רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-11 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-11 בינואר (11.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"הייתה כימיה מוזרה בלהקה שלנו. זה שגשג עד כדי חיכוך. היינו מאוד אגרסיביים. מבחינות מסוימות, כנראה היינו להקת הרוק'נ'רול הראשונה. לפנינו, להקות היו פופולריות תחילה בקרב בנות. להקת המי הייתה יותר פופולרית בקרב גברים, בעיקר בגלל שהיינו כל כך אגרסיביים. כאשר התחלנו, עשינו כמו כל הלהקות, העתקנו את מה שהיה במצעדים. אחר כך התחלנו לפתח סוגים לא ברורים יותר של מוזיקה, כמו בלוז והצליל של מוטאון, שלא נשמע באנגליה. זה הוביל אותנו להתנסות וכך הפידבק שקיבלנו היה חיובי יותר. הופענו שבעה לילות בשבוע, וראו את ההתקדמות משבוע לשבוע. הלהקה שלנו מעולם לא תוכננה. זה רק גדל, וכנראה בגלל זה זה היה כל כך מוצלח...

זה היה אותו דבר עם ניפוץ הגיטרה של פיט טאונסנד. זה רק קרה. כשהגיטרה שלו נשברה, על הבמה לילה אחד, היא עשתה רעש מדהים ומרגע זה הוא החליט לנפץ אותה כל הזמן. ובכן, הקהל השתגע מזה וקית' מון התחיל לחבוט בתופים שלו פי מאה יותר מכפי שהוא בדרך כלל עשה... נהניתי מאוד מהלהקה, ואני גאה בזה. היינו להקה נהדרת. היה לנו מזל, ניסינו כמיטב יכולתנו, ואני חושב שברוב התחומים הצלחנו. כיבסנו את הכביסה שלנו בפומבי, ואנשים אהבו את זה. היינו ישרים ואנשים יכלו להזדהות עם זה. אני חושב שנתנו לאנשים, לאורך שנות השבעים, הרבה אופטימיות בשביל העתיד"

(רוג'ר דאלטרי, הזמר של להקת המי)

זפלין חוזרת! ב-11 בינואר בשנת 1975 הופיעה להקת לד זפלין את הופעתה הראשונה אחרי היעדרות של 18 חודשים מהבמה. ההופעה נערכה ברוטרדאם, הולנד. אבל לפני כן, קצת רקע על התקופה...

זו הייתה יריית הפתיחה שציפו לה מיליונים ברחבי הגלובוס. הלוח הראה את התאריך 11 בינואר, שנת 1975, והמיקום היה רוטרדאם שבהולנד, באולם אהוי רחב הידיים. שם, תחת אור הזרקורים המסנוור, עלתה להקת לד זפלין להופעתה הראשונה מזה זמן רב, ושברה שתיקה בימתית שנמשכה 18 חודשים תמימים. ההתרגשות בקהל הייתה חשמלית, אבל כדי להבין באמת את גודל המאורע ואת הדרמה שהתחוללה מאחורי הקלעים עד לאותו רגע מכונן, הואו נראה מה קדם לזה.

השנים 1972 ו-1973 היו אינטנסיביות עד כדי טירוף עבור הרביעייה הבריטית. לאחר לוח הופעות ארוך ומתיש ללא הפסקה, שכלל טיסות, מלונות, גרופיות אין ספור ובמות ענק, חברי לד זפלין הרגישו שהם זקוקים לאוויר לנשימה. הלהקה ערכה חשבון נפש נוקב על מצבה והחלה 18 חודשים של שבתון ארוך מהופעות חיות, החלטה שלא הייתה פשוטה עבור הרכב בשיא כוחו. "הגענו למסקנות והחלטות שונות והתבלבלנו עם הפקת סרט גדול", הגיב אז הזמר בעל רעמת השיער, רוברט פלאנט, כשהוא מתייחס לפרויקט הקולנועי שיהפוך לימים לסרט THE SONG REMAINS THE SAME. הוא הוסיף בנימה מסתורית משהו: "שום דבר לא ידוע מראש כרגע. נעבוד קצת ואז ניקח הפסקה. ככה זה עובד - זוהי לד זפלין כרגע".

במהלך הסתיו של 1973, הבמאי ג'ו מסוט וצוות הצילום שלו נצמדו לכל ארבעת חברי הקבוצה ולמנהל האימתני והכריזמטי שלהם, פיטר גרנט. המטרה הייתה לצלם קטעים דוקומנטריים לצד דמיוניים שיתווספו לקטעים שצולמו בהופעה החיה במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. הרעיון היה שאפתני וקצת הזוי: כל אחד מחברי זפלין שיחק בתפקיד ששיקף את אישיותו או את חלומותיו. אך האידיליה האמנותית נסדקה מהר מאוד.

בעיית כוח האדם הראשונה והיחידה בקריירה של הלהקה התרחשה כשהחברים התכנסו מחדש במבנה ההקלטות הכפרי והמבודד שנקרא הדלי גראנג' הממוקם במזרח המפשייר, כדי להתחיל את ההקלטות עבור התקליט הבא. הבסיסט והקלידן המוכשר, ג'ון פול ג'ונס, הטיל פצצה. הוא אמר לגרנט שהוא מאוכזב מתפקידו בלהקה ומהקפדנות המתמדת של הופעות וסגנון החיים התובעני. ג'ונס, שהיה המוזיקאי המלומד בחבורה, חשב ברצינות להפסיק ואפילו שקל, אולי ברגע של בדיחות הדעת ואולי מתוך כמיהה לשקט, להגיש מועמדות לתפקיד מנהל המקהלה בקתדרלת וינצ'סטר העתיקה. המנהל הממולח גרנט, שידע לזהות משברים ולפרק אותם, השתיק את האירוע מיד. הוא אמר לג'ונס לקחת כמה שבועות לחשוב על זה, ובתמרון מבריק נתן את זמן האולפן שהוקצב לזפלין ללהקת באד קומפני, כדי שזו תוכל להקליט את תקליט הבכורה שלה. גרנט נזכר באותם רגעים מתוחים: "זה נשמר בשקט. זה היה לחץ. הוא היה איש משפחה. אני חושב שאיבדנו קצת את האחווה. בסופו של דבר הוא הבין שהוא עושה משהו שהוא באמת אוהב. הנושא לא עלה שוב".

לאחר ההפסקה הקצרה והחיונית הזו, ג'ון פול ג'ונס הסכים לקחת חלק בפגישות הקלטת האלבום שנקבעו מחדש בחורף 1974. עניין ההופעות עדיין היה רחוק מהפרק. גרנט, בראייה אסטרטגית, החליט שעדיף לא להופיע בכלל בשנת 1974 כדי ליצור רעב בקרב הקהל ולתת ללהקה זמן ליצור. במקום זאת החברים עסקו עם השלמת אלבום שישי ומורכב והמשיכו לעבוד על הסרט, שלא היה חף מבעיות בעת הפקתו, כולל פיטוריו של הבמאי ג'ו מסוט והחלפתו בפיטר קליפטון. במקביל, גרנט גם ניהל מחדש משא ומתן על עסקת הלהקה מול חברת התקליטים הענקית אטלנטיק, והקים חברת תקליטים עצמאית ויוקרתית לו וללהקה בשם SWAN SONG. בחברה החדשה הוחתמו אמנים כגון הזמרת הסקוטית בעלת הקול המחוספס מאגי בל (לשעבר מלהקה אחרת שגרנט ניהל בשם STONE THE CROWS), ההרכב המצליח באד קומפאני ולהקת הרוק הפרועה THE PRETTY THINGS. לא חסרו הצעות להופעות במהלך תקופת השבתון, אך הלהקה עמדה בסירובה.

עם זאת, למרות השבתון הרשמי, חברי הלהקה לא היו לגמרי רחוקים מהבמה ומהסצנה החברתית של הרוק. היו כמה ג'אם סשנים ספונטניים והופעות אורח מפתיעות, בעיקר עם החבר הוותיק והמוערך, רוי הרפר, ועם חברי באד קומפאני. אירוע בולט במיוחד נרשם כשכל הלהקה נכחה במופע באצטדיון וומבלי עם הסופר-גרופ קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, אשר הציגו על הבמה גם את הזמרת ג'וני מיטשל, שהייתה אהובה מאוד על הזפלינים. הגיטריסט ג'ימי פייג' והמתופף ג'ון בונהאם בילו מאוחר יותר עם סטיבן סטילס וניל יאנג במסיבה פרועה, לאחר המופע בפיקדילי בלונדון, מה שהוכיח שהרוק זרם בעורקיהם גם בחופשה.

בסוף ספטמבר 1974 האלבום החדש הושלם, והתוצאה הייתה מפלצתית בגודלה ובאיכותה. פייג', המוח המוזיקלי מאחורי ההפקה, גילה שזה יהיה תקליט כפול, מהלך נועז באותה תקופה. "יש לנו יותר חומר מאשר לתקליט בודד. אז חשבנו שהגיע הזמן להוציא אלבום כפול ולהוסיף בו כמה שירים ששמנו בעבר בצד. זה נראה כמו זמן טוב לעשות זאת", אמר פייג'. האלבום המדובר היה PHYSICAL GRAFFITI, יצירת מופת ששילבה הקלטות חדשות מהדלי גראנג' עם רצועות שנותרו מחוץ לתקליטים קודמים.

עם כל הדברים שנראו עובדים כהלכה, לד זפלין ניגשה לסמן לוח הופעות חדש, כשהרעב לחזור לבמה היה בשיאו. ב-11 בינואר 1975 זה קרה בהולנד. זה היה אחד ממופעי החימום לקראת סיבוב הופעות ענק ומתוכנן בצפון אמריקה, סיבוב שנועד לשבור את כל השיאים הקודמים. סט השירים בהופעה הזו כלל כמה שירים חדשים ומסקרנים שעתידים היו להפוך לקלאסיקות, ביניהם KASHMIR ו- SICK AGAIN.

חברי הלהקה היו מתוחים אחרי זמן רב שלא ניגנו יחד על הבמה מול קהל חי. החלודה הייתה ניכרת לעיתים, ורוברט פלאנט אף שכח פה ושם כמה מילים חשובות מהיצירה STAIRWAY TO HEAVEN, המנון הרוק שכולם חיכו לו. למחרת העניק פלאנט ראיון כן ופתוח מבית המלון בו שהה עם הלהקה בהאג. הוא לא ניסה לייפות את המציאות: "ההופעה שעשינו אתמול הייתה בסדר אבל לא יותר מזה. אני בטוח שנשתפר בהמשך הסיבוב. אני נבוך מזה ששכחתי את המילים פה ושם. אולי עשינו יותר מדי שירים בערב אחד. בנוגע לאלבום הבא שלנו, סיימנו כבר את רוב המיקסים ואנחנו מחכים לכמה כנרים הודיים שיגיעו להקליט עבורנו בכמה שירים". אז הופעה זו ברוטרדאם הייתה רק יריית הפתיחה לשנת 1975, שנה שהביאה עמה הצלחה מסחררת עם צאת PHYSICAL GRAFFITI, אך גם טרגדיות אישיות בהמשך הדרך, כמו תאונת הדרכים הקשה של פלאנט ברודוס. אך באותו ערב חורפי בהולנד, הענקים חזרו, והרוק שלהם שוב שלט בכיפה.

