההוא.

אוברי פאוואל, מחברת 'היפנוסיס', שעיצבה את העטיפה: "נרדמתי במהלך הפגישה על עיצוב העטיפה. כשהתעוררתי גיליתי מסביב שכולם מדברים בהתלהבות בעד ונגד השימוש באובייקט שחור. לא היה לי כלל מושג על מה הם מדברים. לא רציתי שאנשים יקלטו שישנתי, אז הנהנתי בראשי וניסיתי להיראות כאחד שנמצא בעניינים. ג'ורג' הארדי היה הבחור שהכין לנו את הפסל השחור הזה. סטורם ת'ורגרסון, שותפי לעיצוב, חתך כל מיני תמונות מהמגזין 'נשיונל ג'אוגרפיק' וצייר כל מיני קווים שחורים בתוכן. נסעתי עם מה שהוא יצר למינכן, כדי להיפגש עם חברי לד זפלין ולהציג בפניהם את הדבר.

כשהגעתי לחדרי בבית המלון, הצבתי את האובייקט והוא נראה שם אפל ומסתורי. הוא משך אותך פנימה באופן מוזר. ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט אהבו מיד את הרעיון של האובייקט הזה וזרקו הצידה את התמונות שסטורם גזר. לאחר מכן הם פנו אליי ושאלו אותי מה זה האובייקט הזה. נכנסתי לפאניקה. לא היה לי מושג ושכחתי לשאול את סטורם להסבר שמסתתר מאחורי הדבר הזה.

למזלי, חברי הלהקה אהבו כל כך את האובייקט שהם החלו מיד ליצור רעיונות משלהם עבורו. אני הבטתי בהם והנדתי בראשי כאחד שמתלהב, אם כי בתוכי הייתי מבולבל לגמרי. אבל מישהו מלמעלה שמר עליי ויצאתי ממינכן כשקולות ההתלהבות של לד זפלין עדיין הידהדו בראשי".

באחת התמונות על העטיפה אף נמצאת שוב הילדה סמנטה גייטס, שהצטלמה בשנת 1973 לעטיפה של HOUSES OF THE HOLY. פה היא מופיעה בתמונה ליד אישה מבוגרת ששמה את ידיה על ראשו של ילד שניצב מולה.

עיצוב עטיפת התקליט גרם למחלוקות שהביאו לעיכוב ביציאתו. כשיצא לבסוף, הביקורות עליו היו חלוקות בדעתן. הדבר לא מנע מהתקליט להגיע באנגליה למקום הראשון במצעד האלבומים. בארה"ב הוא הפך לתקליט הפלטינה הראשון שהגיע לכך רק מהזמנות מוקדמות.

הידעתם ש...

עטיפת התקליט CAN'T BUY A THRILL של סטילי דן, שיצא בשנת 1972, כוללת תמונה עם שורה של פרוצות שעומדות ומחכות ללקוחות. שם התקליט לקוח מתוך שיר של בוב דילן IT TAKES A LOT TO LAUGH IT TAKES A TRAIN TO CRY.

תמונה זו נבחרה בגלל הרלוונטיות שלה לשם האלבום אך נאסרה בספרד והוחלפה בתצלום של הלהקה שנראתה מנגנת במופע במה שנראה כאולפן טלוויזיה.

THE VELVET UNDERGROUND & NICO (1967)

הרבה מכירים את זה כ"האלבום עם הבננה" ומאז שיצא הוא מסומן כאבן דרך אנטי-מיינסטרימית בעולם הרוק. מן הסתם יש כאן רמיזה ברורה לאיבר המין הזכרי כשאמן הפופ שפרש את חסותו על הלהקה אז, אנדי וורהול, הפליא כהרגלו לקחת אובייקט פשוט ולהפכו לעוצמתי.

אפילו שמו של וורהול מונצח על העטיפה, כדי שאנשים ישימו לב למוצר הזה. לו ריד: "רבים חשבו אז שאנדי וורהול הוא הגיטריסט הראשי בלהקה, בגלל זה". וורהול גילה את הלהקה, הוסיף לה זמרת אטרקטיבית למראה (ניקו), החתימה על חוזה ורכש לה ציוד.

כשהגיע הרגע להדפיס את העטיפה, וורהול היה חייב שיהיה בה גימיק ויצר את האפשרות לקלף את הבננה ולגלות בפנים בננה ורודה (כמו שציינתי, רמז לאבר מין). אחד מאנשי חברת התקליטים אולץ לשבת עם ערימת תקליטים ולהדביק ידנית את מדבקת הבננה במקום הנכון.

