תקליט ישראלי - להקת הפלטינה מביאה ג'אז ישראלי

אתחיל מזה שיש לי רגש חם למועדון בר-ברים, שפעל ברחוב בן אביגדור 28 בתל אביב. מדוע? כי סבא שלי, משה, היה נגר במקצועו ומתחת לנגריה שלו שם היה מתחם גדול אותו הוא ושותפו השכירו להקמת המועדון הזה שידע רגעים גדולים מוסיקליים אדירים בין כתליו. הבר-ברים החל את דרכו כמועדון סטודנטים, אך בשנת 1966 החלו זוהר עקיבא ואהרלה קמינסקי להפעיל בו ליין קבוע של הופעות ג'אז בימי ראשון, שהתרחב בהמשך גם לימי חמישי. מאוחר יותר רכש עקיבא את המקום, וקמינסקי הפך למנהל האמנותי של תוכנית הג'אז. המועדון פעל במתכונת זו של מוקד ג'אז מרכזי בין השנים 1967 ל-1979. הוא הפך במהרה ל"בית" עבור נגני ג'אז רבים, מקום מפגש, יצירה והתפתחות. עד להקמתו, נגני ג'אז נאלצו לרוב לנגן במועדונים אחרים ללא תמורה כספית. 'בר-ברים', לעומת זאת, הציע לראשונה תנאים מקצועיים הולמים – תשלום עבור ההופעות ואפילו אוכל ושתייה חינם – מהלך בהחלט מושך.

המועדון התפרסם באווירה המיוחדת והתוססת שלו. גולת הכותרת היו הג'אם סשנים המפורסמים, שהתקיימו באופן קבוע לאחר ההופעות הרשמיות ונמשכו לעיתים עד אור הבוקר. מפגשים ספונטניים אלה, בהם ניגנו יחדיו מיטב הנגנים בארץ, משכו קהל רב מכל קצוות הארץ שבא לחוות את הקסם הבלתי אמצעי של האלתור והיצירה המשותפת. בנוסף לגדולי הנגנים הישראלים, אירח המועדון גם אמני ג'אז ובלוז בינלאומיים בעת ביקורם בארץ, דוגמת בי.בי קינג (שניגן עם קלפטר שישב לצדו) וממפיס סלים, מה שהוסיף ליוקרתו וחיבר את הסצנה המקומית לעולם הרחב. המועדון הזה לא היה רק במה, אלא מוסד תרבותי של ממש, אבן פינה בסצנת הג'אז הישראלית ומוקד עלייה לרגל לחובבי המוזיקה בתל אביב של שנות ה-60 וה-70.

בימי שישי ושבת, למשל, שינה המקום את פניו והפך למועדון ריקודים. את לילות הריקודים הובילה בקביעות להקת "הברנשים של פיאמנטה" (שהוקמה ביוזמתו של קמינסקי), שניגנה גרסאות כיסוי ללהיטי התקופה לצד חומר מקורי, והפכה בעצמה לאחד מהרכבי הליווי העסוקים והמקצועיים בישראל. המועדון אף שימש במה להצגות אוונגרדיות; בשנת 1968, לאחר שההצגה הסאטירית "את ואני והמלחמה הבאה" מאת חנוך לוין נפסלה על ידי הצנזורה ונדחתה על ידי תיאטרון "צוותא", היא מצאה בית בבר-ברים והועלתה שם לראשונה.

אריק איינשטיין הופיע שם את הופעת הבכורה של "בדשא אצל אביגדור" כשלצדו גלגול מוקדם של הלהקה שהוא הגה את שמה - הפלטינה. אז היו בלהקה המתופף אהרלה קמינסקי, הנשפן רומן קונסמן, הבסיסט פול סילבר והגיטריסט יצחק קלפטר. בהמשך השתנה ההרכב ואפילו המועדון נשרף (כמו הרבה מועדונים בישראל בתקופה ההיא...). קירות הבר-ברים שופצו והפעם עם דמויות מצוירות מרהיבות. יש משפט שאומר "לו הקירות יכלו לדבר" - ובכן, הקירות בבר-ברים לא דיברו, הם שרו ורקדו... ולא ניתן להפריד את סיפור תקליט ההופעה של הפלטינה מסיפורו של המקום בו הוא הוקלט.

