איש הפסנתר: הסיפור שלא סופר על בילי ג'ואל

הפסנתרן, המתאגרף והמיליונר: הסיפור המלא והלא מצונזר של בילי ג'ואל

הוא אגדה חיה, אייקון אמריקאי, והאיש שהפך את מדיסון סקוור גארדן לבית השני שלו עם למעלה מ-120 הופעות סולד-אאוט. בילי ג'ואל, הפסנתרן האגדי, הוא אחד האמנים המצליחים ביותר בכל הזמנים. אבל מאחורי הלהיטים הענקיים וההופעות עוצרות הנשימה, מסתתר סיפור מדהים על נער יהודי בעייתי מהברונקס, שהתמודד עם עוני, אלימות, לב שבור ודיכאון, ובנה את עצמו כנגד כל הסיכויים. זהו סיפור על איך תשוקה למוזיקה יכולה להציל חיים ולהפוך חלומות למציאות.

נער צעיר וכועס: מבטהובן לביטלס

וויליאם מרטין 'בילי' ג'ואל נולד בברונקס, ניו יורק, ב-9 במאי 1949, לאב יהודי-גרמני ניצול שואה ולאם בת למהגרים אנגלים. זמן קצר לאחר לידתו, עברה המשפחה לפרויקט דיור פרברי ענק ליד היקסוויל בלונג איילנד, שם בילה ג'ואל את ילדותו. אביו, מהנדס במקצועו, היה פסנתרן קלאסי מוכשר, אך דווקא אמו היא שדחפה את בילי הצעיר והסרבן ללמוד פסנתר. בגיל ארבע הוא החל בשיעורים והפגין כישרון מיידי. אביו, יהודי יליד נירנברג שגדל בגרמניה הנאצית, התגרש מאשתו במהלך התבגרותו של ג'ואל ויצא לווינה. בצעד זה הוא הוריד את מעמדה הכלכלי של המשפחה ממעמד בינוני-נמוך למעמד נמוך יותר. "אבי מעולם לא זנח אותנו", התעקש ג'ואל. "הוא שלח צ'ק מדי חודש. טוב, אמי לקחה כל עבודה שהיא יכלה להשיג: מנהלת חשבונות, מזכירה. הלכנו רעבים לרוב. לפעמים היה מפחיד לא לאכול. היינו בפרברים אבל היינו האנטיתזה למצב הפרברי. אתם יודעים איך זה להיות העניים בגוש העניים?! פגשתי את אבי לראשונה, לאחר שהתגרש מאמי, כשגרתי בבית שכור בשנת 1972. ברגע שירד מהמטוס ידעתי מיהו. יש לו אותן עיני חרקים. זה מאוד מוזר. כלומר, אנחנו נראים מאד דומים במובן מסוים, והוא מסתכל עלי כמו. 'ככה הייתי נראה פעם?' ואני מסתכל עליו כמו: 'ככה אני אראה?' בכל אופן, הוא נגן פסנתר נהדר - במובן הקלאסי".

החיים בפרברים העצומים והאחידים היו מנוכרים ומדכאים עבורו, וג'ואל הצעיר החל למרוד. פשעי כנופיות והתנהגות אנטי-חברתית היו נפוצים, וג'ואל מצא את עצמו בלב המהומה. כדי להתגונן בפרברים של לונג איילנד הצטרף ג'ואל לכנופייה שכונתית, לבש מעיל עור, הסניף דבק, התעסק בגניבות קטנות ושתה הרבה יין זול. הוא גם החל להתאמן באיגרוף ואף התחרה כמתאגרף במשקל חצי-בינוני. הוא ניצח ב-22 מתוך 24 קרבות, באחד מהם אפילו נשבר לו האף. "האיגרוף הכניס אותי לכושר הטוב ביותר בחיי," סיפר ג'ואל, "זה דרש את אותה המשמעת כמו נגינה בפסנתר".

הגאולה מהסביבה הפרברית המדכאת הגיעה בצורת מוזיקה, ובמיוחד הפלישה הבריטית שהובילו הביטלס. הרגע המכונן עבורו, כמו עבור בני נוער רבים, היה לצפות בהם מופיעים בשידור ישיר בתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן, ב-9 בפברואר 1964. הוא הבין שכישורי הפסנתר שלו יכולים להיות מגניבים אם רק יפנה אותם לרוק'נ'רול, בוגי-ווגי וסול. בגיל 16, כשהוא עדיין תלמיד תיכון, הוא כבר עבד כמוזיקאי וניגן בבר כפסנתרן כדי לעזור בפרנסת משפחתו. לילה אחד, הופעה מאוחרת גרמה לו להחמיץ מבחן מכריע באנגלית, וכתוצאה מכך הוא לא סיים את לימודיו. במקום ללכת לבית ספר בקיץ, הוא החליט להשקיע את כל כולו במוזיקה. "אמרתי להם, 'לעזאזל עם זה. אם אני לא הולך לאוניברסיטת קולומביה, אני הולך לקולומביה רקורדס, ושם לא צריך תעודת בגרות'", הוא אמר פעם. 25 שנים מאוחר יותר, הוא השלים את החסר וקיבל את התעודה המיוחלת.

ג'ואל: "בשנות העשרה שלי, הייתי בלהקות עם שמות כמו לורד האזמרגד והנשמות האבודות. לבשנו חליפות תואמות עם צווארוני קטיפה. אחר כך ניסיתי להיות היפי במשך שנה - וזה היה כשלון מוחלט, הייתי היפי עלוב. הפכתי לנגן קלידים בלהקה הזו בשם THE HASSLES. הוצאנו שני אלבומים וזה היה ממש פסיכי, עם כל הצרחות של הנערות".