מהפכה ב-45 סיבובים לדקה: היום בו הביטלס שינו את העולם. ב-11 בינואר בשנת 1963 יצא באנגליה התקליטון השני של הביטלס, PLEASE PLEASE ME.

ההיסטוריה של הפופ מלאה ברגעים מכוננים, אבל מעטים מהם היו דרמטיים כמו אותו בוקר חורפי. באותו יום, שחררו הביטלס לאוויר העולם את התקליטון השני שלהם, PLEASE PLEASE ME. ג'ון לנון כתב את השיר הזה במקור כיצירה איטית ודיכאונית בסגנון הבלוז. "ניסיתי לכתוב שיר בסגנון רוי אורביסון", הוא סיפר לימים. ההשראה למילים הגיעה ממקום מפתיע עוד יותר: ג'ון העריץ שורה משיר ישן של בינג קרוסבי שאמרה: PLEASE LEND A LITTLE EAR TO MY PLEAS. הוא הוקסם מהמשחק הכפול של המילה PLEASE.

אבל כשג'ון הציג את הגרסה האיטית והמלנכולית למפיק שלהם, ג'ורג' מרטין, התגובה הייתה צוננת. מרטין טען שהשיר נשמע משעמם מדי והורה להם להגביר את הקצב. החבר'ה לא התווכחו, האיצו את הטמפו, הוסיפו את המפוחית המפורסמת, ובסיום ההקלטה המפיק לחץ על האינטרקום באולפן ואמר את המשפט שנכנס להיסטוריה: "ברכותיי רבותיי, הרגע הקלטתם את הלהיט הראשון שלכם שיגיע למקום הראשון".

בחזרה ל-11 בינואר. בזמן שהתקליטון הטרי עשה את דרכו לחנויות ברחבי אנגליה, הביטלס לא נחו על זרי הדפנה (או על ערמות הכסף, שעדיין לא היו להם). בשעות הצהריים הם ירדו למרתף הטחוב של מועדון הקאברן בליברפול להופעת צהריים.

השכר היומי? מעליב במונחים של היום: הלהקה קיבלה במצטבר 20 פאונד על ההופעה הזו, סכום שהם נאלצו לחלוק עם להקת החימום שלהם, קינגסייז טיילור והדומינו. במודעה הצנועה שפורסמה באותו יום נכתב: "התאריך הזה עולה בקנה אחד עם יציאת התקליטון של הביטלס. בואו ותשמעו אותם מבצעים את זה". פשוט, ישיר, ובלי לדעת שהם עדים להיסטוריה.

אחרי שסיימו להרעיד את הקירות בליברפול, החבורה העמיסה את הציוד על הוואן ונסעה דרומה דרך השלג והקרח להופעת ערב באולם הנשפים פלאזה בסטפורדשייר. החיים בדרכים מעולם לא נראו זוהרים פחות, אבל המוזיקה פיצתה על הכל.

בעוד שבאנגליה מבקרי המוזיקה יצאו מגדרם – בעיתון NME הכריזו עליו כ"תקליט ווקאלי מהנה ממש" ובעיתונים אחרים ניבאו לו גדולות – בישראל הקטנה של שנות ה-60 המצב היה משעשע הרבה יותר. עורכי העיתונים והמגזינים המקומיים שברו את הראש כיצד לתרגם את שם השיר לעברית צחה. התוצאות היו יצירתיות, ולעיתים ביזאריות למדי. אז כיצד זה תורגם ב-1963? המסמך המפתיע נמצא בהרצאותיי ובספר שכתבתי על הביטלס.

האיש הגדול נולד! ב-11 בינואר בשנת 1942 נולד קלארנס קלמונס, הסקסופוניסט שמצא תהילה כשניגן עם השנים עבר ברוס ספרינגסטין בלהקת E STREET BAND. הכינוי שלו היה BIG MAN, אך הוא כבר לא איתנו, כי הוא מת ב-18 ביוני 2011, בגיל 69.

הנה מה שקלמונס סיפר בספרו האוטוביוגרפי על הרגע בו הכל התחיל: "אמא שלי סיפרה לי את הסיפור הזה, ואני אוהב אותו בכל ליבי: הגבר שתה קוקה קולה; האישה שתתה ג'ינג'ר אייל. כל שאר האנשים במועדון שתו אלכוהול כזה או אחר. לא שהמקום היה צפוף כל כך; החדר הקטן היה מלא רק בשליש, בערך. כל העיניים היו נשואות לבמה ולגבר שניגן בכלי הנשיפה. שמו היה סיל אוסטין והוא היה נהדר. הנגינה שלו הייתה רכה ומהפנטת.

הגבר והאישה צעדו שני קילומטרים מביתם, בערב דצמבר קר, כדי לראות אותו. בימים ההם הם יצאו לעתים רחוקות; בייביסיטר היה מותרות שהם לא יכלו להרשות לעצמם. אבל כאשר הגבר ראה את המודעה בעיתון, שבישרה כי סיל אוסטין מוזמן להופיע ב'טרקלין של פרנקי', הוא ידע שהם חייבים למצוא דרך להגיע לשם. הם האזינו להקלטות שלו שוב ושוב. 'אתה עוד תשחוק את הדבר הזה', היא הייתה אומרת לו בכל פעם שהניח את אחד התקליטים על הפטיפון. 'אז אלך לקנות אחד חדש', היה עונה תמיד.

ועכשיו, הנה הם באותו החדר איתו, צופים בו מנגן ויוצר את הקסם הזה. בעודו צופה בסיל אוסטין מנגן בכישרון עבור הקהל, הוא הושיט יד ולקח את ידה. היא לחצה את ידו בתגובה. לאחר ההופעה הם ישבו זמן מה ליד השולחן וסיימו את המשקאות המוגזים שלהם. זה הרגיש כמו בימים עברו, כשרק התחילו לצאת – לפני המלחמה שהייתה אמורה לשים קץ לכל המלחמות. 'אם מלחמת העולם השנייה הייתה המלחמה שתסיים את כל המלחמות', אמר הגבר פעם, 'איך זה שנתנו לה מספר?' 'אני חושבת שזו הייתה מלחמת העולם הראשונה', אמרה וחייכה. 'זה אפילו גרוע יותר', הוא ענה.

'אהבת את המופע?' היא שאלה אותו, למרות שידעה את התשובה. 'כן', הוא אמר. הוא מעולם לא היה דברן גדול. היא חשבה שהוא נראה נאה בחליפה שלו. החולצה הייתה לבנה כמו שיניו. 'למה אתה חושב שאתה כל כך אוהב אותו?', היא שאלה. 'יש הרבה נשפנים אחרים בחוץ'. 'הוא מנגן את המוזיקה שאני שומע בראש שלי', ענה.

היה קר מאוד כשיצאו מהמועדון החוצה. הרוח התגברה ותחזית מזג האוויר בישרה על שלג מחר. אורות חג המולד זהרו בחלונות ראווה רבים. שניהם הרימו את הצווארון והחלו ללכת. היא שילבה את זרועה בזרועו והם צעדו בקצב אחיד, כתף אל כתף. 'אני חושבת שזה הוא', היא אמרה. הוא הביט בסיל אוסטין מכניס את נרתיק הסקסופון שלו למושב הקדמי של מכונית חדשה. 'כן, זה הוא', אמר. 'רוצה להגיד לו שלום?', היא שאלה. הוא השיב שלא. 'למה לא?', הקשתה. 'כי כרגע זה מושלם', הוא אמר.

אחרי הקילומטר הראשון היא אמרה: 'קלרנס רוצה רכבת צעצוע כמתנה מסנטה קלאוס'. 'כן', הוא אמר. 'ואז כשהוא יגדל הוא יוכל להיות עובד מסילה'. 'אני לא חושבת שזה בהכרח נכון', אמרה וחייכה. 'הילד יהיה בן תשע', הוא אמר. 'הגיע הזמן שיתבגר'. היא שאלה למה הוא מתכוון. 'אני לא קונה לו רכבות', אמר, והיא השיבה שהילד יתאכזב קשות. 'הוא יתגבר על זה', פסק. 'אז מה אתה רוצה להביא לו במתנה?', היא שאלה. הוא הרים את ראשו, הביט בה, חייך ואמר: 'סקסופון'..."

ב-11 בינואר בשנת 1971 יצא אלבומה השלישי (ופעם השלישית כפול!) של להקת שיקגו. הוא נקרא CHICAGO III.

באותו בוקר חורפי שיחררה חבורת המוזיקאים העסוקה ביותר בעולם, להקת שיקגו, את יצירתה השלישית במספר. ולא סתם יצירה, אלא אלבום כפול, בפעם השלישית ברציפות. ההספק הבלתי נתפס הזה – שלושה תקליטים כפולים בתוך פחות משנתיים – היה מהלך חסר תקדים בתעשיית המוזיקה, כזה שגרם למבקרים להרים גבה ולמעריצים לרוץ לחנויות התקליטים. התקליט נקרא בפשטות CHICAGO III.

הרקע ליצירת האלבום היה כאוטי למדי. חברי הלהקה, שחזרו לאולפן לאחר סיבוב הופעות אינסופי שסחט מהם כל טיפת אנרגיה, היו אמורים לקרוס תחת העומס. ובכל זאת, כנגד כל הסיכויים, הם הצליחו לזקק מוצר מוזיקלי שהציג צדדים חדשים ומפתיעים באישיותם האמנותית, לצד אותם צלילי בראס-רוק (רוק כלי נשיפה) מוכרים שכבשו את העולם. האלבום הפך מיידית לרב-מכר היסטרי, בדיוק כמו קודמיו, והוכיח שהקהל היה רחוק מלשבוע מהשילוב הייחודי בין ג'אז, רוק ופופ.

זה יצא לאוויר העולם פחות משנה לאחר קודמו, וגם הוא, בדומה לאחיו הגדול, התאפיין במבנה שאפתני של סוויטות ארוכות. אותה תשישות מפורסמת מסיבוב ההופעות לא הייתה רק מכשול, אלא הפכה לדלק יצירתי; היא זו שהעניקה את ההשראה ל"סוויטת הנסיעות" של קלידן הלהקה, רוברט לאם. ביצירה זו תיאר לאם בצלילים ובמילים את השעמום הקיומי, הבדידות בדרכים והריגוש הרגעי של הבמה. זה כלל גם את השיר שהפך להמנון הלהקה ושמו FREE.

