התעוררותו של הענק העדין - סיפורה של ג'נטל ג'יאנט

ג'נטל ג'יאנט היא ללא ספק אחת התופעות הכי עסיסיות ומסקרנות שצמחו בסצנת הפרוג הבריטית. המוזיקה שלה היא קוקטייל מסחרר של תחכום, עדינות וברק תרבותי. חלפו כבר הרבה שנים מאז שהחליטו חברי הלהקה לתלות את הכלים, אך נדמה שצבא המעריצים שלהם רק הולך וגדל, כאילו הדור הצעיר מגלה פתאום אוצר חבוי. הם היו חלוצים לא רק במוזיקה, אלא גם בגישה.

ההתחלות

בתחילת שנות ה-60, איש לא היה מהמר שמשפחת שולמן תמצא את דרכה להיכל תהילה כלשהו, או שעיר נמל תוססת אך לא זוהרת במיוחד כמו פורטסמות' תקים אחד כזה. המשפחה עברה לשם מגלזגו בסוף שנות ה-40. אב המשפחה, איש מכירות במקצועו, היה מוזיקאי נלהב בזמנו הפנוי. הוא הוצב בפורטסמות' בזמן המלחמה, והחליט שזה מקום טוב להשתקע בו. שלושת האחים גדלו באווירה מוזיקלית תוססת: ריי החל לנגן בחצוצרה בגיל חמש ובכינור שנתיים לאחר מכן. פיל, הבכור (יליד 1937), היה מוזיקאי ג'אז. אחרי כמה הרכבים עם שמות כמו THE WOLVES ו-THE ROAD RUNNERS, שלושת האחים איחדו כוחות תחת השם סיימון דופרי וה-BIG SOUND. דרק, הסולן, הפך לסיימון דופרי. בזכות חוזה עם סוכנות גדולה ועם חברת התקליטים EMI, הלהקה יצאה לדרכים ופיתחה סאונד ייחודי שהוביל אותה לפסגת המצעדים עם הלהיט הפסיכדלי KITES. אך ההצלחה הייתה קצרת מועד. הניסיונות לשחזר את ההישג עם סינגל נוסף כשלו, והלהקה התפוגגה מתשומת הלב הציבורית. בשנת 1969, האחים שולמן החליטו שהגיע הזמן לשינוי כיוון, לעבר מחוזות הג'אז והפרוג, שהיו הטרנד החם של הרגע.

"האווירה השתנתה לגמרי", הסביר ריי. "כבר בתקופת סיימון דופרי, כשהופענו עם להקת CREAM בבורנמות', פשוט העפנו אותם מהבמה", נזכר פיל בגאווה. "היה מהפך תרבותי אדיר בשנות ה-60. כל המוזיקאים הרגישו צורך לברוח ממוזיקת הפופ ולנסות משהו חדש ומאתגר". שלושת האחים מצאו תמיכה באמרגן גרי ברון, שנתן להם משכורת שבועית ואת האמצעים להגשים את חלומם החדש. "קולין ריצ'רדסון, פזמונאי שעבד עבור ג'רי, הגה את הרעיון של שם הלהקה", סיפר פיל. "הוא אמר לנו שאנחנו יודעים לנגן גם בעדינות וגם בעוצמה, שאנחנו 'ענקים עדינים'. בהתחלה שנאתי את השם, זה נשמע לי כמו דמות מפרסומת". אבל הדבר החשוב באמת היה ההזדמנות לנגן. "אמרתי לו: תקראו לנו איך שאתם רוצים, רק תנו לנו לנגן!".

הגעתו של קרי מינייר

שלושת האחים, יחד עם המתופף מרטין סמית' שהגיע איתם מסיימון דופרי, היו זקוקים לחתיכה נוספת בפאזל. המפגש עם הקלידן קרי מינייר בתחילת 1970 היה מקרי לחלוטין. סיפר פיל: "בחור שלמד עם קרי בדורסט סיפר לנו שיש לו חבר מוזיקאי שמחפש עבודה נואשות. מכיוון שהוא למד בקונסרבטוריון, הנחתי שהוא לא יכול להיות גרוע כל כך". ואכן, מינייר היה בוגר האקדמיה המלכותית למוזיקה. הוא בדיוק נתקע בגרמניה לאחר שהלהקה שלו, RUST, התפרקה.

