top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

UK - סיפורה של להקת רוק מתקדם בריטית הנהדרת

עודכן: 13 בנוב׳ 2023



שנת 1977 הייתה שנה לא נוחה עבור יוצרי ונגני רוק מתקדם. רבים מהם חשו על בשרם כיצד הפאנק הבריטי, הזועם והקוצני נושף בעורפם ומאיים לשטוף אותם אל מחוץ לסקאלה של עולם המוזיקה. קלידנים היו מטרה נוחה ללעג אז. אם היית מנגן על סינטיסייזר מוג או אורגן האמונד - היו מסתכלים עליך כעל דינוזאור מהעבר. שלא לדבר על זה שאם היית רוקח מוטיב מהמוזיקה הקלאסית לתוך יצירתך. גיטריסטים שעשו סולואים באורך של יותר מעשר שניות נחשבו בעיני הציבור הצעיר והמחורר סיכות ביטחון כגיטריסטים מאוסים. מתופפים שרצו לעשות סולואים נחשבו למשעממים עד מוות. הזמנים אכן השתנו...


אך למרות כל זה הצליחה רביעייה מוכשרת מאד לרקוח תקליט מדהים שבהחלט עומד היום במבחן הזמן. ללהקת רוק זו קראו UK והיא הייתה סוג של סופרגרופ פרוגרסיבי. אולי הרכב הסופרגרופ האמיתי האחרון של עולם הרוק המתקדם הבריטי. חבריו היו המתופף ביל ברופורד, הבסיסט ג'ון ווטון, הקלידן אדי ג'ובסון והגיטריסט אלן הולדסוורת'.



ברופורד זקף אז לזכותו קרדיט של השתתפות בשלוש להקות רוק מתקדם מובילות - יס, קינג קרימזון וג'נסיס. בנוסף הוא הקליט לא מעט עבור אמני רוק מתקדם אחרים. צליל התופים שיצר היה ייחודי ביותר ולכן היה לו ביקוש רב.


אדי ג'ובסון, שניגן לפני כן גם בלהקת CURVED AIR וגם עם פרנק זאפה, נתפס אז כסוג של 'להטוטן מוזיקלי', שידע לרקוח בקלות תפקידים עסיסיים עם המקלדות שלו וגם מכינור חשמלי אותו נהג להביא עמו. לאלן הולדסוורת' הגיטריסט היה גם כן. מאחוריו נזקף קרדיט נגינה בלהקות כמו סופט מאשין, טמפסט ולהקת 'לייף טיים' של טוני וויליאמס.


ולפי מה שנשמע בתקליט הבכורה הזה שרקחה הרביעייה - היא התעלמה מהפאנק ששצף סביבה והתנהגה באולפן כאילו מדובר בתחילת הסבנטיז. לתוך הסיר המוזיקלי הזה נזרקו סגנונות כמו רוק, פופ, פיוז'ן, אמביינט ומוזיקה קלאסית. נו טוב, ככה זה כשיש בלהקה שני חובבי ג'אז (הולדסוורת' וברופורד) ושני חובבי פופ-רוק (ווטון וג'ובסון). שני המחנות האלה היו מאד ברורים.


בראיון לגליון מגזין SOUNDS במאי 1978, צוטט ביל ברופורד: "כולנו בלהקה מעריכים את כישורינו ואנו פועלים להשגת צליל ייחודי, אבל כנראה שייקח לנו שניים-שלושה אלבומים להגיע לשם". אבל ההרכב הזה לא נועד להוציא אלבום נוסף ולמעשה חדל להתקיים רק שישה חודשים לאחר הראיון ההוא.