אך לא רק לאם תרם את חלקו למבנה המורכב. גיטריסט הלהקה, טרי קאת', הביא לשולחן סוויטה משעשעת וייחודית משלו בשם AN HOUR IN THE SHOWER, יצירה ששיקפה את ההומור והחספוס שלו. במקביל, טרומבוניסט הלהקה והאחראי הראשי על עיבודי כלי הנשיפה, ג'ימי פאנקו, הציג חזון רציני יותר עם סוויטה שעסקה בנושאים אקולוגיים תחת השם ELEGY. היצירה הזו השתלטה על כל הצד הרביעי של התקליט והציגה את הצד המהורהר והכבד יותר של ההרכב. את ההפקה המוזיקלית, אגב, הוביל המפיק הקבוע שלהם באותן שנים, ג'יימס ויליאם גרסיו, שדחף אותם למתוח את הגבולות באולפן.

בתוך ים היצירות המורכבות, בלטו כמה רגעים מוזיקליים שאי אפשר היה להתעלם מהם. קטע הפתיחה הגרובי, SING A MEAN TUNE KID, היה אחד מהם. העיבוד שלו הזכיר לרבים, ובצדק, את בית הספר המוזיקלי המשופשף של סליי ומשפחת סטון, עם השפעות פ'אנקיות חזקות. בסיסט הלהקה, פיטר סטרה, פתח את השיר בקולו הגבוה והצלול, ומיד אחריו הצטרפו אליו בהרמוניה קולית מושלמת שני חבריו הזמרים, קאת' ולאם. ההרמוניה הזו של השלושה יחדיו הייתה לא פחות ממשובחת, והפכה לאחד מסימני ההיכר של הלהקה באותה תקופה.

לאם תרם לתקליט שיר נוסף שהפך לאהוב עליי במיוחד, MOTHER. השיר, שכתוב ומבוצע להפליא, כולל סולו טרומבון אפקטיבי ומרגש. לאורך השנים היו ספקולציות רבות לגבי המשמעות של MOTHER – האם מדובר באמא ביולוגית או שמא מטאפורה לאמריקה המולדת? לאם העדיף להשאיר את הפרשנות פתוחה.

המתופף דני סראפין תיאר את התקופה הזו בספרו בכנות מצמררת, ולא חסך בתיאורים גרפיים על המצב הפיזי והנפשי של הלהקה: "בסוף 1970, הלהקה נכנסה לאולפן בניו יורק כשהיא ממש עייפה מסיבובי הופעות. הגענו לנקודה שבה השתמשנו בחומר העודף משני האלבומים הקודמים והחבר'ה היו צריכים לעבוד ללא הפסקה כדי לכתוב שירים חדשים. ניצלנו את ההזדמנות להתנסות בנגינה.

במהלך ההקלטה של האלבום השלישי, התוודעתי לקוקאין בפעם ראשונה. כמה מהחבר'ה האחרים בלהקה התחילו להתנסות עם זה, אז חשבתי לנסות את זה. אחרי שהשיא הראשוני פג, נתקלתי באחד המקרים הגרועים ביותר של שפעת שחוויתי בחיי. שפעת הונג קונג, קראו לזה. הלהקה נאלצה לבטל צילום קידום מכירות חשוב למחרת כי הייתי חסר יכולת לזוז בחדר המלון שלי. לא היה לי עניין לנסות את זה שוב בקרוב.

בשלב זה של הקריירה שלנו, הלהקה פעלה בקצב מסחרר. למרות שזה הרגיש כאילו אנחנו ממהרים את תהליך ההקלטה, זה לא הגיע דרך המוצר המוגמר כאשר האלבום השלישי שלנו שוחרר, חודשיים יותר מאוחר. עם שלושת האלבומים הכפולים הראשונים שלנו, הבטחנו לנו מקום בין האמנים המובילים בעולם ובגלל המומנטום שצברנו, קולומביה רקורדס הצליחה להוציא מחדש תקליטונים עם שירים מהאלבום הראשון שלנו, שהפכו ללהיטים".

הם המשיכו להופיע, אבל המחיר החל לתת את אותותיו. סראפין המשיך ותיאר: "המשכנו להופיע, אבל סיבוב ההופעות אז התחיל לעייף. תשושים, עברנו שוב דרך אנגליה וגילינו שהעיתונות הבריטית עשתה שינתה את דעתה על הלהקה שלנו. הם היו קשוחים במיוחד בביקורות על האלבום החדש השלישי, אולי בגלל שהצלחנו, כבר לא היינו יקירי סצנת המוזיקה המחתרתית". ואכן, הביקורות בבריטניה היו קטלניות. המבקרים טענו שהלהקה הפכה ליומרנית מדי, וששחרור תקליטים כפולים בזה אחר זה מעיד על חוסר יכולת לערוך ולסנן חומרים.

למרות שיש בתקליט השלישי הזה של שיקגו כמה שירים שאפשר היה לוותר עליהם בכיף לטובת יצירה מהודקת יותר, בסך הכל זהו תקליט שתמיד כיף לחזור אליו בהנאה רבה. הוא הגיע למקום השני במצעד הבילבורד האמריקאי, הישג מרשים לכל הדעות שרק חיזק את מעמדם. אבל רגע, אם חשבתם שזה התקליט הכפול האחרון של הלהקה הזו בשרשרת, טעות בידכם. התיאבון של הלהקה רק גבר, ובהמשך אותה שנה קיבל העולם ממנה תקליט מרובע – כן, קראתם נכון – בהופעה חיה באולם קרניגי הול שבניו יורק, מהלך שהבהיר סופית ששיקגו לא באו לשחק משחקים, אלא לשנות את הכללים. אחר כך כבר יגיעו גם תקליטים בודדים.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "בהתחלה היו הרכבי הביג-באנג הגדולים - קאונט בייסי, דיוק אלינגטון ועוד. הם סיפקו צורה חיונית של מוזיקה פופולרית אמריקאית שהייתה נהדרת להאזנה ולריקוד. כשמוזיקת הרוק הגיחה והרגה אותם אבל הם נקמו כשהרוק עצמו הפך למשהו של גיל המעבר. כחלק מהתהליך, אנחנו מזמן כבר לא מבולבלים מול מבול של כלאיים המשלבים את ההיבטים הגרועים ביותר של שני הסגנונות.

עד עכשיו, להקות כמו דם, יזע ודמעות ושיקגו היו כבדות משקל בצורה שאינה נוגדת את הרוק והג'אז כאחד. עם דיוק אלינגטון, למשל, קטעי כלי נשיפה שלמים יכלו להתנדנד בחן של סולן יחיד, אבל זה קורה במעטים מהרכבי הפופ שלנו. יש להם כל כך הרבה צפיפות, אז הם מסתפקים במקום זאת בווליום ובעיבודים מוגזמים.

בעיה נוספת היא מספר המוזיקאים המעורבים בפרויקטים הללו שמוריד את האיכות. התוצאות מסתכמות בהחלפה סיטונאית של כמות מוזיקה על חשבון איכות. יצירות פה הן רק לעתים רחוקות שירים אמיתיים ויותר חיקויים של שירים. סולואים הם רק לעתים רחוקות סולואים אמיתיים, אלא מחרוזות ארוכות של סולואים נחותים.

להקת שיקגו הייתה המבצעת העיקרית של כל העבירות האלה: כל מהדורה שלה היא אלבום כפול, חסר לה סולן מצטיין באמת, והנוקשות של שיריה רחוקה מרוח הרוק והג'אז, עם סוויטות יומרניות להפליא. למרבה השמחה, האלבום השלישי שלה, למרות שהוא מכיל את כל החולשות, הוא הדבר הטוב ביותר שהחברים עשו ומצליח לגרום להנאה על ידי ביטול הדגשת הסולואים הארוכים והתרכזות במנגינות ובגימיקים מוצקים. שכיף להאזין להם באותה רמה. יתרון נוסף הוא השיפור הניכר בעבודה האינסטרומנטלית. למעט פגמים בטעם מצדו של הגיטריסט המוכשר, טרי קאת', הסולואים מרשימים למדי. התקליט מחולק לשלוש סוויטות ושישה שירים מבודדים. מבין השירים. MOTHER הוא מנגינה משובחת ומתחדשת בכמה צלילי טרומבון נהדרים שמזכירים את רוח האלתור של הג'אז מאלינגטון ועד מינגוס.

לשיר LOWDOWN יש נגינת בס בולטת, ואפילו הווא-ווא של קאת' לא יכול לגרור אותו למטה. אבל הקטע הפותח, SING A MEAN TUNE KID, הוא ניסיון מרושל לעיבוד שפשוט אף פעם לא מתחבר. העיבוד חלול בעוד הנגינה חסרת שכנוע. גם השיר I DON'T WANT YOUR MONEY לא עובד.

לא כמו האלבומים המוקדמים יותר, הדברים הטובים ביותר פה נמצאים בסוויטות, המורכבות מקטעים קצרים וחתיכות, שחוברות יחדיו על ידי העיבוד. למרות שהם לא תמיד עובדים, ממוצע ההצלחות די גבוה הפעם.

אין ספק שנראה עוד להקות כמו שיקגו. הבעיות הגלומות בעצם גודלן גורמות לעורר ספק שמשהו מקורי להדהים יגיע אי פעם מאחת מהן (אם כי להקת DREAMS צועדת בכיוון הנכון). אבל כל עוד יש את שיקגו, יש עוד תקווה ללהקות הרוק הגדולות. וכמובן, בינתיים, עדיין יש לנו את דיוק אלינגטון...".

ב-11 בינואר בשנת 2003 מת מיקי פין, שהיה בסבנטיז חבר בלהקת הגלאם-רוק, טי רקס - אם כי לא בטוח שבגלל יכולותיו המוזיקליות. בן 55 במותו.

מייקל נורמן פין הצטרף להרכב TYRANNOSAURUS REX בשלהי שנת 1969. באותה תקופה, השמועה העקשנית גרסה שבולאן שכר את שירותיו בעיקר בגלל המראה הטוב והממגנט שלו, ובגלל שבולאן העריץ את האופנוע הכבד שהיה בבעלותו של פין, ולא חלילה בגלל יכולתו המוזיקלית יוצאת הדופן. למעשה, לפני המפגש הגורלי ביניהם, פין התפרנס כצייר קירות ומעצב, ופגש את בולאן במסעדה מקרוביוטית בלונדון, מקום מפגש אופנתי לטיפוסים בוהמיינים באותה עת. פין לא הצליח לשחזר את הדפוסים הקצביים המורכבים והפסיכדליים של קודמו בהרכב, סטיב פרגרין טוק, ולמעשה נשכר כאקט ויזואלי מובהק עבור בולאן. בצילומים הרבים ובעטיפות התקליטים, השיער החלק והשחור שלו ופניו החיוורות והברורות הפכו לקונטרה איקונית לתלתלים ולנצנצים של בולאן.

למרות היכולת המוזיקלית הבלתי מבוטלת של סטיב פרגרין טוק, הפרקשניסט הקודם לצד בולאן, בולאן לא הצטער להחליף אותו במישהו בעל כישרונות צנועים יותר שיגרום פחות צרות. התיאבון האדיר של טוק לסמים מכל הבא ליד, והרצון העיקש שלו להחדיר את ההשפעה הקשה והאפלה שלו, לא התקבלו בברכה על ידי בולאן, ששאף לכבוש את המצעדים. פין השתלב במשוואה בצורה מושלמת; לא היה לו שום רצון להתקדם מתפקידו כנגן כלי הקשה וכאליל נוער במשרה מלאה. בולאן, בכנות האופיינית לו, אמר עליו מאוחר יותר: "הוא לא יכול לשיר תו, אבל הוא נראה מעולה".