אחרי שהיה חבר בלהקה בשם THE HASSLES, הוא הקים עם המתופף ג'ון סמול צמד ביזארי בשם ATTILA. "זה היה בערך בזמן שג'ימי הנדריקס היה ה-דבר. המוסיקה שלו ממש נגעה בי, ומתופף ה-HASSLES ואני החלטנו שאנחנו הולכים לעשות צמד כוחני. זה היה הדבר הכי חזק ששמעתם. עשינו אלבום אחד בשם אטילה. הייתה לו עטיפה מוזרה. המנהל האמנותי הכניס אותנו לארון בשר, כשפגרים תלויים סביבנו".

השנה הייתה 1969 והרוק הפך ליותר כבד, עם צאת להקות כמו לד זפלין וואנילה פאדג'. בילי כתב שירי מטאל, ואירווין מזור, שהמשיך לנהל אותו ואת ג'ון סמול, אחרי ששניהם עזבו את להקת THE HASSLES, חשב שהתוצאה היא "השטויות הכי גרועות ששמעתי בחיי, אבל השגתי להם עסקה עם חברת התקליטים EPIC" - עם מקדמה של חמישים אלף דולר. חלק מהכסף הלך להשקעה בתלבושות בסגנון רחוב קארנבי הלונדוני שהם קנו בחנות באיסט וילג'. זמן קצר לאחר מכן יצאו ג'ואל וסמול לעשות תקליט תחת הכינוי אטילה. את השם בחר ג'ואל.

ג'ואל: "הייתי בן תשע-עשרה, ובגיל הזה, אם אתה אוהב הבי מטאל, הכל עניין של לחתוך, לשרוף, לבזוז, להרוג". לרוע המזל, המנהל האמנותי בחברת התקליטים לקח את ההשראה הזו קצת יותר מדי מילולית ואירגן צילום עטיפת אלבום במתחם עם בשר, עם בילי וג'ון בפרווה ומוקפים בנתחים גדולים של בשר בקר. זה היה רגע בקריירה של ג'ואל שבו האבסורד שלט. הוא הניח מקלדת קטנה כדי שיד שמאל תספק את תפקיד הבס, ובידו הימנית הוא ניגן את האקורדים והצלילים המובילים שלו באורגן ההאמונד, בעודו צורח את המילים שכתב. "ניסיתי לשיר כמו רוברט פלאנט, ולא הייתי רוברט פלאנט".

הסוד האפל של בילי ג'ואל: הבגידה, התהום והתקליט שנועד להרוס את העולם

הצמד ATTILA, שכלל את בילי ג'ואל הצעיר והמתופף ג'ון סמול, שאף ליצור את ההבי מטאל הכבד ביותר שנשמע. התוצאה הייתה תקליט שנחשב עד היום לאחד הגרועים בהיסטוריה, וסיפור שהסתיים בבגידה, אגרוף לפנים, ניסיונות התאבדות ואשפוז פסיכיאטרי.

בראשית שנות השבעים, הרבה לפני שהפך ל-PIANO MAN, בילי ג'ואל היה חצי מצמד רועש במיוחד בשם ATTILA. יחד עם המתופף ג'ון סמול, הם ניסו ליצור סאונד מטאל מהפכני וכבד, כשג'ואל מנגן על אורגן האמונד אימתני המחובר למגבר מרשל עם דיסטורשן מלא. על עטיפת התקליט היחיד שלהם, השניים הצטלמו לבושים בשריון אבירים בתוך קצביה, מוקפים בפגרי בשר. המסר היה חד וברור, וכך גם נכתב על העטיפה: מטרת המוזיקה היא להרוס את העולם בעזרת ווליום גבוה.

הם לא הרבו להופיע, אך כשהופיעו, המשימה כמעט הושלמה. הקהל נהג לעזוב באמצע ההופעה, פשוט כי לא יכל לסבול את הווליום הבלתי נסבל. "פעם עשיתי רוק כבד," סיפר ג'ואל שנים לאחר מכן. "זה היה בתחילת הסבנטיז. הופעתי עם צמד בשם ATTILA כ-12 הופעות. אך בכל מקום בו הופענו האנשים בקהל החלו לברוח החוצה כשהתחלנו לנגן. עוצמת הרעש הייתה חזקה מדי להם".

למרבה הפלא, היו מי שראו את הפוטנציאל. במגזין בילבורד נכתב אז בביקורת: "יש למוצר זה פוטנציאל גדול להיכנס למצעדים. בילי ג'ואל מנסה לחקות באורגן שלו כלי נגינה שונים וזה תקליט מדהים בסך הכל משני אנשים". ב-AMERICAN MUSIC GUIDE הוסיפו: "ATTILA זו להקת רוק כבד. המוזיקה שלה גדולה, כועסת ואלימה. יש בה מורכבות ורצון למשוך תשומת לב. לבילי ג'ואל יש כישרון רב בנגינה באורגן. ברגליו הוא מספק את צלילי הבס בפדאלים של האורגן. הקול שלו אולי מחוספס מדי אבל החומר שהוא שר מתאים היטב לזה. גם סמול מצוין. רצוי שלהבא יביאו מלודיות טובות יותר וגיוון. עדיין, התקליט הזה מלהיב דיו כדי לעמוד בגאון וללא התנצלויות מצד יוצריו".