"קיבלתי שיחה פתאומית", נזכר מינייר. "הבאתי איתי לאודישן גם את אריק לינדזי, הגיטריסט של RUST, כי הם אמרו שהם מחפשים גם גיטריסט". מינייר התקבל מיד, אך לינדזי (ששנים לאחר מכן מנהל חנות כלי נגינה בלונדון) נדחה. "קרי היה מוזיקאי מבריק, אבל צייד כישרונות נוראי!", צחק פיל. הקלידן החדש עבר לפורטסמות' והתגורר בביתם של פיל ואשתו רוברטה במשך חצי שנה, כשהוא מקדיש את כל כולו לכתיבה וחזרות. "קבענו כללים נוקשים", סיפר דרק, "היינו חייבים להלחין חומרים חדשים ולעשות חזרות - כל היום, כל יום".

מחפשים גיטריסט ירוק

השלב הבא היה למצוא גיטריסט שישלים את החזון. הלהקה פרסמה מודעה במגזין המוזיקה מלודי מייקר במרץ 1970. גיטריסט הבלוז הצעיר גארי גרין, אז בן תשע-עשרה, היה המוזיקאי ה-45 שנבחן. גרין נדהם מהמקצוענות של הלהקה. "זה היה עולם אחר לגמרי בשבילי. היו להם אנשי צוות לכל דבר. בשלב מסוים המתופף אמר שהוא רוצה סיגריה, ומיד אחד מאנשי הצוות הדליק אחת והגיש לו. היה להם ציוד פנטסטי, כל נגן השתמש בשני מגברים עם ארבעה רמקולים של 12 אינץ' כל אחד. הייתי קצת מפוחד, למזלי היה קנאביס כדי להרגיע את העצבים!".

גרין הרשים את הלהקה כי הוא היה הגיטריסט הראשון שטרח לכוון את הגיטרה שלו לפני שניגן. "גארי היה גיטריסט בלוז מעולה", הסביר ריי. "סטיב האקט, למשל, הוא לא גיטריסט בלוז, הוא מנגן כמו גיטריסט קלאסי, וזה מה שהופך אותו לייחודי. גארי הביא את הבלוז". לאחר אודישן שני מוצלח, גרין צורף רשמית ללהקה ועבר לגור זמנית בביתו של ריי, בזמן שהחזרות האינטנסיביות נמשכו.

ההופעה הראשונה, במאי 1970, עדיין פורסמה כ"ג'נטל ג'יאנט בהשתתפות הזמר המפורסם סיימון דופרי". נראה שהיה קשה להרוג את שם הבמה הישן של דרק. האם זה יצר מתחים? "ברור!", הוא אמר. "פעם בראיון שאלו את ריי איך זה מרגיש שיש לו אח מפורסם!". "גם לי זה לא היה קל", הוסיף דרק, "שני האחים שלי לא הפסיקו לצחוק על זה שקראו לי סיימון! הם טענו שזה כדי לשמור אותי עם רגליים על הקרקע". ואחרי ההופעה הראשונה, הם בהחלט נשארו עם רגליים על הקרקע, לאור הנוכחות הדלילה של הקהל. אבל זה לא ריפה את ידיהם. השישייה המשיכה לחפש כל הזדמנות להופיע ולחרוש על חומרים חדשים.