אהרלה קמינסקי היה מהאחראים במועדון לרפרטואר המוסיקלי והפלטינה שלו הייתה אורחת קבועה שם. אז ההופעה שלה מה-19 באפריל בשנת 1973, שהונצחה במועדון, הפכה לתיעוד מיוחד מאד של להקה רעבה למוסיקה וגם של הג'אז בישראל בימים ההם. זו הייתה תקופה של חיפוש, של פריצת גבולות ושל יצירת שפה מוזיקלית ישראלית חדשה ועשירה.

חברי הלהקה שניגנו באותה הופעה מיתולוגית היו אהרל'ה קמינסקי בתופים, רומן קונסמן בסקסופון וחליל, נחום פרפרקוביץ' בפסנתר ובפנדר רודס, ויקטור פונורוב בגיטרה בס ובס חשמלי, ואלונה טוראל שקיבלה בעטיפת התקליט הזה קרדיט רק בכלי הקשה (אבל ברור לכם שהיא גם ניגנה בקלידים פה, כן?). דרך אגב, בעטיפה הקדמית של התקליט נראית הלהקה מצולמת, כשפרצופה של אלונה נוסף בהדבקה לצילום של השאר.

להקת הפלטינה לא הייתה עוד הרכב ג'אז; היא הייתה תופעה ייחודית בנוף המוזיקלי הישראלי של שנות ה-70, חלוצה שהשפיעה עמוקות על התפתחות הג'אז והפיוז'ן בארץ. סיפורה שזור בסיפורם של המוזיקאים המוכשרים שיצרו אותה ובתהפוכות התקופה. כאמור, הלהקה נוסדה בשנת 1971, פרי יוזמה של אהרלה קמינסקי ורומן קונסמן, שהיה אז עולה חדש מברית המועצות. הדחיפה הראשונית הגיעה מכיוון בלתי צפוי – אריק איינשטיין, הדמות המרכזית ברוק ובפופ הישראלי דאז. איינשטיין, שחיפש להקת ליווי חדשה להופעותיו לאחר שהצ'רצ'ילים שהו באנגליה תחת השם ג'ריקו ג'ונס, פנה לקמינסקי והציע לו להרכיב הרכב. קמינסקי, שהתרשם עמוקות מנגינתו של קונסמן כששמע אותו לראשונה במועדון "סורמלו" בירושלים זמן קצר קודם לכן. קונסמן ניגן באופן שקמינסקי תיאר כ"אלוהי, משהו שלא נשמע כאן". באותו רגע הוא הרגיש שעם הנגן הזה הוא חייב להקים להקה. קמינסקי זכר גם את הרושם הראשוני שיצר קונסמן כשהגיע ל"סורמלו": "הוא היה לבוש במין חליפה כזאת, משהו שלא רואים במקומותינו, ועשה רושם של מין דוד רוסי מבוגר כזה, אם כי די מהר התברר שהוא היה צעיר ממני בחודש". אז הוא קפץ על ההזדמנות וגייס את קונסמן ללוות את אריק, יחד עם הגיטריסט יצחק קלפטר (שהשתחרר זמן קצר לפני כן מהצבא) והבסיסט האמריקאי פול סילבר. קמינסקי: "בדרכים ערמומיות הצלחנו לחלץ את רומן מיהורם גאון, אותו הוא ליווה אז. צבי שיסל היה המפיק הראשי של התחבולה. הבטחנו ליהורם נגן רוסי אחר במקומו, אבל הייתה בעיה עם החליפה, כי רומן היה איש קטן והמחליף היה גדול. בסוף זה בקושי הסתדר אבל הצלחנו לנוע קדימה עם רומן".