סיפורים רבים על אופן התפתחותה של הלהקה, בראיונות שונים של כל חברי הלהקה, לפעמים מתנגשים זה בזה, אך די ברור שהדרכים מובילות לקינג קרימזון. ברופורד וגם ווטון עדיין היו מזוהים עם אותה להקה לאחר מותה. ווטון נזכר: "כל הזמן שהייתי בהופעות עם החברים של רוקסי מיוזיק, היו ניגשים אלי ושואלים אותי 'מדוע קרימזון נגמר? מה קרה?'. בזמן שעשיתי את זה, יצא ביל ברופורד לדרך עם ג'נסיס והוא קיבל את אותן השאלות. דבר אחד הוביל לשני וביל ואני תמיד הרגשנו שיש עסקים לא גמורים ושקרימזון הסתיימה מהר מדי. כתבתי לו ואמרתי לו שאני מקבל שאלות כל הזמן ולמה שלא נעשה משהו ביחד? הוא קיבל את אותו הדבר ואמר 'כן, בוא נעשה את זה'. זה הוביל לאימונים במשך כמה שבועות עם ריק ווייקמן עבור להקה שהייתה אמורה להיקרא 'הלגיון הבריטי', אך זה לא הלך לשום מקום". השניים גם היו בקשר עם רוברט פריפ, שהשתעשע ברעיון להקים להקה דמוית קינג קרימזון בשם 'ליגת הג'נטלמנים'. הם פנו לאדי ג'ובסון וגרמו לו להתעניין, אך פריפ לא הסכים התחייב. בשלב זה היה הרעיון להקים להקה חם מכדי לזרוק אותו, וברופורד הציע להם להשלים את ההרכב עם הגיטריסט אלן הולדסוורת', שניגן באלבום הסולו שלו (FEELS GOOD TO ME).


ההקלטות נערכו בדצמבר 1977 ובינואר 1978, באולפני טריידנט המפורסמים שבסוהו של לונדון. במהלכן פרצו לא מעט ויכוחים קשים בין החברים. מחוץ לאולפן שרר חורף קשה שהשפיע על האווירה.


ווטון: “פתאום היינו ארבעה באולפן וכולנו הסתכלנו אחד על השני. בחיים לא שמעתי על אלן הולדסוורת', אבל כשהוא התחיל לנגן, הבנתי שהוא מדהים. אלן ניגן רק במועדונים קטנים ולכן מעט מאוד אנשים ידעו מי הוא". הלהקה קראה לעצמה באופן זמני בשם 'אלסקה' עד שברופורד בא עם רעיון השם הידוע.


התקליט הזה נפתח בהפגזה פרוגרסיבית עם היצירה IN THE DEAD OF NIGHT, עליה אמר ג'ובסון: "זה כנראה השיר שהיה הכי קל להקליט וזו כנראה הסיבה שהוא הפך לשיר הידוע של הלהקה".


גולת הכותרת של השיר היא סולו הגיטרה הבלתי נשכח של הולדסוורת', עליו אמר ברופורד: "אלן נתן נוקאאוט עם 94 שניות של תשוקה נוזלית שהייתה אמורה להיכנס לדברי ימי ההיסטוריה של גיטרות הרוק. זה נשאר אחד מתפקידי הגיטרות המעוצבים בצורה מושלמת, בקצב אינטליגנטי ומבוצעים בצורה מבריקה". באופן מדהים, אך לא יוצא דופן עבור הולדסוורת', הסולו היה מאולתר לחלוטין. חוסר הרצון שלו לנגן באותה צורה בהופעות בימתיות חוזרות ונשנות יגרום לבעיות בהרכב בהמשך, אך באלבום זה נשמע כקסם. בהמשך אמר הולדסוורת': "מעולם לא ניגנתי סולו שלא היה אלתור מוחלט, כך שאם אעשה זאת שוב זה לא יהיה אותו הדבר. זה החלק במוזיקה שאני אוהב”.