הענק העדין מתחיל לצעוד

תקליט הבכורה של הלהקה יצא ב-27 בנובמבר 1970. המפיק טוני ויסקונטי כתב בהערות התקליט שהלהקה הסתגרה בכפר למשך חודשים כדי ליצור אותו, מבודדת משאר העולם. המציאות הייתה קצת שונה. "נכון, הרבה להקות נסוגו לכפר באותה תקופה", צחק גארי גרין, "אנחנו נסוגנו לפאב!". הפאב המדובר היה CAMBRIDGE ARMS, ממש מחוץ לפורטסמות'. אין ספק שהשישה התגבשו מאוד. "דרק ואני חלקנו דירה כמעט שנה. הלכנו לדוג, אהבנו לבלות יחד. לא רק נפגשנו בחזרות, גם יצאנו לשתות בירה או לאכול קארי, ואז רצנו הביתה לראות מונטי פייתון בטלוויזיה. ביליתי גם עם אמא של האחים שולמן, בקי. מהכסף של סיימון דופרי הם קנו לה בית קטן, והיא הייתה מבשלת לכולנו אורז", סיפר גרין.

הלהקה הפכה במהרה למופע חימום מבוקש. "ניצלנו את החוזקות שלנו", הסביר פיל. "קרי וריי היו מוזיקאים וירטואוזים, ודרק ואני היינו בדרנים. על הבמה, כבשנו את הקהל עם התנועות והגישה שלנו. היה בנו יצר במה שהפך לאנרגיה אדירה". בזכות השליטה הבימתית הזו, הם חיממו אמני פרוג מבוססים רבים והופיעו לראשונה במועדון מארקי המפורסם בלונדון, כמופע חימום ללהקת SLADE.

הגיע הזמן להוכיח שהם יכולים לעשות את זה גם בתקליט. באוגוסט 1970, הם נכנסו לאולפני טריידנט בלונדון. "גרי ברון יעץ לנו לקחת את טוני ויסקונטי כמפיק", סיפר דרק. "טוני גר אז בדירה קטנה ומוזנחת בפוטני. ישנו אצלו לא פעם". ויסקונטי היה אז מפיק מבטיח אך עדיין לא כוכב. התקליט שהפיק לדיוויד בואי, THE MAN WHO SOLD THE WORLD, בדיוק יצא, והפריצה הגדולה של T. REX עוד הייתה לפניו. "הגיטריסט מיק רונסון והמתופף וודי וודמנסי היו קופצים לבקר אותנו באולפן. נדמה לי שגם בואי הגיע פעם אחת. לא סירבנו לאף אחד", נזכר פיל.

גארי גרין העריץ את ויסקונטי. "חשבתי שהוא קוסם. הוא היה מוזיקאי מעולה והבין בדיוק מה אנחנו רוצים לעשות". בין קטעי התקליט בולט במיוחד FUNNY WAYS, שהציג את הצד העדין של הלהקה, בעוד שהשיר WHY NOT היה רוק כבד ועוצמתי. "בעצם, התקליט הראשון היה שחזור נאמן של רשימת השירים שלנו מההופעות", הסביר דרק. "לא כל יום מכניסים סולו תופים לתקליט אולפן", הוסיף פיל. העטיפה המרהיבה, פניו של ענק, צוירה על ידי ג'ורג' אנדרווד, חבר ילדות של דיוויד בואי. התקליט היה מגוון, מלודי וחגיגי. "אומרים שהתקליט הראשון שלנו לא הצליח, אבל למען האמת, הוא לא הלך רע בכלל", סיכם דרק. "אולי הוא לא טיפס במצעדים, אבל הוא יצר לנו שם ואיפשר לנו להקליט את התקליט הבא".

רוכשים את הטעם המשובח

ויסקונטי המשיך עם הלהקה גם לתקליט השני, ACQUIRING THE TASTE, שהוקלט בתחילת 1971. "אני מת על ACQUIRING THE TASTE", אמר גארי גרין, "אני פשוט אוהב את האווירה של התקליט הזה, כל כך אוורירית וקודרת". ריי הוסיף: "הפעם החלטנו להתנסות עד הסוף באולפן, מכיוון שמעולם לא ניגנו את השירים האלו בהופעה חיה". זהו תקליט מלנכולי וסוריאליסטי. "מהמילים אי אפשר באמת להבין על מה מדובר", הסביר פיל. "שאבתי השראה מספרות ואמנות. למשל, THE MOON IS DOWN: הירח לא יכול לרדת, הוא רק יכול לעלות! זה סוריאליזם. BLACK CAT היה מחווה לשיר TYGER TYGER של ויליאם בלייק".