בתחילה יצא התקליט עם עטיפה נפתחת, אך מההדפסה השניה כבר הורד רעיון המדבקה והעטיפה הפכה בודדת, מסיבות כלכליות.

הידעתם ש...

באוקטובר בשנת 1977 יצא האלבום STREET SURVIVORS של להקת לינירד סקינירד. זה היה אלבומה החמישי והאחרון של הלהקה בהרכבה הקלאסי. זאת כי חברי הלהקה התרסקו במטוס שלושה ימים לאחר צאתו, כששלושה מהם מתו במקום.

בעטיפה המקורית הוצג תצלום של הלהקה כשהיא עומדת ברחוב עירוני שכל בנייניו אפופים בלהבות. לאחר התרסקות המטוס, הפכה העטיפה לשנויה במחלוקת (למרות שהמטוס המרוסק לא עלה בלהבות, כי הסיבה להתרסקותו היה מחסור בדלק). גיטריסט הלהקה המנוח, סטיב גיינס שזה היה התקליט האולפני היחיד שלו עם הלהקה לפני שנספה בהתרסקות, נראה במרכז אפוף בלהבות רבות. חברת התקליטים משכה מיד את העטיפה המקורית (אותה אני מצרף בפוסט זה ואפשר להבין מיד מדוע עוררה בעיה) והחליפה אותה בתמונה דומה של הלהקה על רקע שחור פשוט.

כמו כן, קשה היה שלא להרהר במילות פזמון הלהיט של האלבום הזה, THAT SMELL, לנוכח הנסיבות - "הו, הריח הזה / האינכם מריחים ריח זה / הו, הריח הזה / ריח המוות שמסביבכם".

LIVE AT LEEDS - THE WHO (1970)

פיט טאונסנד (מלהקת המי) על עטיפת התקליט LIVE AT LEEDS, כפי שסיפר בשנת 1980 לעיתון TROUSERS PRESS:

"ובכן, עטיפת האלבום הזו מבוססת על עטיפות בוטלגים וזה היה פשוט רעיון מבריק של מעצב כלשהו שעבד בעבר בחברת התקליטים שלנו, TRACK. תמיד באו שם עם עטיפות אלבומים מטורפות. העטיפה הראשונה השנויה במחלוקת הייתה ההיא עם לנון ויוקו בעירום בחזית, וחברת TRACK שיווקה את זה; ואז הם הוציאו שם החוצה את התקליט של הנדריקס עם כל הבחורות הערומות בעטיפה. הם ממש התלהבו בחברה ההיא מעטיפות תקליטים - ואנחנו לא. זה ממש לא הזיז לנו.

עד כמה שאני זוכר, בקושי היינו מעורבים בעניין עטיפת התקליט החי הזה שלנו. אבל אם אחשוב על התקופה ההיא יותר לעומק, אז ברור לי מדוע הוצאנו תקליט בהופעה. זה היה בגלל שכתבית השירים שלי התחרפנה לגמרי. כתבתי אז דברים ממש מוזרים. היינו בהלם מכך ש'טומי' בכלל הצליח. עד אז נתפסנו בכלל כלהקה של תקליטונים. תמיד דמיינתי איך תופסים אותנו כלהקה כמו THE SEARCHERS, עם הליכה למופעי קבארט מזורגגים, אחר כך נופלים כלכלית ופונים לעסקים אחרים. לא היה לי ממש מה להציע אחרי 'טומי' ופשוט יצאנו להמון הופעות כדי לנצל את המומנטום. אז התקליט החי הזה נועד רק כדי לשמר אותנו איכשהו בעניינים. למזלנו, יצא לנו פה אלבום מאד אנרגטי".

הידעתם ש...

...התקליט STICKY FINGERS, של הרולינג סטונס, יצא בשנת 1971 והציג בעטיפתו לקהל רוכשיו את לוגו הלהקה בפעם הראשונה (ולא, הלוגו לא נוצר בחיקוי צורת פיו של מיק ג'אגר).