ביצירה זו יש גם קטע נגינה מרהיב ומדויק להפליא שנקרא PRESTO VIVACE, עליו אמר ג'ובסון: "החלק הזה בסוויטה היה בהשראת זאפה. הקטעים האהובים עלי עם פרנק היו תפקידי הנגינה הטכניים בסגנון INCA ROADS שהוא היה מפורסם בהם, ורציתי מאוד שיהיה לי קטע כזה בלהקה שלי". ארבעת חברי הלהקה מנגנים את הקטע המתפתל הזה באופן שקשה לי להבין כיצד הצליחו לעשותו באופן שכזה. זה באמת מפיל לסת.



כשהתקליט יצא במרץ 1978, היה מובן לארבעת חברי הלהקה שהם יצרו משהו מיוחד במינו.



חודש לאחר יציאת האלבום יצאה הלהקה לסיבוב הופעות קצר בבריטניה, ואחריו הופעות מחוף לחוף בארה"ב.


במהלך הופעות אלה החלה הלהקה להתפורר. הולדסוורת' על הקושי לתרגם אלבום שכזה להופעה חיה: "היינו צריכים לשחזר את החלקים שבתקליט להופעה ואני פשוט לא חשתי בנוח עם זה. נהגתי לחלום בהקיץ בזמן שהופענו. זה לא ממש עניין אותי, להיות שם על הבמה ולנגן את זה".


ווטון רצה ללכת עם הלהקה בדרך המסחרית. הוא ביקש לכוון למופעי איצטדיונים שחייבו מוזיקה קליטה יותר מאשר ג'אז ופיוז'ן שעניינו את הולדסוורת' וברופורד. ג'ובסון ישב על הגדר: "ג'ון תמיד רצה שזה יהיה מסחרי יותר, נגיש יותר. לעומת זאת, אלן רצה שיהיה יותר ג'אז, יותר מעורפל. וביל... הוא הלך בדיוק לכיוון ההפוך של רוב האנשים. הוא התחיל עם הלהקה הגדולה ביותר בעולם, ונהיה יותר ויותר מעורפל, יותר בעניין ג'אז, פחות מסחרי; מלהקת יס הוא הלך לקינג קרימזון. מקינג קרימזון הוא הגיע אלינו ומאיתנו הוא עבר להקים להקה משלו. כנראה הייתי הכי מאושר מכולם בלהקה, כי הייתי באמצע".


הולדסוורת' וברופורד פרשו והאחרון סיפר: “אני אוהב לראות את הלבן בעיני הקהל במקום להיתקע מאחור על הבמה ולראות את התחת של ג'ון ווטון. החיים בשבילי הם סדרה של עכוזים שאני עומד מאחוריהם. לאדריאן (בילו) יש תחת נחמד מאוד ודק. התחת של ג'ון ווטון הוא תחת שמן. התחת של ג'ון אנדרסון הוא קטן מאוד. יש לו רגליים נחמדות אבל תחת מחורבן”.


כך נפל המסך על אחד הפרקים המוזיקליים המבריקים יותר שהופיעו במחצית השניה של שנות השבעים. ברופורד: "תוכנן שאם כמה בחורי ג'אז וזוג אנשי פופ יוכלו להיפגש איכשהו, אז זה יהיה אלבום מעניין. היו אנשים מעניינים בחדר, אבל אנשים לא נכונים. אז הם עשו את האלבום האחד והטוב הזה והם התפרקו. זה היה אלבום טוב ואני אפילו אוהב אותו".


ווטון וג'ובסון המשיכו הלאה, עם המותג של הלהקה ועם צירוף המתופף טרי בוזיו (שניגן לפני כן עם ג'ובסון בלהקה של זאפה). באורח פלא, רביעיית UK לא התאחדה מעולם וכל שנותר ממנה הוא תקליט אחד מרהיב ביופיו.


רוצים לדעת עוד על מסעותיו המוזיקליים של ביל ברופורד? בשביל זה בניתי לכם הרצאות מוסיקה על להקות רוק מתקדם כגון יס וקינג קרימזון.