הבגידה שריסקה הכל

מאחורי הקלעים, המציאות הייתה פחות הרואית. "אירווין [מזור, המנהל] היה מבצע כל העסקאות; היינו רק המוזיקאים המטומטמים שניגנו במרתף של חנות הטפטים של ההורים שלי", הודה ג'ון סמול. אך מה שפירק את הלהקה לא היה הווליום או הכישלון המסחרי, אלא בגידה רומנטית. ג'ואל פיתח רומן עם אשתו של סמול, אליזבת, מאחורי גבו של שותפו וחברו הטוב. "מה שקרה הוא ממש פשוט, הוא פשוט התאהב באשתי. זהו זה. וכשנודע לי, הידידות בינינו הסתיימה", סיפר סמול.

הקשר בין ג'ון לאליזבת היה סוער בעצמו; הם התחתנו בפתאומיות זמן קצר לאחר שהכירו, והיא הרתה עם בנם, שון. אותו שון, אגב, יופיע בגיל תשע על עטיפת התקליט המצליח של ג'ואל, TURNSTILES, שיצא ב-1976.

ג'ואל היה מוקסם מאליזבת. "היא הייתה שונה. היא לא הייתה כמו הרבה בנות אחרות שהכרתי באותה תקופה. היא הייתה אישה מבריקה מאוד, והיא לא פחדה להראות כמה היא חכמה. אני מניח שזה הפך אותה לסוג של אקזוטית. אינטליגנטית ולא מפחדת לומר את דעתה".

הפיצוץ היה בלתי נמנע. באחת ההופעות האחרונות של ATTILA, סמול ירד מהבמה מזיע. "הסט הראשון שלנו היה מצוין", הוא נזכר. "בילי מעולם לא הזיע, אבל אני הייתי רטוב לגמרי. נהגתי להשתמש בשואב אבק כדי לייבש את השיער שלי, כי אז לא היו מייבשי שיער. בעודי משתמש בשואב האבק הגדול הזה, אני מסתכל החוצה מהחלון, ורואה את בילי ואליזבת מדברים. הדבר הבא שאני רואה זה שבילי נכנס איתה למכונית ועוזב. היי, אבל יש לנו עוד סט לעשות! התלבשתי מהר, רצתי למכונית שלי, ונהגתי ישר לבית שבו גרנו שלושתנו. וברור שהם היו שם. נכנסתי פנימה בזעם והכיתי את בילי".

ג'ואל אישר את הסיפור: "אני זוכר את זה. פניתי לכיוון ג'ון ונפגעתי. ירד דם מהאף שלי. פשוט נבהלתי, למרות שהתאגרפתי בעבר. זה היה אגרוף שלא ראיתי אותו מגיע. אבל בואו נודה בזה, זה הגיע לי. עד לאותו הרגע שבו ג'ון היכה אותי, לא הרגשתי אשמה במיוחד. כשהבנתי שג'ון לא ידע את כל האמת, התמלאתי באשמה משתקת".

צלילה אל התהום

הכל התפורר בבת אחת. ATTILA הייתה כישלון, לג'ואל לא היה כסף, וכעת הוא הרס את הנישואים של חברו הטוב ביותר. להוסיף חטא על פשע, אליזבת נעלמה במקום לבחור בו. "אז התחלתי להרגיש אובדני", הודה בילי. הוא עבר לנגן בלהקה זמנית בשם אל פרימו, אך זה לא החזיק מעמד. הוא מצא את עצמו חסר כל.

"זה היה בשנת 1970 והחיים שלי ממש הפחידו אותי", סיפר. "לא הייתה לי תעודת סיום תיכון. שום דבר לא עבד עבורי מוזיקלית. לא היה לי כסף ולא היה לי מקום נורמלי לחיות בו. ישנתי במכבסה, כי לא יכולתי לשלם שכר דירה. נהגתי להתגנב גם לבתים נטושים אבל בחורף הקר של ניו יורק, אפשר לישון רק במכבסה שפועלת 24 שעות ובה מרגישים את החום שנפלט מהמכונות. חזרתי פעם או פעמיים לבית אמי אבל הרגשתי כבטלן לא יוצלח. היו לי תחושות אובדניות".

מנהלו, אירווין מזור, מצא בוקר אחד בדירתו דף עם מילים שג'ואל השאיר. "הכותרת הייתה 'מחר זה היום'. קראתי את זה והבנתי שזה מכתב התאבדות".

אני חי לרגע / אבל אני פשוט לא יכול לקבל את הדרך שלי / ואני מפחד ללכת לישון / כי מחר זה היום...

אני לא צריך לראות את המחר / כי ראיתי את זה אתמול... אוי, בחיי, אני הולך לנהר / אסע והאל יציל אותי... מאוחר מדי, יותר מדי נתינה / ראיתי הרבה חיים ונמאס לי לחיות אותם...

טירוף, רעל ואשפוז

הייאוש הגיע לשיא. "חבר בעל כוונות טובות השיג לי כמה כדורי נמבוטל", סיפר ג'ואל. "הייתי בבית של אמא בהיקסוויל, וחשבתי לעצמי, ובכן, יש לי את הכדורים האלו, אני יכול לקחת אותם". אחותו סיפרה שהוא התקשר לג'ון סמול להתנצל, וסמול חש שמשהו לא בסדר. הוא מיהר לשם ומצא את בילי מעולף. אמבולנס הוזעק וקיבתו נשאבה. "התעוררתי בבית החולים וחשבתי לעצמי, 'הו, נהדר, אפילו את זה לא יכולתי לעשות נכון'. זה היה רק עוד כישלון".