עם הגעתו של פין, האווירה המיסטית והטולקיניזם (ההשפעות מספרי שר הטבעות) שאפיינו את TYRANNOSAURUS REX התפוגגו אט אט. המפיק טוני ויסקונטי, שמאס בשם הארוך והמסורבל, החל לקצר אותו ברישומי האולפן, וכך, כשבולאן ופין חזרו כצמד מקוצר בשם T. REX באוקטובר 1970 עם התקליטון RIDE A WHITE SWAN, ההיסטוריה השתנתה. נוצר צליל נועז, דחוס ועצבני יותר, שסימן את המעבר של בולאן מגיטרות אקוסטיות לגיטרה חשמלית מדגם גיבסון לס פול. השיר הפך ללהיט ענק ואף נחשב ליריית הפתיחה של עידן הגלאם-רוק. הוא הוקלט בטייק אחד קצר, וכלל מחיאות כפיים פשוטות שפין היה אחראי עליהן בחלקן, מה שהוכיח שלעיתים הפשטות מנצחת את המורכבות. השיר טיפס במצעדים באיטיות אך בבטחה, והפך את הצמד לכוכבי-על בבריטניה.

מיקי פין הצהיר בתוכנית רדיו בדנמרק, בה הוא ובולאן הופיעו כשדרנים אורחים, שההשפעה הגדולה שלו בכלי ההקשה באה מהנרי גיבסון, חבר בלהקה של קרטיס מייפילד. ואכן, בשנים 1969–1971, תרומתו של פין למוזיקה של בולאן, בתור נגן כלי הקשה וזמר רקע, הייתה חיונית ליצירת הגרוב הייחודי של הלהקה. לעתים קרובות נראה פין חובש כובע ירוק, פריט אופנה שהפך לסימן מסחרי ואומץ בהתלהבות על ידי חלק ניכר ממעריצי T. REX ברחבי הממלכה המאוחדת.

אחד השירים הבולטים שבהם נוכחותו של פין הורגשה היה הלהיט הגדול HOT LOVE. השיר הזה, שצעד במקום הראשון בבריטניה במשך שישה שבועות, הסתיים בקודה ארוכה של שירת "לה-לה-לה", שבה פין תרם קולות רקע (יחד עם צמד השמרים, פול ואדי) ותיפוף בסיסי אך מדבק. עוד להיט ענק מאותה תקופה היה GET IT ON, שבארצות הברית נקרא BANG A GONG (GET IT ON) כיוון שהשם המקורי נחשב לבעל קונוטציות מיניות מדי עבור הקהל האמריקאי השמרן. בשיר זה, פין סיפק את הבסיס הקצבי המהפנט לצד המתופף ביל לג'נד שהצטרף לחבורה. זהו השיר היחיד של הלהקה שהפך ללהיט גדול בארצות הברית. שיר נוסף, JEEPSTER, התאפיין בקצב כבד של רקיעות רגליים ותיפוף שבטי, סגנון שפין הרגיש בו בנוח במיוחד.

חשוב מכך, פין היה קרוב מאוד לבולאן ושימש איש סוד חיוני במהלך הטראומות הרגשיות הקבועות של הכוכב, שהתמודד עם הלחץ העצום של התהילה. עם זאת, כשהלהיטים והכסף נכנסו פנימה, פין יצא לחגיגה חסרת מעצורים עם סמים, שתייה וסקס בסוויטות מפוארות בבתי מלון. אך שלטונה של T. REX על המצעדים היה קצר להפליא בהתחשב בממדי ההצלחה הפנומנלית לה זכו באירופה – בין השאר משום שהחברים מעולם לא פיצחו באמת את השוק האמריקאי הענק. ההיסטריה סביב הלהקה, שכונתה T. REXTASY, הזכירה את ימי הביטלמאניה, אך היא דעכה מהר מכפי שציפו.

עד שנת 1975 המבקרים, שהתרגזו מחוסר יכולתו של בולאן לפתח את סגנונו מעבר לריף הגיטרה הבסיסי של שלושה אקורדים, הפכו למרושעים יותר ויותר בכתיבתם. המתיחות גברה עד שבולאן הכריז על מות ההרכב במרץ 1975, ופיטר את פין מהלהקה. לאחר מכן בולאן נגמל מכל הרעלים, עשה מאמץ מסיבי להבריא ויצא לסיבוב הופעות קאמבק, תוך שהוא מפיק את המירב מההערצה שהורעפה עליו מלהקות הפאנק המתפתחות אז, שראו בו אב רוחני.

פין, בינתיים, ניגן בגיטרה עם הלהקה של סטיב מאריוט, דמות מוכרת נוספת בעולם הרוק הבריטי (כסולן להקת SMALL FACES ו-HUMBLE PIE), אך שקע עמוק יותר ויותר בסמים ובאלכוהול. הבעיות שלו החריפו בצורה דרמטית על ידי מותו הטראגי של בולאן בתאונת דרכים בספטמבר 1977, כאשר מכונית המיני בה נסע התנגשה בעץ בלונדון. מאוחר יותר פין אמר בכאב: "מותו של מארק שיגע אותי. היינו יותר מאחים".

עשר שנים מאוחר יותר, המציאות טפחה על פניו. פין איבד את מראהו החיוני והיפהפה ואת כל הונו, וחזר לגור עם אמו בדרום לונדון, רחוק מאור הזרקורים. נקודת המפנה הגיעה בשנת 1997, כשהוא הגיע להופעה בקיימברידג' לציון יום השנה ה-20 למותו של בולאן. קבלת הפנים החמה לה זכה גרמה לו להחליט לעשות איחוד ל-T. REX. הוא חבר לפול פנטון, שהצטרף ללהקה כמתופף בשנת 1973. הזוג הזה, עם עוד ארבעה מוזיקאים שכירים, הופיע בהרחבה ברחבי אירופה ויפן תחת השם MICKEY FINN'S T-REX. הוא חזר לביזנס ובגדול. במהלך גל ההתעניינות המחודשת במוזיקה של T. REX בשנות התשעים והאלפיים, שעליה לא קיבל פרס ראוי או תמלוגים מספקים לטענתו, פין הביע את תסכולו מכך שתפקידו ב-T. REX הואפל לחלוטין על ידי הכריזמה של חברו הקרוב ביותר.

בראיון נדיר הוא סיכם את תחושותיו: "הייתי חלק חשוב מטי רקס ואני לא רוצה שזה יישכח", הוא אמר. "אני מקווה שאנשים יזכרו את מיקי פין וגם את מארק בולאן כשהם ישמעו תקליטים של טי רקס. זה יפגע בי עמוקות אם ישכחו אותי לגמרי". מיקי פין אולי לא היה המוזיקאי המוכשר ביותר עלי אדמות, אך הנוכחות שלו, הסטייל והכובע הירוק נותרו חקוקים בזיכרון הקולקטיבי של דור הגלאם.

השירה האחרונה של הפנינה ג'ופלין. ב-11 בינואר בשנת 1971 יצא תקליטה האחרון של ג'ניס ג'ופלין שנקרא בשם הדמות שהיא אימצה לעצמה - PEARL.

בדיוק ב-11 בינואר בשנת 1971, שלושה חודשים לאחר שהעולם נפרד ממנה בטרם עת, הגיע למדפים תקליטה האחרון של ג'ניס ג'ופלין. הוא נקרא על שם הדמות שהיא אימצה לעצמה, האלטר-אגו הנוצץ והפרוע שלה: PEARL. זה היה הרגע שבו ההבטחה הגדולה התממשה במלואה, אך האמנית כבר לא הייתה שם כדי לקצור את הפירות.

היא הצליחה להשתחל היטב לצמרת, ואותה בחורה שהוכתרה בבית ספרה בטקסס בתואר הבחורה המכוערת ביותר - הפכה לאחת התופעות המוסיקליות הפופולריות של סוף שנות השישים, אייקון אופנה עם משקפיים עגולים ונוצות בשיער. אך הפופולריות הזו הביאה עימה התמכרויות שגרמו לגורלה המר. וג'ניס לא ניסתה לברוח מהן ולו לשנייה. היא לקחה את ההתמכרויות האלו וחיבקה אותן בשתי ידיה.

אורח החיים של ג'ניס היה קשה ומחוספס. הדמות שלה לא נוצרה על ידי צוות של יחצ"נים ממולחים. היא חיה את עצמה מרגע לרגע וקולה ידע לגעת ולרגש מיליוני אנשים, שלא היה איכפת להם ממצבה האישי כל עוד היא סיפקה את הסחורה על הבמה. השכר שלה גדל באופן משמעותי, והיא רכשה לעצמה מכונית פורשה צבועה בציורים פסיכדליים שהפכה לאגדה בפני עצמה. אך את רוב הכסף הזה הוציאה ג'ניס על אלכוהול (הרבה סאות'רן קומפורט) וסמים, בעיקר הרואין. רופא שבדק אותה בשנה הזו נדהם לגלות שהכבד שלה נפוח הרבה מעבר לנורמלי. היא הייתה רק בשנות העשרים אז ונראה שהגוף שלה כבר הזדקן בעשרות שנים. כמו כן, לא היה לה את האופי הניהולי להחזיק על כתפיה להקה גדולה של 12 נגנים.

לבסוף היא פיטרה את כולם, כולל הגיטריסט הנאמן שליווה אותה לכל אורך הדרך, סאם אנדרו, והקימה להקה חדשה בשם THE FULL TILT BOOGIE BAND. זו הפעם הראשונה בה חשה ג'ופלין כי יש לה להקה שמתאימה לקולה כמו כפפה ליד. החברים בה היו קנדים צעירים ומוכשרים: הבסיסט בראד קמבל, הגיטריסט ג'ון טיל, הפסנתרן ריצ'רד בל, האורגניסט קן פירסון והמתופף קלארק פירסון.

הקונספט של כלי הנשיפה, מההרכב הקודם, ירד לטובת התמקדות בלהקה בעלת סאונד שורשי, בלוזי ורוקי יותר. הנגנים להרכב הזה נבחרו בקפידה על ידי מנהלה של ג'ופלין, אלברט גרוסמן. הלהקה הזו שליוותה את ג'ופלין באה בקונספט דומה ללהקת THE BAND המופתית. כל חבר להקה תרם את כשרונו למוסיקה מבלי לנסות ולהתבלט מעל השאר. ג'ופלין, ששבעה מלנסות ולהוביל להקה ולהיות הבוסית, רצתה לחזור להיות חברה שווה כמו כולם בלהקה.

בספטמבר של 1970 החלו ההקלטות של התקליט PEARL בלוס אנג'לס. ג'ניס הגיעה להקלטות כשהיא במצב מרומם ויצירתי. היא הייתה אז מכורה לאלכוהול והרואין אך הצליחה לתפקד בצורה מרשימה באולפן. עד היום האחרון להקלטות שאליו לא הגיעה...