איינשטיין עצמו הוא זה שהעניק להרכב החדש את שמו הקליט והיוקרתי – "הפלטינה" – ואף היה הראשון לכנות את אהרון קמינסקי בכינוי החיבה "אהרלה". למרות ההתחלה המבטיחה כלהקת ליווי, הפלטינה פנתה עד מהרה לדרך עצמאית, בהובלתו האמנותית של קונסמן, שכתב ועיבד את רוב החומרים המקוריים. חברים נכנסו וחברים יצאו מהפלטינה לאורך שנת 1972 - אם זה הקלידן יעקב נגר והבסיסט אלון אולארצ'יק. את אלון החליף לב זבז'ינסקי (עולה חדש מרוסיה) ואת נגר החליפו שני יודעי קלידים - נחום פרפרקוביץ' ואלונה טוראל.

נחום פרפרקוביץ' עצמו עמד בפני דילמה מקצועית כשהצטרף לפלטינה. הוא עבד במקביל בתזמורת הסימפונית של קול ישראל (כראש קבוצת ויולות), ונאלץ לבחור בין העבודה היציבה שם לבין ההרפתקה המוזיקלית עם הפלטינה. הוא בחר בלהקה...

תקליט הופעה חיה, מעצם טבעו, מציע חוויה שונה מאלבום אולפן. הוא מביא לרוב אנרגיה גולמית, ספונטניות של האלתור ואת האינטראקציה המיידית בין הנגנים לבין עצמם ובינם לבין הקהל. התקליט של הפלטינה אינו יוצא דופן, והוא מספק הצצה מרתקת (וברור שהיה גם הרבה יותר זול להפקה מאשר עם שעות אולפן יקרות). להקת הפלטינה הייתה בשיא כוחה היצירתי המוקדם, מנגנת ג'אז-פיוז'ן אנרגטי וסוחף ורשימת השירים עצמה מרמזת על הגיוון הסגנוני. העיבוד לקטע "אמן" של פרגולזי הוא דוגמה מובהקת לנטייה של הלהקה לשלב מוזיקה קלאסית במסגרת ג'אזית, נטייה שתתפתח עוד יותר באלבומיה המאוחרים יותר. הקטע הפותח הוא "די.ג'יי דורי", על השדרן דורי בן זאב, שהוא ואהרלה אף היו לפני כן שותפים לדירה!.

מבר-ברים לחירות!

בשנת 1974 יצא תקליטה השני של הפלטינה. הפעם היה זה תקליט שנעשה באולפן. "חירות" הוא אלבום ג'אז-פיוז'ן מרתק לטעמי. קטע הפתיחה הארוך (ששמו 11:13 והוא כמעט 12 דקות) קובע מיד את הטון הלא מתפשר של האלבום. ויש את הסוויטה הנהדרת שנושאת את שם התקליט.

כדי להבין את מקומו של האלבום "חירות", יש לבחון את הסביבה המוזיקלית והתרבותית שבה נוצר ויצא לאור, ישראל של 1974-1973. הייתה זו תקופה של תסיסה יצירתית, שבה הרוק הישראלי החל לתפוס תאוצה עם פריצתן של להקות כמו "כוורת", שהציעה רוק מתוחכם אך קליט ונגיש. במקביל, ז'אנרים ותיקים יותר כמו שירי הלהקות הצבאיות ופסטיבלי הזמר המשיכו להיות פופולריים. הג'אז, לעומת זאת, נותר ז'אנר נישתי יחסית, שפנה לקהל מצומצם של חובבי מוזיקה. על כל אלה העיבה האווירה הלאומית המתוחה, שהגיעה לשיאה עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, אירוע טראומטי שהשפיע עמוקות על התרבות והמורל בישראל.  