את צילום הג'ינס בעטיפה יצר אנדי וורהול בסטודיו שלו עם דוגמן ששהה אצלו. בהדפסה הראשונה נוסף לעטיפה הקדמית רוכסן אמיתי, שנלחץ במשלוח לתקליט שבפנים וגרם לפגיעה בו. חברת התקליטים אטלנטיק מיהרה לאיים בתביעה נגד מעצב העטיפה, קרייג בראון. הוא מיהר להציע שמעתה הרוכסן יהיה פתוח בכל עותק. עם זאת, בראון לא בא עם רעיון למנוע מהרוכסן לפגוע בעטיפות תקליטים אחרות שהוצמדו לו בחנויות תקליטים.

חנויות רבות סירבו למכור את התקליט, לא בגלל הרוכסן כי אם בגלל הבליטה המוגזמת, בדיוק היכן שכתובות מילות שם התקליט.

QUEEN II - QUEEN (1974)

מיק רוק, הצלם, סיפר על יצירת עטיפת אלבומה השני של להקת קווין:

"יום אחד, בסוף 1973, הודיע לי טכנאי ההקלטות קן סקוט, שהיה אז עסוק בהקלטת תקליט הקאברים של דייויד בואי בשם PINUPS, שיש להקה חדשה שמעוניינת לעבוד איתי. הלהקה הזו חתמה אז חוזה עם אולפני טריידנט שינהלו אותה. גם קן סקוט היה מנוהל אז על ידי טריידנט. להקת קווין לא הייתה מוכרת אז בכלל ואני כלל לא שמעתי עליה. חבריה סיפרו לי, בפגישה הראשונה שלי עמם, שהם מאד אוהבים את עבודות הצילום שעשיתי עם דייויד בואי, לו ריד ואיגי פופ.

בהמשך נפגשנו בחדר הישיבות שבטריידנט. האלבום הראשון של הלהקה כבר יצא ולא היכה גלים. הם רצו להביא יותר 'גלאם' לתדמית שלהם כי זה היה אז הדבר החם באנגליה. זה נראה היה לי הרעיון של פרדי (מרקיורי). כל חברי הלהקה היו מלאי ביטחון בעניין וכשהם השמיעו לי, בתקליט דמו, את ההקלטות לאלבום השני, הבנתי שיש להם על מה להיות מלאי ביטחון. היה להם סאונד ייחודי ומלא עוצמה. משהו כמו זיגי סטארדאסט שפוגש את לד זפלין. אמרתי להם את זה מיד כששמעתי את הצלילים והם התמוגגו כי זה מה שהם רצו לשמוע.

להקת קווין הייתה צריכה ממני שני דברים: צילומים שיווקיים לקידום האלבום הראשון וגם צילום לעטיפת האלבום השני. אני תפקדתי כמנהל האמנותי וגם הצלם ביצירת העטיפה הזו. כך הצלחתי לקבל עוד קצת כסף עבור שני תפקידים.

חברי קווין הסבירו לי שהעטיפה תהיה נפתחת, שחייב להיות בה מוטיב שבו הצבעים שחור ולבן הם הדומיננטיים ושהם חייבים להיות מצולמים בעטיפה. לאחר שקיבלתי את התנאים האלו הייתי חופשי ליצור את מה שבא לי. ידעתי שהתדמית של הלהקה בעטיפה חייבת להיות מרשימה, כמו המוזיקה שלה.

זמן מה לפני כן נתקלתי בתמונה של מרלן דיטריך. הראיתי אותה לפרדי והוא התלהב ביותר.

ניגשנו למשימה וצילמנו את התמונה השחורה וגם את הלבנה שבעטיפה הפנימית, באותו יום. לא היו אז תקציבים לשני ימי צילום. חברי קווין הביאו עמם את התלבושות השחורות והלבנות ובמהלך הצילום לא ידענו איזה צילום יהיה בעטיפה הקדמית ואיזה בפנימית. לתמונה השחורה העמדתי את ג'ון ורוג'ר משני הצדדים כי היה להם שיער חלק באורך דומה. את בריאן שמתי למעלה למעלה, כי הוא היה הכי גבוה ועם שיער מתולתל. פרדי, כמובן, בא מקדימה. הכל הסתדר מבחינה סימטרית".

רוג'ר טיילור, בריאן מאי וג'ון דיקון היו בדעה לשים את התמונה הלבנה בעטיפה הקדמית. הם פחדו שהתמונה השחורה תפיל עליהם ביקורת קשה על יומרנות, אבל פרדי התעקש שהצילום השחור יהיה בעטיפה הקדמית. ובגלל שפרדי ידע היטב לסובב את זרועות חבריו ללהקה כדי לקבל את שלו - הוא זכה גם כאן".