האשמה והייאוש לא עזבו. בבית, הוא מצא שני בקבוקים עם אזהרת גולגולת ועצמות. "החומר הזה שמבריק רהיטים לא נראה טעים מדי, אז שתיתי אותו עם אלכוהול. אחרי ששתיתי את זה, אני זוכר שישבתי על כיסא וחיכיתי למות. בסופו של דבר, ישבתי שם, חי, והבנתי שהבעיה נשארה".

בצעד קיצוני, הוא החליט לאשפז את עצמו. "חשתי שהעולם יהיה טוב יותר בלעדיי. בית המשוגעים בלונג איילנד נראה כמו בסרט 'קן הקוקיה'. אתה חייב להיות שם לפחות שלושה שבועות. אתה פושט את בגדיך, לובש חלוק שלהם שהתחת שלך מבצבץ מאחור, ומקבל כל הזמן תוראזין, תרופה שהופכת אותך לזומבי. היו שם לצדי אנשים מסוכנים מבתי כלא. אחד מהם חשב שהוא וילהלם השני, קיסר גרמניה. הבנתי שאני חייב לצאת משם כמה שיותר מהר".

לאחר שלושה שבועות, הוא שכנע את הפסיכיאטרים שהוא בסדר. "הם הראו לי כתמי דיו ושאלו אותי מה אני רואה. עניתי שאני רואה דיו מרוח וזהו. אז הם שחררו אותי. יצאתי משם והבטחתי לעצמי שלעולם לא ארד כה נמוך שוב. זה היה שיעור מעולה".

עם שחרורו, הוא החליט להתמקד בכתיבת שירים. מנהלו לשעבר הצליח להשיג לו חוזה הקלטה. ג'ואל היה כה נואש, שהוא חתם על עסקה נצלנית עם חברת התקליטים FAMILY PRODUCTIONS, במסגרתה ויתר על זכויות היוצרים לשיריו. עם המקדמה שקיבל הוא קנה פסנתר, שילם שכר דירה, ונכנס להקליט תקליט חדש בשם COLD SPRING HARBOR. הוא האמין בכל ליבו שהפעם, יגיע לאנשים. הוא לא ידע שגם התקליט הזה יסבול מבעיה טכנית קשה במאסטרינג, שתגרום לקולו להישמע גבוה מדי, אבל זה כבר סיפור אחר – סיפור על התמדה כנגד כל הסיכויים, בדרך לפסגת עולם המוזיקה.

תקליט ראשון!

ב-1 בנובמבר בשנת 1971, יצא אלבום הסולו הראשון של ג'ואל, שנקרא COLD SPRING HARBOUR.

בתקליט זה חישב הזמר / פסנתרן / יוצר את מסלולו מחדש, כאילו צמד כבד בשם ATTILA (בו ניגן ג'ואל באורגן האמונד וצרח בקולי קולות) לא פעל כלל, זמן קצר לפני כן. זו כבר לא הייתה ממש מוזיקת רוק.

ההקלטות עברו כשורה וג'ואל נהנה מלהקת הליווי והתזמורים שנעשו לשיריו. אבל קרה דבר שהרס את הכל.

הבעיה הגדולה של התקליט, שגרמה ליוצרו לחוש בושה עם יציאתו, שהוא הופק עם העברת הצלילים בסליל ההקלטה לתקליט במהירות שגויה, כך שכל הצלילים נשמעו מהירים וגבוהים מהאופן הטבעי שלהם. ג'ואל: "אז ערכתי מסיבה גדולה וכל החברים שלי באו לשמוע איתי, בפעם הראשונה, את האלבום. זה האלבום הראשון שלי ואנחנו הולכים לערוך את מסיבת ההאזנה הזו. החברים שלי הקשיבו ואז שאלו אותי ... 'אה, למה אתה נשמע פה שר כמו ילדה?'. רתחתי מזעם, לקחתי את התקליט וזרקתי אותו כצלחת מעופפת".

כל העותקים המקוריים של התקליט נשמעו כך וגרמו לג'ואל לרצות ולהפסיק את עיסוקו בעולם המוסיקה, שאכזב אותו. שנים רבות לאחר מכן, יצא התקליט על גבי דיסק ובמהירות מתוקנת.

עיתון בילבורד בביקורתו, מפברואר 1972: "בילי ג'ואל נשמע כמו הגרסה האמריקנית של אלטון ג'ון, אך עם סגנון משלו. הוא פסנתרן דינמי ומלחין בעל משמעות. התקליט נפתח בבלדה יפהפייה ושמה SHE'S GOT A WAY ושיר נוסף אהוב הוא YOU CAN MAKE ME FREE.

עיתון 'היי פידליטי' בביקורתו: "כישרון חדש וטרי שבבעלותו אחד הקולות הגבוהים ביותר ששמעתי מזה זמן מה". נו טוב, ככה זה כשמקבלים תקליט במהירות הלא נכונה.