בתוך ההקשר הזה, "חירות" של הפלטינה היה אלבום חריג וייחודי. הוא הציג ג'אז-פיוז'ן אינסטרומנטלי, מורכב, ארוך (עם קטעים של למעלה מעשר דקות) ובלתי מתפשר מבחינה אמנותית. הוא לא התאים למשבצת המוכרת של רוק ישראלי, פופ, או שירי ארץ ישראל, ולא היה לו סיכוי רב להישמע בתחנות הרדיו המרכזיות או לככב בפסטיבלים. הוא פנה לקהל אחר, קהל שחיפש אתגר מוזיקלי וחוויה אינטלקטואלית ורגשית עמוקה יותר.

למרות אופיו הלא מסחרי, האלבום זכה להערכה ביקורתית. עדות חשובה לכך היא הביקורת החיובית שפורסמה במגזין "עולם הקולנוע". המבקר כינה את האלבום "חגיגה לכל אוהדיה הרבים של הלהקה בישראל" וטען שהוא יכול לשמש "כרטיס ביקור בעולם". המבקר סיכם בקביעה כי "נעים להיווכח שגם לנו יש להקת ג'אז אמיתית וטובה".

נקודת שיא בפעילות הלהקה באותה תקופה הייתה הופעתה המוצלחת בפסטיבל הג'אז היוקרתי של ניופורט ב-18 ביולי 1974. עצם ההזמנה לפסטיבל בסדר גודל כזה היוותה הישג משמעותי עבור הרכב ג'אז ישראלי באותם ימים, והעידה על ההכרה הבינלאומית לה זכתה הלהקה בחוגים מקצועיים. הדיווחים על השבחים שקיבלו חברי הלהקה, מנגני ג'אז מובילים, על ביצוע סוויטת "חירות" בפסטיבל חיזקו את מעמדם האמנותי והיוו אישור חיצוני לחזון המוזיקלי שלהם. אבל הצלחה בינלאומית זו עמדה בניגוד מסוים לחוסר ההצלחה המסחרית המשוערת של התקליט בישראל. היה קשה להתקיים מג'אז בישראל באותן שנים, והמוזיקה המורכבת של הפלטינה לא התאימה לטעם הקהל הרחב. מעמדו של האלבום כיום הוא ככל הנראה של "אלבום קאלט" – יצירה מוערכת ונערצת בחוגים מצומצמים של חובבי מוזיקה, אספנים ויודעי חן, אך פחות מוכרת לקהל הרחב. תורמת לכך גם העובדה שהתקליט המקורי הפך - עד כתיבת המאמר הזה - לפריט נדיר, ולא ידוע על הוצאות מחודשות רשמיות וזמינות שלו. חוסר הנגישות הזה משמר את הילת המסתורין סביב האלבום. גם אם הדי האלבום לא הגיעו לאוזני הקהל הרחב בזמן אמת, וגם אם הוא נותר נחלתם של מעטים כיום, "חירות" ממשיך להדהד כמסמך מוזיקלי ותרבותי חשוב.

לאחר שהפלטינה ליוותה בהצלחה את חוה אלברשטיין וגם הקליטה נעימות קלילות לתקליטי איזי-ליסנינג ישראליים, היה זה בשנת 1976 כשהקליטה הלהקה, בהרכב שונה, את ההקלטות שירכיבו אלבום שלישי. אך זה יצא רק שנים לאחר מכן תחת השם "הנערה בעלת שיער הפשתן".

סיפורה של הלהקה הגיע לסיומו הפורמלי בשנת 1976, באופן מפתיע למדי. רומן קונסמן חזר בתשובה. שינוי דרמטי זה בחייו האישיים הוביל לפירוקה של הלהקה, שכן דרכו החדשה לא התיישבה עוד עם אורח החיים והפעילות האינטנסיבית של הרכב ג'אז-פיוז'ן. הוא טס לניו יורק. חלק מההרכב הזה (קמינסקי, ריקי מנור וחיים קריו) פנה אז לפעול בלהקת "שמיים" שלא החזיקה מעמד זמן רב.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459