HOTEL CALIFORNIA - EAGLES (1976)

אז איך נראה בית מלון בקליפורניה שתמיד אפשר להיכנס אליו אך לעולם אי אפשר לצאת ממנו?

כשלהקת איגלס יצרה את תקליטה השישי, חבריה ביקשו ממעצב העטיפות, ג'ון קוש, לספק להם מקום שמשקף תהילה מתעמעמת ואיבוד התמימות. הם ידעו בדיוק על מה הם מדברים כי הם הרגישו זאת על בשרם.

ג'ון קוש הקשיב למוזיקה של הלהקה ויצא לדרך, עם עוזרו, דייויד אלכנסדר. הם עצרו לא הרחק מבית המלון "בברלי הילס". הם חיפשו מקום נוח לצלמו ומצאו זאת במטרה לא לתת לעצים להסתירו. הם הביאו עמם מנוף ועמדו עליו בעודם מכוונים את עצמם לגובה המתאים לצילום.

קוש: "אני לא זוכר שפחדתי כל כך בחיי כמו אז. המנוף הזה לא הפסיק להתנדנד בכל פעם שזזנו קצת". לאחר כמה דקות כבר היו להם מספיק צילומים. אבל הם המשיכו לצלם כי לא ידעו מתי השמש תעניק להם חזות קסומה עם המלון.

בעטיפה הפנימית הנפתחת נראים חברי הלהקה עם חבריהם, עובדיהם ושאר מקורבים - בלובי בית המלון OLD LIDO, שבהוליווד. ואם תשימו לב, למעלה יש דמות שנראית כרוח רפאים, דבר שמתאים לקונספט השיר הראשי בתקליט. בתכל'ס, ברור שזה סתם מישהו שעמד שם.

ובנוגע למלון בעטיפה הראשית, בעלי המלון גילו מיד שהמקום שלהם צולם ונעשה בו שימוש ללא ידיעתם והם מיהרו לאיים בתביעה. אבל אז הובן להם שמדובר ברב מכר אדיר שרק יעניק להם פרסום יעיל והם חזרו לעבודתם, כשהם נהנים לספר שמלונם הוא מלון קליפורניה.

BLOOD ON THE TRACKS - BOB DYLAN (1975)

עטיפה זו מחביאה מאחוריה סיפור מעניין גם כן, כפי שסיפר הצלם פול טיל: "הייתי בן עשרים כשעשיתי את זה. עסקתי בצילום כשלוש שנים עד אז. אהבתי מאד את חדר החושך וללמוד בו טכניקות שונות של צילום. כמו כן הייתי מעריץ גדול של דילן. כששוחררה הודעה לתקשורת על סיבוב ההופעות הגדול שלו עם THE BAND, בשנת 1974, נאמר בה שכל הקודם זוכה להשיג כרטיסים להופעתו ב- MAPLE LEAF GARDENS.

לא היססתי ורצתי עם מכתב לסניף הדואר. הצלחתי להשיג לי כרטיסים במקומות טובים - כמה שורות מהבמה, בצד ימין - מול הרמקולים החזקים. הייתי קרוב לבמה אך לא ממש קרוב. לקחתי עמי מצלמה וצילמתי את ההופעה. המצלמה הייתה משנות השלושים. היא הייתה שייכת לאבי, שקנה אותה בלונדון בשנת 1945. צילמתי עמה סרט שלם של פילם. אחר כך לקחתי את כל זה לחדר החושך והתחלתי להשתעשע עם טכניקות שונות, כולל צביעת התמונות ביד. הכרתי היטב את המוזיקה של דילן וחשתי שהקומבינציה של טכניקת חדר החושך והצביעה הידנית תצא נהדר. דרך קשרים הצלחתי להשיג את כתובת המשרד של דילן ושלחתי לשם כמה מהתמונות שעשיתי.

אחת מהן הייתה זו שהפכה לעטיפת התקליט הזה. לא עשיתי מעולם עבודת צילום או עיצוב קודמות לחברת התקליטים שלו ולפי מה שהבנתי, דילן ראה את התמונה שנשלחה ואהב את זה מאד. לא קיבלתי פידבק ממשי ממנו. בעצם, לא קיבלתי כלל פידבק על התמונה - מאף אחד שהיה שם. זה היה נחמד לו היו שולחים לי משם מכתב בחזרה. מאז הפך דילן לסרבן צילומים בהופעות. בהרבה מהופעותיו אסור היה להכניס מצלמות. הצלחתי פה ושם לצלם אותו. כשהקשבתי לראשונה לתקליט BLOOD ON THE TRACKS, הרגשתי כי זה תקליט מצוין ושהתמונה שלי משתלבת באופן טבעי עם המוזיקה".