הנה עוד ביקורות על התקליט מאז:

"כמה גרובים באלבום הזה היו כמעט מרגשים, אבל אז זה הפך להיות משעמם כי הכל נשמע אותו הדבר. לבילי ג'ואל יש דרך די פדנטית לנגן בפסנתר, צ'מבלו, מפוחית או אורגן - מה שיוצא לו לתקוף איתו באותו רגע. ואם לומר את האמת הבוטה, הוא לא הרבה יותר טוב עם קולות. הבחירות באלבום הזה לא משוייפות כהלכה. ג'ואל דופק במקלדת בעוד סנייקי פיט משתלח במיתרים בגיטרת הסטיל שלו. יש כמה מעברי גיטרה הגונים שנדחסו על ידי דון אוונס וסאל דה טרויה - אבל זה לא מספיק, למרבה הצער. הכל מאוד עמוס, מאוד רועש, אבל לא מאוד מוזיקלי. ג'ואל גם כותב חומרים משלו, כמו "יש לה דרך". "למה, ג'ודי, למה", ו"מחר זה היום", ולמרות שיכולות להיות לקטעים אפשרויות, ג'ואל לא נותן להם הרבה סיכוי להצליח".

"פסנתר הרוק'נ'רול של בילי ג'ואל מפצה על שירה ממוצעת. גם כתיבת השירים שלו מפצה פה".

"יש ספק מועט שלבילי ג'ואל יש כישרון. הוא מלחין, שר ומבצע היטב בפסנתר, צ'מבלו, אורגן ומפוחית. התקליט הזה הוא הצלחה, עם החלקה מדי פעם. השירים מונוטוניים (כולם נכתבו על ידי ג'ואל) והמיקס שנערך להם גורם למילים להיבלע לפעמים. אבל יש גם נקודות גובה כמו בשיר 'למה ג'ודי למה', שיר אהבה עם ליווי פסנתר שוודאי יגרום לאמנים אחרים לרצות להקליט אותו. אולי האלבום הזה יתואר כהלכה עם האנרגיה והדרייב שלו, מאחר ויש פה כישרונות קצביים בגיטרת סטיל, תופים ובס".

"ג'ואל הוא אחד הכישרונות הרעננים יותר שהגיעו אלינו מזה זמן מה. יש לו סגנון שהוא שלו. ברגע שתשמעו את הזמר-כותב-פסנתרן הזה, תוכלו מיד להציבו מעל כל הקהל בעתיד. ג'ואל שר בקול טנור ברור שלא נמתח לתו הבא. סגנון נגינת הפסנתר שלו הוא בריא. ככותב שירים, הוא צריך להתבגר עוד קצת. בכמה משיריו יש את התחושה שכבר שמענו הכל בעבר. אבל גם פה, גישתו מיוחדת מספיק כדי לשאת אותו הלאה. בילי ג'ואל הוא צעיר, מה שאומר שהוא צריך להיות טוב יותר בהמשך".

"הקול הגבוה שלו מזכיר פה את באדי הולי", נכתב בתחילת הביקורת שהנה ההמשך שלה:

באותו חודש יצא גם תקליטון, עם השיר SHE'S GOT A WAY. הנה ביקורת עליו מאז:

התקליט COLD SPRING HARBOUR, כמו גם תקליטונים שיצאו ממנו, לא נראו באף חנות ולא נשמעו ברדיו. ג'ואל אמר אז בעיתון: "אני מקווה שתאהבו את התקליט. אם לא - הוא יכול לשמש היטב כצלחת מעופפת".

ג'ואל: "לאחר חצי שנה הבנתי שמשהו פה לא בסדר. אז הבנתי שפישלתי. במקום לקבל כסף מתמלוגים - קיבלתי את הבשורה על חובות גדולים שעליי לשלם".

לפי החוזה שחתם, היה עליו לצאת להופעות כדי לקדם את המוצר החדש. הוא נאלץ לעשות זאת ללא חשק.

בילי ג'ואל בסוף שנת 1971 - ממשיך להופיע.

ג'ואל תיאר את עצמו אז כך: "על הבמה אני מסתדר היטב אבל מחוצה לה אני להיט כמו בירה חמה תוססת". הוא היה ביישן אך ישיר בחיי היום-יום, אך על הבמה הוא היה בטוח בעצמו ואף פיזר בדיחות בין השירים שביצע, כולל חיקויים שעשה של ג'ון וויין וג'ו קוקר. בין האמנים שחימם הוא הודה אז שדווקא הוא הכי רוצה להופיע לצד גורדון לייטפוט. וכן, הוא העריץ את הביטלס.

כותרת מפברואר 1972 - האמן השני טוב כמו האמן הראשי.

לפי הדיווחים מאז, בהופעות אז הוא כבר החל לבצע שירים שיוקלטו בהמשך לתקליטו השני, PIANO MAN:

בשנת 1972 הופיע ג'ואל רבות אך לא הרבה קרה איתו, מבחינת הקלטות. ביוני 1972 יצא תקליטו הראשון גם באנגליה:

הוא צוטט בסוף אותה שנה, כשהוא מתלונן בעיתון בילבורד האמריקאי: "הפסנתרן הוא מין אזרח סוג ב' במדינת הרוק. הוא מושפל מכל הכיוונים – מנהלי מועדונים, מכווני פסנתרים, יצרני פסנתרים ועוד. בדרך כלל אני מגיע למועדון כלשהו ומגלה שם פסנתר לא מכוון או כזה שמט ליפול. בעלי מועדונים לא מתחזקים את הפסנתרים שלהם. גם מוסיקאים שמופיעים שם לא מתייחסים כראוי לכלי הזה. בדרך כלל אני מוצא סימנים של בדלי סיגריות שנשרפו עליהם. מעניין אותי כמה גיטריסטים יש להם סימנים של בדלי סיגריות על הפסנתרים שלהם. הבעיה בפסנתר היא שאי אפשר להגבירו עם כבל אלא רק עם מיקרופונים. דבר שגורם לשאר כלי הנגינה להיקלט גם כן באותם המיקרופונים ולהרוס את הצליל שלו. יש פיגור גדול מאד בחברות הפסנתרים עם הרכבת רכיב הגברה מיוחד לפסנתרים שלהם. זאת למרות שהפסנתר הוא כלי שמשתמשים בו כיום יותר ויותר בעולם הרוק, ולא רק אצל זמרות כמו קרול קינג או לורה נירו".