ב-5 באוקטובר הייתה אמורה ג'ניס להקליט את השירה לשיר האחרון לתקליט, רצועה קצבית בשם BURIED ALIVE IN THE BLUES. כך נקבע בלוח הזמנים של ההקלטות, אך היא מתה יום לפני כן. השיר נכתב על ידי חבר שלה מלהקת ELECTRIC FLAG בשם ניק גרוונייטס, שסיפר מיד לאחר מותה למגזין רולינג סטון בציטוט מצמרר: "זה הסיפור העצוב ביותר בעולם. קיבלתי טלפון מפול רוטשילד המפיק שאמר לי שג'ניס הקליטה כמה שירים וחסר לה עוד אחד לאלבום שהוא מפיק לה. היו לי שירים שבדיוק כתבתי והתאימו לה מאד. אז טסתי ללוס אנג'לס ולימדתי את הלהקה לנגן את השיר BURIED ALIVE IN THE BLUES, ללא ג'ניס, שלימדתי אותה את המילים בנפרד. כולם אהבו את השיר ובתחושה נהדרת זו עזבתי את העיר".

אבל ביום שלמחרת קרה דבר רע; כשהזמרת לא הגיעה לאולפן ההקלטות, החל החשד לנקר אצל מנהל סיבוב ההופעות שלה, ג'ון קוק. הוא נסע למלון לנדמרק, השיג מפתח לחדר שלה ושם גילה את גופתה מוטלת בין המיטה לשידה עם מזרק שתקוע בזרוע שלה ואפה שבור מעוצמת הנפילה. בדיעבד התברר כי החומר שלקחה היה טהור וחזק בהרבה ממה שהורגלה אליו. השיר של גרוונייטס נכלל בתקליט כקטע אינסטרומנטלי ללא שירתה של ג'ניס. רגע עצוב שבו מורגש חסרונה של הזמרת יותר מתמיד.

התקליט PEARL, שיצא כאמור ב-11 בינואר 1971, הוא אולי הנגיש, המגוון והשלם ביותר מכל תקליטי האולפן של הזמרת הזו. חלק מזה מגיע כקרדיט למפיק התקליט, פול רוטשילד, שבזמן ההוא היה ידוע כמפיק המוערך של להקת הדלתות. התקליט צעד בראש מצעד התקליטים האמריקאי במשך תשעה שבועות רצוף והפך להצלחה מסחררת (גם פה המוות מכר היטב?). ג'ופלין נהנתה מהדוניזם מטופש עד לרגע האחרון בחייה שבו הצטרפה למועדון ההוא של 27, יחד עם ג'ימי הנדריקס שמת שבועיים לפניה וג'ים מוריסון שיצטרף בקרוב. ג'ניס חיה חיים קשים ומתה צעירה מדי. היא נהגה לומר במשפט שסיכם את הטרגדיה שלה: "כשאני על הבמה אני עושה אהבה מול 10,000 איש אך אחר כך אני חוזרת לגמרי לבד לחדרי בבית המלון".

מה שנשאר ממנה הוא הקול ההוא. הקול שביסס את מעמדה של האישה בעולם הרוק הגברי של שנות השישים. השירים בתקליט הזה מלאים בעוצמה ורגש. מהשיר הפותח MOVE OVER מקבלים פה מנת ג'ופלין מלוטשת, מהוקצעת אך גם מלאה בעוקץ רוקי משובח. זהו השיר היחיד בתקליט שג'ניס כתבה את כל מילותיו בעצמה. את השיר הזה כתבה ג'ניס על כל הגברים שלא מעוניינים בקשר רציני עימה אך מסרבים להתחפף, כשהם משחקים ברגשותיה. דרך אגב, להקת סלייד עשתה לשיר הזה גירסה נהדרת בתקליט SLAYED, משנת 1972.

השיר ME AND BOBBY MCGEE נכתב על ידי קריס קריסטופרסון והפך ללהיט ענק מהתקליט הזה, כשהוא משלב קאנטרי ורוק בצורה מושלמת. לג'ופלין וקריסטופרסון אף היה רומן קצרצר. את הרעיון לשיר הזה קיבל קריסטופרסון ממנהל חברת התקליטים שלו, פרד פוסטר, שהתקשר אליו לנאשוויל לבשר לו שיש לו שם מגניב לשיר (על שם מזכירה בבניין המשרדים). הוא ביקש מהזמר לכתוב שיר סביב השם הזה. וזה מה שיצא. קריסטופרסון הציג לג'ניס, כמה שבועות לפני מותה, את השיר הזה.

מה שכן, הוא כלל לא ידע שג'ניס הקליטה את השיר שהראה לה, עד שהתקליט עצמו יצא לשוק. השיר הזה הפך ללהיטה הגדול ביותר והגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים - הישג שהיא מעולם לא זכתה ליהנות ממנו בחייה. זה היה הסינגל השני בהיסטוריה שהגיע למקום הראשון לאחר מות המבצע (הראשון היה של אוטיס רדינג). בתקליט נכלל גם השיר MERCEDES BENZ, שיר א-קפלה שהוקלט בטייק אחד בלבד כסוג של תפילה סאטירית נגד תרבות הצריכה, שיר שהפך לאחד המזוהים עמה ביותר.

מותה של ג'ופלין השפיע קשות על המפיק פול רוטשילד שהיה המום ושבור מאובדן "הפנינה" שלו. במצב הזה הוא הגיע על מנת להתחיל להפיק תקליט ללהקת הדלתות, להקת האם שלו. הוא ישב באולפן ההקלטה מול חברי הלהקה ושאל אותם מה יש להם להציע. ארבעת חברי הלהקה הביאו לו כל מיני שברי רעיונות. בתוכם היה גם השיר המיסטי והאפל RIDERS ON THE STORM.

רוטשילד, שהרגיש כי הנה יש לו פה עסק עם דמות טראגית נוספת הנוטה להרס עצמי (ג'ים מוריסון) ושהמוזיקה נשמעה לו כמו "מוזיקת קוקטיילים" - לא יכל לשאת זאת יותר והודיע ללהקה שנמאס לו ממנה ושהוא לא יפיק אותה יותר. וכך הוא עזב את אולפן ההקלטה בסערה, כשאת גבו רואים ארבעה זוגות העיניים המופתעות של חברי הלהקה ועוד זוג עיניים פעור מתימהון של טכנאי ההקלטה, ברוס בוטניק, שנאלץ לקחת את המושכות. נבואתו והחשש של רוטשילד הגיעו זמן לא רב לאחר מכן עם מותו של ג'ים מוריסון בפריס, שהצטרף אל ג'ופלין שם למעלה.

עיתון רולינג סטון פרסם בפברואר 1971 בביקורתו על תקליטה של ג'ניס: "האחרון של ג'ניס. למרבה המזל, זה תקליט טוב וג'ניס לעתים קרובות נשמעת מפוארת. הקול שנקטע היה בבירור בשיאו. אני חושד שחלק מהשירים לא נמצאים פה בצורתם הסופית, אבל אלה לא גרוטאות, ויש כל אינדיקציה לכך שג'ניס פעלה לקראת בגרות וביטחון עצמי חדשים.

העובדה שלא יהיו יותר אלבומי אולפן גוברת בהכרח על הנושא של כמה טוב או רע יכול להיות התקליט. חוץ מזה, לג'ניס הייתה נוכחות מדהימה בין אם בראש או בתחתית הצורה שלה. היא הייתה זמרת יוצאת דופן, אם כי לא יציבה, והיא הוכיחה זאת, בהופעות ובתקליטים. כל מי שמפגין תכונות של גדלות זוכה לפריבילגיות מסוימות וכל עבודתו, פגומה או לא, שווה להתנסות בה. האם אי פעם אפשר היה לכנות את ת'לוניוס מונק רע, האם אפשר היה לכנות את ראמזי לואיס טוב? במקרים מסוימים, טוב ורע יכולים להיות מונחים די חסרי תועלת. זו ג'ניס, או שזה מונק, ואתה מקשיב, ואכפת לך מזה.

הקריירה של ג'ניס הייתה מסובכת בגלל האופי המרקיע שחקים שלה. המוזיקה שהיא עשתה עם להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY הייתה כל כך מלאה ושלמה, בעלת חותמת כה ייחודית, שהיא הפכה במוחו של המאזין לסוף, ולא להתחלה. אקט שקשה לעקוב אחריו, ועוד יותר קשה לשנות ממנו הרגלים. היא הייתה זמרת רוק עם להקת רוק, לא 'סולנית' במובן הרגיל והעצמאי. הכישלונות שלה (לדעתי) אישרו זאת. היא לא באמת יכלה להתמודד עם שיר עם מסורת מאחוריו, כמו "'סאמרטיים'. התוצאה הייתה חביבה ולא מעט נואשת. המבקרים נתנו לאלבום ההוא (CHEAP THRILLS) ביקורות קשות, אבל הקהל הגדיר אותו בדיוק כמו רגע של הופעה חיה שהם לא רצו לשכוח.

לא רק המוזיקה, אלא הניסיון של הלהקה הונצח, אז הם קנו מיליון עותקים מזה. ואם הם לא ראו את הלהקה בהופעה, הם רכשו את התקליט וקיבלו בדיוק את מה שהפסיכולוג הזמין: הבטחה שהם סוף סוף נוכחים באירוע שהיה להם חוסר מזל להחמיצו בעבר. מול אלמנטים כאלה, מבקרי מוזיקה יכולים להיות זרים.

התקיפה החשמלית של 'האח הגדול' הספיקה די והותר כדי לפצות על חוסר חידודים. זה לא היה זרם פרנקנשטיין שהבהיל את הגוף באופן קיצוני, אלא משהו שזרם בו באופן טבעי כמו דם מעשיר. הם השמיעו צליל ענק והייתה להם אנרגיה בימתית אדירה.

שום דבר בתקליטים 'פרל' או 'קוזמיק בלוז' לא משתווה לרגע העילאי הזה של גודל אמנותי והבטחה לשפע החיים. עם האח הגדול, ג'ניס הייתה חופשית לזנק; הלהקה תמיד הייתה שם כדי לעצור כל נפילה.

התקליט 'קוזמיק בלוז' היה חייב להיות אכזבה, וכך היה. ג'ניס נראתה תלושה. הלהקה החדשה לא עזרה הרבה וקולה, שנתון לצלילות האולפן, נשמע יותר מתוח מאשר אקספרסיבי. גם הסגנון שלה, שהושתל לתפאורה הדוקה יותר, נראה מפוצץ ובלתי נשלט. ובכל זאת, היא הצילה את התקליט. ברגעים הטובים ביותר שלה, היא לקחה את הקצב והעניקה לו כנפיים, תוך שימוש בהחלקות קולה ובהתקפה הא-סימטרית שלה על ההברות כדי להשתחרר מהריפים הבנאליים שמאחוריה. זה היה כמו לנסות להפיח חיים בגוף. כשהכל נזרק על כתפיה, היא מתחה את הגינונים שלה, ומה שנשמע נכון עם האח הגדול גבל באי נעימות ולעתים קרובות חוסר הצדקה.