ELECTRIC LADYLAND - JIMI HENDRIX EXPERIENCE (1968)

בנובמבר 1968 קמה צעקה על עטיפת אלבומו השלישי (והכפול) של ג'ימי הנדריקס, שהציגה קבוצה של בחורות עירומות לחלוטין. שם התקליט - ELECTRIC LADYLAND.

כך דווח בעיתון המלודי מייקר: "התקליט החדש של ג'ימי הנדריקס הוחרם בכמה חנויות תקליטים באנגליה. באזורים כמו בריסטול ו- HULL. התקליט, שמציג 21 בחורות ערומות על עטיפתו, יצא לאור בשבוע שעבר וכבר מכר עותקים לא מעטים. בעלי חנויות אחרים הצהירו כי ימכרו את התקליט בתוך שקיות חומות".

ג'ימי הנדריקס, שתיעב את העטיפה הזו, הגיב על העניין: "אני לא יודע דבר על זה. אני לא מחליט בנוגע לתמונה זו או אחרת שמופיעות על עטיפות תקליטיי. בארה"ב יש כרגע את התקליט שלי בעטיפה שונה, בה רואים אותי עם שני חבריי ללהקה".

ריינה סאטקליף, אחד הבחורות הערומות, הגיבה אז בכעס על העטיפה: "העטיפה הזו מציגה אותנו כמו פרוצות זקנות. ככה אנחנו נראות על העטיפה. העטיפה הזו רקובה. כל הנשים נראו נהדר בעת הצילום אבל הדרך בה צולמנו גרמה לנו להיראות עייפות וזקנות. ניסינו להיראות סקסיות אבל זה ממש לא נראה בעטיפה הזו, לצערי".

LED ZEPPELIN - LED ZEPPELIN (1969)

העטיפה המכוננת לאלבום הבכורה הזה מציגה תמונה בשחור-לבן של אסון הינדנבורג, שהתרחש ב-6 במאי 1937 בעיר מנצ'סטר, ניו ג'רזי. ספינת האוויר העצומה LZ 129 הינדנבורג עלתה בלהבות בעת שניסתה לעגון בתחנת התעופה הימית לייקהרסט בעקבות טיסה טרנס-אטלנטית שהביאה למותם של 36 בני אדם.

למרות שהיו תמונות רבות (וגם צילומי סרטים) של אסון הינדנבורג עקב כלי התקשורת שנאספו וחיכו לנחיתת ספינת האוויר, היה זה התצלום העוצמתי של סם שר שהתגלה כמושך ביותר. בשנת 2016 קבע מגזין טיים מגזין את זה בין 100 התמונות המשפיעות ביותר בכל הזמנים.

המעצב הגרפי של העטיפה, ג'ורג' הארדי, יצר את האיור במוצר של זפלין מהתצלום האיקוני על ידי עיבודו בעט ודיו כדי למנוע בעיות פוטנציאליות של זכויות יוצרים. הארדי גם עבד עם חברת HIPGNOSIS, בשנות ה-70, על העטיפות DARK SIDE OF THE MOON ו- WISH YOU WERE HERE, של פינק פלויד.

כשהסביר מדוע בחר את התמונה של אסון הינדנבורג, אמר ג'ימי פייג' למגזין טיים, בשנת 2016: "זו תקרית דרמטית, זה אלבום דרמטי, זו אמירה דרמטית".

ההדפסות הראשונות של התקליט, המוערכות בפחות מ-2,000 עותקים, כללו את שם האלבום ואת הלוגו של חברת התקליטים "אטלנטיק" בצבע טורקיז. לכן, ההדפסה הראשונה הפכה לפריט אספנות.

למרות שהוא עזר ליצור את אחת העטיפות האיקוניות ביותר, הארדי לא מעריך אותה גבוה ברשימת עבודותיו. הוא הראה בזמנו לג'ימי פייג' מספר רעיונות לעטיפה שנדחו. בסופו של דבר יצר איור של תמונת הינדנבורג לפי בקשתו של פייג'. "לא חשבתי שזו הייתה עבודה טובה במיוחד, מלבד מיליוני עותקים שקיימים, והעובדה ששילמו לי 60 דולר. לא הייתה ביצירה הזו מספיק מחשבה מקורית".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.