מה עושים הלאה?

בעודו מסובך בבעיות משפטיות וכלכליות עם חברת התקליטים הראשונה שלו, ג'ואל עבר עם אשתו הטרייה אליזבת ללוס אנג'לס. כדי להתפרנס, הוא עבד תחת השם הבדוי ביל מרטין במשך שישה חודשים כפסנתרן בלאונג' בשם THE EXECUTIVE ROOM. מהעמדה האנונימית שלו מאחורי הפסנתר, הוא התבונן בדמויות החולפות בבר, והן סיפקו לו השראה עשירה לשיר שיהפוך לאחד הקלאסיקות הגדולות שלו, PIANO MAN. "כל הדמויות בשיר הזה היו אנשים אמיתיים," הוא נזכר. "המלצרית היא למעשה אשתי הראשונה... היא הייתה המלצרית בזמן שאני ניגנתי שם".

הוא עבד שם שישה חודשים בשנת 1972 לאחר שאלבום הסולו הראשון שלו נכשל וכך גם ניסיון הצטרפותו ללהקת URSA MAJOR. המילים, "והוא מדבר עם דייווי שעדיין בחיל הים וכנראה יהיה לכל החיים" נוצרו בהשראת דיוויד היינץ. בתו ליסה: "הוא פגש את בילי ג'ואל בפאב בספרד בשנת 1972 כשהיה בחיל הים. הוא התחתן בזמן שהיה בצי, היו לו שלושה ילדים. הוא מת בשנת 2003 ממחלת ה-ALS. זה ממש כואב לי כשאני שומעת את השיר הזה ברדיו".

ג'ואל: "זו הייתה עבודה שעשיתי בערך במשך שישה חודשים רק כדי לשלם שכר דירה. גרתי באל.איי וניסיתי לצאת מחוזה תקליטים גרוע. חתמתי תחת שם מפוברק, ביל מרטין, ופשוט עברתי את התקופה הזו איכשהו. הייתי בהלם ונבוך כשזה הפך ללהיט, אבל השירים שלי הם כמו הילדים שלי ואני מסתכל על השיר הזה וחושב: 'הילד שלי הצליח'..." בהמשך הוא הודה שהשיר גם יכול להיות משעמם מאד כי הוא כל הזמן חוזר על עצמו מוסיקלית. מוזיקלית, השיר אכן פשוט יחסית, בסולם דו מז'ור עם קו בס יורד ובקצב ואלס 3/4. ההקדמה היא ג'אזית בפסנתר, נשמעת כמו מישהו שמנגן כלאחר יד על הפסנתר, ואז נכנסת המפוחית ​​הייחודית של השיר. תפקיד המפוחית ​​נוצר בהשראת בוב דילן. דילן היה האדם הראשון שג'ואל ראה משתמש ברצועה כדי להחזיק את המפוחית ​​כדי שיוכל לנגן בכלי אחר בו זמנית.

למרות המלנכוליה של השיר, לא כולו מדכא. מוזיקת ​​הפסנתר מביאה למבלים בבר הפוגה רגעית מעבודת הפרך של חייהם. מעבר למשמעות המילולית של השיר, קל למצוא משמעות רחבה יותר. ניתן לראות בשיר תיאור אלגורי של מצב האדם והתפקיד שהאמנות ממלאת בו. כולנו בעצם לבד, אנחנו נצמדים אחד לשני כדי לקבל חברה, כל אחד מאיתנו רודף אחר החלומות שלו אבל בסופו של דבר מסתפק בהרבה פחות. אנחנו מנסים למצוא נחמה במשקה, טוניק וג'ין, אבל האמנות והמוזיקה הן שנותנות לנו תקווה אמיתית והקלה מהמצב הזה. וזה בדיוק מה שהמוזיקה של בילי ג'ואל סיפקה לכל כך הרבה מעריצים לאורך השנים. ואולי זו הסיבה שהשיר הפשוט הזה על פסנתר בבר כל כך פופולרי. "שיר לנו את השיר - אתה איש הפסנתר, תשיר לנו שיר הלילה. ובכן, כולנו במצב רוח למנגינה, וגרמת לנו להרגיש בסדר".

זה גם שיר הנושא באלבום הפריצה של ג'ואל, אותו הוציא לאחר שחתם בחברת התקליטים קולומביה. נאלץ לשלם תמלוגים לחברה הקודמת עמה חתם, FAMILY RECORDS, במשך שנים לאחר ששבר את העסקה איתה.

ב-9 בנובמבר בשנת 1973 יצא אלבום הסולו השני של בילי ג'ואל, PIANO MAN.