פיל, שלימד אמנות בבית ספר תיכון, היה מלא ברעיונות ספרותיים. "קראתי את פרנסואה ראבלה (מחבר סיפורי גרגנטואה ופנטגרואל) הרבה לפני שזה היה פופולרי, כי הסיפורים שלו מלאים ברמיזות גסות! אהבתי דברים וולגריים וניסיתי להפוך אותם לשירים". הנטייה הזו ניכרת גם בעטיפה הפרובוקטיבית, המתארת לשון ענקית המלקקת ישבן – רמיזה ברורה לתעשיית המוזיקה. לג'נטל ג'יאנט היה משהו שללהקות פרוג אחרות היה חסר: ציניות. "משפחת שולמן כבר טעמה את טעם ההצלחה", אמר גרין, "ופיל במיוחד ידע איך לנווט בסביבה האכזרית הזו. הוא לא היה תמים, וכולנו פיתחנו עור של פיל".

"הקהל החל להיות מסוקרן לגבינו", אמר דרק. אבל היה מישהו אחד שלא התלהב בכלל: האמרגן גרי ברון. "גרי שנא את ACQUIRING THE TASTE. הוא לא ידע מה לעשות עם זה", אמר ריי. "הוא הצליח מאוד עם אוריה היפ, שניגנו רוק הרבה יותר מסורתי, והוא כנראה חשב שגם אנחנו נלך בכיוון הזה". ברון פרש ברוח טובה, ובמקומו נכנסה סוכנות WWA, שייצגה בין היתר את בלאק סאבאת'. הם זיהו את הפוטנציאל של הלהקה בשוק האמריקאי ודאגו להם לחוזה עם חברת התקליטים קולומביה.

שלושה חברים יצאו לדרך - בים, בם, בום

עם השינוי הניהולי הגיע גם שינוי בעמדת המתופף. מרטין סמית' פוטר. "מרטין ניגן קצת מונוטוני", הסביר פיל. "חוץ מזה, הוא אהב ג'אז קלאסי. אם היו מבקשים ממנו לנגן עם קני בול, הוא היה מאושר". המודעה הקבועה במלודי מייקר הביאה את מלקולם מורטימור. "למרות שהייתי רק בן שמונה עשרה, כבר ניגנתי לא מעט", מלקולם נזכר. "הייתי בלהקה בשם TRAIN עם בריאן ג'יימס (לימים הגיטריסט של THE DAMNED) ואפילו חיממנו את קינג קרימזון".

בתמונה: עבדכם הנאמן עם מלקולם מורטימור:

לאחר שני אודישנים, מורטימור קיבל מברק שהודיע לו שהתקבל לנגן עם "להקה מוכשרת במיוחד" בשם ג'נטל ג'יאנט. "מלקולם היה מסוגל לנגן הכל", אמר גרין, "הוא ניגן הכל, כל הזמן, והכל בשיר אחד. הוא היה הטוב ביותר". מורטימור עבר לגור על מזרן בביתו של קרי מינייר, ואחרי שבוע של חזרות הלהקה יצאה לסיבוב הופעות באירופה כמופע חימום לג'ת'רו טול. "התקבלנו נהדר", הוא מספר, "הקהל אהב את המורכבות שלנו".

מיד אחר כך הם נכנסו להקליט את תקליט הקונספט THREE FRIENDS, על שלושה חברי ילדות שדרכיהם נפרדות. הפעם, הלהקה החליטה להפיק בעצמה, בעזרת טכנאי הסאונד המוכשר מרטין ראשנט (שיהפוך לימים למפיק של HUMAN LEAGUE). אחד הקטעים הבולטים הוא PEEL THE PAINT, שכולל קטע אלתור פרוע של גיטרה ותופים. "פיל אמר למלקולם 'תעשה רעש'", נזכר גרין, "ואני השאלתי את מכשיר ה-ECHOPLEX של מייק ראטלדג' - הקלידן מסופט מאשין. ניגנו בצורה מאולתרת לחלוטין".