לא פלא שזו הייתה הרפתקה קצרה. בסופו של דבר, היא הרכיבה את להקת FULL TILT BOOGIE, הלהקה שתומכת בה בתקליט החדש. זו פשוט להקה טובה יותר וחביבה יותר לג'ניס, וזו סיבה גדולה מדוע תקליט זה מספק יותר מקוזמיק בלוז. מה שמבדיל אותו, באופן כללי, מ- CHEAP THRILS, הוא טעם מסוים. ימי הרוק הסתיימו, וזה ניכר. האח הגדול הכניסה אווירה וחברת התקליטים קולומביה הייתה בסביבה כדי להעביר אותה לתקליטים. עם פרל זה מקרה של ניסיון מודע לעשות משהו מהכישרון של ג'ניס; פשוט זה לא יעזור יותר. לכל אחד יש את המגבלות שלו. פרל יותר מעודן וזהיר ומאומץ ולא מרגש באותה מידה, אבל הוא מראה, מדי פעם, שלאישה שהשתחררה מהאח הגדול היו דברים אחרים להציע שהיו תקפים באותה מידה כמו הסווינג והנשמה חסרת העכבות שהפכו לסימן ההיכר שלה והאגדה שלה. זו לא ג'ניס חדשה, אלא ג'ניס מוגדרת מחדש, מאורגנת יותר. ההרגלים הקוליים הטובים והרעים שלה עדיין זהים, אבל הם התמתנו על ידי יעדים וסביבה מעודכנים.

יש לתת קרדיט לחברת קולומביה על עבודת אריזה דיסקרטית. אין טענות מקוממות; יש, למעשה, אווירה של אנדרסטייטמנט בתמונות הצנועות של ג'ניס (מקדימה) והלהקה (מאחור). ההשפעה היא להפוך אותנו מוכנים להאזין למוזיקה ולתת לעניין הנורא של גורלה של ג'ניס ולכל מה שהוא או היא עלולים "להתכוון" מחוץ למוזיקה כהלכה לפעול כמצע של תחושה. ברור גם שהמפיק, פול רוטשילד, עבד קשה כדי למצוא את החומר הנכון ואת ההקשר הנכון עבור ג'ניס, כדי לעצב את המתנות הביצועיות שלה ולתת להן כיוון ואיזון. השירה של ג'ניס מותאמת יותר לעיבודים מדויקים ללא כל איבוד עוצמה, מה שמרמז על משמעת עצמית מרצון ותיעול אנרגיות".

עיתון CIRCUS פרסם בביקורתו על התקליט באפריל 1971: "אני מהסס לקרוא לזה אלבומה האחרון של ג'ניס כי אני כל כך אוהב את כל הקודמים שלה. אך אין ספק שזה תקליטה הטוב ביותר. הלהיט שלה על בובי מגי רק מראה שג'ניס יכלה לשיר בעדינות ומתיקות ולא רק בחיספוס וצרחות".

ב-11 בינואר בשנת 2005 מת ספנסר דריידן, המתופף של להקת ג'פרסון איירפליין. בן 66 במותו.

ספנסר דריידן, האיש שהחזיק את המקצב הכאאוטי והמכשף של ג'פרסון איירפליין, עצם את עיניו בפעם האחרונה בביתו שבפטלומה, קליפורניה. הוא היה בן 66, והסיבה העגומה הייתה סרטן המעי הגס שהכריע אותו לאחר מאבק ממושך.

דריידן לא היה סתם עוד מתופף רוק שדופק על תופים כדי לעשות רעש. למעשה, הייחוס המשפחתי שלו היה מפתיע כמעט כמו המעברים המוזיקליים שלו; הוא היה אחיינו של לא אחר מאשר צ'רלי צ'פלין. כן, הנווד המפורסם עם המקל והמגבעת היה דודו למחצה (אביו של ספנסר, וילר דריידן, היה אחיו למחצה של צ'פלין). ספנסר נהג להסתיר את הפרט הזה בתחילת דרכו כדי לא לרכב על הצלחה של אחרים, אבל אין ספק שהכישרון האמנותי זרם שם בדם.

הדרך שלו אל פסגת הרוק האמריקאי הייתה רחוקה מלהיות שגרתית. לפני שמצא את עצמו מוקף בפרחים של סן פרנסיסקו, דריידן התפרנס בצורה קצת אחרת – הוא תופף במועדון חשפנות בשם PINK PUSSYCAT בהוליווד. המפנה הגדול קרה כאשר המתופף הנודע, ארל פאלמר, המליץ עליו למנהל של ג'פרסון איירפליין. הלהקה חיפשה נואשות מחליף לסקיפ ספנס, שעזב (ולאחר מכן הקים את להקת MOBY GRAPE), ודריידן נכנס לתמונה בדיוק בזמן כדי להמריא איתם.

הוא הצטרף ללהקה בשנת 1966, והשידוך הזה היה כמו אש בשדה קוצים. הסגנון שלו היה שונה ממתופפי הרוק הכבד של התקופה; היה לו רקע בג'אז, מה שאפשר לו לנגן בצורה מתוחכמת ומדויקת בתוך הכאוס המאולתר של הלהקה. הוא ניגן עם הלהקה בימי השיא שלה, והטביע את חותמו על כמה מהיצירות החשובות ביותר בהיסטוריה של המוזיקה. הוא היה שם בהקלטות של תקליט המופת SURREALISTIC PILLOW ובעוד הפקות שהגדירו את הדור.

כדי להבין את הגאונות שלו, קחו למשל את השיר WHITE RABBIT. דריידן לא סתם ליווה את השיר; הוא בנה אותו. הוא השתמש במקצב בולרו שהלך והתעצם, בהשראת היצירה הקלאסית של ראוול, כדי ליצור תחושה של הזיה שהולכת ומתגברת עד לשיא הבלתי נמנע. זה היה תיפוף שסיפר סיפור.

אבל הסיפור האישי ביותר מסתתר בשיר LATHER. השיר נכתב על ידי גרייס סליק במיוחד על ספנסר דריידן לרגל יום הולדתו ה-30. באותה תקופה, הסיסמה של דור הפרחים הייתה לא תסמוך על אף אחד מעל גיל שלושים, וספנסר היה המבוגר בחבורה. השיר מתאר בחור שמסרב להתבגר, שמשחק ומצייר בזמן שהעולם דורש רצינות. זהו שיר פרידה לנעורים, וספנסר היה ההשראה הישירה לדמות הילדותית והקסומה הזו.

דריידן היה שם על הבמות הגדולות ביותר שהעולם ראה: פסטיבל מונטריי פופ שפתח את הקיץ של האהבה, פסטיבל וודסטוק שבו הלהקה ניגנה סט של בוקר לאנשים טרוטי עיניים, וכמובן, הקונצרט הידוע לשמצה באלטמונט. באלטמונט, האלימות גאתה והלהקה מצאה את עצמה בלב הסערה כשמלאכי הגיהנום תקפו את הקהל ואת חברי הלהקה (מרטי באלין אפילו חטף אגרוף והתעלף). דריידן, בתוך כל הטירוף הזה, ניסה לשמור על הקצב כשהעולם סביבם התפרק.

בשנת 1970 הוא החליט שהספיק לו. הוא עזב את הלהקה, ככל הנראה עקב שחיקה והרצון לברוח מהאינטנסיביות המטורפת של אורח החיים ההוא. מאוחר יותר הוא החליף את מקומו של מיקי הארט בלהקת NEW RIDERS OF THE PURPLE SAGE. למרות שעזב, ההיסטוריה עשתה עמו חסד, ודריידן וחבריו ללהקה נבחרו להיכל התהילה של הרוק'נ'רול בשנת 1996.

השנים האחרונות לחייו לא היו פשוטות. דריידן סבל מבעיות בריאותיות רבות, כולל ניתוחי לב והחלפת ירך, ובשנת 2004 טרגדיה נוספת פקדה אותו כשביתו עלה באש והוא איבד כמעט את כל רכושו. חבריו ללהקה לשעבר לא נטשו אותו והתגייסו לעזרתו.

זמרת הלהקה והמוזה הנצחית, גרייס סליק, הגיבה בצורה מרגשת ומאופקת כהרגלה מיד לאחר מותו. דבריה חושפים את הקשר העמוק שהיה ביניהם: "ככל שמתבגרים, אז המוות פחות מזעזע. חבל שכולם לא יכולים לצאת בשנתם בערך בגיל 120. אבל זה לא יקרה לרובנו. אבל חלק מאיתנו נקרע בגלל שחברי האיירפליין היו חלק כל כך חזק מהנעורים שלי שזה מרגיש כאילו ג'ניס ג'ופלין אמרה, 'קח עוד חתיכה קטנה מהלב שלי עכשיו, מותק'. זה מרגיש משהו כזה. שני ההורים שלי אינם ובכל פעם שמישהו מת זה קורע חלק אחר ממני, כי הם חלק ממני, כל האנשים האלו. חייתי עם ספנסר קצת יותר משנה, והיה מענג לראות אותו מעריך את התקופה שהיינו בה, ועושה בה שימוש לחופש הדמיון.

היו לו פנים יפות והילדות שלו - הוא היה מאוד ילדותי. וזה לא פוגע, זו מחמאה. זה קשה לעשות כך כשאתה בן שלושים. אתה יכול להעמיד פנים בכך שאתה עושה מעצמך טמבל - זה ילדותי - אבל אני מדברת על ילדותיות קסומה. זה שונה.

הוא לא היה מתופף כוחני - הוא היה יותר דמיוני מזה. היה לו קשה כי הוא נאלץ לעמוד בקצב בזמן שג'ק קאסדי נהג לנגן בס כגיטרה מובילה. אז ספנסר נאלץ להחזיק את הקצב, מה שקשה לעשות עם להקה כל כך רועשת. אז הייתה לו משימה לא קטנה.

היינו לאחרונה בקשר לסירוגין. הוא התקשר לפני כמה חודשים כדי להודות לי. הוא היה מתוק מאוד. עשינו כמה פעולות כדי לגייס עבורו כסף כי הייתה לו כמות אדירה של חשבונות רפואיים והבית שלו נשרף. אני עוסקת בציור ורישום באופן מקצועי, אז נתתי כמה מהציורים שלי למכירה הפומבית כדי לגייס כסף עבורו. דיברתי איתו מדי פעם. חברי הלהקה כולם גרים בערים שונות, אבל אנחנו מדברים אחד עם השני. אני מדברת עם כולם".

גם הגיטריסט יורמה קאוקונן, שנזכר בימים הפרועים ההם, לא חסך במילים חמות על ההרכב ההוא שנחשב בעיני רבים לטוב ביותר בתולדות הלהקה. "בשבילי, הגלגול של האיירפליין שהכי אהבתי היה זה עם ספנסר, פול קנטנר, מרטי באלין, ג'ק קאסדי, גרייס סליק ואני", אמר קאוקונן. "נאבקנו יחד... גרנו מדי פעם ביחד... התווכחנו יחד ועשינו מוזיקה נהדרת ביחד".