עיתון רולינג סטון פרסם ביקורת ב-14 במרץ 1974: "המוזיקה של בילי ג'ואל סבלה עד כה בהשוואה לאמנים אחרים שדומים לו. הלהקה שלו, THE HASSLES הייתה חיקוי גרוע ללהקות כמו ואנילה פאדג'. המוזיקה שלו עם 'אטילה' נעשתה באופן טוב יותר על ידי אורגניסט בשם לי מייקלס. והלהיט היחיד שלו היה סוג של פופ סתמי. הופעות שערך לאחרונה, בפאבים קטנים בלוס אנג'לס, העניקו לו פרספקטיבה חדשה למוזיקה.

התקליט החדש שלו מראה רצינות וגם גמישות מוזיקלית. נראה כי בילי ג'ואל התבגר. עם זאת, הוא מפליא לספר סיפורים על אחרים אך נראה שאינו מצליח לספר לאחרים גם על עצמו במוזיקה שלו. אפילו בשיר הנושא, שמתיימר כביכול להיות עליו, הוא אינו מצליח לשכנע כי זה אכן נכתב עליו. ההפקה של התקליט היא מלאכת מחשבת, שמבליטה את יכולותיו הטובות של ג'ואל כפסנתרן".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז: "כרגע לג'ואל יש שתי בעיות: דמיון הגישה בביצועים ובתזמור מרצועה לרצועה, ומדי פעם חוסר יכולת לקצץ את המחשבה המרכזית של המילים שלו. עם זאת, מדובר באלבום שבהחלט ראוי לתשומת לב, ולו רק לשיר הנושא המעולה"

ב-11 באוקטובר בשנת 1974 יצא אלבומו השלישי של בילי ג'ואל, STREETLIFE SERENADE.

לרבים היווה תקליט זה אכזבה אחרי התקליט הקודם של ג'ואל, PIANO MAN, ועיתון רולינג סטון לא ריחם בביקורתו: "השמאלץ-פופ של בילי ג'ואל נשען יותר מדי על עבודות של אחרים. הוא פסנתרן מוכשר שמחקה יותר מדי את אלטון ג'ון מהימים ההם. המלודיות שלו נשמעות קרובות מדי לאלה של הארי צ'אפין. באלבום הקודם שלו, PIANO MAN, היו שירים שהצליחו לשקף, למרות היותם חלולים, את אורח החיים האפל בעיר הגדולה. התקליט החדש שלו מיובש לגמרי מרעיונות. קטע הנושא, שפותח את התקליט, כשל בניסיונו להביא מלודיה או מסר מילולי. בכלל, נראה כי למרות כשרונו בנגינה, אין לג'ואל מה לומר לנו כרגע. ואם זה לא מספיק - יש פה גם שני קטעים אינסטרומנטליים שזועקים כי רק נועדו למלא חורים בתקליט".

בשביל חברת התקליטים, זו הייתה ההזדמנות שלה להוציא מוצר נחשק ובמהירות, כמו PIANO MAN, ופחות משנה מצאת זה. אם היה לך אלבום בכורה מצליח - והתקליט PIANO MAN נחשב כתקליט בכורה, למרות שקדם לו COLD SPRING HARBOUR הכושל הפקתית ומסחרית, הופעל עליך לחץ גדול להוציא את השני במהירות. "זו הסיבה שאנשים מדברים על סינדרום התקליט שני כבעייתי", אמר ג'ואל. "אתה מבלה את נעוריך בבניית חומר, ביצירת הסיפור שלך ואז נוחתת עליך לפתע הצלחה, אתה מנהיג להקה ותוהה מתי יגיעו הצ'קים, יש לך כמה חודשים לכתוב עשרה או שנים עשר שירים חדשים מכל הלב, כשהשירים על כמה הדרך מבאסת כבר נעשו, ואף אחד לא רוצה לשמוע אותם". ג'ואל לא נהנה להקליט את התקליט הזה כי הוא רצה כבר שתהיה לו להקה משלו, אך חברת התקליטים התעקשה שינגנו עמו באולפן נגנים מיומנים. "בסך הכל, למען האמת, יש לי הערכה נמוכה מאוד לאלבום הזה. החיפזון להקליט אותו השאיר אותי עם חומר לא חזק. באופן כללי, האלבום נראה חסר כיוון".

זה לא היה קשה להבין אז שמדובר במוצר נפל מבחינה מסחרית. איכשהו בילי ג'ואל שכנע את חברת התקליטים לעצור את הדימום ולא לשחרר אותו בשוק באוסטרליה. "אני למעשה משוכנע שזה שההצלחה שלי באוסטרליה, בהמשך הדרך, נבעה מהעובדה שהאלבום הזה עוכב בצאתו שם. הדעה שלי על האלבום ההוא

היא כחזרה של מוצר למדף ההנחה בסופר, כמו עוד פחית שעועית".

ב-19 במאי בשנת 1976 יצא התקליט TURNSTILES של בילי ג'ואל.

בשנים שקדמו לכך, בין 1971 ל-1975, ניסו מפיקים שונים בלוס אנג'לס לעצב את בילי ג'ואל כזמר וכותב השירים הגדול הבא, אך הניסיונות הללו לא נשאו פרי. בשנת 1975, לאחר שקרא בעיתון הדיילי ניוז כי הנשיא פורד שוקל להותיר את ניו יורק ללא סיוע כלכלי, החליט ג'ואל, ניו יורקי גאה, לעזוב את סצנת המוזיקה בלוס אנג'לס ולשוב הביתה. המהלך עורר בו השראה אדירה, שהולידה קלאסיקות נצחיות כמו SAY GOODBYE TO HOLLYWOOD ו-NEW YORK STATE OF MIND.