הדינמיקה בלהקה הייתה טעונה. "הייתה הרבה תחרות, במיוחד בין שלושת האחים", מספר מורטימור. "פיל היה הסנדק, לדרק כסולן תמיד היה מה להגיד, וריי היה המגשר. היו ביניהם דינמיקות שלפעמים לא הבנתי". דרק מאשר: "פיל ואני לא הפסקנו להתווכח!". "זה היה כמו לצפות בסרט של האחים מרקס", צחק גרין. "הם היו מעריצים גדולים שלהם, ופיל תמיד דיבר על הסרטים שלהם".

הכניסה של פוגוואש

במרץ 1972, מורטימור היה מעורב בתאונת דרכים קשה ושבר יד, רגל וסדק באגן. עם סיבוב הופעות באופק, הלהקה הייתה חייבת למצוא מחליף בדחיפות. ריי נזכר במתופף ג'ון "פוגוואש" ווית'רס, שניגן ב-GREASE BAND וחימם בעבר את סיימון דופרי. "נסעתי לפורטסמות' לחזרה", נזכר ווית'רס. "הם אהבו איך שניגנתי והציעו לי את העבודה באופן זמני. היה ברור שיש לי יכולת ללמוד את הקטעים מהר מאוד. אחרי כמה שבועות, הם שאלו אם אני רוצה להצטרף באופן קבוע".

כמו פיל קולינס עבור ג'נסיס, ווית'רס התגלה כמתופף המושלם עבור ג'נטל ג'יאנט. "הלכתי לראות אותם מופיעים, ישבתי בכיסא גלגלים", מספר מורטימור בעצב. "ואז פיל התקשר ואמר לי שג'ון יישאר. זמן קצר אחר כך הם נסעו לאמריקה ומעולם לא ראינו אחד את השני שוב".

לפני הנסיעה לאמריקה, הלהקה יצאה לסיבוב הופעות מוזר בבריטניה: הם היו מופע החימום לסרט JIMI PLAYS BERKELEY. "ניגנו ארבעים דקות, פירקנו את הציוד, הורידו מסך והקרינו את הסרט עם ג'ימי הנדריקס. זה היה הזוי", צחק ווית'רס. מכיוון שסוכנות WWA ייצגה גם את בלאק סאבאת', ג'נטל ג'יאנט מצאו את עצמם מחממים אותם לעתים קרובות. "זה היה זיווג מוזר, אבל זה עזר לנו מאוד בחשיפה", אמר קרי מינייר. "לבלאק סאבאת' היה קטע פתיחה עוצמתי", נזכר מורטימור, "אבל ברגע שהאחים שולמן שמעו אותו, במיוחד פיל, הם היו מתחילים לשיר 'קציצה אחת ובלי ספגטי' (שיר עם ישן משנות ה-40). היה להם חוש הומור צורב במיוחד".

ב-24 באוגוסט 1972, החל סיבוב ההופעות האמריקאי עם סאבאת'. קהל המטאל לא תמיד ידע איך לעכל את המוזיקה המורכבת של ג'נטל ג'יאנט. ההופעה בהוליווד בול ב-15 בספטמבר הפכה לאירוע מכונן. "כל מנהלי קולומביה היו שם", מספר דרק, "ורגע לפני שעליתי לבמה, איזה בחור הרטיב אותי עם אקדח מים". "בתחילת FUNNY WAYS התחילו לעוף זיקוקים על הבמה", הוסיף ווית'רס. זעם פיל: "התעצבנתי ואמרתי ל-15 אלף האנשים בקהל שהם חתיכת חרא. כולם השתתקו והתיישבו". "זה היה כמו מורה שנוזף בתלמידים", סיכם ווית'רס. "הצלחנו לסיים את ההופעה, אבל זו הייתה קבלת הפנים הגרועה ביותר שקיבלנו אי פעם".