במרץ 1979 יצא התקליט השני של הלהקה, DANGER MONEY. כמה שאני אוהב את הכסף המסוכן הזה! שלושה חבר'ה שיודעים לנגן במיומנות ותשוקה שכזו? מתאים לי!



עם המתופף ביל ברופורד והגיטריסט אלן הולדסוורת' מחוץ ללהקה, אחרי תקליט בכורה משובח, גייסו הקלידן אדי ג'ובסון והזמר-בסיסט ג'ון ווטון את המתופף לשעבר של פרנק זאפה, טרי בוזיו, שידע היטב להתמודד עם מוזיקה מורכבת. ג'ובסון ניגן בעבר לצד בוזיו אצל זאפה, כך שהוא ידע היטב את יכולותיו של האוחז במקלות.

הדינמיקה של השלישייה הפכה שונה ממה שהיה לפני כן. בוזיו הביא איתו דינמיקה חדשה וג'ובסון התמקד במקלדות, מה שמעניק לתקליט הזה תחושה אמרסונית בולטת יותר מבתקליט הראשון. בניגוד לאלבום הקודם, שהשתמש בעיקר בצלילים של אורגן ימאהה חדשני, הפעם נשמעים לא מעט צלילים של האמונד (או שמא זו מקלדת המדמה האמונד).


אולפני AIR, בבעלותו של ג'ורג' מרטין היו המתחם שנבחר להקלטת תקליט זה. עם מימון נדיב מאד מטעם חברת התקליטים, בנה ג'ובסון סוללת קלידים מרשימה ומתקדמת. למרות הרצון לעשות קטעים מורכבים, ווטון היה גם נחוש להתמסחר ולהצליח יותר. לכן נוצרו לתקליט גם שירים כמו NOTHING TO LOSE, שהיה מין קדימון למה שהוא יעשה עם להקת אסיה, בהמשך הדרך. אבל מספיק לי לשמוע את THE ONLY THING SHE NEEDS, שחותם את הצד הראשון של התקליט, כדי להרגיש שהפרוג-רוק לא נטש אז את הראש היצירתי של החבורה.


כשמגיעים לקטע האחרון בתקליט הזה, CARRYING NO CROSS, מבינים סופית ששלושת החברים עבדו קשה מ-א-ד על המוזיקה ובאים פה עם יצירה מאד מורכבת. זה מתחיל באופן שקט ואווירתי שלא מרמז על הבאות ומי שמדלגים עליו, עלולים לפספס ביג טיים. ג'ובסון מעניק פה מפגן סולואים שמותיר בכל פעם את לסתי פעורה - אם זה בקלידים וגם בכינור. הוא נשמע פה אנרגטי וחיוני כמו קית' אמרסון בימים טובים.


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת הלא נלהבת על התקליט: "אם התקליט LOVE BEACH של אמרסון לייק ופאלמר סימן סופית את מותו של הרוק המתקדם הבריטי, לא ברור למה נחוץ ההרכב הזה של UK, ועוד בלי ביל ברופורד בו. אדי ג'ובסון (שנגינת הכינור שלו הלכה לאחור כדי לתת מקום למפלי סינטיסייזרים), ג'ון ווטון וטרי בוזיו נחושים ביותר לקחת את הישגי התקליט הראשון המרשים ולהמשיך אותם לדבר משעמם ביותר. הטקסטים הילדותיים לא עוזרים. חוץ מפה ושם הבלחות מוזיקליות מדליקות, ללהקה הזו אין לאן ללכת".

אבל האמת? ללהקה הזו היה הרבה אומץ בזמנו וכשאני מקשיב בכל פעם לתקליט הזה, אני חש שהמוזיקה הזו באמת מאתגרת את המחשבה שלי. אחלה של אלבום!


ההרכב הזה הוציא אז גם תקליט שלישי בהופעה חיה, NIGHT AFTER NIGHT, שממחיש כהלכה את הנגינה המשותפת של שלושה אנשים כה מוכשרים.



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.



©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page