אז נכון, המקלות הונחו בצד והתופים נדמו, אבל המורשת של ספנסר דריידן ממשיכה להדהד בכל פעם שמישהו מניח מחט על תקליט ויניל ישן ושומע את הארנב הלבן מתחיל לצעוד. היה שלום, ספנסר.

גם זה קרה ב-11 בינואר. היום אנחנו צוללים אל תוך דפי ההיסטוריה, חוזרים אחורה בזמן ומגלים מחדש את האירועים שעיצבו את הפסקול של חיינו, עם כל הדרמה, הצבע והכאוס שנלוו אליהם.

הקלידן שלהקת יס אמרה לו NO

בשנת 1945 הגיח לעולם טוני קיי, מי שעתיד היה להפוך לאחד הקלידנים המשפיעים יותר בעולם הרוק המתקדם. קיי זכור בעיקר כחבר המייסד של להקת יס, והוא הטביע את חותמו הייחודי על שלושת תקליטיה הראשונים של הלהקה וגם חזר אליה לסיבוב נוסף ומוצלח בשנות השמונים. בניגוד לקלידנים אחרים בני דורו שמיהרו לאמץ טכנולוגיות חדשות, קיי דבק באהבתו הגדולה לאורגן ההאמונד המסורתי, ונטען שהתנגדותו לשימוש בסינטיסייזרים הייתה אחת הסיבות לעזיבתו הראשונה את הלהקה (דבר שהוא ביקש לשלול). בשנות השבעים הוא לא נח לרגע והיה חבר גם בלהקת BADGER ונגן בלהקת הליווי של דייויד בואי בשנת 1976. הסגנון שלו הפך אותו לדמות מוערכת בקרב חובבי הז'אנר של עולם הפרוג.

הפסיכדליה משתלטת על לונדון

קופצים אל שנת 1966. חברי להקת פינק פלויד, שבאותה תקופה עוד נקראו תחת השם THE TEA SET, עלו לבמה באוניברסיטת ESSEX. זה לא היה עוד ערב רגיל של מוזיקה; יחד עמם הופיעו להקת SWINGING BLUE JEANS והזמרת מריאן פיית'פול, אך מה שבאמת גנב את ההצגה היה החידוש הטכנולוגי. זו הייתה ההופעה הראשונה שבה נעשה שימוש בסרטים ואפקטים ויזואליים שהוקרנו על הקיר מאחורי הלהקה. השימוש בתאורה נוזלית ומקרנים הפך מאז לסימן ההיכר המובהק של הלהקה ולחלק כמעט בלתי נפרד מהופעותיה המהפנטות לאורך השנים.

בדיוק שנה לאחר מכן, ב-1967, נכנסו חברי פינק פלויד לאולפני SOUND TECHNIQUES שבלונדון. המטרה הייתה שאפתנית: להקליט את הפסקול לסרט הדוקומנטרי TONITE LET'S ALL MAKE LOVE IN LONDON של הבמאי פיטר וייטהד, שניסה לתעד את סצנת "לונדון החוגגת". הקטע המפורסם INTERSTELLAR OVERDRIVE יצא באופן ערוך בסרט עצמו, בעוד שקטע אינסטרומנטלי נוסף ומאולתר, שקיבל את השם NICK'S BOOGIE, נותר במחשכים וקיבל הוצאה רשמית רק בשנות התשעים. המעריצים נאלצו לחכות עשורים כדי לשמוע את הגרסאות המלאות.

הפרידה מהאיש שנפל מכוכב אחר

שנת 2016 נפתחה בטון צורם ועצוב עבור עולם המוזיקה. יום בלבד לאחר מותו המפתיע של דייוויד בואי, מעריצים מכל רחבי הגלובוס ביקשו להתנחם ביצירתו. הקליפים שלו בערוץ VEVO נצפו לא פחות מ-51 מיליון פעמים בתוך 24 שעות, ובכך ניפצו את השיא הקודם של 36 מיליון צפיות שהחזיקה הזמרת אדל לאחר שהוציאה את הלהיט HELLO. נראה היה שהעולם כולו התאחד באבל וירטואלי. רוב הצפיות היו עבור שני הקליפים האחרונים והמצמררים של בואי, LAZARUAS ו-BLACKSTAR, המבשרים את מותו. בואי, אמן הטוטאליות, הפך אפילו את הסתלקותו מהעולם ליצירת אמנות מתוכננת היטב, כשהוא משאיר רמזים ויזואליים וטקסטואליים למעריציו ביצירת הפרידה שלו.

שוברים חרמות באפריקה

בשנת 1992 עשה פול סיימון היסטוריה פוליטית ומוזיקלית כאחד, כשהפך לאמן הבינלאומי הראשון שהופיע ביוהנסבורג, דרום אפריקה, מאז הסרת החרם התרבותי של האו"ם. הביקור היה טעון במיוחד, שכן סיימון הפר את האיסור של האו"ם כשנסע לדרום אפריקה שנים קודם לכן, בשיא תקופת האפרטהייד, כדי למצוא מוזיקאים לתקליט המופת שלו, "גרייסלנד". למרות הביקורת הנוקבת שספג בזמנו מארגונים נגד האפרטהייד, המוזיקה ניצחה לבסוף, וההופעה סימלה עידן חדש של פתיחות ותקווה במדינה המשוסעת.

הביטל השקט מאבד את הקול

לא כל סיבובי ההופעות נרשמים כהצלחה מסחררת. בשנת 1974 הגיע ג'ורג' האריסון לאולם הפורום בלוס אנג'לס כחלק מסיבוב ההופעות בצפון אמריקה. המצב בחוץ היה עגום למדי: בסמוך לכניסה ביקשו ספסרי כרטיסים למכור כרטיס תמורת 4 דולר, פחות ממחצית מהסכום הנקוב של 9.50 דולר. לא נראה שהיה לזה ביקוש רב, והאווירה הייתה מנומנמת.

האריסון פתח את הערב בסט קצר ואז, לצערו של הקהל שרצה רוק'נ'רול, השאיר את הבמה לרבי שנקאר, שניגן סט ארוך של מוזיקה הודית קלאסית. אחר כך עלו חבריו של האריסון, בילי פרסטון וטום סקוט, והחלו להלהיב מחדש את הקהל המנומנם. כשהגיטריסט ג'ורג' חזר לבמה, הבעיה העיקרית נחשפה במלוא עוצמתה: הקול הצרוד שלו. סיבוב ההופעות הזה זכה לכינוי העוקצני DARK HOARSE במקום שמו המקורי. אנשים סברו שם שהוא היה צריך לבטל את המופע במקום להגיע ככה.

האריסון ביצע רק שלושה מהשירים הידועים יותר של הביטלס, מה שהרגיז מעריצים שציפו לראות אותו נותן יותר בסיבוב הופעות הסולו הראשון שלו בארצות הברית מאז פירוק הלהקה. יתרה מכך, הוא שינה פה ושם את העיבודים ואפילו את המילים של שירי הביטלס הידועים, כדי להתאימם להשקפתו הרוחנית; בשיר IN MY LIFE למשל (שבכלל נכתב תחת הקרדיט לנון-מקרטני), הוא שינה את המשמעות ל- IN MY LIFE, I LOVE GOD MORE. אנשים סברו שהיה זה אחד הקונצרטים הגרועים יותר שראו והדבר הכתים את קומתו הנעלה של הביטל לשעבר, שלקח לו זמן רב לשקם את המוניטין שלו כאמן מופיע.

סגול עולה בלהבות

בשנת 1967 נכנס ג'ימי הנדריקס לאולפן, יחד עם שני חבריו לשלישיית JIMI HENDRIX EXPERIENCE, כדי להקליט שיר חדש ושמו PURPLE HAZE. השיר, שהפך לאחד המזוהים ביותר עם הרוק של שנות השישים, ידוע בבלבול המפורסם במילותיו, כאשר מאזינים רבים חשבו שהנדריקס שר "תסלחו לי בעוד אני מנשק את הבחור הזה" במקום "תסלחו לי בעוד אני מנשק את השמים".

זה היה השיר הראשון שהכיל את האפקט OCTAVIA, שקיבל הנדריקס מרוג'ר מאייאר, טכנאי אלקטרוניקה גאון שעבד עם האמנים הגדולים של התקופה. טכנאי ההקלטה, אדי קריימר, סיפר על החידוש: "בסוף השיר הזה אפשר לשמוע גיטרה שמנוגנת באוקטבה גבוהה מאד". רוג'ר מאייאר עצמו הסביר את הפילוסופיה מאחורי הצליל: "הבסיס היה הבלוז, אבל הקירות של בית הבלוז היו קרובים מדי זה לזה והיה כבר צורך לבקע אותם. דיברתי עם ג'ימי על האופן בו אפשר לעשות משהו מיוחד בשיר הזה. הוא נהג כל הזמן להביע את רצונו בצורת צבעים. התפקיד שלי היה לספק לו את הרכיב האלקטרוני שיגשים צבע מסוים שבמוחו".

השיר הוקלט באולפני די ליין לי שבלונדון, בעוד השיר הקודם HEY JOE טיפס במצעד התקליטונים הבריטי. מילות השיר נכתבו בסיטואציה פרוזאית למדי - מאחורי הקלעים במועדון UPPER CUT, ב-26 בדצמבר 1966, למרות שריף הגיטרה הידוע נוצר בראשו כעשרה ימים לפני כן. צ'אנדלר, המנהל של הלהקה שגר אז עם הנדריקס באותה דירה, שמע אותו יום אחד מנגן את הרעיון החדש וההתלהבות הציפה אותו. הוא ציווה על הגיטריסט להמשיך ולעבוד על זה כי לדעתו זה יהפוך לתקליטון הבא. צ'אנדלר נזכר בתהליך: "לקח לנו ארבע שעות להקליט את השיר הזה. בזמנו זה היה נחשב לזמן רב מדי באולפן להקלטת שיר. זה השיר בו התחלנו להתנסות בחיפוש אחר צלילים ואפקטים שונים ומשונים. בעוד שבשיר 'היי ג'ו' הייתי הבסיסט לשעבר של האנימלס שמנסה את כוחו בלהיות מנהל, הפעם כבר הייתי בשליטה מלאה".

גראנג' בשידור חי

בשנת 1992, רגע אחרי שהדיחה את מייקל ג'קסון מפסגת המצעדים, הופיעה להקת נירוונה את הופעתה הראשונה בתוכנית הטלוויזיה האמריקאית הפופולרית, סאטרדיי נייט לייב. הלהקה ביצעה שם את הלהיט העצום SMELLS LIKE TEEN SPIRIT, שיר שהפך להמנון דור ה-X, אבל הכאוס האמיתי החל בשיר TERRITORIAL PISSINGS. חברי הלהקה, ברוח הפאנק והאנרכיזם, ביקשו לנפץ את כלי הנגינה שלהם מול המצלמות בסיום הביצוע.