ההחלטה הגיעה גם על רקע התחושות הקשות של ג'ואל בעקבות ההתרסקות המסחרית של תקליטו הקודם, STREETLIFE SERENADE. חברת התקליטים שלו תמכה בשינוי כיוון, והעבודה על התקליט החדש החלה עם המפיק ג'יימס ויליאם גרסיו. על הנייר, הבחירה נראתה מבטיחה; גרסיו היה חתום על תקליטים מצליחים עם אמנים רבי מכר. הוא התעקש, למרות חששותיו של ג'ואל, להשתמש בלהקה של אלטון ג'ון, באומרו: "ובכן, אתה נגן פסנתר ואתה זמר. אז בוא נשיג את החבר'ה של אלטון". ג'ואל, מצדו, חשב, "מה הטעם בזה, בדיוק? זו כבר הלהקה של אלטון – אני רוצה להקה משלי". היה לו ברור שהסידור היצירתי הזה לא יצלח. "ניגנתי קצת עם החבר'ה של אלטון, הבסיסט די מאריי והמתופף נייג'ל אולסון", סיפר ג'ואל, "והם היו בחורים ממש נחמדים, אבל זה נשמע כמו הלהקה של אלטון. כבר נמאס לי שקראו לי אלטון האמריקאי".

ג'ואל רצה הפעם להקיף את עצמו בנגנים המועדפים עליו, אלו שליוו אותו בהופעות חיות והכירו את שיריו לעומק. להקה זו, שכללה את המתופף ליברטי דויטו, הגיטריסט ראסל ג'ייבורס, הבסיסט דאג סטיגמאייאר, הגיטריסט האווי אמרסון והסקסופוניסט ריצ'י קנאטה, החלה לחוש תסכול מכך שג'ואל אינו משתמש בה בהקלטות. בעקבות זאת, פיטר ג'ואל את גרסיו, צעד שהמם את קודקודי חברת התקליטים – במיוחד לאחר שבעבר ויתר על שירותיו של ג'ורג' מרטין, המפיק האגדי של הביטלס. באותה תקופה, הוא גם מינה את אשתו, אליזבת, למנהלת שלו, אישה שתוארה ככוחנית מאוד, לעיתים אף יותר מדי.

התוצאה של המהפך הזה הייתה TURNSTILES. עטיפת התקליט מציגה את ג'ואל לצד דמויות שאמורות לשקף את גיבורי השירים, ביניהן גם בנו החורג, שון בן התשע, המצולם קרוב אליו. התקליט אמנם לא הפך לרב מכר מיידי, אך הוא הניח את היסודות לתקליטי ענק שיבואו בהמשך, דוגמת THE STRANGER ו-52ND STREET. כאשר ג'ואל ולהקתו יצאו לסיבוב הופעות לקידום התקליט החדש, הם הגיעו גם לקרניגי הול, האולם המפואר בניו יורק. בקהל נכח המפיק פיל ראמון, שמיד זיהה את הפוטנציאל וביקש לעבוד עם ג'ואל על התקליט הבא שלו. שיתוף הפעולה הזה הוליד את THE STRANGER, שהזניק את ג'ואל למעמד של כוכב על.

כבר בשיר הפתיחה של TURNSTILES, הלא הוא SAY GOODBYE TO HOLLYWOOD, ביטא ג'ואל את תחושותיו לגבי עזיבת לוס אנג'לס וחזרתו לניו יורק. "ממש שמחתי לצאת מלוס אנג'לס", אמר ג'ואל. "בשנה הראשונה שלי שם, חשתי נינוח ממזג האוויר, הדקלים והנוף. אבל נשחקתי שם די מהר".

עם צאתו, זכה התקליט לביקורות מעורבות אך מבטיחות. בעיתון SANTA FE NEW MEXICAN נכתב: "בילי ג'ואל נמצא בסצנת המוזיקה כבר זמן מה וכבש קהל וגרם למעריצים חדשים ברחבי הארץ להתקרב אליו באמצעות הופעותיו, אבל עד היום הוא לא הוציא את התקליט שיעלה אותו לפסגה. עכשיו אולי תהיה לו את ההזדמנות הזו. ג'ואל מציג קבוצה מעניינת של שירים, שרובם מגבים את המוניטין שהוא צבר בחוף המזרחי כפרפורמר חזק עם נטייה להישמע כמו דילן מוקדם. עבור מי שמכיר את עבודתו הקודמת, CAPTAIN JACK ו-PIANO MAN הם שני תקליטונים שהציבו את הזמר בעמדה מעניינת. אלו שלא שמעו אותו לפני כן עשויים לקבל הפתעה נעימה כשהם מאזינים לתקליט החדש, שעשוי בהחלט לספק את אבן הקפיצה שג'ואל צריך כדי לשחות אל חובבי מוזיקת הפופ ברחבי הארץ".

בעיתון DAILY JOURNAL מ-NEW JERSEY הוסיפו: "עולם הרוק מלא באנשים מוכשרים ובילי ג'ואל נמצא במגזר הנבחר הזה. התקליט החדש שלו הוא יצירה מוזיקלית משובחת. הוא ממשיך לבצע מוזיקה מהלב ומילים עם דאגה כללית לאותם אנשים שמקיפים אותו. השיר NEW YORK STATE OF MIND נותן לבילי לספר לנו היכן השורשים האמיתיים שלו. בילי ג'ואל סוף סוף הבין היכן טמון הכישרון שלו". ואכן, ההיסטוריה הוכיחה שהם צדקו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459