התמנון המרהיב

התקליט הרביעי, שהוקלט ביולי 1972, נחשב בעיני רבים לפסגת היצירה של הלהקה. כבר מהעטיפה האייקונית של רוג'ר דין (האמן שאחראי גם לעטיפות המכוננות של יס), היה ברור שהלהקה העלתה את הרף. אין ספק שהגעתו של ווית'רס שינתה את הכל. "הנגינה של ג'ון שינתה את הסאונד שלנו ואת הדרך שבה כתבנו", הסביר קרי מינייר. "יכולנו להעז להיכנס לכל התפתחות קצבית, כי סמכנו על הבסיס המוצק שלו". ווית'רס מצידו הכריח את מינייר להקשיב לג'יימס בראון. "השמעתי לו את SEX MACHINE והוא כל כך אהב את זה, שמאותו רגע הוא התחיל להלחין את כל קטעי הקלידים הקצביים האלה על קלאווינט".

"מכל התקליטים שלנו, OCTOPUS הוא זה שמכיל את הקטעים הטובים ביותר", קבע פיל. "זה היה רגע השיא של ההרכב עד אז", הסכים דרק. התקליט מגובש, בוגר ובעל סאונד רוקי יותר. "קרי וריי כתבו שירים מצוינים וגם פיל תרם רעיונות נהדרים", אמר ווית'רס. "גם המילים השתלבו נפלא", הוסיף גרין. "באותה תקופה הקשבתי ליס וג'נסיס אבל הם נשמעו לי מנותקים מהמציאות. רצינו ליצור משהו קשוח יותר. מקורות ההשראה שלנו היו הפילוסופים ר.ד. לאינג ואלבר קאמי, והסופר ראבלה. לא פחדנו ללכלך את הידיים".

להתראות פיל

עם תחילת 1973, שינוי נוסף עמד בפתח. פיל שולמן, הסנדק והמצפן של הלהקה, החליט לעזוב. לא היו אלה חילוקי דעות מוזיקליים, אלא עניין אישי. "סיבובי הופעות והקלטות דורשים המון אנרגיה וזמן", הסביר דרק. "אם הייתי לבד זה היה שונה, אבל לא הייתי לבד. הייתה לי משפחה לדאוג לה", אמר פיל. "היה לנו קשה מאוד, אבל החלטנו להמשיך. במיוחד ריי ואני סבלנו, הוא היה אחינו הגדול", הוסיף דרק.

"פיל היה נשוי עם שני ילדים קטנים, בזמן שאנחנו היינו עדיין בשנות העשרים לחיינו", הסביר וות'רס. "היה לו קשה למצוא את הדחף לצאת לדרכים, הוא התגעגע הביתה. הנושא עלה כמה פעמים, עד שבמהלך סיבוב הופעות באיטליה, האמרגן לקח אותו הצידה ואמר לו שהוא חייב להחליט. פיל ענה שהוא עוזב, וכך נפרדו דרכינו". "פיל היה המנהיג שהתווה את הכיוון", אמר גרין. "בלעדיו הפכנו ללהקה יותר ישירה ורועשת".

במרץ 1973, ג'נטל ג'יאנט נחתו באמריקה כדי לקדם את OCTOPUS, כחמישייה. "בהיותי עצלן, התלוננתי שהייתי צריך לשחזר עם הקלידים את קטעי הסקסופון והחצוצרה של פיל", צחק מינייר. "אבל במציאות, המשכנו כרגיל: ריי ואני הלחנו את המוזיקה ודרק היה אחראי על המילים".

"היינו עדיין צעירים מאוד ונהנינו מכל רגע", הוא הוסיף. "דרק הפך למנהיג החדש. לפעמים היינו צריכים לעצור אותו כי הוא לקח הכל יותר מדי ברצינות!". "היינו בשיאנו", סיכם מינייר. "לא הרגשנו לחץ, היינו מאושרים. לא ניסינו להשיג משהו מסוים, פשוט רצינו לעשות משהו שונה. רצינו להצליח, ברור, אבל היה משהו נוסף: אהבנו להלחין, לנגן ולהשתפר כל יום. אפילו כשהלחנים שלנו הפכו לקליטים יותר, בעצם המשכנו להתפתח".

נכון, בשלב מסוים ג'נטל ג'יאנט ניסו לפנות לכיוון הפופ. אבל זה כבר סיפור אחר, שיסופר בזמן אחר.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459