בסיסט הלהקה, קריסט נובוסליק, ניצל את הבמה בצילומים כדי לקדם להקה של חבריו, THE MELVINS, עם לבישת חולצה שלהם מול מיליוני צופים בעת ביצוע השיר הראשון. ואז, בתרגיל אופנתי מהיר, הוא החליף חולצה לזו עם להקת L7 בביצוע השיר השני. מתופף הלהקה, דייב גרוהל, לא נשאר חייב ולבש אז את החולצה של THE MELVINS. הכאוס הגיע לשיאו ממש בסוף התוכנית, כשהקאסט והאורחים עמדו באופן מסורתי ונופפו לשלום למצלמה בזמן הכתוביות. נובוסליק הבסיסט לפתע הניח את ידיו סביב ראשו של גרוהל, משך אותו קרוב ונישק אותו על השפתיים נשיקה צרפתית ממושכת. אז קורט קוביין הבחין במתרחש, נראה מופתע לטובה, ונכנס לפעולה כשהצטרף לחגיגה. הנשיקה הזו הייתה מחאה מכוונת נגד הומופוביה, נושא שהיה קרוב לליבם של חברי הלהקה. התוכנית שודרה בשידור חי, אז לא הייתה שום דרך לצנזר את זה, והתמונות שודרו לכל בית באמריקה השמרנית.

טרגדיה בארץ השמש העולה

בשנת 1978 החלה להקת ריינבאו סיבוב הופעות שאפתני ביפן. הלהקה, בראשות הגיטריסט האדיר ריצ'י בלאקמור (יוצא להקת דיפ פרפל) ועם רוני ג'יימס דיו הענק בעמדת הזמר, בילתה שם כמעט חודש וניגנה 17 הופעות, כולל הישג מרשים של ארבעה לילות סולד אאוט בזירת בודוקאן הענקית בטוקיו. ההיסטריה סביב הלהקה הייתה בשיאה. הבסיסט בוב דייזלי תיאר את החוויה האינטנסיבית: "בחלק מהערים שהלכנו אליהן, לא יכולנו לצאת לרחובות או משהו. כולם היו יפנים והנה אנחנו לבנים וממש ברור שלא היינו מהם והמלונות היו מוקפים במעריצים צעירים. זו הייתה טעימה קטנה באיך יכלה להיות ביטלמניה. לא יכולנו לצאת לרחובות, ולא יכולנו ללכת לשום מקום. כל מה שקשור ללהקת דיפ פרפל היה ענק שם".

אולם, מה שהיה צריך להיות סיבוב הופעות פנטסטי קיבל טוויסט עצוב עם אירוע טראגי במהלך הופעה במרכז הספורט נקאג'ימה - אולם התעמלות גדול - בעיר סאפורו, ב-27 בינואר. הלהקה, הידועה באנרגיה המתפרצת שלה, גרמה לקהל לאבד שליטה, וכתוצאה מכך צעירה נהרגה וכמה אחרים נפצעו בתחילת המופע. בוב דייזלי שחזר את הרגעים הקשים: "זה היה נוראי ואני חושב שהיא הייתה רק בת 16 או 17. במהלך ההופעה אורות הבית כבו והאורות שלנו נדלקו, התחלנו לנגן וכל הקהל מיהר לבמה. היו להם את הכיסאות המתקפלים האלו, וכשהאנשים מיהרו קדימה היא נדחפה למטה והכיסאות עלו עליה. היא נמחצה ונהרגה על ידי הקהל הזה שדרס אותה, עם כסאות המתכת האלו. לא ידענו כלום על התקרית - פשוט המשכנו עם ההצגה. זה יוצא דופן עבור הקהל היפני להיות ככה כי בדרך כלל הם די מאופקים והם יושבים שם ומוחאים כפיים ואז אתה תעשה את השיר הבא והם מוחאים כפיים ואז הם מפסיקים וכו'. אבל הם השתגעו ומיהרו לבמה. לא היה לנו מושג שזה קרה". האירוע הטיל צל כבד על המשך הטור, אך הלהקה המשיכה לנגן, כשהיא נושאת עמה את הזיכרון הכואב.

בונוס - החודש, ינואר, בשנת 1979, קרתה תאונה במחנה להקת עשרה סי.סי. מצאתי על כך בספרו של מנהל הלהקה, הארווי ליסברג:

"העניינים בין גרהאם גולדמן לבין אריק סטיוארט התפתחו לאט לאט בכיוון לא טוב, עד לנקודה שבה זה נהיה לא נוח. הם היו יחד במשך זמן רב וטינות הצטברו לאורך הדרך. למשל, אני לא חושב שאריק התגבר אי פעם על העובדה שגרהאם שקל גם הוא לעזוב את הלהקה כשקווין גודלי ולול קרים עזבו אותה. הוא גם לא אהב רבים מהשירים שגרהאם כתב כעת. הוא חשב שהם מדוכאים ומדכאים. למרות שהם תמיד נתפסו כצוות - השותפות המסחרית בתוך עשרה סי.סי המקורית - למעשה היו להם טעמים והשפעות מוזיקליות מובהקות שונות. אריק התעסק מאוד ברוק ובלוז ואילו גרהאם היה יותר בעניין של כותבי שירים קלאסיים כמו ברט בכרך ופול סיימון. אז בשלב הזה הם משכו לכיוונים שונים ושיתפו פעולה פחות ופחות בשירים אחד של השני.

לחברי להקה אחרים כמו ריק פן, סטיוארט טוש ודנקן מאקאי נכנסו פנימה ותרמו רעיונות, כך שזה חיפה קצת על הסדקים, וזה עזר שהם עדיין זכו ללהיטים והצליחו כמו תמיד. אבל אז הם ספגו נסיגה שממנה לא התאוששו כראוי.

לילה אחד בינואר 1979, אריק נסע חזרה ממסיבה בסארי כאשר הוא החליק בכביש. מכונית הספורט שלו החליקה, התהפכה ופגעה בקיר. אריק, שלא חגר חגורת בטיחות (זה לא היה חובה בימים ההם), עף דרך השמשה וסבל משבר בגולגולת, פגיעה בעינו השמאלית ובאוזן השמאלית. הכל היה מאוד טראומטי ולקח לו זמן רב להתאושש. זה גם הרס את המומנטום של הלהקה. כשהוא חזר, משהו נעלם והם מעולם לא קיבלו אותו בחזרה. הקסם הלך לאיבוד".

בונוס: החודש, ינואר בשנת 1969, רעשו הכותרות בעיתון ביט אינסטרומנטל וסיפרו סיפור שגרם למעריצים רבים להרים גבה ולתהות האם החיפושית השקטה אינה כה שקטה כפי שחשבו.

הידיעה הדרמטית דיווחה כי ג'ורג' האריסון, הגיטריסט של להקת הביטלס, נקנס בסכום של אלף פרנקים, וזאת בעקבות תקרית אלימה למדי שבה תקף צלם צרפתי. נראה היה כי השלווה המאפיינת את האריסון נסדקה אל מול אורות הפלאש המסנוורים.

שורשי התקרית, כך התברר בבית המשפט, נטעו עוד בחודש מאי 1968. האריסון שהה אז בריביירה הצרפתית, מקום מפלט אהוב על עשירי ומפורסמי העולם, כשהוא מנסה ליהנות מרגעים של שקט תחת השמש הים תיכונית. באחד הלילות הוא בילה במועדון לילה בשם בלו נוט בעיר ניס. אך היציאה הלילית השקטה הפכה לזירת קרב כאשר צלם הפפראצי העקשן, צ'רלס בברט, ארב לכוכב מחוץ למועדון. בברט, שלא ויתר על ההזדמנות לתפוס תמונה בלעדית של הכוכב הבריטי, מצא את עצמו במרכזה של סערה.

במהלך המשפט, צ'רלס בברט סיפר בבית המשפט בפרטי פרטים את השתלשלות העניינים. הוא טען בלהט שהאריסון לא סתם דחף אותו, אלא הכשיל אותו במכוון מחוץ למועדון הלילה. התוצאה של אותו מפגש אלים לא הייתה רק תמונה מטושטשת או כבוד פגוע, אלא פציעה ממשית. הצלם דיווח כי התיקול של האריסון גרם לו פציעה חמורה בברכו, פציעה כואבת במיוחד שנזקקה ללא פחות מאשר לשבעה תפרים בבית החולים המקומי. בית המשפט הצרפתי לא גילה סבלנות רבה להתנהגות של כוכבי רוק, והחליט להרשיע את האריסון בתקיפה ולגזור עליו את הקנס הכספי, אם כי עונש מאסר על תנאי שהיה על הפרק בוטל בסופו של דבר.

האירוניה בסיפור הזה זעקה לשמיים, שכן זמן קצר לפני אותה תקרית אלימה חזר האריסון משהות רוחנית ומעמיקה עם שאר חברי הביטלס אצל הגורו המפורסם, המהארישי מהש יוגי, ברישיקש שבהודו. שם, למרגלות ההימלאיה, הם תרגלו מדיטציה טרנסנדנטלית, לבשו ביגוד לבן ורוחני וחיפשו שלווה פנימית והארה. אפשר היה להניח שמי שבילה שבועות ארוכים בהתבוננות פנימית ובחיפוש אחר השקט הנפשי, יצליח לשמור על קור רוח מול צלם טורדני אחד בריביירה, אך כנראה שגם למדיטציה העמוקה ביותר יש גבולות כשמדובר בפפראצי צרפתי נחוש. האריסון, שהיה ידוע כמי שלקח את החוויה ההודית ברצינות הרבה ביותר מבין חברי הלהקה, הוכיח שגם מתחת לחזות הרוחנית מסתתר טמפרמנט בריטי לוהט.

התקופה המדוברת, מאי 1968, הייתה קריטית ביותר מבחינה מוזיקלית עבור הלהקה. מיד לאחר החזרה מהודו ולפני ואחרי תקריות שכאלו, התכנסו חברי הלהקה בביתו של האריסון באשר, סארי, כדי להקליט את הסקיצות הראשוניות למה שהפך לימים ליצירת המופת הכפולה שלהם, התקליט המכונה האלבום הלבן. המתח והאנרגיה של אותה תקופה חלחלו היטב לתוך המוזיקה.

לסיכום, נראה כי שנת 1968 הייתה שנה של ניגודים קיצוניים עבור ג'ורג' האריסון. מצד אחד, הוא היה התלמיד המסור של המהארישי שחיפש את האלוהי ואת הנשגב, ומצד שני, הוא היה כוכב פופ עייף ונרדף שלא היסס להשתמש בכוח פיזי כדי להגן על פרטיותו. הקנס של אלף הפרנקים היה אולי מכה קלה לכיסו של מיליונר הביטלס, אך הסיפור עצמו נשאר כתזכורת משעשעת לכך שגם אחרי הארה רוחנית, לפעמים הדבר היחיד שבא לכוכבים לעשות זה לתת בעיטה הגונה למישהו בברך.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459